[אליעזר בן־יהודה¹]

לפני ששים וחמש שנים החל עלם עברי, בן עשרים־ואחת שנה, לחבר מלון, זה שנעשה אחר־כך ל“מלון הלשון העברית הישנה והחדשה לאליעזר בן־יהודה ירושלמי”, שכיום אנו עוסקים בהדפסת כרכיו האחרונים וכן בהדפסת מהדורה עממית שלימה שלו.

ירושלמי? בן־יהודה? לא על נקלה נעשה בנו יתומו של יהודה פרלמן מן העיירה לושקי, שבליטא, לירושלמי; לא פשוט היה בימים ההם המעבר מפרלמן, או אליאנוב (כפי שנרשם על־ידי קרוביו בפנקסי הממשלה הרוסית, כדי שייהנה מזכות ההנחה מעבודת הצבא, בתור בן־יחיד למשפחת אליאנוב) לבן־יהודה. ורב־יסורים היה נתיבו של העלם אליעזר אליאנוב מהרשמת מלים עבריות, מן הזכרון ומאשר נזדמנו לו ישר תוך קריאה בספרים, מלוקטות בפנקס של חשבונות־המכולת, שקבל בהקפה מאת חנוני בפאריס, עד הקימו בירושלים את ההיכל הגדול לאוצר לשוננו, בדמות המלון, אשר גדולי המדע והמחקר סמכו ידם עליו. תולדות המחבר והמלון מקיפות בירות וארצות, מוסדות ואישים בעולם המדע והציונות, יהודים ושאינם־יהודים, מאורעות רומנטיים ותלאות אין־קץ בחייו של המחבר ובפעולותיהם של מטפחי ירושתו. ואולם כל חוטי־הספר הולכים ונמשכים ירושלימה, אל לב־האומה, נארגים יותר ויותר במסכת־בנינה של ארץ־ישראל, עד שהיו אתה לאחדים. חותם־הפרט הולך ומתחלף, לגבי המפעל, יותר ויותר בקוי־דמותו של הציבור.

האיש ופעלו נעשים נכס מנכסי הלאום.

מכוחם של ראשונים, מניחי היסודות לתנועת שיבת־ציון, שעמהם נמנה בן־יהודה, נעשה רעיון התחיה העברית לישות היסטורית כבירה. היום גורלם של נכסי האומה היקרים שוב אינו תלוי ביחידים. כוחות עממיים מופיעים ועולים למגן ולתנופה, להשלמת בנינים שהוחלו ולהוספת מפעלים כהמה וכהמה, ככל אשר תוכל לבנות וליצור אומה חיה, ולוּ גם קטנה, ולוּ גם מוקפת אויבים.

השיבה לארץ־ישראל וללשון ישראל משמשת ביטוי וגורם כאחד לכוח החיים של האומה. ולכן נתמזגו פעלו של בן־יהודה ומלונו כיסוד לא־נפרד בתוך עצמותה של תחייתנו המדינית והרוחנית.

תכונה זו היא המבדילה בין מלון בן־יהודה לבין חיבורים דומים לו, אשר ללשונות אחרות.

הורתו של מִלון בן־יהודה היתה במהפכה הנפשית שהסעירה את המחבר, בהיבקע עליו, והוא כמעט עודנו נער, אור הרעיון המהפכני של התעוררות ישראל לשוב לארצו ולשונו; לידתו של המִלון – בהעפלה עקשנית של גאון צעיר להגשים את התכנית הלאומית־המדינית של התחיה. המשימה היתה למעלה מכוחותיו של אדם אחד; אולם צו ההגשמה העצמית אחז באיש, והאיש נאחז בצו, ונולדה יצירת ענק, שדורות מחכים לה. גידולו של מפעל המלון – שלשלת נפתולים דרמטיים, שחוליותיה מחושלות אהבה־אין־קץ לנכסי־הרוח של האומה, מכאן זהב־בינה, יגיעה וכשרון ומכאן יסורי־חלוץ, הסולל לו דרך בין סלעי־שממה, כשהוא עצמו חשוף לזלעפות־מדבר. סיומו והשלמתו של מפעל־המלון נתונים כיום בידי ממשיכים נאמנים, העמלים בתקופה הטרופה, בשׂוא־גלים של מלחמת עמנו על נפשו; עת נוגחים אילי הברזל של האויב בחומות ביתנו הלאומי, שהוקמו לתפארה, וזהרם ורמזי הטוב הצפון בהם דוקא הם המקוממים עלינו את האויב.

יליד ההכרח ההגיוני

על כרחו בא בן־יהודה לחבר מלון עברי. הוא היה מגזע הפשטנים־המגשימים. זרח עליך אור – רעיון, הנך מטיף לו – קום והגשם; נאה דרשת, נאה תקיים. צריך אתה לתת את חייך עליו, נתון תתן.

הרצל לא הופיע עדיין; עוד שלוש שנים תעבורנה עד שיופיע ספר “אבטואמנציפציה” של פינסקר, והנה החל קורא באזניו של אליעזר אליאנוב, תלמיד הגימנסיה הרוסית בדוינסק, קולו פנימי אדיר: תחית ישראל על אדמת אבות. בתוקף ההשכלה, – מספר בן־יהודה בזכרונותיו, – ובהשפעת ספרות מהפכנית רוסית הייתי “ניהיליסט” לכל פרטיו, כרוב חברי, בפרט היהודים, תלמידי המדרשה, ולא פקפקתי הרבה מנדור נדר להקדיש אף אני את כל חיי להעם – רצה לומר להעם הרוסי, לעבוד עבודת העם, להענות ולסבול בעד העם, להעלות לעולה את כל עתידי על מזבח חרות העם. – – – התרחקתי מן היהודים ומכל עניני הציבור היהודי, שהוא נהיה בעיני דבר כל־כך קטן ודל לעומת ה“עם”, הרוסי הגדול! – ומעט מעט ניתקו זה אחר זה בקרבי כמעט כל החוטים הארוגים בין כל יחיד יהודי לכלל ישראל. שום דבר בחיי־היהודים לא ענין אותי יותר, וחשתי את עצמי – או לפחות נדמה לי, כי אני חש את עצמי – רוסי גמור.

החוט האחד שחיבר אותו אל ההכרה היהודית היה חוט הלשון העברית וקריאתו ב“השחר” של סמולנסקין. ו“השחר” אז עדיין לא הגיע לרעיון שיבת־ציון כפתרון לשאלתנו. סמולנסקין עצמו עוד יכתוב מאמר התנגדות לרעיון הזה, שבן־יהודה ידפיס ב“השחר”. אך העיקר הוא, שהגחלת העברית בלב הנער לא כבתה, ורוח באה פתאום ותלבּה אותה, ותצא הלהבה.

“מארץ הבלקנים התחוללה הרוח. שם מרדו הבולגרים בתורכים, ובכל רוסיה קמה זעקה גדולה, כי חובה קדושה על הרוסים לחוש לעזרת ‘אחיהם הקטנים’ ולשחררם מעול הנכרי ולהשיב את העם הבולגרי לגדולתו כימי קדם”. בצמא קרא העלם העברי את הדברים האלה בעתונים. יותר מכל חבריו, מספר בן־יהודה על עצמו, היה מתענין בחדשות־המלחמה בין הרוסים והתורכים, ויותר מכולם שמח על נצחון רוסי ובולגרי. יותר מכולם היה מוצא נחת במאמרי העתונים על דבר חירות העם הבולגרי. זה היה קול הצדק היהודי שפיעם בו, קול תביעת המגיע לכל אדם באשר הוא אדם ולעם באשר הוא עם.

אך מכאן היה רק פשׂע אל השאלה: ומדוע רק הבולגרי? ומדוע רק ארץ בולגריה? והלא התורכים מושלים גם בארץ־ישראל. ומה על ארצנו? ומה על עם ישראל? ופתאום הבריק גם הברק הזה. בחצות ליל אחד, אחרי שעות של קריאה בעתונים והרהורים על הבולגרים ושחרורם העתיד, הועתקה מחשבתו של בחור יהודי זה, לכאורה רק הועתקה, אל מצב עם ישראל ומצב ארצו. עלה בו קול פנימי: לשוב לארץ־ישראל! שוב להיות לעם חי! לכבוש קודם כל את הקרקע הרוחני, אשר לא השתלטו עליו זרים, לשוב ולכבוש את הלשון העברית!

מלחמה קשה, פנימית, התחוללה בנפשו של הבחור. דוקא תקיפת־האדם והרגשת זכות האדם, שפיתחה בקרבו ההשכלה, קראו אליו בכוח, לשוב אל עצמותו העממית־הלאומית. לא העם הרוסי עמו. לא בן בלי תרבות עצמית הוא. אחרי לבטים, שארכו רק ימים מעטים, הרגיש, כי חייו וכוחותיו נתונים מעתה לרעיון התחיה העברית. גורלו של הבחור הוטל.

“לא עברו ימים מועטים ודרכי בחיים נתונה בהחלטה גמורה וחזקה ששום רוח לא יכול יותר להזיזה כמלוא השערה. ואעזוב את רוסיה ואלך פריזה, שהיתה עוד בזמן ההוא מרכז החיים המדיניים של אירופה ואתחיל ללמוד חכמת הרפואה, שהיה בדעתי לעשות קרדום לחפור בה לפרנסתי, וכל השעות הפנויות מלימודי הקצבתי להמדיניות. קראתי ספרי חכמי המדינות, התבוננתי לחיים המדיניים של העמים, הקשבתי להשאלות המדיניות המתרוצצות בעולם המדיני בין עם לעם ובין ממלכה לממלכה ואשתה בצמא את דברי העתונים הצרפתיים ואבין למנאמי המדינאים הצרפתים הגדולים במורשון הצרפתי”.

העלם לומד רפואה באוניברסיטה, ואילו את המדיניות – בבית מדרש החיים עצמם. אך יותר ויותר הוא חש מהי הלשון לאומה, והוא מגיע לכלל הכרה: “כמו שהיהודים אינם יכולים להיות עם חי באמת אלא בשובם לארץ האבות, כן אינם יכולים להיות עם חי אלא בשובם ללשון האבות ולהשתמש בה לא בלבד בספר, בדברים שבקדושה או שבחכמה בלבד, כמו שטען פרץ בן־משה (סמולנסקין), עורך “השחר”, אלא דוקא בדבור פה מגדולם ועד קטנם, נשים וטף, בחור ובתולה, בכל עניני החיים שבכל שעות היום והלילה, ככל הגויים, גוי גוי בלשונו”.

הבחור לא חיכה עד לכתו לארץ־ישראל. הוא החל לדבר עברית בפאריס. באחד מבתי־הקפה בבולואר מונמארטר החל, בשבתו עם מכר ליד כוס קפה. אחר־כך מצא חוקר עברי זקן, בר גולדברג, שאמנם התנגד לארץ־ישראל, אך נעים היה לו האספורט הרוחני של שימוש בלשון עתיקה בשיחה עם משכיל צעיר. בביתו של בר גולדברג בפריס פגש בן־יהודה צעיר יהודי, ליטאי גם הוא, הוא הסופר והחוקר גציל זליקוביץ. זה בהיותו באלג’יר היה מדבר עם יהודיה בלשון הקודש, ורכש לו את הדיבור העברי בהברה ספרדית.

הנסיונות האלה הספיקו לו לחולם שלנו שיכריע בשאלה, אם אפשר לדבר עברית. כן. אפשר. נחוץ רק רצון טוב, והלשון תיענה. אך ככל אשר הרבה לדבר והרחיב את גבולות נושאיו, כן התחיל להרגיש מעין מחנק. יש שהשיחות נתגלגלו על הכלים, על ענינים פשוטים וגסים שבחיים. “ואז היינו אלמים”. אוצר המלים שלהם היה דל בשטחים אלה. “אלה היו שעות החיבול של המלון. באלה השעות הקשות התחלתי לחטט בחדרי זכרוני. הרי יש במשנה מסכת כלים, ובתלמוד מובאים עניני חיים פשוטים. התחיל לחפש גם בספרים אחרים, אך נוכח לדעת, כי המעט שיש לנו אינו מספיק לצרכי דיבור יום־יומי טבעי. וההגיון הפשוט של הבחרות הביאני מהרה למחשבה פשוטה זו. אם רק זה חסר, כדי שנוכל לדבר עברית, צריך למלא את החסרון הזה. – – – וביום מהימים החלטתי: חסרון זה אמלא והמחשבה לחבר מלון נולדה”.

עתונאי פולני־רוסי מדריך את בן־יהודה

בן־יהודה כמה מקרים סייעו בידו. אחד מאלה, שבהם מצא סעד רוחני והדרכה בדרכי החיים, היה מקרה פגישתו בפאריס עם עתונאי לא יהודי, טששניקוב, פולני מלידה, אך רוסי לפי חינוכו, סופר העתון הליברלי הרוסי “רוסקי מיר”. השנים נפגשו בבית־קריאה לעתונים רוסים. הלשון המשותפת מקרבת את דובריה, כשהם נפגשים בארץ זרה. טששניקוב התענין בבחור היהודי, והתידד אתו, הדריכהו בפאריס, הכניסהו לטרקלינים, סיפק לו עבודת־תרגום צרפתית־רוסית, לקחהו לתיאטרונים, אל בית־המורשים הצרפתי. ביאר לו דברים, שבן־יהודה לא יכול לדעתם ולהבינם מעצמו מקודם. העתונאי התענין בעולמו הרוחני של היהודי הצעיר.

פעם אחת גילה בן־יהודה לטששניקוב את רעיונו, רעיון שיבת ציון והחיאת הלשון העברית. “הכבר דבר אדם על רעיון זה בעתונים, בספרים?” – שאל טששניקוב. בן־יהודה ידע על הספור דניאל דירונדה, מאת הסופרת האנגלית ג’ורג' אליוט. חברו לגימנסיה, ששמע מפי בן־יהודה את רעיונו, העיר לו, כי מרדכי, גיבור הרומן האנגלי הנזכר, מטיף לרעיון זה. “דניאל דירונדה” כבר נדפס רוסית. עתה סיפר בן־יהודה לטששניקוב על כך. – “היש לכם עתונים בלשונכם?” – “יש עתון שבועי, ‘המגיד’”. טששניקוב השפיע על בן־יהודה, שיביע את רעיונותיו במאמר ל“המגיד”. בראשונה פקפק הצעיר, אם יוכל לכתוב בשביל עתון, אך ידידו הפציר בו. יכתוב קודם רוסית ויקרא בפניו, ואז ידע ליעץ לו לבן־יהודה, האם לנסות לכתוב עברית או לא. המאמר קיבל את הסכמת המומחה ונשלח ל“המגיד”. אולם “המגיד” לא הדפיס את המאמר, מחמת הזרות ואי־המעשיות שברעיון החדש. בן־יהודה התיאש מהביע את הרעיון לפני קהל קוראי העברית, אך טששניקוב לא הרפה ממנו. הוא חקרו, אם יש עוד כתב־עת עברי.

כששמע שיש גם ירחון “השחר”, המריץ את בן־יהודה לשלוח את המאמר ל“השחר”. המחבר הצעיר נאות. כעבור שבוע ימים נתקבלה מעורך “השחר” גלויה, כי המאמר יודפס. תחת המאמר חתם המחבר “אליעזר בן־יהודה”, ובזה נטל לעצמו שם עברי, שדבק בו לעולם.

בינתיים רושם בן־יהודה בפנקס מלים עבריות לפי סדר אלף־בית. מכל אשר יזכור, מכל אשר יזדמן לו בספר עברי עתיק או חדש יכניס לפנקסו, בשביל המִלון. יש להרחיב ולהרחיב. הכרח הוא בשביל מי שעושה את הלשון לשון חיי יום־יום שלו. על שער הפנקס הראשון היה רשום “ספר־מלים או מלון”. הצירוף של שתי מלים לא נראה לו למחבר הצעיר, וחיפש מונח אחר. הבריקה לפניו הצורה מלון, והחליט לקבוע אותה כמונח לספר מלים. המונח ערוך לא נראה לו. המונח אגרון, שהשתמשו בו בימי הבינים, לא היה ידוע לו. על כן הרשה לעצמו לחדש מלה. הוא כבר קרא בספרי חכמי־לשון מן הראשונים, כי חיותה של לשון מחייבת יצירת מלים חדשות, לפי צורך הזמן, והדבר רצוי גם בלשון העברית.

לימים ירשה בן־יהודה לעצמו לחדש הרבה, אף יפריז לפעמים, וימריד על עצמו רבים וטובים מנאמני הלשון ויודעיה. “מלון” היא המלה המחודשת הראשונה שלו. אחריה באו מאות.

אהבה ודם

מבלי שירגיש בן־יהודה בדבר, הולך המלון וכובש יותר ויותר את תוכן־חייו. האיש מוכרח להקדיש לסעיף זה של מפעלו יותר מחשבה, יגיעה וזמן, מאשר לסעיפים אחרים ואפילו יותר מאשר לסעיפים המדיניים. הוא צריך לדבר כל שעה. מושגיו הם רחבים, ומתרחבים והולכים. הוא עוסק ברפואה ובמדיניות, ובשביל אלה אין די בידיעותיו הכלליות מהספרות היפה, השירה, המאמרים והמסות שקרא בעברית.

עוד מעט ונוספה לו גם דחיפה נפשית־אישית כבירה להחשת המלון. על אופק חייו תופיע האשה. הוא רוצה, צריך ומחויב להקים משפחה. הוא מחויב להוכיח לעצמו ולעולם, כי אפשר להפוך את העברית ללשון המשפחה, לגדל בה ילדים. צריכים להופיע ילדים עברים, שהלשון העברית תהיה להם טבעית. בלי זה לא יאבה העם לקבל את הדרך החדשה לגאולה. ואם רק תקום המשפחה הראשונה, שהעברית תהיה לשון הבית שלה, אזי – “ואעשה אותך לגוי גדול”.

בן־יהודה השאיר נערה אהובה בעיירה גלובוקויה שבליטא. היא עברה עתה יחד עם הוריה למוסקבה. וברית כרותה בין אליעזר בן־יהודה לבת־גילו דבורה, בתו של הסופר העברי שלמה נפתלי הרץ (שנ"ה) יונס, להנשא זו לזה. אך בינתים נשתנו המסיבות. הנערה מחכה לצעיר אליעזר אליאנוב שיהיה רופא, או מהנדס, או עורך־דין, על מנת לחיות אתו חיים שקטים ברוסיה. והנה היה האיש לאחר, נכנס לברית חדשה, ברית־אידיאל, עזה מאהבה, וחייו נתונים עתה לרעיון.

ועוד דבר קרה בינתיים. בן־יהודה התחיל גונח דם. הוא נאלץ להפסיק את עבודתו ב“תיאטרון האנטומי” של מחלקת הרפואה ובלימודי החימיה. לא ביטול אומנות הרפואה מצער אותו כל כך, אלא הדאגה, מה יהיה על מחיתו בארץ־ישראל. איך יתפרנס, ומה יהיה מקצועו המכובד, שממנו יוכל להשפיע על החברה. האם יהיה לו בכלל כוח לשאת בכל היגיעה הגדולה, הדרושה, כדי לעמוד בראש תנועת השיבה לארץ והתחיה העברית. ולבסוף, המותר לו לשאת את דבורה לאשה; האם לא ידביק בה את המחלה; התאבה דבורה ללכת אחריו לארץ הרחוקה, כשהוא מוכה חולי, ידוע־עוני, חסר־מקצוע?

אבל כבר יש לו קשרים טובים בפאריס. בזכות רעיונו הוא מעורר תשומת לב. בביתו של החכם הזקן בר גולדברג הכיר את מיכאל אֶרלנגר, הממונה על העזרה בבית רוטשילד. בן־יהודה אינו נעזב. הוא מתקבל בבית־החולים רוטשילד. יש לו טיפול טוב. ופה, בבית־החולים, הוא מוסיף לטוות את חוטי הרעיון וההגשמה. הנה בא אברך עיור מירושלים, אברהם משה לונץ, גם הוא יליד ליטא, אשר בעודו נער נלקח על־ידי הוריו לארץ־ישראל. לונץ נתעוור פתאום, בעמדו בתפלת־שמונה־עשרה ביום שמיני עצרת. עתה דופק הוא על דלתות מומחים לבקש מזור. העברית שגורה בפיו. ובן־יהודה משוחח עמו בלשון העבר והעתיד ולומד מאיש־שיחתו את מצב־הענינים בארץ־ישראל, וביחוד בירושלים.

בן־יהודה אורו אפקיו. יש המוני יהודים בירושלים. ביניהם בודדים דוברי עברית, אם כי לא בקביעות. מספר יודעי עברית רב מאד. יהודים בני עדות שונות נאלצים, בהיפגשם, לדבר זה אל זה בלשונם המקורית. ההברה המקובלת היא הספרדית. עברית כבר נעשתה בארץ־ישראל לשון בין־שבטית, אלא שאין עדיין בית עברי. ויש גם מספר אנשים משכילים בירושלים, אם כי דוקא אלה אינם יודעים עברית. יש בעיר עתון “החבצלת”, וכבר אפשר להתחיל לכתוב אליו, לדבר מעל בימתו אל הציבור בארץ־ישראל, וגם בחוץ־לארץ.

המנוחה, הריפוי, הנעורים ורצון־החיים הכביר עשו את שלהם. כוחותיו של הצעיר התחילו שבים אליו. מבית רוטשילד ניתנה לו עזרה ללכת לבלות את החורף באלג’יר החמה. ושוב נתחזק האיש בדרכו. באלג’יר בא בדברים עם החכמים (הרבנים) הספרדים, וידבר אתם בלשון הקודש והתענג על ההברה והביטוי המזרחיים הנאים שלהם. גם נימוסי היהודים הספרדים וגינוניהם מצאו חן בעיניו. הוא התחיל נוטה לצד ההברה הספרדית. טששניקוב בא לבקר את ידידו הצעיר באלג’יר, ובן־יהודה מוסיף לשתף את הידיד הלא־יהודי במחשבותיו ובעיותיו. אפילו בענין ההברה העברית הוא מתיעץ עם טששניקוב, והלה מוצא, כשופט אוביקטיבי, כי ההברה הספרדית נאה מן האשכנזית.

במידה ידועה היתה לו אלג’יר לבן־יהודה מעין פרוזדור לחיי ארץ־ישראל. מכאן הוסיף לכתוב ל“השחר”. התחיל כותב גם ל“החבצלת” בירושלים, ומתוך כך התחיל הוגה עניני ארץ־ישראל הממשיים. פנקס הרשימות של המלים העבריות הולך הלוך ועבה. קירבת הלשון הערבית לעברית פוקחת לו לחוקר הצעיר עינים. אחרי חדשים אחדים חזר לפאריס, אולם זו, והגולה בכללה, כבר היתה לו זרה ולזרא. הוא כבר נישא על כנפי הדמיון והפעולה לארצו.

אך מה יעשה בה? הוא לא רופא, לא אגרונום ולא מורה. כבר הספיק לנסות להגיע גם אל אומנויות אלה, כאשר נאלץ להפסיק את לימודי הרפואה. הוא פנה אז אל קרל (יעקב) נטר, מראשי “כל־ישראל־חברים”, שיסד את מקוה־ישראל וביקש ממנו עבודה בארץ־ישראל. נטר נרתע מרעיונותיו של בן־יהודה וביקש להשפיע על המבקש שיחזור בו. אין תקוה – אמר נטר בצער – חציר העם; דמיון כוזב הוא הרעיון להבריא את יהודי ארץ־ישראל הבראה רוחנית. בית הספר מקוה־ישראל ישתדל עתה, – אמר, – ללמד יהודים צרפתית, שיוכלו לצאת מארץ־ישראל ולמצוא את לחמם ברחבי העולם. בכל זאת נאות נטר לנסות את בן־יהודה, שמא יצליח ללמוד גידול ירקות ופרחים, על מנת שיהיה מורה במקוה־ישראל. אך ראש המוסד החקלאי הצרפתי, השיב את פני בן־יהודה, לרגל מצב בריאותו, ריקם. אז הסכים נטר לשלוח את הצעיר, המתעקש ללכת לארץ־ישראל ויהי מה, אל בית המדרש למורים של כי“ח, על־מנת שיעבוד אח”כ בהוראה בארץ.

והנה גברה המחלה שוב, ובן־יהודה הוכנס לבית־החולים. זו היתה אז לו גם הצלה מהאוירה הקשה בקרב תלמידי בית־מדרש למורים, שהיו כמעט כולם מתכחשים לעתיד־העם. ועתה בהתחבטו, איך יסע לארץ־ישראל, עמד לו לעזרה ידידו העתונאי הרוסי, שנתן לו להוצאות הדרך. ושם? אל־דאגה, בארץ ימצא במה לפרנס את עצמו.

קודם כל הולך בן־יהודה לוינה אל עורך “השחר”. סמולנסקין נמצא אז בסיור ברוסיה. זה היה ב־1881, אחרי “הסופות בנגב”, כלומר הפרעות בדרום רוסיה. ישוב ארץ־ישראל עלה על סדר היום, כפתרון מהיר לפליטים הבורחים מערי הדרום, מלבד היותו פתרון יסודי לבעית היהודים בכלל. סמולנסקין חזר אחר־כך מרוסיה חובב ציון, מוכן להערות את כל חום מזגו בהטפה ובמלחמה למען תחית ישראל בארצו. ובן־יהודה, המחכה בוינה לבעל “השחר”, ממלא בינתיים חוב איש־מצפון כלפי הנערה האהובה היושבת במוסקבה ומחכה. הוא כתב לאביה על מצב־בריאותו ועל דרך־החיים החדשה שלו, המבטיחה תלאות וחיי צער. הוא מבקש סליחה מדבורה על האכזבה שגרם לה. התשובה לא איחרה לבוא. אך לא בכתב. “כעבור שבוע ימים נכנסה אל חדרי נערה. זו היתה דבורה בת הסופר העברי שנ”ה יונס. לא חליי ולא חיים של צער שנשקפו לנו בעתיד, לא מנעו משתף חייה בחיי". כעבור ימים מספר נסעו יחד לארץ־ישראל.

פגישתם הראשונה של בני הזוג כרוכה בצעדי ההשכלה הראשונים של בן־יהודה. בבתי־הכנסת בגלובוקויה הכיר את הנער אליעזר משכיל עברי אחד. הנער עורר את תשומת לבו של המשכיל על־ידי ביטוי התפילה, שהעיד עליו כי הוא יודע דקדוק. בימים ההם היה בעצם ידיעת הדקדוק העברי כדי לקרב אנשים זה אל זה. האיש הסופר והמשורר שנ"ה יונס, שנתפרסם מבישול־שכר. יונס ידע עברית, גרמנית ורוסית והרבה לקרוא. היתה לו ספריה גדולה בלשונות אחדות. בנותיו למדו מלאכת־יד ושפות, וצרפתית בכלל. הוא היה נלהב להשכלה וחשב כחובתו להדריך בדרך ההשכלה את הנער הצעיר, שמצאו בעל־כשרון. יונס אסף את בן־יהודה אל ביתו, ובתו הבכירה דבורה התחילה מלמדת את החניך הצעיר רוסית ולימודים כלליים, שיוכל להיכנס לגימנסיה ממשלתית. אין די בהשכלה סתמית – הטיף יונס לנער – יש ללמוד בבית ספר ולהגיע לאומנות חפשית, המחייה את בעליה.

דבורה ואליעזר התקרבו תוך כדי לימוד ולא עבר זמן רב, והאהבה פרחה ביניהם. ההורים ראו את הדבר בעין טובה, הרי זה גם לפני מנהג ההשכלה, וגם חסכון מנדוניה, שאיננה לפי אמצעיו של מבשל שכר עני למדי. הנאהבים הבטיחו זה לזה את העתיד, ואליעזר הפליג לדרכיו, ללימודים ולפרנסה. הוא נכנס לגימנסיה הממשלתית בדווינסק.

עוני ואושר בעיר העתיקה

עוד בחדשים הראשונים לבואו ירושלימה הדפיס בן־יהודה בעתון “החבצלת” ערך אחד מהמלון, אשר התחלתו היתה אתו בכתובים. זה היה הערך אבן, מסודר לפי שיטתו המקורית של המחבר, שהניחה אחר כך, כשם שהניח גם את תכניתו להדפיס את המלון פרקים־פרקים בעתון שייסד בעצמו “הצבי”, על מנת שכל מנוי יוכל לאסוף לו את קטעי הגליונות, עד שיהיה לו מלון שלם. החיים לימדו את בן־יהודה לצאת מן השבילים הצרים, שאמר לסלול לעצמו, אל דרך־המלך הרחבה. ולא על נקלה עלה הדבר בידו. הצורך במלון הלך הלוך ודוחק, עם התהוות בית־המשפחה העברית, עם הכיבושים הרעיוניים־המעשיים של בן־יהודה בירושלים בימים ההם, עם התרחבות הלימודים העבריים בבתי־הספר ועם הכנסת השיטה הטבעית בשיעורים העבריים של בית־הספר לנערים של חברת כי“ח (שנסים בכר עמד בראשו); עם התקבל שיטה זו בבית הספר ביפו ובמושבות; עם בואם של אנשי ביל”ו והתפשטותו של רעיון התחיה, עם המכתבים שהיו באים מנלהבי־הרעיון בארץ, המבקשים מלים וביטויים בחקלאות, במלאכות שונות. אך בן־יהודה לא יכול להקדיש למלון ולמחקרים בלשון העברית אלא את שעותיו הפנויות מעבודה למחית ביתו.

עד שבא מאסרו המדיני של בן־יהודה בשנת 1893 וסגירת עתונו “הצבי”. אז נתפנה המחבר שלא בטובתו לשנה ורבע מכל עבודה אחרת. אותה תקופה התקדם בעבודת המלון במידה כזאת, שכבר ראה אפשרות להדפיס חוברת לדוגמה, מתוך תקוה, כי מנויים ותומכים יספיקו בידו שימשיך את העבודה עד תומה.

בבואו עם רעיתו לירושלים בספטמבר 1891, מצא בן־יהודה בבירתנו העתיקה יותר משקיוה. יהודים היו רוב האוכלוסין. רוב המסחר שבעיר היה בידי יהודים. ידיעת הלשון העברית היתה נפוצה, בהיות החנוך תורני. הבית הראשון שבו התאכסן זוג האורחים הצעיר היה בית ר' ישראל דוב פרומקין, שבו שמע בן־יהודה עוד בימים הראשונים לבואו את הלשון העברית מדוברת בפיהם של חכמים ונכבדים ספרדים, שבאו לברך את ר' ישראל דוב בברכת החג בימי חול המועד סוכות. גם רבנים ותורנים אשכנזים, מבקרי החג, היו מהם שדיברו עברית, אם כי לא באותו ביטוי, נאה וטבעי כספרדים.

עורך “החבצלת” קיבל בידידות־אמת ובשמחה את פני סופרו הצעיר, שהיה שולח לעתון מכתבים מענינים מפאריס ומאלג’יר, וכבר נתפרסם במאמריו ב“השחר” ובמלחמתו לשיטתו. מיד הציע לבן־יהודה לעבוד ב“החבצלת” בשכר עשרים פראנק לחודש, כעורך ממלא־מקום, הואיל והוא עצמו, פרומקין, יוצא לחוץ־לארץ בעניני־ציבור ובעניני־העתון. למצוא מיד מקצת פרנסה, ושזו תהיה דוקא בעריכת עתון עברי, לקבל מיד בימה שמעליה אפשר להטיף – הרי היתה זו לעולה הצעיר הצלחה מפתיעה, כמעט אושר. בערב שבת שלפני סוכות תרמ“ב נדפס ב”החבצלת" מאמרו הראשון של בן־יהודה בירושלים, הקורא תגר על חברת־כל־ישראל־חברים, שהחליטה אז להתנגד לעליה לארץ־ישראל. המדובר היה בזרמי פליטים מרוסיה ורומניה, אחרי הפרעות, שהתחוללו אז בשתי הארצות ההן. בהושענא רבה כרת בן־יהודה בתקיעת כף, ברית עם ר' יחיאל מיכל פינס (בא־כוח חובבי־ציון בארץ אז) לקיים את הדיבור העברי במשפחותיהם ולהפיצה גם בכל הישוב, עד כמה שידם תהא מגעת.

בן־יהודה שכר לו דירה בעיר העתיקה בקרבת הר־הבית. אלה היו שני חדרים זעירים בחצר עניה, מזרחית־טפוסית, שבה גרו משפחות ספרדיות בדלוּת, אבל בניקיון וסדר. דבורה נאלצה, עוד בביתו של פרומקין, לכסות את ראשה. עתה קיבלה עליה, יחד עם בעלה ורבּה, את עול ציוויי התורה ואיסוריה. בן־יהודה לבש לבוש ספרדים, חבש תרבוש, גידל זקן ושמר בהקפדה ועקשנות את המצוות המעשיות, אף שגם הוא גם דבורה היו חפשים זה שנים. למען אחדות העם יש לוותר לחרדים, – טען בן־יהודה. אם יטיפו חפשים להכרה המדינית־הלאומית, יהיו ההמונים החרדים חוששים מפניה. ולא עוד אלא שהבסיס המדיני של השלטון העצמי, שהיה אפשר אז בתורכיה, היה שלטון העדה הדתית, שבראשה עומד הרב הראשי, שתוארו ראשון־לציון. כדאי הקרבן, – חשב בן־יהודה, – ובלבד שיקום העם. סופו לתקן את סדרי חייו ולהתאים גם את מצוות־הדת אל החיים החדישים.

בחדשים אחדים סיגלה לה דבורה את הדיבור העברי. בעלה מקפיד, שלא להשמיע מפיו אף מלה אחת לא־עברית. היא מקבלת באהבה את חבלי ההסתגלות לירושלים, ללשון, ליעוד שלה להיות עזר לנושא הרעיון הגדול. והנה היא גם הרה. על אחת כמה וכמה שהאוירה סביבה צריכה להיות עכשיו אך ורק עברית. הן בוא יבוא בעוד חדשים ילד־הפלא, או ילדת־הפלאים שלא ילמדו עברית, אלא שיהיו יונקים את הלשון עם חלבה.

שיפור קטן במצב הפרנסה – עוד חמשים פראנק לחודש. בן־יהודה הוזמן להורות עברית בבית־הספר של כל־ישראל־חברים. הוא מודיע מראש למנהל המוסד, מר נסים בכר, כי לא יתרגם לתלמידים ולא כלום. רק עברית ידבר. בכר משיב: דוקא משום כך הנני מזמין אותך. נסים בכר כבר ניסה כזאת קודם בקושטא, ובן־יהודה לא ידע.

חרם ומוות

המלון נחוץ עתה יותר, ואילו השעות לעבודת הכנתו פוחתות והולכות. בית הספר והעתון אינם מניחים פנאי הרבה. והכוונה לא למפעל מדעי, אלא “לסיוע מעשי למי שרוצה לדבר עברית”. “על־פי הרוח, ששלטה בקרב בני הנעורים ברוסיה בזמן ההוא, היתה חכמת הלשון, הפילולוגיה בלעז, קצת קלה בעיני וזלזלתי בה. החכמה הלשונית לא היתה מקצוע חביב עלי ולא היתה לי שום תשוקה להתגדר בה” – מספר בן־יהודה בזיכרונותיו. אבל חייו החדשים מחייבים אותו לשנות ממחשבותיו.

לאמור, סידור המלים על פי אלף־בית רגיל אינו מתאים, כי איך ימצא המבקש את הדרוש לו? והלוא יהיה עליו לעבור על כל המלון, למצוא מלה אחת. הן אין מלון של סדר אלף־בית מקובל אלא בשביל הקורא הפוגש במלה ורוצה לדעת את פירושה. שעל־כן נקט בן־יהודה שיטת “הקבוצות”. כל שמות האבנים בערך אבן, וכל מה ששייך לעניני אבן. כל שמות האילנות בערך אילן, וכל אשר למקצועות הכרוכים באילן.

אבל בעבודה נוכח בן־יהודה לדעת, כי לא יוכל להבדיל בין ספר שימושי לספר מדעי, לגבי הגדרת תרגום המלה ופירושה. בביתו יוכל להשתמש במלה, כפי שהוא רואה בה הכרח מבחינה מעשית, אבל הספר הוא רשות הרבים. כאן נחוצה הכרעה מדעית לגבי מלים שיש חילוקי דעות על פירושיהן. כאן צריך לחקור וללמוד. המלון לא ייעשה, אפוא, בזמן כה קצר. הוא פירסם, כאמור, ב“החבצלת” ערך־לדוגמה: אבן. בינתיים ביקש לחבר, בעזרת חברים־מורים, ספרי לימוד במקצועות שונים. בספרי הלימוד באות רשימות מלים, מעין מִלונים זעירים. בהכנסת החומר בספרי־הלימוד תעזור לו גם דבורה, הלומדת נאה ומתקדמת נאה. גם בשביל המלון מצטבר ונוסף חומר רב.

הוא יוצא לרוסיה לבקש עזרה בשביל המלון וגם בשביל עתונו. הוא לא יכול לדור בכפיפה פובלציסטית אחת עם ר' ישראל דוב, לא די לו בהוספה קטנה משלו, בשם “מבשרת ציון” ליד “החבצלת”. אך בן־יהודה אינו יכול לקבל רשיון משלו לעתון חדש. על כן הוא קונה מאת ר' יצחק הירשנזון את הרשיון ל“הצבי”. ב“הצבי” הוא חפשי לכתוב, כפי שיורוהו שכלו ומצפונו.

העוני גדל. דבורה נחלשה מרוב יגיעה. הזוג פחד לקבל עוזרת הבית פן ישמע בנם הבכור, איתמר בן־ציון, שנולד בט"ו באב, אחד־עשר חודש לאחר בואם לארץ – מלים לא עבריות, ויבולע לדבורו העברי. הילד מתפתח יפה ושוב אין חשש לדיבורו, אך ההוצאה גדלה, והעתון בולע כספים.

דבורה עוזרת לעצמה מפעם לפעם על־ידי שהיא מוכרת מתכשיטיה, מבגדיה, מחפצי־הבית היפים שהביאה אתה, אך אין זה משנה את המצב מיסודו. הנה ינסה עתה דבר ברוסיה. מספר חובבי ציון נענים לענין המלון. הם תורמים סכומים פעוטים. ההשגות עודן פעוטות. בן־יהודה עצמו אינו איש כשרון־הארגון. גם כאן, ברוסיה, הוא בולט יותר כאיש־העקרון העקשני, מאשר כמבקש עזרה. הוא לבוש מזרחית, מגודל־זקן, דיבורו עברי ואינו זז ממנו. לילינבלום עצמו דוחה אותו, את האורח המכובד המתעקש דוקא לדבר עברית. אגודת הצעירים, “בני ציון” במוסקבה, שעמם נמנה אז גם אוסישקין, כוחה לא היה רב להושיע. אף על פי כן היתה משום עזרת־זריקה במעט האמצעים, שנתנו בעלי בתים אמידים, כגון אליהו קפלן מסקופין, יהודה נופך ממינסק, יצחק ליב גולדברג מוילנא, ואחרים. והמחבר חשב, כי המלון יכיל ארבעה כרכים ויוכל להמכר בארבעה רובל הסידרה.

בן־יהודה שב לארץ־ישראל, מעודד במעט העזרה הממשית, בתוספת המנויים ל“הצבי”, בהבטחות שקבל בפאריס מאנשי הברון, והוא נגש להמשיך את עבודתו בעתון ובמלון… והנה קפץ עליו החרם. ומעשה שהיה כך היה: חרדי ירושלים, מתנגדי החידושים, ואפילו כשהחידושים אינם פוגעים בשולחן־ערוך, נתרתחו על בן־יהודה, בשל מאמר נגד קיום השמיטה במושבות החקלאיות החדשות. בן־יהודה, שהטיף לויתורים לטובת החרדים, התנגד לויתור בשטח מכריע כזה, שבו תלוי עתיד החקלאות העברית. מעמד אכרים עברים, כפר עברי, הוא יסוד מדיני לתקומה, ואין לתת אפילו לכוח כה חזק וכה מכובד, כדת, לערער את היסוד הזה. אולם קנאי ירושלים השיבו על מאמרו של בן־יהודה בענין השמיטה בחרם גלוי, מלווה רדיפות וביזויים. בן־יהודה הפגין את תקיפותו ואת אי־תלותו על־ידי שהשליך מעליו בבת־אחת את הלבוש המזרחי ועל־ידי שגילח את זקנו וחזר אל החפשיות, שבה חי מאז עזב את הישיבה בימי־נעוריו. החרם שימש, כפי הנראה, רק סיבה מסייעת לצעדו זה. בין כך ובין כך נואש מהחרדים. הם לא קיבלו את תורתו. בחדרים, בבתי תלמודי־תורה ובישיבות לא ניתן שום מקום לדיבור העברי. בתי־הספר, שבהם לימדו הוא, נסים בכר ומורים צעירים אחרים, היו בחרם. מספר המוחרמים לא היה קטן ביותר. והרדיפות ליכדו אותם להתגוננות ולעזרה הדדית. נסים בכר, השתדל שבן־יהודה יקבל עזרה מהחברה ומאוצר־העזרה של בית־רוטשילד. את דבורה בן־יהודה, שכבר הספיק להשתלם בידיעת הלשון, קבל למורה בבית הספר אוולינה־דה־רוטשילד, שאחותו היתה המנהלת בו. עם בן־יהודה היה הישוב החדש, אכרי המושבות הצעירות. שם צלצלה הלשון העברית בפי ילדים ובפיותיהם של בני־הנוער. שם כבר הופיעו גם משפחות בודדות, שהעברית נעשתה לשון־הבית שלהן. לא היתה כל תועלת ברומאן עם החרדים. החשוכים שבהם, והם ששלטו בציבוריות של ירושלים, שׂשׂו לפגוע בתנועת ההתישבות על הקרקע, אף כי חלק של חרדי־ירושלים היה נלהב לעבודת האדמה, וגם עסק, למעשה, ברכישת־אדמה ובייסוד־ישובים חקלאיים עברים.

משפחת דוברי עברית בירושלים הלכה וגדלה. בבית בן־יהודה עצמו היו חמשה ילדים. הרי זה כבר בית נאה מחוץ לעיר העתיקה. הבית מרוהט אירופית והוא בתוך גן. הוא תלפיות לשוחרי התחיה. באים אנשי המושבות ואנשי יפו המזדמנים לירושלים. באים מורים וסופרים. כאן מדברות עברית גם הנשים הבאות אל בן־יהודה או אל דבורה. אך היא, דבורה עצמה, לא החזיקה מעמד. השחפת דבקה בגוף שנחלש מעבודה קשה, מאפס־מנוחה, ממאמצים, מצער גידול בנים ומצער מותם של שלושה מילדיה. אמה, שהובהלה מרוסיה, לפי בקשת החולה, באה אל דבורה, כשהחולה שוכבת ב“ביקור חולים”, והאם אינה מכירה את בתה – כה ירדה פלאים. אינה מכירה את החולה גם לפי קולה, כי גם בו היתה יד השחפת.

על גוף המתה היקרה, קרבן ההגשמה העצמית של חזיונותיו, קרבן האהבה והמסירות אליו, צריך היה בן־יהודה לריב עם חברה־קדישא האשכנזית, הנאחזת בשעת־הכושר שבאה לידה, כדי להינקם במוחרם ובאשתו. רק מפחד ההתערבות של חברה־קדישא הספרדית סודרה לבסוף הלויה.

ההספד על דבורה ב“הצבי” היה נוקב ביגונו, כנותו, וקיצורו. היה זה הפסוק הנודע מירמיהו: “זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה”.

האחות הממשיכה

רקמת המשפחה, שנקרעה קריעה טראגית כל־כך, נתאחתה על־ידי המשפחה עצמה. חמדה, אחותה של דבורה המנוחה, תלמידת המחלקה לחימיה של האוניברסיטה המוסקבאית, בת עשרים, הודיעה שהיא באה תחת אחותה. היא תינשא לגיסה ותהיה אם לילדי אחותה. היא תקדיש את חייה למשפחה ולמפעל. היא לא יכלה לזכור את בן־יהודה מתקופת השיעורים, שנתנה לו בביתם המנוחה דבורה, כי עוד פעוטה היתה אז, אבל הכר הכירה את בן־יהודה של עכשיו בימי ביקורו, בלבוש מזרחי, במוסקבה ב־1885. אולי השפיעה עליה ההערצה והמסירות של אמה לחתנה המופלא, אולי הרחמים ליתומי אחותה, ואולי כבר הלכה נפשה שבי אחרי רעיון שיבת־ציון. נפש נערה בהתבגרה מי ידע? אך עובדה היא, שהאחות החליטה להתיצב במערכה הקשה הזאת.

חזרה האזהרה בדבר המחלה וסכנת ההידבקות, אזהרה במכתב, ובידיעת רופא־ידיד בירושלים, שאסר על בן־יהודה את הנישואים. תשובתה של חמדה היתה: אפילו יארכו חיינו שנה אחת, חודש אחד, יום אחד, יהיו משותפים. בן־יהודה יצא לקראת כלתו השניה, אחות אשתו המנוחה, עד קושטא. בקהיר ערכו אצל הרב ר' בן־שמעון את חופתם. מכאן באו לארץ־ישראל. עם אשתו השניה באו גם הוריה, שהיו גם מדריכיו מנוער.

מרץ נעורים חדש, כשרון־ארגון, חריצות בקשירת קשרים עם אישים ומוסדות בעלי יכולת נוספו פתאום למפעל המלון, עם תפיסת רסן ביתו של בן־יהודה בידי חמדה. עניני ההנהלה של העתון והמלון ניתנו מעתה לידים בטוחות. כי בטרם למדה עברית החלה האשה הצעירה לנהל ברוסית ובצרפתית את חליפות המכתבים בעניני כספים ועזרה. שנ"ה יונס חותנו של בן־יהודה התחיל משתתף בעתון. לבן־יהודה רוָח, והוא יכול להתמסר יותר לעבודותיו העיקריות. היתומים לא היו עוד יתומים. הבית חודש וסדריו שופרו. אכן, בתקופת היתמות בין מותה של האם לבואה של האחות, בא המות כחתף על שלשה מחמשת הילדים, ממגיפת אסכרה. נשארו בחיים רק הבכור, איתמר בן־ציון ואחותו ימימה.

משלמדה חמדה עברית התחילה לעבוד גם במלון עצמו, מלבד אשר החלה משתתפת ב“הצבי”. שיטת הכרטיסיה לחומי המלוני זו היתה הצעתה היא, – היא הביאה אתה ידיעה על שיטה זו מהאוניברסיטה. בן־יהודה תרגם את המונח ל“שיטת הקלפים”. אחרי שהעיר לבן־יהודה על כך גם פרופסור שלמה שכטר, שבדרכו מקהיר בעסקי הגניזה ביקר אצל בן־יהודה כדי לראות במפעלו, עברה עבודת המלון ל“שיטת הקלפים”, והעוזרת הראשונה, שעבדה בזה, היתה מרת חמדה בעצמה.

גם בהיותה לאם, לא חדלה חמדה מעבודתה במפעליו של בעלה. לא עוד חששו לקחת אומנת ועוזרת הביתה. כבר נוכחו לדעת כי לשון האב והאם היא לשון הילד, ואין חשש מפני לשונה של האומנת. אדרבה, נערה צעירה, הנכנסת לאוירת בית עברי, תלמד אף היא עד מהרה את הדיבור בלשון זו.

בן־יהודה התרכז יותר בעבודת המלון. בזה היה הוא האחד בדור. שייכותו לפעולות ההתישבותיות והמדיניות לא היתה עתה אלא עתונאית. נסיבות חיים ואפיו האינדיבידואליסטי המובהק לא הדריכוהו אל שדה־הארגון, אל המונים. אדרבה, מפעם לפעם נכנס למחלוקת, אמנם לשם שמים, בעניני ציבור, והיה מקומם על עצמו גם את תומכיו ורבים מידידיו. תכונת הקנאות לרעיונותיו הכשירה אותו לגורל של תופס עמדת־יחיד נגד הרבים, נוח להסתבך במלחמה ציבורית למען חידושים הנראים לו ואינם נראים לציבור. בן־יהודה אינו מבצר לו עמדה של מנהיג הישוב. לעומת זאת נודע יותר ויותר במפעלו המיוחד במינו, וכן בעתונו הלאומי־המדיני, המדבר מדי שבוע בשבוע אל הישוב ואל העולם העברי כולו, כשהוא, העתון, מופיע במרכז האומה.

בן־יהודה נאסר כמורד במלכות

והנה אירע מאורע מדיני שריכז את תשומת לבו של העולם היהודי אל בן־יהודה וממילא אל מפעלו. בגליון חנוכה תרנ“ג (1893) נדפס ב”הצבי" מאמר־חג מאת חותנו המשורר, המשכיל שנ"ה יונס. המחבר עמד, במאמר, על היסוד המדיני של התקוממות החשמונאים, קרא לעבודת הישוב, וכמעט שאי־אפשר היה אז להתחמק ממליצה שקילחה מאליה בזרם הרגש והדיו גם יחד: “נעשה חיל ונלך קדימה”.

קפצו על הפסוק הזה החשוכים שבין קיצוני־החרדים אז, והביאו את המציאה אל התובע הכללי התורכי, אם בלוית דמי חנוכה או בלעדיהם. הפקיד התורכי נזדמנה לו מלאכה מדינית, אולי היחידה בכל תקופת כהונתו בירושלים.

את מחבר המאמר אי־אפשר היה לאסור: הוא היה נתין רוסי, ולפי חוקי הקפיטוּלאציה לא יכלה הממשלה התורכית לאסור נתין זר בלי רשות הקונסול שלו. אבל העורך היה עותומני, והוא נאסר מיד.

ולמה היה בן־יהודה עותומני, על־אף ידידותו עם הקונסול הרוסי קוזובניקוב על־אף קשריו המצויינים עם אנשי הקורפּוס הדיפלומאטי כולם? – משום הכרתו המדינית.

משנתו המדינית של בן־יהודה היתה – עלייה והתישבות, תרבות עברית וחדירה לתוך החיים המדיניים העותומניים, כדי לנצל כל האפשרויות המרובות שבקיסרות המרושלת ההיא. כדי לנצל את הזכויות כדאי לשאת גם בחובות ובקשיים. ולכן יש לקיים את הנתינות העותומנית ולמַצות את חיי האזרחות ככל האפשר. הגשמה עצמית – יסוד ראשון בשיטת בן־יהודה להחיאַת האומה. משהבריק במוחו הרעיון של תחיית האומה על־ידי שיבת ציון באה גם ההחלטה־הנחושה, להגשים בכל מחיר. לא לחכות לסיטואציה נוחה יותר, אלא להיאחז בארץ־ישראל כמות שהיא, בירושלים, בחברה הירושלמית כפי שישנה, לחדור לתוכה, לחיות בנימוסיה, בגידול זקן ופיאות, בלבישת ארוכים, בשמירת המצוות המעשיות, בכניעה לאוטונומיה הקלושה של העדה היהודית של אז שבראשה “ראשון לציון”, החכם־באשי אשר הקאואסים ההולכים לפניו משמשים צלצלה של תפארת שלטון. וזה על־אף החפשיות הגמורה מכבלי דת. וזה על־אף הרציונליות והיחס לחיים ולהנאה מהם שהוא מביא אתו מפאריס.

ואין צורך לספר פה על יסוד ההגשמה שבגזירה העצמית העקשנית: עברית, ויהי מה, עברית תנאי לבית, לאשה לגידול ילדים. ויאמרו גם הידידים שבידידים כי סכנה היא להתפתחותם של הילדים באין להם חברים ללשון, שהוא הורס חיי עצמו וחיי זולתו וכדומה.

אך נחזור אל המאסר. בן־יהודה נדון למאסר שנה, אולם פסק הדין בוטל כעבור זמן קצר. אדמונד רוטשילד, הברון והנדיב הידוע, “התיצב בעבי גבי מגנו”. ניתנה הוראה לפקידי־הברון לערער על פסק־הדין ולבטלו. רבבה אחת של פראנקים סידרה את הענין בבית־הדין־לערעורים בבירות. לרוטשילדים יקרה להם המסורת היהודית של פדיון שבויים, ומה גם כשהנפגע הוא מלומד יהודי בירושלים, טיפוס מענין של חניך־המערב הדבק במזרח ועוסק בעבודה חשובה, מדעית־לאומית, כיצירת המלון העברי השלם הראשון. והוא גם מתיחס במידת מה על חבר־העובדים של כי"ח, מורה בבית־הספר של החברה. והרי כל האשמה עליו אינה אלא עלילה.

אולם יש סיבה אחרת, לא פחות חשובה, לטשטש בגללה את הענין. הנדיב הידוע היה גם בעל עקרונות מדיניים משלו, והאיסטרטגיה המדינית שלו היתה – שקט, ציוּת לממלכה העותומנית. לא להגביר חשדות בחוגי יילדיז־רקיוסק בקושטא כלפי תנועת־היהודים אל ארץ־ישראל, ליצור עובדות חדשות, בלי לעורר תשומת־לב יתירה, ומכל שכן חקירות מדיניות. והרי מן המשפט הזה מבצבצת סכנה. מי יודע אילו חקירות ודרישות ומסקנות תבואנה. והמלשינות היהודית – מי יודע עד היכן תגיע. הדבר ברור לגמרי. הוא גלוי וידוע כציוני מדיני (מבלי לפרש כמובן בשם זה). הנדיב מקבל את הבטחתם של ר' שמואל מוהליבר ושאר חברי המשלחת של חובבי ציון, שלא יגלו כי הוא, הברון, הצרפתי, המיליונר, התיצב מאחורי חובבי־ציון – הוא לא יתן לנפח את הענין ולסכן על־ידי כך את מפעל הישוב. העסק סוּדר. בן־יהודה שוחרר. רק העתון נסגר. אחרי חדשים אחדים נתקבל רשיון חדש, ושוב לא בלי “האמצעים” של אז.

אבל אליעזר בן־יהודה נתרשם. הוא, חולה־השחפת, גונח הדם עוד מימי אוניברסיטה בפּאריס, אינו מעז להסתכן עוד במאסר, בסיגופי־גוף, שלא יוכל לעמוד בהם. הוא נזהר שלא להסתבך בין גלגלי השלטון התורכי. לכן לא מצאנוהו בקונגרס הציוני הראשון, עם כל התלהבותו להרצל. אי־אפשר היה לעשות פומבי להתקפה הציונית־המדינית הגדולה של הרצל. בן־יהודה נאלץ להסתפק בברכה מרחוק. מירושלים לא נבחר גם איש אחר לקונגרס. אי אפשר היה לכנס אסיפות ולדבר גלויות. גם צל המלשינות עדיין לא סר. ובכן היתה ירושלים מיוצגת על ידי אחד מתלמידיו של בן־יהודה, סטודנט בהידלברג, בחור יליד ירושלים, אברהם שלום יהודה. אמנם, בחר אז הקונגרס בבן־יהודה לועדת התרבות שליד הועד־הפועל הציוני. רק אחד מחבריה של אותה ועדה עודנו בחיים, הלא הוא הרב הראשי ליהודי שואֵדיה, ד"ר מרדכי אהרנפּרייז.

מרת חמדה בן־יהודה מספּרת כי אינטליגנטים ערבים, מהמעטים שהיו אז בירושלים, קיבלו אז, לפני חמשים שנים, את התכנית ארץ ישראל כמדינה יהודית כבשורה גם להם. הם ראו בזאת גם בשבילם – יציאה מן הביצה הרוחנית. עם הידיעות על הקונגרס הציוני והחלטותיו הביעו לפי מיטב הנימוס את ברכותיהם לבן־יהודה.

ושוב אל תקופת־המאסר. החשוכים שבאשכנזים שמחו בחשבם, כי נתפּטרו מבן־יהודה ומ“הצבי”, הכלי היה מסוכן בעיניהם עוד יותר מהחוצב בו. הוא חדר למאות בתים. בני־הנעורים האמינו בעולם הגדול וחיפשו פתרונות לשאלותיהם בעתון. הם למדו גם לשקול את הנעשה בירושלים, לבקר את הפּרנסים, להרהר אחרי גבאי־צדקה. והלא העז בן־יהודה עוד קודם לכן לדרוש תקנה נגד השמיטה. כמובן, שביטלוהו בחרם, אם כי היה נזהר במצוה קלה כבחמוּרה. אולם בן־יהודה לא נבהל מן הרדיפות, אדרבה, הוא השיב לחרם תשובה, שהיתה אמנם רצויה לחשוּכים, אך התירה עוד יותר את ידו למלחמה בהם. הואיל והויתורים שלו לאורח־החיים של החרדים הירושלמיים לא הועילו במידה מספקת להקליט בקרבם את רעיונות־התחיה, ואת הלשון העברית לא חפצו בשום אופן לקבל אפילו כשפת־הלימודים בחדרים, בבתי תלמוד־תורה ובישיבות, למה לו כל הקרבן? אז קם והתגלח ופשט את הבגדים הארוכים וחזר כולו לנוסח־אירופה.

בינתיים קיווּ החשוכים, כי יוכלו לבן־יהודה בסיועה של מלכות. המלשינות אמנם איסור חמוּר הוא, אבל “עת לעשות לד' הפרו תורתך”. ותגבורת לא־צפויה באה להם לחשוכים, דוקא מהעדה הספרדית. הרב הראשי בקושטא שסמכותו היתה פּרוּשׂה על העדה היהודית בכל הממלכה, שלח גם הוא הוראה לירושלים להחרים את בן־יהודה בכל בתי הכנסת, כאות לנאמנותם של היהודים לשׂוּלטן.

אז שקע בן־יהודה בעבודת המלון בלי הפסק, קרוב לשנה, והמפעל התקדם יפה יפה, בהיקף ובאיכות. המחבר ניגש להדפסת חוברת לדוגמה, בעזרה כספית של “כל ישראל חברים”. הועד לעניני ספרות של החברה ראה קודם דפים אחדים לדוגמה והעיר הערות של מלונאים מקצועיים, שבן־יהודה קבל את רובן. חברי הועד להוצאת המלון, שנוסד אז, היו יהודה גור (גרזובסקי), ד“ר אהרן מזיא, ד”ר י. שטיין, דוד יודילוביץ וישראל בלקינד.

והמאורע המדיני וההשתלשלות הדרמטית שלו עשו הרבה לפרסומו של בן־יהודה ומפעלו, ולבבות רבים הוכשרו יותר להיענות לעזרתו. גל של התעוררות עבר את נאמני־ציון בעיירות של מזרח אירופה. זר־המעונה הוסיף על זהרו של האיש הנערץ.

כתר מדע וכתר מדינאות

אחרי זמן מה הושג מאת הפחה הירושלמי על שמה של מרת חמדה רשיון לחדש את הוצאת העתון – “ההשקפה” יהיה עתה שמו. שוב הואטה עבודת המלון, ושוב היה הדבר לטובה. המחבר החמיר עם עצמו בעבודתו המתונה יותר ויותר מבחינת המחקר המדעי, הוא העז לעשות את מסעו המדעי הראשון אל ספריות פאריס, ברלין, לונדון, ואחר כך גם אל פּדובה, פירנצה, רומי וקושטא, כדי להעשיר את מקורותיו ולהקיף יותר את כל אשר יימצא בגנזים העברים של הספריות האלה.

המלומדים העברים בבירות הגדולות הכירו בערך המפעל של מלון הלשון העברית של כל הדורות, אשר עוד יום טוב ליפמן צונץ כתב על צרכו. חוברות־הדוגמה, שהביא בן־יהודה, הוכיחו, כי לפניהם עבודה מדעית שלא תביישנו. המלצותיהם של המלומדים והקשרים האישיים של בן־יהודה הועילו להשיג אמצעים מאת מוסדות ואישים נדיבים בשביל העבודה בספריות ובמוזיאונים בבירות. אולם לכלל סידור של הדפסת־המלון לא הגיעו הדברים. התשובות היו תמיד: עוד מוקדם הדבר. יש להכין את כתב־היד שיהא שלם.

במסעו הראשון אל בירות אירופה בא בן־יהודה בדברים גם עם מדינאים בעניני הציונות. היה זה ב־1898. שדה המדיניות העברית שוב לא היה הפקר. על אופק התחיה כבר עלה הרצל, והבימה המדינית היהודית הוקמה. בן־יהודה חשש להשתתף בקונגרס, מפני מעמדו בתורכיה לאחר המשפט על “נעשה חיל ונלך קדימה”. הוא בא בדברים עם נורדוי וזנגביל שקבלוהו בכבוד, בידידות ובהבעת רצון לעזור. בן־יהודה הגיע אז גם אל הרצל. על שיחתם לא נודע הרבה, אולם מהמעט שנרשם עליה בספרי הימים של הרצל וממכתביו של בן־יהודה הביתה, ניכר, כי לא קרבו זה אל זה. תפיסתו של הרצל את התחיה המדינית היתה שונה לגמרי משל בן־יהודה. האסטרטגיה ההרצלית לא התבססה לא על הישוב הקיים של ירושלים, לא על יסוד מושבות בשיטותיהם של חובבי־ציון והנדיב הידוע, ולא על הכשרה רוחנית ממושכת שתינתן לעם. אבל בענין המלון הכיר גם הרצל, והוא הבטיח עזרה כספית מתמדת של הועד־הפועל הציוני, שהיה כמובן, דל כספים. בעצם לא חזרה בה ההסתדרות הציונית מאז לתמוך תמיכה חמרית סמלית במפעל המלון, שהוכר כמפעל לאומי־תרבותי ממדרגה ראשונה. בתקופת הנשיאות של פרופיסור ורבורג הוקצבה למלון תמיכה רשמית של ההסתדרות הציונית בסך אלף פרנק לשנה.

בנסיעתו הראשונה ברוסיה מצא בן־יהודה הד גם לענין עתונו “הצבי”. לא כך היה בבירות אירופה, שבהן לא נמצאו לו חסידים, מפני שלא היו בהן קוראים לעתון עברי. אבל בן־יהודה לא אבה כלל להרפות מהעתון. זה היה לא בלבד מקור מחיתו החמרית. הוא לא ויתר על עמדתו במערכה הציבורית המדינית והחינוכית, הוא לא ביטל כלל את דעותיו מפני דעותיהם של המנהיגים החדשים. אם כי הכיר בהם, וביחוד בהרצל. בן־יהודה גם לא השלים לרעיון שהוא ייסגר בארבע אמות של הלכה ויסתפק בכתר תורה ומדע.

את חנו וכוחו בחוגים היהודים הגבוהים בבירות אירופה רכש לו לא בתור מלונאי, המצטמצם במקצוע, אלא כסמל של טיפוס יהודי הגדל בארץ־ישראל החדשה לכבוד ולתפארת, טיפוס של יהודי גאה, בקי בהוויות העולם, בעל חיצוניות ונימוסים וגינונים נאים, הוגה בעניני עמו המדיניים והחמריים כהגות אחד ממדינאי אירופה בעניני אומתו הוא; לוחם לעתיד עמו וסובל בהגשמת רעיונותיו ומגשים מפעל מדעי גדול, שעל כל פנים יוסיף נדבך חשוב בבנין תרבותנו הגדולה.

בן־יהודה ידע, כי האגדה המתרקמת סביבו בגולה נזונה ממאבקיו הציבוריים והמדיניים למען התחיה, על פי דרכו. בימים שהיה במאסר ונמצא בסכנת נפשות נסערו חובבי־ציון בכל התפוצות. מכתבים, טלגרמות, עידודים ותשורות הגיעו מארצות שונות. הלב העממי נתרעד והמה על בן־יהודה האיש, ועוד יותר – על דמותו הסמלית. המו גלי אהבה, רצופים גם תמיכה כלשהי. תמיכתו של אדמונד די־רוטשילד היתה גם היא, בעצם, אחד הגילויים של ההד העממי הזה, מלבד היות הנדיב גם קרוב יותר לצד המדיני של המאורע ומלבד הקשר האישי של שליחיו אל האיש בן־יהודה בארץ־ישראל.

בן־יהודה לא עזב את עמדתו בעתון, גם משום שלא רצה לאבד את מעמדו המרכזי, המכובד בקרב הישוב בארץ־ישראל. העבודה העתונאית הזינה את נפשו, אולם היא גם ריכזה אליו את תשומת־לבם של הישוב ושל התיירים. אין דבר, אם עבודת המלון תתמתן. הקצב האטי גם יבטיח את ההשתפרות המתמדת של איכותו המדעית. ובינתיים יגדל הבן הבכור, המשלים את השכלתו בפאריס ובברלין, והשואף מאד למלאכת עתונאי. כאשר תעבור העריכה לידו, יוכל האב להיפנות יותר למלון, מבלי שיפסיד הבית את הכוח־השואב שלו. ובינתיים גדל גם חלקה של האשה הצעירה חמדה בעבודת העתון והמלון גם יחד, וכן מתקבלים גם העוזרים הקבועים הראשונים לעבודות העתון והמלון.

המלון בהיכל בינלאומי

עבודת המלון התקדמה עד שהגיע זמן לדאוג להוצאתו לאור. כבר אפשר היה להתחייב על הכנת כרכים זה אחרי זה. כתב־היד בשביל הכרכים הראשונים כמעט כבר מוכן. ב־1906 יצאה מרת חמדה בן־יהודה לאירופה לרכוש למלון מו"ל. היא נסעה לברלין, שבה קיותה למצוא עזרה מצעירי העסקנים הציונים, שכבר נתפרסמו בעולם היהודי, ומבעלי־אמצעים שבמחנה הציוני. הראשון ברשימתה היה פרופיסור אוטו ורבורג, שבימי סיורו במזרח ובארץ־ישראל ביקר בבית בן־יהודה בירושלים ונתרשם מכל אשר ראה.

אמור אמרה המשפחה להכשיר את איתמר־בן־ציון, שיהיה גם היורש והממשיך בעבודת המלון. לשם כך הכניסוהו לבית המדרש למדעי־המזרח שבברלין. אולם אין המדע לוקח את לבו של הצעיר הנסער, שקסמו לו עניני מדיניות, חברה ועתונאות, ובעודו תלמיד האוניברסיטה, הוא מתמסר לעבודה עתונאית, כסופר ברליני לעתוני צרפת, ואילו את לימודיו הוא מזניח הרבה. לימים, אחרי מות האב, יחשוב הבן הבכור גם הוא על עבודה בשטח המלון, אולם רק כדי להוציא את המלון של אביו ב… אותיות לטיניות, לפי רעיונו: שגם הוא, הבן, יעורר מהפכה למען הלשון העברית ולטובתה, על ידי שיחליף את האלפא־ביתא האשורית בלטינית.

אך מפני החידוש שבמלון עברי לסגנוני כל הדורות, היה המפעל רגיש מאד להערותיהם של המלומדים. פרופיסור אוטו ורבורג, שהיה אחר־כך נשיא ההסתדרות הציונית, אמר להדפיס על חשבונו את מלון בן־יהודה, אולם אויגן מיטווך, שנחשב בברלין מומחה גדול בעברית, למרות גילו הצעיר, חיוה דעה בקרתית על המלון, ואמר לורבורג, כי הוא עצמו, מיטווך, מחבר מלון עברי מושלם יותר. מיד הושפע ורבורג וחזר בו מהבטחתו. מרת חמדה הזמינה טלגרפית את בן־יהודה מירושלים לשם הגנה על מפעלו ולשם עבודה למענו. אבל בן־יהודה הסכים לדעתו של מיטווך, שהמלון עוד טעון השלמה בלשנית. לפי המלצותיהם של החכמים אברהם ברלינר וד"ר הילדסהיימר הסכים ורבורג לאפשר לבן־יהודה עבודה במשך כמה חדשים בספריות ברלין, כדי לשפר את המלאכה, אף הקציב לו תמיכה חדשית להמשכת העבודה בירושלים, 300 מרק לחודש.

הזוג בן־יהודה חזר לירושלים ברכוש מדעי נוסף, בתמיכה נוספת ובקשרים נוספים למען המלון, אך בן־יהודה נוכח יותר ויותר לדעת, כמה ענקית המלאכה לפניו, מה רב העמל המדעי, מה רבים הקשיים החמריים עד שיושלם המפעל. אולם לחזור בו מן העבודה לא יכול עוד. כבר הושקעו במפעל יותר מעשרים שנות יגיעה ויצירה, אין לתת לחומר הרב שנאסף שילך לאיבוד. ערכו של החומר הוא למעלה מכל ספק. והנה, נזרק בו סם חיים מחדש. בא לירושלים פרופיסור שמואל קרויס. הוא ראה את החומר ונתפעל מעשרו, מעוצם המלאכה שכבר נעשתה, הוא דורש מבן־יהודה להמשיך ויהי מה, להשלים את המלון, שגדולי המלומדים בעולם מחכים לו.

מרת בן־יהודה שוב יוצאת לאירופה. הפעם היא נוסעת בתא־המבשל של האניה, כי לא נמצא לה תומך, שיתן לה להוצאות הדרך, כבנסיעה הקודמת. היא פונה הפעם לבודפשט אל המלומדים העברים הגדולים. אתה תיבה של חומר, אותיות א‘, ב’, מ‘, ות’. – והנה הצלחה. אף שבן־יהודה אין לו כל תואר אקדמי, סומכים החכמים קרויס, בנימין־זאב בכר, יצחק גולדציהר, יהודה־אריה בלוי, את ידם על מדעיותו של המלון, כי הכירו בערכו, כאשר בחנו את החומר. הסכמותיהם של גדולים אלה משכנעים את ברלין. הדור העולה של עסקני הציונות הצעירים רוצה לעזור. האשה הצעירה עושה רושם. מופלא בעיניהם בצירוף האירופּיוּת והעבריוּת שבה. היא מייצגת מפעל מדעי ממשי, וכל המניעים הנפשיים מצטרפים כאן לחיוב. גם אנשי חכמת ישראל, גם הציונים, גם חברת “עזרה” אשר רקע של הגרמניות הפטריוטיות ניכר מתחת להתלהבותה לפעולות ישראליות בארץ־ישראל – נותנים יד לעזרה. נוצר ועד להוצאת המלון שבו משתתפים פרופ' אוטו ורבורג, ד"ר פאול נתן, פרופ' מרטין פיליפזון, א. ש. יהודה. ואולם עוד לפני זה מעורר ידידם של הזוג בן־יהודה, הצייר אפרים־משה לילין, את השאלה בדבר רכישת הגושפנקה של בית הוצאת המלונים המפורסם, של לאנגנשייד. עולם המדע ייכבש על ידי השם הזה. והגושפנקה הזאת היא תמיד קמיע טוב לצוד לבותיהם של נדבנים ומוסדות יהודים. ההיכרות עם לילין קשורה בתנועת האמנים של שמואל הירשנברג וחבריהם להקים את “בצלאל” בירושלים כמרכז אמנות ומלאכת מחשבת.

המלצתם של אנשי המדע היהודים מתקבלת. המומחים הנוצרים, וביניהם פרופ' פרידריך דליטש, סומכים גם הם את ידם על המלון. נשארת בפני בית לאנגנשייד רק שאלת הכסף. מרת בן־יהודה מתחייבת בהסכם חשאי עם הנהלת בית ההוצאה, שהיא תספק את הכספים, והחוזה נחתם. בית ההוצאה המהולל, בעל המלונים המדעיים לכל אומות התרבות, יוציא גם את מלון הלשון העברית. בן־יהודה מוותר על ההדפסה בירושלים, ורק על שער הספר – כך הותנה – יהא כתוב “ברלין־ירושלים”, אך לעומת זאת הוא מפאר את שם הלשון על ידי שמלונה מקבל שויון זכויות באוצר המלונים של אומות העולם. העבודה מתחילה בקצב חדש ובתקוות מחודשות.

במעלה ובמורד

ב־1908 מתחיל בית־ההוצאה בברלין להדפיס את גליונות המלון אשר שמו הלטיני הוא:

Thesaurus Totius Hebraitatis

et veteris et recentioris

auctore

Elieser Ben Jehuda

Hierosolymitano

ב־1909 מופיע הכרך הראשון מא' עד ערך “בעתה”. הכרך מוקדש לאדמונד רוטשילד. אליעזר וחמדה בן־יהודה נוסעים לאירופה לחוג את הנצחון במערכה הראשונה ולהכין את הדרוש למערכות הבאות.

בינתיים עובד המחבר עבודה בספריות ובמוזאונים. רעיתו עוסקת בהשגת־אמצעים. בידי הועד הברליני כבר נמצאים אמצעים לכרך שני, ואולם יש לדאוג גם לשלישי. המחבר סר לפטרבורג אל האֶרמיטאג' המלכותי ולספריות העליונות לשם עבודה. וכן לפגישה עם חובבי הלשון. לפניו כבר הלכו ההדים של הרצנזיות והביקורת המפליגות בשבח המפעל.

מרת בן־יהודה מנסה דבר אל עשירי מוסקבה ויוצאת בפחי נפש. אחיה העשיר רוצה לעזור לה ולבני ביתה, אך לא למלון. לפי תפיסתו, ישנה כתובת מסודרת: עם־ישראל. אם רוצה עם ישראל במלון, ישלם, יתן אמצעים. אם לא יתן אמצעים, סימן שאינו רוצה, “ואל תדאגו לו אתם ואל תמיתו עצמכם באוהל תורתו”. והאיש כרבים אחרים, שאינם מבינים, כי המלון אינו אלא אחת הצבתות שבהן חוזר ישראל להיות לעם בריא, וצבת בצבת עשויה. גם בפאריס אין מרת חמדה משיגה הפעם שום אמצעים. אולם דוקא בירושלים באה ישועה לזמן מה: יעקב מוזר, ראש עירית בראדפורד שבאנגליה, שתרם את הכספים לבית הגימנסיה הרצליה בתל־אביב, ביקר בירושלים, נתרשם ממפעלו של בן־יהודה, ותרם את הכסף הדרוש לכרך השלישי.

אישיותו של בן־יהודה מזדהית יותר ויותר עם המלון. אילולי המלון, מי יודע היכן היה עומד. הישוב גדל, וכוחות רוח והנהגה קמו גם בישוב החדש וגם בישן. פולמוס אוגנדה, שבו היה בן־יהודה לצד מקלט־הלילה, פסל אותו בעיני ציוני־ציון, אשר הם ידם על העליונה בעולם הציוני. לדיבור העברי קם נושא עקשני חדש בתנועת העבודה. בעתוני משפחת בן־יהודה התחרו בתוכן ובטיב, בסגנון ובמגמה – העתונים החדשים של תנועת העבודה ומאספי־הספרות הרציניים החדשים. אולם המלון, העבודה המדעית השקטה, המתקדמת, הגואלת מנשיה ומעזובה יותר ויותר אוצרות של הלשון העברית בכל הדורות – נשארו כמקדש־מעט בירושלים ואליעזר בן־יהודה כהנו, עטור פאר הראשוניות, מעוטר זר הקוצים של הנרדף בתקופת בראשית, נרדף ומסתגף בעוני. הוא המשיך בעבודתו המדעית, והעבודה המדעית קיימה אותו כאישיות מרכזית בישוב. כי בינתיים רבו בישוב אנשי תרבות, שידעו להעריך את המפעל, מעל למעידות וירידות לזמניות, שהן הכרחיות בתולדותיו של מפעל, כהכרחיות הגאות והשפל בים. בקורת על בן־יהודה כאיש־הווה שוב אינה חותרת תחת מעמדו של חלוץ המפעל המדעי העברי.

היה מבחן לדבר באמצע העבודה בשביל כרך ב'. מעשה וגזבר הועד הברליני פרופיסור מרטין פיליפזון, יצא מעירו לחופשה ולא הניח במשרד הוראות לשלוח את התשלומים החדשים בירושלים. בא משבר בבית בן־יהודה. ­– אין פרוטה לפורטה, וקדרות האופק מתחילה לרפות את הידים. אז פנתה מרת בן־יהודה ביפו אל ד“ר ארתור רופּין ומבארת לו את המצב. מיניה וביה הוא מסכים להפגיש במשרדו מספר עסקנים, שיקבלו עליהם את הדאגה למלון. היו שם יהודה גור, ז. ד ליבונטין, מרדכי בן הלל הכהן, ד”ר שמריהו לוין ואליהו ברלין. בה במסיבה נתאסף סכום הגון בהתחייבויות, ואליהו ברלין קיבל עליו את הגזברות, והיה שולח למשפחה את התשלום החדשי, עד שנתבררו הדברים בברלין, והסדר שב לקדמותו. והכרך השלישי הובא ליעקב מוזר באנגליה, אולם אמצעים נוספים לא נתן האיש. לא נמצאו גם נדבנים אחרים באנגליה, אולם הפרופיסור קאלישר הגביר את הפעולה בועד הברליני, שסיפק קודם לזוג בן־יהודה את האמצעים לעבודה ממושכת באיטליה, בספריות פארמה, פירינצי ורומא. פרופיסור קלישר בישר, שיש אמצעים לכרך רביעי.

בדרך חזרה לארץ־ישראל סרו המחבר ורעיתו לקהיר ונתקבלו בכבוד ומאור פנים על ידי עשירי היהודים. בתיווכו של מנהל בית הנכות המצרי, מספּרו, סודרה הרצאה של בן־יהודה בפני האקדמיה הערבית. בן־יהודה דיבר בפני המלומדים הערבים והאירופים על קירבת הלשונות ועל שרשים עברים בלשון הערבית. עשירי מצרים נתרשמו ואספו ביניהם למען המלון 5000 פרנק. בינתיים עבד המחבר בספריות ובתי־נכות שבכרך זה ואחרי כן נסע הזוג לאנגליה. שוב פנה המחבר אל היכלי־המדע ורעיתו אל אילי־הכסף במשפחות היהודיות המיוחסות. מהן לא הושג כלום, אולם הרב הראשי, ד"ר י. הרץ השיג 500 לירות מתורם דרום־אפריקאי, שרצה בעילום־שמו, ושמו נשאר עלום עד היום. אחריו בא הרב הספרדי מוריס ג’וזף ואסף מבני עדתו סכומים ניכרים. כך נתקבלו האמצעים בשביל הכרך החמישי. במיזוודות מלאות אלפי “קלפים” – כרטיסים – חדשים מהמוזיאון הבריטי ומספריות אוכספורד וקמבריג' ובלב מעודד חוזר בן־יהודה ירושלימה.

בהשפעת אהרן אהרונסון מבקר בארץ יוליוס רוזנולד, הנדיב היהודי האמריקאי שהקדיש מיליונים לסעד הכושים. הוא מבקר אצל בן־יהודה ותורם 500 ליטרא שטרלינג בשביל הכרך הששי. העבודה נעשית ביתר הרחבת־דעת. אותה תקופה מבקר בארץ ואצל בן־יהודה מר הנרי מורגנטאו (אביו של מורגנטאו, מטרוּסט המוחות של רוזבלט), מי שהיה ציר ארצות בקושטא. ההיכרות אתו ועם בתו (שנישאה למליונר יעקב ורטהיים) תסייע אחר־כך לבן־יהודה בתקופת מלחמת־העולם הראשונה.

המחבר פרש יותר ויותר מעבודות אחרות. גם האורחים הבאים לבקר את בית בן־יהודה יודעים את הדבר. הוא עוסק בתורתו. וכבר ישנם בארץ חוקרי לשון, שבן־יהודה יכול לברר וללבן אתם דברים שבספק. יש גם שאינם־יהודים, העוקבים בהערצה אחרי עבודתו של בן־יהודה, האב דורם הדומיניקני, פרופיסור גוסטב דלמן ואחרים. נראה, כאילו עלה בן־יהודה על דרך רחבה זרועת אור, שבה יוכל ללכת עד סוף מפעלו ועד סוף חייו, מתוך רווחה.

אולם עם מלחמת העולם הראשונה, נתעוררו בו בבן־יהודה החושים המדיניים. הוא לא יכול עוד לעבוד במלון. גורל ישראל על המאזנים. מלחמת העולם תפיל מדינות קיימות ותייסד חדשות. “האדם החולה” – הממלכה העותומנית – על שולחן הניתוחים. הישוב אלינו חלקנו? ועד אז, מה יהיה על הישוב? הנה מתחילות רדיפות הציונות, המאסרים, החרמות, העינויים, איומי התליות. כתריס בפני הגירושים קורא בן־יהודה להתעתמנות, כפי שעשה הוא עצמו עוד לפני שלושים וחמש שנים. ואמנם, ישנה תנועת התעתמנות לא קטנה. אך אין היא מצילה טובי הישוב מגירושים, אם לחוץ לארץ ואם לחבלים מרוחקים באנטוליה. מה יעשו בו בבן־יהודה? השכחו את משפטו המדיני? היסבלו אותו בירושלים? ומה יעשה בתוך ישוב חרב, מדוכא? מרת חמדה בן־יהודה מכנסת בסתר, שלא מדעת בעלה, לאספה את טובי ירושלים, דוד ילין, יוסף מיוחס, ד“ר יוסף לוריה, ח. א זוטא, ד”ר יצחק לוי, ד“ר א. מזיא, ד”ר יעקב סגל, ד"ר נפתלי ויץ ואחרים. היא מספרת להם על מצב־נפשו של בן־יהודה. הוא אינו כותב שורה אחת בשביל המלון, אינו פותח ספר. סכנה נשקפת לחייו. יגזרו נא הנאספים עליו, שיצא לאמריקה לתעמולה למען ארץ־ישראל, ובצדו של תפקיד זה גם ימשיך בעבודת המלון. אם תהא זו פקודה בשם הציבור – יישמע.

ידעו הנאספים, כי לא קל לו לבן־יהודה, שקרא לאנשי הישוב להתעתמן ולהחזיק מעמד, שיקום הוא עצמו ויעזוב את הארץ, כאילו להציל את נפשו. אך מרת חמדה מפצירה בהם, ונראים להם טעמיה ונימוקיה. ובן־יהודה נשמע לגזירת העסקנים.

כתב־היד של המלון הופקד בידי הקונסול האמריקאי, ומשפחת בן־יהודה הצליחה לעלות על אניה אמריקאית ולהפליג. לא היתה זאת נסיעה קלה. היתה פקודה בנמלים לעכבו. פעמים נעשה הנסיון לצאת ולא הצליח. בשלישית נסעה המשפחה ברשיון מפורש של מפקד ירושלים, שהיה ידיד לבן־יהודה, ואילו מפקדה של יפו, שהיה אפיפיורי יותר מהאפיפיור הוזמן אותו יום על ידי שני ידידים ערבים למשתה מרוחק מהעיר, לפי סידור מכוון על ידי משפחת שלוש. היחסים בין הנכבדים היהודים והערבים היו אז טובים למדי. התורכים הכבידו אז את אכפם על שני העמים כאחד.

גלות וגאולה

לתקופה קצרה צריכים היו אז ראשי ההסתדרות הציונית האמריקאית לבן־יהודה יהודה המדינאי, המפורסם בקרב המונים. גם ביהדות אמריקה לא חסרו חוגים רחבים, שהיה להם יחס אל הלשון העברית, ולפחות מושג בדברי ימי־התחיה. אלה ידעו את השם בן־יהודה, או ששמע דמותו האגדתית הגיע אליהם.

בהסתדרות הציונית באמריקה התרוצצו אז שתי המגמות הנאבקות זו בזו: לתמוך באנגליה וצרפת, אף שהם בברית עם רוסיה (ההסכמה), או להעדיף את גרמניה שהיא עם תורכיה, ואשר ארץ־ישראל היא לפי שעה ברשותה. מה יהיה גורל הישוב הארצישראלי, אם התנועה הציונית תצטרף אל מדיניות ההסכמה? האם לא יצא שכרן של כל התקוות לעתיד בהפסד של חורבן הישוב כיום? כלום יש למישהו רשות להקריב את האנשים החיים שבישוב על מזבח הישוב העתיד? כפות המאזנים נראו כשוות בשיקולים המדיניים, ונחוץ היה להכריע לצד אחד.

והיה אז ערך לחוות דעתו של בן־יהודה, הבא ישר מארץ־ישראל באניות האחרונות; דעתו של האזרח העותומני הותיק, הכואב את כאב מדיניותנו בארץ־ישראל זה שנים רבות, משך זמן ארוך יותר מאשר כל עסקן ציוני בתקופה ההיא; בן־יהודה המסמל בעצמו את הישוב ואת כיסופי העתיד שלו.

הוא הוזמן ע"י נשיאה הגדול של הסתדרות ציוני אמריקה אז, לואיס בראנדייס, אל ישיבת הועד הפועל, ונתבקש לחוות את דעתו בגלוי ובבירור. ובן־יהודה לא היסס, ובבהירות חרץ משפט, בדברו בשם הישוב. רובו הגדול של הישוב, – אמר – דורש מהתנועה הציונית, וכן מהמוני־היהודים, להתיצב לצד מדינות־ההסכמה, למען שחרור הארץ וקיום תקוות הגאולה. אל לנו להתחשב ברגשות אחרים.

עד מהרה חזר בן־יהודה ונתכנס בעבודת מלונות. חתנו של מורגנטאו, יעקב ורטהיים ובנו מוריס, ואתם לואי מרשל, הרברט ליהמן ואחרים, הניחו בידו אפשרות עבודה שקטה. הבנים סודרו בעבודות שונות. עבודת המלון ועבודות ספרותיות אחרות התקדמו. יום יום מביאים לבן־יהודה, לחדר עבודתו, פרחים מאת מרת ורטהיים. המלון קונה לו שם באמריקה בחוגי המלומדים היהודים ושאינם־יהודים כאחד. שנות המלחמה חלפו מהר.

הצהרת בלפור הקיצה בבן־יהודה שוב את המדינאי. נפשו הנסערת למראה בוא חלומו, כפי שנדמה אז לרבים, נישאה לארץ־ישראל, אל בנין החיים החדשים. שום פיתוי לא יכול לו. הוא מוותר על כל הנוחיות. העבודה המדעית נראתה לו עתה שלא בעתה, שלא בגדר האפשר, “עת לעשות לה' – הפרו”.

בשירות הבניה המחודשת

באניה ראשונה, שאספה נוסעים, השיגו ידידיו הגדולים של בן־יהודה מקום בשבילו ובשביל בני משפחתו. הוקרתם ותשורותיהם של רבבות ליווהו. גם סכום כסף לבנית בית בשבילו ניתן לו באמצעות ועד־ידידיו, כמתנת־עם. בארץ מתיצב בן־יהודה לרשות ועד־הצירים, לעזור בכל אשר יוכל. בעבודת המלון אינו יכול לנגוע, כל עוד עוברים לעינים חבלי־התיסדות של החיים החדשים, ברשות השלטון החדש.

בהצהרת בלפור ראה בן־יהודה התחלת תקופה חדשה בדברי ימינו. הוא מציע לקבוע מנין חדש אצלנו “א' להצהרת בלפור”. כדרכו לגבי הצעות כאלה, התחיל בעצמו לנהוג כך. כשנשלח על ידי בריטניה סיר הרברט סמואל לשמש כנציב עליון בריטי לארץ־ישראל, ראה בזה בן־יהודה עובדה היסטורית מכריעה. נציב עליון – כמוהו כמלך, – טען בן־יהודה. הוא דרש מתן־כבוד לשליט היהודי, ועד כדי כך הפגין את כפיפותו הוא לכבוד השליט, שויתר על עקרון חפשיותו והיה הולך לבית־הכנסת בעיר העתיקה בימי־חג, כשהנציב העליון היה בא שמה לתפילה, וכאשר היו מציגים את נוכחותו של ראש השלטון היהודי בתוך נוסח הקדיש, לאמור: “בחייכון וביומיכון ובחיי נציב ארץ־ישראל”.

לא היה לבן־יהודה כל תפקיד וכל משרה בשלטון, אבל מהממשלה למחלקותיה השונות היו פונים אליו לעתים קרובות. הלשון העברית אושרה כאחת משלוש השפות הרשמיות של הממשלה. נחוצים היו מונחים וביטויים חדשים רבים, וכמובן המען הטוב ביותר הוא – בן־יהודה. הוא הדין במפעלי המלאכה, התעשיה והמסחר שהתחילו גדלים, מתרבים ומתפתחים. מכל צד מבקשים את עזרתו של בן־יהודה, והוא מקבל באהבה את משא העול המכובד הזה. עשרות השנים של יגיעה בחיבור המלון נראו עתה כהכשרה היסטורית לקראת תפקיד מומחה־הלשון בתקופת התקומה.

ביתו נעשה בית־ועד חברתי־מדיני לחוגי החברה הגבוהה. כאן מתקבלים האורחים רמי־המעלה מחוגי־השלטון, מהתיירים ומעוברי־אורח, יהודים ושאינם־יהודים. הנה באים נכבדי־הערבים וגדולי־הכנסיות. בעל־הבית משתדל לשרת את ועד־הצירים ואת הישוב על ידי ריכוז סאלון, שבו ניטווים חוטי יחסים אישיים־מדיניים שונים.

עבר זמן רב עד שראה אפשרות לעצמו לפרוש מטירדות מדיניות אל העבודה המדעית. אך כאשר שב, קפץ לתוך העבודה בבת־ראש, בהתמדה עקשנית. עשה לילות כימים. לא אבה בכל מנוחה. רק לרגעים היה מתפנה לעניני ציבור וחברה. הוא מהר להשלים את מפעלו. הגע הגיע בכתב היד של החלק התנכי עד האות צ‘, ובחלקים האחרים עד רובה של האות נ’.

בשבת חנוכה תרפ"ג (1922) זמן מה אחרי חצות הלילה מת אליעזר בן־יהודה מיתה חטופה, מוקף בחדרו על ידי בני משפחתו וכמה רופאים. בן ששים וארבע היה במותו.

הוא הניח אחריו חמשה כרכים מודפסים של מלונו, חומר תנכי ערוך לדפוס עד סוף האות צ', ואת יתר החומר עד הגמר, השאיר לא־ערוך, מסודר בכרטיסים קשורים בחבילות. החומר היה טעון עריכה לפני שיימסר לדפוס.

קרן־האמונים

אחרי הלויה לאומית מפוארת, אחרי אבל לאומי של שלושה ימים ואחרי הספדי שבעה ושלושים, באה הדאגה לעזבונו הגדול. הוקמה “קרן אמונים לזכר אליעזר בן־יהודה”, בחסותו של הנציב העליון, בנשיאותו של נשיא ההסתדרות הציונית, פרופיסור חיים ויצמן ובראשותו של הקולונל קיש. חבר מלומדים בארץ־ישראל ובגולה קיבלו עליהם לפקח על המשכת העבודה והשלמתה. מן הגולה נענו הפרופיסורים לוי גיצנבורג ויום־טוב מרגליות מאמריקה, זוברנהיים מברלין, אלקן אדלר מלונדון. לאחר זמן מה הצטרפו הפרופיסורים של האוניברסיטה העברית. י. נ. אפשטיין, ו־מ. צ. סגל. ד"ר אהרן מזיא לא זז כל השנים מלעזור בעבודת המלון, וכן המשיך גם כאשר סירבו עסקני ארץ־ישראל לשתף פעולה עם אלמנת המנוח לפי תכניתה היא.

מרת חמדה בן־יהודה מספרת, כי אותה קרן־אמונים הורכבה, בלי השתתפותם של עסקנים עברים מובהקים, משום שבישיבתם המייסדת, במשרד ההנהלה הציונית, אמר לה היושב־ראש מ. מ. אוסישקין, כי ראשית יאספו את הכסף הדרוש ואחר כך יחליטו על צורת המלון ועל העורך. מיד השיבה יורשתו של בן־יהודה: צורת המלון כבר נקבעה על ידי בן־יהודה ולא תשונה. אז שאל אוסישקין בשם המסובים: “וכי מי יוציא את המלון, אני או את?” השיבה: “אני, ובעזרתכם”. מיד נתפזרה הישיבה, וכל המסובים הודיעו למחרת, כי הם מסתלקים מהיות חברים בועד הציבורי.

משום כך יצא, כי חוץ מד“ר א. מזיא לא היה בראשונה מן היהודים כל משתתף בפיקוח על עבודת המלון. לעומת זאת נענו בהתלהבות פרופיסור אולברייט האמריקאי, ד”ר הרברט דנבי האנגלי, הכמרים דורם ואבל הדומיניקנים הצרפתים, ד"ר הרצברג הגרמני. רק כעבור זמן־מה צורפו הפרופיסורים הנזכרים של האוניברסיטה העברית. את ההנהלה המעשית של הקרן נטלו עליהם א. ל. אסתרמן, מנהל הבנק האפותיקאי, עמנואל מוהל, ז. ד. קסלמן, השופט הורייס סמואל, מר יוליוס ג’ייקובס, עורך הדין ברנרד יוסף ואחר כך גם פרופיסור י. ח. רות.

אך בהשגת הכספים ממש טרחה האלמנה בעצמה והיא שמסרה לידי הועד את הכסף. כ־8000 לירות השיגה מיד מנדבנים, ובסכום הזה הודפסו על ידי לאנגנשייד בברלין הכרכים הששי, השביעי והשמיני. מלבד זה השלים הוועד בכספים הנזכרים את בית בן־יהודה ומסר את הבית בכבוד לידי האלמנה והיורשים.

הכסף לא זרם, כמובן, מאליו. מרת בן־יהודה בקרה בעשר שנות־קרן־האמונים פעמיים באמריקה, פעמיים בצרפת ואנגליה ופעם אחת בגרמניה. אחד הזכרונות הנעימים למרת בן־יהודה מסיורים אלה הוא, שפרופיסור זוברנהיים הזמין אותה לוועידת מזרחנים שנתכנסה בנשיאותו בברלין, להרצות על עזבונו של בן־יהודה, וההרצאה נישאה בהצלחה.

בעזרה עממית

עשר שנים התקיימה קרן זו ובשנה האחת־עשרה התפרקה. הכרך התשיעי הוכן בהשגחת ועד אמריקאי שבראשו עמד ד“ר דוד די־סולה־פול. כשהיה חסר ב־1929 סכום של 400 לירות לסך הכולל, שדרשה הוצאת לאנגנשייד בשביל הדפסת הכרך הזה, לא נמצא הכסף. המוסדות המרכזיים שלחו את מרת בן־יהודה אל הישוב ואל עשיריו. אך הללו לא נענו. מרת בן־יהודה ניסתה למצוא יהודים גרמניים, שיוציאו את כספם מגרמניה על ידי שישלמו לבית ההוצאה לאנגנשייד את הסכום הדרוש להשלמת כל המלון, ולא נמצא איש שיראה בזה עסק כדאי. גם לונדון היהודית אטמה את אזניה. לורד מלצ’ט הצעיר לא אבה אפילו לקבל לראיון את האשה, שידע כי באה לבקש עזרה. ועד כדי כך הגיעו אז בדידותה ויאושה של חמדה בן־יהודה, שאמרה לפנות אל מוסוליני, שהכיר את בן־אב”י, בנו של בן־יהודה, שמא יאות הוא, מוסוליני – חשבה – להשפיע על יהודי איטליה, שיתרמו הם למלון. האשה ניסתה דברים אל עתונאים איטלקים שימליצו עליה בפני הרודן, אולם התשובות היו, כי לא יעלה הדבר בידה.

עברו עשר שנים עד שנוסדה “אגודה לסיום מלון הלשון העברית לאליעזר בן־יהודה”, ובראשה הפרופיסור נ. ה. טורטשינר. יושב־ראש הנהלת הסוכנות ד. בן־גוריון היה חבר הוועד. הפרופיסורים ג. וייל ויוסף קלוזנר יועצים מדעיים. ד"ר משה דוכן – מזכיר כבוד. – “כמו כל הוועדים הקודמים, – כותבת מרת חמדה בן־יהודה, – הבטיחו לי גם חברי ועד זה את כל עזרתם, בתנאי שאני אמציא להם את הכסף.”

אז נשלח מר אהוד, בנו השני של בן־יהודה, לדרום־אפריקה לבקש את עזרת היהודים שם. ושם הוקם “ועד לזכר אליעזר בן־יהודה בדרום אפריקה”, בחסותו של מיניסטר ההשכלה, י. ה. הופמאיר. בוועד השתתפו נציגי המוסדות הציבוריים העבריים, הרב הראשי יהודה לייב לנדא, נשיא ההסתדרות הציונית קירשנר והנדיב השכל, מלך היהלומים, סיר ארנסט אופנהיימר, ופרופיסורים שאינם־יהודים. ועברה שנה, עד שהושג הסכום הדרוש להשלמת הכרך התשיעי. ושוב עמד הכל בקפאון.

אך הפעם הגיעה עזרה מהסתדרות העובדים הכללית. הוועד הפועל של ההסתדרות תרם 3000 לירות ובכוחה של תרומה זו הוצאו, בתקופת מלחמת העולם השניה, הכרכים י“א, י”ב וי“ג (עד הערך קרקש). נשארו עוד שלוש אותיות, שערכיהן ימלאו, כפי הנראה, עוד שלשה כרכים. כרך י”ג הוקדש על ידי מרת בן־יהודה להסתדרות העובדים העברים הכללית, לאות הכרה על עזרתה. בספרה “בן־יהודה, חייו ומפעלו” מספרת מרת בן־יהודה כי עוד בניו־יורק בשעת ההפגנה העממית לכבוד הצהרת בלפור, לחץ ד. בן־גוריון את ידו של בן־יהודה ועודד אותו: “לא עוד בודד אתה במערכה שלך; את מפעלך נשמור ונשלים”. עתה סייע בן־גוריון יחד עם ד. רמז, לעייל בוועד הפועל של ההסתדרות את ההחלטה על העזרה. חשוב חשבו אז, כי שלושה כרכים יהיה בהם כדי להשלים את המלון כולו. אלא במהלך העבודה נתברר, שהחומר מחייב עוד מספר כרכים כהמה.

ושוב חלה הפסקה גדולה בעבודה, מחמת חוסר אמצעים נוספים, עד שבאה הוצאת “לעם”, תל־אביב, וקיבלה עליה להשלים את הדפסת המלון ולהוציא מהדורה עממית שלו, על מנת להחדירו לבתים רבים בישראל. העבודה כבר נתחדשה בראש־חודש אלול זה. שוב עובדים בעריכת החומר שהניח אליעזר בן־יהודה – פרופיסור נ. ה. טורטשינר, נשיא ועד הלשון העברית, ואתו שני עוזרים מובהקים, מר מאיר מדן ומר ד. ירדן, שעבדו בהדרכתו של פרופ. טורטשינר גם בשלושת הכרכים י“א, י”ב וי"ג. בבית בן־יהודה בתלפיות, שהמנוח לא זכה לראותו גמור, מסודר חדר־העבודה של המלון בדיוק כמתכונת, שהיתה לו בימי חייו של המנוח, באותם רהיטים דלים ובאותה ספריה עשירה. בחדר נמשכת העבודה, שהחלה לפני שנים רבות. כאן כאילו דולק נר תמיד שהעלה אליעזר בן־יהודה, ואשר שומרת האש שלו טפלה בו כל השנים. כאן יושלם, הבה ונקוה, במהרה בימינו מלונו המדעי של החולם־הריאליסטן הגדול, אליעזר בן־יהודה.

תש"ז

בחושו לערכים ולסמלים היסטוריים האמין הרצל, כי ירושלים יאה לתנופה הדיפּלומטית הגדולה שלו, לנסיון לרכוש את לב וילהלם־קיסר לרעיון מדינת היהודים. לכן נישא בסערת־נפש ירושלימה, כאשר אך נודע לו דבר ביקורו של קיסר הגרמנים בארץ־ישראל (בשנת 1898), והוא, הרצל, כבר מתלבט אז במאמציו למצוא את הגורמים המציאותיים שיסייעו בידו. הנה, על קרקע הבירה היהודית הקדומה, שהיהודים הם גם עתה רוב־אוכלוסיה, יוקל לו להמחיש בפני השליט, הנוטה לרעיונות מחדשים, את המשקל ההיסטורי של עקרון שיבת־ציון.

הדיפּלומטיה הגרמנית המעשית היו לה חישובים אחרים על היחסים של גרמניה עם תורכיה ועם המזרח, והחישובים ההם הכריעו. אך הרצל לא טעה לגבי סגולתה של ירושלים להפרות את המדיניות העברית. אף תכניתו של הרצל מצאה לה תומכים נלהבים בקרב גוש יהודי זה, שהיה אז בן עשרים וחמשה אלף נפש, למרות שפל־הידים ששלט בו שלטון בלי מצרים, למרות הפחד בפני השלטון התורכי, שהיה רגיש מאוד כלפי כל מה שעלול ליצור אירידאֶנטה נוספת.

תנועת “חיבת ציון” היתה גם בתפוצות רוויה געגועים מדיניים, אלא נושאיה הדירו עצמם מהם, מחמת חשש של עין ואוזן רעה. אולם בחיבת ציון הירושלמית, שרכשה לה תכנית חיבת־מולדת טבעית, היתה לוחשת מכבר גחלת התקומה השלימה, אשר מדי פעם בפעם מתפרצת ממנה להבה מחממת ומאירה. בעלי פרצוף ומוצא שונים היו חוזי התקומה המדינית בקרב יהודי־ירושלים. היו ספרדים ואשכנזים, ילידי־העיר, ומחונני־עפרה מרחוק באו. היו שהביאו את שאיפתם מוגדרת ומוגמרת והיו שקלטו אך פה את בת־הקול המנהמת כיונה ואת קולות המעמקים היהודיים.

חמש־עשרה שנים לפני שהגיע ספר “מדינת היהודים” ירושלימה, כבר נוסדה כאן אגודת “תחית ישראל”, שקיפלה בתוכה את מלוא־התוכן של שמה. ומיסדי האגודה היו אישים כנסים בכר, אליעזר בן־יהודה ויחיאל מיכל פינס. “תכלית החברה להחיה את אומת ישראל ולהרימה משפלותה ולבצר רוחה ולהשיב לה כבודה כבראשונה, וכל זה ברוח אמונים לשלטון הארץ” – כה הודיעה החברה על תכניתה. ובמקום אחר: “לרכוש ארץ אבותינו לפנינו”. אין צורך בראיות כי בן־יהודה היה ציוני מדיני, ואין צורך בראיות, כי החוג העברי הלוהט הזה היו לו מושגים ברורים למדי על תפקיד הדיפלומטיה בתנועה לאומית, ואף ידעו את ערך הקידמה הטכנית למען תחייתנו, – דבר שהרצל הדגישו לא אחת.

ירושלים לא חסרה אז יהודים, המנסים דבּר אל מלכים ושרים ומוצאים מסילות אל חצרות שליטים. יוסף נבון, יהודי ספרדי, יליד ירושלים, בן גילו של הרצל, ידע עוד אז להשיג מאת השולטן התורכי זכיונות בעלי ערך מדיני ממדרגה גבוהה. הזכיון לסלול מסילות־ברזל יפו–ירושלים, ירושלים–עזה וירושלים–שכם, הכיל בתוכו גרעין לזכויות התישבות מדינית, אלא שלא נמצא אז הכוח היהודי המאוגד, שייאחז ביתד זו של זכויות.

מחוג אחר לגמרי בא ר' עקיבא שלזינגר, (יליד פרשבורג), שהישיבה בירושלים האירה את להט היהדות שבו לצד התחיה המדינית־הארצית. לפני שבעים ושלוש שנים ערך בירושלים תכנית תקופה מקורית, רצופה יסודות מדיניים ברורים. נסה ניסה גם להקים תנועת הגשמה, אולם נתקל בחומת הקפאון הדתי סביבו.

אולם גם תכניתו של ר' יהודה אלקלעי היא ירושלמית, כי בירושלים נתחנך וגדל, ובה ספג כיסופי תחיה ולמד חיבת־הארץ מקודמיו. לירושלים חזר אחר־כך מהגולה ובה יסד את “כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל” (שלא להחליף עם כל ישראל חברים – אליאנס של פאריס). ובתכניתו המדינית כבר נתקפלה בעקרונה התכנית המדינית: הגשמה עצמית, ארגון יהודי עולמי, הסכם בינלאומי, “חברות אניות־האש” (אניות־קיטור), חברות “הדרך העשויה מברזל”, ריכוז כספים על ידי מילווה ו“מכתב־אמונה” (מניות) ואגרות חוב מלבד המעשר – כל אלה כבר שימשו קוים בתכנית המדינית־הכלכלית־הארגונית של מבשר־גאולה זה. גם את השקל כבר קבע כתשלומו של כל יהודי לארגון המדיני העולמי שלו. במנותו את המדינות העיקריות, שבהסכמתן תלויה פעולתנו, הוא פותח בבריטניה. כי רב זה ראה בעיניו את ההתאבקות על השלטון בארץ־ישראל בין: א) השלטון הבדואי של עכו, ב) השושלת המצרית של היום (אז – מוחמד עליפיה ואברהים פחה בנו), ג) נפוליון הראשון, ד) השׂלטון התורכי, שהתגבר לבסוף. אלקלעי היה גם עֵד להתערבות האנגלית נגד נפוליון, להגנת עכו. הוא היה עוד נער בירושלים, כאשר פרסם נפוליון את הכרזתו (ב־1794) על תקומת מדינת היהודים (וההכרזה נושאת, להאדרת הרושם, את שם המקום: ירושלים, אף על פי שצבא נפוליאון לא נכנס אליה כלל), ויש לשער, כי המאורע לא עבר בלא הד בנפשו הרגישה של הרב.

ברעיון ביטול העדות (אשכנזים, ספרדים, גורז’ים וכו') עברה תכנית אלקלעי את הישגינו הפנימיים כיום. את יצירת הצבא העברי הוא חוזה בצורה זו: מדינות העולם תשלחנה מהחיילים היהודים שבחילותיהן כוחות מספיקים לרשות המדינה היהודית, בהיוסדה.

המפליא ביותר הוא, כי ר' יהודה אלקלעי כבר הכריז אז על חירות ושויון שישררו במדינת היהודים, ובפירוש הוא אומר: “דרור בארץ לכל יושביה מבלי הבדל דת ועם, כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו ואנחנו בשם ה' אלהינו” וכו'. זו תכנית מדינת היהודים מירושלים. לא על שם זאֶמלין שבסרביה תיקרא, כי אם על שם עריסת המדיניות העברי.

ועתידים ליתן את הדין אלה שאינם תופסים עד היום את ערכה של ירושלים היהודית, שכבר הגיעה למאה אלף נפש הראשונים, כבסיס לאומי מדיני. היא שוב אבן־השתיה למדיניות עברית מציאותית, מחבקת את תפוצות העם, יונקת כוח מאוצרות העבר, ורוח העתיד החפשי מפעם אותה לקראת העתיד.

אב, תש"ו

גם לנו יש כאן שאלה בדבר שלימותה של פרס. אזארבייג’אן מהי, חלק של פרס או יחידה בפני עצמה? מי יודע, איך יתפתח הויכוח על כך בין רוסיה, ארצות־הברית ובריטניה, ולואי ולא יפתחו שם יורקי־עופרת את פיותיהם. אצלנו, בירושלים, הויכוח הוא מסוכן פחות, אבל הוא ישנו. אזארבייג’אן יש לה זה שנים עדה משלה, עם נשיא משלה, ודוקא יהודי לא פשוט.

בכל זאת לא יוכלו אנשי האומות המאוחדות לחרוץ משפט בשאלה לאומית־בינלאומית זו לפי חלוקת העדוֹת בירושלים. אין מביאין ראיה מהפסיפס הירושלמי. האתנוגרפיה היהודית היא אצלנו אולי קצת מופרזת. כאן יש גם עולי משהד לחוד, עדה או איגוד־עולים ויש “ועד עדת יהודי איראן” וארגון “למען עולי איראן” ויש “הוועד הכללי לעדת יהודי פרס”, ומהשם אנו למדים, כי המוסד הזה נוסד לפני שנתחלף שמה התנכ"י של המדינה בשם הלאומי החדש־ישן. ולא כל המוסדות הנזכרים מכירים בוועד הכללי, ואפילו לא הסתדרות “שלום ורעוּת”, שגם היא כעין עדה מקבילה ליהודי פרס. הרי שעשרות אלפים (כן ירבו!) עולי־פרס שבירושלים מחולקים לשש עדות, או כעין־עדות. ואין צריך לומר, כי כוּרדיסטאן היה לנו שטח־עדוֹת בפני עצמה. כלומר, אצלנו התנאים אחרים לגמרי.

ויש לנו גם שכונה, ששמה רומז על שוּשן־הבירה, היא שכונת שושנת־ציון בין בית־הכרם לקרית משה־מונטיפיורי. השם שושני בין עולי פרס אף הוא מקורו מרמז זה על שושן הבירה ויש לקרוא את השם ו' שרוּקה ולא חלומה. יש עסקנים חשובים בקרב עדה זו, ולא ייעדרו חבריה משום מפעל ופעולה בישובים.

גם בין הצנחנים שלנו במלחמה זו היה בחור צעיר ירושלמי, יוצא העדה הפרסית, אבל עד לאחדוּת גמורה לא הגיעו.

נשיא עולי אזארבייג’אן בירושלים הוא, לכאורה, סתם יהודי נשוּא־פנים. סוחר אמיד, בעל חנות אריגים במרכז המסחרי שמאע. אף על פי כן אינו של “כל ימות השנה”. חזונות־לילה מציקים לו והוא מרביץ את תורתו־חזונותיו ברבים. בימי קיץ, אחרי המנחה, הוא עומד בקרנות־רחובות ונואם. ארגז ריק ישיג מאחת החנויות הקרובות, – מי לא ישאיל חפץ כזה? – והוא עומד עליו ופונה אל העוברים והשבים, מיד מתקהל קהל מאזין ומקשיב. יש והנואם מחלק גם אגרות כתובות במכונת כתיבה, ובאגרות – קיצור דבריו.

מה הוא מספר? בחלום הלילה יתעורר בו, הוא אומר, דבר־אלוהים, להעיר אזנים למוסר, ליהדות, לתשובה. בחלום הוא רואה מחזות ואישים והוא משׂוחח אז עם קרובים ורחוקים. הוא מבקר את מנהגי הישוב ואת הרבנים. מדוע הם מחשים? מדוע לא התריעו על גיוס בחורות לצבא? אין זאת כי הם חוששים למשכורתם. שקר בסד הגויים, הבל האלמות – וכי מה כוחנו? – אלא, שובו אל התורה והאמונה וכו'.

הדרת פניו, נקיון לבושו, סגנונו העברי שאינו רע מסייעים לו שיאזינו לו. – “הייד פארק” – אומרים אלה ששמעו על הנאומים החפשים תחת כפת השמים בלונדון. רבים נהנים מגילוי זה של חופש דיבור גם בירושלים. מובן, שהמשטרה אינה מפריעה למר עמנואל ניסן, בקריאותיו לתשובה, בעל־פה ובכתב.

ומבין עולי פרס יש לנו בירושלים דמות אחרת, בעלת מסתורין משיחיים, הוא ר' משה בר־אליהו, שעודנו נאמן לתרבוש השחור הנמוך, שציין פעם את עולי פרס מסביבות מסוימות. הוא “משושן הבירה”, כלומר מהעיר המדאן, זה עשרים וחמש שנים הוא מהלך שפי, מהורהר בחוצות ירושלים וסימטאותיה. כולו צנוע ושקט מלבר, ומוסער חזונות ואמונת שליחות משיחית במסתרי־נפשו. אינו מגלה את דמיונותיו, אלא למעטים, שהוא רואה אותם מוכשרים לשמוע ולהבין. היה בא אל הרבנים ואל אישי־הציבור לרכוש את לבם. היה מתווכח אתם. חיבר ספר “אור לעת ערב”. לכל נאום או הרצאה, שתכנם הגאולה, הוא בא להקשיב. אך אינו יוצא בעצמו לדבר אל הקהל הרחב. ניבו העברי הוא ניב עתיק ליהודי־פרס.

בשנים הראשונות שאחרי הכיבוש הבריטי היה מתפרנס מכתיבת־בקשות ליד בית־הממשלה. הוא יודע יפה אנגלית וערבית, יש לו ספריה חשובה. הנמצאת ב… בית ג’אלה, כי שם היה דר, יהודי יחידי. עתה הוא מחזיק את דירתו שם ריקה, והוא לן בירושלים, כי נשתנו בינתים הזמנים והרוחות בבית ג’אלה. היתה לו אשה, אנגליה משכילה שהתגיירה, אבל על פרטי הביאוגרפיה שלו אין ר' משה נוטה לספר.

שונים מאוד זה מזה הם שני בעלי החזונות האלה, אולם שניהם כאילו מעידים על תסיסת המשיחיות, שלא פסקה מקרב יהודי המזרח. מרוחקים יותר מרוחות הטכניקה והרציונליות של המערב, שמרו אחינו המזרחיים יותר את הבסיס הנפשי לגידול רוח מסוג המשיחיות. והלא משיח־השקר האחרון, לפני כתשעים שנים היה בתימן, ותומכים אשכנזים לא היו לו.

כסלו, תש"ז

[שבתי לוז’ינסקי¹]

בתור צדיק מכונה שבתי לוז’ינסקי, איש עטרות, בפי ד“ר ש. א. נכון, נציג הסוכנות בירושלים, במברק המודיע על האסון. כאיש ל”ו היו מתארים אותו חברים, עסקני ההסתדרות ושליחים מאר־ישראל ופליטים, שביניהם עבד בחמשה־עשר חודש האחרונים, מראשית תש"ו. הוא בא אל המחנות ומסר נשמה ואהבה משובצות בתבנית הבינה והחריצות וההקרבה העצמית ללא שיוּר.

בנו בבריגדה העברית בצרפת. והוא אינו מבטל מזמנו, לגשת אליו לראותו. עתה הקונגרס בבאזל, והוא אין לו פנאי לכך, הוא אינו יכול לזוז מהמקום, בו נדרשים כה אורו וחוּמו.

הוא מביא את נשמת הארץ ואינו שליחם של פלג וכיתה, אף כי נאמן הוא מאד גם למפלגה וגם לתנועת המושבים. אהבתו מחבקת כל יהודי. כשהוא בין אנשי “אגודת ישראל”, הוא מגדל – סיפרו לי – כמוהם זקן ופיאות ושוכן בתוכם כאח שחזר ממרחקים. ואין בזה משום הזדייפות, כשם שלא בזיוף עשה כן שמואל יבנאלי בשעתו, במסעו אל יהודי תימן. כי כל מה שהוא יהודי, הוא טבעי בשביל שכאלה ובשבילנו.

אנשי ה“ג’וינט”, וכן שאינם־יהודים שבעובדי אונר"א, השלטונות, יהודים איטלקים – הכל רואים בשבתי לוזינסקי את התפארת שבנאמנות יהודית ארצישראלית, שאין איתה צללי מחיצות.

לרחם ענות־אחים, לנחמם ולעודדם היה כולו לב, ועת עמל עם חבריו לבנות את ראש־הגשר העברי צפונה לירושלים, בקילומטר האחד־עשר מהעיר, בלי מים ובלי נסיון, היה אבן מאבני המקום, כבדה, מחוברת לבסיסה ואינה זזה ואינה נמסה, לא בסגריר ולא בשרב. מפלאי דור שיבת־ציון הוא, כי משכיל ממושקף, בעל גוף פריך, רך וענוג, מפונק מבית עשירים, יהא בידו לעדור עם חברים מוכשרים לכך אולי יותר ממנו, בין סלעי־מגור ממש, מגור מחמת הסביבה, ולהצליח ולהקים ולקיים משק חקלאי, עד שבאה התגבורת העצמית, הבנים והבנות שלו, והם עמסו על כתפיהם מה שיכלו לעמוס, והמשק די הגון, מן הטובים במושב: ובית־אכרים עברי טבעי פורח בעטרות־ירושלים מכוח צעיר־ציון בוברויסקאי שכזה.

אילו יכולתי לשלוח עתה לשבתי לוזינסקי דרישת שלום, הייתי מוסר לו דברים וענינים שהיה שועה אליהם, דברים של נחת, מקצת נחמה והרבה דאגה.

הייתי אומר, כי הנכד הראשון פורח. שבתי היה מן המעטים, שבא לא בגפו אל ההתישבות המסגפת שלו אז. ואולי לא עול היה זה עליו, אלא משענת רוח ועבודה וכוח נפשי ניתנו לו על ידי חברתו לחיים שחברה אליו ב“החלוץ”. ובטרם מלאו לו חמשים שנה והוא סבא. הבנים והבנות התיחסו אליו תמיד – ראה זה פלא בעולם הצברים – כהתיחס אל פּטריארך, והוא כה צעיר.

הייתי מספר, כי הוקמו הקירות להכפּיל את בית המגורים. כי חוּדש לגמרי בנין הלוּל, וגן־עצי־הפרי וכרם־הענבים הם בגיאותם. פּעמיים נעקרו מטעיו. בפעם הראשונה משום שהכּנות, שהיו מובאות מחוץ־לארץ, לא היו טובות בשביל הסביבה. בפעם השניה עקרה הממשלה, כי איותה לה את מעט המישור של המושב היהודי היחידי אז בצפון ירושלים לשדה־תעופה. ערביי כפר שעפאת לא הסכימו לתת. הם קרובים יותר לירושלים, והמקום מתאים מפני זה יותר מאשר עטרות לשדה תעופה, אבל אין הערבים נוטים לוותר בנקל על אדמה. מטעי עטרות נעקרו, איפוא, בפעם השניה. ותמיד היה שבתי ראשון לטעת ברינה ובאמונה, ובזה עודד את הציבור.

ועוד הייתי מוסר: הילדים העולים מסוריה, שאתה, שבתי, כה דאגת להם שיתקבלו בכל משפחה בעטרות, ודאגת להם ברחמי אב, גדלים ולומדים ומתחיים איש־איש במשפחה שקלטה אותו, ועתידים כמה מהם להתמזג יפה עם הנוער המשובח של עטרות, המעמיס על עצמו בחדוה את המשך בנייתה.

והאגף החדש של עטרות, תוספת ארבעה עשר הבתים של המתישבים החדשים – עובדה היא. דרומית־מזרחית למושב כבר עומד טור בתים, ואך הרעפים נחוצים לגגותיהם. והם כבר יתנו מחסה וצל. עוד רחוב קטן יתווסף מדרום. המאמצים להגדלה זו, שחלקך בהם היה כה רב, לא היו לשוא.

ומשטעם המושב טעם גידול, שוב אינו רוצה לחזור אל השיתוק. חולמים על מוסד־חינוך לנוער־המושבים, על מוסד לעלית־נוער, על בית־הבראה משותף, שאנשי עטרות תובעים, שיעזרו להם לצאת מן הבדידות ומקלישות המספר בחלק יקר זה של ארץ־ישראל.

והשטח ממזרח לעטרות, הוא שצריך היה להיקרא אבן משה על שם משה בילינסון, ושאתה, כראש חברת אבן, רכשתו בשביל מפעל האבן ושכונת העובדים בו, – העבודה שוקקת בו. חברת אבן וסיד הולכת ומרחיבה את המפעל, ואולי תהיינה עתה האזנים קשובות יותר גם לתביעה להקים פה את הישוב־השכונה, והיתה כאן אחות חזקה לעטרות החלוצה.

לא הייתי מסתיר גם את האמת המדאיגה, שעדיין איננו רואים פעולת הצלה של האדמה העברית חלקות־חלקות פה־ושם בסביבה. “גן הדסה” הוא שם של שטח בן 300 דונם דרומה לעטרות. חלק ממנו – להכשרת־הישוב, אבל רוב השטח – בידי יהודים יחידים. ועדיין לא למדו יהודים מן הנסיון, ועודם מחזיקים בתעודות־הקנין, ואילו האדמה עצמה עוברת לערבים. ואילו להציל את הרכוש על ידי העברה לקרן הקיימת ולמתיישבים עברים – לאו. ועוד ועוד אדמות יהודים, חלקות חשובות, רובן ליהודי בגדאד, הולכות ונכבשות על ידי ערבים, ומי יודע אם עוד אפשר יהיה להצילן. וכך גם בסביבת נוה־יעקב. לאלפי דונמים היו מצטרפות החלקות הקטנות. ישוב יהודי גדול היה יכול לפרוח כאן.

והייתי נאלץ לספּר, כי לאורך הכביש מירושלים עד המושב אני רואה בינתיים בנייה ערבית. – – – והבניה הזאת אומרת: מהרו, כי אץ לכם הזמן.

היש גוף ציבורי יהודי שידאג לגליל ירושלים בתור שכזה? עדיין איננו, ועת להקימו.

ועד הקהילה – הלואי ויספיק לשאת במשא העיר לבדה. ועד הגושים החקלאים – עניני המשקים והחקלאות עליו. חזקה עליו שיש לו תפקידים משלו. אך ירושלים היא גם מחוז יהודי, מסדום עד נוה־אילן ומעטרות עד הר־טוב, ויש בו גם חקלאות וגם תעשיה (גם הר־טוב עומדת על סף תעשיה), ויש בו שאלות גידול ותחבורה וקייטנות וקליטת־עולים וקליטת־נוער בכל הצורות ובכל הישובים ושאלות של עתיקות וזכויות ועתידות. איך נסמוך על המקרה וההזדמנות ונוסיף לחיות כאן בחוסר תכנית ובחוסר צירוף של הכוחות הקיימים והמתהוים?

יאה היה לוועד קהילת ירושלים שיתעורר לקראת מילוי החסר, ועל דעת המוסדות הלאומיים יכנס את נציגי כל הישובים היהודיים במחוז, לבחור להם מועצה־גלילית, ולמצוא את בעלי הכתפים שיעמיסו בעבודת־יום־יום את המשא הגדול והנכבד הזה, שאין לו היום נושאים כלל.

אב, תש"ז

[ר' אריה לוין¹]

א

האסירים היהודים באשר הם שם, בנים הם, בתור אסירים, לר' אריה לוין, איש ירושלים, שיחסו אליהם הוא יחס “כרחם אב על בנים”.

עונג השבת שלו הוא – זה עשרים שנה – בוקר בבית הכלא המרכזי. רק בצהרים הוא חוזר הביתה לסעודה השניה של שבת. בבוקר הוא משכים לבית־הכלא, ראשונה יעבור לפני התיבה בתפילת שחרית ומוסף, ומובן שבאמצע הוא עצמו גם הבעל־הקורא של פרשת השבוע וההפטרה, ואסירים עולים לתורה. עם גמר־התפילה הוא דורש דרשה בפרשת־השבוע, וכאן יש לו מקום להערות את לבו בדברי־נחמה, נוסף על רעיונות־מוסר. בעצם אינו זקוק לדיבורים של מוסר, אומרים האסירים. מספיק המופת שלו, מה שאנו קוראים ההגשמה. מבט־עינו על האסיר, לחיצת־היד והלטיפה על הגב ביד שמאל, כשימין מחזיקה בימינו של המדבר אתו. אסיר בעל־ביטוי כתב פעם: ר' אריה מחליק לא גב אלא על חלקת הנשמה.

ואחרי התפילה והדרשה, שיחה עם כל מבקש שיחה לחוד. אחרי זה ביקור בתאי הצינוק למי שקשתה עליו ביותר יד הגורל והחמירה עליו גם את שורת בית־הסוהר. ויש שר' אריה צריך לאזור כוח ולהיכנס לתא הנידון למות. והוא הולך, ומשוחח, ואמונתו הולכת לפניו ומיישרת לפניו את הדרך.

ב

אור ליום ג‘, יום שנקבע על־ידי ראשי הצבא והשלטון האזרחי להוציא לתלייה את דוב גרונר, בקרתי את ר’ אריה בביתו בשכונת משכּנות. בתנועת־הראש התמימה למרום אמר וחזר ואמר לי במלוא קול דיבורו הרגיל: עודני מאמין בישועה, עודני מאמין.

הרוצה לראות בהתגלמות בעל־הבטחון היהודי, מסוג יהודי־התהילים, כלומר מדורות אחרונים של אומרי תהלים, ילך אל ר' אריה לוין, רבם של האסירים היהודים. והוא לא רב אלא אב להם.

ואחרי שעבר את התאים, הוא הולך לבקר את האסירים החולים, ומשוחח עם איש־איש מהם וחוקר אצל הממונים על בריאותם ושלומם. סיים אצל הגברים, הולך לבקר את האסירות שבבית החולים. המוצא הוא גם את הלשון המדברת אל נפשן הן? איני יודע. יש לשער, כי דוקא הנשים מסוגלות להרגיש ברחמים כנים ובמסירות של אמת.

ג

כשהתחיל ר' אריה בסדר־השבת שלו, עדיין לא היו לנו בבית־הסוהר אסירים מדיניים אלא קומוּניסטים. אולם ר' אריה אינו בודק לסיוע רוחני. מי שנסגרה מאחריו דלת בית־הסוהר הריהו טעון עידוד וכל ישראל בנים הם למקום, וכן הבנות.

זכוּרים מלחמות־היסורים של צעירים קומוניסטים להשיג בבתי־הכלא זכות “יחס מיוחד”, יחס הנהוג באירופה, ורובם אז אינם אלא פועלים צעירים ועניים, שאינם נראים כלל וכלל בעיני השלטונות כזכאים להתחשבות, המגיעה לפי מושגיהם למיוחסים בלבד.

אחרי זה הופיעו אסירי הגנה והתגוננות ואסירים מדיניים מסוג אחר. לשנים בא הביטוי הגדול של החיים מעבר לחומות־הכלא, מלבו ועטו של איש המ"ג ומאת אחרים, וחיי האסירים שולבו אל בין הפרשיות הנרגשות ביותר בחיי הישוב, כי “הספר הלבן” של 1939 השחיל, למעשה, את התייל והכלא לתוך הבית והמשפחה שלנו מכל צד, למן הישיבה בירושלים עד הקבוצה במשמר־השרון, למן קיבוץ כפר־גלעדי עד בית־ערבה ורוחמה.

ד

ניתן עתה לאסיר ולעצוּר היהודי מטעם הועד הלאומי, על־ידי ועדה מיוחדת ושליחים מיוחדים, כרב גולדמן ורבנים אחרים שנתבקשו לכך, ובעזרת מתנדבים שהחיו את המסורת של אברהם הרצפלד וחברו המנוח יצחק בן־יעקב בשעתם, בימי הכלא של דמשק במלחמת־העולם הראשונה.

אבל ר' אריה לוין לא נעשה מיותר, והמצוה הגדולה היא נחלתו גם היום, כפי שהיתה בזמן שלא שעינו למדי אל הקולות הבודדים מבתי־הסוהר, המוסדות עוסקים בעניני משפט, עניני זכויות וענינים חמריים, ועוד יש לידיד־נפש כאח, לעמוּד התיכון של גשר־לבבות בין היחיד שנלכד לבין הכלל שממנו נותק, לנושא ההמיה אל הבנים והבמות שגלו.

וראיתי צרור מכתבים של אסירים אל ר' אריה, וביניהם – מאת אלה שכבר עמדו בצל התלייה. ראיתי מתנות־מזכרת מאריתריאה, הזמנות אליו מהמזכירות של גבעת ברנר (כתובות בלשון תלמידי־חכמים) ושל חולדה לבקר בהן, ביקורי־כבוד (בגבעת־ברנר – גם לסיום משניות), וראיתי גם את המחאָה על כסף מקרן־תל־חי.

וההמחאָה נשמרת כמזכרת, כי לא הובאה ולא תובא לגובינא, אין ר' אריה נותן לפגום במצוה שלו. “וכי רשאי אני ליהנות, מפני שיהודים שרויים בצרה?” כה לגמול חמרי וכה לכבוד. זו היתה תשובתו של אריה לקרן־תל־חי, שהציעה לו תמיכה חדשית, והפצירה בו לקבל את ההמחאה. הוא נעתר לקבל את פיסת־הניר כתעודה ומזכרת ולא יותר. המתנות שקיבל הן תמונות קבוציות של עצורי אריתריאה. הכתובת:

“למורנו ורבנו הרב אריה לוין, איש הל”ו, אבל לאסירים, מאמצם ומעודדם בעת צרה וצוקה – מגולי ציון באריתריאה, חנוכה תש“ז”. לפני המצטלמים – שלט: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני”.

שלטונות בית־הסוהר בירושלים אינם שואלים, מי הכתיר את ר' אריה לרבם של האסירים. אבל הם פותחים לפניו כל שער כלפני איש־אלהים. גם האסירים הלא־יהודים יודעים את הרב הזה. הרי זה חלק של השבת והחג היהודים בשטח מגודר זה של העולם, שיופיע בכל תקופות השנה ובכל מצבי־הרוח ובכל מצבי־הבריאות, בזמנים שקטים ובימי סכנה.

ה

זה מקרוב מלאו לר' אריה – לאריכות ימיו – ששים שנה. לפני ארבעים שנה עלה לארץ מהעיירה אורלי שבין ביאליסטוק לבריסק, הוא נכנס אז לישיבה ולא זז מאהלה של תורה עד היום. פרנסתו – משגיח ומלמד ב“עץ־החיים”, בניו – בעקבותיו. הבכור רב בסיאטל שבארצות־הברית ושם יסד ישיבה, אף חיבר חיבורים של תורה, וגאות אביו על הבן הבכור ועל כוחו לאוריתא.

רוחות הזמן לא זיעזעו את ביתו הפּטריארכאלי־העיירתי של ר' אריה. המאור והטוהר שבחיי הדורות הקודמים מוסיפים לדלוק כאן בשלהבת הצנועה, שהיא אולי בית הגנזים לכוח המשומר. שאם לא – מניין הקשר הנפשי הזה בין איש סמל־החולשה הגופנית לגילויי הגבורה הקיצוניים? ר' אריה אינו מדבר, אבל אין ספק שהוא מאוהב בגבורת־ישראל. הן התגעגעו דורות בישראל לאל־נקמות שיופיע.

ואמנם כך היה ר' אריה בהספדו ביום ד' על אברהם אוּחנה־שוילי הג’ורג’י שנרצח בבית־הסוהר. לא; האב המרחם אינו מצדיק כלל את הדין, ואינו גורס כפשוטו “ונפשי כעפר לכל תהיה”. ר' אריה אינו נואם. הוא משווע בקולו שאינו חזק. משוועת אנחתו, המבטאת את מצב הרוח של כל המלוים ופותחת שערי־דמעה. הוא קורא “אברהם, אברהם” בצירוף שלמדנו בחומש וזועק וחוזר וזועק “בידי מרצחים, בני עולה, נפלת.” וב“זכית להימנות עם הקדושים” מבריק ברק של געגועים על קידוש־השם, הנוקבים מתחת לרובד חיצוני של אזלת־יד, כביכול. ואולי מתגלה דוקא בזה סודו של יהודי צדיק.

ר' אריה עובר מהתרגשות להברה האשכנזית, גירסת־הינקות שלו, אבל הנשים הספרדיות מעתיקות להן – שמעתי באזני במעמד זה, – את דבריו להברה הספרדית והן חשות בהם את הרחמים והיגון, את המחאה והקריאה. אותה שעה נעלמות המחיצות בין היהודי מאורלי לבין היהודי הג’ורג’י. מפרפר ביסורים לב יהודי אחד, ופירוד־שבטים אינו. ר' אריה הולך בראש נושאי המטה, ודמותו מסמלת את יכלתנו הלאומית למצות חיים ותקוה גם ממות ואסון.

שבט, תש"ז

[ישראל זרחי¹]

“ארץ לא זרועה”, סיפורו של ישראל זרחי על הבילויים הוא שזכה בפרס ילין. “כפר השילוח”, סיפור על עלית התימנים, בזמן אחד עם הבילויים. הוא סיפור אחר של המחבר, ואני רוצה לספר כאן רק משהו על נקודות־חיבור בין שני הספרים ועל בחינת הירושלמיות שבהם.

על כפר־השילוח בירושלים שנוסד על־ידי עולים תימנים בזמן אחד, בקירוב, עם גדרה של הבילויים, נמצאו למחבר עדי־ראיה מן המייסדים יותר מאשר שרדוּ מבין הבילויים. ולא שהתימנים מאריכים ימים יותר, אלא שעלייתם היתה עלית משפחות, שנפשותיהן מכל הגילים. יחד עם האבות והאמהות, בני כ"ה עד מ', באו בנים ובנות צעירים, ואילו הבילויים באו רווקים ורווקות, בני גיל שוה, בקירוב.

והנה זכה ישראל זרחי לגאול את הפרשה הלא־נודעת־כמעט של עלית התימנים בתקופת ביל“ו ולהציגה באור־אמת, כשם שמצא את האור לתקופת הביל”ויים ב“ארץ לא זרועה”, מתוך אהבה גדולה הן אל הנושאים והן אל הרקע כאחד.

תימני ירושלים לא כתבו ולא כלום על כפר־השילוח ועל עלייתם. ספק אם יתגלה אי־פעם איזה מכתב או כתב־יד שכתב מי מהם. לעומת זאת נשמרים רעננים בזכרונם מראות ומאורעות בכל טבעיות התרחשותם.

אבל מצוא מצא המחבר דוקא בירושלים דמות ביל“וּיית, ששמרה את החויה הראשונית הגדולה של אותה תקופה. זה היה הביל”וּיי אברהם סולומיאק שגנז בנפשו את זכרונות העבר, משום ש… פרש בשעתו מהביל“ויים. אחרי מחלות קשות עזב את חבריו והשתקע בירושלים, פקיד במשרד הקונסול הרוסי. הביל”ויים ניתקו את קשריהם אתו, כיון שראוהו נס מן המערכה. כאב הפרישה וצער התמורה בחיים סייעו לאיש לשמר את זכרון רחשי־בראשית של חזיון ביל“ו והתגובה עליו בארץ. הוא הספיק למסור את החומר היקר הזה לידים האמונות של הסופר בשביל גיבוש אמנותי. ממילא נפקדה ירושלים ב”ארץ־לא־זרועה". אף זו תוספת מצדיקה את צירוף הספר למסגרת פרס ירושלים.

כמחצית יבולו הספרותי של ישראל זרחי בשמונה עשרה שנותיו בארץ – הם נושאים ירושלמיים, ועוד הוא מוסיף לעטר את העיר ולגלות את שלהבותיה הגנוזות. עלם עולה, פועל חלוץ במושבות ובתל־אביב החל את חייו כאן. באוניברסיטה העברית גיבש את הכשרתו הספרותית. מאז הוא שותל בתלמי ספרות עצמיים שלו, ואוצרות האור והחום של החלוציות העברית הם עיקר מזונו ואוירו.

ניסן, תש"ז

[ר' יהושע חיים קוסובסקי¹]

הבאים בימים אלה אל הרב ר' יהושע חיים קוסובסקי, לברכו בביתו אשר בשכונת מונטיפיורי החדשה (קרית־משה), לרגל גמרו את ספר המתאימות (קונקורדנציה בלע"ז) למסכת ברכות (בבלי), מקיימים גם מצות ביקור חולים. השיחה על מפעלו המונומאֶנטאלי משכיחה לחולה (בן שבעים וארבע, כן יאריך ימים ושנים) את הכאב. עיניו של הזקן מתבהרות ושטף לשונו מתגבר. הוא מציע לכל אורח לבחון שוב ושוב את דיוק העבודה. בה כל חייו.

לפנינו הירושלמי המופלא בעל השיא בקצב העבודה בקונקורדנציות. ח. נ. ביאליק, שהעריץ את פעלו של הרב קוסובסקי, כתב עליו בתרצ"ג:

“אכן איש אחד, לוּ גם כימי מתוּשלח ימיו וגבורת שמשון לו, לא יגבר בכוחו בלבד לבצע את כל המפעלים האלה גם יחד, לולא חסד אלהים וברכתו עליו”.

המחבר לא טמן ידו בצלחת גם אחרי שכתב ונדפס מכתב זה. אחרי ספר־המתאימות למשנה, באו ספר המתאימות לתוספתא, שכבר נשלם, אם כי לא הודפס עדיין כולו; הושלם ספר־המתאימות לתרגום אונקלוס; קרוב לגמר מפתח תלמוד בבלי. אף נשלמה העבודה המלאה למסכת ברכות.

רבבות עמודים

קבלתי מושג מגודל העבודה, כשמניתי את מספר השורות שהוקדשו לשורש “כל” בספר התוספתא. בששת אלפים שורה, בארבעה גליונות דפוס גדולים, מובאים כל הצירופים והביטויים של “כל” לצורותיו ולצירופיו השונים. עבודתו של ר' י. ח. קוסובסקי תופסת רבבות עמודי דפוס. דורות של מלומדים עברים התגעגעו על קונקורדנציות לספרות התלמודית, שיפלסו שבילים ונתיבות נוחים באותו יער סבוך. בחשיבותו של המפעל מודים הכל. אילולא באו ספרי המתאימות אלא לגלות לפנינו את אוצרות הלשון העברית ואת דרכי השימוש בהם דיינו. ועד הלשון ציין את ערכו של “מפעלו הענקי” של ר' ח. י. קוסובסקי לרגל הופעת “אוצר לשון המשנה”. אך רבנים מכל הזרמים, העידו גם על הערך המעשי של ספרי המתאימות לבירור הלכות. והרב קוק ז"ל לא היה יחיד לגבי זה. גם הרב זוננפלד צירף את הסכמתו לעבודותיו של ר' ח. י. ק. והעיד על ערכן השימושי. גדולי המלומדים העברים במרכזי חכמת ישראל בגולה, וגם אנשי מדע לא־יהודים, כולם הכירו בחשיבותם של חיבורי הרב קוסובסקי וקראו לתמיכה בהדפסתם והפצתם.

28.10.47

[ד"ר זוּסמן מונטנר¹]

בעבודת יום־יום כרופא, אולי לא יוכר ד"ר זוּסמן מונטנר בין שאר חבריו למקצוע הרפואה בירושלים. מטפל במחלות פנימיות, מתפרנס יפה, ממשלח ידו בקרב קהל לקוחות נאמן ומעריץ, הקאַבינט שלו נאה ומצויד במכשירים חדשים, אך אין הלקוחות הרגילים מבחינים ונותנים דעתם לנכסים המיוחדים שבחדר הזה.

אמנם, קיר הספרים גבוה וגדוש, אך אין זה נדיר אצל רופאים. מעטים היודעים כי לפנינו אוסף ספרים עברים, אולי הגדול ביותר בעולם בשטח הרפואה. וכן נמצאת אצלו גם קופסת־קרטון קטנה, שבה גנוזים העתקות צילום (על גבי סרטי צלולואיד) של מאתים כתבי יד עתיקים ונדירים מאוד מאוצרות אוכספורד ושאר בתי גנזים. בעזרת זכוכית מגדלת מעתיק הרופא את כתבי־היד, כדי להכשירם לדפוס, בלוית ביאורים ומחקרים.

ולא אלה בלבד. יש במגרות כרטיסיה של מאה אלף מונחים עבריים ברפואה ובמדעים הקרובים, חומר לאנציקלופדיה שלמה. ומלבד זה – כרטיסיה של 15,000 מונחים רפואיים עברים שבספרותנו העתיקה, מהתנ"ך ועד כחמש־מאות שנים לאחר חורבן הבית. ומלבד אלה – כעשרים־וחמשה ספרים מוכנים לדפוס, בצדם של כמה ספרים שכבר הודפסו ובצדם של עשרות מחקרים תדפיסים בעברית וגרמנית.

והאיש צעיר למדי, למטה מגיל חמשים, והוא הוא הגואל של כתבי הרפואה לרמב"ם, הוא עורך, מבאר ומפרש אותם, ויש מהם שהוא מתרגמם בעצמו מערבית. כבר נדפסו ספר הקצֹרת, ספרי סמי המות, וההקדמה לפירוש לפרקי אבוקראט. מוכנים לדפוס הנהגת הבריאוּת, שמות הרפואות, על הטחורים, על חיי המין ועוד.

הולך ונדפס מכתב יד ספרו של ר' שבתי דונולו, שנכתב באיטליה לפני אלף שנים, והוא ספר ראשון שנכתב במדע הרפואה באירופה ודוקומנט ראשון של האוניברסיטה הראשונה שבאירופה. ואולם ישנו ספר רפואי עברי קדום גם מזה, והוא של אסף הרופא, שנכתב בטבריה בתקופת התלמוד, ולדעת ד"ר מונטנר, היו דברי אסף הרופא ידועים לחכמי התלמוד ודבריו משולבים במימרות שלהם.

11.5.47

א

תש"ח היא שנת המאה למאמצים ראשונים של עבודה עברית בחקלאות בסביבת ירושלים. אף היא עדות לאהבת ציון, שהיתה מאז משולבת כיסופים אל עבודת־האדמה, אל הטבע, אל התחדשות מעמד אכרים עברים, אל תחיה שלימה של העבר, על יסודות החירות שבו. וירושלים היתה ערש מאויי ההתחדשות הזאת מיום שחזרו ונתרכזו בה מנין ניכר של יהודים.

מלאו מאה שנים לנסיון באדמות הכפר ארטאס, בקרבת בריכות שלמה, ששה־עשר קילומטר דרומה לירושלים. ואין זה גילוי ראשון לנהיית יהודים מירושלים אל הכפר. תשע שנים לפני נסיון ארטאס יצא ר' מרדכי סלומון מירושלים אל כפר מנצורה, בין עקרון וחולדה באיזור רמלה ועבד לבדו את האדמה שחכר בקרבת הכפר. שם עיבד את תכנית ההתישבות, שהגיש למשה מונטיפיורי שביקרהו בעונת הקציר. ר' מרדכי חשב על ישוב בכפר גזאזה באיזור עזה, אך התכנית לא יצאה אל הפועל. הקדים את ר' מרדכי ר' ניסן בק, שניהל משק חקלאי עצמי על הר עצמון, בקרבת צפת.

בתר"ח (1848) נמשכו יהודים מירושלים לעבוד בחוה חקלאית, שנוסדה בכפר ארטאס על ידי יוחנן משולם, שהסתיר מפני פועליו אלה, כי מומר הוא. וזאת לזכור, כי מיסיונרים אנגלים ידעו את הכוח המושך את היהודים אל האדמה, והם קיוו, כי על ידי מתן אפשרות ליהודים לעבוד את האדמה, נוח יהיה לרכוש את לבם להתקרב אל המיסיון ומטרתו. אך החשבון היה מוטעה. אף אחד משלושת הנסיונות מסוג זה של המיסיונרים – ושלשתם היו במחוז ירושלים – לא הצליח להעביר יהודים על דתם. לעומת זאת הועילו הנסיונות האלה לגלות ולממש יותר את התרפקותם של יהודים על האדמה. האמת ניתנה ליאמר, כי עזרתם של אנשים ונשים אנגלים בארץ־ישראל, שניתנה ליהודים כדי לקרבם אל האדמה, לא נשאה אופי של הדחה פשוטה להמיר דת. אדרבה, היו סימנים של רצון כן לסייע ליהודים למלא את יעודם ברוח דברי הנביאים. ודאי, הנטיה המיסיונרית היתה קיימת. ממילא יגיעו יהודים בדרך זו – האמינו אותם מעריצי כתבי הקודש – להכרה והודאה בברית החדשה. הלך־הרוח לתמיכה בשיבת־ישראל לארצו ולאדמתו נשען גם אז על רוחות מדיניות, שנשבו במיניסטריון־החוץ האנגלי ובאו על ביטוים בפקודות מפורשות של המיניסטריון אל הקונסולים הבריטים בקושטא ובירושלים לעזור, ככל האפשר, ליהודים בארץ־ישראל.

דמותו של המומר יוחנן משולם מירושלים איננה ברורה לנו, אבל הננו יודעים, כי היה האיש בן־לויה ללורד ביירון במסעיו והרפתקאותיו במזרח התיכון. “המנגינות העבריות” של ביירון אינן מניחות ספק ביחסו של המשורר אל עם־ישראל ואל געגועי גאולתו. האצל המשורר מרוחו העזה על בן לויתו היהודי? העזר משולם לביירון להכיר את התנ"ך ושירתו?

במפעל ארטאס נעזר משולם על־ידי הקונסול האנגלי בירושלים ג’יימס פין ורעיתו אלישבע, שניהם תומכים נלהבים ברעיון שיבת־ציון, אף נאמנים לרוח ההוראות המדיניות, שניתנו מאת שולחיהם לטובת היהודים. בשל השפעתו של הקונסול האנגלי השגיחו השלטונות התורכים על הבטחון בסביבת ארטאס, שלא יבולע למפעל. העובדה, ששלוש־עשרה שנים נמשכה שם העבודה ללא תקלה מצד פלחים או בדואים או פקידים תורכים, אימצה בקרב יהודי ירושלים את לבם של התובעים התישבות בכוחות עצמיים: אין פחד לצאת מן החומות אל השדה, והראיה – חות ארטאס, שהיהודים היושבים בה אינם נפגעים. מימי ביקורו של משה מונטיפיורי ב־1827 (תקפ"ז) נתעוררו ולא פסקו בירושלים תכניות להתישבות חקלאית.

פרשת ארטאס עודנה טעונה בירור. בתקופת הגיאות של החוה הגיע מספר היהודים בה לעשרות. ויש שעבדו בה בודדים בלבד. אבל שוב לא היה ספק, שיהודים מבקשים דרך אל העבודה ואל הקרקע והם מסוגלים לכך. וכך ראינו, כי ארבע שנים אחרי התחלת הנסיון בארטאס יסדה מרת אלישבע פין את החוה שלה כרם אברהם, כיום – חלק של שכונת גאולה. מרת פין רכשה מאת ערבים את כרם אל חליל, בן שלושים דונם בקירוב, ופיתחה בו עבודות חציבה, בישול־סבון כשר ומלאכות אחרות, נוסף על הטיפול בגפנים ובעצי־פרי אחרים. בעלה, הקונסול, היה דואג למשמר מזויין בשביל החוזרים בערב מן העבודה אל העיר העתיקה. טרם תהיה אז אף שכונה אחת מחוץ לחומות. עוד תעבורנה עשר שנים לחניכתה של השכונה הראשונה משכנות־שאננים, שאליה צורפה אחר־כך ימין משה, מול הר־ציון. הפינים היו שמחים בהצלחת החוה, שבה היו מעסיקים לפעמים עד שבעים יהודים, ובדינים־וחשבונות שלהם לתורמי כספי־ההוצאה שבלונדון היו משבחים את הסתגלותם של היהודים לעבודה. ידוע, כי ג’יימס פין עזר גם לרכישת חלקות האדמה במוצא על ידי יהושע ילין ושאול יהודה שהדוגמאות של ארטאס וכרם־אברהם עודדום.

גם אדמת הר־טוב, אף היא במחוז ירושלים, שנוסדה ב־1895 (תרנ"ו) נרכשה בראשונה על ידי חברת־מיסיון אנגלית, שאמרה ליסד במקום ישוב של יהודים מתנצרים, ולא עלתה בידה. החברה נאלצה למכור את האדמה, וזו באה לידי חובבי ציון עולים מבולגריה, שהקימו בה את הישוב העברי.

ב

התכניות החקלאיות של יהודי־ירושלים, תכניות התישבות ממש, שהחלו מתרקמות עוד מימי ביקורו הראשון של משה מונטיפיורי בארץ, לפני מאה ועשרים שנה, לא יכלו להתקשר בסביבותיה הקרובות ביותר של ירושלים. כשם שלא באו במנין איזור מדבר יהודה, התופס חלק ניכר של אדמת המחוז – ואנו כיום איננו מתיאשים גם מן המדבר – וכשם שלא יכלו לקוות אז שיפרו את ערבות המלח, דרומה ליריחו, כן גם לא יכלו לפנות אל הר־הסלעים. העולים ממישורי פולין וליטא, הונגריה ורומניה הכירו עבודת־אדמה אצל העמים תושבי הארצות ההן: עפר עמוק ורך, תלם ארוך, שדות קמח ואוקינוס של שבלים. חפש חיפשו את המישור והעמק בארץ־ישראל. לכן נשאו ונתנו על קרקע באיזור עזה או בעבר־הירדן. אדמות אמלביס, שהם עשוה פתח־תקוה, התאימה למושגיהם על חקלאות: אדמה שחורה, מישור, נהר קרוב. ההתנחלות בהר, שניסו בה יהודים אחר כך, לא היתה מעודדת. מתישבי מוצא לא יצאו מכלל קומץ, וגם הר־טוב, שנוסדה שנה אחת אחר מוצא, לא יכלה להגיע לכוח־חיותם ואל תכונת־גידולם של ישובי איזור־החוף ואיזורי־העמקים. שתי אלה גם לא נכללו ברשימת המושבות, המקבלות עזרה מאת הנדיב הידוע והחברות שבאו תחתיו – יק“א ופיק”א. למעשה נשאר כל מחוז ירושלים, עד אחרי מלחמת העולם הראשונה, ריק מישובים עברים, חוץ לירושלים העיר וחברון, מוצא והר־טוב. שתי קבוצות החלוצים שהחזיקו כמה חדשים לפני מלחמת העולם באדמות דילב (כיום קרית־ענבים) וקלנדיה (כיום עטרות) נאלצו לעזוב את המקומות האלה מחמת תנאי המלחמה, עוד לפני שתורכיה נכנסה למלחמה.

רק עם התחלת פעולת ההתישבות אחרי מלחמת העולם הראשונה, חזרנו ונאחזנו בשני מקומות אלה. דעת המומחים, יהודים ושאינם יהודים, היתה כי לא נצליח להקים בהרי־ירושלים משקים נושאים את עצמם, ומוטב לחסל מיד את קרית־ענבים ואת עטרות. אלא שעמדו לנו הרגשת הרצון החלוצי של המתישבים – להתגבר ויהי־מה; עמדו לנו ששון־המאמץ ונכונות־הסבל של כוחות־הנעורים ונאמנותם הציונית, וכן עזרתה החמרית של התנועה הציונית, והישובים האלה נעשו אבן־פנה להתנחלות־יהודים בהר, תנועה שיצאה בהחלט מגדר־ספק. אמנם, נוה יעקב, או הכפר העברי, שנוסד בקרבת עטרות בשנת 1924 (תרפ"ד) לא יצא עדיין למרחב, אבל ישובי ההר הקיבוציים, מעלה החמשה, כפר עציון ומשואות יצחק צועדים ברגל בטוחה במסילה שסללו להם קודמיהם, לקראת התבססות והתפתחות. בעקבותיהם אוחזות קבוצות נוה־אילן, עין־צורים ורבדים, והדרך לפניהן נראית ארוכה פחות משל הראשונים.

בראשית ת"ש נוסדה בית הערבה על אדמת־הזכיון של חברת־האשלג בקירבת ים המלח והירדן. כאן הושג, ביזמתם של חבר קיבוץ רמת־רחל, חברים של קבוצה מקבוצות־החוגים (תנועת הנוער הלומד), ובעזרתם של אנשי חברת־האשלג – הפלא העולמי של הפיכת אדמה מליחה, שוממה מימות עולם, לאדמה מצמיחה ופוריה, בשיטה של שטיפת האדמה שטיפת ממושכת על ידי הצפה במים. מנסיונות בחלקות זעירות הגיעו חברי בית הערבה לריפוי שטחים של עשרות דונאמים בשנה, אף קבעו להם שיטות, שלפיהן יוכלו לבצע את השטיפות גם בשטחי מאות דונמים בשנה, אם ייעזרו ברכישת המכשירים הדרושים. וכבר ברור: אנשי בית־הערבה זכו ופתחו בפנינו איזור שלם בארץ, להתישבות חקלאית בטוחה, לאספקת מזון ניכרת בסביבת ירושלים, לביצור מרכזנו הלאומי הגדול על ידי כפרים מבוססים, העשויים לעמוד כתריסי־תרבות בפני סכנות־המדבר. אם האחראים לזכיון ים־המלח, ולאדמה סביבה, ייאמנו לרוח היוצרנית של הציונות, יתנו יד להקמת כפרים עברים נוספים על חוף ים המלח המערבי והדרומי, כשרשרת חיה סביב אוצר המחיה הגדול הזה. על כל פנים אנשי בית־הערבה בעצם־חייהם במקום כבר הכחישו את החשש, שאקלים “המכתש העמוק ביותר של כדור הארץ” אין בו כדי חיים תקינים וגידול ילדים בשטחו.

ג

יש ליהודים בסביבות ירושלים שטחי קרקע מוזנחים זה עשרות בשנים, וקשה מאוד להחזיק בהם. קניה ראשונה נעשתה לפני מאה ועשר שנים, בקירוב, על־ידי ר' מרדכי סלומון באדמות הכפר בית־חנינא. יהודים קנו, למשל, קרקעות בביתר, זירת מלחמות בר־כוכבא האחרונות, ולא נמצאו עדיין האנשים והאמצעים לעשות את הרכישה לממש. נשיא הוועד הלאומי י. בן צבי מספר, שהמוכתר של כפר ביתר היה בא אליו ומבקש, שיהודים יקבלו את האדמה לרשותם. לאחר מותו של המוכתר סיפר הבן היורש, כי המנוח ציוה והשביע אותו, את היורש, שיעזור ליהודים להשיג את אדמתם. ברשימה הרשמית של אדמותינו בארץ הננו מוצאים 533 דונם בביתר, אבל לא נעשה כלום להחזיק בקרקע. אמת הדבר, שהשטח הוא מסולע, ואינו עושה רושם כמסוגל לפרנס עובדים. הבעלות היא פרטית, ואיך יכול הפרט לשאת על כתפו את שליחות הכלל?

כדוגמת ביתר – ענין מצפה־שמואל, הוא הכפר הנקרא נבי־סמואל, מרחק כמה קילומטרים מערבית־צפונית מהעיר. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה נקנתה שם אדמה. לנחלה ניתן שֵׁם רמה, אף חגגו לא אחת את רכישתה בפומבי. אך תוצאות מעשיות עדיין לא היו, ואלפי דונמים שלנו אינם מגיעים אלינו. בעמק ארזים שבין ירושלים למוצא התאחזו יהודים פעמים בנסיונות בנייה ונטיעה ותעשיה, ועתה שוב הננו נעדרים מכאן לגמרי. ב־1908 נוסדה כאן תעשיה חימית־חקלאית בהון של יהודים צרפתים. בשנות העשרים נתחדש בעמק־ארזים הישוב על־ידי עולים חדשים. היתה כאן בורסקות, אריגה ורקמה ומלאכת מחשבת. מאורעות 1929 הביאו את הקץ על ההתחלה השניה, ומאז עודנו משתהים, וישוב יהודי במקום אין.

וככל שהננו דוחים את התאחזותנו במקומות אלה, כן יקשה הדבר. התנאים המדיניים הולכים וגרועים. הלך הרוח החברתי בקרב ההמון הכפרי הערבי היה לפנים כמעט לטובתנו, אולם הוא נשתנה לרע, מחמת החינוך הלאומני של הנוער, עקב חדירת העתון הערבי לכפר, על כל החומר המסית המתמיד שבו, עקב החוקים המגבילים והחרם. כל אלה הולכים ונועלים את הדלתות בפנינו, בהצטרפם אל חזיון נוסף, והוא הריבוי הטבעי. בשלושים השנים האחרונות נתרבו האוכלוסין בכפר הערבי, והרי זה משפיע על האפשרות לשוב ולגאול את קרקעותינו, שהחזיקו בהם משפחות ערביות. הסכומים הדרושים לרכישתם עולים ועולים, וזה שוב גורם מעכב, לא בלבד לאנשים פרטיים אלא גם לקרן הקיימת לישראל.

הוא הדין לגבי קרקעות, שקנינו בשנים האחרונות ועודנו משתהים מלעלות עליהן. סיבות ההשתהות הן מיעוט היקפה של כל רכישה, אי־פוריות הקרקע, הקושי בהשגת המים וחוסר גופים התישבותיים, שיהיו מוכנים להתנחל במקומות בלתי נוחים.

בין ירושלים לכפר עציון, למשל, יש לנו שלושה גושים קטנים של קרקע, האחד בן 400 השני בן 300 והשלישי בן 120 דונם. ודאי שבאיזורים אחרים של הארץ ובתקופות אחרות אפשר לדחות את העליה על שטחים כאלה עד לכשירחיב. אך בסביבות ירושלים ובימינו – הרי זו סכנה. שרשרת של שלוש נקודות עבריות עד גוש כפר־עציון היתה, יחד עם המקום הקדוש המקובל על הכל, קבר־רחל, קובעת את ישיבתנו דרומה לירושלים כעובדה שאינה־מעורערת גם בעיני הערבים, אף היתה מעודדת את חזרתנו לחברון ומקרבתנו אל גוש ישובינו הדרומים בשפלה בזרוע חדשה. ואילו כיום חושבים את ארבעת הישובים שבגוש כפר־עציון (משואות, עין־צורים, רבדים) למשהו יוצא־דופן. ונוכח תכנית החלוקה מדברים ערביי חברון – אולי מפי ידידיהם האנגלים – כי במקרה חלוקה יש להוציא את יושבי הגוש הבודד הזה של כפר־עציון אל איזור החוף, כדי שערביותו של איזור חברון עד ירושלים, תעמוד בשלימותה.

יש לנו גוש קטן של קרקע גם מזרחה לירושלים בקילומטר הרביעי של הכביש ליריחו. ושוב – 400־300 דונם חשובים לנו בקירבת כל עיר, אולם בקירבת ירושלים, וביחוד בדרך זו, שאין לנו בה ולא כלום עד בית־הערבה, הרי זה נכס רב־ערך מאוד. שכונה עברית נוספת במזרחה של ירושלים היתה אף היא מסייעת לערער את טענותיהם של המבקשים להוציא את ירושלים מתחומי המדינה העברית. אך קודם כל היתה מבצרת את הישוב הקיים בבירה, וביחוד אגפו המזרחי. הרבה נכסים עירוניים שלנו נמכרו במשך השנים האחרונות באיזור זה לקונים שאינם־יהודים. כאן חרב גם ישוב שלם נאה, ככפר־השילוח, של העולים התימנים מהתקופה המקבילה לזו של ביל"ו. כסמל לרפיון־ברכים ואזלת־יד תשמש העובדה, שהאדמה המעטה שנרכשה ליד קבר־רחל ונועדה לשאת את שמו של הרב ר' צבי קלישר, “נחלת צבי”, נשמטה מידינו ואין משיב.

בדרך ירושלים תל־אביב שבה הקימו מוסדותינו המיישבים את מוצא־עלית, קרית־ענבים, מעלה־החמשה ונוה־אילן מחכים לאחיזה עברית עוד בשטחים חשובים. ושם גם גוש נחלת־יצחק, שהוא בן אלף דונם, אבל מפוצל מגרשים־מגרשים בין אנשים פרטיים, ואלה אין בכוחם להתגבר על חשבון הפרוטה, ואין לראות כלל, כיצד יקום כאן ישוב עברי. במעלה קרית־יערים העתיקה (בה תחנת המשטרה אבו־גוש) יש לנו משני עברי הכביש גוש של 600 דונם אדמה. ואולם גם על אדמה זו שולט החשבון המסחרי של הפרט ולא צרכי העם למהר ולישב את המקום. מזרחית־דרומית לקרית יערים ישנו עוד גוש לא־קטן של אדמה עברית בידי סוחרים. ובידי הקרן הקיימת ישנה חלקה זעירה חשובה מול כפר סאריס. כל אלה היו צריכים ויכולים להרנין את הדרך מירושלים אל תל־אביב, שהיא יכולה להיות עברית יותר מהיותה כיום. כוחה של ירושלים העברית מותנה, במידה רבה, בעצמת חיבורה אל הגוש העברי החזק של תל־אביב והשפלה, דווקא לצד זה של בעיית מחוז ירושלים אין דאגה מספיקה.

ד

עדיין לא בא בעולמנו הרוחני גורם חדש במקום קדושת הדת והמסורת, שימריץ את העולה היהודי להתישב בירושלים ובסביבותיה ושיניע את הנוער המכשיר עצמו להתישבות, כי יעדיף את סביבות ירושלים על פני איזורים אחרים. והרי זה אחד הקשיים בקיום מעמדה של הבירה העברית. אבותינו האשכנזים נכנסו לפני מאה וחמשים שנים לעיר העתיקה כמתחפשים מפחד הערבים לבל יכירום מי הם, ובכל זאת ריצו את סלעי ירושלים ובירכו את השם על זכותם לדרוך על אדמת הקודש; להיות קרובים אל מקום המקדש ולנשק את אבני הכותל המערבי. והעיר העתיקה אָצלה מקדושתה גם על ירושלים החדשה, שתהא חביבה על המבקשים את קירבתה של עיר דוד.

בשנים האחרונות היו עולים מעדות־המזרח מתישבים בירושלים, בהעדיפם את קירבת המקומות הקדושים, ברוח המזרח בכללו. עולי המזרח לא שאלו הרבה לשיכון נוח, לא ביקשו סידורים כלכליים מראש, אלא נהרו לעיר־הקודש מתוך אמונה בה והתרפקות עליה. משהופסקה בכוח עליתם של יהודי בוכרה ושל ארצות ערב, ובפועל מחמת חוסר רשיונות והמלחמה בהעפלה גם עליתם של יהודי פרס ואפגאן, – חסרה יהדות ירושלים תגבורת טבעית שלה.

במידה מסוימת מפצה את ירושלים כוח משיכתה על ידי האוניברסיטה, המוסדות הלאומיים, מוסדות הממשלה, האקלים הנוח בקיץ. אך אין די באלה, אם לא נעלה בתוך חינוך הנוער את ירושלים לערך לאומי־מוסרי, כפי שהיתה בלב הדורות המאמינים. ארבעים גופי־התישבות צעירים מתאמנים להיאחזות בקרקע. יש לרבים מהם שמות המסמלים את השאיפה לנגב, לאילת, לגליל, לחרמון ועוד. מעטים מאוד העושים את ירושלים וסביבותיה משאת־נפשם.

והנה לא נמצאו עדיין גואלים לחברון, וגם לא באיגוד הנוער החרדים, שאינם בגדר כמות מבוטלת מבחינת המספרים אף לא בין המתחנכים על האמונה בגבורה בלבד. ודאי שהאמצעים הכספיים הדרושים לשיבה אל חברון היו נמצאים. אין צורך לקנות בשביל זה קרקע, גם אין הכרח להתחיל מיד בבניה, ובכל זאת…

ועלינו להזכיר ולחזור ולהזכיר כי בימי הקונגרס הציוני הראשון כבר היתה ירושלים העברית רוב מנין של העיר. ואף כי היתה תלויה בתמיכות המתקבלות מקצוי־הגולה, כבר נראו בה נצנים של מפעלי מסחר ומלאכה טבעיים ובריאים. יחד עם העליה הדתית לעיר־הקודש באו גם עולים סתם – יהודים, משכילים וחפשים. הספרדים היו המשענת ליסודות המתקדמים שבקרב האשכנזים. השאיפות הציוניות המעשיות והמדיניות, תססו מכבר בירושלים ומצאו את ביטוין בתכניות מרחיקות לכת לרכישת קרקעות להתישבות וכן לארגון ולפעולות מדיניות. ב־1871 (תרל"א) נוסדה בירושלים “חברת כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל” על־ידי ר' יהודה אלקלעי, בהשתתפותם של ספרדים ואשכנזים. ב־1882 (תרמ"ב) – נוסדה חברת “תחית ישראל” על־ידי אליעזר בן־יהודה, ושוב על־ידי שיתוף אשכנזים וספרדים. איגודים אלה וכן תכניות להתאגדויות אחרות לא התפתחו למדרגה של פעילות ושל יצירה ממש, אבל העידו על תהליך של התבגרות לאומית־מדינית בקרב היהדות בארץ־ישראל. אולם שוחרי־ציון שבגולה לא השכילו להעריך את ערכן המעשי של הופעות חשובות אלה.

העובדה, שבירתנו העתיקה, ואז בירת מחוז עותומני, מותצרפיה, בעלת זכויות מסוימות לשלטון עצמי על־ידי מועצת מחוז, חזרה להיות עיר בעלת רוב עברי, ובלי מגילת זכויות מיוחדות לשם כך, לא הוערכה כדיבעי בתנועה הציונית של אז. אדרבה, הופעה זו נראתה כמכחישה במקצת את הביטול, שהגה הרצל ל“הסתננות” (אינפילטרציה). הנה היתה דוגמה חיה להישג עצום ומבטיח דוקא בשטת האינפילטרציה.

הרצל לא אבה להישען אל ירושלים הקיימת, אל החומר האנושי שבה, כאשר ניסה לרתום את כוחה הסמלי של ירושלים במאמציו הנואשים לרכוש את לבו של וילהלם קיסר לרעיון הציוני בראיון המדיני בירושלים, שבה יימצא הוא, הרצל, על גבי קרקע היסטורי, לעומת איש שיחו הקיסר האדיר אז, שיהיה במקום זה לא למעלה מאורח מכובד, נאות הרצל בנפשו רק לרחף בירושלים של מעלה, ולא הפנה כלל את מאמציו לכבוש לו את ירושלים העברית של מטה. ירושלים העברית היו לה כבר אז אישים בעלי תפיסה מדינית רחבה כגון בן־יהודה, יחיאל מיכל פינס, נסים בכר ואחרים. אין פלא שהללו נמנעו, מפחד המלשינים שבמחנה הקנאים החרדים, לגלות את קירבתם אל הרצל, אולם עובדה היא, שהוא ואנשי פמליתו לא ניסו מצדם גם אחר־כך לקרב את הכוחות הבונים האלה וללמוד מהם מה שסיגלו להם הם בתוקף ישיבתם במרכז העברי הטבעי. בכלל ליותה אז אי־ידיעת המציאות של ארץ־ישראל את ההנהגה הציונית שנים רבות, עד ל“מהפכה” של בחירת ורבורג לנשיא במקום דוד וולפסון.

המשא ומתן עם בריטניה להסכם עם התנועה הציונית, שביטויו היתה אחר־כך הצהרת בלפור, התנהל, בתוקף מסיבות המלחמה, בלי מומחים לעניני ארץ־ישראל, שכבר נתנסו במאבקים מדיניים מקומיים בארץ, וביחוד בירושלים. וכך הוחמצה שעת כושר היסטורית לקבוע לנו מעמד מדיני מתאים בבירה, שהיתה אז עיר שרובה עברים. מנהלי המשא ומתן מצדנו האמינו אז כי הכל יסתדר לטובה בכוח העליה, שתעשה אותנו רוב בכל הארץ.

ה

גורמים מדיניים חדשים, לא שערנום קודם, באו בשנים האחרונות להחמיר את הדאגות למעמדנו החמרי והמדיני בירושלים ובמחוז. מימי ועדת־פיל הוטלה לאויר הסיסמה הרצויה לאנגלים: ירושלים מדינה־מובלעת. הכנסיות הנוצריות, ובראשן האנגליקנית, נאחזו ברעיון זה מאוד־מאוד. ואף על פי שסכנת־ניתוק זו קיימת זה עשר שנים, לא הומרצו בתוכנו במשך הזמן הזה כוחות מספיקים לשינוי יחסי הכוחות בסביבות ירושלים לטובתנו, ומפליא הדבר שהמזהירים מפני החלוקה הצטיינו מי במיעוט מעשה ומי באפס־מעשה בשטח זה.

עם קריעתו של עבר הירדן מעל ארץ ישראל והפיכתו לממלכה מיוחדת, נעשה מחוז ירושלים למחוז־גבול לאורך מאה קילומטר של מים (בים המלח ובירדן). הפיקוח על גבולות, מבחינת המכס ומבחינת סכנות הפלישה ההמונית, וגם הצבאית, אינו נעשה על־ידי מושלים מרוחקים וחסרי־ענין. פיקוח כזה עלול להיות יעיל, אם אוכלוסין חזקים רואים בכל יום ובכל שעה משעות היום והלילה בעיניהם ממש את הנעשה בקרבתם. מי שיודע, כי המדיניות מוכרעת לעתים קרובות לא במשא ומתן בתוך משרדים, אלא בחיי הממש של האוכלוסין, לפי מידת עירותם, כוחם וארגונם התכליתי, יכיר כי מחוז ירושלים תופס כיום חלק מכריע יותר מתמיד בקיומו של הבית הלאומי שלנו. ציונות המקילה בהסברה ובמעשה בערך ירושלים ומחוזה, היא פגומה מכל הבחינות, וכולנו עומדים לתת על כך את הדין.