בחושו לערכים ולסמלים היסטוריים האמין הרצל, כי ירושלים יאה לתנופה הדיפּלומטית הגדולה שלו, לנסיון לרכוש את לב וילהלם־קיסר לרעיון מדינת היהודים. לכן נישא בסערת־נפש ירושלימה, כאשר אך נודע לו דבר ביקורו של קיסר הגרמנים בארץ־ישראל (בשנת 1898), והוא, הרצל, כבר מתלבט אז במאמציו למצוא את הגורמים המציאותיים שיסייעו בידו. הנה, על קרקע הבירה היהודית הקדומה, שהיהודים הם גם עתה רוב־אוכלוסיה, יוקל לו להמחיש בפני השליט, הנוטה לרעיונות מחדשים, את המשקל ההיסטורי של עקרון שיבת־ציון.
הדיפּלומטיה הגרמנית המעשית היו לה חישובים אחרים על היחסים של גרמניה עם תורכיה ועם המזרח, והחישובים ההם הכריעו. אך הרצל לא טעה לגבי סגולתה של ירושלים להפרות את המדיניות העברית. אף תכניתו של הרצל מצאה לה תומכים נלהבים בקרב גוש יהודי זה, שהיה אז בן עשרים וחמשה אלף נפש, למרות שפל־הידים ששלט בו שלטון בלי מצרים, למרות הפחד בפני השלטון התורכי, שהיה רגיש מאוד כלפי כל מה שעלול ליצור אירידאֶנטה נוספת.
תנועת “חיבת ציון” היתה גם בתפוצות רוויה געגועים מדיניים, אלא נושאיה הדירו עצמם מהם, מחמת חשש של עין ואוזן רעה. אולם בחיבת ציון הירושלמית, שרכשה לה תכנית חיבת־מולדת טבעית, היתה לוחשת מכבר גחלת התקומה השלימה, אשר מדי פעם בפעם מתפרצת ממנה להבה מחממת ומאירה. בעלי פרצוף ומוצא שונים היו חוזי התקומה המדינית בקרב יהודי־ירושלים. היו ספרדים ואשכנזים, ילידי־העיר, ומחונני־עפרה מרחוק באו. היו שהביאו את שאיפתם מוגדרת ומוגמרת והיו שקלטו אך פה את בת־הקול המנהמת כיונה ואת קולות המעמקים היהודיים.
חמש־עשרה שנים לפני שהגיע ספר “מדינת היהודים” ירושלימה, כבר נוסדה כאן אגודת “תחית ישראל”, שקיפלה בתוכה את מלוא־התוכן של שמה. ומיסדי האגודה היו אישים כנסים בכר, אליעזר בן־יהודה ויחיאל מיכל פינס. “תכלית החברה להחיה את אומת ישראל ולהרימה משפלותה ולבצר רוחה ולהשיב לה כבודה כבראשונה, וכל זה ברוח אמונים לשלטון הארץ” – כה הודיעה החברה על תכניתה. ובמקום אחר: “לרכוש ארץ אבותינו לפנינו”. אין צורך בראיות כי בן־יהודה היה ציוני מדיני, ואין צורך בראיות, כי החוג העברי הלוהט הזה היו לו מושגים ברורים למדי על תפקיד הדיפלומטיה בתנועה לאומית, ואף ידעו את ערך הקידמה הטכנית למען תחייתנו, – דבר שהרצל הדגישו לא אחת.
ירושלים לא חסרה אז יהודים, המנסים דבּר אל מלכים ושרים ומוצאים מסילות אל חצרות שליטים. יוסף נבון, יהודי ספרדי, יליד ירושלים, בן גילו של הרצל, ידע עוד אז להשיג מאת השולטן התורכי זכיונות בעלי ערך מדיני ממדרגה גבוהה. הזכיון לסלול מסילות־ברזל יפו–ירושלים, ירושלים–עזה וירושלים–שכם, הכיל בתוכו גרעין לזכויות התישבות מדינית, אלא שלא נמצא אז הכוח היהודי המאוגד, שייאחז ביתד זו של זכויות.
מחוג אחר לגמרי בא ר' עקיבא שלזינגר, (יליד פרשבורג), שהישיבה בירושלים האירה את להט היהדות שבו לצד התחיה המדינית־הארצית. לפני שבעים ושלוש שנים ערך בירושלים תכנית תקופה מקורית, רצופה יסודות מדיניים ברורים. נסה ניסה גם להקים תנועת הגשמה, אולם נתקל בחומת הקפאון הדתי סביבו.
אולם גם תכניתו של ר' יהודה אלקלעי היא ירושלמית, כי בירושלים נתחנך וגדל, ובה ספג כיסופי תחיה ולמד חיבת־הארץ מקודמיו. לירושלים חזר אחר־כך מהגולה ובה יסד את “כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל” (שלא להחליף עם כל ישראל חברים – אליאנס של פאריס). ובתכניתו המדינית כבר נתקפלה בעקרונה התכנית המדינית: הגשמה עצמית, ארגון יהודי עולמי, הסכם בינלאומי, “חברות אניות־האש” (אניות־קיטור), חברות “הדרך העשויה מברזל”, ריכוז כספים על ידי מילווה ו“מכתב־אמונה” (מניות) ואגרות חוב מלבד המעשר – כל אלה כבר שימשו קוים בתכנית המדינית־הכלכלית־הארגונית של מבשר־גאולה זה. גם את השקל כבר קבע כתשלומו של כל יהודי לארגון המדיני העולמי שלו. במנותו את המדינות העיקריות, שבהסכמתן תלויה פעולתנו, הוא פותח בבריטניה. כי רב זה ראה בעיניו את ההתאבקות על השלטון בארץ־ישראל בין: א) השלטון הבדואי של עכו, ב) השושלת המצרית של היום (אז – מוחמד עליפיה ואברהים פחה בנו), ג) נפוליון הראשון, ד) השׂלטון התורכי, שהתגבר לבסוף. אלקלעי היה גם עֵד להתערבות האנגלית נגד נפוליון, להגנת עכו. הוא היה עוד נער בירושלים, כאשר פרסם נפוליון את הכרזתו (ב־1794) על תקומת מדינת היהודים (וההכרזה נושאת, להאדרת הרושם, את שם המקום: ירושלים, אף על פי שצבא נפוליאון לא נכנס אליה כלל), ויש לשער, כי המאורע לא עבר בלא הד בנפשו הרגישה של הרב.
ברעיון ביטול העדות (אשכנזים, ספרדים, גורז’ים וכו') עברה תכנית אלקלעי את הישגינו הפנימיים כיום. את יצירת הצבא העברי הוא חוזה בצורה זו: מדינות העולם תשלחנה מהחיילים היהודים שבחילותיהן כוחות מספיקים לרשות המדינה היהודית, בהיוסדה.
המפליא ביותר הוא, כי ר' יהודה אלקלעי כבר הכריז אז על חירות ושויון שישררו במדינת היהודים, ובפירוש הוא אומר: “דרור בארץ לכל יושביה מבלי הבדל דת ועם, כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו ואנחנו בשם ה' אלהינו” וכו'. זו תכנית מדינת היהודים מירושלים. לא על שם זאֶמלין שבסרביה תיקרא, כי אם על שם עריסת המדיניות העברי.
ועתידים ליתן את הדין אלה שאינם תופסים עד היום את ערכה של ירושלים היהודית, שכבר הגיעה למאה אלף נפש הראשונים, כבסיס לאומי מדיני. היא שוב אבן־השתיה למדיניות עברית מציאותית, מחבקת את תפוצות העם, יונקת כוח מאוצרות העבר, ורוח העתיד החפשי מפעם אותה לקראת העתיד.
אב, תש"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.