[ר' אריה לוין¹]

א    🔗

האסירים היהודים באשר הם שם, בנים הם, בתור אסירים, לר' אריה לוין, איש ירושלים, שיחסו אליהם הוא יחס “כרחם אב על בנים”.

עונג השבת שלו הוא – זה עשרים שנה – בוקר בבית הכלא המרכזי. רק בצהרים הוא חוזר הביתה לסעודה השניה של שבת. בבוקר הוא משכים לבית־הכלא, ראשונה יעבור לפני התיבה בתפילת שחרית ומוסף, ומובן שבאמצע הוא עצמו גם הבעל־הקורא של פרשת השבוע וההפטרה, ואסירים עולים לתורה. עם גמר־התפילה הוא דורש דרשה בפרשת־השבוע, וכאן יש לו מקום להערות את לבו בדברי־נחמה, נוסף על רעיונות־מוסר. בעצם אינו זקוק לדיבורים של מוסר, אומרים האסירים. מספיק המופת שלו, מה שאנו קוראים ההגשמה. מבט־עינו על האסיר, לחיצת־היד והלטיפה על הגב ביד שמאל, כשימין מחזיקה בימינו של המדבר אתו. אסיר בעל־ביטוי כתב פעם: ר' אריה מחליק לא גב אלא על חלקת הנשמה.

ואחרי התפילה והדרשה, שיחה עם כל מבקש שיחה לחוד. אחרי זה ביקור בתאי הצינוק למי שקשתה עליו ביותר יד הגורל והחמירה עליו גם את שורת בית־הסוהר. ויש שר' אריה צריך לאזור כוח ולהיכנס לתא הנידון למות. והוא הולך, ומשוחח, ואמונתו הולכת לפניו ומיישרת לפניו את הדרך.

ב    🔗

אור ליום ג‘, יום שנקבע על־ידי ראשי הצבא והשלטון האזרחי להוציא לתלייה את דוב גרונר, בקרתי את ר’ אריה בביתו בשכונת משכּנות. בתנועת־הראש התמימה למרום אמר וחזר ואמר לי במלוא קול דיבורו הרגיל: עודני מאמין בישועה, עודני מאמין.

הרוצה לראות בהתגלמות בעל־הבטחון היהודי, מסוג יהודי־התהילים, כלומר מדורות אחרונים של אומרי תהלים, ילך אל ר' אריה לוין, רבם של האסירים היהודים. והוא לא רב אלא אב להם.

ואחרי שעבר את התאים, הוא הולך לבקר את האסירים החולים, ומשוחח עם איש־איש מהם וחוקר אצל הממונים על בריאותם ושלומם. סיים אצל הגברים, הולך לבקר את האסירות שבבית החולים. המוצא הוא גם את הלשון המדברת אל נפשן הן? איני יודע. יש לשער, כי דוקא הנשים מסוגלות להרגיש ברחמים כנים ובמסירות של אמת.

ג    🔗

כשהתחיל ר' אריה בסדר־השבת שלו, עדיין לא היו לנו בבית־הסוהר אסירים מדיניים אלא קומוּניסטים. אולם ר' אריה אינו בודק לסיוע רוחני. מי שנסגרה מאחריו דלת בית־הסוהר הריהו טעון עידוד וכל ישראל בנים הם למקום, וכן הבנות.

זכוּרים מלחמות־היסורים של צעירים קומוניסטים להשיג בבתי־הכלא זכות “יחס מיוחד”, יחס הנהוג באירופה, ורובם אז אינם אלא פועלים צעירים ועניים, שאינם נראים כלל וכלל בעיני השלטונות כזכאים להתחשבות, המגיעה לפי מושגיהם למיוחסים בלבד.

אחרי זה הופיעו אסירי הגנה והתגוננות ואסירים מדיניים מסוג אחר. לשנים בא הביטוי הגדול של החיים מעבר לחומות־הכלא, מלבו ועטו של איש המ"ג ומאת אחרים, וחיי האסירים שולבו אל בין הפרשיות הנרגשות ביותר בחיי הישוב, כי “הספר הלבן” של 1939 השחיל, למעשה, את התייל והכלא לתוך הבית והמשפחה שלנו מכל צד, למן הישיבה בירושלים עד הקבוצה במשמר־השרון, למן קיבוץ כפר־גלעדי עד בית־ערבה ורוחמה.

ד    🔗

ניתן עתה לאסיר ולעצוּר היהודי מטעם הועד הלאומי, על־ידי ועדה מיוחדת ושליחים מיוחדים, כרב גולדמן ורבנים אחרים שנתבקשו לכך, ובעזרת מתנדבים שהחיו את המסורת של אברהם הרצפלד וחברו המנוח יצחק בן־יעקב בשעתם, בימי הכלא של דמשק במלחמת־העולם הראשונה.

אבל ר' אריה לוין לא נעשה מיותר, והמצוה הגדולה היא נחלתו גם היום, כפי שהיתה בזמן שלא שעינו למדי אל הקולות הבודדים מבתי־הסוהר, המוסדות עוסקים בעניני משפט, עניני זכויות וענינים חמריים, ועוד יש לידיד־נפש כאח, לעמוּד התיכון של גשר־לבבות בין היחיד שנלכד לבין הכלל שממנו נותק, לנושא ההמיה אל הבנים והבמות שגלו.

וראיתי צרור מכתבים של אסירים אל ר' אריה, וביניהם – מאת אלה שכבר עמדו בצל התלייה. ראיתי מתנות־מזכרת מאריתריאה, הזמנות אליו מהמזכירות של גבעת ברנר (כתובות בלשון תלמידי־חכמים) ושל חולדה לבקר בהן, ביקורי־כבוד (בגבעת־ברנר – גם לסיום משניות), וראיתי גם את המחאָה על כסף מקרן־תל־חי.

וההמחאָה נשמרת כמזכרת, כי לא הובאה ולא תובא לגובינא, אין ר' אריה נותן לפגום במצוה שלו. “וכי רשאי אני ליהנות, מפני שיהודים שרויים בצרה?” כה לגמול חמרי וכה לכבוד. זו היתה תשובתו של אריה לקרן־תל־חי, שהציעה לו תמיכה חדשית, והפצירה בו לקבל את ההמחאה. הוא נעתר לקבל את פיסת־הניר כתעודה ומזכרת ולא יותר. המתנות שקיבל הן תמונות קבוציות של עצורי אריתריאה. הכתובת:

“למורנו ורבנו הרב אריה לוין, איש הל”ו, אבל לאסירים, מאמצם ומעודדם בעת צרה וצוקה – מגולי ציון באריתריאה, חנוכה תש“ז”. לפני המצטלמים – שלט: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני”.

שלטונות בית־הסוהר בירושלים אינם שואלים, מי הכתיר את ר' אריה לרבם של האסירים. אבל הם פותחים לפניו כל שער כלפני איש־אלהים. גם האסירים הלא־יהודים יודעים את הרב הזה. הרי זה חלק של השבת והחג היהודים בשטח מגודר זה של העולם, שיופיע בכל תקופות השנה ובכל מצבי־הרוח ובכל מצבי־הבריאות, בזמנים שקטים ובימי סכנה.

ה    🔗

זה מקרוב מלאו לר' אריה – לאריכות ימיו – ששים שנה. לפני ארבעים שנה עלה לארץ מהעיירה אורלי שבין ביאליסטוק לבריסק, הוא נכנס אז לישיבה ולא זז מאהלה של תורה עד היום. פרנסתו – משגיח ומלמד ב“עץ־החיים”, בניו – בעקבותיו. הבכור רב בסיאטל שבארצות־הברית ושם יסד ישיבה, אף חיבר חיבורים של תורה, וגאות אביו על הבן הבכור ועל כוחו לאוריתא.

רוחות הזמן לא זיעזעו את ביתו הפּטריארכאלי־העיירתי של ר' אריה. המאור והטוהר שבחיי הדורות הקודמים מוסיפים לדלוק כאן בשלהבת הצנועה, שהיא אולי בית הגנזים לכוח המשומר. שאם לא – מניין הקשר הנפשי הזה בין איש סמל־החולשה הגופנית לגילויי הגבורה הקיצוניים? ר' אריה אינו מדבר, אבל אין ספק שהוא מאוהב בגבורת־ישראל. הן התגעגעו דורות בישראל לאל־נקמות שיופיע.

ואמנם כך היה ר' אריה בהספדו ביום ד' על אברהם אוּחנה־שוילי הג’ורג’י שנרצח בבית־הסוהר. לא; האב המרחם אינו מצדיק כלל את הדין, ואינו גורס כפשוטו “ונפשי כעפר לכל תהיה”. ר' אריה אינו נואם. הוא משווע בקולו שאינו חזק. משוועת אנחתו, המבטאת את מצב הרוח של כל המלוים ופותחת שערי־דמעה. הוא קורא “אברהם, אברהם” בצירוף שלמדנו בחומש וזועק וחוזר וזועק “בידי מרצחים, בני עולה, נפלת.” וב“זכית להימנות עם הקדושים” מבריק ברק של געגועים על קידוש־השם, הנוקבים מתחת לרובד חיצוני של אזלת־יד, כביכול. ואולי מתגלה דוקא בזה סודו של יהודי צדיק.

ר' אריה עובר מהתרגשות להברה האשכנזית, גירסת־הינקות שלו, אבל הנשים הספרדיות מעתיקות להן – שמעתי באזני במעמד זה, – את דבריו להברה הספרדית והן חשות בהם את הרחמים והיגון, את המחאה והקריאה. אותה שעה נעלמות המחיצות בין היהודי מאורלי לבין היהודי הג’ורג’י. מפרפר ביסורים לב יהודי אחד, ופירוד־שבטים אינו. ר' אריה הולך בראש נושאי המטה, ודמותו מסמלת את יכלתנו הלאומית למצות חיים ותקוה גם ממות ואסון.

שבט, תש"ז