רקע
יצחק בן־דור
מומר־להכעיס
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

בשוליהם של דפי־הזהב של גבורה יהודית ומעשי קידוש־השם, ההולכים ונוספים לנו בשנות המלחמה האלה, נרשמים מפעם לפעם גם אותות־קלון של בגידה, שיהודים בודדים בוגדים באחיהם, בעמם, בכבוד האדם והאלוהים גם יחד.


ונפל הגורל על יהודי־איטליה, שאחרי שנות דיכוי ורדיפות, קרבנות־אדם ורכוש, בעצם ימי התעוררם לחיים מחודשים והתאמצם לשוב ולהקים את סוכת־היהדות שלהם הרופפת רפיפות של גולה זעירה – תבוא עליהם גם החרפה הלאומית של בגידת אדם, שהם בתום־לבב הזמינוהו, לפני שנים, להיות להם לרב בקהילתם הגדולה ביותר, העתיקה ביותר באירופה, הלא היא קהילת רומא. ברק־עושר בידיעת לימודים יהודיים, שהבריק באברך מעיר ברודי, סינוור את עיניה יהודי איטליה לבחור באיש לתפקיד כה רם ואחראי. אכן, זו סופה של תורה שאין עמה מעשים, של חכמה שאין עמה יראת־שמים, של השכלה בלי שרשי ישרנות אנושית, של איצטלא שאין עמה נאמנות לצרכי העם ולתקוותיו.

איך הגיבה יהדות איטליה על העלבון והכאב שבאו להם? תעודת כבוד ובריאות היא ליהדות זו, שהחרון גבר בה על הכאב, ורגש־הכבוד המתקומם האפיל מיד על העלבון; חושי־שרשים גאו וסערת־הנפש ליבתה ללהבה את גחלי־האמונים, העוטים כאן בדרך כלל לא מעט אפר.


מי שלא ראה את קבלת־שבת ומעריב בבית־הכנסת הגדול של רומא בליל ששי, שני ימים לאחר המקרה, לא ראה הפגנה מכובדת וכנה, עצורה ורבת ביטוי, של אנשי קהילה זו. הבאים אל התפילה היו מרובים מבימים הנוראים, מרובים מבתפילת ההודיה על השתחררות מהאויב: כל כמה שהכיל היכל גדול זה על עזרת־הנשים שלו. בא היהודי הפשוט מהגיטו, בא המשכיל המרוחק, באה האשה, הנערה, באו בני־הנוער, הזקנים, נכבדי־העדה, החיילים, הפקידים. צלילי־העוגב היו הטפל ומַענֵי־הציבור וליווּיו את הש“ץ – עיקר. הכל התאמצו להעלות מתהום־השיכחה ידיעת־פסוקים מהסידור ולבטאם, כדי להשתתף בפעילות בתפילה, כבמעשה־של־ממש הבא להפגין: שקר פיתוּיי השמד, הבל תקוותיהם של האומרים ללכדנו בעזרת אותו לויתן, כביכול, בחכה; אין בם מועיל. דברי “שמע־ישראל” היה להם באותו מעמד טעם מיוחד, וכאשר חזר עליהם ד”ר א. נכון בנאומו אחרי התפילה, הצטרף כל הקהל ושוב אמרו “שמע” בדביקות עצומה. הספיקה הקריאה הקצרה שקרא גליון היום של “ישראל” (שבועון ציוני בלשון האיטלקית), להביע בקבלת־שבת את הגיאות־שברגש, הנאמנות, והמונים חשו לקיים את מצות־הרגע. בתנאי המקום והזמן לא יכולה היתה כלל להערך הפגנה לאומית קולעת מזו.


אחרי התפילה נאם רב זקן, שתיבל את דבריו בפסוקים עברים לצורך הדרוּש. שמח לראותו ולשמוע את דרשתו. אמנם, יודעים כי אינו גדול בתורה, אבל משלהם הוא. נאמן. ודוקא בנוסח־רומא. אחריו דיברו הרב הצבאי הראשי הבריטי והרב הצבאי האמריקאי שברומא. שניהם השתדלו לחזק את הלבבות והבטיחו, כי יהדות אנגליה ויהדות אמריקה יעמדו לימין היהדות באיטליה ולא יתנו למוט רגלה. הצבאיים דיברו אנגלית, אולם דבריהם נקראו בפני הקהל גם בתרגום איטלקי.


וכסם חיים ממש בא הנאום המסיים של ד'"ר א. נכון, שעודד את הקהל בדבריו על ארץ־ישראל. באותה שעה היה הוא לפה ליהודי־איטליה בביטוי־ההתמרמרות, הבוז למשומד, הרצון להתגבר על החולשות ולקום ולבצר את חומת־היהדות. קסם חיים חפשים בארץ־ישראל, זוהר־קוממיות של מדינה בעתיד והתקוה לעליה, שהנואם יודע להביאם לאחיו מתוך מגע נפש אתם בלשונם ובטעמם, הלהיבו את השומעים. ופסוקים שהביא, חטפום מפיו וקראו אותם בקול. כל מי שידע לשיר את “התקוה” הצטרף אל החיילים שפתחו בהימנון. אף החזנים הרבנים הצעירים, תלמידי־בית־המדרש־למורים, שלא גמרו את חוק־לימודיהם והיום הם משמשים גם בבית־הכנסת וגם בבית הספר העממי, שרו מעל הבימה, ומכל לב, את ההימנון. אלה הצעירים האחדים, הם היחידים שלא הופתעו מהמרתו של הרב שלהם. ידענוהו – הם טוענים – כי שבע תועבות בלבו וכי מעולם לא ידע נאמנות ואמונה. כרוב ידיעותיו, כן קלו מידותיו האישיות.


יהודי רומא עובדים בשבתות במרכלתם, במלאכותיהם, בחנויותיהם, במשרות־הפקידות שלהם. יש מהם המייחדים, בכל זאת, את היום, בבואם לתפילה בציבור בבוקר, והם מאחרים להתחיל את יום עבודתם. אך לא רבים הם אלה. שבת זאת נשתנתה מכל השבתות, והקהל היה כה רב בכל ארבעת בתי הכנסיות, כי גאו הרוחות.


היהודים נפגשו זה עם זה כאבלים, כשכּולים. כעמי־הארצות כמשכילים. עם החיילים הארצישראליים שוחחו גם בלי לשון, ברמזים, בחצאי מלים, מכל השפות. מכל שכן שהוציאו מבית־הגנזים של המוח כל מלה עברית, ותהא משובשת כאשר הנה, ועודה כלולה בלשון האיטלקית המדוברת שלהם. ועוד יש ויש מלים עבריות בשיחתם הביתית, המשפחתית השבטית. פוחתות המלים האלה מדור לדור, אבל עוד נשארו שרידים. הזקנים והזקנות זוכרים הרבה. במלון הקלוש הזה כלולים גם “חן־חן” או “טובה וברכה” ואף “חמורים” ו“רשע”. והע' היא אנפית (חטמית) כמו בשם יעק’יל בפי יהודי פולין וליטה, אלא שכאן נוסף לע' גם צילצול־לואי של ג‘, יחד עם הנ’: “שנגר” במקום “שער”.


בשבת אחרי הצהריים, בפגישה השבועית מעטת־המשתתפים, של דוברי־עברית, קמה בת־רומא, יודעת עברית של תפילה ותנ"ך, והציעה “למחוק מרשימת החברים של אגודת הלשון והתרבות העברית את שם המשומד צולי”. הוא נתכבד על ידי מייסדי־האגודה בימי הסוכות בתואר נשיא־הכבוד. כי־על־כן היה גדול־היודעים עברית כאן, לאחר שעלו טובי־המלומדים לארץ־ישראל. עתה מחקוהו מספרם בכעס וכמעשה המובן מאליו. בין השומעים את הנאום על “קידוש השם מול בגידה” באותו מעמד היה גם חתנו של צולי, אברך יהודי איטלקי מצוין, מטובי האגודה הקטנה.


למחרת השבת נתכנסו נכבדי הקהילה באולם הנאה של הספריה, שארונותיה ריקים עתה, לאחר ששדדוּה הגרמנים והציגוה ריקה מעשרת אלפי כרכיה וכתבי־היד שלה. המוזמנים היו ראשי מוסדות החינוך והחסד של הקהילה, ראשי ההסתדרויות (ההסתדרות הציונית, ויצ"ו, “החוג היהודי הרומאי” שהנהו קרוב לתנועה הציונית), הרבנים הצבאיים, נציגי החיילים הארצישראליים והקצין היהודי האמריקאי, הממונה על עניני היהודים האיטלקים בתוך ועדת־השלטון של עמי־הברית, וכן הקומיסר הממונה על מרכז־הקהילות. לא היה שום חיטוט בפרטי השערוריה של המשוּמד, ועברו מיד לדון בבעיות המעשיות העיקריות: כיצד מבצרים את בית־ישראל באיטליה, כיצד מתקנים, ומה קודם למה. דיברו אל הקומיסרים ואל הקצין היהודי האמריקאי, שהשלטון בידו, באומץ־לב ובגילוי־לב, בדברים שהיו נמרצים לא פחות משהיו מנוּמסים ונאמרים בנעימה של כבוד.


חיזוק היהדות, היתה הסיסמה – חיזוק החינוך, חידוּש מוסדות החסד וביצורם, מלחמה־בשמד, טיפול בילדים הנתונים לחינוך קאתולי־מסיוני. אין אדם הגון בקרב־יהודי רומא, שלא הצטרף למשאלה זו. הממונים הנזכרים שהגיעו למשרותיהם בזכות פירסומם כמתבוללים, אף הם, ובכנוּת, עם הרוצים בבדק־הבית ובמלחמה בשמד. עלבון אנושי הוא גם להם, שיהיו ילדי ישראל מדרס לציידי־נפשות.


סר הקסם של רושם החסדים, שעשו אנשי הכנסיה הנוצרית עם היהודים בשנות־הנאציזם. אם בצירוף להצלת־הגוף הוּשׂם מארב לנפש, – אין זה כה מכובד עוד. לפני מעשה־השמד של צולי עוררו חיילים ארצישראליים את הלבבות להצלת־הילדים מצפּרני־המסיונים והפיצו בחברה היהודית ידיעות על מצב הענינים, וביקרו קשה את ה“ג’וינט” האמריקאי על שלא עשה כלום להילחם ברעה הזאת וביקרו גם את ראשי־העדה. ונתעוררו לבבות ונענו והיתה במקצת תנועה. ברם – צולי הביא את הזעזוע הגדול, והעינים נפקחו היטב. עתה תתקדם הפעולה ביתר קצב.


עתה הולך ומתברר למשומד ולמפתיו הגדולים, כי טעו בחשבון. לא זו בלבד שלא באו אלפי מומרים בעקבותיו של מי שהיה רב, – כפי שהם קיווּ – לא זו בלבד שלא גברה לפחות הנטייה לשמד, אלא שבא היפוכו של דבר. תגובת היהדות האיטלקית להמרתו של צולי היא רבת גאוה וזעם; מתפתחת זהירות משמד ופעולה נגד צייד־ילדים; אף חן־רחמיה של הכנסיה על היהודים הוּעם.


לשוא ניסו הכמרים־המנצרים לקשור הילה סביב ראשו של המשומד. עתוני המשכילים, הסוציאליסטים – ביטלו מיד את הענין כמעשה־תעתועים. עתונים, שנאחזו בצד הסנסציה שבדבר או שפּתחו בתהילות לכמרים שהצליחו בצייד ובנבואות טובות להם, נשתתקו מחמת הפּיקוח על העתונים בימי־מלחמה. ובאין תעמולה וניפּוח נשאר המעשה בתחומיו הדלים.


אמור אמרו לספר לקהל: רב, שהתעמק עשרים שנה בחקירה ובהשואַֹת שתי הדתות, הוּשפּע בשנות המלחמה ממעשי־החסד של האפפיור ותלמידיו; התנצר לשם שמים. הגיע לידי כך אחרי חקירה רבה. ואלו היהודים יודעים: זקן שהיה שׂנוּא על כל אנשי קהילת רומא, משום שהחזיק בכסא הרבנות, בלי כל קשר־נפש עם בני העדה. הם לא הבינו אותו, והוא לא רחש אליהם שמץ של אהדה; הוא בז להם כלעמי־הארץ; לא השתתף בשמחותיהם וביגונותיהם; לא דאג לצרכי ציבור ולא דיבר מעולם עם אנשים אלא עם עצמו ועל כבודו ועל דרישותיו. מיד לבואו לרומא, הכיר כי תהום רובצת בינו לבין העדה והסתגר יותר ויותר בקליפה. יהודי רומא רצו לראות ברב הראשי דוגמה לאמונה ולשמירת־הדת, וראו את ההיפך – רועה ודאי לא היה להם. הקרובים אליו ראו חוסר מידות אישיות. משירדה צרת־הנאצים על קהילת רומא, התחבא, ואפילו נשיא־הקהילה לא ידע את מקומו; אנשים אחרים לגמרי גילו מסירות־נפש לקהילה. מועצת־הקהילה נתאספה אז ופיטרה את הרב כבורח ועוזב את הקהילה בצרתה; ורק כשנעזבה רומא מידי הנאצים, יצא הרב ממחבואו להשיג, בעזרת־ידידים מן החוּץ מינוי מאת שלטונות־הברית וכפה את עצמו על הקהילה. אנשי רומא ייחסו לצולי את המאורעות המקניטים שאירעו אחר כך: את פיטורי מועצת הקהילה, את מינוי הקומיסר במקומה; את ביטול הבחירות למועצה החדשה, שהיו מחזירים להנהלת הקהילה את מתנגדי צולי ומפטריו; האמינו כי ידו גם במינויו של בן־המומר נתן בתור ראש מרכז הקהילות.


וידעו עוד, כי גם הממונים על קהילת רומא ועל מרכז־הקהילות החליטו, שיש לסלק את צולי מכס־הרבנות ודבר זה הכניס אותו לתוך יאוש מר; כי טען שאין מפטרים רב והחרפה לא תכופר; איים כי יילחם ככל אשר יוכל. באמצע ינואר החל לדבר לפני מעטים מהנפגשים אתו, כי הוא מחכה להשתלשלות חדשה. ב־31 חתם על כתב התפטרות, לאחר שהובטחו לו פיצויים ופנסיה. ב־11 בפברואר הודיע, כי לא יקבל את משרת מנהל בית המדרש לרבנים והסמינר למורים שהוצעה לו.

ב־13 בפברואר המיר. שעות אחדות אחרי ההמרה, מסרה סוכנות־הידיעות האיטלקית הודעה לכל העתונים.


נקמת־נחש היא – קבעו הקרובים. ומי יודע, אם אין ידו התשושה של זקן ממרא זה, בן הששים וחמש, נטויה עוד להשתתף במסיון, בעלילות? צולי לא נתפס להערצת־הנצרות ולאמונת־השילוש – קבעו הקרובים אליו ביותר. הם זוכרים יפה את הלצותיו על נושאים כאלה; הם יודעים את חוסר־האמונה שבו. בעצם, לא המיר, כי לא היה לו מה להמיר. הוא רק החליף לבוש, אך שינה משרה.

תמיד נשא ונתן עם הכמרים. מוסדות־מדעי־המזרח הקאתולים היו שולחים אליו לבחינות את מועמדיהם למשרת מורה, לתארים. מוסדות אלה אין להם אף מומחה הגון לתנ"ך, לידיעת היהדות. בביתו אפשר היה לפגוש כמרים, שהיו באים בענינים אלה. לעומת הרוגז והבוז ההדדיים בינו לבין עדתו, היה נוחל כבוד ותשלום טוב בעֵבר האחר. כך הוכשרה נפשו, – קובעים יודעי דבר – למעשה הנקמה. והיצרים הכריעו.


האיש היה שׂנוּא, גם קודם, ויותר מתמיד זוכרים יהודי איטליה עתה, כי לא מקרבם הוא. גם בימים הטובים לא היתה לו השפעה עליהם; מכל שכן שהם בזים לו עתה ומוקיעים את זכרו כמפלצת. סטודנטים יהודים כר הפגינו נגדו באוניברסיטה (שבה הוא מרצה על כתבי־יד שמיים עתיקים); בפי המון־העם הולך ויורד שמו למדרגת בזוי־מגוחך; הסנסציה שככה. הברק דהה. המומר אינו מראה את פניו. ובעיני מי שרואהו לעתים רחוקות, הרי הוא כבר־מינן מהלך. נוסף קוּריוז מר בדברי־ימי־ישראל.


ניסן, תש"ה

המלצות קוראים
תגיות