(הדואג)
הנס בייט יצא מעיירה גרמנית, בלייכרודאֶ בהרי האֶרץ. אביו היה אזרח נכבד, סוחר אריגים, יושב ראש האגודות המקומיות. הסביבה – של מתבוללים. אמו היתה דוגמה למופת של אם יהודיה, המקדישה את חייה לשלומם ולטובתם של חמשת בניה, ונפשו היתה קשורה בנפשה באהבה חמה ובהכרת כבוד.
בעודו תלמיד נעשה ציוני מתוך הכרה שכלית ומתוך רגש עמוק. לאחר זמן קצר תפס מקום בראש תנועת הנוער הציונית, ב“תכלת־לבן” ובאגודת המשוטטים הצעירים היהודים, שבצד ארגוני הסטודנטים היו המקור החי של הציונות הגרמנית.
ישותו המאוזנת, האינסטינקט הבטוח שלו, אופיו, שלא היה בו שמץ מן האגוצנטריות – עוררו אמון. מעולם לא השתדל למען ידידות וחיבה – הם באו אל ביתו. האנס היה תמיד “הדואג”, תמיד ביקש מקום לעזור. תמיד היו לו תפקידים שבביצועם מצא את הסיפוק הגדול ביותר מתוך אהבת הזולת. דבר זה היה קל לו, כי על פי דרכו היה קאטאליזאטור של “רצון טוב”, קרן חמימות וקיבל אותה.
על פי מקרה נכנס לעבוד בענף הבנקאות, ובא לברלין. הוא עורר אמון בעיני רואיו, עלה בסולם המעלות, זכה להצלחה, ושמו הלך לפניו כמומחה, כמוסמך, כאוהב הבריות. בכל התקופה הזאת של פעילות מסחרית נמרצת נשאר נאמן למפעל הנוער הציוני. כשנתעוררו שם בעיות וקשיים, היו פונים אליו, מתוך בטחון שיגלה נכונות ורצון לפעולה. היה גם אחד היוזמים והמייסדים של מעון הנוער בהאֶרלינגאֶן, שקלט מאות בני נוער והכשירם לארץ־ישראל.
אז, בראשית ימי היטלר, נולד הרעיון של עליית הנוער המאורגנת. “הדסה” קיבלה את הרעיון, ופטרון לו נעשתה הנרייטה סולד. אי־אפשר היה להציע לה עוזר טוב ומוכשר יותר מהאנס בייט. שעת פגישתם של שנים אלו היתה אחת השעות המוצלחות ביותר של תנועתנו. פגישה זו מצאה את הדוגמה המזהירה של עמדה אנושית, של “אם בישראל”.
בשיתוף עם הנרייטה סולד פיתח האנס בייט את הטובות והנאות שבסגולות האדם. ביחד יצרוּ וגילמו מה שאנו מכירים כיום כ“עלית הנוער”. 23,000 ילדים מצאו בארגון זה את דרכם, את סידורם, את מקומם הפרודוקטיבי, את משענתם, תחליפם לבית־הורים. שני האנשים הללו הטביעו את חותמם על חלק גדול מן הנוער, שיש לו חלק בקביעת פּרצופם של חיינו בארץ זוהי מצבת־זכרון לעד.
הנרייטה סולד, שכבר היתה קרובה לגבורות – דמות אשר אך לעיתים קרובות יזכה לה עם, מצאה בהאנס בייט את המגשים, את הפועל, את המארגן של תכלית חייה, – הצלת ילדי ישראל מאירופה וסידורם הקונסטרוקטיבי בארץ־ישראל. הנס בייט הכיר כמעט את כל “ילדיו”, תמיד היה בעצמו מקביל את פניהם בנמל, והיה משוחח עם כל אחד ואחד. ארגונו לא היה משרדי־טאֶֶכני. על אף התרחבות המנגנון ועל אף תקציב, שהגיע למיליוני לא"י בהנהלתו של היועץ הפיקח והגזבר גיאורג לאנדאואֶר, זכתה כל דאגה גופנית ונפשית לטיפול – מן האיכסון עד התחשבות בזרמים דתיים ופוליטיים, מן הלבוש עד ריפוי השניים, מן ההתגייסות לצבא (למעלה מאלפיים מילדיו התנדבו) עד החזרתם לחיים האזרחיים – לכל היה מוסד מרכזי, שדאג להם.
בשנות מהומות הדמים 1936 – 1939 לא נמנעו הנרייטה סולד והאנס בייט לנסוע לכל קצווי הארץ על אף הסכנות, והקדישו למפעלם את כוחם, את נפשם ואת לבם. כלפי חוץ הכירו את הנרייטה סולד, בת הגבורות, שנעשתה סמן לעליית הנוער. המנוע, זה הכח שהניע את הארגון הגדול והנפלא, היה האנס בייט.
פעם אחת באו שניהם לביקור קצר לכפר־שמריהו, ובן אחיו הקטן של האנס בייט קיבל את פניהם. שאלה אותו מרת סולד: “כלום יודע אתה מי אני?” אמר הנער: “כמובן, הרי את עובדת אצל הדוד האנס במשרד”. והישישה הנכבדה העירה: “מפי עוללים…”
כשנקרעה מרת סולד ממפעלה והלכה לעולמה והיא בת שמונים וארבע, המשיך האנס בייט לבדו במפעל, ללא ליאות; מתוך דריכות נפש ובמרץ עצמי.
ושוב באו ילדים לארץ, חלק מאלפיים הילדים שבקפריסין. ושוב היתה הדרך בחזקת סכנה, ובכביש ירושלים נפלו חללים יום־יום. האנס בייט לא רצה לשמוע לנימוקי ההגיון, וכדרכו מאז רצה להקביל בעצמו את פני הילדים. בינתיים נעשה אב לארבעה ילדים, וביום הולדתה הראשון של בתו הקטנה נסע לחיפה – זו הפעם הראשונה נגד רצונה של אשתו האהובה, שבהבנה, בסבלנות ובאומץ־לב היתה משתתפת בבעלה עם “יעודו”. מדרך זו לא חזר. גורל אכזרי גזל מעמנו אדם שאין לו תמורה. הוא זכה לחיים הראויים לעורר קנאה.
האנס, “הדואג”, יכול היה להעלות בקנה אחד את ישותו, כשרונותיו וסגולותיו ואת האידיאלים והיעוד שלו. אב ובעל מאושר, מגשים יעודו בהצלחה – כך הוציא את נשמתו לאחר שדאג לאלפים. הוא נפל ובידו האקדח להגנת האוטובוס המותקף, נפל מכדור, מת מיתה חטופה ונאה, והוא אך בן ארבעים ושש שנים, בשיא כוח חייו.
בפרק זה של תולדותינו עוד היו נכונים לו תפקידיו הגדולים. אוצר של נסיון וכשרונות הלך עמו.
אך מעטים ישאירו בלב רבים זכרון מעמיק והחזקת טובה כמותו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.