רקע
יצחק בן־דור
מאה שעה ושעה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

רק שנה עברה, והמאורע כאילו כבר הפליג לשטחי האגדה. בפרוס פסח אשתקד, פסח תש״ו, נפל הדבר בירושלים, והעולם היהודי כולו נתלהט מזרמי־חיים וכוח, שיצאו ונתפשטו מתוך המרכז. מעפילי “דוב הוז” הם עתה בינינו; בריאים ושלמים כל שליחי הציבור שהתנדבו וצמוּ אז יחד עם המעפילים עד שנבקע בפניהם הים, עד שבטלה הגזירה שנגזרה על מעפילי “לה־ספּאֶציה” מלהיכנס לארץ, לפני “פתרון שאלת העליה בכללה”. ודוקא הסוף הטוב עשוי להשכיח את הדף הקטן היקר הזה מלוח ימינו הטרופים. ולפיכך מצוה עלינו להפוך בענין עוד ועוד וללמוד ממנו לקח.


מדוע כה המה לב הישוב בפסח תש״ו אל הנהגתו בירושלים? מה ליכד את העם מקצה אל קצה סביב בית־המוסדות הלאומיים? מה הצעיד אז אל בית הוועד הלאומי תהלוכות־נוער בסך ובפיקוד, מתפללי־בתי־כנסיות עטופי־טליתות, סידוריהם בידיהם ופסוקי־זמרה ותחינה בפיהם; רבנים אשכנזים בשטריימלים, בוכרים בכתנות־פסים, פרסים ובגדאדים בכובעי הפרוה, אגודות פועלים ומנהיגיהם כשהחלטותיהם המנוסחות בידם; נשים נושאות צרורות־פרחים ומתנות; ראשי־חוגי־ציבור ואיגודי־עולים שונים? מדוע נעשתה מאליה חצר המוסדות הלאומיים ביום א׳ של פסח מקום תפילה בציבור של מנינים מתחלפים, ו“קדיש” ו“התקוה” ו“מי שבירך” ו“אחינו הנתונים בצרה ובשביה” עלו ממקום חילוני זה שהלך הלוך והתקדש.


על כי נחלצו ראשי־העם למלחמה על צפור־נפשו, למלחמת־העליה. למלחמה ממש, בסיכון־החיים, בסיגוף־הגוף, בהזדהות ברורה עם גורלם של אלה, שהננו אומרים, כי לא ניתן דמי לנו עד אשר נביאם.


נאמן לב־העם ומבחין. עייפה נפשו לכניעה, מלווה דיבורים על אי־כניעה. והוא רוצה בהתנגדות לחניקה־מן־החוץ, ואינו יודע, מהי הדרך שיבור לו להתנגד. ויהי אך ראה ההמון, כי אמנם נושאת ההנהגה בחליו ובמכאובו, ותבוא הרוח, ויהי האמון שופע, מוכן לכל מתת.


בלה־ספּאֶציה שבאיטליה צמים אלף יהודים, שובתים שביתת־רעב על זכותם לעליה, והם סמל למאות האלפים, המפרכסים כמוהם בכבליהם במחנות־הריכוז למען שיחרור ויציאת־אירופה. ואצלנו צמים חמשה־עשר נבחרי־הישוב, לאות כי לא על גורל־פרט מתענים אחים בגולה, כי אם על נחלת־עם. זהו “הסדר” של השעה, סדר־של־סיגוף, סדר־של־אחריות לכלל, סדר־מסירת־נפש. ובסדר הזה קשור העם למפלגותיו –כשהשומר הצעיר כראַויזיוניסטים, כ“איחוד” כ“תנועה לאחדות העבודה”, כנשים כגברים, כספרדים כאשכנזים, כקיבוץ כעיר, כתל־אביב כירושלים, כל המיעוטים סביב זרם־הרוב של מפלגת פועלי ארץ־ישראל ויחד עמו. הרבנים מסכימים וגם מעודדים. רופאים מפקחים, אחיות־רחמניות־סדרניות, מתנדבים, מארגנים שירותים. וגם מלאך רע שבישוב עונה אמן. כרוזים של החשוכים כנגד תענית ציבור ערב פסח אינם מעלים כל הד. צעיריהם באים ומושיטים יד, מתאפקים בקושי מהצטרף בגלוי.


הימים ימי ועדת־החקירה האנגלית־אמריקאית. הוועדה יושבת בלוזאן שבשוייץ ומסכמת את עבודתה. מצפים לתוצאה. היינו בטוחים, כי הצלחנו להבהיר לעיני הגויים את מצבנו ואת דרישותינו. העתונים באמריקה ובאנגליה ניבאים טובות. הרולד לאסקי בטוח לגמרי, כי עלית מאת־האלף היא ודאית. אבל הירידה לחיי־חיינו נמשכת. הזרוע הארוכה של באֶוין עובדת גם באיטליה. אין די בהסגר על החוף הארצישראלי, אין די בבילוש אוירונים וראדאר. גם בתחומי איטליה צריך לחבל בעליה היהודית.


ביום ג׳ ח׳ ניסן, נודע בארץ־ישראל מתוך העתונים על מאורע לה־ספּאֶציה. כל קורא נזדעזע מעצם העובדה, שהמלחמה בעליה היהודית הועברה צל־ידי האנגלים לחופי־אירופה. אך עוד יותר הוחרד הישוב למחרת, כאשר פירסמו העתונים את דבר שביתת־הרעב של המעפילים. מיד הורגש, שאין אפשרות להמשיך בחיי־יום־יום, בעוד אי־שם מעבר לים נלחמים יהודים מלחמת־רעב ומוסרים את חייהם על זכות־עליתם הם, על זכות היהודי בכלל לעלות למולדת.


“לא ניתן דמי לעצמנו, לא ניתן דמי לעם” הכריזה הנהלת הוועד־הלאומי, ביום ד׳, ט' ניסן. הכריזה וחיפשה דרכי ביטוי והגשמה להחלטה זו. השעה דוחקת ויש להציל את הצמים בלה־ספּאֶציה. יש להעמיד את ועדת החקירה האנגלית־אמריקאית בלוזאן על המצב. העולם צריך לראות את עמידתנו האמיתית בענין־העליה. הננו מחוייבים להילחם, ואסור לנו להתפרץ במעשה־חורבן קשה. סערת־העם מבקשת מוצא וביטוי, ויש למהר בטרם תתחולל הסערה לזעם פורץ והורס. ואכן, ביום ה׳, י׳ בניסן, החליטה מליאת הוועד הלאומי על “צום הנבחרים” מצהרי מחרת היום, י״א בניסן. הוועד הלאומי והרבנים הראשיים קבעו תענית ציבור של יום אחד לכל הישוב ביום א׳, י״ג בניסן.


כתענית־הציבור של יום א׳ לא היה בארץ־ישראל זה עשרות בשנים. הישוב נאחז בקרבן־מעט זה של רעב־יום כאל ביטוי־מה לנכונותו ליסורים גדולים יותר. בציבור כבר ידעו, כי במשרדי הוועד הלאומי יושבים הנבחרים בתענית משעה שתים־עשרה של יום ו׳, וכבר עברו עליהם ברעב יומיים והשבת בכללם. כבר נודע, כי עשרות התנדבו לצום־הנבחרים, וכי הוועד הלאומי נאלץ להשיב ריקם פּני רבים. ביקשו, שהרכב הצמים ישקף חוגים ושכבות בישוב. הבאים נבדקו על־ידי רופאים מומחים, אם יוכלו להחזיק מעמד. וכבר נפסלו כמה חברים של הנהלת הוועד הלאומי, וכן שליחים של חוגים שונים.


ובספּאֶציה כבר נפסק הצום, הפסקה לזמן, עד יום י״ח ניסן. המעפילים נאותו לשידוליו של הארולד לאסקי. הוא קיבל עליו להביא את ענינם ישר אל מיניסטר החוץ הבריטי, באֶוין. הוא מבקש זמן עד 19 באפריל.


שבעים־וחמש שעות נמשך צום האלף (רק ילדים ומאה נשים הרות היו פטורים). בלילה, לפני שהחל צום־הנבחרים בירושלים, חזרו המעפילים לאכול. ולא ידעו בירושלים על ההפסקה בלה־ספּאֶציה, ושם לא ידעו למחרת על התחלת הצום בירושלים. אפס־הידיעה לא הזיק, כי מי יודע איך היו משתלשלים המאורעות, לוּלא העמידה התקיפה, שנגלתה בארץ־ישראל ובתפוצות כאחת.


לאסקי בא לאיטליה לקונגרס המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית. בנו של נשיא ועד שליחי הקהילות, נכדו (מצד אמו) של הרב ד״ר גסטר הציוני, זוכר מגירסת־הינקות פּירורי־תפילה ומנהגים יהודים מתוך החינוך העברי הקלוש, נתון כולו לענינה של אנגליה. אכן הנאצים עוררו גם את לאסקי מתרדמת החושים והוא החל לדבר ולתבוע צדק ליהודים, אבל הוועד הלאומי לא יכול להפסיק את המערכה, אך ורק למישמע הבטחת ההשתדלות מצד יהודי טוב, ואם גם מקורב למי ששהכרעה בידו.

עדיין לא כתב איש מהמשתתפים ב“סדר” אשתקד, באולם הנשיאות של הוועד הלאומי בירושלים, את פרשת הרגשותיו, אולם משהו כבר סוּפּר במקוטע איש מפי איש. אנו יודעים, כי היתה עלית־נשמה גדולה באותו אולם, עוטה פרחים וכלים נאים; כי התעמקו הצמים והמסובים אתם, מי מבני משפחותיהם, ומי מאנשי־הציבור, בהרגשת־השעה; כי היו פרושׂים בפניהם כל כוונות הסדר וסמליו, על תפיסת מורא השיעבוד וההכרח לקרוע ימים. ידוע, כי לא היתה עצבות, אלא התעוררות־שמחה במעמד זה וכי לא שלטה חולשה אפילו בחלש שבין הצמים. ידעו האנשים, כי הם משתתפים במחזה־סמלים עתיק, וכי הם עצמם נעשו חלק באותו מחזה; אחריות קשה הטילו על עצמם, ועתידים הם למלא אותה היטב רק אם לא יעמידו פנים של נושאים מכובדים באחריות. וידוע לנו, כי לא היה שום מכשול של הטעמת־גאוה ושל דיבורים מפוצצים.


והישוב ידע. וגם אל הגולה יצא הקול, והחרדה הלכה והקיפה לבבות והדריכה מנוחה. קרובים אל בית הוועד הלאומי עלו לרגל, ורחוקים הריצו טלגרמות מאפסי־תבל. נימים נמתחו לקרוב ולרחוק. משעה לשעה עלה מתח־הרצון ועמד לגלוש על פני מסגרות־הסבילות. בקהל נשמעו קריאות להפגנות המוניות בפני השלטון ולמעשים שיעוררו יותר את תשומת־לבו של העולם החיצוני. הישוב היה מחושמל.


ביום ראשון של פסח אחר הצהריים, בשעה שאלפי בני־נוער ובוגרים הפגינו לפני חלונותיו של בית הוועד הלאומי, כבר ישבו אצל הנציב העליון נציגי הסוכנות היהודית, הוועד־הלאומי והרבנות הראשית, שהוזמנו לשמוע את דבר־הממשלה. הם הלכו אל הארמון ברגל מפני כבוד־החג. הממשלה הבריטית מרשה למעפילי לה־ספּאֶציה לעלות לארץ לפי רשיונות העליה הניתנים לסוכנות היהודית –הודיע הנציב העליון.


עברו עוד שעות אחדות עד ששבו הנציגים, עד שהתיעצו הצמים, והצום נגמר. ובל״ג בעומר הגיעו לחיפה כל מעפילי לה־ספּאֶציה. הם לא חפצו להיפרד זה מעל זה ולעלות חלקים־חלקים. שמות ספינותיהם “דוב הוז” ו“אליהו גולומב” הצטרפו אל משמעותו של היום, הבא להזכיר לנו את תלמידי ר׳ עקיבא, מזיגה של שמעון בר־גיורא ור׳ יוחנן בן זכאי יחד.

ניסן, תש״ז


המלצות קוראים
תגיות