אזרח תל־אביב

תל־אביב רואה הרבה את אזרחה הגדול. ח. נ. ביאליק אינו נחבא בהתבודדות מזהירה של יהירות. מעורב הוא בעיר. רואים אותו בלכתו בוקר־בוקר לעבודתו בבית י. ח. רבניציקי, חברו ומשענתו בעמל העריכה והכינוס, ובשובו ממנו בשעת צהרים מאוחרת. הדור הצעיר, ממאחרי־טיולים, יראוהו אחרי חצות ליל קיץ, עתים בבית־הקפה הנמוך שבקרן־רחובות אלנבי – הס, ועתים כשהוא מהלך בחבורה ומפיץ מעינותיו חוצה. אחת היא אם חבורתו בלשנים זקנים וצעירים, סופרים, ציירים או סתם “בחורים טובים”. יש וצחוקו העמוק והדשן בוקע את הרחוב ויש ויצעד מהר נרגשות ויתרעם ויתריע על הופעה ציבורית זו או זו בדברים כמדקרות־חרב. יש ויחבק את מלווהו הצעיר חיבוק קונדסי מעל לגבו וכתפו ויאמץ אותו, את המלוה, אל גופו להדגשת הלך־הרוח שאינו מתבטא במלים.

את דבריו ימנה אז ביאליק לאט־לאט, ותוך כדי זה יחַיה דפוסי־הבעה וצירופים מחודשים בעברית. ויש ויזעם וירתח ויחַרף את העצם המעורר בו כעס ואז יקדים תמיד בצעדים אחדים את בני־לויתו וידבר אליהם לצדדים או כמעט אחורנית.

אינו מסרב לכבד מסיבה כשהוא מוזמן אליה וגם לא־קרוא יופיע בשעה מאוחרת בועידה או בכינוס חשוב של פועלים, ותהא גם מרוחקת מהרחובות המרכזיים של העיר. אינו חוסך את דבריו ומרצה לעתים קרובות ב“אוהל־שם” במסיבות עונג־שבת, ואפילו התמיד זמן רב בשיעורי־אגדה בשבתות. ביאליק זרה לו כל הטכניקה של שמירת ה“דיסטנץ” שבין אנשי מעלה לבין הקהל. בא לכל מקום, מדבר עם כל איש, משוטט בחוצות־העיר בשעות־נופש ואינו עסוק בדאגה על כבודו ובטיפול בו.

אינו רואה את עצמו פטור מעסקנות, אם כי נזהר בהחלט שלא להיגרר לתחומי המלחמות הפוליטיות הפנימיות שבישוב. אגודת הסופרים, יסוד אוהל־שם והחזקתו, ענין בית־הבריאות, דאגה להחזקת “מאזנים”, השגת עזרה בשביל תלמידי חכמים, טיפול בציירים, טיפול ב“הבימה” עד כדי סיבוב על פתחי עשירים לבקש מהם תרומות לבנין בית ל“הבימה” – הם שטחי פעולה וטירדות שבהם השתתף ביאליק בעבודה ממש כמשרת חרוץ ומסור לציבור. ביקוריו אצל עשירים לטובת בית “הבימה” נתפרסמו דוקא בשל שתים־שלש אי־הצלחות שבעיני הקהל היו דוקא מוצלחות ביותר. “עמך” התענג על נקמה בגבירים הללו שלא נענו כראוי לפי יכלתם: ביאליק “הרביץ” בהם. לעיני רבים הטיח בפניו של אחד מהם. “והלא אסור לגדל חזירים בארץ־ישראל”.

מי שאינו מצוי אצל שירים שומע או קורא את שיחותיו, נאומיו והרצאותיו. אורחים מחוץ לתל־אביב ותיירים מחוץ־לארץ באים לראות ברחוב ביאליק, את בית ביאליק הסמוך לבית־העיריה. מסתכלים בבית היפה המורם מן הרחוב על גבי מילוא נטוע גן. על נוה זה עם מגדלו הנאה כתב ז. שניאור:

ועוד רחוב ושם בית ביאליק.

אתרוג נהדר עם פיטם.

מגדל צופים לבת־השיר;

מצודה להוצאת “דביר”;

ותה ופטפוט שם לא ייתם

בית טוב לית מאן דפליג

בתל־אביב.

ביתי פתוח

בבית זה, המלא תמיד אורחים ומבקרים, למרות הפתקה האומרת, שביאליק מקבל רק בימים אלה ובשעות אלה (עם חכם ונבון לא ישים לב לסייגים כאלה ולא יתן לנערצו להשתעמם), נעשה מערבולת־עם נהדרה ופרועה־כאחד בליל שמחת־תורה. אין איש יודע, מי קבע את המנהג הטוב, שעשה מיד שרשים כמסורה, ללכת לראות את ביאליק בליל שמחת־תורה. בשנים הראשונות – מאות, אבל בשנים האחרונות – אלפים רבים מצטברים ומצטופפים ונדחקים לבית, לגן, על המרפסות והגזוזטרות¹, רוקדים, משוחחים, טועמים מעל השולחנות, שרים ומכריחים את ביאליק להשמיע תורה. וביאליק קיבל עליו את הדין ונואם ודורש. אם נאם בבית, מתפרץ אחר־כך המון חדש ותובע גם בשבילו. בשנים האחרונות כבר נסתדר, שביאליק נואם בליל שמחת־תורה מתוך סוכת־הקיץ שבזוית־גנו, הנטויה אל ככר־העיריה, אשר בה מצטופף הקהל. כיון שפתח אחד בלבד מחבר את גינת־ביאליק לרחוב הרי סכנת־נפשות ממש לעבור בו מדוחק־המתנגשים בבואם ובצאתם.

רק מעטים, מקורבים, הנשארים אחרי חצות, מונים אז כמה כסאות נשברו, כמה ערוגות פרחים נדרסו וכמה שיחים נפצעו ונתקלקלו על ידי שוכחי כבוד נושא השמחה בתוך מהומת־השמחה עצמה. ביקורי־שמחת־תורה אלה נתקבלו גם על דעת ביאליק עצמו וגם על דעת הקהל ככיבוד “חתן תורה” ו“חתן בראשית” לא כפולחן אישי אלא לשם הספרות והשירה העברית.

תל־אביב אוהבת את ביאליק ומתכבדת בו. בטרם עצמה ושגשגה והגיעה לששים אלף מישראל, ובטרם כבדה מהלמות־פטישים ושקשוקי מכונות בידי שנים־עשר אלף פועל, ומהון רב, כשהיתה עוד “ביכרה קלה”, ספק עומדת על רגליה ספק נמעדת ברגליה ונופלת, בעודה מעין יריד־סוכות וצריפים החסר־בטחון בעתידה, הוסיף לה ביאליק ממשקלו והכריע בכבודו ובשמו להעלותה על מפת־העולם. ובצד נכס־התרבות הכביר היה מקצת ערך־חומר גם לבית היוצר והפרנסה של “דביר”. והיה אחד מגדולי בוני־העיר אפילו בתורת מתישב סתם: מקיים מפעל, הממציא פרנסה לפועלים ולפקידים, לסופרים, בעלי־מלאכה וכדומה.

מאמין בעיר החולות

אף ביאליק משיב אהבה וכבוד לעיר. בעצם ימיה הקשים של העיר, כשעצם־קיומה היה חומר לרינונם של כל טובי־טעם וחכמים מפוכחים, אמר ביאליק באחד נאומיו:

“יצירה עברית כתל־אביב מכרעת בעיני כנגד יצירות של מאות שנים בגולה. תמיהני, אם יש בכל העולם פינה כזאת לישראל. בנין בתים אך ורק על ידי יהודים, מן המסד ועד הטפחות, זהו מחזה המרהיב עין. יודע אני כי יש מצוקה ודוחק בחיים הכלכליים, אבל באיזה מקום בעולם אין כיום מצוקה כלכלית? די ביצירה זו של עיר עברית שלימה בשביל להכניס אמונה בלב הספקנים והפקפקנים שתקומת־הארץ היא עובדה שאין להכחישה. – – – לפנים יש ודימיתי, שהכפר שבו נולדתי הוא מולדתי, אבל כאן מרגיש אני בכל חושי שלא היתה לי ולא תוכל להיות לי מולדת אחרת זולת המקום הזה”.

סח לי ביאליק, כי דוקא חולותיה של תל־אביב משכו את לבו. נראו לו כחולות פרבר־הזפתים שבז’יטומיר, שבה גדל בבית סבו. החולות בתל־אביב היו לו לשילומים על קוי־העיר האחרים, שאילו ניתנה לו הברירה לא היה בוחר בהם. בעצם הוא אוהב שקט. המון־הכרך אינו חביב עליו. הנוף החביב עליו הוא עד היום – ירק־שדות, מעבה־יער, ושטף־הפלג והנהר עודם מדברים אל לבו יותר מרוממות הים. את עבודתו הוא אוהב לעבוד בשקט. בבית־הכרם, למשל, שבירושלים, אשר בה לו מגרש, היה מרגיש את עצמו נוח יותר לעבודה. חובות־משפחה קושרים אותו לתל־אביב ולבית אשר אינו לגמרי לפי רוחו. דירה קטנה ופשוטה בסביבה רוגעת היתה הולמתו יותר. ואמנם משהוא יוצא מתל־אביב אחת בשנה, לשבועות אחדים, אם לשפיה, אם לבית־הכרם, או למקום אחר, כשהוא משתחרר מטרדות־יום־יום, טרדות חביבות וקשות כאחד, והוא נח ומרגיע, הרי הוא מתחיל לכתוב גם ביום, שלא כמנהגו בתל־אביב, שבה הוא כותב רק בלילה. כאן, בתל־אביב, הרי הוא ער לעבודת הלב, לשירה ולכתיבה, בעיקר בלילות פרי הרגלי־חיים ומסיבות שלא באשמתו. הבנתי מדבריו כי יומו – לתנועה ועבודה שקליפתן חולין והנפש מתעוררת לחיי־חרותה דוקא בדומית־הליל.

ביאליק העובד

ויומו של ביאליק – יום של עובד. יום־יום, שעות אחדות קבועות, עד לשעת צהרים מאוחרת, יחד עם י. ח. רבניצקי. העיקר – כינוס ועריכה. רבניצקי אומר: לא קל לרתום את ביאליק בין יצולי־המלאכה. עודו נפנה לכאן ולכאן. יש רשמים ויש מאורעות, שהוא צריך לומר עליהם משהו, להעיר ולשאול, יש שמחות הכלל ויגונותיו. אבל משנכנס, הרי הוא שוקע וצולל לענין, לעמקיו, ושוב אין ניר ואין אילן. “המתמיד” מתגלה במלוא־התכווצותו לתוך הלימוד. הכל נשכח מסביב. ביאליק חותר בכוח ובעוז אל קצה־מלאכתו.

תשע השנים, שביאליק עובד בתל־אביב, יש להן פירות. אונו שוקע בכמה מאות גליונות־דפוס שערך ועיבד וכתב ופירש וביאר. ספר האגדה הולך ומתחדש וכמעט שליש נוסף עליו. נמצאו, נאספו וסודרו ונערכו שירי שלמה בן־גבירול, שירי משה אבן־עזרא, נערכו עשרות ספרי־מדע, ספרי־לימוד, ספרי־פיוט וסיפורים, קובצי מדע. ביאליק עוסק ביחידות בחיבור פירוש על משניות, שהוא מוציא אותם מנוּקדים ומפורשים פירוש קצר. כבר נדפס מסכות־מסכות סדר זרעים וכבר הוכנו לדפוס מסכות סדר מועד. כשנפסק זרם־האורחים בביתו, נפנה ביאליק לקריאה במקצועות שהוא עוסק בהם, וביחוד, בחכמת־ישראל. בשדה זה אינו פוסח על שום ספר, שאפשר לו להשיגו.

הוא עוקב, בהתמדה, את הספרות הצעירה וכמעט שלא נעלם ממנו שום משורר או מספר מתחיל, אם כי אינו יכול לקרוא את כל הנדפס בימינו, פשוט משום שרב הוא. והרבה מטרידים אותו גם במכתבים מכל קצווי עולם. ובשנים שהיה מקבל מ“דביר” את שכר עבודתו כתיקונה, היה מעסיק מזכיר פרטי, שהיה מכתיבו תשובות למכתבים, כמה עשרות לשבוע. אספני אבטוגרפים היו מוצאים אמתלא לכתוב לביאליק, כדי לקבל תשובה עם חתימתו. לפעמים היו מגיעות שאלות כמו לרבי של חסידים: מה אעשה ובתי נתאהבה בפלוני ומרוב צער של אהבה נכזבה, נזדעזעה דעתה (מעשה במכתב מעיירה שבגליציה) וכדומה. אך התשובות למכתביהם העניניים של גדולי־המדע בישראל ולסופרים היו עולים כדי יצירה. כאן באו מחקרי לשון, דעות וויכוחים בשאלות ציבור, הטפה ותוכחה ולפעמים שירה בצורת חרוזים. ממכתבים אלה נשמרו העתקות ואם יתפרסמו, תיווסף תוספת גדולה לביאליק שבכתב.

ידועה עבודתו הרבה בועד הלשון ובעיקר בועדותיו המיוחדות לקבצי מונחים. ביאליק אומר: “יש חידושים נפשיים. האמן אינו מרגיש בחידוש לשון כזה. בשעה שהוא מעלהו על הכתב. אף הקורא אינו מרגיש בחידוש. לאחר זמן קצר נבלע החידוש בלשון וחוץ מחוקרים, המקדישים זמנם לכך, לא ידע איש, מי המחדש ומתי נתחדש הביטוי הזה. אך מלבד זה נחוצים חידושים טכניים למקצועות. הללו צריכים להיעשות בשיקול־דעת ובידיעה, אם כי גם בשבילם דרושה הרגשה אינטואיטיבית בלשון”.

ביאליק “חוטא” גם בשירי ילדים. קובץ שירי הילדים שלו, העומד לצאת בקרוב, יכיל הרבה גליונות דפוס. חלק גדול מהם נכתב בארץ־ישראל. בתשע השנים האלה כתב גם מזמורים ושירים ופואימות. השיר “אבי” שנדפס בחודש כסלו ב“מאזנים” אינו אלא קטע מפואמה גדולה. ופניני שירה חשובים פיזר ביאליק בשנים אלה בהקדשות שהוא כותב על גבי ספרים שהוא מגיש מתנה לידידים במועדי חג. מהשיר הראשון שכתב לפני ארבעים ושלוש שנים, בעודו בישיבות וולוז’ין, בטרם הדפיס את “אל הצפור” – על שער ספר שנתן במתנה לחברו פנחס טורברג (והוא שפירסם את השיר לפני שנים אחדות) עד ההקדשות שהוא כותב בימים האלה, על שערי ספרים, כאגב־אורחא, יש למצוא דברי פיוט, משחק לשון ופלאי צירופים, העשויים להצטרף לאוצרו הטוב. בשנות הנעורים היה ביאליק מכניס במכתבים אלה גם חרוזים קונדסיים, מפולפלים, ופיקנטיים.

ביאליק בכרך אחד

בימים אלה עוסק ביאליק בכינוס כתביו שלו. הם יופיעו בכרך אחד בהוצאת ועד־היובל. הכרך יהיה בן חמשים גליונות דפוס ויכיל את כל שיריו מ“אל הצפור” עד “אבי”, סיפוריו ומאמריו. זוהי מתנת ועד־היובל לביאליק. המשורר יקבל שלושת אלפים טופס של הכרך יחד עם אמהות־הדפוס. מלבד זה יופיעו לחוד ספר־אגדותיו וספר שירי־הילדים שלו. רבים הקוראים המצפים ליום, בו ינתן להם ביאליק בכרך אחד.

ביאליק שבכתב, לרבות המכתבים, אינו עדיין כל ביאליק. את נאומיו והרצאותיו אינו כותב. מה שהצילו העתונים על מודיעיהם ורשמניהם (כפי שביאליק מכנה אותם) ניצל. ב. אומר על חלק מרשמני העתונים שהם צדים במכמרתם את המים ומשמיטים את הדגים. אף על פי כן ניצל הרבה. צעיר ירושלמי, ג. אמתי, ליקט הרבה מנאומי ביאליק שבאו בעתונים ושלחם לו.

ביאליק שבעל פה

אך ביותר מזה מפזר ביאליק בשיחותיו. איש־שיחה הוא. בהציק לו הרוח, הוא שופך את שיחו בפני כל מי שנראה לו תופס את הדברים. אילו נמצא לו לביאליק ברוך־בן־נריה שלו, שהיה מלקט ורושם את ההברקות הנזרקות מפי ביאליק לרוב, היה צובר אוצרות.

רוב שיחותיו – עברית תמציתית, שהוא חושל אותה תוך כדי שיחה, שתביע את כל רחשי נפשו. אבל יש ונתלהב וקצרה רוחו מקשי היצירה הכפולה של יציקת־רעיונות ויציקת־דפוסים בבת אחת, והרי הוא קופץ לרגעים ועובר לאידיש עממית, משומרת וחריפה, מתובלת במלה רוסית. בפתגם אוקייני במאמרי חז"ל. ומשהגיע למאמרים אלה, הוא, חוזר לעברית.

בשירתו חוזרים תמיד המושגים אלהים, שכינה, אל וכיוצא בהם סמלי־רוח עליונים. אך בשיחתו, בהסברותיו שבעל־פה הוא נוהג להסתייע בתמונות הלקוחות מן הטבע, מחיי־חולין, מן השתות, ומן התפקידים הביאולוגיים הגשמיים של החי. הגיונו פשטני. דבריו בקוים ישרים קלאסיים. אין בביאליק מטיפוס המשורר המצוי, המתגדר בפרדוכסים, בחיים הפוכים, בטעם חולני. אדרבה. מראה יהודי עממי בריא, בלי סנוביזם בוהימי או גבירי, חי לא כמלאכי־השרת, כולו בעלמא הדין.

חוט־שני אחד שזור במרבית שיחותיו: אחדוּת הדורות והתרבות. כל שאלה מוארה אצלו בפרספקטיבה המקיפה את דברי־ימי־ישראל והאנושיות. מקיש היקשים וגוזר גזירה שוה ממאורעות ומצבים שבהיסטוריה על השאלה הנדונית בימינו. אגב־אורחא הוא מסביר את הסתוּם בנבכי העבר באור המתקבל מהוכחות ההווה. וכך הוא עולה בשעת שיחתו וצופה למרחקים ומעמקים, שלאו כל אדם זוכה להכיר בהם.

ביאליק ותנועת העבודה

בכוח זה מתעלה ביאליק גבוה, גבוה מעל מושגי הסביבה הבעל־ביתית, הסוחרית והשמרנית, שבה הוא חי ולה הוא שומר אמונים. בשעת איתערותא הוא מסיר מעליו קליפות רבות.

“ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא”, (אין דבר שלא נרמז בתורה) – הוא אומר. כל הטוב שאנו מחדשים בכל דור ודור יש לו סמוּכין בדברי ימי־התרבות. זו התורה: חידוש והמשכת־השרשרת. לא להתחיל מהיום ולא לפסול את כל החוליות של העבר.

כזאת הוא משוחח ומטיף גם לגבי חגים וסמלים בישראל. להוסיף חדשים – כן. ואת הישנים – למלא תוכן חדש ולפקח בגלי הישנים את הגרעינים ההולמים את הזמן ואת העתיד.

בחיי־חולין מעורה ביאליק במעמד הבינוני בישראל. אולם כוח היוצר שבו והאינטואיציה העמוקה הביאו אותו לידי תפיסה של תנועת העבודה האצישראלית. הוא אינו נמנע מלבקר כמה פרטים בהליכות תנועת הפועלים, מייסר ומוכיח על דברים הנראים לו כשגיאות, מתריע על יחס זלזול בדברים שהוא רואה אותם כעיקרי המסורת הלאומית – אולם הוא חש ויודע את הכוח התרבותי הבונה והמקיים הגנוז בציבור־הפועלים.

בפתיחת האוניברסיטה

בז' ניסן תרפ’ה חגגו את פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. ח. נ. ביאליק נאם בשם הועד הלאומי. אילו נתאספו שליחי כל האומה והיו מנסחים את אשר יש לומר לענין מאורע חגיגי זה, ודאי שלא יכלו להוסיף על משא רם זה שנשא ביאליק במעמד ההיסטורי באמת.

ובמה סיים ביאליק? הנה סוף דברי הנאום: “רבותי, אלפי בנינו הצעירים, בהישמעם לקול לבבם, נוהרים מכל כנפות הארץ אל הארץ הזאת לגאול אותה משוממותה ומחורבתה. מוכנים הם להערות את כל משא נפשם ולבבם ולהריק את כל כוח עלומיהם אל חיק האדמה החרבה הזאת למען החיותה. הם חורשים בין הסלעים ומייבשים בצות וסוללים דרכים ברינה ובצהלה. הצעירים הללו ידעו להרים את העבודה הפשוטה והגסה, את עבודת־הגוף, למדרגה של קדושה עליונה, למדרגה של דת. את האש הקדושה הזאת עלינו להדליק גם בין כתלי־הבית, אשר נפתח זה עתה על הר הצופים. יבנו אלה באש – את ירושלים של מטה, ואלה את ירושלים של מעלה, כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה”.

בפגישה ראשונה

בסיון תרפ"ד, חדשים אחדים לאחר בואו ארצה אמר ביאליק על החלוצים: “איני רואה צורה אחרת לכיבוש הארץ מלבד כניסת החלוצים ועבודתם. חושבני, כי עצם עבודתם מלבד שהוא הגורם היותר גדול לכיבוש הארץ, הרי הוא גם גורם מוסרי גדול במובן שינוי־הערכין. כל צורת־החיים של עם־ישראל הרי הוא גם גורם מוסרי גדול במובן שינוי־הערכין. כל צורת־החיים של עם־ישראל עתידה להשתנות מבפנים ומבחוץ בכוח־עבודתם. אינני יודע, כמה עלול מצב זה להימשך ואם בכלל יש לראות את החלוציות כצורה קבועה לדורות. אולם גם בתור תקופת מעבר השפעתה עצומה מאוד. עם ישראל צריך לרכז את כל תשומת לבו להאריך את הימים האלה ולהוסיף כוח לצעירים, כדי שיוכלו לעמוד במלחמתם הקשה בתנאים הקשים של הארץ. אם יגיעו החלוצים לידי מפח־נפש, יהא זה מפח־נפש של כל תנועת התחיה. הם לפי שעה הרוח החיה בכל גלגל־החיים, כוח־הקיטור והחשמל של כל התנועה הציונית. מסופקני, אם על כל פני כדור־הארץ יש עוד פינה אחת, ששם נמצא קיבוץ־צעירים כזה המלאים רוח אידיאליות עליונה ונכונים למסור את נפשם לא בתור גבורים בני־רגע אלא בהתמדה, בלי הפסק, יום־יום ושעה־שעה על קדושת רעיונם. אילו לא נבראה הציונות אלא להראות את הכוח המוסרי, הצפון באומה הישראלית, שנגלה בצורה־מפליאה כזאת – דיינו. דרך החלוציות היא דרך התשובה הקודמת לגאולה האמתית”.

עוד קודם לזה, חדשיים לאחר בואו, אמר בפגישת סופרים שסודרה בירושלים לכבודו על ידי הועד הלאומי: “באתי לכאן, כמו רוב הבאים לארץ־ישראל, עיף ויגע וכשאני עומד על סף הזיקנה. מזקנים אין לקוות הרבה. תקוותנו היא כעת מאלה, שראיתי בעמק. אלה הצעירים העובדים בכוחות רעננים, אלה בודאי יתנו לנו הרבה. שם מתרחש דבר נשגב”.

בקונגרס הי’ב

אך את נאומו בקונגרס הי"ב בתרפ’א נאם בטרם ראה את ארץ־ישראל החדשה, בטרם ראה את ציבור הפועלים ככוח מגובש. הוא ראה אז בעיניו רק את העריגה לארץ־ישראל ואת הזרימה של החלוצים אליה. הוא אמר:

"אנשי הימין! התדעו, כי המעשה היותר גדול בעולמנו נעשה על־ידי הצעירים משמאל? הם הולכים ליצור לנו חיים חדשים, בכוח, בעוז ובבריאות. הננו עדים לחזיון היסטורי גדול. בניהם ובני בניהם של חנוונים ותגרים וספסרים ומלמדים ובטלנים נוהרים מתוך סכנת־נפשות ממש, בידים פשוטות ובעינים צמאות לארץ חזונם. הם מתגוללים בדרכים, רעבים ויחפים, מקצתם גם מומתים בידי רוצחים. הם עולים ונמשכים לאותה ארץ רחוקה, לעבוד בה עבודת פרך למשך ימים רבים, חדשים ושנים, למען היותנו יסוד עובד ופועל בעולם.

הגידו לי, איפה נשנה חזיון כזה? יש כי תעבור רוח מהפכה בארץ ותסחף זרם־צעירים אחריה, אבל זרם רוחני אמיץ כזה לשם יצירת מהפכת־עם, להפכו מעם רועה־רוח לעם עובד־פרך, כמדומה, שזאת היא הפעם הראשונה בהיסטוריה.

אם יש תקוה, שינצחו בעולם רעיונות חדשים, הם יציצו ראשונה מן המקום ההוא ומלב הצעירים האלה. הם יגשימו בחיים את החלום הגדול של האנושיות, לא בכוח האגרוף ולא בחיל, אלא מתוך המעשה והעבודה. לא תהיה להם העבודה לגנדרנות, לפּוזה, לדבר־שעשועים, אלא ליסוד־חייהם, כמו שהתיחסו האורתודוכסים לתרי"ג מצוות. אותה דת־העבודה שברנר וגורדון הטיפו לה – תבנה יסודות עמוקים בחיי עמנו.

אפשר שהעבודה תקבל אצלנו צורה דתית, ואולי יהיה עוד במשך ההיסטוריה שלנו שולחן־ערוך לעבודה ולמטרתה, אשר יורה, יורה וידין בהלכות עבודה לכל פרטיה.

ואתם, אנשי השמאל! אל תבוזו לאמונים על האמונה והמסורת. אל תזלזלו ואל תקלו ראש בהם. אולי הם אשר הביאוּכם עד הלום. הם שמרו עלינו ועל תורתנו, היא תורת הזכוּת ההיסטורית שיש לנו על ארצנו, היא השטר היחידי הדורש את פרעונו. אלמלא הם, מי יודע אם הייתם בארץ־ישראל דוקא, אם דוקא הייתם מבקשים את התיקון לנשמתכם ונשמת־העם. שימו לב אל זכות־המורשה אשר לנו בזכותם.

ואתם, אנשי־הביניים, היושבים על כסאות־האמצע, המתונים והצלולים בדעה, הבונים הכל על פי חשבון וספירה, האומנם בעלי חשבון אתם? היכן הייתם לפני עשרים ולפני שלושים שנה? מדוע לא עבדתם אז את עבודת העם וגאולתו? העשיתם חשבון, כמה עולה לנו הגלות כל שנה? כמה היתה עולה לעם־ישראל זכות־הישיבה מחוץ לתחום־הפורענויות, הפוגרומים, המלחמה והמהפכה? האומנם לא כדאי היה מטעמים של חשבון, לפניכם אנשי החשבון, להיות הראשונים לעבודה עוד בימים ההם? לו הייתם מביאים את פרוטותיכם, לא היינו יושבים בכנסיה זו כה מדוכאים וכה מדוכדכים. לא חשבון עשיתם.

יש דרך אחת. דרך־ העבודה. דרך־כיבוש־העבודה! אם אתם תתנו את הכסף יתנו הצעירים את הכבוד. הם יסירו מעלינו את חרפת הפרזיטיוּת!"

באהבתו הגדולה את העם שואל ביאליק את עצמו כמה פעמים, מדוע ניתכה על ישראל חרפת הכינוי פּרזיט, והלא הוא עובד ונענה וחסר יותר מכל עם אחר.

הערכת “החלוץ”

בנשף הנוער העובד שנתקיים בתל־אביב באדר תרפ"ח ליום תל־חי וליובל החלוץ אמר ביאליק: "כבר שאל אחד־העם: עם ישראל הלא הוא עם פרוליטרי. עובד בהון זר, בכלים של זרים ועודף עבודתו נשאר בחלקם של העמים מעבידיו. ובכל זאת יש עוז לקרוא לו פּרזיט. יש בלי ספק גם צד, מקצת אמת באשמה זו.

בחולשת רצונו, בחוסר האמונה בכוחותיו להתקיים בלי בעלים, לעבוד על אחריות עצמו בהון עצמי ובכלים משלו, בחפצו להישען תמיד על גוף זר, אמנם נדמה הוא כפֹּרזיט. כי לא תמיד מתגלה הפּרזיטיות בבטלה. יש פּרזיטיות המרבה לעבוד, אך סימנה הוא פחד האיש מפני עמידה ברשות עצמו, בלי בעל־בית. יש משרתים ופקידים טובים בעסקי־אחרים המעשירים את בעליהם עושר רב, אולם רק כל זמן שיש מי שעומד מאחוריהם הנושא בעול־האחריות. כל עבודת־פרך ולא אחריות. זוהי מחלת־רצון המביאה לידי חוסר־כוח. פחד זה מוטל על היהודים בגולה. וזהו הסוד, מדוע קשה עלינו כל־כך להיעקר משם".

ואחרי זה המשיך: “– – – זה עיקר כוחו של החלוץ. העמדנו בגולה בעלי רעיונות גדולים החובקים זרועות עולם, אולם גדולה מזו היצירה שבכל מעשה קטן בארץ־ישראל. הייתי מברך את החלוץ, שירים את ערכו האמתי יום־יום על־ידי מעשה שאין עמו דיבורים יתרים. – – – יבואו דורות שידברו עליכם ואתם תחרישון. ישירו שירים, יכתבו דרמות עליכם מבלי להכירכם, אתם אינכם צריכים לדעת, כי עשיתם שירה כל ימי חייכם”.

“כלי זהב אשר אין משלו”

בהיות ביאליק באמריקה בתרפ"ו בשליחותו למען קרן היסוד, אמר שם במסיבה אחת: "חברת העובדים זהו כלי־זהב אשר אין משלו בכל העולם כולו.

יש פעמים רבות, שאיני מסכים להם בכמה דברים. אך כל אלה קטנות הן, הנשכחות מדי אשוה לנגד עיני את כל התמונה המרהיבה בשלימות. ציבור העובדים זהו חוט־השידרה של הארץ, הגוף והנשמה שלה. זהו הכוח היחידי המאורגן רב־ההתלהבות וגדל־המאמצים, המושך את קו־התמיד. ובאשר ההתמדה שם הבטחון. מוסדות הפועלים, ככלכליים וכתרבותיים, נכונו על יסודות שבהכרה ובזכות זה ציבור העובדים הוא בעל־הבית בארץ. שאר המעמדות אין בכוחם לעמוד בפני לחץ־החיים של ציבור־העובדים.

מנהיגי הציבור הזה – ולואי שכמוהם יתן וכמוהם יוסיף לנו האלהים תמיד – עבודת האדמה כרוכה אצלם בייחודים, צירופים וכוונות. בראשונה בא תיקון עצמו. הפועל רוצה למצוא את תיקונו בעבודה, אחר־כך לתקן את העם ואת ארץ־ישראל, ואחר־כך – על־ידי עצמו ועם ישראל – את כל העולם כולו. כשהוא חוצב אבנים, הריהו משקיע בעבודה זו את קדושת השילוש – העם, הארץ והאנושיות".

ביאליק מצא מה לספר גם על התלבושת של החלוץ בארץ־ישראל, על הריקודים, על השירה. וכן אמר בנשף לכבוד “דבר” בניו־יורק: “עליכם לדעת, שיש הבדל גדול בין הפועלים בארץ־ישראל ובין הפועלים בארצות אחרות. הפועל שם בלבושו ובמהלכו ובאור־פניו שונה לגמרי מפועל בן ארץ אחרת. בלבושו הקל והפשוט של הפועל בארץ אני רואה את סמל השחרור מכל משא־הגלות שנטען עלינו. בהיותי לפני עשר שנים בארץ, ראיתי בבתי־הכנסיות יהודים לבושים בגדים מרובי־הצבעים, וזה עורר בי את זכרון התרמיל של החוזרים על הפתחים ובו שיירי כל מיני מאכלים ופרוסות לחם וחלה ודובשן, בצלים וגפרורים. הפועל השליך מעליו את התרמיל הזה והשתחרר ממנו. הפועל בארץ מהלכו ישר. אין הוא מרים ראשו בחוצפה כבולשביק אך אינו כפוף גם כבן ישיבה. ישר יהלוך”.

היחיד בישראל חייב לראות עצמו אחראי לעולם כולו

בועידה השלישית של הסתדרות העובדים שנתקיימה בתל־אביב בתמוז תרפ"ז, אמר ביאליק: "בראתם ריקוד אחד שהוא בעיני נבואה גדולה: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי. עליכם לראות את עצמכם כאחראי היחידי, וזה יסוד המוּסר הלאומי שלנו. אפילו היחיד בישראל חייב לראות את עצמו אחראי לעולם כולו. יש רגעים ששלוש־מאות איש נושאים על גבם את כל עול המערכה ונצחונם נצחון האומה כולה.

אבל יש גם חצי אחר: כשאני לעצמי מה אני. אם יש לנו חיים הקרואים מתים, הרי יש לנו מתים הקרואים חיים. זכותם של אלה מלוה אתכם. כל מה שנצבר במשך דורות חי עמכם.

אין לנו להישען אלא על כוח עצמנו. ואני רואה צד טוב בשעת מצוקה זו. עליכם להסב עיניכם מלהישען על כוחות־חוץ, ואם זו תהא התוצאה מועידה זו – ההכרה, כי רק על כוחותינו עלינו להישען, כי עלינו להאחז באדמה זו בצפרנינו ובשינינו ובלי לעזבה, חושבני, כי כשלון זה יביאכם לתשובה, להאמוּנה וועידתכם תהא מוצלחת.

אני מברך אתכם כי הריקוד הזה שלכם יימשך גם מכאן ואילך".

במסיבה שנתקיימה בניו־יורק לרגל הצגת סרט מחיי ארץ־ישראל העובדת “שירת העבודה” אמר ביאליק בנאומו הקצר: “שלושת אלפים פעם נזכרה שירה בתנ”ך בשמות נרדפים. עם שאינו יודע לעבוד אינו יודע לשיר ואין לו הרשות לשיר".

בשבט תרפ"ו הוא אומר באחד מנאומיו: “כשאני רואה את בחורות ישראל יושבות על ערמות חצץ ומפוצצות אותו בפטישים, הריני אומר, כי בימים אלה צריך כל אחד לכוף ראשו ולקבל עליו עול שלא לפי כוחו. זוהי דרך עקומה שבמצבנו היא, כנראה, הדרך הישרה והיא תביאנו אל העתיד”.

ובמקומות אחרים אמר: "– – – תהא ההשגחה ברוכה על שלא הכניסה אותנו לתוך ארץ בנויה! כי אלמלא כך שוב היינו מתגוללים לתוך גלות. כי רק על־ידי יסורי ראשית־הבריאה, קונה האומה לה את ארצה ואת זכותה. – – – באו לנהלל בחורי ישראל, בניהם ובני־בניהם של שוחטים, חנוונים ומלמדי־תינוקות, וביניהם בעלי השכלה גבוהה ובעלי אמנות יפה והתנפלו באהבה ובמסירות נפש על הביצה לכבשה ולהבריאה.

– – – כל היצירה הלאומית שלנו לכל סעיפיה צומחת מן האדמה, כמו שהכל שב אל האדמה ואין מקום לשום צמיחה וגידול של אומה בלי המקור הראשון של התחיה והגידול – קרקע".

ועל גאולת הקרקע אמר ביאליק: " – – – היו תרי“ג, עכשיו – תרי”ד מצוות.

תרימו את שם (גאולת האדמה) לגובה גדול שיהא ניתן להתפרש באלף פנים, כמו כל רעיון גדול, דתי, ממלכתי, אנושי־מוסרי, שיקיף את כל צדדי החיים".

“קניית הארץ לבד, בתור יסוד לחינוך – הוא דבר מסוכן. – – – גאולת האדמה צריכה לעלות, –לדברי ביאליק בפני המורים, – למדרגת מושג מקיף את כל החינוך והחיים, כפי שנתפתח המושג “תורה”, אשר מפני עושר תכנו וכוונותיו אין לו כל תרגום בלשון אחרת”?

ביאליק והנוער העובד

ביאליק אינו מהסס לבקר את הפועלים או את ההסתדרות או את מוסדותיה. בתקופה שאיגוד הנוער העובד היה עוד בגדר ויכוח בהסתדרות עצמה ובחוגים האזרחיים הילילו על “הצבע” ו“הקול” שבנוער העובד כלומר על הדגל האדום ושירת האינטרנציונל, סיפּרו לביאליק דברים נוראים על הנוער העובד. בליל שמחת תורה תרפ"ו נאם ביאליק לפני קהל שנתאסף בחצרו וליד ביתו ובין השאר אמר אז: רחוק אני אולי באשמתי מחוגים אלה והנעשה בהם, והמתרחש שם אינו נהיר לי כל צרכו. אולם גם אותה מקצת מן המקצת שנתפרסם בעתונים דיה כדי לעוררני ולקרוא בקול גדול: לא זה הדרך.

אחרי זה הננו פוגשים את ביאליק נענה לנוער העובד, נואם ומשוחח ומתקרב אליו. ביאליק לא שינה, כמובן, את דעתו, הוא תבע טיפוח הסמלים הלאומיים, אינו מתנגד לתוספת חגים וסמלים, אבל הוא מתריע נגד ניתוק השלשלת. “לא נכון שרעיון העבודה ורעיון חברת־הצדק בישראל מתחילה ממרכס. אי־אפשר לוותר על רעיונות אלה בצורתם ובביטויים בכל הדורות”.

על אלה שאינם מכריזים ומצהירים כל רגע על ציונותם ואינם מנפנפים כל רגע את דגלם אמר ביאליק: “מי שמקריב חייו בעד הארץ, הוא מחייה אותה. כל מי שעובד בארץ־ישראל הרי הוא בורא חיים יהודיים, תרבות עברית, ואין בזה משום טעם לפגם של מלאכותיות. כשעובדים בארץ־ישראל שוכחים לפרקים שציונים אנו, כשם שאדם הבקי היטב בשפה שוכח לפעמים את תורת דקדוקה. אבר בריא אין מרגישים בו.– – –”

על המטיפים לזולתם

ביאליק בז לבאים אל הציונות רק ליהנות מהישגיה ומהנאותיה: “ידעתי ‘גבאים ראשונים’ לציונות יושבים ראשונה במלכות, כמעט מחוקקים, כמעט שותפים למעשה בראשית שלהם. הם עשו גדולות, אבל את הגדולה “הקטנה” האחת לא עשו. הם לא באו לשבת בארץ, לא נאחזו בה. ­– – – הם התאמרו לבנותה בכוח פיהם, בהטיפם לזולתם. ואשר באו באו כתופשי שרביט של כסא כבוד מוכן להם. ידם האחת פשוטה לעטרה והשניה ל”כזית" היסטוריה. אל־אלהים, כמה שטרי־זכויות מבצבצים מחיקם! – – –"

ביאליק והאנגלים

משורר בתחומי הרוח הרי הוא ריאל־פוליטיקאי בתחומי המעשה. בקשר אנגליה לארץ־ישראל רואה ביאליק יפה את האימפריאליזמוס שאינו חביב ביותר עליו, אבל אין הוא שוכח את קשרי העם האנגלי התרבותי אל ארץ־ישראל. בהרצאה אחת אמר: לויד ג’ורג' וחבריו באו אל הציונות אפשר מתוך חשבונות קטנים של תעלת סואץ, אבל ג’ורג' אליוט והקודמים לה והבאים אחריה היו שליחי החשבון הגדול, מלאכי ההיסטוריה. – – –

– – – אפילו כשאדם עושה את מעשיו הזעירים עומד באותה שעה מאוחרי גבו כוח גדול שהוא מצרף צירופים ועושה מאחורי כל המעשים הזעירים האלה איזה דבר גדול. בשעה שאדם ממלא את תאוותו הכי גסה, תאוות בשרו השפלה, באותה שעה עצמה פועל בו, ועל ידו, כוח נצחי המתכוון לקיים את המין האנושי ולבנות ממנו בנין עדי עד.

ויש גם פרק ביאליק והערבים

פרק של הבנה וידידות אך מתוך זקיפת־קומה ובטחון עמוק ש“לא באנו לנצל ולרושש”. " לא נשלח את ישמעאל המדברה כפי שעשה אברהם אבינו בעצת שרה, אבל גרש נגרש את המדבר מקרב ישמעאל שבארץ".

מה שניסחו אחרים בנוסחאות מדיניות הביע ביאליק בדברי מליצה וחזון.

ארוכה הפרשה ביאליק ותנועת העבודה. שירת ביאליק מעורה באותם המעינות העממיים מהם יונקת תנועת העבודה, ועל כן מאוד מובנת קירבת הרוח ביניהם

טבת תרצ"ג

גם הגוף החזק, שהפליא כל רופא בהתאבקות הגבורה על החיים – נאכל. עוד לפני שנה וחצי כאשר חלה במחלת התלבנות כדורי־הדם, חשבו גדולי הרופאים, כי קיצבת חייו נגמרה. כנס וכמתנת־גורל ראו את שובו לחיים ולעבודה לאחר יאוש הכל. החיבה, שנודעה לו כל ימי זקנתו בכל שדרות החברה, היתה לאהבת־עם אל האוד המוצל מכליון.

ודיזנגוף ראה והבחין ביחסו זה של העם ונצרף וטהר יותר ויותר באש־אהבה זו. נשיא בעירו ואחד הפטרונים החשובים של הישוב בכלל, נתפרסם ונתחבב גם בקרב המוני־האומה בתפוצות, ושמו הטוב מימי־העלומים הלך והתנשא לעת־זקנתו יותר ויותר ויצא גם אל מחוץ לעם, בכל חוג ששמע ארץ־ישראל ופרשות התאבקויותיה הגיעו שמה.

זה שנים היו חייו קודש לעניני הכלל. אחרי מות רעיתו, כאילו ניתקו אחרוני־קשריו עם עניניו החמריים. הוא חדל לראותם לגמרי. תל־אביב ומוסדותיה, העיריה, מוזיאון תל־אביב, הצלחת־העיריה ויחסי־הסיעות בה, עבודות ספרות היו מעייניו ולא הסיח דעתו מהם.

ערירי כל ימיו, היה מחבב ילדים והיה מחובב ביותר עליהם. מדי הזדקנו נעשו יחסיו עם הילדים לבביים יותר ויותר. ילדים היו כותבים אליו, כמו אל סבא, והוא היה עונה להם. בשנים האחרונות כתב בהצלחה סיפורים לילדים, ובהם סיפר על עצמו, על ילדה של העוזרת התימניה שבביתו, על סוסתו, על ימי־ילדותו הוא. חלק מהסיפורים האלה נדפסו בחוברת מיוחדת. תכניות־הכתיבה שלו לילדים היו מרובות.

דימוקראט בחינוכו ובאסכולה הרוסית שלו, מחונן הומור תרבותי נאה, היו קשריו עם ההמונים תמיד אמיצים. כראש־עירית־תל־אביב ידע להיות מעורב בחיי העיר גם מחוץ למשרדי־העיריה. משכימי־עבודה היו נפגשים אתו יום־יום, ברכבו על סוסו על פני השכונה – ואחר־כך העיר – בכל קצותיה, מסייר את תחום־שלטונו, בודק את עבודותיה וחיי־הבנין והמלאכה שלה.

דיזנגוף הפרש, היושב ישיבה איתנה ונאה באוכף־הסוס גם בגיל־הזיקנה, הרהיב את עיני אנשי־תל־אביב. הישיבה הבטוחה באוכף – כסמל ליכולת שלטון, ולהבדיל שבין פרנס בגולה לשליט בכברת־ארץ במולדת. במחיאות־כפים היו מלוים אותו, כשהוא מופיע רכוב יחד עם צעירים וצעירות, והוא כבר בא בימים, בראש תהלוכה או חגיגה בחוצות תל־אביב.

דיזנגוף הבין להשביע את יהודי תל־אביב שעשועים וחגיגות. הוא היה דואג גם ללחמם של תושבי־העיר, אך נלהב בעצמו לשעשועים. וסחופי־גולה, שביקשו חוף מיבטחים, היו מתענגים ושוכחים תלאות ונגישות מדיניות בהמולה של התקהלויות־שמחה ותפארת־חגיגות. גם בזאת ראה דרך להגדלת־העיר, למשיכת־העולים המבקשים גמול לחיי־נרדפים ומעונים במצוקות־גולה. היה מגן על תקציבי־חגיגות וקבלות־פנים בנימוקים כלכליים, שהם מעוררים תנועת־אורחים ותיירים ומרבים פרנסה.

היה מרבה בקבלות־פנים חגיגיות לאישים, מנימוקי־דיפלומטיה עירונית ולאומית, ובכשרונו הרב לנציגות, ביכלתו לקשור קשרים אישיים ובעזרת מראותיה של עיר־עלומים משגשגת, היה משיג לא אחת את המטרה הציבורית: לקשר אל תל־אביב ואל הישוב אישי־השפעה מעולם המדינאות והכספים והכלכלה, האמנות והמדע. על פי רוב היה משרת בשטח זה בנאמנות רבה גם את המוסדות הלאומיים המרכזיים.

מוקיר אמנות ושואף להנות את תל־אביב באמנות. מוזיאון תל־אביב, בן זקוניו, יעיד על כך. יחידי העמיד בשנות־זקנה אחרונות מוסד מפואר בתל־אביב, כינס מארצות שונות יצירות־אמנות חשובות, גייס עוזרים הגונים, מצא אמצעים, והקדיש לכך את הונו ואת ביתו. דירתו לא היתה לאחרונה אלא קומה עליונה על גבי מוזיאון תל־אביב.

לא נראתה ברוחו הסתיידות של זקנה. ער, רעב להגשמת־תכניות כבימי נעוריו ואולי עוד יותר סוער לגבי אלה, כאָץ להגשמה מתוך הכרת־קוצר־הזמן. התחלת־בנין־המזח בתל־אביב, התגשמות חלומו ותאותו, שלא ניתנה לו כל ארבע־עשרה השנים האחרונות מאת הממשלה, הלהיבוהו מאוד. אך ניתקעו ששת כלונסאות־העץ הראשונים בשביל מזח קרשים (שנגרף אחרי יומיים בגלים) ודיזנגוף כבר עלה, והוא חולה, אל קצה הקרשים והכריז: “כאן יהא נמל גדול”.

לא שבע מהעבודה הרצינית לפיתוח־החוף, וביום הים ביריד המזרח הכריז על הצורך בשדה־אוירונים בתל־אביב ובצורך בקוי־אויר למרכזים הגדולים בעולם.

תל אביב גדולה (בהגדרה האנגלית לערים: גרייטאֶר) היתה משאת נפשו, ומדי פעם היה מרחיב בדמיונו את תחומה. פעם היה מדבר על הגבול “עד הירקון”, אחר־כך – עד הרצליה. בזמן האחרון הגיע עד קיסריה.

ולא היה שוכח מלהזכיר, כי בתל־אביב גדולה זו יהיו בתי ספר גבוהים. הוא לא השלים עם העובדה שהאוניברסיטה והטכניון הם בירושלים ובחיפה, ובכל מה שיכול השתדל לתמוך בתכניות ליסד בתל־אביב מוסדות חינוך עליונים. בדבריו אל קוראי “דבר” ביובל ה־75 שלו רצה לומר, כי אילו ריכזו את כל המוסדות הלאומיים בתל אביב, היה הישוב מרויח מזה יותר. בענין זה היה חולק על חובבי ירושלים וחיפה, והיה מתאונן על “קנאת” ראשי ירושלים. “עוד מעט ובקשו להם גם את הים”, היה אומר.

עם כל אלה היה נאמן בכלל הציונות בחזונה המקיף, ורק בה ובתוכה ארג את סמכותו האישית והעירונית. איש משמעת לאומית היה, ידיד, תלמיד ומעריץ לראשי התנועה מפינסקר עד הרצל ועד וייצמן. לא בלי השקפה עצמית ולא בלי בקורת והשגות, אך תמיד נענה ומתגייס בהידרשו לשירות המרכזים של התנועה הציונית והיה מטיף לריסון היסודות המתפרצים.

לא ידע מימי התבגרו עול קשה של פרנסה. חייו הכלכליים היו אחוזים על פי רוב בחיי הציבור, החל בהשתלמותו בימי בחרותו על חשבון הבארון רוטשילד לשם הנהלת בית־חרושת לזכוכית בארץ, דרך עבודתו ב“גאולה” ובתל־אביב. היה איש עסקים, מייסד הסוכנות המסחרית הגדולה דיזנגוף ושותפיו. זה שנים רבות, ששמו בלבד חופף על בית המסחר. פקידיו הראשיים היו לשותפיו, ולו רק פיקוח נקוב ומעט עזרה בעצה ובקשירת־קשרים. חלקו בהכנסות היה ניתן לו בקביעות, וזה שנים רבות היה מוציא את משכורתו מעירית תל־אביב להוצאות ציבור שלו, להוצאות תמיכה לאנשים ולמוסדות שונים.

איש שלום ופשרה, אבל גם לוחם אמיץ לעת־מצוא, ועד לסיכון־החיים ועד למסירת־נפש, כאשר היה בימי מלחמת־העולם, כשנכנס להתגוששות מדינית עם הדיקטאטור הצבאי התורכי הנורא ג’מאל פחה, שלא נרתע מלתלות עשרות מייחסני־הערבים בסוריה ובארץ ישראל. אילולי ידענו על דיזנגוף אלא את עמידת־הכבוד שלו, בייצגו את הישוב העברי בפני ג’מאל פחה בימי מלחמת העולם, בתקופת משבר בפוליטיקה התורכית ובמאורעות המלחמה בארץ, – גם אז היה קונה אצלנו את עולמו.

אך דיזנגוף ידע גם מלחמות־ציבור פנימיות. בימי הבארון, איש חסדו ומיטיבו, לא חת מלצאת נגדו באגרת הפומבית הידועה, המוחה על שיטת הפקידות בארץ ומאשימה את הבארון עצמו. מזמן לזמן היה מתעורר למלחמה, ומלחמתית היתה גם אגרתו הגלויה אל הנציב העליון.

פרשת יחסיו של דיזנגוף עם הפועלים מתחילה בימים שלפני היותו ציוני. בעבדו בצבא הרוסי כמתנדב (בני אמידים בעלי־השכלה היו מקילים לעצמם את השירות בצבא הרוסי בהתנדבם שנה אחת לפני הזמן), נמשך אחרי מפלגת “חירות העם” (נארודנאיא ווֹליא") הרוסית. נרדף על־ידי הבולשת, למד נגרות ואחר־כך יציקת מתכת בבית־הספר למלאכה ברוסיה. נתפס והושם במאסר על פעולות במפלגה האסורה וישב שמונה חדשים בבית הסוהר. משם יצא חובב־ציון.

בארץ־ישראל ייסד, יחד עם יחיאל מיכל פינס ואחרים, את אגודת הפועלים הראשונה בארץ “הארץ והעבודה” וכתב את “הקנין והעבודה”, המצע של האגודה והתנועה. בתקופות אחרות באו חליפות, התקרבות ופרץ, ידידות והתנגדות (במקרה השביתה בבית־החרושת שטיין ביפו, בימים הראשונים ל“הפועל הצעיר” ובעירית תל־אביב בימי המשבר הכלכלי של 1926) וסיים בידידות ובקשרים אמיצים בכהונתו האחרונה כראש־עירית־תל־אביב.

בן כפר באֵסאראבי, מגזע בריא של מטופחי שדה ואויר, אמון על מרחב, מחונך שלא בקנאות דתית, אך מעורה בתרבות העברית ובמסורת, מצא מאיר בן יעקב דיזנגוף מימי־בחרותו את עולמו החמרי והרוחני בתנועת התחיה, שנתנה לו את הכרים הנרחבים, את האפשרויות החמריות, את המבואות לתרבות האירופית, את המפתח לארציות, לעסקנות, לנכסים, לקשרים אישיים נפלאים, את האפשרויות לגילוי כוחות הנפש.

והוא ידע והצליח ונארג אישית בתוך מסכת התחיה, בנה ונבנה, עלה והעלה והציב לו יד בבנין האומה.

תשרי, תרצ’ז

(לזכר דמות נפלאה)

מחוצות תל־אביב נעלמה דמות מסתורית, שליותה את בנין־העיר כמעט מימיה הראשונים. האדם חסון־הגוף, עם המשקפים הכהים לעיניו, לבוש בגדי השקים עם המגבעת והסנדלים התפורים בידי עצמו: קארל ואַגנר… נפל חלל לפני חודש ימים. משהרגיש, כי עצביו גוברים עליו לגמרי ונוכח לדעת, כי אין לו מנוס ממחלת־הרוח המבעתת אותו, השליך עצמו אל מתחת מכונית בירושלים. ימים אחדים פּרפּר גוף־הברזל שלו, המרוסק על־ידי האבטומוביל, במכאובי גסיסה, ונפח נפשו בבית־החולים בין זרים שלא הכירוהו, כאשר בחר לו בכוונה תחילה לפי מנהגו לא לבקש ולא לעורר חסד. הוא היה לן בתל־אביב באוהל נחבא. כאיש־יער היה מתיחד כל הימים בחורשה שברחוב נחלת־בנימין, שקוע בהרהוריו הכבדים, ששקע בהם כמעט לבלי הקיץ, לאחר שתכניותיו על מכשירי־העבודה המשוכללים לא יצאו לפועל.

עוד לפני חמש עד שש שנים היה דופק על פתחי מועצת פועלי יפו ועירית תל־אביב, על משרדי קבלנים ומהנדסים, שיקבלו את תכניותיו להקלת העבודה הגופנית ולהוזלתה בעזרת מכשירים לפי המצאותיו. הוא היה מציע תכניות למריצות, לאלונקות ולכלי־מנוף, שיחסכו עבודה ויקילוּה, והיה עומד לעבוד ימים שלימים בהובלת חול או לבנים, כדי להוכיח את צדקתו. התכניות לא נתקבלו. אמצעים לביצוען לא נמצאו. בימי גירוש ג’מאל פחה, כשצריך היה להעביר את רכוש תל־אביב כולה לפתח־תקוה ולמקומות אחרים, היה הוא דוחף בידיו בדרך החולות הארוכה מריצה מקורית, גבוהה וקלה, כשהיא עמוסה משא רב, וכך היה הולך וחוזר פעמים אחדות ביום. מנהל בית החולים הזמני בפתח־תקוה הכיר אז בטיב המריצה וקנה אותה לשם הובלת חולים בתוך המושבה. מנצחונו זה התפרנס ואגנר ברווח זמן רב. לפרנסתו החמרית היה משתכר בזמן שהיה עובד וכשחדל לעבוד היה מוצא לו מקום־אוכל אצל אנשים שהיו מבינים לרוחו ומאפשרים לו לקחת לו בעצמו את האוכל, כי לא הסכים לקבל את אשר נתנו לו. כמה שנים ידעו עובדות מטבח־הפועלים של בית־הלימוד לחקלאות ומשק־בית, כי האדם המוזר צריך להכנס יום־יום ולקחת לו מעט אוכל כעולה על רוחו, מבלי דבר דבר.

גם באותן השנים שהיה עובד נראה מוזר מאד. כי החידה היתה כל הופעתו בארץ.

לפני עשרים שנה עברו פעם ברחוב־הדאר בפתח־תקוה ד"ר רופין, שולמית רופין ומר מ. הופנקו. היה זה בימי יסוד בית הספר לנגינה “שולמית”. מסוכּה נדחת שבתוך חורשת־האקליפּטוסים ליד הדואר (נגדעה בימי המלחמה) נשמעה נגינת כנור. שולמית רופין משכה את בני לויתה לראות במנגן, והנה נמצא, כי הוא הוא האיש, העומד תמיד עם חבילתו מתחת לחלן בכל קונצרט של מוסיקה ביפו. באותם הימים היו עוד אנשי הישוב מכירים זה את זה כמעט עד אחד. המנגן ואגנר הפציר במר הופנקו שיקבלהו לבית הספר, ואמנם נתקבל לשעורי־ערב, יחד עם פועלים אחדים. מהמושבה היה בא ברגל לשיעורים ולקונצרטים. על עצמו לא היה מספר כלום. נשאר מרוחק כל ימיו מן הציבור, גם משום שלא למד לדבר עברית. מאין בא נודע רק במקרה. מה הביאו – לא סיפר. אגדות שונות סיפרו על זאת אחדים מעולי־ארצו, בוקובינה. אלה אמרו, כי מחמת אהבה נכזבה ירדה עליו רוח רעה, ולכן עזב את למודיו באוניברסיטה ועלה לארץ. אחרים אמרו, כי התנגשויות קשות עם אנטישמים באוניברסיטה הניעוהו לשנות את חייו. היו שסיפרו כי ניסה בחוץ־לארץ לשלוח יד בנפשו והוּרד מעל התליה. על כל פנים כאן בארץ ראוהו בשנים הראשונות שקוע בעבודה ובנגינה.

כינורו נעלם בימי המלחמה. יש אומרים גנבוהו ויש אומרים בעליו ניפצהו. האיש הוסיף לעבוד מתוך עצבות, עד ששקע בתהום מרה־שחורה. מיד אחרי המלחמה קיבל מר הופנקו מכתב מאחיו של ואגנר מבוקובינה. שאל לשלומו. ואגנר הכחיש בראשונה כל קירבה לשואל, אבל אחר כך הודה והתחנן שירפו ממנו.

בימיו האחרונים נתקף שגעון־של־רדיפה. היה חוקר את מכיריו מלפנים, מדוע מתנכלים לו ומבקשים את נפשו. באחד רגעי ההתבהרות החליט, כנראה, להתאבד, ודוקא במקום רחוק מהסביבה שהכירתהו. על סופו סיפרה הכרוניקה: “איש בלתי ידוע מתל־אביב נפל אל תחת אבטומוביל בירושלים. מרוסק ושותת דם הובא אל בית־החולים”.

תמוז תר"ץ

אם תבקשו מאת ר' זרח ברנט שיספר לכם זכרונות עבר מששים וארבע שנות עבודתו בעד ארץ־ישראל, לא ירבה לספר, אם כי אינו כלל מהמתבודדים ומהמתרחקים מן הבריות ומן הדור הצעיר.

ר' זרח אינו יודע לספר הרבה על מה שעשה. הוא עבד כל ימיו בבנין־הישוב, וכוחו היה במעשים עצמם ולא בהתבוננות למעשי עצמו ולמעשי אחרים. הוא לא נפנה מעבודתו לראות מה נאה האילן שבצלו פעל ומה נאה הניר שאותו חרש. היה לו חוש במסחר, בבניה, בהקמת־ישוב, בהשגת־אמצעים, בהרחבת נכסים עבריים, היה לו חוש סתמי לארץ־ישראל, דחיפה שלא הרפתה ממנו ושדחפה אותו לנסוע חמש־עשרה פעם לארץ ישראל אשר ארבע־עשרה פעם יצא ממנה. אך להבחין בדרמטיקה של בנין ארץ־ישראל לא רצה ולא יכול. לא מטבעו היה זה ולא מתכונותיו.

רק ציוני־דרך מעטים נתרשמו במוחו. רק מקרים וקטעי מאורעות וחלקי תמונות, והם אינם מרובים ביותר, ודלים למדי בפרטים. אף לא אסף ר' זרח תעודות ומכתבים, גם לא כתב הרבה ולא רשם רשימות.

אבל הוא כובש לו את מקומו בדברי ימי הישוב לא בגלל יפי־הדיבור, אלא בתוקף יצירה.

ועֵדה נוה־שלום, ועדה מאה־שערים, ועדה פתח־תקוה, כי עבד האיש והקים נדבכים ראויים בשעתם וחשובים גם כיום בשים לב לגיל ולתקופתם.

בן תשעים ושלוש הוא האיש. בשנת תר"ג נולד בעיירה ציטוביאן אשר בליטא (אז – פלך קובנה). זה שבעים ושלוש שנים, שנרתם בעול מעשים ואיש מעשה נשאר גם היום. עד אשתקד עוד בנה והוסיף על בתיו וחצרותיו. תיקן, הוסיף, שינה. עד היום הוא עסוק כל היום. אינו נרדם בצהרים. מתהלך כמה שעות ביום, ולפעמים גם בערב, ולפעמים כל שעות היום, לטפל בעסקי־נכסיו, לדון עם שוכרי דירותיו וחנויותיו וחצרותיו, לבוא אתם בחשבון, לדאוג לישיבה “אור זורח” ולצרכי־תלמידיה, ולבקר אצל צאצאיו הדרים בקירבת ביתו או רחוקים מביתו.

בעל קומה שלמעלה מבינונית, ומיבנה נאה, לבוש בגדים פשוטים ונקיים, עם המגבעת לראשו, עם המקל כחפץ של נוי ולא כמשענת בידו, בקומתו הזקופה והליכתו המאוששת – אין ר' זרח עושה רושם כלל וכלל כבן תשעים ושלוש. בפיו שנים תותבות, אך לעיניו אין משקפים, כי ראייתו טובה. שמיעתו שמיעת צעיר. ההומור שלו, של אדם בשנות העמידה ולא כשל בן שנות ירידה. משרת את עצמו בלבישת בגדיו ומסרב לעזרה אפילו כשהוא לובש את האדרת. דבּורו נמרץ למדי. ניכּרים סימני תקיפות דעת חמורה מלפנים, וכן סימנים של מי שרגיל לתבוע ולצוות.

בתקוע השופר לשבת, הוא יורד עוד ממדרגות דירתו אשר בקומה השניה של ביתו וסובב על פתחי החנויות ובתי־המלאכה, להזכיר לבעליהם שיסגרום לשבת. כף אל כף יספּוק, וכול הספיקה יעלה כמידי אדם צעיר ותביעה נמרצת תישמע. ר' זרח עובר על כל האיפּרכיא שלו והיא לא כל כך קטנה. עשרות חנויות ודירות וחצרות. לזה הוא מדבר אידיש, לזו ספּניולית, לזו צרפתית ולזה ערבית. גם עברית הוא מדבר, ובהברה הספרדית. דלת־העם דרה בחצרותיו, וכפי הנראה מכירים הדיירים את בעל־הבית כי לא מן המרוכרכים הוא, למרות גילו. הוא ממלא עתה, בלכתו להכריז על השבת, תפקיד כפול של משגיח על צעירים ממנו ושל מזרז את הכפופים לו. לה' ולכם.

באתי אל ר' זרח ערב יום היובל לועידת קטוביץ, שהוא היה ממשתתפיה. מצאתיו מחליף את בגדיו לכבוד שבת. הוא ישב בחדר־השינה, כלומר, לא בחדר מיוחד אלא בפינה של חדר גדול המשמש גם חדר־אוכל וגם חדר־אורחים. הפּינה גדּורה ארונות ומחיצה ספרדית. הזקן אינו מסכים להוציא כסף על מותרות בטעם הזמן הזה, ביארה לי אחר־כך אשתו. השגותיו בהוצאות הבית הן כמלפנים בליטא ובמאה שערים ובנוה שלום. עוד כספים לישיבה “אור זורח”? – כן, אך לא כדי לקנות רהיטים חדשים וחדישים לדירתו.

בענין הצילוּם של ועידת קטוביץ מספּר ר' זרח, כי לא הצטלם אז. היו עוד שלא הצטלמו. זה היה במקרה, כמובן. ולא טוב עשה מישהו ממקורביו, שזייף את תמונת משתתפי קטוביץ, בהוציאו את אחד המשתתפים ובהוסיפו שם תמונה של הישיש. כל מי שמבין בתמונה יכיר מיד, כי הצילום מוּּרכב. ור' זרח עצמו מספר מיד כי הוא לא הצטלם אז. אין הוא זקוק לנוצות זרות. במעשיו זכויותיו. וכל בר־דעת יעריך את כבודו.

הישיש לא האריך אז שיחה אתי. הוא שמע את תקיעת החצוצרה לשבת, וילך לפקח על סגירת החנויות.

פעם שניה פגשתי את ר' זרח בבית נכדו. סיפר לי הישיש דבר שלא מצאתי בזכרונותיו המודפסים. הוא ראה את הרצל אף הוּצג לפניו. זה היה כאשר בא הרצל ללונדון ונאם בסיטי.

– מה הוא דיבר, הרצל? ר' זרח אינו זוכר הרבה. הרצל, אומר ר' זרח, קרא לאַחדוּת ואמר, כי אם תהיה אַחדוּת, הוא יוכל לעשות מעשה הגון. הוא נאם שעה ארוכה. הוא זוכר את מראהו. זה היה אברך, הוא אומר, בעל זקן שחור. דיבר יפה וברגש. אבל ר' זרח אומר, שהוא זוכר היטב מה שאמר הנואם שאחרי הרצל. זה היה בישוף, שביקר בארץ־ישראל ועבר הירדן. הבישוף דפק על השולחן. הוא אמר שהוא תומך בהרצל. ועל הנוצרים אומר שהם שימשו מעין בית־עבוט, שהקדוש־ברוך־הוא שם בו בעבוט את החפץ היקר שלו, את ישראל. וכי אין חובה לשמור את העבוט שיהא שלם, נקי ושלא תאונה לו רעה? כך אומות העולם. אנו אחראים לשלומם של בני־ישראל. אם אנו מתנהגים בהם שלא כשורה, יבוא בעל העבוט ויתבע בחזקה.

ועם דוד גורדון, עורך “המגיד”, נפגש פעמיים – אומר ר' זרח. פעם נסע ר' זרח לליק, כדי לבקש ממנו שיעורר את הקוראים על ענין המַזכרת למשה מונטיפיורי. במלאת לו 90 שנה. ובפעם האחרת נסע עם דוד גורדון, באניה מקאלה לדובר. גורדון הוביל אז את התשורה למונטיפיורי, במלאת לו מאה שנה.

הישיש חוזר לפני על סיפורו כיצד עבד ביסוּד אגודות לישוב ארץ־ישראל. בפעם הראשונה כינס עשרה אנשים בביתו, במוצאי שבת. הציע לפניהם את ענין ארץ־ישראל, שייסדו חברה, וכל חבר ירים תרומה שבועית כפי יכלתו, ואחר־כך יקבל מהאדמה, שתיקנה כמכסת־התרומות שהכניס. הסכימו עשרת הקרואים, ביקש הוא מכל אחד, שיביא במוצאי שבת הבאה עוד אחד, הרי שנתאספו עשרים וכך גם ארבעים ואחר־כך יותר.

– והסוחרים שבאו אלי מארצות שונות לקנות אדרות־שער, ביקשתים שייסד כל אחד אגודה בעירו. הלייפּציגי – בלייפּציג, האמריקני – באמריקה ופלוני בעיר פּלונית. והחברה הלונדונית, שהיתה לא קטנה, שלחה אותי, ציר לקטוביץ.

נתגלגלו הדברים על זכרונות מימי־הנעורים. והנה מספר ר' זרח שהוא זוכר את מרד הפּולנים של שנת 1863, וראה בעיניו את הרוסים ממיתים בקובנא, בטבורה של העיר, מתחת ל“הר הירוק”, את הגראף טישקביץ, שהיה בין המורדים.

לא על נקלה יוצא הישיש ממסגרת־זכרונותיו השגורים. תוך שיחה ארוכה, כשדעתו נוחה עליו, יגיע גם אל פרקים חדשים, יעלה מראות החבויים עוד בגנזי־מוחו, הפּועל עוד נמרצות.

הישיש עצמו אינו יודע זאת, ואולי אין הדבר נודע בכלל, כי עוד בתקופת הביל"ויים ולפניה, היו עולים מליטא לארץ־ישראל ולא זקנים בלבד. עובדה היא כי בטרם התפתחה ההגירה הגדולה לאמריקה, היו אברכים יהודים חרדים מליטא עוקרים לארץ־ישראל לא למות בה, כי אם לחיות ולעבוד בה. אכן, מושגי העבודה היו שונים אז מהיום. יש שלמד שחיטה, כדי להתפרנס ממנה בארץ הקודש, אבל היו גם בעלי מלאכה ממש שנסעו. אתנו חיים עוד בכל ערי ארץ־ישראל ישישים, בני שבעים וחמש ומעלה, שמסיפוריהם מצטרפת התמונה הזאת של מעין תנועת עליה, שלא היתה ידועה למצטרפיה, של עולים שלא ידעו האחד על חברו.

ר' זרח ברנט צריך להיחשב עם אותם העולים. והוא מספר, כי דודו, שהיה גם מלמדו, השפּיע עליו בנעוריו, וראש הישיבה מימי בחרותו, שיתישב בארץ ישראל. ראש הישיבה בסלובודקה הלהיב את לבות תלמידיו הבחוּרים, שיעלו לארץ. ראש הישיבה השפיע על הבחור הציטוביאני, שיסכים לשידוך שדובר בו בלונדון, כלומר, עם בת יהודי ליטאי שהתישב זה לא כבר באנגליה. בלונדון, אמר ראש הישיבה, יוכל להגיע לידי עושר, ובזה תקל על הבחור הדרך לארץ־ישראל.

כאביו, סוחר הפּרוות, החל גם האברך דנן לעסוק בלונדון במקצוע זה. נכנס יותר ויותר למסחר הגדול, וחוטי סחרו נטווּ גם בצרפת, בלגיה, גרמניה (יריד לייפּציג), רוסיה וארצות הברית. בפריס נתישב אחיו, שניהל את עסק הפּרוות שם, בחיבור אל העסק הלונדוני.

אחרי שבע שנים לשבתו בלונדון, והוא כבר אזרח אנגלי כחוק, קם האברך ברנט, צבר את רכושו וביחד עם אשתו וילדיו עלה לארץ־ישראל. זה היה בשנת תר"ל. ברנט מספר בזכרונותיו, כי מצא את העדה האשכנזית ביפו, שלא היה בה מנין. היו רק שמונה. על החוף במקום בניני־פקידות־הנמל של עכשיו, היתה חומה עתיקה ובה פתח קטן, כפירצה, לעבור בה. פקידות־הנמל היתה בירושלים.

ובירושלים כבר היתה התסיסה אל הקרקע, זו שר' יואל משה סלומון היה מראשיה. תחילה חשבו לקנות אדמה ביריחו. ברנט בא מיד בחברתם של הנוהים אחרי עבודת האדמה. אך הקניה של יריחו נכשלה. ברנט שלח ידו במסחר והפסיד את כספו. אז עמד לעבוד כפועל אצל כובען גרמני נוצרי.

הזקן מספר: “פעם התעמר בי הגרמני, כשנראה לו, שלא מלאתי את עבודתי כראוי. הוא הטיל בראשי את המגהץ. אז לא יכולתי נשוא עוד את מרוּתו. זכרתי, כי בלונדון עבדו בבית החרושת שלי עשרות פועלים, ואני לא פגעתי באיש. ודאי הדבר. חייב האדם להתחשב עם זולתו”.

ברנט הוכרח לשוב לונדונה, אבל קודם לזה התקשר עם מיסדי השכונה מאה־שערים, אחת השכונות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים העתיקה. את משפחתו השאיר בירושלים. שנה אחת שהה בלונדון, ובשובו הקים בית במאה־שערים, אחד מעשרת הבתים הראשונים אשר בשכונה, והוא השייך לו לברנט, עד היום.

את שארית כספו חילק ברנט בהלואות לבוני מאה־שערים והוא חזר שוב לונדונה יחד עם בני ביתו. קשריו במקצוע סחר הפּרוות נשארו קיימים ועל נקלה שוב נכנס לעסקים והצליח יפה. כלפני עלותו לארץ היה נפגש עם השד"רים מארץ־ישראל, תומך בהם וחוקרם ודורשם על החיים והמצב בארץ.

בתרל“ז עלה בשלישית עם בני ביתו. תנועת יסוד פתח־תקוה היתה במלוא חוּמה. בתרל”ח סייר ברנט יחד עם שליחים אחרים מירושלים, בלוית מתווכים יהודים ספרדים, את אדמות השפלה והשרון שכבר עמדו אז למכירה, הלא הן אדמות רחובות, ראשון לציון ופתח־תקוה כיום. נבחרה חלקה של אדמת פתח־תקוה היום, רק 3500 דונם, שהיתה שייכת ליוני אחד. חלק גדול של אדמות פתח־תקוה נקנה על שם ברנט, שהיה אזרח בריטי. עד שנת תרצ"ג היה ברנט חותם על כל שטר־מכס בפתח־תקוה, כי האדמה נחשבה עוד כשלו.

פרשת חבלי ההסתגלות לעבודת אדמה ולחיי אכרים דומה אצל זרח ברנט לשל שאר חלוצי אכרות בישראל. חוסר ידיעה וחוסר הרגל; רצון עז והתבוננות מאומצת אל עבודת הערבים והגרמנים, שמהם צריך היה ללמוד; שמחת הישגים, כשלונות מידי שמים ומידי אדם; מחלות, סכנת־נפשות; התנפ_ּּּלויות של ערבים; מלחמות ציבור פנימיות; עזרה הדדית לפעמים עד להקרבה עצמית; מחסור, מלחמת תקוה ויאוש – הכל כאשר לכל המתאבקים בתום לבב ובכל כוחות הגוף והנפש למען השגת המטרה הנכספת, המזהירה מרחוק והנדהית בתגרת מלחמות־הקיום הקשות.

כאן נוּ_ּּצח ברנט. סוחר הפּרוות הלונדוני לא יכול ליעשות אכר מצליח בפתח־תקוה של אז. הוכרח לחזור ללונדון, לרכוש שוב הון במסחר. בשביל הוצאות הדרך מכר את תכשיטי־אשתו. אבל בלונדון שוב הצליח.

בקיץ תרמ"ז התיצב בפני אדמונד רוטשילד לבקש עזרה בשביל אכרי פתח־תקוה. ברנט הדגיש, כי הוא עצמו אינו זקוק לעזרה. אף בשביל חבריו שבפתח־תקוה ביקש רק הלואות. הבארון סיפר לו שכבר השקיע ½⁴ מיליון פראנק בעזרה למושבות. ברנט ביקש, שאת הכסף המוּחזר יקדיש להלואות לפתח־תקוה. על זה ענה הבארון, כי הוא נותן במתנה גמורה את מה שיחזירו לו מאותם ארבעה וחצי המיליונים.

אותה שנה חזר ברנט לארץ־ישראל לבדו, ומיד חזר ויצא לחוץ־לארץ. בתרמ"ה השתתף בועידת קטוביץ, כשליח חובבי ציון בלונדון. ולפי שהיה בעל תחבולות תמימות, הרי לשם משיכת תשומת לבם של המתאספים, חבש ברנט תרבוש לראשו, להבליט את ארצישראליותו. התחבולה הצליחה. עוד לפני פתיחת הועידה נתקיימה מסיבה במלון דה־רום. קלמן זאב ויסוצקי ישב בה ראש. וברנט סיפר על ארץ־ישראל ועל ההתישבות הראשונה.

זמן מה אחרי ועידת קטוביץ ביקר ברנט שוב את הבארון רוטשילד, בעניני ארץ־ישראל, ופתח־תקוה בפרט. ברנט מספּר, כי נועד לו ראיון של עשרה רגעים. אבל השיחה נמשכה שלושת רבעי שעה ויותר. אני גוזל מזמנך היקר, – אמר ברנט לאדמונד רוטשילד. הבארון ענה, שישוּב ארץ־ישראל קודם אצלו לכל.

ברנט חזר לפתח־תקוה. בתרמ"ז החליף מכתבים עם פּינסקר בדבר מצב המושבה ופקידות חובבי ציון. ושוב חזר ללונדון. בשלוש שנים שוב אסף רכוש הגון ושוב עקר לארץ־ישראל. הוא אז בן ארבעים ושבע ושוב לא ראה את עצמו כשר לעבודת האדמה. התישב ביפו.

כאן מתחילה בחיי ברנט הפרשה שבה התמיד ובה עודנו עומד כיום. יהודי יפו ישבו בעיר העתיקה על ראש הצוק היפואי, אשר מעטים מאוד מיהודי תל־אביב מכירים אותו ואת סימטאותיו ומבואותיו המזרחיות. היהודים שאפו עוד אז לפינה עצמית. הם רצו גם פּינה מיוחדת לעצמם וגם סביבה נקיה יותר ומסודרת יותר. הצורף העשיר ר' אהרון שלוש, יהודי ספרדי, אבי בית שלוש הענף כיום, קנה אז מאת ערבי אחד כרם שמם, “רחוק” מהעיר. ברנט קנה ממנו בשנת תר"ן (לפני ארבעים וחמש שנים) 15.000 אַמה אדמה והחל בונה לו בית. מחיר האדמה היה פרנק אחד הדונם (הפרנק היה אז החלק העשרים וחמשה מהפוּנט האנגלי. אלה תולדות המגרשים היקרים של תל־אביב).

בכל זאת עברו שנים, עד שנאותו יהודי יפו “להרחיק” מהעיר העתיקה אל השכונה החדשה, שנבנתה על החולות, היא נוה־שלום. נוה שלום בקוי הרחובות הישרים, בבנייה החדשה, היתה ליפו העתיקה משום חידוש גדול יותר מאשר תל־אביב לנוה שלום. אך לא על נקלה התרצו יהודי יפו לצאת מן “העיר”. אכן, שאלת בטחון־החיים לא היתה אז קלה ביותר, וזה עיכב.

יסוד נוה שלום היה בשעתו מפעל לאומי גדול, שלא יכול היה ליעשות בלי העפלה וגבורה ועמידה בפני פקפוקים ולגלוגים וחששות כבדים. בין יפו העתיקה (החל מסמטת הנמל) עד לנוה־שלום היתה שממה. צפונית ליפו היה אז בית קברות ערבי (מאחורי בתי סורסוק כיום), אדמת־בוּר ופרדסים. מכל שורות הבתים, העומדים כיום בין יפו לנוה־שלום, היה אז רק בית של הערבי אוהב־האדם איסכנדר עואד, זה שחרת על מבוא חצרו שלט־שיש נושא כתובת עברית: שלום על ישראל. זו היתה אז חצר כמעט־יחידה בין יפו לנוה־שלום. בחצר זו היתה תחנת המרכבות של עואד, שעסק בהובלת־תיירים. יהודי יפו המועטים מאד, כולם אנשי הישוב הישן, לא היו עדיין מוכנים כלל “לחרף את נפשם” ולצאת לדוּר ב“שדה”, “במדבר”, כפי שכינו אז אותו הכרם שבקרבת־הים, שבו נבנתה נוה־שלום, ואָמנם עברו שנים אחדות, עד שהתרגלו אל הרעיון והתחילו נשמעים לשידולי ברנט וחבריו לצאת אל השכונה החדשה. מי שנתנסה בכיבוש שממות, במשיכת אנשים אל סביבת ישוב חדשה, מי שטעם טעם סלילת דרכים חדשות, זה ידע להעריך מעשי אבות הבנין, אשר עליהם נמנה ר' זרח ברנט.

אותה תקופה הוצעו לו לברנט אדמות לצפונה של נוה־שלום, כלומר, אדמות תל־אביב כיום. בעד 375 דונם בקשו 400 נאפוליון (לירה צרפתית = 20 פראנק זהב). ברנט נאות וקנה ונתן 30 נאפּוליון דמי־קדימה. באו ערבים מערערים על בעלוּת־הקרקע. נשתוה עמהם והוסיף 300 נאפּוליון. באו אחר־כך עוד מערערים ממצרים. נשתוה גם אתם להוסיף עוד 300 נאפּוליון. אבל הנה נתגלו עוד ועוד מערערים ממצרים. קצה נפשו של ברנט ויעזוב את דמי הקדימה, והענין בטל.

ושוב נסע ברנט לאנגליה. בתרנ"ז חזר לארץ־ישראל. בפעם העשירית. קנה בתים וחצרות מאת ערבים ומכרם ליהודים. בנה עוד בתים ומכרם בתשלומים לשיעורים. הלך וחזר ושב בין לונדון לארץ־ישראל, לוה והלוה כספים לבנין. נדב מגרשים וכסף לתלמוד־תורה, לבית־מרחץ, לבתי־כנסת ולישיבה “אור זורח”. בימי מלחמת העולם ישב במצרים, ועם הכיבוש האנגלי חזר.

בעשרות השנים האחרונות לא נשמע שמו של ברנט בעניני הישוב. הוא היה שקוע בנכסיו בנוה־שלום. את העולם־הבא שלו ראה בבית הכנסת שבנה ובישיבה שהקים. בניו עוררוהו וחגגו בפומבי את מלאות יובל שנים לשבתו ולעבודתו בארץ.

יובל קטוביץ עורר את הזקן משכחת־העבר. שוב נתקשר עם עבודתו מלפנים. שוב זכר את הימים, שבהם האביר וחי בעולמות יזמה ועסקנות. שוב נזכר בביקוריו בעניני ישוב ארץ־ישראל אצל מוטיפיורי (כשהוא, מונטיפיורי, כבר בן מאה שנים), אצל מונטאגיו, אצל הבארון רוטשילד, אצל דוד גורדון עורך “המגיד”, ואצל עסקנים ונדבנים אחרים. שוב רואה הישיש ברנט והנה לא נשכח. הנה יש מעריכים את מעשיו יותר ממה שהעריך אותם הוא עצמו במשך עשרות בשנים. הנה יש מגלים במעשיו את הכוונות האמיתיות שלא היו לו לעצמו ברורות כל כך.

כסלו, תרצ"ח

(מתוך מכתב)

– – – ובכן, אין עוד ברל. קודם־כל השכן הטוב, השכן הגדול שלנו. ידידנו הכן, שהיינו רואים אותו בחיי־העבודה שלו, בחיי־המתיחות והיגיעה; שהיינו רואים אותו ביסורי־מחלתו. – – – את זוכרת את מאור הפנים, שבו היה פוגש אותנו כשכנים בחדר־המדרגות, ובחוץ, וגם בחדרו, כשהיינו צריכים להפריע אותו ולהשתמש בטלפון של חדר־עבודתו ומנוחתו. את זוכרת את חיוכו לילדים, את חבתו לנוער, את שאלותיו על חיים שלנו, את התענינותו בכולנו.

את ראית את זרמי האנשים, שהיו זורמים אליו לשיחות חברותיות, מדיניות ואולם גם אישיות. אין איש מאנשי העליה השניה, שלא היה בא עם צרורו האישי והמשפחתי ומבקש ותובע דבר־מה מברל. ולא היה איש, שלא היה נענה במשהו. אני ידעתי את אנשי העליה השניה, אבל הוא הדין גם באנשי העליות המאוחרות יותר. נערים ונערות, כמבוגרים וכקשישים, בעלי עבר וחסרי־עבר, בעלי זכויות וחסרי־זכויות – הכל היו באים. והוא היה שומע, לומד, קולט, ואחר־כך משמיע, מבאר, מפנה לכל הכיוונים ועוזר ומשתדל ולוחץ על זולתו, על כל בעל יכולת, שיעזור.

הוא לא היה עצוב בפני אורחים וידידים. לא הרשה לו את התענוג גם להאנח, לא על בריאותו ולא על עניני־הכלל. איש לא יכול להרגיש בו שהוא יודע, כי שנותיו ספורות, וכי כל יום – מחכה הוא לו, וכי הוא רוצה למהר ולעשות ולהספיק.

האם עשה הוא דבר מה להקל על עצמו את החיים? האם נאחז בהם להאריכם, האם התמכר לשמירה על עצמו? להתרפאות? לטיפול בעצמו? לחפש תרופות אצל רופאים גדולים? האם ניצל את קשריו, להקיף את עצמו מומחים שישתדלו לחזק אותו? את יודעת, שלא היה דבר כזה. את “המותרות” שבהם חי ביתו ראית. לענווה ולצניעות הזאת היית עדה.

היודעת את? הוא לא נהנה אפילו מכוחו המלחמתי. יכול היה תמיד לעשות את מתנגדיו “עפר ואפר”. לעתים קרובות היה מעמיד את מתנגדיו בעירומם המגוחך, כשהיה מחויב להופיע בויכוח על הבימה. אבל הוא לא נהנה מזה, לא שמח שהצליח לעקוץ, להכות אל החומש, לעורר גל של צחוק על יריבו המדיני. מי כמוני ראה אותו מקרוב אחרי הנאום, בחלישות של אחרי מערכה, ברגעים של אזלת־כח לאחר מאמץ עצום של מרץ ושכל. מעולם לא ראיתיו שמח (כפי החולשה האנושית, שהיא טבעית ומאד־מאד מצויה אצל אחרים) על שניצח, על שהצליח להסיר מעל מתנגדיו את המסוה ולשבור מעל חזיתו את הטיח הטפל והמזויף. תמיד היה ברל כאומר: אוי לי מנצחונותי. הוא ידע, כי מכל הנצחונות של זה על גבי זה – הכלל יוצא מנוצח, הכלל מפסיד. והוא אהב את הכלל.

– – – היה בו גם חום של חסידות, גם רציונליות של מתנגדות, גם הערצת־השכלה של משכילים וגם נכונות המלחמה והקרבן של קנאי הבית השני. הוא הזהיר לא פעם את המתנגד ואת האויב, בהכריזו על רוח הקנאות הלוחמת המפעמת במחננו.

אולם קנאות זו של ברל לא היה בה לא מהשנאה של המיואשים מן החיים, לא מצמצום המוח והלב של חיילים מקצועיים שוכחי־הכל. – – – בשנים שהרגיש שאינו יכול לעמוד בעצמו בשורות הצבא, גזר על עצמו לא להטיף על נושא זה. הוא לא הופיע בנאומים פומביים, אף על פי שהיה כולו לוהט בלהט ההכרח, שהיהודים יהיו כולם, על נשיהם, זקניהם וטפם, עם מסוגל להלחם ומקיים את המלחמה, כל עוד היא הכרחית.

זהו ההרכב הנפלא של נשמות גדולינו: אהבת שלום, חרדה על כל נפש ונפש, ויחד עם זה הכרת ההכרח במלחמה ובהתאכזרות כלפי עצמם, שאף שאר חברי־הכלל יתאכזרו אל עצמם, – כי רק כך נוכל לזכות בחיים ובמעט שקט ובמעט אפשרות של גידול־דור. כל לבו והכרתו ומוחו היו בעד הצו הקדוש של תקופתנו זאת. הוא הכיר, כי לא יתנו לנו ולא כלום, אם לא יראונו מוכשרים להלחם, להקריב את החיים השאננים, כביכול.

אינני מתפלא על שמת, התפלאתי על כוח־החיים שלו ושל חבריו במדרגתו, שהם עודם עוצרים כוח לנשום, ולבם לא נבקע מעוצם יסורים וצער ורחמים ואהבה.

ברל היה אוהב־העם האמתי. הוא היה איש אהבת־ישראל. הוא לא יכול היה לספר על כך הרבה, אבל ידענו את מניעי־נפשו הדקים. הן לא יכריז האוהב העדין השכם והערב על אהבתו, ולא יעשה את הרגש הזה חולין. ובאוירה המדינית־המפלגתית, שבה גדל וחי את חייו הציבוריים הסוערים, לא נאה היה בכלל לדבר על אהבה. ברל היה האיש, שאהב קודם־כל את עם ישראל כולו, כמות־שהוא. תכניתו היתה בשתי מלים, הן שתי המלים שקבען שם להוצאת הספרים: עם עובד. אבל הוא לא דחה את אהבתו עד שיהיה עמנו כזה, כפי שהוא רוצה לראותו. הוא לא פסל את העם כפי שהנהו. הוא לא ראה את המיוחס בישראל. בזמן האחרון היה המיוחס הרוחני־הפרוליטארי, או האינטליגנט שהצטרף אל מעמד הפועלים וזכה בתעודת האצילות של פרוליטארי, ובזה התיהר והתנשא היחסן החדש על היהודי הבהול והטרוף, הדווי והמשוסה של כל הגיטאות ושל כל ימות השנה. – – – ברל חש בתהום שמתחת לקרקע הרופף של חינוך־הנוער ושל חינוך־החלוץ והחינוך המפלגתי שלנו, המיוסד לא מעט על היחסנות. הוא עצמו היה מלא כים אהבה ליהודים בזכותם הם. בזכות קיומם והתגברותם ומסורתם ויכולתם והפוטנציה שבהם ויסוריהם וצרותיהם. ועל כך נלחמו בו, בברל, גדולים וטובים. ואפילו אנשים דגולים. איש לא שמע את הויכוח האמתי, ויכוח הלבבות בענין זה. איש לא העז לומר, הי “העם” פסול. ומי יודע, אם היה העם נטבח, אילו היה כשר לפחות בעיני עצמנו; אילו לא היה הדבר נחשב לאי־כבוד, ללכת אל העם כמו שהוא ולקוממו על כל הטפל שהוא מחזיק בו, ורק להערות עליו אהבה גדולה ולקרוא לו בעוד זמן להציל את עצמו כמו־שהוא, לאו דוקא על־ידי צריפה וזיקוק בכורים נעלים של חלוציות טהורה, שלעולם לא היתה תקוה להקנותה אלא למעטים. מי יודע, אילו דרכים היינו מגלים, אילו חומות היינו יכולים לפרוץ, כמה היינו יכולים להציל ולהושיע. מתוך רצון לתקן ולהיטיב דבקה בנו המידה להתיחס בזלזול, ועל כל פנים באי־אהבה, אל המחכה לתיקון, כל עוד לא ראינו בו את המתוקן לפי רוחנו.

בניסוחים שונים, במלים מורכבות, מגוונות ומטעות נלחמים בתוכנו הכיוונים השונים: העם או כת נבחרת של מושלמים. ברל נמשך אל העם, ולבו נשבר עם השבר הגדול כים שבא עלינו. מהי מחיצת־הבשר הדקה שתעמוד מול גלי־ים־הדמים השורפים מבחוץ וסערת־ים האהבה מבפנים, ים־האהבה שהאסון עכר אותו? הוא ראה יותר מאחרים והבין הרבה יותר. לא היו לו שום אשליות לגבי מה שיבוא עלינו במלחמה הזאת. הוא היה אומר, כי גם הישועה של המלחמה הקודמת, לא היתה שוה את האסון של יהדות אוקראינה ורוסיה. הוא לא האמין, שתצמחנה לנו ישועות ממלחמה זו. הוא חש באסון הגדול לפני שחשו בו אחרים.

והוא ראה גם את הנעשה בפנים. אבל כאן אולי האמין, שנתגבר על השטנים שבלבבות. כאן ניסה, דיבר, הטיף – אולי עוד איחוד ועוד איחוד. אולי תישבר עוד מחיצה ועוד מחיצה. הן כבר היתה כזאת. והנה הכל הלך בכיוון הפוך.

– – – היה נמלט לעבודה. נמלט אל הארת ההופעות החיוביות ברחובנו. עיינתי במבואות שלו לספרי נחמן סירקין, לזכרונות ליסין, למאמרי שלמה לביא. שר כאחד המשוררים האנושיים־הלאומיים הגדולים את שירת הדור, שהקים את האנשים הדגולים שלנו, הדור שהקים גם אותו. הוא השתדל לחשוף את הבסיס העממי, התרבותי והמוסרי, שעליו יכלו לצמוח האילנות המשובחים שלנו; הקרקע הדשן ההיסטורי שמסוגל היה להפריח את הגן הנפלא, שקם לנו בראשית המאה הזאת. ברל הצליף בגידולי־הפרא ובעשבי־הבר, הניף עליהם חרמש חד, טרח לעקור אותם בכלים חריפים, אבל גם בהם ראה גרעיני טוב של כשרונות־העם. זה היה גנן! זה הריח את בשמינו הטובים. זה היה יהודי, שאוצרות היהדות היו גדושים בו ורוממוהו וזיקקוהו ועשוהו מאור בחיינו. – – –

היית רואה, כיצד באים אשים להתייעץ, לשאוב מבאר החכמה והתבונה של ברל, באר פתוחה לכל, גם למזכיר של מוסד־פועלים קטן וגם לנשיא הסוכנות היהודית. אם לא נתן ברל תמיד את המוצא המדויק, הרי הטיל אלומות־אור של נסיון יהודי ושל חכמה ישראלית־עממית על כל פנייה קודרת, שלתוכה הננו נדחקים מפעם לפעם, ובלי הפסקות גדולות בין מאורע למאורע. איני מבין, איך לא נתקלקל אדם מהכרה זו של היכולת לייעץ בענינים מכריעים. תמיד באים אליו. שותים בצמא את דבריו. לא היה בו שום סימן של התנשאות, התנפחות, של התיחסנות, וכל שכן – לא של פסיעה על ראשי אחרים. הכל ראו את פשטות־ההנהגה, והשיבו כבוד וחיבה.

אין זו גוזמה לומר, כי ברל היה חביב־ההמונים. יש חוש לעם. כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. זה הרבה שנים שחדלו לראות בברל איש ההסתדרות בלבד. ידעו, כי הוא להמונים, לישוב, לכל ישראל. חיבבוהו וכיבדוהו. בשדרות האינטליגנציה ידעו, כי ברל, שאינו מוכתר בתארים אוניברסיטאיים, הוא אחד המשכילים העמקנים ביותר בארץ, וכי השכלתו לא נחתמה, אלא מוסיפה והולכת בלי הפסק. בהרצאותיו על אישים ועל מאורעות היסטוריים, או על הופעות ספרותיות, שמע השומע תמיד יותר מאשר יאמר מומחה מקצועי רגיל, ולוּ גם מוכתר־תארים. התפיסה שלו בסוציולוגיה ובכלכלה מדינית היתה תמיד מקורית, מחדשת. טעמו בספרות – מצד אחד איסטניסי, ומצד אחר – נלהב לעממיות ולפשטות־הביטוי.

הוא גילה כשרונות וחינך אותם. לא רק שירת רחל והפובליציסטיקה של בילינסון הם במידה לא מעטה בהשפעת טיפוחו. היה לברל חלק בהעלאת ברנר. ברל היה מהמניעים את ברנר להתחדשות הארצישראלית שלו, ממטביעי דפוס “ואף־על־פי־כן” הברנרי, כלומר, הפיכת היאוש לכוח מסדה־של־בנין, מסדה־של־יצירה. מראיית תהומות כמו שהן החלה שזירת חבלים לגשרים. החרון והיאוש רוסנו ונרתמו לפעולות יצירה. חוק וסיסמה היו לו: להפוך את האסון לכוח מפרה חדש.

בין האישים מעצבי הדמות הברוכה והמקורית של תנועת־העבודה בארץ־ישראל, היה הוא עמוד־התוך, המשפיע היוצק דפוסים של טעם וטוהר, של ישרנות קיצונית ושל מסירות־עד־מות. לא מאליהן נקבעו הרמות הגבוהות של תנועת־העבודה שלנו, שהיו למעלה מאשר בתנועות דומות בעמים אחרים. זה בא בזכותם של אישים ראשונים, ובראשם ברל. והלואי ולעולם נוכל לקיים את עקרונות הצניעות, ההקרבה העצמות והיחס החברי שהונחו אצלנו ביסודות. היכן, באיזו ארץ וחברה העלימו מפקדים את היסוד האישי, כמו שנהג ברל וכמו שהונהג כמעט כתנאי בתנועתנו? האם רבים ידעו פרטים על חייו, על גילו, על פעילותו בנעוריו? הוא לא נתן מעולם, שנדבר עליו, שנברך אותו, שנחוג יום הולדתו. שנציין את יובלו. כמה דחה כל נסיון לכבדו כבוד חיצוני, כבוד שבגינונים ובמסגרות, כל נסיון לקבוע לו מעין זכויות שבדרגה.

אחריות של מפקד? – כן. אחריות ומשא של מנהיג? – כן. זכויות תגמולים? – לא. לא ניסה לשחרר עצמו משום חובה של חבר פשוט, משום מעמסה חמרית או גופנית. כיצד היה יוצא לעזור לנו בניקוי החצר, בעיבוד הגינה המשותפת, יותר מאשר יכול.

מפקד גדול היה, אם לדבר על חיינו כעל חיי־מלחמה. מהמפקדים ההוגים את התכניות במטה. מבין כתלי־המטה היה יוצא רק למערכה כבדה מאוד, כשצריך היה לפתוח את שערי־הגנזים של נסיון ציבורי־ישובי־ארגוני גדול. הוא היה אז מציג לעינינו את דברי־ימי־זמננו מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית הגדולה. הוא היה מחבר אותנו אל שלשלת־הדורות של קודמיו ושל חכמת־החיים שלהם. היה בן־בית באוצרות הציבוריות היהודית, במחשבתנו המקורית היה מרגיש, מתי עליו להופיע, מתי לא יכול האחר לעשות זאת. או אז לא היה מצב שיירתע ממנו. או אז לא פחד מאי־פופולריות, ממלחמה, מרוגז, ממחלוקת־לשם־שמים. או אז היה יורה בבליסטראות כבדות, בהתגברו על נטייתו הנפשית לשרת את העם יותר באהבה מאשר במלחמה. נאומיו המלחמתיים, הפולמוסיים, היו תנופות־ענק בחריפות בעמקות ובהצלפה. אבל הוא לא נהנה מתפקיד של לודר, ואפילו לודר־לשם־שמים. הוא לא נהנה כלל מהתבלטות גבורתו הרוחנית, שריריו השכליים, הוא רצה יותר ללמד באהבה, בחיבה, באבהות.

חינוך היה משאת־נפשו, במובן הרחב של המונח הזה. הוא רצה לחנך על־ידי דוגמה מאַלפת, אויר טוב, תערוכה טובה, ספר טוב, שירים טובים, טיולים מרחיבי־נפש, הרצאות מרבות־דעת. לא חינוך מצמצם, לא חינוך טוטאליטארי, כופה, סותם חלונות ומזרים אור אך ורק על־ידי עדשה מכוונת אחת. הוא האמין בעם, באדם הפשוט, בגילוי־כוחותיו של איש־ההמון, בכשרון המקורי, הגלמי…

והנה הוא היה מוכרח לחיות כל ימיו במתיחות הציבורית שלא היה לו מפלט המחנק המדיני מן החוץ; למרות אטימת כל האפקים; למרות הארץ מבפנים, למרות כל אלה, אין מצוקתנו אלא זמנית. לא לשוא השקיעו ברל ורבותיו וחבריו את נפשם בתנועה. הרבה השיגו בחייהם, עוד יותר יביאו על־ידי הזרעים שזרעו והנטיעות שגידלו. גדולה התנועה, רבים המוניה. רבים אישיה. אדיר כוחה הקיבוצי. איננו יודעים, מי יכול למלא את מקומו של ברל. סבורני, שאין לו חליפין. אין על־פני האופק הציבורי שלנו ענק כזה. אבל תורתו, קרני־אהבת־העם שהקרין, אוירת־המוסר שיצר, אלה קיימים ויוסיפו לחשל צבא־גיבורים יהודי, גיבורי־מעשה ורוח. לא עוד חציר יבש העם.

דברי ברל ילוקטו. למוד ילמדו בהם אנשים. המפלגתיות הקטנונית לא תוכל להם. עוד יחנכו על רעיונותיו. עוד יעלה קרנו של העם, כאשר רצה ודרש ברל. עוד נכיר בגזע, עוד נשוב אל המקור. נשוב אל האדם, ואל זכויותיו וכוחותיו וערכו. ועוד יהיו בשבילנו לאחדים – העם, האדם, היהודי. והיהדות תהיה לא רק נסבלת, כשלב לקראת משהו כשר יותר, אלא תהא אהובה, נושא לחיי־הנפש שלנו, בית־ריכוז לכל אשר נוכל להביא לתוכה מן היפה אשר נמצא בחוץ, אבל קודם כל בית־צמיחה וגידול לסגולותיה העצמיות אשר מבפנים.

לא ידוע, איך נפרוץ את המצור מבחוץ ואיך יתרפא דמנו הציבורי מבפנים. נעשה, כמו שלמדנו ברל ורבותיו וחבריו – מה מעטים ויקרים הם חבריו אשר נותרו – נחיה את החיים ההולמים את הצרכים; נגשש באפלה הקודרת של עכשיו את המקומות הרפויים שבחומת־המצור, כדי לפרוץ בה. חיי־מלחמה ומאמצים כשרים, חיי “ואף־על־פי־כן” טהורים, יוציאונו גם מתוך המחנק עתה.

* * *

הנני נחרד מהשיכחה המלוה את עצם הכתיבה וההערכה על האיש. תוך כדי המלאכה חי העושה בה בתוך מערכה מסויימת של פעולות ויחסים ואישים ומלחמות ועתידות, ובינתיים הולך ונשכח ילוד־האשה הטוב הזה, ידידנו ושכננו שהמות הכריע אותו. תוך כדי כתיבה אני נמלט אל תחום ההויה הרוחנית, שבה אין ברל מת כלל. אבל הן לא כך היא ההויה הפשוטה הקטנה שלנו. ברל איננו, ואפילו בתוך ההויה הפשוטה שלנו הוא חסר לנו, חסר ללא־חליפין.

באֵרי, א' אלול תש"ד

(הדואג)

הנס בייט יצא מעיירה גרמנית, בלייכרודאֶ בהרי האֶרץ. אביו היה אזרח נכבד, סוחר אריגים, יושב ראש האגודות המקומיות. הסביבה – של מתבוללים. אמו היתה דוגמה למופת של אם יהודיה, המקדישה את חייה לשלומם ולטובתם של חמשת בניה, ונפשו היתה קשורה בנפשה באהבה חמה ובהכרת כבוד.

בעודו תלמיד נעשה ציוני מתוך הכרה שכלית ומתוך רגש עמוק. לאחר זמן קצר תפס מקום בראש תנועת הנוער הציונית, ב“תכלת־לבן” ובאגודת המשוטטים הצעירים היהודים, שבצד ארגוני הסטודנטים היו המקור החי של הציונות הגרמנית.

ישותו המאוזנת, האינסטינקט הבטוח שלו, אופיו, שלא היה בו שמץ מן האגוצנטריות – עוררו אמון. מעולם לא השתדל למען ידידות וחיבה – הם באו אל ביתו. האנס היה תמיד “הדואג”, תמיד ביקש מקום לעזור. תמיד היו לו תפקידים שבביצועם מצא את הסיפוק הגדול ביותר מתוך אהבת הזולת. דבר זה היה קל לו, כי על פי דרכו היה קאטאליזאטור של “רצון טוב”, קרן חמימות וקיבל אותה.

על פי מקרה נכנס לעבוד בענף הבנקאות, ובא לברלין. הוא עורר אמון בעיני רואיו, עלה בסולם המעלות, זכה להצלחה, ושמו הלך לפניו כמומחה, כמוסמך, כאוהב הבריות. בכל התקופה הזאת של פעילות מסחרית נמרצת נשאר נאמן למפעל הנוער הציוני. כשנתעוררו שם בעיות וקשיים, היו פונים אליו, מתוך בטחון שיגלה נכונות ורצון לפעולה. היה גם אחד היוזמים והמייסדים של מעון הנוער בהאֶרלינגאֶן, שקלט מאות בני נוער והכשירם לארץ־ישראל.

אז, בראשית ימי היטלר, נולד הרעיון של עליית הנוער המאורגנת. “הדסה” קיבלה את הרעיון, ופטרון לו נעשתה הנרייטה סולד. אי־אפשר היה להציע לה עוזר טוב ומוכשר יותר מהאנס בייט. שעת פגישתם של שנים אלו היתה אחת השעות המוצלחות ביותר של תנועתנו. פגישה זו מצאה את הדוגמה המזהירה של עמדה אנושית, של “אם בישראל”.

בשיתוף עם הנרייטה סולד פיתח האנס בייט את הטובות והנאות שבסגולות האדם. ביחד יצרוּ וגילמו מה שאנו מכירים כיום כ“עלית הנוער”. 23,000 ילדים מצאו בארגון זה את דרכם, את סידורם, את מקומם הפרודוקטיבי, את משענתם, תחליפם לבית־הורים. שני האנשים הללו הטביעו את חותמם על חלק גדול מן הנוער, שיש לו חלק בקביעת פּרצופם של חיינו בארץ זוהי מצבת־זכרון לעד.

הנרייטה סולד, שכבר היתה קרובה לגבורות – דמות אשר אך לעיתים קרובות יזכה לה עם, מצאה בהאנס בייט את המגשים, את הפועל, את המארגן של תכלית חייה, – הצלת ילדי ישראל מאירופה וסידורם הקונסטרוקטיבי בארץ־ישראל. הנס בייט הכיר כמעט את כל “ילדיו”, תמיד היה בעצמו מקביל את פניהם בנמל, והיה משוחח עם כל אחד ואחד. ארגונו לא היה משרדי־טאֶֶכני. על אף התרחבות המנגנון ועל אף תקציב, שהגיע למיליוני לא"י בהנהלתו של היועץ הפיקח והגזבר גיאורג לאנדאואֶר, זכתה כל דאגה גופנית ונפשית לטיפול – מן האיכסון עד התחשבות בזרמים דתיים ופוליטיים, מן הלבוש עד ריפוי השניים, מן ההתגייסות לצבא (למעלה מאלפיים מילדיו התנדבו) עד החזרתם לחיים האזרחיים – לכל היה מוסד מרכזי, שדאג להם.

בשנות מהומות הדמים 1936 – 1939 לא נמנעו הנרייטה סולד והאנס בייט לנסוע לכל קצווי הארץ על אף הסכנות, והקדישו למפעלם את כוחם, את נפשם ואת לבם. כלפי חוץ הכירו את הנרייטה סולד, בת הגבורות, שנעשתה סמן לעליית הנוער. המנוע, זה הכח שהניע את הארגון הגדול והנפלא, היה האנס בייט.

פעם אחת באו שניהם לביקור קצר לכפר־שמריהו, ובן אחיו הקטן של האנס בייט קיבל את פניהם. שאלה אותו מרת סולד: “כלום יודע אתה מי אני?” אמר הנער: “כמובן, הרי את עובדת אצל הדוד האנס במשרד”. והישישה הנכבדה העירה: “מפי עוללים…”

כשנקרעה מרת סולד ממפעלה והלכה לעולמה והיא בת שמונים וארבע, המשיך האנס בייט לבדו במפעל, ללא ליאות; מתוך דריכות נפש ובמרץ עצמי.

ושוב באו ילדים לארץ, חלק מאלפיים הילדים שבקפריסין. ושוב היתה הדרך בחזקת סכנה, ובכביש ירושלים נפלו חללים יום־יום. האנס בייט לא רצה לשמוע לנימוקי ההגיון, וכדרכו מאז רצה להקביל בעצמו את פני הילדים. בינתיים נעשה אב לארבעה ילדים, וביום הולדתה הראשון של בתו הקטנה נסע לחיפה – זו הפעם הראשונה נגד רצונה של אשתו האהובה, שבהבנה, בסבלנות ובאומץ־לב היתה משתתפת בבעלה עם “יעודו”. מדרך זו לא חזר. גורל אכזרי גזל מעמנו אדם שאין לו תמורה. הוא זכה לחיים הראויים לעורר קנאה.

האנס, “הדואג”, יכול היה להעלות בקנה אחד את ישותו, כשרונותיו וסגולותיו ואת האידיאלים והיעוד שלו. אב ובעל מאושר, מגשים יעודו בהצלחה – כך הוציא את נשמתו לאחר שדאג לאלפים. הוא נפל ובידו האקדח להגנת האוטובוס המותקף, נפל מכדור, מת מיתה חטופה ונאה, והוא אך בן ארבעים ושש שנים, בשיא כוח חייו.

בפרק זה של תולדותינו עוד היו נכונים לו תפקידיו הגדולים. אוצר של נסיון וכשרונות הלך עמו.

אך מעטים ישאירו בלב רבים זכרון מעמיק והחזקת טובה כמותו.

מצאתיו לומד עברית, על סף הזקנה. בשלהי 1934, ואני עובר את ריגה, בירת לטביה, ביקרתיו בדירתו, דירת אמידים, והנה הוא יושב ומתעמק באחד־העם, בעזרת מִלון עברי. כבר היה אחרי ביקור בארץ־ישראל, וידעתי כי בלבו כבר נפרד מן הגולה לעולמים. הוא מיואש מאירופה הפיסית, ורק את הנכסים שרכש מן הציביליזציה שלה יקח אתו אל המולדת.

כחבר הועד המרכזי של יהודי לטביה למלחמת־חרם כלכלי על היטלר, נאסר על־ידי הממשלה הפאשיסטית של אולמאניס בלטביה. הוא לא השלה את עצמו ביחס לעתיד היהודים בארצות השכנות לגרמניה, והכיר שאין נסיגה אחרת אלא נסיגה לקראת הנצחון על כרחנו, הנצחון בתקומת־האומה על אדמתה.

בביקורו הקצר בארץ־ישראל נפגש עם חיים ארלוזורוב, ושמע ממנו דברי עידוד לתכנית של בית־ספר גבוה לכלכלה ומשפטים; והנה קסם לו הסיכוי לשרת בזה שירות נכבד את בנינה ההשׂכּלתי של המולדת, מתוך שימוש מלא באוצרות הידיעות והנסיון שקנה לו באירופה בפקולטאות לחימיה ולכלכלה מדינית שבגרמניה, בצרפת ובשוויץ; בעבודתו העתונאית בגרמנית, ברוסית, בצרפתית, בלאטית ובאידיש; בנסיונו בשטח הבנקאוּת והכספים; ברצונו העז לכפר על החמצת שנות הנעורים והכוח, שבהם פיזר את אוצרות כשרונותיו לזרים. כן, זרה נעשתה לו אירופה, שבתרבותה האמין בימי נעוריו ובה רצה להיות דבק. שלבים־שלבים הדפה אותו אירופה זו חזרה.

בפטרבורג עוד ראה את עצמו פורח בחברה הליבראלית של הקאדטים, ובעתון היומי המצוין שלהם “ראֶטש”. מצבו החמרי היה טוב. היה יועץ במיניסטריון הכספים, יועץ בבנקים חשובים. עבד בספריות החשובות של הבירה הרוסית. כתב ספרים שנתקבלו יפה על דעת המומחים בכלכלה מדינית.

והנה באה המהפכה הרוסית ועקרתו. בתוך אמיגרציה יהודית־קאדטית טרח ובנה בריגה את בימתו, מעמדו וביתו. למד את הלשון הלאטית מאלף־בית והגיע בה למדרגת ידיעה עמוקה, ובה נאם, הרצה וכתב מאמרים וספרים. כיועץ־כספים סייע למנגנון הממלכתי החדש של העם, שהיה זר לו, וכשהגיע לגובה הגון – גלש־נפל בתמוּטה הגדולה שלנו, שהיטלר היה אך אחד גילוייה, אם כי האכזרי ביותר.

בריגה כבר היה בנימין זיו מעוּרה בחיים הציבוריים היהודיים (לא באגף הציוני), השתתף בקביעוּת ב“פרימאַרגן” והתקרב אל התומכים בארץ־ישראל העובדת.

בימי הרצל הראשונים היה בין בני־הנעורים הסוערים סביב דגלו. בני גילו ומשפחתו היו מספרים לי על כך בעיירתנו. עתה, כשהתחיל חוזר אל מקורו, היה שואב עידוד מן העובדה שבארץ־ישראל הולך ומשתרש ענף אחד של משפחתו, בעקבותיו של בן אחות שעלה בשנת 1921, ומשך אליו את המשפחה, וזו מתערה בארץ, דרך סבל וחלוציות, בחיי יצירה של ממש.

במהירות מפליאה סיגל לעצמו בנימין זיו את הלשון העברית, והוא בן חמשים וחמש – שלושים ושמונה שנים לאחר שזנח הזנחה מוחלטת את גירסת הינקוּת מהחדר בעיירת מולדתו סאַד ומישיבת טלז. (עיירות שכנות בליטא הצפונית־מערבית). במאמץ עליון של לימודי יום ולילה במשך כמה חדשים, הצליח לגוֹל את אבני־השכחה, שסתמו את מעינות הנוער, והתחיל מתקדם בקריאה וגם בדיבור.

כשיסד בתל־אביב יחד עם ד"ר ש. איזנשטט ועם פרופ' מ. לזרסון את בית־הספר הגבוה לכלכלה ומשפטים, התחיל מרצה בעצמו עברית. את מאמריו הראשונים לעתונים היה כותב בזמן הראשון רוסית, אולם כעבור שנה־שנתיים התחיל כותב עברית. אוצרות הלשון חזרו ונפתחו לפניו, והוא מצא בהם עולם שאבד ומקצת נחת שבמציאה.

עמדה לו שקדנותו הגדולה, שלא עזבתו מימי נעוריו עד ימיו האחרונים. הוא הספיק לחבר ולהדפיס בארץ־ישראל כמה ספרים, שבהם תרם לבניית הספרות הכלכלית שלנו. הוא שאף להקנות לנוער העברי את ספרי המופת שבספרות הכלכלה העולמית, ובעצמו תירגם תרגומים חשובים מהם, בצדם של כמה ספרים שחיבר בעצמו. בעזבונו נשארו עוד תרגומים חשובים, ונקוה שיראו אור.

כסמל העמל האינטלקטואלי חי את שלוש־עשרה שנותיו בתל־אביב ובנה עם הבונים במלוא הכוח. אף על פי שהיה רוטן במקצת כלפי חוץ, כמי שלא זכה להכרה מלאה של הרבים בכובד מאמציו והישגיו, היה מתרונן בעומק נפשו על שזכה באחרית חייו להיות עם הנושאים במשא האומה וזכה להרגיש עצמו יחד עם כל המוני הישוב – במעלה, יוצרים ועולים למרות הכל, למרות נסיגות ולמרות כשלונות מפעם לפעם; עולים ומבססים את בנין האומה עדי־עד.

11.1.48