רקע
יצחק בן־דור
מאה שנות חקלאות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

 

א

תש"ח היא שנת המאה למאמצים ראשונים של עבודה עברית בחקלאות בסביבת ירושלים. אף היא עדות לאהבת ציון, שהיתה מאז משולבת כיסופים אל עבודת־האדמה, אל הטבע, אל התחדשות מעמד אכרים עברים, אל תחיה שלימה של העבר, על יסודות החירות שבו. וירושלים היתה ערש מאויי ההתחדשות הזאת מיום שחזרו ונתרכזו בה מנין ניכר של יהודים.

מלאו מאה שנים לנסיון באדמות הכפר ארטאס, בקרבת בריכות שלמה, ששה־עשר קילומטר דרומה לירושלים. ואין זה גילוי ראשון לנהיית יהודים מירושלים אל הכפר. תשע שנים לפני נסיון ארטאס יצא ר' מרדכי סלומון מירושלים אל כפר מנצורה, בין עקרון וחולדה באיזור רמלה ועבד לבדו את האדמה שחכר בקרבת הכפר. שם עיבד את תכנית ההתישבות, שהגיש למשה מונטיפיורי שביקרהו בעונת הקציר. ר' מרדכי חשב על ישוב בכפר גזאזה באיזור עזה, אך התכנית לא יצאה אל הפועל. הקדים את ר' מרדכי ר' ניסן בק, שניהל משק חקלאי עצמי על הר עצמון, בקרבת צפת.

בתר"ח (1848) נמשכו יהודים מירושלים לעבוד בחוה חקלאית, שנוסדה בכפר ארטאס על ידי יוחנן משולם, שהסתיר מפני פועליו אלה, כי מומר הוא. וזאת לזכור, כי מיסיונרים אנגלים ידעו את הכוח המושך את היהודים אל האדמה, והם קיוו, כי על ידי מתן אפשרות ליהודים לעבוד את האדמה, נוח יהיה לרכוש את לבם להתקרב אל המיסיון ומטרתו. אך החשבון היה מוטעה. אף אחד משלושת הנסיונות מסוג זה של המיסיונרים – ושלשתם היו במחוז ירושלים – לא הצליח להעביר יהודים על דתם. לעומת זאת הועילו הנסיונות האלה לגלות ולממש יותר את התרפקותם של יהודים על האדמה. האמת ניתנה ליאמר, כי עזרתם של אנשים ונשים אנגלים בארץ־ישראל, שניתנה ליהודים כדי לקרבם אל האדמה, לא נשאה אופי של הדחה פשוטה להמיר דת. אדרבה, היו סימנים של רצון כן לסייע ליהודים למלא את יעודם ברוח דברי הנביאים. ודאי, הנטיה המיסיונרית היתה קיימת. ממילא יגיעו יהודים בדרך זו – האמינו אותם מעריצי כתבי הקודש – להכרה והודאה בברית החדשה. הלך־הרוח לתמיכה בשיבת־ישראל לארצו ולאדמתו נשען גם אז על רוחות מדיניות, שנשבו במיניסטריון־החוץ האנגלי ובאו על ביטוים בפקודות מפורשות של המיניסטריון אל הקונסולים הבריטים בקושטא ובירושלים לעזור, ככל האפשר, ליהודים בארץ־ישראל.

דמותו של המומר יוחנן משולם מירושלים איננה ברורה לנו, אבל הננו יודעים, כי היה האיש בן־לויה ללורד ביירון במסעיו והרפתקאותיו במזרח התיכון. “המנגינות העבריות” של ביירון אינן מניחות ספק ביחסו של המשורר אל עם־ישראל ואל געגועי גאולתו. האצל המשורר מרוחו העזה על בן לויתו היהודי? העזר משולם לביירון להכיר את התנ"ך ושירתו?

במפעל ארטאס נעזר משולם על־ידי הקונסול האנגלי בירושלים ג’יימס פין ורעיתו אלישבע, שניהם תומכים נלהבים ברעיון שיבת־ציון, אף נאמנים לרוח ההוראות המדיניות, שניתנו מאת שולחיהם לטובת היהודים. בשל השפעתו של הקונסול האנגלי השגיחו השלטונות התורכים על הבטחון בסביבת ארטאס, שלא יבולע למפעל. העובדה, ששלוש־עשרה שנים נמשכה שם העבודה ללא תקלה מצד פלחים או בדואים או פקידים תורכים, אימצה בקרב יהודי ירושלים את לבם של התובעים התישבות בכוחות עצמיים: אין פחד לצאת מן החומות אל השדה, והראיה – חות ארטאס, שהיהודים היושבים בה אינם נפגעים. מימי ביקורו של משה מונטיפיורי ב־1827 (תקפ"ז) נתעוררו ולא פסקו בירושלים תכניות להתישבות חקלאית.

פרשת ארטאס עודנה טעונה בירור. בתקופת הגיאות של החוה הגיע מספר היהודים בה לעשרות. ויש שעבדו בה בודדים בלבד. אבל שוב לא היה ספק, שיהודים מבקשים דרך אל העבודה ואל הקרקע והם מסוגלים לכך. וכך ראינו, כי ארבע שנים אחרי התחלת הנסיון בארטאס יסדה מרת אלישבע פין את החוה שלה כרם אברהם, כיום – חלק של שכונת גאולה. מרת פין רכשה מאת ערבים את כרם אל חליל, בן שלושים דונם בקירוב, ופיתחה בו עבודות חציבה, בישול־סבון כשר ומלאכות אחרות, נוסף על הטיפול בגפנים ובעצי־פרי אחרים. בעלה, הקונסול, היה דואג למשמר מזויין בשביל החוזרים בערב מן העבודה אל העיר העתיקה. טרם תהיה אז אף שכונה אחת מחוץ לחומות. עוד תעבורנה עשר שנים לחניכתה של השכונה הראשונה משכנות־שאננים, שאליה צורפה אחר־כך ימין משה, מול הר־ציון. הפינים היו שמחים בהצלחת החוה, שבה היו מעסיקים לפעמים עד שבעים יהודים, ובדינים־וחשבונות שלהם לתורמי כספי־ההוצאה שבלונדון היו משבחים את הסתגלותם של היהודים לעבודה. ידוע, כי ג’יימס פין עזר גם לרכישת חלקות האדמה במוצא על ידי יהושע ילין ושאול יהודה שהדוגמאות של ארטאס וכרם־אברהם עודדום.

גם אדמת הר־טוב, אף היא במחוז ירושלים, שנוסדה ב־1895 (תרנ"ו) נרכשה בראשונה על ידי חברת־מיסיון אנגלית, שאמרה ליסד במקום ישוב של יהודים מתנצרים, ולא עלתה בידה. החברה נאלצה למכור את האדמה, וזו באה לידי חובבי ציון עולים מבולגריה, שהקימו בה את הישוב העברי.

 

ב

התכניות החקלאיות של יהודי־ירושלים, תכניות התישבות ממש, שהחלו מתרקמות עוד מימי ביקורו הראשון של משה מונטיפיורי בארץ, לפני מאה ועשרים שנה, לא יכלו להתקשר בסביבותיה הקרובות ביותר של ירושלים. כשם שלא באו במנין איזור מדבר יהודה, התופס חלק ניכר של אדמת המחוז – ואנו כיום איננו מתיאשים גם מן המדבר – וכשם שלא יכלו לקוות אז שיפרו את ערבות המלח, דרומה ליריחו, כן גם לא יכלו לפנות אל הר־הסלעים. העולים ממישורי פולין וליטא, הונגריה ורומניה הכירו עבודת־אדמה אצל העמים תושבי הארצות ההן: עפר עמוק ורך, תלם ארוך, שדות קמח ואוקינוס של שבלים. חפש חיפשו את המישור והעמק בארץ־ישראל. לכן נשאו ונתנו על קרקע באיזור עזה או בעבר־הירדן. אדמות אמלביס, שהם עשוה פתח־תקוה, התאימה למושגיהם על חקלאות: אדמה שחורה, מישור, נהר קרוב. ההתנחלות בהר, שניסו בה יהודים אחר כך, לא היתה מעודדת. מתישבי מוצא לא יצאו מכלל קומץ, וגם הר־טוב, שנוסדה שנה אחת אחר מוצא, לא יכלה להגיע לכוח־חיותם ואל תכונת־גידולם של ישובי איזור־החוף ואיזורי־העמקים. שתי אלה גם לא נכללו ברשימת המושבות, המקבלות עזרה מאת הנדיב הידוע והחברות שבאו תחתיו – יק“א ופיק”א. למעשה נשאר כל מחוז ירושלים, עד אחרי מלחמת העולם הראשונה, ריק מישובים עברים, חוץ לירושלים העיר וחברון, מוצא והר־טוב. שתי קבוצות החלוצים שהחזיקו כמה חדשים לפני מלחמת העולם באדמות דילב (כיום קרית־ענבים) וקלנדיה (כיום עטרות) נאלצו לעזוב את המקומות האלה מחמת תנאי המלחמה, עוד לפני שתורכיה נכנסה למלחמה.

רק עם התחלת פעולת ההתישבות אחרי מלחמת העולם הראשונה, חזרנו ונאחזנו בשני מקומות אלה. דעת המומחים, יהודים ושאינם יהודים, היתה כי לא נצליח להקים בהרי־ירושלים משקים נושאים את עצמם, ומוטב לחסל מיד את קרית־ענבים ואת עטרות. אלא שעמדו לנו הרגשת הרצון החלוצי של המתישבים – להתגבר ויהי־מה; עמדו לנו ששון־המאמץ ונכונות־הסבל של כוחות־הנעורים ונאמנותם הציונית, וכן עזרתה החמרית של התנועה הציונית, והישובים האלה נעשו אבן־פנה להתנחלות־יהודים בהר, תנועה שיצאה בהחלט מגדר־ספק. אמנם, נוה יעקב, או הכפר העברי, שנוסד בקרבת עטרות בשנת 1924 (תרפ"ד) לא יצא עדיין למרחב, אבל ישובי ההר הקיבוציים, מעלה החמשה, כפר עציון ומשואות יצחק צועדים ברגל בטוחה במסילה שסללו להם קודמיהם, לקראת התבססות והתפתחות. בעקבותיהם אוחזות קבוצות נוה־אילן, עין־צורים ורבדים, והדרך לפניהן נראית ארוכה פחות משל הראשונים.

בראשית ת"ש נוסדה בית הערבה על אדמת־הזכיון של חברת־האשלג בקירבת ים המלח והירדן. כאן הושג, ביזמתם של חבר קיבוץ רמת־רחל, חברים של קבוצה מקבוצות־החוגים (תנועת הנוער הלומד), ובעזרתם של אנשי חברת־האשלג – הפלא העולמי של הפיכת אדמה מליחה, שוממה מימות עולם, לאדמה מצמיחה ופוריה, בשיטה של שטיפת האדמה שטיפת ממושכת על ידי הצפה במים. מנסיונות בחלקות זעירות הגיעו חברי בית הערבה לריפוי שטחים של עשרות דונאמים בשנה, אף קבעו להם שיטות, שלפיהן יוכלו לבצע את השטיפות גם בשטחי מאות דונמים בשנה, אם ייעזרו ברכישת המכשירים הדרושים. וכבר ברור: אנשי בית־הערבה זכו ופתחו בפנינו איזור שלם בארץ, להתישבות חקלאית בטוחה, לאספקת מזון ניכרת בסביבת ירושלים, לביצור מרכזנו הלאומי הגדול על ידי כפרים מבוססים, העשויים לעמוד כתריסי־תרבות בפני סכנות־המדבר. אם האחראים לזכיון ים־המלח, ולאדמה סביבה, ייאמנו לרוח היוצרנית של הציונות, יתנו יד להקמת כפרים עברים נוספים על חוף ים המלח המערבי והדרומי, כשרשרת חיה סביב אוצר המחיה הגדול הזה. על כל פנים אנשי בית־הערבה בעצם־חייהם במקום כבר הכחישו את החשש, שאקלים “המכתש העמוק ביותר של כדור הארץ” אין בו כדי חיים תקינים וגידול ילדים בשטחו.

 

ג

יש ליהודים בסביבות ירושלים שטחי קרקע מוזנחים זה עשרות בשנים, וקשה מאוד להחזיק בהם. קניה ראשונה נעשתה לפני מאה ועשר שנים, בקירוב, על־ידי ר' מרדכי סלומון באדמות הכפר בית־חנינא. יהודים קנו, למשל, קרקעות בביתר, זירת מלחמות בר־כוכבא האחרונות, ולא נמצאו עדיין האנשים והאמצעים לעשות את הרכישה לממש. נשיא הוועד הלאומי י. בן צבי מספר, שהמוכתר של כפר ביתר היה בא אליו ומבקש, שיהודים יקבלו את האדמה לרשותם. לאחר מותו של המוכתר סיפר הבן היורש, כי המנוח ציוה והשביע אותו, את היורש, שיעזור ליהודים להשיג את אדמתם. ברשימה הרשמית של אדמותינו בארץ הננו מוצאים 533 דונם בביתר, אבל לא נעשה כלום להחזיק בקרקע. אמת הדבר, שהשטח הוא מסולע, ואינו עושה רושם כמסוגל לפרנס עובדים. הבעלות היא פרטית, ואיך יכול הפרט לשאת על כתפו את שליחות הכלל?

כדוגמת ביתר – ענין מצפה־שמואל, הוא הכפר הנקרא נבי־סמואל, מרחק כמה קילומטרים מערבית־צפונית מהעיר. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה נקנתה שם אדמה. לנחלה ניתן שֵׁם רמה, אף חגגו לא אחת את רכישתה בפומבי. אך תוצאות מעשיות עדיין לא היו, ואלפי דונמים שלנו אינם מגיעים אלינו. בעמק ארזים שבין ירושלים למוצא התאחזו יהודים פעמים בנסיונות בנייה ונטיעה ותעשיה, ועתה שוב הננו נעדרים מכאן לגמרי. ב־1908 נוסדה כאן תעשיה חימית־חקלאית בהון של יהודים צרפתים. בשנות העשרים נתחדש בעמק־ארזים הישוב על־ידי עולים חדשים. היתה כאן בורסקות, אריגה ורקמה ומלאכת מחשבת. מאורעות 1929 הביאו את הקץ על ההתחלה השניה, ומאז עודנו משתהים, וישוב יהודי במקום אין.

וככל שהננו דוחים את התאחזותנו במקומות אלה, כן יקשה הדבר. התנאים המדיניים הולכים וגרועים. הלך הרוח החברתי בקרב ההמון הכפרי הערבי היה לפנים כמעט לטובתנו, אולם הוא נשתנה לרע, מחמת החינוך הלאומני של הנוער, עקב חדירת העתון הערבי לכפר, על כל החומר המסית המתמיד שבו, עקב החוקים המגבילים והחרם. כל אלה הולכים ונועלים את הדלתות בפנינו, בהצטרפם אל חזיון נוסף, והוא הריבוי הטבעי. בשלושים השנים האחרונות נתרבו האוכלוסין בכפר הערבי, והרי זה משפיע על האפשרות לשוב ולגאול את קרקעותינו, שהחזיקו בהם משפחות ערביות. הסכומים הדרושים לרכישתם עולים ועולים, וזה שוב גורם מעכב, לא בלבד לאנשים פרטיים אלא גם לקרן הקיימת לישראל.

הוא הדין לגבי קרקעות, שקנינו בשנים האחרונות ועודנו משתהים מלעלות עליהן. סיבות ההשתהות הן מיעוט היקפה של כל רכישה, אי־פוריות הקרקע, הקושי בהשגת המים וחוסר גופים התישבותיים, שיהיו מוכנים להתנחל במקומות בלתי נוחים.

בין ירושלים לכפר עציון, למשל, יש לנו שלושה גושים קטנים של קרקע, האחד בן 400 השני בן 300 והשלישי בן 120 דונם. ודאי שבאיזורים אחרים של הארץ ובתקופות אחרות אפשר לדחות את העליה על שטחים כאלה עד לכשירחיב. אך בסביבות ירושלים ובימינו – הרי זו סכנה. שרשרת של שלוש נקודות עבריות עד גוש כפר־עציון היתה, יחד עם המקום הקדוש המקובל על הכל, קבר־רחל, קובעת את ישיבתנו דרומה לירושלים כעובדה שאינה־מעורערת גם בעיני הערבים, אף היתה מעודדת את חזרתנו לחברון ומקרבתנו אל גוש ישובינו הדרומים בשפלה בזרוע חדשה. ואילו כיום חושבים את ארבעת הישובים שבגוש כפר־עציון (משואות, עין־צורים, רבדים) למשהו יוצא־דופן. ונוכח תכנית החלוקה מדברים ערביי חברון – אולי מפי ידידיהם האנגלים – כי במקרה חלוקה יש להוציא את יושבי הגוש הבודד הזה של כפר־עציון אל איזור החוף, כדי שערביותו של איזור חברון עד ירושלים, תעמוד בשלימותה.

יש לנו גוש קטן של קרקע גם מזרחה לירושלים בקילומטר הרביעי של הכביש ליריחו. ושוב – 400־300 דונם חשובים לנו בקירבת כל עיר, אולם בקירבת ירושלים, וביחוד בדרך זו, שאין לנו בה ולא כלום עד בית־הערבה, הרי זה נכס רב־ערך מאוד. שכונה עברית נוספת במזרחה של ירושלים היתה אף היא מסייעת לערער את טענותיהם של המבקשים להוציא את ירושלים מתחומי המדינה העברית. אך קודם כל היתה מבצרת את הישוב הקיים בבירה, וביחוד אגפו המזרחי. הרבה נכסים עירוניים שלנו נמכרו במשך השנים האחרונות באיזור זה לקונים שאינם־יהודים. כאן חרב גם ישוב שלם נאה, ככפר־השילוח, של העולים התימנים מהתקופה המקבילה לזו של ביל"ו. כסמל לרפיון־ברכים ואזלת־יד תשמש העובדה, שהאדמה המעטה שנרכשה ליד קבר־רחל ונועדה לשאת את שמו של הרב ר' צבי קלישר, “נחלת צבי”, נשמטה מידינו ואין משיב.

בדרך ירושלים תל־אביב שבה הקימו מוסדותינו המיישבים את מוצא־עלית, קרית־ענבים, מעלה־החמשה ונוה־אילן מחכים לאחיזה עברית עוד בשטחים חשובים. ושם גם גוש נחלת־יצחק, שהוא בן אלף דונם, אבל מפוצל מגרשים־מגרשים בין אנשים פרטיים, ואלה אין בכוחם להתגבר על חשבון הפרוטה, ואין לראות כלל, כיצד יקום כאן ישוב עברי. במעלה קרית־יערים העתיקה (בה תחנת המשטרה אבו־גוש) יש לנו משני עברי הכביש גוש של 600 דונם אדמה. ואולם גם על אדמה זו שולט החשבון המסחרי של הפרט ולא צרכי העם למהר ולישב את המקום. מזרחית־דרומית לקרית יערים ישנו עוד גוש לא־קטן של אדמה עברית בידי סוחרים. ובידי הקרן הקיימת ישנה חלקה זעירה חשובה מול כפר סאריס. כל אלה היו צריכים ויכולים להרנין את הדרך מירושלים אל תל־אביב, שהיא יכולה להיות עברית יותר מהיותה כיום. כוחה של ירושלים העברית מותנה, במידה רבה, בעצמת חיבורה אל הגוש העברי החזק של תל־אביב והשפלה, דווקא לצד זה של בעיית מחוז ירושלים אין דאגה מספיקה.

 

ד

עדיין לא בא בעולמנו הרוחני גורם חדש במקום קדושת הדת והמסורת, שימריץ את העולה היהודי להתישב בירושלים ובסביבותיה ושיניע את הנוער המכשיר עצמו להתישבות, כי יעדיף את סביבות ירושלים על פני איזורים אחרים. והרי זה אחד הקשיים בקיום מעמדה של הבירה העברית. אבותינו האשכנזים נכנסו לפני מאה וחמשים שנים לעיר העתיקה כמתחפשים מפחד הערבים לבל יכירום מי הם, ובכל זאת ריצו את סלעי ירושלים ובירכו את השם על זכותם לדרוך על אדמת הקודש; להיות קרובים אל מקום המקדש ולנשק את אבני הכותל המערבי. והעיר העתיקה אָצלה מקדושתה גם על ירושלים החדשה, שתהא חביבה על המבקשים את קירבתה של עיר דוד.

בשנים האחרונות היו עולים מעדות־המזרח מתישבים בירושלים, בהעדיפם את קירבת המקומות הקדושים, ברוח המזרח בכללו. עולי המזרח לא שאלו הרבה לשיכון נוח, לא ביקשו סידורים כלכליים מראש, אלא נהרו לעיר־הקודש מתוך אמונה בה והתרפקות עליה. משהופסקה בכוח עליתם של יהודי בוכרה ושל ארצות ערב, ובפועל מחמת חוסר רשיונות והמלחמה בהעפלה גם עליתם של יהודי פרס ואפגאן, – חסרה יהדות ירושלים תגבורת טבעית שלה.

במידה מסוימת מפצה את ירושלים כוח משיכתה על ידי האוניברסיטה, המוסדות הלאומיים, מוסדות הממשלה, האקלים הנוח בקיץ. אך אין די באלה, אם לא נעלה בתוך חינוך הנוער את ירושלים לערך לאומי־מוסרי, כפי שהיתה בלב הדורות המאמינים. ארבעים גופי־התישבות צעירים מתאמנים להיאחזות בקרקע. יש לרבים מהם שמות המסמלים את השאיפה לנגב, לאילת, לגליל, לחרמון ועוד. מעטים מאוד העושים את ירושלים וסביבותיה משאת־נפשם.

והנה לא נמצאו עדיין גואלים לחברון, וגם לא באיגוד הנוער החרדים, שאינם בגדר כמות מבוטלת מבחינת המספרים אף לא בין המתחנכים על האמונה בגבורה בלבד. ודאי שהאמצעים הכספיים הדרושים לשיבה אל חברון היו נמצאים. אין צורך לקנות בשביל זה קרקע, גם אין הכרח להתחיל מיד בבניה, ובכל זאת…

ועלינו להזכיר ולחזור ולהזכיר כי בימי הקונגרס הציוני הראשון כבר היתה ירושלים העברית רוב מנין של העיר. ואף כי היתה תלויה בתמיכות המתקבלות מקצוי־הגולה, כבר נראו בה נצנים של מפעלי מסחר ומלאכה טבעיים ובריאים. יחד עם העליה הדתית לעיר־הקודש באו גם עולים סתם – יהודים, משכילים וחפשים. הספרדים היו המשענת ליסודות המתקדמים שבקרב האשכנזים. השאיפות הציוניות המעשיות והמדיניות, תססו מכבר בירושלים ומצאו את ביטוין בתכניות מרחיקות לכת לרכישת קרקעות להתישבות וכן לארגון ולפעולות מדיניות. ב־1871 (תרל"א) נוסדה בירושלים “חברת כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל” על־ידי ר' יהודה אלקלעי, בהשתתפותם של ספרדים ואשכנזים. ב־1882 (תרמ"ב) – נוסדה חברת “תחית ישראל” על־ידי אליעזר בן־יהודה, ושוב על־ידי שיתוף אשכנזים וספרדים. איגודים אלה וכן תכניות להתאגדויות אחרות לא התפתחו למדרגה של פעילות ושל יצירה ממש, אבל העידו על תהליך של התבגרות לאומית־מדינית בקרב היהדות בארץ־ישראל. אולם שוחרי־ציון שבגולה לא השכילו להעריך את ערכן המעשי של הופעות חשובות אלה.

העובדה, שבירתנו העתיקה, ואז בירת מחוז עותומני, מותצרפיה, בעלת זכויות מסוימות לשלטון עצמי על־ידי מועצת מחוז, חזרה להיות עיר בעלת רוב עברי, ובלי מגילת זכויות מיוחדות לשם כך, לא הוערכה כדיבעי בתנועה הציונית של אז. אדרבה, הופעה זו נראתה כמכחישה במקצת את הביטול, שהגה הרצל ל“הסתננות” (אינפילטרציה). הנה היתה דוגמה חיה להישג עצום ומבטיח דוקא בשטת האינפילטרציה.

הרצל לא אבה להישען אל ירושלים הקיימת, אל החומר האנושי שבה, כאשר ניסה לרתום את כוחה הסמלי של ירושלים במאמציו הנואשים לרכוש את לבו של וילהלם קיסר לרעיון הציוני בראיון המדיני בירושלים, שבה יימצא הוא, הרצל, על גבי קרקע היסטורי, לעומת איש שיחו הקיסר האדיר אז, שיהיה במקום זה לא למעלה מאורח מכובד, נאות הרצל בנפשו רק לרחף בירושלים של מעלה, ולא הפנה כלל את מאמציו לכבוש לו את ירושלים העברית של מטה. ירושלים העברית היו לה כבר אז אישים בעלי תפיסה מדינית רחבה כגון בן־יהודה, יחיאל מיכל פינס, נסים בכר ואחרים. אין פלא שהללו נמנעו, מפחד המלשינים שבמחנה הקנאים החרדים, לגלות את קירבתם אל הרצל, אולם עובדה היא, שהוא ואנשי פמליתו לא ניסו מצדם גם אחר־כך לקרב את הכוחות הבונים האלה וללמוד מהם מה שסיגלו להם הם בתוקף ישיבתם במרכז העברי הטבעי. בכלל ליותה אז אי־ידיעת המציאות של ארץ־ישראל את ההנהגה הציונית שנים רבות, עד ל“מהפכה” של בחירת ורבורג לנשיא במקום דוד וולפסון.

המשא ומתן עם בריטניה להסכם עם התנועה הציונית, שביטויו היתה אחר־כך הצהרת בלפור, התנהל, בתוקף מסיבות המלחמה, בלי מומחים לעניני ארץ־ישראל, שכבר נתנסו במאבקים מדיניים מקומיים בארץ, וביחוד בירושלים. וכך הוחמצה שעת כושר היסטורית לקבוע לנו מעמד מדיני מתאים בבירה, שהיתה אז עיר שרובה עברים. מנהלי המשא ומתן מצדנו האמינו אז כי הכל יסתדר לטובה בכוח העליה, שתעשה אותנו רוב בכל הארץ.

 

ה

גורמים מדיניים חדשים, לא שערנום קודם, באו בשנים האחרונות להחמיר את הדאגות למעמדנו החמרי והמדיני בירושלים ובמחוז. מימי ועדת־פיל הוטלה לאויר הסיסמה הרצויה לאנגלים: ירושלים מדינה־מובלעת. הכנסיות הנוצריות, ובראשן האנגליקנית, נאחזו ברעיון זה מאוד־מאוד. ואף על פי שסכנת־ניתוק זו קיימת זה עשר שנים, לא הומרצו בתוכנו במשך הזמן הזה כוחות מספיקים לשינוי יחסי הכוחות בסביבות ירושלים לטובתנו, ומפליא הדבר שהמזהירים מפני החלוקה הצטיינו מי במיעוט מעשה ומי באפס־מעשה בשטח זה.

עם קריעתו של עבר הירדן מעל ארץ ישראל והפיכתו לממלכה מיוחדת, נעשה מחוז ירושלים למחוז־גבול לאורך מאה קילומטר של מים (בים המלח ובירדן). הפיקוח על גבולות, מבחינת המכס ומבחינת סכנות הפלישה ההמונית, וגם הצבאית, אינו נעשה על־ידי מושלים מרוחקים וחסרי־ענין. פיקוח כזה עלול להיות יעיל, אם אוכלוסין חזקים רואים בכל יום ובכל שעה משעות היום והלילה בעיניהם ממש את הנעשה בקרבתם. מי שיודע, כי המדיניות מוכרעת לעתים קרובות לא במשא ומתן בתוך משרדים, אלא בחיי הממש של האוכלוסין, לפי מידת עירותם, כוחם וארגונם התכליתי, יכיר כי מחוז ירושלים תופס כיום חלק מכריע יותר מתמיד בקיומו של הבית הלאומי שלנו. ציונות המקילה בהסברה ובמעשה בערך ירושלים ומחוזה, היא פגומה מכל הבחינות, וכולנו עומדים לתת על כך את הדין.

המלצות קוראים
תגיות