מה דמות תהיה לרוח המגן העברי, עת יהיה קבוע, גלוי, מוכר על־ידי כל, המשרת את מדינתו־ביתו הלאומי?
קרני־האור העוטות את חטיבותינו הארצישראליות (לרבות המתנדבים והמתנדבות לסוגי פעולה בשטחים, שבהם לא רכשנו לנו עדיין חטיבות משלנו, כגון טייסים, צנחנים, אנשי קומנדו, רופאים וכו') שבצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השניה, מאירות שרטוטי הפרצוף של צבאנו הבא, בצלמה של מיטב החברה העברית.
מתקבלים הקוים הברורים של שירות לעם בכל מקום ובכל פעולה אשר יידרשו: התגוננות והתקפה לשם התגוננות; בתחומי הארץ ומחוצה לה; ביבשה, בים ובאויר; כל עבודה פשוטה, מקצועית ומעשית; כל עבודת חינוך, תרבות וסעד; כל מאמץ להצלת־אחים.
לא צבא זרים ושכירים כמו האבטיפּוס לצבאות של מדינות רבות ואדירות; לא מרדפי־הרפתקאות, לא נואשים מביתם ומחייהם, לא יחסנים המבקשים שררה, לא בורחים מחיי עבודה ויצירה, לא מחליפי הספר בסייף להנאתם, אלא רוח יהודי עממי, של גברים ונשים, כל גילי יוצאי הצבא, המפסיקים לסמן מה מעבודתם ומסדר־חייהם הרגיל והם נזעקים אל חטיבות־השירותים בשעת־חירום, או מתכנסים אליהם לפי התור בעתים כתיקונן (אבו, אין נשקפות לנו כאלה מקרוב!), כדי להוות יחד את זרוע האומה להלחם ברע, וממילא ברעים, להתגבר על הצרה, וממילא על הצוררים. לעולם לא נסכים לטפח בתוכנו את אמנות ההריגה, הפלישה וההחרבה לשמה או לשם רווחים.
את הצבא שלנו בעתיד ניצור, כפי שכבר נסתמן במדרגה מסוימת, ככוח הנאבק למען האחוה היהודית, כוח המצטרף מכל שבטי־ישראל, מעמדותיו ומיוצאי פּזוריו, על כל השוני שבו, זה השוני הרוחש במסתרים סכנות־אסון, ואולם צופן בתוכו גם פירות־ברכה; כוח הסותר בעצם־מציאותו ואופי־חייו את נטיות הפחדנות, הספסרות, הפּלגנות, הבוז העצמי, חוסר הסבלנות ההדדית ותסביכי־הנחיתות שנבלעו בדמנו כארס ממאיר בדורות־גלות מרים ומתוקים־מדומים, בין על חודה של חרב רוצחים, בין על סיר־הבשר של לוהטי־רווחים קלים ובין על פיה של באר־התרבות הזרה.
התפארות־שוא היתה זאת, אילו היינו מתארים כמלאכי־שרת ושרפי־קודש שכאלה את כל רבבות החיילים והחיילות העברים, שהתנדבו מארץ־ישראל לצבא הבריטי, או אולי היינו מבטיחים, כי מחר ייולד לנו צבא כזה, איש ואיש, “כעדר המתאימות”, שכושל ונחשל ופושע אין בהם.
כידוע, לא כל המתנדבים נשארו מתנדבים ובטהרתם. לא כולם באים לצבא נקיים מנגעים. לא מעטים המתאלחים בתוך המחנה בחלאה המלוה את חיי הצבאות. למעשה לא נוקינו מספסרות וזנות ושוד ואונס וגניבה וקוביה והתנכרות־למקור ואפילו מקשיחות־לב כלפי פליטים יהודים. אפילו דרכם של הטובים שבנו אין מישור זהב אחד. יש עליות ויש ירידות.
אבל הפגימות האלה הן פגימות של היחיד, ויהי לפעמים מספר היחידים הנגועים לא קטן. הכלל, הציבור של המתנדבים שלנו הריהו כבבואה של נושאי המאור אשר לדור הבניה, המעפּל וההקרבה העצמית שלנו.
את חותם דמותו של חייל־המתנדבים של הבית הלאומי היהודי טובעים לא פרודות הפסולת, אלא אנשי המופת שלו: הנערה הצנחנית מקדשת השם בעלילות הגבורה של מלחמת־מצוה ובנפלה קרבן למאמצי הצלה; הבחורים המתפרצים לקרב מול הקו הגרמני בצפונה של איטליה; אנשי הקומנדו שהלמו ומחצו באויב בחבש ואריתריאה ולוב ויוגוסלביה ואלבניה; הנהג המוביל פגזים אל עמדות התותחים ושש להוסיף מן הרשות אל החובה, לתמהונם של הזרים, הרואים בדבר, ומשתתף בטעינת הפגזים לתוך התותחים ממש בשעת התקפה מאוירוני האויב; הנהג המריץ כחץ את מכוניתו בלילות, כשהוא מוביל בשעות המנוחה שלו מטען עזרה לפליטים יהודים ובלי כל בטחון שלא ייענש על כך; הנהג שקור־רוחו אינו עוזבו בנהיגה בשטחים שגשר דחוק מחברו או בגלים הראשונים של הנחיתה על אדמת האויב; איש חיל המהנדסים המנקה שדות ממוקשים; החייל הפשוט התורם ממזונו, מכספו, מבגדיו, מחפציו ומכל אשר תשיג ידו בשביל הפליט; החייל המלמד ילדים יהודים סיפורי מקרא ושירי ארץ־ישראל ליד נקודת־המים הצבאית, בשעה שהוא מחכה לתורו למלא המיכל שעליו להוביל; החייל־המורה, המייסד בתי־ספר ומוסדות־ילדים, ואשר כאומן ישא בלבו ועל כתפיו את משא הדאגה למוסדות אלה, וגם כאשר יעזוב את העיר והארץ ההיא, עוד יוסיף לסעדם מרחוק; הרב הצבאי שהצטרף בחזית לחייל בכל מקום של סכנה, כדי להקל מעל לב החבר מול לוע האבדון; הקצין המפקד המתרועע עם הכפופים לו ויחד אתם הוא עודר ומצליח להרחיב יותר ויותר את רשת הזכויות־העצמאיות לפעולת סעד חמרי ורוחני; האפסנאי האוגר בשקידה ובהקפדה כל חפץ ודבר־מאכל אשר יינתנו לפליטים; החייל או החיילת המעלים ברגש על הנייר את רשמי המלחמה ומסייעים להציב הד ספרות עברי למאורעות וחוויות הדור.
לא יימנו כל גילויי החום והתום, האחוה והאהבה היהודית, הגבורה, מסירת־הנפש, הדאגה לכבוד העם ולשלומו, שגילו חיילים וחיילות עברים מארץ־ישראל במלחמה הזאת במהלך שירותיהם בעשרים ארצות ומעלה. צד הזכות של המעשים הטובים וההתנהגות הטובה יכריעו כל כף חובה שבודאי גם היא אינה חסרה.
זכינו, שיונח יסוד כח בריא, כח מפואר לצבא העברי, שנהיה זקוקים לו, ושיוכל לקום למופת, כשם שקמו לנו בדור זה יצירות חברתיות אחרות לתפארת, מתוך מאמצי־נפש עמוקים ומתוך נאמנות למסורת־עם מקורית. אך היסוד איננו אלא סתם ציבור אבנים, אם לא ייבנה עליו הבנין. רק אם ישמש לתכליתו – יסוד הוא. והוא הדין בענין הצבא העברי. עדיין אין צבאנו קיים. מה שיש לנו אינו אלא בסיס ומתכונת, המעודדים, קוראים ומבטיחים.
נסיון ההתנדבות שלנו בתקופת המלחמה הזאת סילק את להגם של התולים בנו לגיונריות, ביטל גם את התסביך של חשדות־מבית. הנסיון הוכיח לכולנו, מה יכול להיות צבא עברי, ומה המגמה שבה נוכל להדריכו. מכל שכן הוכיח, כי אי־אפשר לנו בלי כוח מגן גלוי, חוקי, עברי ללא־תערובת, בלתי מפלגתי, מוסרי, עממי. ואם ישאלונו, האם בטוחים אנו, שנוכל להציג כוח צבאי יאה לעם דמוקרטי ומתקדם, לא נהסס, אלא נענה בלב נכון: הן, ונוסיף לאמור, כי תומכים אנו את יתדותינו בהתנדבות שלנו בתקופת המלחמה, בפּרצוף הכללי של חטיבותינו בצבא הבריטי, וביכולת המופלאה שנתגלתה בהתנדבות העברית בארץ־ישראל ובמרכזים יהודים אחרים. יכולת שנשארה ברובה גנוזה, משום שכנפיה קוצצו מדי פעם בפעם. אילו ניתן לה להאביר, מי יודע את הגדולות שיכלה לתת לנו ולעולם!
תש"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.