שבו לבנגאזי חמש מאות פליטים יהודים, ורבים מאנשי־הפלוגה הספיקו לראות במחזות־כניסתם לעיר, בהשכנתם הארעית בבית־ספר תיכוני, ממשלתי, ויציאתם מבית זה לדירות פרטיות. רוב אנשי־הפלוגה הספיקו להיות בעיר ולהיפגש עם הפליטים ולדבר עם מי־שהוא מהם. לפחות, עם ילדים היודעים קצת עברית. ומוזר הדבר, כי רק בקושי נקשרו המאורע והמחזות האלה בדעתם של רוב אנשי־הפלוגה עם עצם־העובדה של היותם חיילים ועם עצם־תפקידיהם בצבא, ואולי רק מעטים שאבו מתוך כל אלה טעם חדש לשירותם בפלוגות התחבורה העבריות שבצבא הבריטי. אך אין להתאונן. לא חסרה הסולידריות היהודית, הרגשת־ההשתתפות, הרצון והנכונות לעזור. אנשי־הפלוגה, שפגשו את השיירה בדרך, צפופים במכוניות־המשא הגדולות דיברו אליהם באחוה, מסרו להם את אָכלם, את הסיגריות והממתקים שנמצאו אצלם במקרה. נתנו גם כסף. החיילים־העברים, שנשלחו מהמחנה להביא מכונית־מים לפליטים, שמחו בתפקידם ועשו את עבודתם בהרגשה של שלוחי־מצוה, עסקני הפלוגה (קרויים “חברי ועדת התרבות”, ובהם סמלים וקצין), נכנסו מיד בעול־הדאגה גם לחוזרים, גם למעט שנשארו מהעיר. דואגים לבית־הספר בשביל הילדים, מתענינים בפרנסה בשביל הבוגרים, בחיי־חברה בשביל הנוער.
ידוע המחזה האנושי של פליטים. הוא אחד בכל מקום. משפחות וחבילותיהם, ותמיד רושם מוגבר של דלות ושל דביקות קנאית בחפצים וחרדה על מיטלטלים ועל פכים קטנים. ילדים מחוץ למסגרות של בית וחצרות וגני־ילדים, אלא סתם במין רשות, שהיא רשות רבים ורשות יחיד כאחד; נשים בתנאים, שאינם מרשים אותו ההידור והנקיון, שהן נוקטות במסגרות־חייהן הרגילות, אשה אשה לפי רמתה. קריאות, התרוצצות, חיפושי־חבילות, עבודת סבלים ערבים מאנשי־המקום, גדולים וקטנים, עגלות־משא ערביות מהטיפוס הנהוג במזרח. בחדרים נפרשות עד מהרה מחצלות, מניחים לאורך־הקירות כרים צבעוניים, מסדרים מקום־מנוחת־ארעי, וחוזרים ומאכילים את הילדים, פותחים תיבות ואורזים אותן התרגשויות על שבירת כלי ועל שכחת בגד. המולה. קרובים וידידים מאנשי־העיר באים, מתנשקים, מתחבקים, שמחים, נבוכים, שואלים ומשיבים. והנה זה מול זה. מסרו לאם, כי שלושת בניה, שנשארו אז בבנגאזי, הוצאו להורג בידי האיטלקים. יללה איומה פילחה את האויר. מכות־תוף בחזה ובראש, קינה מזרחית פורצת, על נוסחה הנצחי ועל ניגונה המזעזע. עם אם־הבנים יושבות לארץ ומתייפחות גם שתי נשים צעירות, אלמנותיהם של הגברים. אולם בפינות אחרות של החצר, שאינה כה גדולה, פורחות שלהבות־שמחה של נשיקות צפופות וממושכות וחוזרות ונשנות ונשלשות, על קריאות־גיל ועל החיבוקים ועל דמעות־הקלה ומחיית־עינים תוך חיוכי־אושר של פגישה ומראה־התשועה. כן, זה מול זה.
ויש ומכרים ערבים באים לומר שלום, איש לידידו. הרושם הוא של נימוס וכנות גם יחד, שוטרים בריטיים צבאיים עומדים בתוך הערבוביה, תוהים על המחזות. תודה לאל, אין כל צורך להתערב, לעשות משהו, כי אין כל הופעות המחייבות כזאת. חיילים יהודים מאנגליה ומאמריקה נמשכו מיד הנה בחוש קשרי־הנפש עם יהודים. ראשי־הקהילה אין להם פנאי לטפל באורחים־חיילים אלה, כי רבה העבודה בהכנת־הרשימות, בחלוקה לחדרים זמניים, בסידורים לדירות קבועות, בקבלת־האוכל, שהשלטונות הצבאיים (שלטונות הכיבוש הבריטיים) נותנים לפליטים למשך שבועיים, בחלוקת המזונות וכו', אך ילדים מילדי הפליטים כבר מספיקים להתקרב לחיילים, להתרפק עליהם, על חיילים יהודים. עם הארצישראליים הם מדברים מקצת עברית, עליהם הם מתרפקים. אלה חופף עליהם זוהר רחוק של צבא עברי. פרחי־האחוה פותחים בינתיים את גלי־כותרותיהם. שוקולדה, סוכריות, סיגריות וביסקויט עוברים מיד ליד. מחיצות־הלשון מפריעות, והדיבורים על שמחת־הגאולה מידי הרשעים יוצאים שדופים, חסרי־דם ועסיס.
בחצר ממלאים את חביות־הברזל הגדולות מים מתוך מכונית. צעיר מיהודי־בּאֶנגאזי, מהעסקנים, שמע מפי משאיב־המים, כי הנהו שמח על עבודתו זאת, ועל הזכות לספק מים לפליטים יהודים שהשתחררו, ויבקש גם הוא שיוּתן לו לעבוד מעט במשאבה. תהיה גם לו מצוה זו. בכלל, מופלא בעיניו הלך־המחשבות של הבחורים האלה מארץ־ישראל על העבודה ועל ערכה וחשיבותה וזכויותיה. אך בחורי־המקום, כשהם שומעים זאת, הם מוסיפים: כן, אבל, בארצנו. הוא עצמו נוטה לחשוב, כי צריך להתחיל עוד מכאן, אך העבודה אינה ניתנת לדחיות ולחלוקה לפי ארצות.
מסביב לבית ולחצר – ערבים וחיילים אנגלים, אמריקאים. בין האחרונים גם כושים. החיילים האנגלים מבינים את אשר לפניהם: עיר מופצצת, פליטים, פליטים־חוזרים, גלות זמנית ושיבה ממנה – נעשו ענינים מובנים לאנגלים. מבטם – מבט־השתתפות. העין נחה יפה על הבחורות הנאות והנשים הצעירות שבקהל, אך אם ניסה מישהו להעיר לחברו הערה ברוח זו, לא מצא הד. הכריע רושם המשפחה: האם והתינוק והילדים והאב, הרוחשים כאן יחד בין החבילות ובין אנשים משלהם וזרים. כושי אמריקאי שאל בתמימות את אחד החיילים האנגלים, אם יוכל להשיג אחת הנערות האלה. התשובה היתה מדחה בתוקף, אם כי אדיב. כאן חברת אנשים ונשים הגונים. אבל הכושי הוסיף לשאול: ההייתי יכול לשאת לי אחת מהן? הייתי משיג לה פספורט אמריקאי, באמצעות המטה הראשי (הוא מדגיש את הדרך) והיא היתה יכולה לעבור אתי לאמריקה, מקץ־המלחמה. על משאלתו זו לא יכול הכושי לקבל כל תשובה. הוא הלך מהורהר. העדה התחילה בינתיים נפלגת למשפחותיה. התחילו מבשלים וכובסים בפינות שבפרוזדורים ובחצר. המסתכלים התחילו מתפזרים.
למחרת נתרבו ביקורים, ועוד יותר – בשבת. היה שם יתר נקיון, יתר שקט, אם כי משפחות־משפחות לא פסקו לצאת מכאן לדירותיהם. שומרי־שבת אדוקים הם יהודי־בנגאזי, אבל לא חשוכים, ודינא דמלכותא דינא. בבוקר היתה תפילה בציבור. היתה ארוחה וקפה שחור, שממנו עוד כיבדו במשפחות אורחים חיילים, אך ההכרח לצאת מכאן עוד ביום השבת לא יגונה.
השיחות בין האורחים והמארחים היו עתה ממושכות יותר. באו קצינים מהפלוגות העבריות. הבנגאזים השתומו לשמוע שמות־משפחה עברים נאים, התענגו על הדיבור בלשון־הקודש, על מאור־הפנים ועל האיחולים. הדיין הזקן ידע לספר בעברית מתלאות־גלותם.
הקצינים האיטלקים הממונים על מחנה־ההסגר שלהם היו רשעים. גם המיור וגם המארשאלו. היו מדברים דברי־שטנה ודברי־תואנות. “כאן תהא קבורתכם. לא תהא לכם גאולה. שונאי־איטליה אתם. אויבי הפאשיו”. השוטרים היו קשים. כעשרים וחמשה למאה מכל המוגלים מתו באותם מחנות־הסגר, של ג’אדו וגאריאן. במחנה האחרון – רק מיעוט, ובקרוב ישובו גם אסיריו הוא. ג’אדו רחוקה מאתיים ועשרים קילומטר מטריפולי לצד המדבר, והמרחק מכאן שמה, – כאלף קילומטר. שם האויר טוב והמים בריאים, לולא זאת היתה התמותה גדולה יותר. הרעב, הצפיפות, העבודה הקשה ואי־הנקיון עשו שמות. מנת הלחם היתה חמשים גרם ליום, ונוסף לזה חמשה־עשר עד עשרים גראם אורז וששה־שבעה זיתים. בזמן הראשון היו עוד אמצעים לקנות אוכל מן החוץ. יהודי בנגאזי עזרו זה לזה, לא כן עשירי דאַרנה שלא רצו לסייע לעניי־בנגאזי, אך הכסף הלך ופחת והפיקוח הלך והחמיר.
לא הפרידו בין המשפחות, אך הצפיפות היתה קטלנית. בחדר אחד כמה משפחות. באחד־עשר חדשי־המאסר נולדו עשרים ילד, אך רובם מתו. היו גם שני מקרי־נשואים. הילדים למדו חומש מפי מלמדים. אולם הילדות נשארו ללא תורה. כמה טוב שהם מוצאים פה בית־ספר מוכן. ובידי מי? בידי חיילים יהודים, והם המורים, וההוראה בלשון־הקודש. כל ישראל – אחים. היו כאן בראשית־המלחמה פליטים יהודים מגרמניה ומפולין, שביקשו להגיע מכאן לארץ־ישראל, “קירבנו אותם, חיו בתוכנו”.
ילדה אחת מוכיחה זאת למעשה בידיעתה לדבר גרמנית. מפי חברותיה במשפחת פליטים יהודים למדה זאת. כן, בלוב היו יהודים בכל התקופות, בג’אדו, בקרבת מחנה־ההסגר שלהם מצאו בית קברות, ובו מצבות עבריות מלפני שמונה מאות שנים.
הכרת התפקיד הציבורי בפלוגות העבריות בסביבה חיה בלב הרבים, ועשויה היא להתעורר למעשים כל רגע. הנכונות לפעולה יהודית היא בלתי־הגויה, אבל ישנה.
והיא הנותנת טעם לחיים, שלא ייהפכו תפלים לבלתי־נשוא.
אב, תש’ג
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.