מצאתיו לומד עברית, על סף הזקנה. בשלהי 1934, ואני עובר את ריגה, בירת לטביה, ביקרתיו בדירתו, דירת אמידים, והנה הוא יושב ומתעמק באחד־העם, בעזרת מִלון עברי. כבר היה אחרי ביקור בארץ־ישראל, וידעתי כי בלבו כבר נפרד מן הגולה לעולמים. הוא מיואש מאירופה הפיסית, ורק את הנכסים שרכש מן הציביליזציה שלה יקח אתו אל המולדת.
כחבר הועד המרכזי של יהודי לטביה למלחמת־חרם כלכלי על היטלר, נאסר על־ידי הממשלה הפאשיסטית של אולמאניס בלטביה. הוא לא השלה את עצמו ביחס לעתיד היהודים בארצות השכנות לגרמניה, והכיר שאין נסיגה אחרת אלא נסיגה לקראת הנצחון על כרחנו, הנצחון בתקומת־האומה על אדמתה.
בביקורו הקצר בארץ־ישראל נפגש עם חיים ארלוזורוב, ושמע ממנו דברי עידוד לתכנית של בית־ספר גבוה לכלכלה ומשפטים; והנה קסם לו הסיכוי לשרת בזה שירות נכבד את בנינה ההשׂכּלתי של המולדת, מתוך שימוש מלא באוצרות הידיעות והנסיון שקנה לו באירופה בפקולטאות לחימיה ולכלכלה מדינית שבגרמניה, בצרפת ובשוויץ; בעבודתו העתונאית בגרמנית, ברוסית, בצרפתית, בלאטית ובאידיש; בנסיונו בשטח הבנקאוּת והכספים; ברצונו העז לכפר על החמצת שנות הנעורים והכוח, שבהם פיזר את אוצרות כשרונותיו לזרים. כן, זרה נעשתה לו אירופה, שבתרבותה האמין בימי נעוריו ובה רצה להיות דבק. שלבים־שלבים הדפה אותו אירופה זו חזרה.
בפטרבורג עוד ראה את עצמו פורח בחברה הליבראלית של הקאדטים, ובעתון היומי המצוין שלהם “ראֶטש”. מצבו החמרי היה טוב. היה יועץ במיניסטריון הכספים, יועץ בבנקים חשובים. עבד בספריות החשובות של הבירה הרוסית. כתב ספרים שנתקבלו יפה על דעת המומחים בכלכלה מדינית.
והנה באה המהפכה הרוסית ועקרתו. בתוך אמיגרציה יהודית־קאדטית טרח ובנה בריגה את בימתו, מעמדו וביתו. למד את הלשון הלאטית מאלף־בית והגיע בה למדרגת ידיעה עמוקה, ובה נאם, הרצה וכתב מאמרים וספרים. כיועץ־כספים סייע למנגנון הממלכתי החדש של העם, שהיה זר לו, וכשהגיע לגובה הגון – גלש־נפל בתמוּטה הגדולה שלנו, שהיטלר היה אך אחד גילוייה, אם כי האכזרי ביותר.
בריגה כבר היה בנימין זיו מעוּרה בחיים הציבוריים היהודיים (לא באגף הציוני), השתתף בקביעוּת ב“פרימאַרגן” והתקרב אל התומכים בארץ־ישראל העובדת.
בימי הרצל הראשונים היה בין בני־הנעורים הסוערים סביב דגלו. בני גילו ומשפחתו היו מספרים לי על כך בעיירתנו. עתה, כשהתחיל חוזר אל מקורו, היה שואב עידוד מן העובדה שבארץ־ישראל הולך ומשתרש ענף אחד של משפחתו, בעקבותיו של בן אחות שעלה בשנת 1921, ומשך אליו את המשפחה, וזו מתערה בארץ, דרך סבל וחלוציות, בחיי יצירה של ממש.
במהירות מפליאה סיגל לעצמו בנימין זיו את הלשון העברית, והוא בן חמשים וחמש – שלושים ושמונה שנים לאחר שזנח הזנחה מוחלטת את גירסת הינקוּת מהחדר בעיירת מולדתו סאַד ומישיבת טלז. (עיירות שכנות בליטא הצפונית־מערבית). במאמץ עליון של לימודי יום ולילה במשך כמה חדשים, הצליח לגוֹל את אבני־השכחה, שסתמו את מעינות הנוער, והתחיל מתקדם בקריאה וגם בדיבור.
כשיסד בתל־אביב יחד עם ד"ר ש. איזנשטט ועם פרופ' מ. לזרסון את בית־הספר הגבוה לכלכלה ומשפטים, התחיל מרצה בעצמו עברית. את מאמריו הראשונים לעתונים היה כותב בזמן הראשון רוסית, אולם כעבור שנה־שנתיים התחיל כותב עברית. אוצרות הלשון חזרו ונפתחו לפניו, והוא מצא בהם עולם שאבד ומקצת נחת שבמציאה.
עמדה לו שקדנותו הגדולה, שלא עזבתו מימי נעוריו עד ימיו האחרונים. הוא הספיק לחבר ולהדפיס בארץ־ישראל כמה ספרים, שבהם תרם לבניית הספרות הכלכלית שלנו. הוא שאף להקנות לנוער העברי את ספרי המופת שבספרות הכלכלה העולמית, ובעצמו תירגם תרגומים חשובים מהם, בצדם של כמה ספרים שחיבר בעצמו. בעזבונו נשארו עוד תרגומים חשובים, ונקוה שיראו אור.
כסמל העמל האינטלקטואלי חי את שלוש־עשרה שנותיו בתל־אביב ובנה עם הבונים במלוא הכוח. אף על פי שהיה רוטן במקצת כלפי חוץ, כמי שלא זכה להכרה מלאה של הרבים בכובד מאמציו והישגיו, היה מתרונן בעומק נפשו על שזכה באחרית חייו להיות עם הנושאים במשא האומה וזכה להרגיש עצמו יחד עם כל המוני הישוב – במעלה, יוצרים ועולים למרות הכל, למרות נסיגות ולמרות כשלונות מפעם לפעם; עולים ומבססים את בנין האומה עדי־עד.
11.1.48
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.