שבו לבנגאזי חמש מאות פליטים יהודים, ורבים מאנשי־הפלוגה הספיקו לראות במחזות־כניסתם לעיר, בהשכנתם הארעית בבית־ספר תיכוני, ממשלתי, ויציאתם מבית זה לדירות פרטיות. רוב אנשי־הפלוגה הספיקו להיות בעיר ולהיפגש עם הפליטים ולדבר עם מי־שהוא מהם. לפחות, עם ילדים היודעים קצת עברית. ומוזר הדבר, כי רק בקושי נקשרו המאורע והמחזות האלה בדעתם של רוב אנשי־הפלוגה עם עצם־העובדה של היותם חיילים ועם עצם־תפקידיהם בצבא, ואולי רק מעטים שאבו מתוך כל אלה טעם חדש לשירותם בפלוגות התחבורה העבריות שבצבא הבריטי. אך אין להתאונן. לא חסרה הסולידריות היהודית, הרגשת־ההשתתפות, הרצון והנכונות לעזור. אנשי־הפלוגה, שפגשו את השיירה בדרך, צפופים במכוניות־המשא הגדולות דיברו אליהם באחוה, מסרו להם את אָכלם, את הסיגריות והממתקים שנמצאו אצלם במקרה. נתנו גם כסף. החיילים־העברים, שנשלחו מהמחנה להביא מכונית־מים לפליטים, שמחו בתפקידם ועשו את עבודתם בהרגשה של שלוחי־מצוה, עסקני הפלוגה (קרויים “חברי ועדת התרבות”, ובהם סמלים וקצין), נכנסו מיד בעול־הדאגה גם לחוזרים, גם למעט שנשארו מהעיר. דואגים לבית־הספר בשביל הילדים, מתענינים בפרנסה בשביל הבוגרים, בחיי־חברה בשביל הנוער.

ידוע המחזה האנושי של פליטים. הוא אחד בכל מקום. משפחות וחבילותיהם, ותמיד רושם מוגבר של דלות ושל דביקות קנאית בחפצים וחרדה על מיטלטלים ועל פכים קטנים. ילדים מחוץ למסגרות של בית וחצרות וגני־ילדים, אלא סתם במין רשות, שהיא רשות רבים ורשות יחיד כאחד; נשים בתנאים, שאינם מרשים אותו ההידור והנקיון, שהן נוקטות במסגרות־חייהן הרגילות, אשה אשה לפי רמתה. קריאות, התרוצצות, חיפושי־חבילות, עבודת סבלים ערבים מאנשי־המקום, גדולים וקטנים, עגלות־משא ערביות מהטיפוס הנהוג במזרח. בחדרים נפרשות עד מהרה מחצלות, מניחים לאורך־הקירות כרים צבעוניים, מסדרים מקום־מנוחת־ארעי, וחוזרים ומאכילים את הילדים, פותחים תיבות ואורזים אותן התרגשויות על שבירת כלי ועל שכחת בגד. המולה. קרובים וידידים מאנשי־העיר באים, מתנשקים, מתחבקים, שמחים, נבוכים, שואלים ומשיבים. והנה זה מול זה. מסרו לאם, כי שלושת בניה, שנשארו אז בבנגאזי, הוצאו להורג בידי האיטלקים. יללה איומה פילחה את האויר. מכות־תוף בחזה ובראש, קינה מזרחית פורצת, על נוסחה הנצחי ועל ניגונה המזעזע. עם אם־הבנים יושבות לארץ ומתייפחות גם שתי נשים צעירות, אלמנותיהם של הגברים. אולם בפינות אחרות של החצר, שאינה כה גדולה, פורחות שלהבות־שמחה של נשיקות צפופות וממושכות וחוזרות ונשנות ונשלשות, על קריאות־גיל ועל החיבוקים ועל דמעות־הקלה ומחיית־עינים תוך חיוכי־אושר של פגישה ומראה־התשועה. כן, זה מול זה.

ויש ומכרים ערבים באים לומר שלום, איש לידידו. הרושם הוא של נימוס וכנות גם יחד, שוטרים בריטיים צבאיים עומדים בתוך הערבוביה, תוהים על המחזות. תודה לאל, אין כל צורך להתערב, לעשות משהו, כי אין כל הופעות המחייבות כזאת. חיילים יהודים מאנגליה ומאמריקה נמשכו מיד הנה בחוש קשרי־הנפש עם יהודים. ראשי־הקהילה אין להם פנאי לטפל באורחים־חיילים אלה, כי רבה העבודה בהכנת־הרשימות, בחלוקה לחדרים זמניים, בסידורים לדירות קבועות, בקבלת־האוכל, שהשלטונות הצבאיים (שלטונות הכיבוש הבריטיים) נותנים לפליטים למשך שבועיים, בחלוקת המזונות וכו', אך ילדים מילדי הפליטים כבר מספיקים להתקרב לחיילים, להתרפק עליהם, על חיילים יהודים. עם הארצישראליים הם מדברים מקצת עברית, עליהם הם מתרפקים. אלה חופף עליהם זוהר רחוק של צבא עברי. פרחי־האחוה פותחים בינתיים את גלי־כותרותיהם. שוקולדה, סוכריות, סיגריות וביסקויט עוברים מיד ליד. מחיצות־הלשון מפריעות, והדיבורים על שמחת־הגאולה מידי הרשעים יוצאים שדופים, חסרי־דם ועסיס.

בחצר ממלאים את חביות־הברזל הגדולות מים מתוך מכונית. צעיר מיהודי־בּאֶנגאזי, מהעסקנים, שמע מפי משאיב־המים, כי הנהו שמח על עבודתו זאת, ועל הזכות לספק מים לפליטים יהודים שהשתחררו, ויבקש גם הוא שיוּתן לו לעבוד מעט במשאבה. תהיה גם לו מצוה זו. בכלל, מופלא בעיניו הלך־המחשבות של הבחורים האלה מארץ־ישראל על העבודה ועל ערכה וחשיבותה וזכויותיה. אך בחורי־המקום, כשהם שומעים זאת, הם מוסיפים: כן, אבל, בארצנו. הוא עצמו נוטה לחשוב, כי צריך להתחיל עוד מכאן, אך העבודה אינה ניתנת לדחיות ולחלוקה לפי ארצות.

מסביב לבית ולחצר – ערבים וחיילים אנגלים, אמריקאים. בין האחרונים גם כושים. החיילים האנגלים מבינים את אשר לפניהם: עיר מופצצת, פליטים, פליטים־חוזרים, גלות זמנית ושיבה ממנה – נעשו ענינים מובנים לאנגלים. מבטם – מבט־השתתפות. העין נחה יפה על הבחורות הנאות והנשים הצעירות שבקהל, אך אם ניסה מישהו להעיר לחברו הערה ברוח זו, לא מצא הד. הכריע רושם המשפחה: האם והתינוק והילדים והאב, הרוחשים כאן יחד בין החבילות ובין אנשים משלהם וזרים. כושי אמריקאי שאל בתמימות את אחד החיילים האנגלים, אם יוכל להשיג אחת הנערות האלה. התשובה היתה מדחה בתוקף, אם כי אדיב. כאן חברת אנשים ונשים הגונים. אבל הכושי הוסיף לשאול: ההייתי יכול לשאת לי אחת מהן? הייתי משיג לה פספורט אמריקאי, באמצעות המטה הראשי (הוא מדגיש את הדרך) והיא היתה יכולה לעבור אתי לאמריקה, מקץ־המלחמה. על משאלתו זו לא יכול הכושי לקבל כל תשובה. הוא הלך מהורהר. העדה התחילה בינתיים נפלגת למשפחותיה. התחילו מבשלים וכובסים בפינות שבפרוזדורים ובחצר. המסתכלים התחילו מתפזרים.

למחרת נתרבו ביקורים, ועוד יותר – בשבת. היה שם יתר נקיון, יתר שקט, אם כי משפחות־משפחות לא פסקו לצאת מכאן לדירותיהם. שומרי־שבת אדוקים הם יהודי־בנגאזי, אבל לא חשוכים, ודינא דמלכותא דינא. בבוקר היתה תפילה בציבור. היתה ארוחה וקפה שחור, שממנו עוד כיבדו במשפחות אורחים חיילים, אך ההכרח לצאת מכאן עוד ביום השבת לא יגונה.

השיחות בין האורחים והמארחים היו עתה ממושכות יותר. באו קצינים מהפלוגות העבריות. הבנגאזים השתומו לשמוע שמות־משפחה עברים נאים, התענגו על הדיבור בלשון־הקודש, על מאור־הפנים ועל האיחולים. הדיין הזקן ידע לספר בעברית מתלאות־גלותם.

הקצינים האיטלקים הממונים על מחנה־ההסגר שלהם היו רשעים. גם המיור וגם המארשאלו. היו מדברים דברי־שטנה ודברי־תואנות. “כאן תהא קבורתכם. לא תהא לכם גאולה. שונאי־איטליה אתם. אויבי הפאשיו”. השוטרים היו קשים. כעשרים וחמשה למאה מכל המוגלים מתו באותם מחנות־הסגר, של ג’אדו וגאריאן. במחנה האחרון – רק מיעוט, ובקרוב ישובו גם אסיריו הוא. ג’אדו רחוקה מאתיים ועשרים קילומטר מטריפולי לצד המדבר, והמרחק מכאן שמה, – כאלף קילומטר. שם האויר טוב והמים בריאים, לולא זאת היתה התמותה גדולה יותר. הרעב, הצפיפות, העבודה הקשה ואי־הנקיון עשו שמות. מנת הלחם היתה חמשים גרם ליום, ונוסף לזה חמשה־עשר עד עשרים גראם אורז וששה־שבעה זיתים. בזמן הראשון היו עוד אמצעים לקנות אוכל מן החוץ. יהודי בנגאזי עזרו זה לזה, לא כן עשירי דאַרנה שלא רצו לסייע לעניי־בנגאזי, אך הכסף הלך ופחת והפיקוח הלך והחמיר.

לא הפרידו בין המשפחות, אך הצפיפות היתה קטלנית. בחדר אחד כמה משפחות. באחד־עשר חדשי־המאסר נולדו עשרים ילד, אך רובם מתו. היו גם שני מקרי־נשואים. הילדים למדו חומש מפי מלמדים. אולם הילדות נשארו ללא תורה. כמה טוב שהם מוצאים פה בית־ספר מוכן. ובידי מי? בידי חיילים יהודים, והם המורים, וההוראה בלשון־הקודש. כל ישראל – אחים. היו כאן בראשית־המלחמה פליטים יהודים מגרמניה ומפולין, שביקשו להגיע מכאן לארץ־ישראל, “קירבנו אותם, חיו בתוכנו”.

ילדה אחת מוכיחה זאת למעשה בידיעתה לדבר גרמנית. מפי חברותיה במשפחת פליטים יהודים למדה זאת. כן, בלוב היו יהודים בכל התקופות, בג’אדו, בקרבת מחנה־ההסגר שלהם מצאו בית קברות, ובו מצבות עבריות מלפני שמונה מאות שנים.

הכרת התפקיד הציבורי בפלוגות העבריות בסביבה חיה בלב הרבים, ועשויה היא להתעורר למעשים כל רגע. הנכונות לפעולה יהודית היא בלתי־הגויה, אבל ישנה.

והיא הנותנת טעם לחיים, שלא ייהפכו תפלים לבלתי־נשוא.

אב, תש’ג

בשוליהם של דפי־הזהב של גבורה יהודית ומעשי קידוש־השם, ההולכים ונוספים לנו בשנות המלחמה האלה, נרשמים מפעם לפעם גם אותות־קלון של בגידה, שיהודים בודדים בוגדים באחיהם, בעמם, בכבוד האדם והאלוהים גם יחד.

ונפל הגורל על יהודי־איטליה, שאחרי שנות דיכוי ורדיפות, קרבנות־אדם ורכוש, בעצם ימי התעוררם לחיים מחודשים והתאמצם לשוב ולהקים את סוכת־היהדות שלהם הרופפת רפיפות של גולה זעירה – תבוא עליהם גם החרפה הלאומית של בגידת אדם, שהם בתום־לבב הזמינוהו, לפני שנים, להיות להם לרב בקהילתם הגדולה ביותר, העתיקה ביותר באירופה, הלא היא קהילת רומא. ברק־עושר בידיעת לימודים יהודיים, שהבריק באברך מעיר ברודי, סינוור את עיניה יהודי איטליה לבחור באיש לתפקיד כה רם ואחראי. אכן, זו סופה של תורה שאין עמה מעשים, של חכמה שאין עמה יראת־שמים, של השכלה בלי שרשי ישרנות אנושית, של איצטלא שאין עמה נאמנות לצרכי העם ולתקוותיו.

איך הגיבה יהדות איטליה על העלבון והכאב שבאו להם? תעודת כבוד ובריאות היא ליהדות זו, שהחרון גבר בה על הכאב, ורגש־הכבוד המתקומם האפיל מיד על העלבון; חושי־שרשים גאו וסערת־הנפש ליבתה ללהבה את גחלי־האמונים, העוטים כאן בדרך כלל לא מעט אפר.

מי שלא ראה את קבלת־שבת ומעריב בבית־הכנסת הגדול של רומא בליל ששי, שני ימים לאחר המקרה, לא ראה הפגנה מכובדת וכנה, עצורה ורבת ביטוי, של אנשי קהילה זו. הבאים אל התפילה היו מרובים מבימים הנוראים, מרובים מבתפילת ההודיה על השתחררות מהאויב: כל כמה שהכיל היכל גדול זה על עזרת־הנשים שלו. בא היהודי הפשוט מהגיטו, בא המשכיל המרוחק, באה האשה, הנערה, באו בני־הנוער, הזקנים, נכבדי־העדה, החיילים, הפקידים. צלילי־העוגב היו הטפל ומַענֵי־הציבור וליווּיו את הש“ץ – עיקר. הכל התאמצו להעלות מתהום־השיכחה ידיעת־פסוקים מהסידור ולבטאם, כדי להשתתף בפעילות בתפילה, כבמעשה־של־ממש הבא להפגין: שקר פיתוּיי השמד, הבל תקוותיהם של האומרים ללכדנו בעזרת אותו לויתן, כביכול, בחכה; אין בם מועיל. דברי “שמע־ישראל” היה להם באותו מעמד טעם מיוחד, וכאשר חזר עליהם ד”ר א. נכון בנאומו אחרי התפילה, הצטרף כל הקהל ושוב אמרו “שמע” בדביקות עצומה. הספיקה הקריאה הקצרה שקרא גליון היום של “ישראל” (שבועון ציוני בלשון האיטלקית), להביע בקבלת־שבת את הגיאות־שברגש, הנאמנות, והמונים חשו לקיים את מצות־הרגע. בתנאי המקום והזמן לא יכולה היתה כלל להערך הפגנה לאומית קולעת מזו.

אחרי התפילה נאם רב זקן, שתיבל את דבריו בפסוקים עברים לצורך הדרוּש. שמח לראותו ולשמוע את דרשתו. אמנם, יודעים כי אינו גדול בתורה, אבל משלהם הוא. נאמן. ודוקא בנוסח־רומא. אחריו דיברו הרב הצבאי הראשי הבריטי והרב הצבאי האמריקאי שברומא. שניהם השתדלו לחזק את הלבבות והבטיחו, כי יהדות אנגליה ויהדות אמריקה יעמדו לימין היהדות באיטליה ולא יתנו למוט רגלה. הצבאיים דיברו אנגלית, אולם דבריהם נקראו בפני הקהל גם בתרגום איטלקי.

וכסם חיים ממש בא הנאום המסיים של ד'"ר א. נכון, שעודד את הקהל בדבריו על ארץ־ישראל. באותה שעה היה הוא לפה ליהודי־איטליה בביטוי־ההתמרמרות, הבוז למשומד, הרצון להתגבר על החולשות ולקום ולבצר את חומת־היהדות. קסם חיים חפשים בארץ־ישראל, זוהר־קוממיות של מדינה בעתיד והתקוה לעליה, שהנואם יודע להביאם לאחיו מתוך מגע נפש אתם בלשונם ובטעמם, הלהיבו את השומעים. ופסוקים שהביא, חטפום מפיו וקראו אותם בקול. כל מי שידע לשיר את “התקוה” הצטרף אל החיילים שפתחו בהימנון. אף החזנים הרבנים הצעירים, תלמידי־בית־המדרש־למורים, שלא גמרו את חוק־לימודיהם והיום הם משמשים גם בבית־הכנסת וגם בבית הספר העממי, שרו מעל הבימה, ומכל לב, את ההימנון. אלה הצעירים האחדים, הם היחידים שלא הופתעו מהמרתו של הרב שלהם. ידענוהו – הם טוענים – כי שבע תועבות בלבו וכי מעולם לא ידע נאמנות ואמונה. כרוב ידיעותיו, כן קלו מידותיו האישיות.

יהודי רומא עובדים בשבתות במרכלתם, במלאכותיהם, בחנויותיהם, במשרות־הפקידות שלהם. יש מהם המייחדים, בכל זאת, את היום, בבואם לתפילה בציבור בבוקר, והם מאחרים להתחיל את יום עבודתם. אך לא רבים הם אלה. שבת זאת נשתנתה מכל השבתות, והקהל היה כה רב בכל ארבעת בתי הכנסיות, כי גאו הרוחות.

היהודים נפגשו זה עם זה כאבלים, כשכּולים. כעמי־הארצות כמשכילים. עם החיילים הארצישראליים שוחחו גם בלי לשון, ברמזים, בחצאי מלים, מכל השפות. מכל שכן שהוציאו מבית־הגנזים של המוח כל מלה עברית, ותהא משובשת כאשר הנה, ועודה כלולה בלשון האיטלקית המדוברת שלהם. ועוד יש ויש מלים עבריות בשיחתם הביתית, המשפחתית השבטית. פוחתות המלים האלה מדור לדור, אבל עוד נשארו שרידים. הזקנים והזקנות זוכרים הרבה. במלון הקלוש הזה כלולים גם “חן־חן” או “טובה וברכה” ואף “חמורים” ו“רשע”. והע' היא אנפית (חטמית) כמו בשם יעק’יל בפי יהודי פולין וליטה, אלא שכאן נוסף לע' גם צילצול־לואי של ג‘, יחד עם הנ’: “שנגר” במקום “שער”.

בשבת אחרי הצהריים, בפגישה השבועית מעטת־המשתתפים, של דוברי־עברית, קמה בת־רומא, יודעת עברית של תפילה ותנ"ך, והציעה “למחוק מרשימת החברים של אגודת הלשון והתרבות העברית את שם המשומד צולי”. הוא נתכבד על ידי מייסדי־האגודה בימי הסוכות בתואר נשיא־הכבוד. כי־על־כן היה גדול־היודעים עברית כאן, לאחר שעלו טובי־המלומדים לארץ־ישראל. עתה מחקוהו מספרם בכעס וכמעשה המובן מאליו. בין השומעים את הנאום על “קידוש השם מול בגידה” באותו מעמד היה גם חתנו של צולי, אברך יהודי איטלקי מצוין, מטובי האגודה הקטנה.

למחרת השבת נתכנסו נכבדי הקהילה באולם הנאה של הספריה, שארונותיה ריקים עתה, לאחר ששדדוּה הגרמנים והציגוה ריקה מעשרת אלפי כרכיה וכתבי־היד שלה. המוזמנים היו ראשי מוסדות החינוך והחסד של הקהילה, ראשי ההסתדרויות (ההסתדרות הציונית, ויצ"ו, “החוג היהודי הרומאי” שהנהו קרוב לתנועה הציונית), הרבנים הצבאיים, נציגי החיילים הארצישראליים והקצין היהודי האמריקאי, הממונה על עניני היהודים האיטלקים בתוך ועדת־השלטון של עמי־הברית, וכן הקומיסר הממונה על מרכז־הקהילות. לא היה שום חיטוט בפרטי השערוריה של המשוּמד, ועברו מיד לדון בבעיות המעשיות העיקריות: כיצד מבצרים את בית־ישראל באיטליה, כיצד מתקנים, ומה קודם למה. דיברו אל הקומיסרים ואל הקצין היהודי האמריקאי, שהשלטון בידו, באומץ־לב ובגילוי־לב, בדברים שהיו נמרצים לא פחות משהיו מנוּמסים ונאמרים בנעימה של כבוד.

חיזוק היהדות, היתה הסיסמה – חיזוק החינוך, חידוּש מוסדות החסד וביצורם, מלחמה־בשמד, טיפול בילדים הנתונים לחינוך קאתולי־מסיוני. אין אדם הגון בקרב־יהודי רומא, שלא הצטרף למשאלה זו. הממונים הנזכרים שהגיעו למשרותיהם בזכות פירסומם כמתבוללים, אף הם, ובכנוּת, עם הרוצים בבדק־הבית ובמלחמה בשמד. עלבון אנושי הוא גם להם, שיהיו ילדי ישראל מדרס לציידי־נפשות.

סר הקסם של רושם החסדים, שעשו אנשי הכנסיה הנוצרית עם היהודים בשנות־הנאציזם. אם בצירוף להצלת־הגוף הוּשׂם מארב לנפש, – אין זה כה מכובד עוד. לפני מעשה־השמד של צולי עוררו חיילים ארצישראליים את הלבבות להצלת־הילדים מצפּרני־המסיונים והפיצו בחברה היהודית ידיעות על מצב הענינים, וביקרו קשה את ה“ג’וינט” האמריקאי על שלא עשה כלום להילחם ברעה הזאת וביקרו גם את ראשי־העדה. ונתעוררו לבבות ונענו והיתה במקצת תנועה. ברם – צולי הביא את הזעזוע הגדול, והעינים נפקחו היטב. עתה תתקדם הפעולה ביתר קצב.

עתה הולך ומתברר למשומד ולמפתיו הגדולים, כי טעו בחשבון. לא זו בלבד שלא באו אלפי מומרים בעקבותיו של מי שהיה רב, – כפי שהם קיווּ – לא זו בלבד שלא גברה לפחות הנטייה לשמד, אלא שבא היפוכו של דבר. תגובת היהדות האיטלקית להמרתו של צולי היא רבת גאוה וזעם; מתפתחת זהירות משמד ופעולה נגד צייד־ילדים; אף חן־רחמיה של הכנסיה על היהודים הוּעם.

לשוא ניסו הכמרים־המנצרים לקשור הילה סביב ראשו של המשומד. עתוני המשכילים, הסוציאליסטים – ביטלו מיד את הענין כמעשה־תעתועים. עתונים, שנאחזו בצד הסנסציה שבדבר או שפּתחו בתהילות לכמרים שהצליחו בצייד ובנבואות טובות להם, נשתתקו מחמת הפּיקוח על העתונים בימי־מלחמה. ובאין תעמולה וניפּוח נשאר המעשה בתחומיו הדלים.

אמור אמרו לספר לקהל: רב, שהתעמק עשרים שנה בחקירה ובהשואַֹת שתי הדתות, הוּשפּע בשנות המלחמה ממעשי־החסד של האפפיור ותלמידיו; התנצר לשם שמים. הגיע לידי כך אחרי חקירה רבה. ואלו היהודים יודעים: זקן שהיה שׂנוּא על כל אנשי קהילת רומא, משום שהחזיק בכסא הרבנות, בלי כל קשר־נפש עם בני העדה. הם לא הבינו אותו, והוא לא רחש אליהם שמץ של אהדה; הוא בז להם כלעמי־הארץ; לא השתתף בשמחותיהם וביגונותיהם; לא דאג לצרכי ציבור ולא דיבר מעולם עם אנשים אלא עם עצמו ועל כבודו ועל דרישותיו. מיד לבואו לרומא, הכיר כי תהום רובצת בינו לבין העדה והסתגר יותר ויותר בקליפה. יהודי רומא רצו לראות ברב הראשי דוגמה לאמונה ולשמירת־הדת, וראו את ההיפך – רועה ודאי לא היה להם. הקרובים אליו ראו חוסר מידות אישיות. משירדה צרת־הנאצים על קהילת רומא, התחבא, ואפילו נשיא־הקהילה לא ידע את מקומו; אנשים אחרים לגמרי גילו מסירות־נפש לקהילה. מועצת־הקהילה נתאספה אז ופיטרה את הרב כבורח ועוזב את הקהילה בצרתה; ורק כשנעזבה רומא מידי הנאצים, יצא הרב ממחבואו להשיג, בעזרת־ידידים מן החוּץ מינוי מאת שלטונות־הברית וכפה את עצמו על הקהילה. אנשי רומא ייחסו לצולי את המאורעות המקניטים שאירעו אחר כך: את פיטורי מועצת הקהילה, את מינוי הקומיסר במקומה; את ביטול הבחירות למועצה החדשה, שהיו מחזירים להנהלת הקהילה את מתנגדי צולי ומפטריו; האמינו כי ידו גם במינויו של בן־המומר נתן בתור ראש מרכז הקהילות.

וידעו עוד, כי גם הממונים על קהילת רומא ועל מרכז־הקהילות החליטו, שיש לסלק את צולי מכס־הרבנות ודבר זה הכניס אותו לתוך יאוש מר; כי טען שאין מפטרים רב והחרפה לא תכופר; איים כי יילחם ככל אשר יוכל. באמצע ינואר החל לדבר לפני מעטים מהנפגשים אתו, כי הוא מחכה להשתלשלות חדשה. ב־31 חתם על כתב התפטרות, לאחר שהובטחו לו פיצויים ופנסיה. ב־11 בפברואר הודיע, כי לא יקבל את משרת מנהל בית המדרש לרבנים והסמינר למורים שהוצעה לו.

ב־13 בפברואר המיר. שעות אחדות אחרי ההמרה, מסרה סוכנות־הידיעות האיטלקית הודעה לכל העתונים.

נקמת־נחש היא – קבעו הקרובים. ומי יודע, אם אין ידו התשושה של זקן ממרא זה, בן הששים וחמש, נטויה עוד להשתתף במסיון, בעלילות? צולי לא נתפס להערצת־הנצרות ולאמונת־השילוש – קבעו הקרובים אליו ביותר. הם זוכרים יפה את הלצותיו על נושאים כאלה; הם יודעים את חוסר־האמונה שבו. בעצם, לא המיר, כי לא היה לו מה להמיר. הוא רק החליף לבוש, אך שינה משרה.

תמיד נשא ונתן עם הכמרים. מוסדות־מדעי־המזרח הקאתולים היו שולחים אליו לבחינות את מועמדיהם למשרת מורה, לתארים. מוסדות אלה אין להם אף מומחה הגון לתנ"ך, לידיעת היהדות. בביתו אפשר היה לפגוש כמרים, שהיו באים בענינים אלה. לעומת הרוגז והבוז ההדדיים בינו לבין עדתו, היה נוחל כבוד ותשלום טוב בעֵבר האחר. כך הוכשרה נפשו, – קובעים יודעי דבר – למעשה הנקמה. והיצרים הכריעו.

האיש היה שׂנוּא, גם קודם, ויותר מתמיד זוכרים יהודי איטליה עתה, כי לא מקרבם הוא. גם בימים הטובים לא היתה לו השפעה עליהם; מכל שכן שהם בזים לו עתה ומוקיעים את זכרו כמפלצת. סטודנטים יהודים כר הפגינו נגדו באוניברסיטה (שבה הוא מרצה על כתבי־יד שמיים עתיקים); בפי המון־העם הולך ויורד שמו למדרגת בזוי־מגוחך; הסנסציה שככה. הברק דהה. המומר אינו מראה את פניו. ובעיני מי שרואהו לעתים רחוקות, הרי הוא כבר־מינן מהלך. נוסף קוּריוז מר בדברי־ימי־ישראל.

ניסן, תש"ה

במסילת־הברזל מרומא דרומה מתנהלת עתה לאיטה רכבת־קרונות־משא, ובה מטען יקר, מאות עולים לארץ־ישראל. באחת ערי־הנמל שבדרום יצטרפו עוד אחים ואחיות לגורל ויחד יהיו שיירה בת תשע־מאות העולים מאיטליה. מאיטליה ולא איטלקים, כי היהודים האיטלקים הם רק חמשה־עשר אחוזים בשיירה. לאחוז גבוה מזה לא הסכימו השלטונות הבריטיים: הרשיונות הם קודם כל לפליטים, שיחדלו להיות פליטים. יהודי איטליה הצטערו, אך למחות על מתן שמונים וחמשה אחוזים לפליטים לא יכלו. יש סולידריות יהודית ויש חובה אנושית.

בתחנות־הרכבת, ואפילו הנדחות שבהן, מצויים חיילים ארצישראליים, מהפלוגה העוסקת בתחבורה. ומובן, כי ברכת־שלום חמה מקבלת את פני הנוסעים בכל מקום, ואולי יש בה כדי להפיג במשהו את אי־הנוחות שבחוסר משכב מסודר, שבצפיפות, שבישיבה על גבי חבילות־קש, שהביאה מכונית של חיילים יהודים ברגע האחרון לתחנת־הרכבת שברומא, למען יהיה, בכל זאת, על מה לשבת ולנוח.

גם אלו היתה דומיה ברכבת, היו מכירים מיד את הקרונות שלנו. מתנוססים על דפנותיהם מגני־דוד של גיר לבן על גבי השחוּם של רכבת גרמנית. הקרונות הם גרמניים, ושמות הערים והתחנות גרמניים, וכל הכתובות גרמניות, כמובן. עתה בולטות מעליהם הכתובות העבריות באותיות אשוּריות, או באותיות כתב: שלום, ציון, לארץ־ישראל וכו'. ויש כתובות ציוניות גם באיטלקית. קיבוץ הכשרה “לנגב” מכריז על עצמו בהרחבה, בכתובת עברית מאירת עינים, בתוך מגן־דוד.

אבל אם לא יישנו_ּּּ האנשים, הרי בוקעים שירי־ציון מתוך משכנות־ישראל מטולטלים אלה. בני הנוער והילדים יודעים את שירי־הארץ, ומרבים לשיר. הקשישים מסייעים בפיזוּם. מצב־הרוח חגיגי. אביב מסביב. וניסן. וערב פסח. ויוצאים ממצרים. זה ברור כל כך. מתקרבים אל החירות. טובה רכבת־משא מגלגול־מחילות. לא הרי רכבת זו כאותן רכבות שעברו בכיוון אחר באירופה. כמעט כל הנוסעים כאן נזכרים בענין ומוזגים לעצמם בכוס־הששון את נטף היגון הזה.

נוסעים כאן גם גֵרים לציונות, אך גם ותיקים. נוסעים אוּדים מוצלים ממשפחות שלימות. נוסעים טפסים של קרבנות של אימי־השנים האחרונות. כאן מי שכבר אבד לו הכל, וכאן גם מי שמתכונן להתחיל בארץ לחקור מחדש איה אמו ואחיו ואשתו ובנו. כאן מי שמבקש עתה בארץ מעט מרגוע לרוחו הקשה וגופו התשוש, וכאן גם מי שלא פסק שעה מעסקנות, מעזרה לאחרים, מפעולה ציונית, בגלוי או במחתרת, בשלום או במריבה; ועתה הוא מטפל בחברים וחברות לדרך, ובארץ יתחיל מיד בעזרה להקלטת־עולים, ועל לחמו עצמו לא ירבה לדאוג. די לו בקב־חרוּבין.

נוסעים החוזרים. מי שהיה זמן קצר במסוה־נצרוּת, כדי להציל את חייו מעיני בלשי־הגסטאפּו, ומי שחיתה שנים רבות כנוצריה, כרעיה לגבר נוצרי, מפונקת מקודם בבית הוריה הגבירים בבירת־אוקראינה ומפונקת אחר־כך באוניברסיטה באיטליה ובבית בעלה המלומד. היא חזרה. הוריה מחכים לה בארץ. רק נעוריה גזוּ. נשארו לה מהעבר ניגונים, שפות, זכרונות ועייפות כבדה ורצון לכפר במשהו על העבר.

נוסעים ניצולים מלפני סף־ההמרה. רק חצי צעד עוד חסר הוא או היא. והנה פנו ההורים אל הארצישאליים, והתמורה הטובה עלתה יפה. אבל נוסעים כאן גם העקשנים האלה, אשר בעודם נערים נלחמו ליהדות בשנים האפלות שבאיטליה; נלחמו בביתם. הם ינקו יהדות מכל מקור, מכל מעיין, שנקרה להם. באין מורה ומדריך. ובהגיע השחרור, התפרצו לפעולה ציונית מסתערת. הללו יכלו להיות עתה מאושרים לגמרי, אלא בלמדם בינתיים את הציונות הממשית, הגיעו גם לפרשיות הכאובות של פירודים והתפלגויות, והם יודעים, כי לקראת מערכות הם הולכים.

מפולין ומרומניה, מגרמניה ומאוסטריה, מהולאנד ובלגיה, מצרפת ויוגוסלאויה, מיון ומתורכיה, מלבד אשר מאיטליה – הם העולים. השפות מרובות, אך הכל מכירים בבכורת הלשון העברית, ומכובדת כל מלה הנאמרת בה. מוציאים מבית־הגנזים כל מלה שנרכשה אי־פעם. מתקנאים במעטים היודעים עברית כהלכה, כי יש גם כאלה. הנה לפנינו משפחת יהודי איטלקי, שבחודש לפני הנסיעה שכר לו הביתה מורה לעברית, והלומדים היו: הוא ואשתו, ששניהם בשנות־העמידה, וארבעת ילדיהם.

כמה התרוצץ יהודי זה, עד שהובטח לו, כי הוא ברשימת העולים. חיסל רכוש. מכר ירושת־אבות. הפסיד כספים גדולים. עקר את עצמו מבחינה נפשית מאיטליה, שלא יכול לחזור לעסקים. לא יטעם את אשר יאכל. יושב ובולע באסיפות הציונים את דבריהם של הנואמים ומתפעל מכל משפט ומשפט.

היתה מלחמה על הזכות להיכלל ברשימה. טען אחד: אני נכדו של פלוני, ממייסדי מושבה פלונית ונחלה רשומה על שמי בארץ־ישראל. טענה אשה: הגרמנים לקחו את בעלי. עד אנה תשאירוני פה עם שתי בנותי, הילדות. אחרת אמרה: חוסו, הצילו, ילדותי בבית־הספר קולטות יותר מדי מאותם הלימודים והטקסים; עוד מעט תהיינה בקיאות בהצטלבויות כבנות־רומא. וכיצד משיבים ריקם את פניהם של הבחורים והבחורות, שנכנסו לחות־הכשרה וקבלו עליהם עול עבודה וחקלאות וקיבוץ? ואיך דוחים ארוסה של חייל ארצישראלי וקרובים של תושבי ארץ־ישראל ופליטה בת־טובים, המתהלכת פה כצל? וסתם יהודי אין לו כלל הזכות על ארץ־ישראל?

ויש בעלי מקצוע. פלוני חימאי, קשור בתעשיות חשובות ויוסיף דבר־מה על הקיים בארץ. אלמוני בא אל הציונות בסערה, אבל הוא מהנדס אוירונים חשוב, וידע רב לו בהדרכת־נוער בידיעת־התעופה ובנין־האוירונים. והציונות שלו שלמה, עקיבה. נואש מן הגולה. נחוצה ארץ־ישראל, וכמדינת־יהודים. אינו מכיר בחצאיות: כל מרצו לקו אחד, למטרה אחת.

כאשר תקראו את הדברים האלה, אולי כבר יהיו האנשים בארץ. כמה היינו שמחים אילו שמענו, כי לא נשאר אף איש מהעולים בלי קורת־גג, על אף מצוקת הדירות. כמה מפחדים אנו, פה, פן לא יהיה הדבר כך, וחטאנו לגולה חטא לא־יכופר. דוקא אם נצטופף עכשיו תוחש ותומרץ תנועת־הבנין, שאמנם רק בה הפתרון המלא לשאלת־המגורים. כבר מרבים להזכיר באספות־יהודים כאן את ענין הדירות בארץ. זה הועמד כמעט במדרגה אחת עם דאגת־הפרנסה. והרי המצב הקיים עלול להיות אבן־נגף בדרך־העליה. ומי רוצה באבני־נגף?

ובכן, קבלו את פני השיירה השניה מאיטליה. הראשונה הפליגה מכאן באפריל 1944, והכל שואלין: מתי השיירה השלישית? כבר יש רשומים ומחכים, יהודים פליטים ויהודים איטלקים. ובינתים באו עוד פליטים מיוגוסלאויה, אשר בודדים מהם בלבד יוכלו להצטרף לשיירה השניה. אנו מחכים לשיירה הבאה.

כ“ז ניסן, תש”ה

מה דמות תהיה לרוח המגן העברי, עת יהיה קבוע, גלוי, מוכר על־ידי כל, המשרת את מדינתו־ביתו הלאומי?

קרני־האור העוטות את חטיבותינו הארצישראליות (לרבות המתנדבים והמתנדבות לסוגי פעולה בשטחים, שבהם לא רכשנו לנו עדיין חטיבות משלנו, כגון טייסים, צנחנים, אנשי קומנדו, רופאים וכו') שבצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השניה, מאירות שרטוטי הפרצוף של צבאנו הבא, בצלמה של מיטב החברה העברית.

מתקבלים הקוים הברורים של שירות לעם בכל מקום ובכל פעולה אשר יידרשו: התגוננות והתקפה לשם התגוננות; בתחומי הארץ ומחוצה לה; ביבשה, בים ובאויר; כל עבודה פשוטה, מקצועית ומעשית; כל עבודת חינוך, תרבות וסעד; כל מאמץ להצלת־אחים.

לא צבא זרים ושכירים כמו האבטיפּוס לצבאות של מדינות רבות ואדירות; לא מרדפי־הרפתקאות, לא נואשים מביתם ומחייהם, לא יחסנים המבקשים שררה, לא בורחים מחיי עבודה ויצירה, לא מחליפי הספר בסייף להנאתם, אלא רוח יהודי עממי, של גברים ונשים, כל גילי יוצאי הצבא, המפסיקים לסמן מה מעבודתם ומסדר־חייהם הרגיל והם נזעקים אל חטיבות־השירותים בשעת־חירום, או מתכנסים אליהם לפי התור בעתים כתיקונן (אבו, אין נשקפות לנו כאלה מקרוב!), כדי להוות יחד את זרוע האומה להלחם ברע, וממילא ברעים, להתגבר על הצרה, וממילא על הצוררים. לעולם לא נסכים לטפח בתוכנו את אמנות ההריגה, הפלישה וההחרבה לשמה או לשם רווחים.

את הצבא שלנו בעתיד ניצור, כפי שכבר נסתמן במדרגה מסוימת, ככוח הנאבק למען האחוה היהודית, כוח המצטרף מכל שבטי־ישראל, מעמדותיו ומיוצאי פּזוריו, על כל השוני שבו, זה השוני הרוחש במסתרים סכנות־אסון, ואולם צופן בתוכו גם פירות־ברכה; כוח הסותר בעצם־מציאותו ואופי־חייו את נטיות הפחדנות, הספסרות, הפּלגנות, הבוז העצמי, חוסר הסבלנות ההדדית ותסביכי־הנחיתות שנבלעו בדמנו כארס ממאיר בדורות־גלות מרים ומתוקים־מדומים, בין על חודה של חרב רוצחים, בין על סיר־הבשר של לוהטי־רווחים קלים ובין על פיה של באר־התרבות הזרה.

התפארות־שוא היתה זאת, אילו היינו מתארים כמלאכי־שרת ושרפי־קודש שכאלה את כל רבבות החיילים והחיילות העברים, שהתנדבו מארץ־ישראל לצבא הבריטי, או אולי היינו מבטיחים, כי מחר ייולד לנו צבא כזה, איש ואיש, “כעדר המתאימות”, שכושל ונחשל ופושע אין בהם.

כידוע, לא כל המתנדבים נשארו מתנדבים ובטהרתם. לא כולם באים לצבא נקיים מנגעים. לא מעטים המתאלחים בתוך המחנה בחלאה המלוה את חיי הצבאות. למעשה לא נוקינו מספסרות וזנות ושוד ואונס וגניבה וקוביה והתנכרות־למקור ואפילו מקשיחות־לב כלפי פליטים יהודים. אפילו דרכם של הטובים שבנו אין מישור זהב אחד. יש עליות ויש ירידות.

אבל הפגימות האלה הן פגימות של היחיד, ויהי לפעמים מספר היחידים הנגועים לא קטן. הכלל, הציבור של המתנדבים שלנו הריהו כבבואה של נושאי המאור אשר לדור הבניה, המעפּל וההקרבה העצמית שלנו.

את חותם דמותו של חייל־המתנדבים של הבית הלאומי היהודי טובעים לא פרודות הפסולת, אלא אנשי המופת שלו: הנערה הצנחנית מקדשת השם בעלילות הגבורה של מלחמת־מצוה ובנפלה קרבן למאמצי הצלה; הבחורים המתפרצים לקרב מול הקו הגרמני בצפונה של איטליה; אנשי הקומנדו שהלמו ומחצו באויב בחבש ואריתריאה ולוב ויוגוסלביה ואלבניה; הנהג המוביל פגזים אל עמדות התותחים ושש להוסיף מן הרשות אל החובה, לתמהונם של הזרים, הרואים בדבר, ומשתתף בטעינת הפגזים לתוך התותחים ממש בשעת התקפה מאוירוני האויב; הנהג המריץ כחץ את מכוניתו בלילות, כשהוא מוביל בשעות המנוחה שלו מטען עזרה לפליטים יהודים ובלי כל בטחון שלא ייענש על כך; הנהג שקור־רוחו אינו עוזבו בנהיגה בשטחים שגשר דחוק מחברו או בגלים הראשונים של הנחיתה על אדמת האויב; איש חיל המהנדסים המנקה שדות ממוקשים; החייל הפשוט התורם ממזונו, מכספו, מבגדיו, מחפציו ומכל אשר תשיג ידו בשביל הפליט; החייל המלמד ילדים יהודים סיפורי מקרא ושירי ארץ־ישראל ליד נקודת־המים הצבאית, בשעה שהוא מחכה לתורו למלא המיכל שעליו להוביל; החייל־המורה, המייסד בתי־ספר ומוסדות־ילדים, ואשר כאומן ישא בלבו ועל כתפיו את משא הדאגה למוסדות אלה, וגם כאשר יעזוב את העיר והארץ ההיא, עוד יוסיף לסעדם מרחוק; הרב הצבאי שהצטרף בחזית לחייל בכל מקום של סכנה, כדי להקל מעל לב החבר מול לוע האבדון; הקצין המפקד המתרועע עם הכפופים לו ויחד אתם הוא עודר ומצליח להרחיב יותר ויותר את רשת הזכויות־העצמאיות לפעולת סעד חמרי ורוחני; האפסנאי האוגר בשקידה ובהקפדה כל חפץ ודבר־מאכל אשר יינתנו לפליטים; החייל או החיילת המעלים ברגש על הנייר את רשמי המלחמה ומסייעים להציב הד ספרות עברי למאורעות וחוויות הדור.

לא יימנו כל גילויי החום והתום, האחוה והאהבה היהודית, הגבורה, מסירת־הנפש, הדאגה לכבוד העם ולשלומו, שגילו חיילים וחיילות עברים מארץ־ישראל במלחמה הזאת במהלך שירותיהם בעשרים ארצות ומעלה. צד הזכות של המעשים הטובים וההתנהגות הטובה יכריעו כל כף חובה שבודאי גם היא אינה חסרה.

זכינו, שיונח יסוד כח בריא, כח מפואר לצבא העברי, שנהיה זקוקים לו, ושיוכל לקום למופת, כשם שקמו לנו בדור זה יצירות חברתיות אחרות לתפארת, מתוך מאמצי־נפש עמוקים ומתוך נאמנות למסורת־עם מקורית. אך היסוד איננו אלא סתם ציבור אבנים, אם לא ייבנה עליו הבנין. רק אם ישמש לתכליתו – יסוד הוא. והוא הדין בענין הצבא העברי. עדיין אין צבאנו קיים. מה שיש לנו אינו אלא בסיס ומתכונת, המעודדים, קוראים ומבטיחים.

נסיון ההתנדבות שלנו בתקופת המלחמה הזאת סילק את להגם של התולים בנו לגיונריות, ביטל גם את התסביך של חשדות־מבית. הנסיון הוכיח לכולנו, מה יכול להיות צבא עברי, ומה המגמה שבה נוכל להדריכו. מכל שכן הוכיח, כי אי־אפשר לנו בלי כוח מגן גלוי, חוקי, עברי ללא־תערובת, בלתי מפלגתי, מוסרי, עממי. ואם ישאלונו, האם בטוחים אנו, שנוכל להציג כוח צבאי יאה לעם דמוקרטי ומתקדם, לא נהסס, אלא נענה בלב נכון: הן, ונוסיף לאמור, כי תומכים אנו את יתדותינו בהתנדבות שלנו בתקופת המלחמה, בפּרצוף הכללי של חטיבותינו בצבא הבריטי, וביכולת המופלאה שנתגלתה בהתנדבות העברית בארץ־ישראל ובמרכזים יהודים אחרים. יכולת שנשארה ברובה גנוזה, משום שכנפיה קוצצו מדי פעם בפעם. אילו ניתן לה להאביר, מי יודע את הגדולות שיכלה לתת לנו ולעולם!

תש"ו

ו־ר ה־ש כבר קיבל את פקודת שחרורו מהצבא. העתקת הפקודה נתקבלה במשרד הפלוגה. חברים אחדים שוחחו על הענין בחדר האוכל (אוהל גרמני, גדול, מהשלל) וּבחוץ. כבר עברו 6 חדשים מיום שפגע בו רסיס הפצצה, אך החברים זוכרים את הפרטים כאילו קרה הדבר אתמול. היטב נחרתה בזכרונם תמונת אותו בוקר של נובמבר 1942, והם אז מתקדמים עם הצבא הבריטי ההודף במהירות את הגרמנים מאל־עלמין מערבה.

הכל כאילו קרה אתמול. זוכרים כל מלה וכל הלצה של ה־ש. ואיך ישכחו את מימרותיו של הבחור הזה, שרק את רגלו, רק את גופו יכול האויב לשבור, אך לא את רוחו, את ההומור שלו?

– עודנו רק אחרי עזרה ראשונה. עדיין לא לן לילה אחד עם אסונו, רק זה עתה כמעט נודע לו שהוא איבד את רגלו הימינית, והוא כבר מפכּה מימרות, הוא כבר דואג לאחרים ומנחם חברים. הנה הוציא מכיס החזה תמונת חברתו־אשתו. רק חודש עבר על נשואיהם. רק שעות אחדות על האסון, וה־ש אומר לעומדים עליו: “האשה כה צעירה ויש לה כבר בעל חיגר”. ושם בבית החולים ובשיחות עם רופאים ועם חיילים לא חרב מעיין ההומור. מדברים על הקיץ והחום. הוא: כשנתפשט, לפחות רגל זו (המלאכותית שתהיה לו) לא תעלה ריח. במקרה אחר דיברו על גרבים. ה־ש: עתה “אסתר¹ את המלך. את שלושת זוגות הגרבים שלי אוכל ללבוש שש פעמים”.

אהוב על הכל. הכל שמחים שהברך נשארה לו. ברגל המלאכותית יוכל ללכת ואפילו לעבוד. לא בודד האיש. חבר הוא לאותו קיבוץ נוער מפורסם ההופך מדבר־מלחה בצפון ים־המלח לארץ זרועה. הכל בטוחים, כי חבר זה עוד יחיה את חייו המלאים. עוד יהיה למקור אושר גם לזולתו.

ולא זכה לכך חבר אחר שנפגע אותו בוקר, והוא הקדוש של הפלוגה, הרצל זאבי. אף זה היה חביב חבריו אם כטוראי ואם כסמל לדרגותיו עד לסרג’נט, כפי שהגיע לכך. פצצה אחת היא שריסקה שלושה, ומהם רק אחד החלים, אחרי חדשי ריפוי וניתוחים וטיפול. עוד שררו דמדומי בוקר. עייפים רבצו, איש באשר התחכם לסדר לו משכב־ליל. זאבי שכב על הספסל בתא־הנהיגה. עוד ישנו כמעט כל אנשי הפלוגה. רק אנשי המטבח כבר היו ערים ועסקו בהרתחת תה לארוחת הבוקר. פצצה אחת נתפוצצה במרחק 4 מטר מהמכונית, וכאלה היו התוצאות. לא במקומו הנכון ישן זאבי אותו ליל. היה זה מקומו הרגיל של קורפורל אנגלי. במקרה נחלפו המקומות בלילה זה. ושלושה ימים אחר־כך התהלך הקורפורל האנגלי מחריש, נושך צפרניו, ומבטו קפוא.

זו היתה טבילת האש והדמים של הפלוגה החדשה בפעולתה הגדולה הראשונה, כשהיתה דורכת על עקבותיו החמים של האויב הבורח; כשסיפקה את המים בנסעה בדרך מדברית, שכמערבולת היתה התעבורה על פניה; כשאלפים, אלפים של מכוניות השתרכו בה לבלי יכולת “לפרוש אבר”. הן זה היה ה“הדף” הגדול מאל־עלמין מערבה. כמה כוחות ממוכנים עשו את המלאכה. מי יכול היה לדבר על מנוחה בתוך עמוד הענן של האבק הסמיך? התחלפו בהחזקת ההגה ונסעו בתהלוכה האטית הקטלנית הזאת. ובלילות ניסו למצוא מקום לשינה. ישנו בישיבה וישבו בתוך החלל שבין דוד־המים לתא־הנהגים, כשיד אחת נאחזת במשהו כדי שלא לנפול. והיו שהשתטחו על הגג, גג הבד של תא דוד־המים. זה לא יכול לעבור בשלום. החבר פ־ר היה הקרבן. נפל תוך תרדמה ונהרג ועוד מתאבלת עליו אמו, שגם היא בצבא. צריך היה לנסוע בלי אור. האויב הסתובב ממעל ובלש. היו די תאונות־התנגשויות. באחת מהן – קרבן. רץ־האופנוע התנגש בעלטה עם מכונית שבאה לקראתו במקום מיפנה חד בדרך.

וכל זה מלבד סכנת המוקשים. זה עתה פּינו מסילות בשטחי המוקשים שזרע האויב. קצין אנגלי (אז עוד היו קצינים וסמלים אנגלים בפלוגה) שנהג בעצמו במכונית קטנה עלה על מוקש. הקורפורל האנגלי שהיה אתו נהרג. הקצין נפצע ומוחו נזדעזע. (החלים ונשלח לשרת בפלוגת האימונים). כל המקרים האלה באו סמוכים זה לזה וההפצצה באל־אדם, בה נהרג זאבי, בפסגה. לא על נקלה התאוששה הפלוגה הצעירה של חיילים־נהגים מדכאון אותם הימים. לא ייעף חבר של פלוגה לספר על הדרך מאל־עלמין לטוברוק, על אותם הלילות של מעבר־חלפאיה, של אל־אדם וטוברוק, של לילה ליד טוברוק כשהואר פתאום המחנה, באור־זועה של זיקוקי האויב, ולכל אחד בחפירת־המגן שלו נדמה היה, כי הוא הוא הנראה בתאורת־מות זו בבהירות מיוחדת לעין הבולשת של הטייס־האויב היורה מאוירונו. אומרים: טובים חושך צלמות מ“נהרה” כזאת. ומעשה בחבר שלא עמדו לו עצביו. החל לרוץ ממקום למקום להסתתר מהאור הזה. והוא כבר לא חדל מהתרוצץ, עד שהגיע לבית חולי רוח.

זכור יזכרו החברים את הימים ההם ואת מוראיהם. דמות קרבנותיהם חיה. צירוף פרטים על התנהגותם מהוה קלסתר גבורה, שאיש אינו מתיהר בה. המסַפּרים מסיחים כיום על הענין, כפי הנראה מתוך הרגשת־הרווחה שבה הם נתונים כיום. ולא מס לרוח הוא אם יודגש כי בהרגשת־הרווחה נוטל מקום בראש ההישג של הפיקוד העברי. טובה ההקלה בעבודה בתקופה הנוכחית, שהיא ודאי אינה אלא תקופת מעבר. טובה סביבת המחנה, לעומת המדבר הצחיח, טובים האוכל והדואר בסוכות בנויות פחים עטורים קרטון וממולאים חול ואבן, מעין אבני גזית ממש; אך לא פחות מכל אלה יחד – רגש היציאה למעין־חירות שבפיקוד עברי מלא. רענק, מפקד הפלוגה הוא המתאים לחבריא. דרך־ארץ ידידותי וצבאי ממוזגים יחד קובעים את מרחק־הכבוד ואת היחסים בין שני הצדדים.