רקע
יצחק בן־דור
רשימות מ"אי־שם"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

ו־ר ה־ש כבר קיבל את פקודת שחרורו מהצבא. העתקת הפקודה נתקבלה במשרד הפלוגה. חברים אחדים שוחחו על הענין בחדר האוכל (אוהל גרמני, גדול, מהשלל) וּבחוץ. כבר עברו 6 חדשים מיום שפגע בו רסיס הפצצה, אך החברים זוכרים את הפרטים כאילו קרה הדבר אתמול. היטב נחרתה בזכרונם תמונת אותו בוקר של נובמבר 1942, והם אז מתקדמים עם הצבא הבריטי ההודף במהירות את הגרמנים מאל־עלמין מערבה.

הכל כאילו קרה אתמול. זוכרים כל מלה וכל הלצה של ה־ש. ואיך ישכחו את מימרותיו של הבחור הזה, שרק את רגלו, רק את גופו יכול האויב לשבור, אך לא את רוחו, את ההומור שלו?

– עודנו רק אחרי עזרה ראשונה. עדיין לא לן לילה אחד עם אסונו, רק זה עתה כמעט נודע לו שהוא איבד את רגלו הימינית, והוא כבר מפכּה מימרות, הוא כבר דואג לאחרים ומנחם חברים. הנה הוציא מכיס החזה תמונת חברתו־אשתו. רק חודש עבר על נשואיהם. רק שעות אחדות על האסון, וה־ש אומר לעומדים עליו: “האשה כה צעירה ויש לה כבר בעל חיגר”. ושם בבית החולים ובשיחות עם רופאים ועם חיילים לא חרב מעיין ההומור. מדברים על הקיץ והחום. הוא: כשנתפשט, לפחות רגל זו (המלאכותית שתהיה לו) לא תעלה ריח. במקרה אחר דיברו על גרבים. ה־ש: עתה “אסתר1 את המלך. את שלושת זוגות הגרבים שלי אוכל ללבוש שש פעמים”.

אהוב על הכל. הכל שמחים שהברך נשארה לו. ברגל המלאכותית יוכל ללכת ואפילו לעבוד. לא בודד האיש. חבר הוא לאותו קיבוץ נוער מפורסם ההופך מדבר־מלחה בצפון ים־המלח לארץ זרועה. הכל בטוחים, כי חבר זה עוד יחיה את חייו המלאים. עוד יהיה למקור אושר גם לזולתו.

ולא זכה לכך חבר אחר שנפגע אותו בוקר, והוא הקדוש של הפלוגה, הרצל זאבי. אף זה היה חביב חבריו אם כטוראי ואם כסמל לדרגותיו עד לסרג’נט, כפי שהגיע לכך. פצצה אחת היא שריסקה שלושה, ומהם רק אחד החלים, אחרי חדשי ריפוי וניתוחים וטיפול. עוד שררו דמדומי בוקר. עייפים רבצו, איש באשר התחכם לסדר לו משכב־ליל. זאבי שכב על הספסל בתא־הנהיגה. עוד ישנו כמעט כל אנשי הפלוגה. רק אנשי המטבח כבר היו ערים ועסקו בהרתחת תה לארוחת הבוקר. פצצה אחת נתפוצצה במרחק 4 מטר מהמכונית, וכאלה היו התוצאות. לא במקומו הנכון ישן זאבי אותו ליל. היה זה מקומו הרגיל של קורפורל אנגלי. במקרה נחלפו המקומות בלילה זה. ושלושה ימים אחר־כך התהלך הקורפורל האנגלי מחריש, נושך צפרניו, ומבטו קפוא.

זו היתה טבילת האש והדמים של הפלוגה החדשה בפעולתה הגדולה הראשונה, כשהיתה דורכת על עקבותיו החמים של האויב הבורח; כשסיפקה את המים בנסעה בדרך מדברית, שכמערבולת היתה התעבורה על פניה; כשאלפים, אלפים של מכוניות השתרכו בה לבלי יכולת “לפרוש אבר”. הן זה היה ה“הדף” הגדול מאל־עלמין מערבה. כמה כוחות ממוכנים עשו את המלאכה. מי יכול היה לדבר על מנוחה בתוך עמוד הענן של האבק הסמיך? התחלפו בהחזקת ההגה ונסעו בתהלוכה האטית הקטלנית הזאת. ובלילות ניסו למצוא מקום לשינה. ישנו בישיבה וישבו בתוך החלל שבין דוד־המים לתא־הנהגים, כשיד אחת נאחזת במשהו כדי שלא לנפול. והיו שהשתטחו על הגג, גג הבד של תא דוד־המים. זה לא יכול לעבור בשלום. החבר פ־ר היה הקרבן. נפל תוך תרדמה ונהרג ועוד מתאבלת עליו אמו, שגם היא בצבא. צריך היה לנסוע בלי אור. האויב הסתובב ממעל ובלש. היו די תאונות־התנגשויות. באחת מהן – קרבן. רץ־האופנוע התנגש בעלטה עם מכונית שבאה לקראתו במקום מיפנה חד בדרך.

וכל זה מלבד סכנת המוקשים. זה עתה פּינו מסילות בשטחי המוקשים שזרע האויב. קצין אנגלי (אז עוד היו קצינים וסמלים אנגלים בפלוגה) שנהג בעצמו במכונית קטנה עלה על מוקש. הקורפורל האנגלי שהיה אתו נהרג. הקצין נפצע ומוחו נזדעזע. (החלים ונשלח לשרת בפלוגת האימונים). כל המקרים האלה באו סמוכים זה לזה וההפצצה באל־אדם, בה נהרג זאבי, בפסגה. לא על נקלה התאוששה הפלוגה הצעירה של חיילים־נהגים מדכאון אותם הימים. לא ייעף חבר של פלוגה לספר על הדרך מאל־עלמין לטוברוק, על אותם הלילות של מעבר־חלפאיה, של אל־אדם וטוברוק, של לילה ליד טוברוק כשהואר פתאום המחנה, באור־זועה של זיקוקי האויב, ולכל אחד בחפירת־המגן שלו נדמה היה, כי הוא הוא הנראה בתאורת־מות זו בבהירות מיוחדת לעין הבולשת של הטייס־האויב היורה מאוירונו. אומרים: טובים חושך צלמות מ“נהרה” כזאת. ומעשה בחבר שלא עמדו לו עצביו. החל לרוץ ממקום למקום להסתתר מהאור הזה. והוא כבר לא חדל מהתרוצץ, עד שהגיע לבית חולי רוח.

זכור יזכרו החברים את הימים ההם ואת מוראיהם. דמות קרבנותיהם חיה. צירוף פרטים על התנהגותם מהוה קלסתר גבורה, שאיש אינו מתיהר בה. המסַפּרים מסיחים כיום על הענין, כפי הנראה מתוך הרגשת־הרווחה שבה הם נתונים כיום. ולא מס לרוח הוא אם יודגש כי בהרגשת־הרווחה נוטל מקום בראש ההישג של הפיקוד העברי. טובה ההקלה בעבודה בתקופה הנוכחית, שהיא ודאי אינה אלא תקופת מעבר. טובה סביבת המחנה, לעומת המדבר הצחיח, טובים האוכל והדואר בסוכות בנויות פחים עטורים קרטון וממולאים חול ואבן, מעין אבני גזית ממש; אך לא פחות מכל אלה יחד – רגש היציאה למעין־חירות שבפיקוד עברי מלא. רענק, מפקד הפלוגה הוא המתאים לחבריא. דרך־ארץ ידידותי וצבאי ממוזגים יחד קובעים את מרחק־הכבוד ואת היחסים בין שני הצדדים.


  1. בסגנון הקונדסים: ארמה, אקפח.  ↩

המלצות קוראים
תגיות