גם לנו יש כאן שאלה בדבר שלימותה של פרס. אזארבייג’אן מהי, חלק של פרס או יחידה בפני עצמה? מי יודע, איך יתפתח הויכוח על כך בין רוסיה, ארצות־הברית ובריטניה, ולואי ולא יפתחו שם יורקי־עופרת את פיותיהם. אצלנו, בירושלים, הויכוח הוא מסוכן פחות, אבל הוא ישנו. אזארבייג’אן יש לה זה שנים עדה משלה, עם נשיא משלה, ודוקא יהודי לא פשוט.

בכל זאת לא יוכלו אנשי האומות המאוחדות לחרוץ משפט בשאלה לאומית־בינלאומית זו לפי חלוקת העדוֹת בירושלים. אין מביאין ראיה מהפסיפס הירושלמי. האתנוגרפיה היהודית היא אצלנו אולי קצת מופרזת. כאן יש גם עולי משהד לחוד, עדה או איגוד־עולים ויש “ועד עדת יהודי איראן” וארגון “למען עולי איראן” ויש “הוועד הכללי לעדת יהודי פרס”, ומהשם אנו למדים, כי המוסד הזה נוסד לפני שנתחלף שמה התנכ"י של המדינה בשם הלאומי החדש־ישן. ולא כל המוסדות הנזכרים מכירים בוועד הכללי, ואפילו לא הסתדרות “שלום ורעוּת”, שגם היא כעין עדה מקבילה ליהודי פרס. הרי שעשרות אלפים (כן ירבו!) עולי־פרס שבירושלים מחולקים לשש עדות, או כעין־עדות. ואין צריך לומר, כי כוּרדיסטאן היה לנו שטח־עדוֹת בפני עצמה. כלומר, אצלנו התנאים אחרים לגמרי.

ויש לנו גם שכונה, ששמה רומז על שוּשן־הבירה, היא שכונת שושנת־ציון בין בית־הכרם לקרית משה־מונטיפיורי. השם שושני בין עולי פרס אף הוא מקורו מרמז זה על שושן הבירה ויש לקרוא את השם ו' שרוּקה ולא חלומה. יש עסקנים חשובים בקרב עדה זו, ולא ייעדרו חבריה משום מפעל ופעולה בישובים.

גם בין הצנחנים שלנו במלחמה זו היה בחור צעיר ירושלמי, יוצא העדה הפרסית, אבל עד לאחדוּת גמורה לא הגיעו.

נשיא עולי אזארבייג’אן בירושלים הוא, לכאורה, סתם יהודי נשוּא־פנים. סוחר אמיד, בעל חנות אריגים במרכז המסחרי שמאע. אף על פי כן אינו של “כל ימות השנה”. חזונות־לילה מציקים לו והוא מרביץ את תורתו־חזונותיו ברבים. בימי קיץ, אחרי המנחה, הוא עומד בקרנות־רחובות ונואם. ארגז ריק ישיג מאחת החנויות הקרובות, – מי לא ישאיל חפץ כזה? – והוא עומד עליו ופונה אל העוברים והשבים, מיד מתקהל קהל מאזין ומקשיב. יש והנואם מחלק גם אגרות כתובות במכונת כתיבה, ובאגרות – קיצור דבריו.

מה הוא מספר? בחלום הלילה יתעורר בו, הוא אומר, דבר־אלוהים, להעיר אזנים למוסר, ליהדות, לתשובה. בחלום הוא רואה מחזות ואישים והוא משׂוחח אז עם קרובים ורחוקים. הוא מבקר את מנהגי הישוב ואת הרבנים. מדוע הם מחשים? מדוע לא התריעו על גיוס בחורות לצבא? אין זאת כי הם חוששים למשכורתם. שקר בסד הגויים, הבל האלמות – וכי מה כוחנו? – אלא, שובו אל התורה והאמונה וכו'.

הדרת פניו, נקיון לבושו, סגנונו העברי שאינו רע מסייעים לו שיאזינו לו. – “הייד פארק” – אומרים אלה ששמעו על הנאומים החפשים תחת כפת השמים בלונדון. רבים נהנים מגילוי זה של חופש דיבור גם בירושלים. מובן, שהמשטרה אינה מפריעה למר עמנואל ניסן, בקריאותיו לתשובה, בעל־פה ובכתב.

ומבין עולי פרס יש לנו בירושלים דמות אחרת, בעלת מסתורין משיחיים, הוא ר' משה בר־אליהו, שעודנו נאמן לתרבוש השחור הנמוך, שציין פעם את עולי פרס מסביבות מסוימות. הוא “משושן הבירה”, כלומר מהעיר המדאן, זה עשרים וחמש שנים הוא מהלך שפי, מהורהר בחוצות ירושלים וסימטאותיה. כולו צנוע ושקט מלבר, ומוסער חזונות ואמונת שליחות משיחית במסתרי־נפשו. אינו מגלה את דמיונותיו, אלא למעטים, שהוא רואה אותם מוכשרים לשמוע ולהבין. היה בא אל הרבנים ואל אישי־הציבור לרכוש את לבם. היה מתווכח אתם. חיבר ספר “אור לעת ערב”. לכל נאום או הרצאה, שתכנם הגאולה, הוא בא להקשיב. אך אינו יוצא בעצמו לדבר אל הקהל הרחב. ניבו העברי הוא ניב עתיק ליהודי־פרס.

בשנים הראשונות שאחרי הכיבוש הבריטי היה מתפרנס מכתיבת־בקשות ליד בית־הממשלה. הוא יודע יפה אנגלית וערבית, יש לו ספריה חשובה. הנמצאת ב… בית ג’אלה, כי שם היה דר, יהודי יחידי. עתה הוא מחזיק את דירתו שם ריקה, והוא לן בירושלים, כי נשתנו בינתים הזמנים והרוחות בבית ג’אלה. היתה לו אשה, אנגליה משכילה שהתגיירה, אבל על פרטי הביאוגרפיה שלו אין ר' משה נוטה לספר.

שונים מאוד זה מזה הם שני בעלי החזונות האלה, אולם שניהם כאילו מעידים על תסיסת המשיחיות, שלא פסקה מקרב יהודי המזרח. מרוחקים יותר מרוחות הטכניקה והרציונליות של המערב, שמרו אחינו המזרחיים יותר את הבסיס הנפשי לגידול רוח מסוג המשיחיות. והלא משיח־השקר האחרון, לפני כתשעים שנים היה בתימן, ותומכים אשכנזים לא היו לו.

כסלו, תש"ז