[ישראל זרחי¹]

“ארץ לא זרועה”, סיפורו של ישראל זרחי על הבילויים הוא שזכה בפרס ילין. “כפר השילוח”, סיפור על עלית התימנים, בזמן אחד עם הבילויים. הוא סיפור אחר של המחבר, ואני רוצה לספר כאן רק משהו על נקודות־חיבור בין שני הספרים ועל בחינת הירושלמיות שבהם.

על כפר־השילוח בירושלים שנוסד על־ידי עולים תימנים בזמן אחד, בקירוב, עם גדרה של הבילויים, נמצאו למחבר עדי־ראיה מן המייסדים יותר מאשר שרדוּ מבין הבילויים. ולא שהתימנים מאריכים ימים יותר, אלא שעלייתם היתה עלית משפחות, שנפשותיהן מכל הגילים. יחד עם האבות והאמהות, בני כ"ה עד מ', באו בנים ובנות צעירים, ואילו הבילויים באו רווקים ורווקות, בני גיל שוה, בקירוב.

והנה זכה ישראל זרחי לגאול את הפרשה הלא־נודעת־כמעט של עלית התימנים בתקופת ביל“ו ולהציגה באור־אמת, כשם שמצא את האור לתקופת הביל”ויים ב“ארץ לא זרועה”, מתוך אהבה גדולה הן אל הנושאים והן אל הרקע כאחד.

תימני ירושלים לא כתבו ולא כלום על כפר־השילוח ועל עלייתם. ספק אם יתגלה אי־פעם איזה מכתב או כתב־יד שכתב מי מהם. לעומת זאת נשמרים רעננים בזכרונם מראות ומאורעות בכל טבעיות התרחשותם.

אבל מצוא מצא המחבר דוקא בירושלים דמות ביל“וּיית, ששמרה את החויה הראשונית הגדולה של אותה תקופה. זה היה הביל”וּיי אברהם סולומיאק שגנז בנפשו את זכרונות העבר, משום ש… פרש בשעתו מהביל“ויים. אחרי מחלות קשות עזב את חבריו והשתקע בירושלים, פקיד במשרד הקונסול הרוסי. הביל”ויים ניתקו את קשריהם אתו, כיון שראוהו נס מן המערכה. כאב הפרישה וצער התמורה בחיים סייעו לאיש לשמר את זכרון רחשי־בראשית של חזיון ביל“ו והתגובה עליו בארץ. הוא הספיק למסור את החומר היקר הזה לידים האמונות של הסופר בשביל גיבוש אמנותי. ממילא נפקדה ירושלים ב”ארץ־לא־זרועה". אף זו תוספת מצדיקה את צירוף הספר למסגרת פרס ירושלים.

כמחצית יבולו הספרותי של ישראל זרחי בשמונה עשרה שנותיו בארץ – הם נושאים ירושלמיים, ועוד הוא מוסיף לעטר את העיר ולגלות את שלהבותיה הגנוזות. עלם עולה, פועל חלוץ במושבות ובתל־אביב החל את חייו כאן. באוניברסיטה העברית גיבש את הכשרתו הספרותית. מאז הוא שותל בתלמי ספרות עצמיים שלו, ואוצרות האור והחום של החלוציות העברית הם עיקר מזונו ואוירו.

ניסן, תש"ז