– – – בירתו דקורת־קוצי־התיל, הנלבטת בצפרני השריון של המבקש לכבוש אותה לו, ולא יכבשנה. הגוף שלה מפרפר בחיפושים, בנישולים, בגידורים ובניפויים, ואילו רוחה – ממנו ומעלה.

הן היתה השלהבת תמיד פנימית, מעוטפת גלימות־צניעות אפורות ורק בכוח אש האמת שלה יצרה את העם־מעט הזה. כן יהיה גם להלן, למרות ההופעות המדכאות שמסביב.

כה עמוק היגיון, כה מדכא העלבון על חוסר האפשרות לפעול, כה בוער במסתרים הזעם – אם לא ניתן ביטוי למאוויי־ההצלה, שהם אמיתיים וחזקים ורבי־כוח להפוך עולמות, והורעלנו.

(ועידת ההסתדרות – כנס שלישי – שבה נאמר דבר ההסתדרות על הספר הלבן)

לא כבהמה יגורש יהודי, אחרי נסיון שנות היטלר, מגידרה רחבה לצרה יותר, עד למיצר בית־המטבחיים.

כאן רוטטים לבבות בצוותא ונקמצים אגרופים לא סמליים בלבד.

– – – אם חשב מישהו בחוץ, כי נשבר מחנה הפועלים ולא יצלח עוד לאחדות־מאבק, הרי נתאכזב בוועידה זו. פתאום הוּמכוּ המחיצות, נשתפלו הגדרים ושוב נתאפשר לשלב זרוע בזרוע, להוות שוב חומה חיה סביב העם. מי יודע, אולי יכולות מחיצות גם להיעלם. מי יודע את כוח אחדות־המעשה, מול השוני שבמילוּל. כאן ספוגים הדברים מראות וחויות של גושים עממיים כמו שהנם, כמו שהיו, כמו ששרדו. כאן רוטטים לבבות בצותא ונקמצים אגרופים לא סמליים בלבד. אלף הזרועות הן כאן לא גוזמה שבמליצה, אלא זעיר־אנפין של גוף קיים, גדול הרבה יותר.

* * *

היש מי שיפעל? האין שליחנו כלפי חוץ חסרי זרוע מבפנים? הוועידה באה לענות, השיבה בקול־ענות כי לא חציר העם. יאשמו אוכליו. לא דבר־אגדה הוא הבית הלאומי ואוכלוסיו. לא הוכו העינים בסנוורים. לא כבהמה יגורש היהודי, אחרי נסיון שנות היטלר, מגידרה רחבה ליותר צרה, ושוב ליותר צרה עד למיצר בית־המטבחיים. לא יפולג העם ויבותר בסכיני חוץ עד להתנכר חלק לחלק בו. עוד אפשר להתאחד. עוד יותן קרב ויהיו מאבקים, לא שערוּם מיניסטרים פייסנים, בהתגבר בהם נטיה ל“נוחות אדמיניסטראטיבית”. הוועידה אמרה שלא “נוח” יהיה לעשות בנו כליה. איננו מתכוננים לסייע לכך על־ידי אדישות לגורל עצמנו. הוועידה אמרה, מי שמכריז עלינו מלחמה, אל יצפה לכך שלא נשיב אותה שערה.

4.10.45

א

כבימים הגדולים ביותר בתולדותיה היתה ירושלים בתש״ו תל־פיות לאומה. דמותה אורה יותר ויותר בשנה זו באור המרכז. העיר־האם, זירת המאבק המדיני. אם לא שלחה ניחומים, הן התפשטו על פני הישוב והגולה, משך כל תש״ו, גלי המייתה של בירת העם וארצו; הן עלה מתוכה קול התביעה, הזעקה, האזהרה, העידוד. אם לא הצמיחה ולא שלחה ישועות, הנה לא פסקה מלשמש חומת־משמר ראשית ולא נדם הפיקוד מתוכה; הנה הצרימו אזנים נגיחות אילי־הברזל דוקא בחומותיה, שהם מבצרינו, וקול אנקות־מכאובים הכה הדים. סבלות הקריה הנאמנה, בהתפתלה בצפרני השריון הזר, וקול ענותה הגיעו אל כל מקום אשר יהודים נחיתים בו שמה ושמעה של ירושלים נישאו כל השנה, יותר מאשר בכל שנה אחרת, גם על פני העולם הבלתי־יהודי. הכל הכירו בה, למעשה, את מרכז־היהדות החיה. צומת־העורקים של העם הנאבק על זכות־חייו, מוקד־ההתנגשות של המדיניות היהודית עם האנגלית והערבית. זרקורים של הפרסום העולמי בעתונים ובאלחוט עמדו כל השנה מופנים אל ירושלים כאל זירה ראשית של נפתולים וגם קרבות. שליחי הפרסום מכל הסוגים, לכתיבה לצילום ולשידור על פני כל העולם קבעו להם בסיס בירושלים ומכאן שוטטו בארץ ובסביבותיה לשחר לטרפם, טרף זעזועים מרעישים ומסעירים.

ב

היו השנה שעות־גובה והוד לבירה העברית, בפרשיות המזהירות של ההופעות אשר לשליחי האומה בכינוסי המוסדות הנבחרים; או במשלחות המתיצבות בפני הכוח השליט. בויכוח ההיסטורי הפומבי בפני המוסד הבינלאומי כדמות ועדת־החקירה האנגלית־אמריקאית; במחזות מסעירי הנפש של צום־הנבחרים, לרגל מעצר המעפילים בחוף לה־ספּאציה שבאיטליה. כקרנים סמויות של זכרון־העקידה, השקוע אלפי שנים בנפש האומה, החלו מפציעים אז, בפסח־המעפילים, ומאירים את נכונות־ההקרבה של נבחרים – והמונים המתעלים איתם – לקיים בגופם את מצות השותפות היהודית.

היו רגעים גדולים ונסערים לבני נוער בצל אימת־מות בבתי־הדין הצבאיים, כשמתוך זעקת־הדמים התלהמו בפני תופסי השלטון הכרזות שלאחר יאוש ושירת־הימנון המחרישה את קול המורא. מכאן הוכרזו הכרזות של זכויות לאומיות ונכונות לשמור עליהן בייהרג־ואל־יעבור, ואי אפשר היה להטיל ספק בחותם האמת העמוקה הטבועה בהם.

והיו שעות שפל ודכאון, כביום שבת־השחור כימי המצור על בית המוסדות הלאומיים, מעין “טוּמאו היכל קדשך”, ובעקבותיהם – ימי מבוכה בסוד־נבחרים בדבר דרך־התגובה על ההתקפה מצד הממשלה; היה דכאון בנפול ההתקפה־שכנגד מצד קבוצות־הפורשים על משרדי הממשלה והצבא שבמלון המלך דוד בנסיבות שפגעו פגיעה חוזרת כה קשה בישוב עצמו, בכבוד מאבקו ובאנשים חיים שלו. אז היו ימי אֵבל על קרבנותינו החפים שנפלו בהתפוצצות זו, שבעה עשר איש ואשה, חבר הפקידים היהודים במזכירות הראשית של הממשלה, וביניהם – מן הגבוהים ביותר במעלה – תוספת שכול על חרפה.

היו לנו בירושלים ימים של עלבונות, כשנגרע כבוד מרגשות דתיים של יהודים ולא ניתן להם, מחמת גזירות־עוצר מופרזות, להתכנס לתפילות בלילות שבת, כשלא ניתן בליל תשעה באב, מחמת הגזירה הזאת, ללכת מחלקי העיר החדשה אל העיר העתיקה, כדי לבקר ביקור־המונים מסורתי אצל הכותל המערבי; כשחדרו חיילים, בכמה מקרים, לשם חיפושים, לתוך בתי כנסת ומישמשו בתשמישי־קדושה; כשניתנו לחיילים הבריטים פקודות אי־התידדות עם יהודים וחרם על עסקיהם (ובירושלים הורגש הדבר יותר מאשר בכל ישוב אחר); היו עלבונות קשים יותר, כשהתעללו באסירים יהודים, עברייני עוצר, או בנעצרים לשם חיפוש, ונהגו בהם בשפלות.

והיו נגישות מצד השלטונות, נגישות־נקם, במסוה פעולות, שהן, כביכול, נחוצות מטעמים שלטוניים. שלשלת החיפושים, המאסרים והמעצרים, שלא פסקו כמעט מראשית השנה ועד אחריתה, באה לא לשמה בלבד. ימי העוצר ולילות העוצר היו בבירה יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ. לילות העוצר בירושלים הגיעו בתש"ו לששים בקירוב. מספר הנעצרים כעבריני עוצר – אלפים רבים, ומספר הנאסרים לזמן ממושך יותר – מאות.

קשים מאלה היו הנישולים הידועים מן המרכז המסחרי, הנישולים שנתכוונו לפגוע במעמדם הכלכלי של יהודי ירושלים ושהנימוק הרשמי להם היה – הבטחון.

עלבונות ונזקים כאחד הצטרפו במקרי ההתנפלויות של חיילים מזוינים על עוברים ושבים יהודים, ללא שום אמתלא, וכן התפרצויות של חיילים, לתוך בתי יהודים לשם הצקה, שוד וחבלות, – אות לרוח השנאה וההפקרות שנזרעה בקרב החיילים הבריטיים כלפי יהודים, לרגל הנפתולים המדיניים. והגיעו הדברים לידי כך, שבחדשי השנה האחרונים השתרר בבתים יהודיים פשוטים בלילות־העוצר מצב־רוח של חוסר־בטחון מפני השתוללות חיילים, מופקרים לרוחות־האיבה.

ג

נגדנו הזדקרו בתש״ו בהבלט צוקי־עזאזל של התנקשויות ומזימות עלינו. הלכה והתנפחה נגדנו, בתוך הבירה, פקעת חוטי הקשר המשולש: ההנהגה הערבית, השלטון האזרחי והשלטון הצבאי הבריטי. בגזירות של עונשי־מאסר לשנים רבות וגזירות משפט־מות אמר הצד הבריטי להפחיד את הישוב מלתמוך בפליטים יהודים, המעפילים לארץ, ומלנקוט בדרך ההתנגדות למדיניות הספר הלבן. בראש המטה הצבאי הבריטי בירושלים הועמד בתש״ו גנרל אנטישמי, ששנאת־ישראל הדריכה את פעולותיו ופקודותיו לא פחות מאשר צרכי תפקידו בדיכוי ההתקוממות היהודית לצורותיה ולגילויי־הכוח השונים שלה.

בשנה זו הוגברה ההנהגה הערבית החוסיינית שבירושלים על־ידי החזרת קיצוניי הצוררים שבהם, ובראשם ג׳מאל חוסייני, יד ימינו של חג׳ אמין (המופתי לשעבר) מהגלות שנגזרה עליהם בשנות המהומות 1936 – 1939. מערכותיהם של הערבים סודרו וחוזקו השנה בעזרת אנשי־בריתה של בריטניה שבליגה הערבית. בלי עזרתם של אלה לא יכלו ערביי ארץ־ישראל להתגבר על הסכסוכים הפנימיים שלא פסקו ביניהם ולהרכיב לעצמם הנהגה מאוחדת. הנהגה כזו הורכבה על ידי אנשי הליגה.

ירושלים נעשתה, מראשית תש״ו, מרכז לרשת חרם ערבי על יהודים, רשת פרושה על פני כל הארצות הערביות, מלבד אשר בארץ־ישראל עצמה. נוכח פּסיביות גמורה של השלטון הבריטי בארץ־ישראל, נייטרליות אוהדת של הצירים הבריטיים בבירות הסמוכות (אם לא בעזרת עידוד והדרכה מצדם) וכן פסיביות של ממש, על אף המילול של אי־הסכמה, מצד מיניסטריון החוץ הבריטי בלונדון, נסתדר בירושלים מרכז־פעולה ענף להחרמת יהודים, שמטרתה חנק כלכלי, הפקרה משפטית וגזל זכויות בארצות ערב, עם כל הכרוך באלה. שום תקנות־חירום ושום אמצעים רגילים, משטרתיים או משפטיים, או כלכליים, לא הופעלו על ידי אנשי השלטון הבריטיים נגד התנועה ההיטלרית הזאת, שהוציאה את שנתה הראשונה בבטחון גמור, ושגם כיום היא נמשכת בלי הפרעות. אותה הנהגה ערבית הכריזה השנה כי לא תשלים עם עלית יהודים לארץ, אפילו במיכסת 1500 נפש לחודש, שתתנגד אפילו לעליתו של זקן יהודי אחד, של ילד יהודי אחד, נגד נסיונו של חולה יהודי אחד לבוא אל קרוביו בארץ־ישראל.

ד

היתה ירושלים לחזית בתש״ו, שתירשם בדברי ימינו באותיות־זהב־ודם כשנת ההתחלה הממשית להתקוממותם של הישוב והתנועה הציונית נגד ההתנקשות הגדולה בחיי האומה, ההתנקשות שנת־גלתה בחודש מאי 1939 בועידת ס״ט ג׳יימס בלונדון, ושפּריה היה הספר הלבן־השחור. כמעט כל השנה לא נעלמו מחוצות הבירה עקבות של קרבות והתנגשויות הפיסיים, אם במראה ההריסות שנגרמו בהם ואם במראות הביצורים שהותקנו כאמצעי מניעה להישנותם. אולם בעיקר שימשה ירושלים במה למאבק המדיני.

עוד בראשית השנה נודע כי בעצתם של המומחים הבריטיים שבבירות המזרח התיכון, שנתכנסו בלונדון, החליטה הממשלה הבריטית – ממשלת הפועלים שהיתה אז רק בת חדשיים בשלטון – לקיים את משטר הספר הלבן ולהמשיך בברית המדינית עם הליגה הערבית, שההתנגדות לציונות וליהודים טבועה בתכניתה, על פי מחולליה ותומכיה הבריטים מתקופת שלטונם של השמרנים־האימפּריאליסטים.

הועד הפועל הציוני המצומצם שנתכנס בירושלים לדון על המצב קיבל, בישיבתו מיום 25 באוגוסט, את הדעה שהובעה בקצרה במכתבו של ד. בן־גוריון מלונדון אל המושב הזה, כי “הגשמתו של הספר הלבן צריכה להיתקל בהתנגדותו של הישוב”; "ההנהגה צריכה להוציא קריאה לעם היהודי שיפתח את שערי ארץ־ישראל בפני עוליו ".

אלה היו סיסמאותיה של הדרך האחת שנשארה בפני הציונות, כדי לקרוע את רשת גזירות־המות שהלכה ונפרשׂה עליה על־ידי הברית הבריטית־ערבית, נוכח עולם אדיש לגורל של עם־ישראל, גם אחרי מה שעבר עליו במלחמת העולם, גם אחרי חלקו בנצחון על המתנקשים בחירות־העמים, עולם ששכח את מטרות־המלחמה המוצהרות ושקע בסכסוכים נושאי סכנות למלחמת עולם חדשה.

בעקבי ההכרזה הראשונה בועד הפועל הציוני באו הכרזות נוספות כאזהרות וכמחאות. הישוב והתנועה הציונית נמצאו מאוחדות בהכרת המצב והקו האחד לדרך מוצא. הספר הלבן איננו חוקי, הכריז ביום 27 בספטמבר הכינוס הישובי בירושלים, על דעת הועד הלאומי, הרבנים הראשיים, חברי הועה"פ הציוני, ושליחי הרשויות המקומיות. “אנו נעשה הכל כדי להגן על עצמנו ועל עמנו המתבוסס בדמו” הכריז נשיא הועד הלאומי באספת העם בירושלים שנתכנסה ב־א' חשון, יום השביתה המדינית של הישוב לשם אזהרה לשלטון. המוני יהודי ירושלים, כשאר יהודי הארץ הזדהו עם עמידתם של אנשי כפר־גלעדי, שהיתה אות לדרכו של הישוב, נוכח האיסור הממשלתי על העליה, והדרך – עזרה פעילה לכל יהודי להיכנס לארץ ולמצוא בה מחסה. אפילו ראש “עליה חדשה” בירושלים הכריז באותה אספה המונית: “כאיש אחד הננו לפקודת המוסדות הלאומיים במלחמתם בחוקי־הגזע של הספר הלבן”. אנשי אגודת־ישראל הביעו את הזדהותם עם כלל הישוב באספה מיוחדת להם במאה־שערים.

לא היה כל ספק בדבר: עם ישראל הכריז ברורות מירושלים, כי לא יקבל את דין שלילת זכויותיו. אך ממשלת לונדון אטמה אוזן. הפקודות, שיצאו מלפניה ירושלימה, אמרו לדכא כל התנגדות למדיניות הבריטית הזאת. בווין הודיע את הודעתו הידועה ביום 13 בנובמבר, וארץ ישראל הגיבה ברוח החלטותיה, מבלי שים לב לדבר שהועברה מגרמניה דיויזיה מוטסת, כתגבורת לצבא הרב שנמצא בארץ־ישראל מקודם, ובהוראות מפורשות לצבא החדש, כי הוא הולך לדכא התקוממות של יהודים.

הסופרים האנגלים כבר היו מודיעים לעתוניהם, כי אין תקוה לשלום בין המדיניות הבריטית בארץ ישראל לבין העמידה הציונית של המוני־היהודים, כל עוד הם מונהגים על־ידי ההנהגה הנוכחית. בלונדון ובירושלים הסיקו מזה מסקנות במגמת הרצון לשנות את ההנהגה היהודית ולא את ההתנהגות הבריטית. הדיפלומטים הבריטים שבבירות המדינות הערביות היו רגילים להרכיב ולהוריד ממשלות הארצות האלה, לפי צרכי המדיניות הבריטית הנקוטה בידם. אנשי השלטון הבריטי בארץ־ישראל היו מתנבאים להתנגדות מסוימת, “הגיונית”, מצד היהודים. אותה אפשר לסבול. ואם תעבור ההתנגדות את הגבול “ההגיוני”, אפשר להעביר את ההנהגה היהודית משלטונה, והענק הבריטי יבוא על מקומו.

באספת־הנבחרים בירושלים השמיע יושב ראש הנהלת הסוכנות ד. בן־גוריון את תשובתו לבווין, בה הוקיע את כל הכחש והתככים שבהצהרה בריטית זאת מיום 13 בנובמבר, ובה חזר והכריז על התנגדות למדיניות האנטי־ציונית.

– – – ענין עליתם של שרידי התופת הנאצית מאירופה לארץ־ישראל – נעשה הנושא המרכזי של הרצון הקיבוצי של היהדות כולה ונושא־אהדתם של הכוחות הפּרוגרסיביים האמתיים בעולם, ואילו הממשלה הבריטית הטילה את כל כובד משקלה הצבאי והדיפלומטי לצד הערבים, שלא לתת להמונים היהודים לחזור לחיים שלמים במולדתם הלאומית.

לנציב העליון החדש, גנרל קאנינגהאם, שבא במקומו של לורד גורט, הודיעה המשלחת של הנהלת הסוכנות והישוב (בפיו של בן־גוריון) במפורש: הישוב נכון להגן על כל אח מעפיל שיגיע ארצה; אין הישוב והתנועה הציונית מכירים בחוקיותם של גזירות הספר הלבן.

מאורעות עתלית, יגור, גבעת־אולגה, גבעת־חיים, רשפון, שקדמה להן מערכה של חבלות גדולות במסילות־הברזל, חבלות בסירות־המשטרה ובתחנות משמר־חוף וראדאר העוסקות במניעת העפלה, הראו לשלטונות, כי ההתנגדות היהודית פירושה משהו יותר מדיבורים וכי הישוב עומד לקיים את דעתה של ההנהגה ואת דינה. ההנהלות של הסוכנות ושל הועד הלאומי הוצגו על ידי הסופרים האנגלים, הכותבים מירושלים לעתוניהם בלונדון, לא בלי הדרכה מהמזכירות הראשית ומהבולשת של ממשלת ארץ־ישראל, כמטרות הראויות להתקפה, אם יש בדעת הממשלה להתגבר על תנועת ההתנגדות. ה“הגנה”, הנשמעת למוסדות אלה, תוארה ככוח צבאי אדיר, המסכן את מעמדה של בריטניה במזרח התיכון.

פרץ גלוי בענין “הסדר והחוק” אחרי פיצוצו של חלק בולט של מרכז הבולשת בירושלים (במקום מרכזי ברחוב יפו) על ידי קבוצות־הפורשים, נבעה בין הממשלה לסוכנות היהודית ביחס לעתידם של החוק והסדר בארץ. ד. בן־גוריון ומ. שרתוק הודיעו לנציב העליון, כשנקראו אליו אחרי ההתקפות על מרכזי הבולשת בירושלים ויפו ועל מחנה צבאי בתל־אביב, כי עם כל התנגדותה של הנהלת הסוכנות למעשים כאלה, אין ביכלתה לעזור למניעתם, מאחר שיכלתה הושמה לאל על ידי המדיניות, שנקטה הממשלה הבריטית בארץ־ישראל; הממשלה עצמה מפירה דרך שיטה את החוק היסודי של הארץ המבוסס על המאנדאט.

תגובתם של השלטונות להתפרצויות הטאֶרור היו עוצר, חיפושים, מעצרים, תוספת משמרות משורינים וממונעים בחוצות, החמרת תקנות החירום, התבצרויות בעמדות קרב עשויות שקי־חול או בנויות בטון, ליד משרדים ממשלתיים בחלקים שונים של העיר, וכן ברחובות הראשיים. החלו גם נישולים של יהודים ממשרדים ובתי־עסק, למען הבטחון. ומשראו בתחילת השנה כי מעשה זה אינו נתקל בקשיים יתרים, הרהיבו אחר־כך את השימוש בו, כדי לעקור את היהודים לגמרי מתוך המרכז המסחרי החשוב ביותר.

השלטונות הבריטיים התחילו מלבישים את ירושלים את מחגורת התייל, ו“עיטור” זה של העיר הלך והתפשט עד אשר לא נותר בשלהי תש״ו אף רחוב אחד מהרחובות הראשיים – פנוי ממנה, לממאה־שערים עד תלפיות, מראה החלקים המרכזיים של העיר הפך יותר ויותר למראה חזית ושדה־קטל.

התנהגותם של החיילים כלפי אוכלוסי היהודים הלכה הלוך ורע. היו מקרי גניבה וחבלות. התחילו נאסרים אנשים כעברייני עוצר, אף שלא ניסו כלל לעבור עבירה זאת. עברינים־כביכול אלה היו מוחזקים זמן רב מכפי הנחוץ, ותנאי־המעצר היו למעשה תנאים של מחנה־עונשין. פעם היו חברי הנהלת הסוכנות מ. שרתוק וא. דובקין בין נעצרי העוצר ואף הם הוחזקו על לא־דבר עשר שעות. ניכר היה, כי החיילים לא זו בלבד שהותרה רצועתם, אלא שניתנה לידם רצועה מתוך הוראות להחמיר ולהחמיר בשימוש בה.

זריז מבין עתונאי חוץ גילה עוד בטבת, כי מתנהלים חילופי דעות בין שלטונות ירושלים ולונדון בדבר חיסול הסוכנות או מאסר חבריה. אך את — את המזימה הזאת לא היה נאה להוציא לפועל בתקופת ועדת־החקירה האנגלית־אמריקאית.

ה

שביתת־הנשק הבלתי־רשמית בתקופת עבודתה של ועדת־החקירה האנגלית אמריקאית בארץ ישראל, ואחר כך בשוייץ, היתה מובנת, אף על פי שלא היה כל בטחון שאין הדין עם אלה שניבאו מראש, כי המטרה של יוזמי־הועדה היתה השהיה וריוח זמן, וכי אין בדעתם כלל להגשים שום החלטה של הועדה, שתהיה לטובת היהודים, בניגוד לשיטה שכבר התחייבו עליה מנהלי המדיניות הבריטית בפני הערבים. הנהגת התנועה הציונית החליטה שוב לנסות דבר אל דעת הקהל האמריקאית והבריטית בהוכחת צדקתנו, בהכרזה על מציאותנו הממשית ובאזהרה שלא לדחוף אותנו אל תהום היאוש. סביב הועדה נוצרה אוירה של הפוגה מהתנגשויות פיסיות, ומרכז־הכובד עבר אל ההתדיינות המדינית. וכשנודעו מסקנותיה של הועדה הכריזו כל פלגי תנועת ההתנגדות, כי ישקטו כל עוד יתגשם סעיף העליה שבהמלצות־הועדה.

ו.

הויכוח, ההיסטורי הגדול בין ישראל לעמים, שנתקיים בתש״ו בפני ועדת־החקירה האנגלית־אמריקאית, שעבדה בירושלים בימי 8 עד 28 במארס, נשתנה מן הוויכוחים הקודמים, ויכוחי־קיום, שאליהם היו הגויים מאלצים אותנו ללכת בנכר, מן הוויכוחים בוועדות־החקירה הקודמות בארץ־ישראל, וגם מן הוויכוח באותה ועדה בישיבותיה בגולה.

ההבדל היה בהזדקפות הקומה היהודית. הפעם הופיעה בפני הבימה הבין־לאומית – אומה, ולא בלבד עדה, הופיעה הנהגה חוקית של האומה. רושם עדותם של אישים, שבאו כיחידים או כנציגי קבוצות קטנות בישוב, לא סתר אלא חיזק את העובדה הגלויה והקרובה מאוד, שהכלל היהודי אינו בגדר “אזל ערטילאי”. מלבד ציון שברוח ושבמסורת, שבדברי הימים ושבכיסופים, ישנו גרעין – עם השוכן בציון ממש, והוא שליחו של עם־ישראל כולו, והגרעין שפּה והעם שבתפוצות הם אחד, ואין החלק מהם יכול – ואינו רוצה – להתקיים זה־בלי־זה, וארץ־ישראל והגולה יתנו את מאודם ונפשם זה בעד זה. והפעם הושמע ברור באזני הגויים כי חדלנו להיות אך ורק נושא להחלטותיהם ולחסדם. הודענו, כי כל הנוגעים בדבר צריכים להביא במנין את חפץ־הקיום והכרח־הקיום הלאומי שלנו וכי הילחם נילחם על נפשנו.

באמצעות שליחיו הושיט עם ישראל עוד פעם יד־ידידות גם לאנגלים וגם לערבים, יחד עם ההכרזה, שאיננו תולים את תקומתנו בהסכמת מי מהם. פנינו לשלום ולשיתוף עם כל מי שיש לו אינטרסים מוצדקים בארץ־ישראל, אבל הארץ היא לנו, ואת חיינו העצמאיים נבנה בה, למרות כל הפרעה.

– – – הוועדה סבבה על מרכזי ישראל העיקריים בעולם לשמוע את דעתם של החוגים היהודים השונים, אבל ההנהגה היהודית, בתור שכזאת, הופיעה אך בירושלים, מקומה הטבעי והחוקי. במשלחת היהודית הרשמית באו נשיא הסוכנות היהודית, יושב־ראש הנהלתה וכמה מחבריה; נשיא הוועד הלאומי, יושב־ראש הנהלתה וכמה מחבריה, שני נשיאי הרבנים, האשכנזי והספרדי, נציגי הסתדרות העובדים העברים הכללית. גם משלחת אגודת־ישראל פתחה את הודעתה בדברים הקובעים את המצב האמתי של היחסים הפנימיים: “באנו להפגין את אחדות העם”.

במרום הביטוי המדיני, בשפר־אמרים וביפי־רוח נעלה חזר נשיא הסוכנות היהודית חיים וייצמן, במשאו בפני הוועדה על טענתנו הלאומית לארץ מולדת העם, לזכות השויון שלנו לעמים אחרים, להכרת אפס כל מוצא וכל אפשרות בשבילנו להמשיך בחיי הפזורים, לזכויותינו לפי הסכמתם של בריטניה ועמי חבר־הלאומים אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולפי החלק המגיע לנו בנצחון גם לרגל השתתפותנו וגם לרגל קרבנותינו במלחמת העולם השניה. ויושב־ראש הנהלת הסוכנות ד. בן־גוריון ביטא את רגשותיהם ואת דעתם של “יהודים, שאינם יהודים־אמריקאים, יהודים־אנגלים, יהודים־צרפתים וכדומה, אלא שהם יהודים־יהודים”. “כבר עכשיו הננו בין היהודים החפשים ביותר בעולם”, הכריז, “למרות המשטר השרירותי הבריטי, השורר בארץ, למרות שהננו משוללים כאן שויון משפטי כאזרחי הארץ, באשר הספר־הלבן מפלה אותנו לרע ומקיים חוקי־גזע נגדנו. הננו חפשים כאן, כי החירות מתחילה בפנים, בלב האדם וברוחו, ואנו בני חורין והננו בונים כאן את חרות ישראל. הננו סומכים על עצמנו, בונים בעצמנו. הישוב היהודי פה מהווה למעשה מדינה יהודית בבנינה”.

ובכן, לא הכחשה ולא התנצלות על קיום “מדינה בתוך מדינה”, אלא הודעה כי כך אנו בונים וכך אנו זכאים ומחויבים לבנות, כי “לא נהיה כאן יהודי חסות”.

בפעם הראשונה נמסרה מעל בימה בינלאומית, שבה דנו על ארץ־ישראל ועל העם היהודי, הודעה יהודית מפורשת, לא כמליצה, אלא כביטוי לעובדה מדינית־מעשית, כי הילחם נילחם בעד עצמאותנו: “איננו מוכנים לותר על עצמאותנו, גם אם נצטרך לשלם מחיר יקר… בארץ זו ובארצות אחרות יש מאות אלפים יהודים אשר ימסרו את נפשם – אם יהיה הכרח בכך – למען ציון ולמען המדינה היהודית”. ושוב ניתנה בשם עם ישראל הצהרה וקריאה רשמית אל הערבים: “הסכסוך אשר בינינו טראגי מאד, באשר במובן ידוע הוא סכסוך משפחתי אולם הוא לא יתמיד ולא יאריךְ ימים – – – ההיסטוריה גזרה, שנשוב לארצנו ונקים בה מחדש את מדינתנו היהודית. והמדינה היהודית תקום. רבים מכם יודעים זאת לא פחות מאתנו. ואני אומר לכם בשם העם היהודי: אם כי עודכם מתנגדים לנו, דעו כי אין בעולם ידיד נאמן יותר ומועיל יותר מהעם היהודי. כל מה שנתקרב יותר, ובמוקדם יותר, תגדל הברכה גם לכם וגם לנו… אנו בטוחים שעם תקומת המדינה היהודית מצד אחד והאחדות הערבית מצד שני – נוכל ונצטרך לעבוד שכם אחד מתוך עזרה הדדית וברית־אמת של שוים ואחים”.

ועוד הודעה אחת הודיע בן־גוריון, והיא לבריטניה: אנו מוכנים להגן בעצמנו על עצמנו בפני התנפלויות חוץ. הצבא הבריטי, הנמצא בארץ, חונה בה לא למעננו. ואף השיב בשלילה לשאלה, אם הוא דורש בזה להוציא את הצבא הבריטי מן הארץ.

הנאמרו הדברים מתוך אשליה? ההיו אשליות בהופעתה של ההנהגה היהודית בפני הוועידה? בן־גוריון לא העלים מחברי הוועדה, עוד בפתח דבריו, את ספקותנו בענין כוונותיהם של ממני הוועדה. בפירוש הקדים וציין את הדעה הרווחת, שבריטניה תקבע את מדיניותה לא לפי מסקנות הוועדה, אלא לפי חישובי תכסיסיה. הוא מנה את כל הנימוקים שהיו בעד החרמת הוועדה, ואולם – “ראינו חובה מוסרית לעצמנו לעזור בכל יכלתנו בגילוי האמת והצדק”.

אף לא היה מקום לתקוות שיבוא מענה ערבי רך, משלים. ואמנם, הלאו הערבי המוחלט נשמע גם בפני ועדה זו בלי כל שינוי מנתינתו הקבועה והעומדת וחוזרת: אף לא עולה אחד. אף לא חולה, אף לא זקן ולא ילד. אדרבה 30 אחוז של היהודים ודאי שיצאו מן הארץ, כאשר ייוכחו שלא תהיה כאן מדינת־יהודים. השאר ייכנעו, וזו הדרך לפתרון. והדובר הראשי בשם הערבים, ג׳מאל חוסייני, ביקש שיותן לערבים לפתור את בעית הארץ בחרב. העלילות הישנות מצד הערבים, שכבר הובררו לא אחת ונמצאו כוזבות, חזרו והועלו עתה, בפני ועדה זו, לרבות “המזימה הציונית לכבוש את מסגד עומר”. ראשי הדוברים הערביים שוב טענו, כמו בפני ועדות־חקירה קודמות, כי העליה היהודית הביאה נזק חמרי לאוכלוסיה הערבית. דובר רפואי טען, כי היהודים הביאו על הארץ מחלות. דובר הפועלים – כי בארץ שורר חוסר עבודה עצום. הדוברים הדתיים איימו בשפיכות־דמים בעזרת מאות מיליונים מוסלמים שבעולם.

ובעוד שהצד היהודי הופיעו בו בפני הוועדה גם עדים, החולקים על העמידה הכללית שנקבעה בידי ההנהגה, וגם הוגשו בידי היהודים הצעות בתזכירים שכללו פתרונות אחרים מאשר בתביעה היהודית הרשמית, – לא קרה דבר כזה בצד הערבי. הופעותיהם והצעותיהם של קבוצות מגנס, מ. יפה, השומר־הצעיר, הקומוניסטים היהודים – נשארו בלי שמץ־הקבלה של הצטרפות ערבית, לא בארץ־ישראל, לא במדינות הערביות ולא במדינות הים, שגם בהן הופיעו דוברים ערבים. כעמדתם של הערבים היתה גם עמדתם של האנגלים תומכי הערבים, שהעידו באנגליה. – – – חומר רב שהיה מכוון נגד הציונות, הוגש לחברי הוועדה על־ידי מומחי הממשלה הבריטית והארצישראלית.

– – – לוויכוח בפני הוועדה תרמה גם “תנועת המרי העברי”, על ידי תזכיר, שבו סתרה את ההגזמות שבאיומים הערבים על שליחת כוחות־צבא מן המדינות השכנות לארץ־ישראל למלחמה ביהודים. תנועת המרי ערערה על הגדרת פעולות ההתנגדות היסודית בשם טרור: “אם יש טרור בארץ הזאת, הרי זה טרור של השלטונות. אם נגד סירה רעועה, המסיעה מאות אחדות של פליטים, שולח השלטון הבריטי אוירוני סיור ואניות־משחית, אם הוא מפעיל נגדה תחנות ראַדאַר משוכללות, אם הוא מקים תחנות־משטרה מיוחדות על חוף־הים, אם הוא משתמש בצבא מוטס ובמשטרה ממונעת לגילוי המעפילים שירדו בהסתר על החוף – הרי זה טרור נגדנו וכאשר אנחנו פוגעים בכל אלה, איננו אלא מתגוננים”. והזהר הזהירה תנועת המרי במפורש: "נגדנו לא יוגשם שום פתרון. לכך יש לנו די כוח. כתוצאה מהתנגדותנו תיווצר בארץ הזאת בעיה חדשה, בעית אנגליה, בעית הבטחון הבריטי בארץ־ישראל, ואת הבעיה הזאת אפשר יהיה לפתור אך ורק על ידי פתרון ציוני. היהודים הם עם; ארץ־ישראל שייכת לעם היהודי. העליה היהודית תימשך. המדינה העברית קום תקום. מוטב שתקום בעזרתכם, מאשר נגדכם״. – אלה היו דברי הסיום של התזכיר ואין ספק שהתנועה ביטאה בזה את רגשותיו ואת עמדתו של הרוב המכריע של הנוער היהודי. יסוד זה, נוסף להתדיינות על זכות קיומנו בפני האוחזים ביד – בפעם הראשונה על במה בינלאומית בירושלים בתש״ו.

ז.

גם אלה, שהתנגדו בראשונה להליכה אל ועדת־החקירה, שינו את יחסם לענין, משהחלו ישיבותיה בירושלים. מבלי לבטל את השיקולים בדבר תכסיסיה וכוונותיה של הממשלה הבריטית במינויה, נתבררה החשיבות אשר לחוות־דעת מפי ועדת אישים אנגלים ואמריקאים. דוקא בינוניותם של רוב חברי הוועדה, דוקא חוסר הכנתם בבעיות ארץ־ישראל שיותה ערך וענין לרושם שיתרשמו הם מן המצב ולהצעות שיציעו הם. השקט היחסי בתקופת עבודתם בארץ נמשך גם בכל תקופת הסיכום והסיום של עבודתם בלוזאן שבשויץ.

אולם פתאום נפל דבר, שהישוב לא יכול היה להחשות עליו. הוא נאלץ להגיב, ואמצעי התגובה היו מצומצמים מאוד. נחוץ היה ביטוי מיוחד במינו, שלא תהא בו מעשה־אלימות ושבכל־זאת יהיה בו כדי לזעזע את לבות ההמונים היהודים ולהזהיר גם את השלטונות הבריטיים. שכן בימים הראשונים של חודש ניסן נודע, כי מלחמת הממשלה הבריטית בהעפלה, שהתפשטה גם באירופה, הביאה לידי מאסר אלף מעפילים, משרידי המחנות, כשהם כבר ירדו בספינות בנמל לה־ספאֶציה באיטליה המערבית. המעפילים לא נכנעו לגזירה הבריטית לצאת מן האניות אל מחנה־מעצר והכריזו שביתת רעב.

רוחו הנסערת של הישוב נתנה לו ההנהגה ביטוי בתענית־ציבור ליום אחד, י״ג ניסן ובהצטרפותם של חמשה־עשר נבחרי הישוב אל שביתת־הרעב של המעפילים מעבר לים, עד שתינתן להם הרשות לעלות לארץ. הצטרפות זו באה לסמל את קבלת הגורל המשותף עם האחים השרידים הזקוקים להצלה. הנבחרים צמו במשרדי הוועד הלאומי ושמה הוכנסו בשבילם גם מטות, שיוכלו להישאר במקום כולם יחד.

מאה־ואחת שעות הצום של הנבחרים, ובכללן ליל הסדר של הפסח ושעות תפילות החג בבתי־הכנסת, עד שנתאשרה הידיעה, כי מעפילי לה־ספאֶציה יורשו לעלות לארץ, היו שעות עליה ליהודי ירושלים, לישוב ולכל קיבוץ יהודי, אשר דבר מחזה־התוגה הגיע אליו. מן ההיקף היהודי הגדול החלו מתמשכים מקרוב ומרחוק חוטים רוטטים סולידריות יהודית, ההולכת וגאה ונסערת, ומגיעים אל משרדי הוועד הלאומי, שבהם שכבו או התהלכו הנבחרים הצמים. סדר הפסח של הנבחרים נעשה אגדה מסעירת־נפש בעצם חגו כשנאותו הצמים לשידוליהם של הרבנים הראשיים לטעום כזית מצה וכוס תה, זכר לסדר ולסעודה, שלא להשבית את החג בבתי ישראל. אישים וחוגים והמונים התחילו עולים אל הבית שמתרחש בו קרן באור העקידה. מתפללי בתי כנסת התחילו עוברים במקום, לפני לכתם הביתה, וכאילו היה בביקור זה משום השלמה לתפילה. ביום החג הועברו תפילות־בציבור מבתי כנסת אל חצר הבית, שלבש צורת מקום קדוש ואוירתו נתמלאה דמעות ושירה כאחד. היה הכרח להגביל את חופש הביקור אצל הצמים, מפני גודל הזרם של הבאים לברכם ולדרוש בשלומם. הנוער בא בתהלוכות. האוירה בירושלים הלכה ונתחשמלה מחרדה לשלום הצמים ומסערת־נפש פנימית לגורל הענין שעליו הם מתענים. למרות שביתת עובדי־הדואר, שעיכבה את תנועת הטלגרמות, עברו ידיעות גם אל התפוצות, וחזרו ובאו הדים משם, שסיפרו על התפשטות מצב־הנפש השורר כאן, במרכז – גם שם, בהיקפים המרוחקים.

כעבור הצום, הורגש ברבים, כמה נתחזק המגע הנפשי הטבעי של ההנהגה עם שולחיה, הורגש כי לא לשוא יהיה כל מאמץ של ההנהגה להדריך את העם לתגובות של התגוננות והתנגדות. מאידך היה ברור, כי המערכה הפסיבית מנעה אסונות שהיו עלולים לבוא בעקבות תגובות פעילות.

תחת המהלומה החדשה, שירדה על ראשנו מידי הממשלה הבריטית בהודעתה שלא תגשים את המלצתה של ועדת החקירה להעלות את הנידחים היהודים ממחנותיהם (המלצה מאת־האלף) רגזה ארץ־ישראל תחתיה. הנה נתאמתו הנבואות השחורות בדבר כוונותיה של הממשלה הבריטית במנותה את הוועדה. לשוא עבר החורף על השרידים במחנות. לשוא חיכו. הם נשארים כלואים גם עתה. התקוה נגזלה מהם גם לעתיד. התרמית האכזרית כלולה, בעצם, גם בהתעללות. הן נאמר בכתב־המינוי של הוועדה, כי עליה למהר ולהגיש עוד במחצית תקופת סמכותה דין וחשבון והצעות ארעיות על מצב הפליטים, כי הענין אינו סובל דיחוי אפילו כמלוא המועד המלא לעבודתה של הוועדה.

אז החמיר הפרץ הנפשי בין הישוב לממשלה. נשטף כל שמץ אמון בדבריה של הממשלה הבריטית על רצונה בפתרון נאות ועל צעדים שונים של ועדות ושל חקירות נוספות. האוירה הוכשרה על ידי הממשלה בעצמה לגילויי התנגדות וטרור, לאהדה למבצעיהם ולהזדהות אתם.

ח.

בית־הדין הצבאי בירושלים קלט במשך השנה את הדי הקרבות במקומות שונים בארץ, והדים אלה החזירו בנות קול בבירה ובכל הישוב. נאומי הנאשמים בהפרת תקנות החירום הקטלניות, במעשי התנגדות וטרור נתפרסמו בעתונים וגם בעלונים מיוחדים, שהופצו על ידי חבריהם של הנדונים. בנאומים אלה זעק את זעקתו הנוער העברי שהתיאש ממשא־ומתן, מדרך בנייה שקטה, מתקוה להתפשרות עם אנגליה. אימת פסקי־הדין הקשים אך הגבירה את נכונות־הקרבן. הדברים הוקדשו לא לגורלם האישי של אומריהם, אלא לפורקן הזעם בדרך מחאה, לשילהוב חברים וחברות שיצאו בעקבותיהם. ואמנם הפכו ישיבות בתי הדין על ידי כך לגיא הפגנות, מהן מתונות ביחס ומהן סואנות ומסעירות.

חמשת חברי בית־הערבה שנאשמו בהחזקת נשק, הצהירו בבית־הדין בירושלים: “שום חוק לא יוכל למנוע יהודים מהגנה על חייהם ועניניהם וכבודם”. נאשמי ליל וינגייט הכריזו כי חובתם המוסרית והלאומית היא לסייע למעפילים יהודים לעלות, וכי זהו החוק המחייב אותם, ולא גזירות הספר הלבן, שאיננו כשלעצמו אלא הפרת חוק. חברי קבוצות החלו מכריזים כי אינם מכירים בסמכות בתי־הדין כל עיקר, כי על כן חיילים עברים לוחמים הם, והנם דורשים יחס אליהם כמו לשבויי מלחמה. זכותם היא להילחם לגירוש הכוחות הזרים, האנגלים, מן הארץ, ואין האויב יכול לשפוט אותם. כמעט שהגיעו הדברים באולם כית־הדין לידי התנגשות של החיילים השומרים עם הנאשמים.

סיבוכי משפט אחד גרמו לתוצאות חמורות מאוד. שני חברים של אצ"ל נדונו למות על יריות בחיילים ועל שוד נשק ממחנה הצבא של צריפין, והנה החליטו חבריהם של הנדונים לתפוס בני תערובות מן הצבא הבריטי, כדי להשיג ביטול לפסק־דין המות. באמצע היום נחטפו בתל־אביב, מקלוב הקצינים שבמלון “הירקון” חמשה קצינים. בירושלים נעשה נסיון לחטוף באמצע היום בקירבת קלוב הקצינים ברחוב המלך ג׳ורג׳ שני קצינים. הללו התנגדו ואחד מהם נפצע ביריות מידי המתנקשים. נסיון שני הצליח יותר. נחטף מיור אנגלי ממונה על הבטחון במטה הראשי. אולם הנחטף הצליח להיחלץ ממקום־מעצרו ולברוח. ואז נתגלה, כי הוחזק בשכונה יהודית בתחומי־העיר, היא שכונת הבוכרים. הבניין השומם, שבו היה עצור, נמצא ליד רחוב ראשי, שבו ישנה גם תעבורה צבאית לא מעטה.

המוסדות הרשמיים של הישוב, ובראשם הנהלת הסוכנות, שעמדו אז בהשתדלות בפני שלטונות ירושלים ולונדון, שיחליפו את פסק־דין המות בדין עונש אחר, גינו את החטיפות, כשם שגינו קודם את מקרי הרציחות כפסולות בפעולות ההתנגדות. דובר הנהלת הסוכנות שלח מעל בימת מסיבת עתונאים בירושלים קריאה לחוטפים, שימהרו לשחרר את הקצינים הנחטפים ואמר, כי השחרור הזה דרוש גם בשביל המטרה, שלמענה נעשתה החטיפה. אך הישוב ומוסדותיו המייצגים הזדהו בגלוי עם הקרבנות של פעולות מרי והתנגדות, שהיו מכוונות להפגין את מחאת העם נגד המדיניות האנטי־ציונית. וכשהמעשים היו ערוכים לא כהתנקשות בחייהם של חיילים או שוטרים בריטיים. הזדהות זו הופגנה מדי פעם בפעם, אף שהאנגלים מנו גם מעשים כאלה בגדר טרור.

בהלויה המונית אדירה, רבת־רושם, שנערכה בירושלים ליחיעם ויץ, (תלמיד האוניברסיטה, בן לאחד מנהלי הקרן־הקיימת), מבין חללי פיצוץ הגשרים המחברים את הארץ עם הארצות השכנות השתתפו גם חברי הנהלת הסוכנות, בין שאר נכבדי הקהילה, ראשי המוסדות, הנוער, התלמידים, ההסתדרויות. היה בזה משום הפגנת הצטרפות מלאה לפעולה הנועזת, ששיתקה לזמן־מה את התחבורה בכבישים וברכבות עם הארצות הסמוכות ושהכריזה על הסכנה לשלטון הארץ מן הפרץ שבינו לבין הישוב העברי. ההלויה דמתה מצד מלוא־ההשתתפות של האוכלוסיה העברית במקום להלויה שנערכה בתל־אביב לחללי ההתקפה על מכוניות המשטרה הניידת ושל קרבן ליל וינגייט. השלטונות ראו את פיצוץ הגשרים כמעשה טרור והסיקו, כי הגיעה השעה להכות בסוכנות היהודית בתורת אחראית לתנועת ההתנגדות.

ט.

לא עברו ימים מרובים והשלטון הבריטי התקיף את הישוב בפעולה משטרתית־הצבאית “אגתה” (לפי השיטה של כינוי מיוחד לכל משימה צבאית), וירושלים נטלה קבין רבים בלחץ ובכאב שבאו לישוב מהתקפה זו. כאן החלה הפעולה וכאן נמשכה יותר מאשר בכל מקום.

עם שחר שבת 29 ביוני נכבש על ידי חטיבת צבא חזקה בית המוסדות הלאומיים בירושלים, בשביל חיפושים שנמשכו 16 יום. הבית היה מוקף כוח משורין כבד, שהתרכז ברחובות הסמוכים והחזיק עוצר בכל הסביבה. חטיבות אחרות פרצו אל בתיהם של רוב חברי הנהלת הסוכנות כדי לאסרם, ומהם מצאו בביתו ואסרו את הרב י. ל. פישמן, ממלא מקום יושב־ראש הנהלת הסוכנות, בהיעדרו של היושב־ראש ד. בן־גוריון, שנמצא אז בדרך מלונדון לארצות־הברית. לאחר שיחות לא בלתי־ידידותיות עם אחד מראשי משרד המושבות. פקודת המאסר הוצאה גם כנגדו. חברים אחרים של ההנהלה, וכן יושב־ראש הנהלת הוועד הלאומי נאסרו אותה שעה מחוץ לירושלים.

בבת אחת החלו “ניפויי” אנשים וחיפושי נשק גדולים בקיבוצים רבים (מאלה נודעה ביותר פרשת יגור) ובתוכם בקיבוץ רמת־רחל בירושלים, שגם בו נאסרו רוב הגברים שנמצאו במקום, כמו בקיבוצים אחרים.

כמהתלה תפלה ומעליבה כאחד קיבל הישוב אז את הודעתו של הנציב העליון אותו בוקר בשעה 7, כי הפעולה אינה מכוונת אלא למיעוט שבקרב העדה היהודית, מיעוט המעורב בטרור, וכי כל איש יהודי מתבקש להמשיך בשקט במשלח־ידו בחסות־הגנתה של הממשלה. בשעה 9.30 בבוקר סיפר המזכיר הראשי של הממשלה במסיבת עתונאי הארץ והחוץ על המצב ומדבריו ומדברי הדובר הצבאי נתקבל הרושם, כי הפקידים מרוצים מדרכו החדשה של השלטון. הפעולה מתקדמת לפי התכנית, הודיע המזכיר הראשי. הוא לא ידע, או העלים מדעת, את דבר ההתנגדות הפסיבית כמעט בכל הקיבוצים וכן את רציחתם של שלושת החברים בתל־יוסף ועין־חרוד שלא היה להם כל נשק ביד. מרוח השיחה ניכר היה, שגם בצבא וגם בפקידות הגבוהה האזרחית מאמינים שנמצאה השיטה הנכונה לשתק את תנועת ההתנגדות, ואולי גם לעקרה מן השורש.

יחד עם הפעולה הצבאית באו גם צעדים דיפלומטיים. המזכיר הראשי של הממשלה הציע בו ביום לנשיא הנהלת הסוכנות, ד״ר ח. וייצמן, להרכיב בראש הסוכנות הנהלה אחרת, “מתונה יותר”, וקרא בשם מועמדים הרצויים לממשלה. עד מהרה נוכחו השלטונות, כי לכבוש את רוח הישוב והתנועה הציונית לא יעלה בידם, אם גם הביאו בקרב חלקים שלהם מבוכת־מה מעצמת ההתקפה.

תפיסת בית הנהלת הסוכנות וסביבתו יחד עם נחשול המאסרים מקיבוצים שונים, שגרף אלפים ועם גילוי כמויות נשק של ההגנה בקיבוץ יגור והחרמתו, הדהימו בראשונה את הישוב, שהנהגתו נגזלה ממנו פתאום. וככל שנדחה המענה הראוי לממשלה, מפני שקשה היה לראשי הציבור להחליט ולבור, מהי הדרך הראויה בשעה זו, כן נדכא יותר רוחם של רבים למראה ההשתלטות של הצבא והמשטרה. דומה היה ליהודי ברחוב, כאילו שיתק הצר את מוחו ולבו של הציבור שסמלם היה בית הסוכנות. מראה רכב־השריון הצבאי הזר סביב הבית הזה ותנועת החיילים מסביב היה כפצע בגופה של הבירה העברית וכרחש רמשים בדם ובמוגלה השותתים ממנו.

י.

והתגבר המאבק על דעת הקהל בעולם. וירושלים – הזירה להתאבקות זו. הממשלה ניצלה את האמון בניטרליות של לשכת־המודיעין שלה ושל קציני־הקשרים הציבוריים של הצבא והפכה את עבודתם של אלה לתעמולה בריטית משוחדת. סופרי העתונים האנגלים, בעלי תפוצת המיליונים, עם כל רדיפת הסנסציות שלהם נמצאו תמיד ברובם המכריע מלוכדים סביב הדוברים הממשלתיים והאירו בעתוניהם את המאורעות באור נוח לשלטונות וברוח גינוי ליהודים. מחלקת ההסברה של הסוכנות אזרה חיל דוקא בימי המבוכה הכללית, עמדה יפה בשער ועשתה הכל, כדי לפנות אל דעת הקהל הפרוגרסיבית, אולם רוב העתונאים האנגלים הפכו אז את עטם לתוספת נשק – על שאר אמצעי המלחמה הממשיים – של השלטונות בסגנון משרדי “המלחמה הפסיכולוגית” במלחמת העולם. מטה־הצבא יכול היה בלב בטוח להזמין עתונאים לראות בפעולות שונות מתוך בטחון גמור, כי בכל מעשה ייראה תמיד “ההכרח מטעמי בטחון”, “הצורך לגלות את הטרוריסטים ואת נשקם”, “הקיצוניות של הציונים”, “ניצול הטרגדיה של הנידחים למטרות מדיניות בצורות לא־הוגנות”, ה“גזמות בתעמולת־הזועה היהודית נגד ה’טומי׳ הבריטי התמים וההגון, שאינו אלא קרבן לטרוריסטים ולהשמצה פושעת”. – – – בכלל שרתו רוב העתונאים האנגלים את ממשלתם במאמצים להסחת הדעת מן השאלה העיקרית הנתונה במחלוקת בארץ־ישראל, היא שאלת זכויות העם היהודי; ממאבקו של הישוב נגד הכוח השלטוני־הצבאי הבריטי לקיום המשטר של הספר הלבן – אל חיפוש חטאים בהתנהגותם של הישוב ושל התנועה הציונית. מלחמת־היאוש של הטרור הוצגה כשורת מעשי־פשע של סתם ערפּדים שואפי־דמים. העזרה לנידחים היהודים להגיע לחוף־מולדתם הוצגה כמעשה פשע של פוליטיקנים ציונים קיצוניים המפתים נידחים אומללים לנסוע לארץ־ישראל באניות רעועות, חסרות בטחון וציוד, ובלי אוכל ומשקה מספיקים. את מסעי־הגבורה הטהורה של מעפילים יהודים, המצליחים להיחלץ, בעזרת אחים, ממחנות ההסגר באירופה, אל חוף־מולדתם, גינו עתונאים אלה – מתוך רצון להגן על מעשי־הנבלה של שלטונותיהם – כ“סחר עבדים”, שחצי הבריטי לוחם בו כפי מסורתו הגדולה. וכה הפכה ירושלים בתש״ו למרכז־תעמולה פוליטיקני־חילוני, נגד היהודים, כאשר לא היתה מעולם.

יא.

כמה מעשים מכשילים של הארגונים הפורשים סייעו למנגנון תעמולה זה, והעיקר – ניפוץ משרדי־הממשלה במלון המלך דוד בצהרי יום 22 ביולי בנסיבות קטלניות לכל העובדים בהם. התעמולה הממשלתית השתיקה לגמרי את טענתם של עושי־המעשה, כי שלחו אזהרות על ההתפוצצות הקרובה להתחולל. למעשה היו אזהרות כאלה, אולם רק כ־15– 18 רגעים עברו בין האזהרות להתפוצצות, ומועד כזה היה, כפי הנראה, קצר מדי בשביל הפקידים האחראים הגבוהים, שיעמדו על חומר הרגע ועל ערך האזהרה ועל חובתם האנושית הראשונה לסלק כל מחשבת פראסטיג׳ה ולהיחפז קודם כל להצלת הנמצאים במשרדים, על ידי פינויים.

האסון הגדול הזה, שניספו בו 91 איש ואשה, יהודים, אנגלים וערבים, בעצם היום, באמצע עבודתם, רובם המכריע במחלקות אזרחיות של הממשלה ובתפקידים רחוקים מהמדיניות, הפך את ההתנקשות במשרדים הראשיים של הממשלה (ואצלם חלק ממשרדי מטה־הצבא) למעשה־זוועה שזיעזע גם את הישוב. ואילו את דעת־הקהל הלא־יהודית בעולם הרחב כמעט שהרעיל לגמרי נגד תנועת ההתנגדות היהודית בארץ. על התעמולה הבריטית הקל הדבר להשכיח לזמן רב את מעשי הפשע של השלטונות ולעסוק אך בהשחרת פני הציונות בלבד. אויבים שמחו: “תחת מפולת מלון המלך דוד קבורים עכשיו מאת־אלף הסרטיפיקטים”, או “קבורה המדינה היהודית”.

כפצע פתוח שיווע ימים רבים הבית היהודי המהודר הזה, שהשלטונות איוו חלק ממנו למטה ראשי להם, כשהוא, המטה הראשי, פרוץ ופעור עתה על כל קומותיו, כשמתחת לעייו עוד נאנקים אנשים ונשים פצועים ומעוכים, כשחלקי גופות אדם נראים מתחת קורות בטון כבדות, ואין עובדי ההצלה יכולים לגשת אליהם להוציאם. כמה ימים נשכח הכל בארץ, והעינים הופנו אל הבית הזה בירושלים, שבו עבדו יום ולילה חיילים, כדי להוציא את הגויות ואחר־כך גם לפנות את המפולת ולהשעין את החלקים המזועזעים שלא יוסיפו להתמוטט.

והישוב התאבל על חלליו המרובים הוא בתוך המפולת, מלבד אשר כאב על אסון ההפקרות של “איש הישר בעיניו יעשה”, הפקרות שתוצאות ההרס הכרוכות בה נזקפות על חשבון הכלל העברי, ונמצא שגם שכרן של כוונות טובות יוצא בהפסדה של פריקת עול הציבור עד לשמצה. המתיחות בין הישוב לשלטונות ולצבא החמירה עוד יותר. נוסף על כך נתעוררה סכנת סכסוכי־דמים עם הערבים, לרגל ההסתה בקרבם נגד היהודים בשל החללים הערבים הרבים שנפלו בהתפוצצות משרדי המזכירות הראשית.

עוד לא התאושש הישוב מתדהמת ההתקפה הבריטית של 29 ביוני ועדיין לא נתן את תשובתו הראויה להתקפה זו, והנה בא מעשה הפורשים ב־22 ביולי, ואתו תוספת מבוכה וחרדה שהפריעה שוב לישוב להגיב תגובה נאותה לשבת השחור. השלטונות הגיבו בשצף־קצף. אז נתפרסם החוזר האנטישמי הידוע אל הקצינים מאת הגנרל ברקר. על ירושלים העברית הוטל שוב עוצר קשה, יחד עם גזירות אי־התידדות. אף כי את המתנקשים הם הולכים לחפש, אמרו השלטונות, דוקא בתל־אביב, ובזה הצדיקו את העוצר הגדול בעזרת עשרים־אלף איש צבא על העיר העברית. העוצר בירושלים שוב היה מלווה מעשי התעללות, מעצר מאות מדי ערב, נזקים ועלבונות.

ברוח הנקמה בכלל היהודי כסתם יהודים בא אז המשך הנישולים של בתי־העסק היהודים מהמרכז המסחרי ברחוב יפו, שהתחלתם נעשתה עוד בסתו הקודם, אחרי ניפוץ חלק מבית הבולשת – – –

רק שנה עברה, והמאורע כאילו כבר הפליג לשטחי האגדה. בפרוס פסח אשתקד, פסח תש״ו, נפל הדבר בירושלים, והעולם היהודי כולו נתלהט מזרמי־חיים וכוח, שיצאו ונתפשטו מתוך המרכז. מעפילי “דוב הוז” הם עתה בינינו; בריאים ושלמים כל שליחי הציבור שהתנדבו וצמוּ אז יחד עם המעפילים עד שנבקע בפניהם הים, עד שבטלה הגזירה שנגזרה על מעפילי “לה־ספּאֶציה” מלהיכנס לארץ, לפני “פתרון שאלת העליה בכללה”. ודוקא הסוף הטוב עשוי להשכיח את הדף הקטן היקר הזה מלוח ימינו הטרופים. ולפיכך מצוה עלינו להפוך בענין עוד ועוד וללמוד ממנו לקח.

מדוע כה המה לב הישוב בפסח תש״ו אל הנהגתו בירושלים? מה ליכד את העם מקצה אל קצה סביב בית־המוסדות הלאומיים? מה הצעיד אז אל בית הוועד הלאומי תהלוכות־נוער בסך ובפיקוד, מתפללי־בתי־כנסיות עטופי־טליתות, סידוריהם בידיהם ופסוקי־זמרה ותחינה בפיהם; רבנים אשכנזים בשטריימלים, בוכרים בכתנות־פסים, פרסים ובגדאדים בכובעי הפרוה, אגודות פועלים ומנהיגיהם כשהחלטותיהם המנוסחות בידם; נשים נושאות צרורות־פרחים ומתנות; ראשי־חוגי־ציבור ואיגודי־עולים שונים? מדוע נעשתה מאליה חצר המוסדות הלאומיים ביום א׳ של פסח מקום תפילה בציבור של מנינים מתחלפים, ו“קדיש” ו“התקוה” ו“מי שבירך” ו“אחינו הנתונים בצרה ובשביה” עלו ממקום חילוני זה שהלך הלוך והתקדש.

על כי נחלצו ראשי־העם למלחמה על צפור־נפשו, למלחמת־העליה. למלחמה ממש, בסיכון־החיים, בסיגוף־הגוף, בהזדהות ברורה עם גורלם של אלה, שהננו אומרים, כי לא ניתן דמי לנו עד אשר נביאם.

נאמן לב־העם ומבחין. עייפה נפשו לכניעה, מלווה דיבורים על אי־כניעה. והוא רוצה בהתנגדות לחניקה־מן־החוץ, ואינו יודע, מהי הדרך שיבור לו להתנגד. ויהי אך ראה ההמון, כי אמנם נושאת ההנהגה בחליו ובמכאובו, ותבוא הרוח, ויהי האמון שופע, מוכן לכל מתת.

בלה־ספּאֶציה שבאיטליה צמים אלף יהודים, שובתים שביתת־רעב על זכותם לעליה, והם סמל למאות האלפים, המפרכסים כמוהם בכבליהם במחנות־הריכוז למען שיחרור ויציאת־אירופה. ואצלנו צמים חמשה־עשר נבחרי־הישוב, לאות כי לא על גורל־פרט מתענים אחים בגולה, כי אם על נחלת־עם. זהו “הסדר” של השעה, סדר־של־סיגוף, סדר־של־אחריות לכלל, סדר־מסירת־נפש. ובסדר הזה קשור העם למפלגותיו –כשהשומר הצעיר כראַויזיוניסטים, כ“איחוד” כ“תנועה לאחדות העבודה”, כנשים כגברים, כספרדים כאשכנזים, כקיבוץ כעיר, כתל־אביב כירושלים, כל המיעוטים סביב זרם־הרוב של מפלגת פועלי ארץ־ישראל ויחד עמו. הרבנים מסכימים וגם מעודדים. רופאים מפקחים, אחיות־רחמניות־סדרניות, מתנדבים, מארגנים שירותים. וגם מלאך רע שבישוב עונה אמן. כרוזים של החשוכים כנגד תענית ציבור ערב פסח אינם מעלים כל הד. צעיריהם באים ומושיטים יד, מתאפקים בקושי מהצטרף בגלוי.

הימים ימי ועדת־החקירה האנגלית־אמריקאית. הוועדה יושבת בלוזאן שבשוייץ ומסכמת את עבודתה. מצפים לתוצאה. היינו בטוחים, כי הצלחנו להבהיר לעיני הגויים את מצבנו ואת דרישותינו. העתונים באמריקה ובאנגליה ניבאים טובות. הרולד לאסקי בטוח לגמרי, כי עלית מאת־האלף היא ודאית. אבל הירידה לחיי־חיינו נמשכת. הזרוע הארוכה של באֶוין עובדת גם באיטליה. אין די בהסגר על החוף הארצישראלי, אין די בבילוש אוירונים וראדאר. גם בתחומי איטליה צריך לחבל בעליה היהודית.

ביום ג׳ ח׳ ניסן, נודע בארץ־ישראל מתוך העתונים על מאורע לה־ספּאֶציה. כל קורא נזדעזע מעצם העובדה, שהמלחמה בעליה היהודית הועברה צל־ידי האנגלים לחופי־אירופה. אך עוד יותר הוחרד הישוב למחרת, כאשר פירסמו העתונים את דבר שביתת־הרעב של המעפילים. מיד הורגש, שאין אפשרות להמשיך בחיי־יום־יום, בעוד אי־שם מעבר לים נלחמים יהודים מלחמת־רעב ומוסרים את חייהם על זכות־עליתם הם, על זכות היהודי בכלל לעלות למולדת.

“לא ניתן דמי לעצמנו, לא ניתן דמי לעם” הכריזה הנהלת הוועד־הלאומי, ביום ד׳, ט' ניסן. הכריזה וחיפשה דרכי ביטוי והגשמה להחלטה זו. השעה דוחקת ויש להציל את הצמים בלה־ספּאֶציה. יש להעמיד את ועדת החקירה האנגלית־אמריקאית בלוזאן על המצב. העולם צריך לראות את עמידתנו האמיתית בענין־העליה. הננו מחוייבים להילחם, ואסור לנו להתפרץ במעשה־חורבן קשה. סערת־העם מבקשת מוצא וביטוי, ויש למהר בטרם תתחולל הסערה לזעם פורץ והורס. ואכן, ביום ה׳, י׳ בניסן, החליטה מליאת הוועד הלאומי על “צום הנבחרים” מצהרי מחרת היום, י״א בניסן. הוועד הלאומי והרבנים הראשיים קבעו תענית ציבור של יום אחד לכל הישוב ביום א׳, י״ג בניסן.

כתענית־הציבור של יום א׳ לא היה בארץ־ישראל זה עשרות בשנים. הישוב נאחז בקרבן־מעט זה של רעב־יום כאל ביטוי־מה לנכונותו ליסורים גדולים יותר. בציבור כבר ידעו, כי במשרדי הוועד הלאומי יושבים הנבחרים בתענית משעה שתים־עשרה של יום ו׳, וכבר עברו עליהם ברעב יומיים והשבת בכללם. כבר נודע, כי עשרות התנדבו לצום־הנבחרים, וכי הוועד הלאומי נאלץ להשיב ריקם פּני רבים. ביקשו, שהרכב הצמים ישקף חוגים ושכבות בישוב. הבאים נבדקו על־ידי רופאים מומחים, אם יוכלו להחזיק מעמד. וכבר נפסלו כמה חברים של הנהלת הוועד הלאומי, וכן שליחים של חוגים שונים.

ובספּאֶציה כבר נפסק הצום, הפסקה לזמן, עד יום י״ח ניסן. המעפילים נאותו לשידוליו של הארולד לאסקי. הוא קיבל עליו להביא את ענינם ישר אל מיניסטר החוץ הבריטי, באֶוין. הוא מבקש זמן עד 19 באפריל.

שבעים־וחמש שעות נמשך צום האלף (רק ילדים ומאה נשים הרות היו פטורים). בלילה, לפני שהחל צום־הנבחרים בירושלים, חזרו המעפילים לאכול. ולא ידעו בירושלים על ההפסקה בלה־ספּאֶציה, ושם לא ידעו למחרת על התחלת הצום בירושלים. אפס־הידיעה לא הזיק, כי מי יודע איך היו משתלשלים המאורעות, לוּלא העמידה התקיפה, שנגלתה בארץ־ישראל ובתפוצות כאחת.

לאסקי בא לאיטליה לקונגרס המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית. בנו של נשיא ועד שליחי הקהילות, נכדו (מצד אמו) של הרב ד״ר גסטר הציוני, זוכר מגירסת־הינקות פּירורי־תפילה ומנהגים יהודים מתוך החינוך העברי הקלוש, נתון כולו לענינה של אנגליה. אכן הנאצים עוררו גם את לאסקי מתרדמת החושים והוא החל לדבר ולתבוע צדק ליהודים, אבל הוועד הלאומי לא יכול להפסיק את המערכה, אך ורק למישמע הבטחת ההשתדלות מצד יהודי טוב, ואם גם מקורב למי ששהכרעה בידו.

עדיין לא כתב איש מהמשתתפים ב“סדר” אשתקד, באולם הנשיאות של הוועד הלאומי בירושלים, את פרשת הרגשותיו, אולם משהו כבר סוּפּר במקוטע איש מפי איש. אנו יודעים, כי היתה עלית־נשמה גדולה באותו אולם, עוטה פרחים וכלים נאים; כי התעמקו הצמים והמסובים אתם, מי מבני משפחותיהם, ומי מאנשי־הציבור, בהרגשת־השעה; כי היו פרושׂים בפניהם כל כוונות הסדר וסמליו, על תפיסת מורא השיעבוד וההכרח לקרוע ימים. ידוע, כי לא היתה עצבות, אלא התעוררות־שמחה במעמד זה וכי לא שלטה חולשה אפילו בחלש שבין הצמים. ידעו האנשים, כי הם משתתפים במחזה־סמלים עתיק, וכי הם עצמם נעשו חלק באותו מחזה; אחריות קשה הטילו על עצמם, ועתידים הם למלא אותה היטב רק אם לא יעמידו פנים של נושאים מכובדים באחריות. וידוע לנו, כי לא היה שום מכשול של הטעמת־גאוה ושל דיבורים מפוצצים.

והישוב ידע. וגם אל הגולה יצא הקול, והחרדה הלכה והקיפה לבבות והדריכה מנוחה. קרובים אל בית הוועד הלאומי עלו לרגל, ורחוקים הריצו טלגרמות מאפסי־תבל. נימים נמתחו לקרוב ולרחוק. משעה לשעה עלה מתח־הרצון ועמד לגלוש על פני מסגרות־הסבילות. בקהל נשמעו קריאות להפגנות המוניות בפני השלטון ולמעשים שיעוררו יותר את תשומת־לבו של העולם החיצוני. הישוב היה מחושמל.

ביום ראשון של פסח אחר הצהריים, בשעה שאלפי בני־נוער ובוגרים הפגינו לפני חלונותיו של בית הוועד הלאומי, כבר ישבו אצל הנציב העליון נציגי הסוכנות היהודית, הוועד־הלאומי והרבנות הראשית, שהוזמנו לשמוע את דבר־הממשלה. הם הלכו אל הארמון ברגל מפני כבוד־החג. הממשלה הבריטית מרשה למעפילי לה־ספּאֶציה לעלות לארץ לפי רשיונות העליה הניתנים לסוכנות היהודית –הודיע הנציב העליון.

עברו עוד שעות אחדות עד ששבו הנציגים, עד שהתיעצו הצמים, והצום נגמר. ובל״ג בעומר הגיעו לחיפה כל מעפילי לה־ספּאֶציה. הם לא חפצו להיפרד זה מעל זה ולעלות חלקים־חלקים. שמות ספינותיהם “דוב הוז” ו“אליהו גולומב” הצטרפו אל משמעותו של היום, הבא להזכיר לנו את תלמידי ר׳ עקיבא, מזיגה של שמעון בר־גיורא ור׳ יוחנן בן זכאי יחד.

ניסן, תש״ז

משחדלו זה כשבועיים פּרזון בישראל ו“הולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות”, קמה חציצה עבה בין ירושלים לשאר חלקי־הישוב. אכתוב מכאן, באמצעות העתון, דרישות־שלום.

ואפתח בעיקר. למרות הרעות־התלאות שמצאונו פה – לא כחברון ירושלים. ולואי ונמצאנו עתה גם בחברון, וגם שם לא היינו היום כלל וכלל כבשנת תרפ״ט. כי יהודי ירושלים רחוקים מהרגיש את עצמם מנוצחים, אם כי נרצחו בירושלים במשך השבועיים שלושה יהודים בדקירות־פגיונות, ואחד נפל בפעולת־מגן בעיר העתיקה, מפולח־כדור. וערביי־ירושלים רחוקים עוד יותר מהרגיש את עצמם מנצחים, אם כי הצליחו להצית את המרכז המסחרי היהודי שבין רחוב יוליאן לבין העיר העתיקה, ושדדו סחורות משם. הערבים יודעים כי לעומת ארבעה יהודים כבר ניספו שלושה־עשר או ארבעה־עשר איש מהם, וגם מספר פצועיהם רב ממספר פצועי היהודים. לעומת הרווחים המעטים של השוד, יש להם חורבן בחנויות ובתי מלאכה מוצתים ונזקים ניכרים מאוד בעסקים. לשוא חושבים כי רק התעבורה שלנו רגישה למצב־הבטחון; גם מכוניות־משא ערביות נכנסות בקושי לירושלים וב“ארחות עקלקלות”, וההובלה פחתה ונתייקרה גם אצלם. אין חשק לנהגים ערבים לעבור את ירושלים היהודית, ותהיה הערכתנו כאשר תהיה למעשי־הפרחחים שלנו. דמם מתרתח למראה ערבים, המנסים להמשיך את דרכיהם ועסקיהם כמתמול שלשום בתחומים שלנו, בעוד שבתחומים שלהם מתנפלים על יהודים. יש רחוב יהודי, והוא אינו אומר “ונפשי כעפר לכול תהיה”. אוטובוס ערבי בירושלים זקוק להגנה ויעדיף לשבות, או לעקוף את הדרך, ובלבד לא להיפגש עם הרחוב היהודי.

ופליטים? לנו בעייה קשה היא לשכן מאה משפחה, ויש ועדה המטפלת בשיכון לשעת־חירום ויש תלונות ותרעומת –בחלקן בודאי מוצדקות –והעתונים מספרים על כך ודנים, ואילו מתוך חלקי־הספר של הערבים בירושלים יצאו מאות משפחות לכפרים ולערים, ועד יריחו, חברון ושכם הגיעו. ויש חרדה ויש גלות והרגשת־גלות לא מעטה, בעטיו של היטלר שלהם. פצצות ברחוב אינן מבחינות בין גברים לנשים ולילדים. אינני מציין זאת, חלילה, בשמחה, אבל אנו וגם הערבים יודעים, מי גרם לדבר שפצצות תזרענה מות ומומים בין אזרחי ירושלים. העתון הערבי עושה גם את המצב הזה גורם של הסתה, אולם הרגשת נחת ובטחון לא תוסיף בזה לערביי ירושלים.

עובדי־הממשלה הערבים בטוחים במקומות העבודה, כי חבריהם היהודים לא יתקיפו אותם; אין בטחון כזה לעובדים היהודים לגבי היחס מצד חבריהם הערבים. לכן נסוגים יהודים הרבה ממקומות־עבודה ממשלתיים מעורבים. אבל גם העובדים הערבים חדלו מלבוא לסביבות העבריות – לא מנקי־רחוב, לא פקידי־מחלקות־הבריאות, לא רצי־דואר, לא שוטרי־התנועה ולא פקידים אחרים. ההפרדה הולכת ונעשית עובדה, אף כי אינה רצויה לנו, ונקוה כי אינה אלא זמנית. אין לנו כל חשק לאסור על עצמנו שום חלק מחלקי־ירושלים.

הערבים יודעים יפה, כי ההצתות, השוד והדקירות נעשים בידם, בזכות ה“נייטראליות” של השלטונות הבריטיים, אולם יחס זה לא יציל אותם מתגמול הגון מיד היהודים. זה הכלל: הבטחון, שנתערער בירושלים, לא לגבי יהודים בלבד נתערער. אין בזה משום נצחון לנו, אלא אין גם מנצחים אחרים.

בי״ז כסלו, כאשר ירושלים העברית צהלה ושמחה למישמע החלטת האומות המאוחדות המאשרת את התכנית לייסד, מקץ השליטה הבריטית, מדינה יהודית, בחלק של ארץ־ישראל, היה בטחון לגבי הכל. שאינם־יהודים לא הרגישו פחד אותו יום. לא נמצא אף פרחח בין יהודי־ירושלים, שיכתים את ירושלים בפגיעה כלשהי במישהו, לא בינינו לבין עצמנו ולא בינינו לבין זרים. הרצון למחות כל חשבון רע של הימים הקודמים בלט בירושלים יותר מאשר בכל מקום אחר בישוב, כי כאן הננו מעורבים יותר עם שאינם־יהודים מכל הסוגים, וכאן סבלנו מהטרדותיהם יותר. בירושלים השתפכה אותו יום ידידות יהודית, מזג טוב וסלחנות – בראש חוצות.

במידה ידועה גרמה הרגשה זו לחוסר־הנכונות שלנו לקבל את פני הפורעים ביום ג׳, היום הראשון של השביתה הערבית. והעין היפה, שבה הסתכלו האנגלים בהצתות ובשוד במרכז מסחרי, עודדו היטב את הערבים. הרגימות, ההתנפלויות בסכינים, ואחר־כך גם היריות, התפשטו בחלקים אחרים של העיר, ובכולם היו, כמובן, גם מקרי חיפושים ומאסר של יהודים משיבי־אש.

חדל פרזון גם בירושלים. והיו ימים, שבהם קשה היה להגיע לתלפיות או למקור־ברוך. ולעיר העתיקה יורדים עד היום בשיירות. הניתוק הוא ממש, כמו בין ירושלים לתל־אביב. וכבר יש להכין מכוניות משוריינות בשביל התעבורה אל שכונות הדרום, דרך “בקעה”, מול העיר העתיקה, ואולי גם אל הר־הצופים. ואף־על־פי־כן לא היתה שכונה, שלא התיצבה בשער, ואילולא רדיפת השלטונות על נושאי נשק המגן, לא היתה ניתקת התחבורה. לא היה מורך לב ולא התבלבלות.

המתפרעים הקהו את שיני עצמם גם בעיר העתיקה, שבה דימו ליהנות מטבח בנוסח שלפנים. ומה קשה היתה שם ההתגוננות. יהודים מחוייבים להזהר שם, שכדור שלהם לא יתעה לחצר מסגד כלשהו¹, אף לא יפגע בכנסיה נוצרית, בעוד שמחצר המסגד ומעל גגות כנסיות נוצריות עשו הערבים מה שרצו. ברובע הארמנים, הגובל ברובע היהודי, השיגו הכנופיות עמדות על־ידי פינוי ארמנים מדירות והכנסת ערבים במקומם.

לפי שעה נענו בכל מקרה באש תחת אש. ביום הקשה ביותר, יום ה׳, כ״ח כסלו, נדמה להם, לאנשי הכנופיות הערביות, כי הם כובשים ממש את רובע־היהודים בעיר העתיקה. כה כבדה היתה האש שהמטירו. פעם צלצלו אל עתונאי חוץ והודיעו להם, כי תקעו דגל ערבי על גג בית־כנסת יהודי. ואמנם, אחד מראשי הכנופיות, שומר ראשו של המופתי, צובחי אבו־גרבייה, הסתער כשדגל בידו, אך הוא נתפכח מהר מן השכרון, כשכדורי־המגינים היהודים אמרו לו ולשכמותו: עד כאן. במצב אנוש הובא לבית־החולים הצרפתי. חברו אחמד ערקאת, קרוב של מפקד ה״פוּתוּוה", נהרג במקום. שאר ההרוגים הערבים היו פחות ידועים. באותו קרב הקריב את חייו תלמיד בית המדרש למורים, יצחק סלומון מראש־פינה, בחור בן 24.

יהודים לא יצאו מן העיר העתיקה. אלא מעטים מאד, על פי רוב חולים. אדרבה, מספרנו שם עכשיו רב, כמובן, יותר. מהרובע היהודי יצאו הרבה משפחות ערביות, וכן מחלקים אחרים הסמוכים לרובע היהודי. חברונים רבים, שהתישבו בעיר העתיקה, חזרו לעירם מחמת הסכנה מחילופי היריות והפצצות. הוציאו ביחוד את הנשים והטף. ו״אל־וחדה" החוסייני ועתונים ערבים אחרים הודיעו, כי רציחת העשרה (שיירת כפר־עציון) בכביש חברון היא תשובתם של החברונים על הריגת חבר, או חברים, שלהם בעיר העתיקה בירושלים. והשלטונות הבריטיים נאלצו לשלוח צבא אל העיר העתיקה, לא משום שערבים תוקפים בה את היהודים, אלא משום שהיהודים מתגוננים בעוז ומפילים חללים בערבים.

אי־אפשר לא לציין את קשרי־הקדושה־והכבוד של רבים מיהודי העיר העתיקה, ובראשם יושב־ראש הוועד שלהם, ר׳ מרדכי ויינגארטן, אל השטח ההיסטורי היקר הזה. ר׳ מרדכי ובני משפחתו (אשה ושלוש בנות צעירות) הם כמכהנים במסירת־נפש בתפקיד הרם של שומרי מצודה יקרה ודואגים לכל אנשיה. עם כל הבקורת, הנשמעת בתקופות־הפוגה כלפי האיש, יש להודות בדביקותו בעיר העתיקה. כעמוד תיכון משמש ביתו לשאר הנאמנים לעיר, ובמפעל־חיים – ענין ההתעסקות למען ירושלים העתיקה, וכמובן גם ייצוגה. את זכות הייצוג הוא רוכש לו בסיכון ממש של חיי עצמו וחיי אשתו ובנותיו בכל תקופת ההתפרעות של הערבים.

התחבורה עם העיר העתיקה עודנה בשיירות, מוגנות על־ידי מכוניות משוריינות של המשטרה. והמשטרה אינה רוצה לנסוע ביום. רק בחשכת הערב עוברות מכוניות השוטרים את 200 – 300 המטרים בין המצודה הבריטית הראשית של הארץ אל פנים העיר העתיקה. זוהי השקידה וזה המאמץ לקיים את החוק והסדר. יהודי־ירושלים אינם יכולים לשכוח את גבורתו של מנגנון־הכוח הבריטי האדיר, כשהיה יורה ביהודים היושבים על גזוזטרות ומרפסות של בתיהם משום – שיש בזה משום הפרת עוצר; או כשהומת נער יהודי רוכב אופנוע משום שלא נעצר לפי פקודה ראשונה מרחוק מפי איש צבא. לירושלים היו אז כמה חללים של הקפדה ושקידה אלה, שנעלמו כליל, כשבא תורן להופיע כלפי הערבים התוקפים את היהודים. אכן, חלק מהתוקפים הסיקו מסקנה אחרת, והתחילו מתנפלים גם על שוטרים בריטיים, לשדוד מהם את הנשק. הופעה זו הכריחה את השלטונות להפחית בעיר העתיקה משהו מהסלחנות הידידותית כלפי הערבים.

הרגשתם של יהודי ירושלים היא, שאילולא הבטחון בהגנתם של השלטונות הבריטיים, היו הערבים נאלצים לבקש שלום והיו מקבלים אותו מידינו והיו נאלצים להיות שקטים. ערביי־ירושלים, ויהיו תוקפניים כאשר הינם, לא היו יכולים לפגוע, ללא עונש־למופת מידינו אנו.

אבל בינתיים מטים האנגלים את המאזנים כפי נטייתם, ובעיות ירושלים הן בעיות. הזנחותינו בשטח הגיאוגרפיה השכונתית בולטות. כל משבר מבליט אותן, ויהודי ירושלים לא יוכלו אלא לדון בהן עכשיו על סף בואו של השלטון הבינלאומי.

יש ליכוד סביב ועד הקהילה, שנתברך בימים אלה בערוּת ופעילות מרכזת למען עניניה החיוניים של ירושלים העברית. תוך כדי טיפול בשאלות הרגע, עולות מדיונים גם בעיות־יסוד, ואולי דוקא מתוך עת־צרה זו תקום הרוח להגשמת התכניות הטובות, שהוחלט עליהן מפעם לפעם.

המאורעות לא השביתו את העבודה בבנייה; לא בהר־הצופים, לא במרכז־העיר ולא בנוה־שאנן. מכל שכן – בבתי־חרושת ומלאכה. במחצבות “אבן וסיד” (סולל־בונה) לא נפסקה העבודה. אם כי הן מרוחקות מן העיר כעשרה קילומטר. אף אספקת־האבן מהן העירה לא נפסקה. בשיירות האספקה של “תנובה”, הבאות מן העמקים העברים, דרך תל־אביב, היתה הפסקה רק בימים הראשונים. עתה אוכלת ירושלים העברית תוצרת עברית כפליים ויותר מאשר בזמנים כתיקונם.

התחבורה עם רבת־אשלג ובית־הערבה (ליד ים המלח), עדיין אינה מתוקנת, מחמת ה“נייטראליות” של השלטונות שאינם מגינים בעצמם על כביש יריחו ואין נותנים לנו את הרשות להגן עליו בעצמנו.

ההלויות של חללי הדרכים מסעירות את דמיה של ירושלים ומקפיצות את בני הנוער בה לפעולה ותגובה. המאוגדים שבהם – במסגרת המשמעת הישובית; הבלתי־נשמעים – להתפרצויות. וגם זו בעיה בירושלים.

הנתבעים לתרום תורמים, כאשר לא נתנסו עדיין בירושלים. הנוער של האוניברסיטה ובית־המדרש למורים הוא עם שאר בני הגיל ושאר המתנדבים על משמרותיהם.

ירושלים איתנה, אם כי נפגעה בשרטת. היא סימרה את עצמה לקראת הבא לפגוע בה, ואם לא יכבלוהו השלטונות, עשויה ירושלים להשכים ולפגוע בו.

טבת, תש״ח

על רקע צהוב של אבק הריסות, באודם דמנו השפוך לרוב, נכתבים בירושלים בימים אלה בלשון העובדות פסקי־דין היסטוריים. האם לטובתנו? הנעצור כוח לממש החלטה טובה ולקרוע גזירה?

מתמוטט, מתפורר המשטר הישן בגילויים בולטים גם לעיניהם של קצרי־ראות, ומה חדש מסתמן ומבצבץ מבין החרבות? האם תימצא בצדה של הגבורה העברית העולה גם התבונה להפעילה בעוז ברגע הדרוש ובנקודה הנחוצה?

מלחמתנו, שאינה פשוטה כלל וכלל בשום חלק מחלקי הארץ, מתנהלת בזירה מסובכת, בין־לאומית, בירושלים. זירה זו, שהיא צומת־נימים לנו, נוגעת גם בכוחות־עולם גדולים ומקוממת אותם לפעולות. כמה עוז, כמה קרבנות, כמה מחשבה וסבלנות נחוצים לנו, שלא להסתבך בחזית זו יותר ויותר?

הוכינו מכה רבה ברחוב בן־יהודה ביום א׳, י״ב אדר. גם לאחר שננכה את כל קליפת הגוזמאות העתונאית הבאות מחמת בהילות ופזיזות, תשאר העובדה של נזקים גדולים וקשים. אבל הסבך הבינלאומי של המאורע חמור לא פחות. הענין יוצא מתחומיו החמריים הפשוטים.

שלושה בתים נהרסו ברחוב בן־יהודה, האחד מהם של ערבי, והוא הגדול, ושנים של יהודים. נזקי־הבנין של היהודים מגיעים לרבבות אחדות. חלקי־מבנה פנימיים נהרסו או נתערערו, ומחייבים הריסה ובנייה מחדש, בבתים רבים הקרובים למקום־המעשה, והתיקונים בתוך אלה יעלו בהוצאות מרובות יותר ממחיר שני הבתים שנזכרו. הפגיעות השטחיות בחלונות, תריסים, דלתות וכדומה הקיפו איזור שלם, ושלוחות של גלי־הדף־האויר הגיעו למרחק חצי קילומטר. אך לא פחות מהריסות בנין – כבד החורבן ברהיטים, סחורות וכלים. ובסך־הכל כוורת יקרה של עמל ויצירה.

מכאן ראשית־הרושם של כמה עתונאים, כי נהרס הרחוב כולו. הנכון הוא כי הרחוב רחוק מחורבן מלא. ברובו של הרחוב כבר חזרו בתי־המלאכה, המסעדות והמשרדים לעבודתם, ובעוד בעלי־מלאכה משפּצים את הנפגם, התחילו החיים זורמים על פני פצעים נגלדים והולכים.

לא דרך ריפרוף של סקירה ייקבע עומק האסון האנושי של חמשים ומעלה נפשות שנספו. מי אביר־לב ויצפה עד תהום חורבנן של משפחות כה רבות? אך במפקד העגום של צרת הרבים, שבה אנו עסוקים כרגע, יצוּיין, כי בבת־אחת הוכפל מספר חללי ירושלים מן המארב. בהתנקשויות ובקרבנות נפלו בתחומי־ירושלים (מחוץ לבני ירושלים שנהרגו בחזיתות מחוץ לעיר, במחוז או במקומות רחוקים), ב־57 ימי מלחמה שלפני אסון רחוב בן־יהודה, כחמישים נפש. והנה קפץ המספר השחור הזה קפיצה כה גדולה למעלה, ורושם המאזן הלא משפיע על כל אחד ואחד בינינו גם בחזית גם בעורף. המכה זיעזעה בכלל את הרגשת־קיומו של העורף מבחינת הבטחון.

בעיית תחומי המבטחים בירושלים היא משולשת: 1) איך להגדיל את השטח העברי הטהור, שבו נרגיש את עצמנו בביתנו? 2) איך נחסום את הכניסות והמעברים בתחומינו בפני כוחות־השלטון, אשר להם דרכי־ תחבורה עיקריים דווקא כאן? 3) איך לקיים את התחבורה עם אגפינו המרוחקים, כגון העיר העתיקה, ימין משה, תלפיות, מקור־חיים, הר־הצופים והר־הזיתים?

הרבה אומץ לב וקרבנות לא מועטים הושקעו בכל הסעיפים האלה ובכל המסתעף מהם ולא בלי הצלחה. שטח של קילומטרים, ממערב למזרח, פּוּנה מערבים ונעשה בית שקט שלנו. מבית וגן דרך בית־הכרם, רוממה ומרכז־העיר, עד רחוב הנסיכה מרי שליד המצוּדה במזרח, ועד שכונת פאגי בצפון־מערב, הננו מהלכים עתה בתוך שטחים שלנו. עם יציאת האנגלים ממחנה־יהודה נשאר רק מחנה שנאֶלר פוגם את האחדות.

היינו קרובים לטהר את שיך ג’יראח בצפון, או אז היינו כמעט מתאחדים עם הר־הצופים על כל מוסדותיו. האויב התמוטט והיה בנסיגה. אז באה התערבותם של האנגלים בצורת עמדות־צבא בבתי יהודים מול שיך ג’יראח, והאויב הולך ומחזק את התקפותיו בגבול היהודי הצפוני ועל התחבורה אל הר הצופים. מרחביה התחיל מתפשט שטח המבטחים שלנו דרומה לטלביה. הכנופיות, שהתקיפו את רחביה ואת קרית שמואל קיבלו מענה־אש, עד שהתחילו נסוגים. והפורעים היו אולי נאלצים להסתפּק בגושי המזרח המצטמצמים. שוב באו האנגלים לעזרה.

בעיר העתיקה היינו חזקים יותר, אילולא נעשה שטח המסגד ראש בסיס לחמרי־מלחמה ולתוקפים. יש גם מסגדים קטנים בחלקים אחרים של העיר העתיקה, ויש עוד כנסיות, שהן שטח בינלאומי רגיש ביותר. האמתלה, שנתנו לידי הערבים כמה מעשים מכשילים של הפורשים, לא היתה חורצת במידה כה מוחלטת את המצב ולא היתה כובלת אותנו, לולא הרגישות הבין־לאומית המיוחדת הטבועה במקום. מכאן פתח לסבך ולהסתבכויות.

בסיס משפּחת החוּסיינים, מרכז הבולשת הבריטית, מוסד שמטבע־ ברייתו שורצים בו אנשים, שהמזימה, הרצח, השוד, החרחור וההרפתקה היא אומנותם – תחנה להרפּתקאות ולהרפתקנים עוברים ושבים, ראש פינה לקנאי דתות ולצבועים שהדת היא מסוה להם – אין פלא כי מבחינת החומר האנושי נגועה ירושלים ביסודות חותרניים וקטלניים. יחס הכבוד וההערצה, שרוכשים מיליונים בעולם לעיר־הנצח, ממריץ גם את התרכזותם של אנשי השפל הבין־לאומי, מבין אנגלים, פּולנים, יוגוסלאַוים, מוסלמים מארצות שונות. אנו מהלכים כאן על גבי מוקשים, שחוטי־החיבור שלהם מפותלים בקרבתנו ומגיעים למרחקי־ארצות.

רק שני שמות, פאראן ודיקסון, נודעו לפי שעה מבין “גיבורי” המלחמה המתועבת ביהודים, ועדיין אין הישרים שבאנגלים במולדתם, וכן ידידיהם בארצות אחרות, מאמינים, כי עד כדי כך ירדו רבים מאנשיהם בארץ־שראל, וכי כאן נוצרה מעין מאורת־פריצים שאין דוגמתה. למעשה עשתה הקבוצה הפאראנית את ארץ־ישראל לשדה־אמונים של מלחמת חבלה ורצח פאשיסטיים, לא בלבד בשביל המקום, אלא גם בשביל אנגליה עצמה. הלואי ונתבדה: עוד ידעו שם את תנואתם. אנשים שאינם יודעים את שלבי התפתחותם של הלוחמים האלה אשר הוזמנו בשביל פעולות “נגד הטירור היהודי בארץ־ישראל”, אינם מאמינים, כי בזוועת רחוב בן־יהודה יכלו להשתתף אנגלים. ואין פלא שההכרזה הגלויה שלנו על אשמת האנגלים, נתקלה ברוב אי־אמון ואי־הבנה. רק אנו כאן מכירים את המעגלים הטראגיים של השרשרת המכושפת, השזורה מעשי רצח וצמודה בנשק טובל־ארס־ורעל.

רק אחרי זוועת ההסגרה־למות של ארבעת חברי־ההגנה, בידי רב־סמלים בריטי וכמה שותפים מחבריו, נודע לנו, כי הפושעים הם חברי היחידה הצבאית, שנפגעה על ידי פצצות, בהיות אנשיה שותים ונחים במסעדה יהודית בירושלים. ומדברי הקצין, שגילה את הדבר, ניתן להניח, כי הארבעה אינם הקרבנות הראשונים של חברי היחידה הזאת. וכי ״יחידה״ זאת אינה בודדת במינה – יתפוש כל מי שיזכור את רוחו של גנרל ברקר בצבא.

רקמת הפשעים נגדנו לא נחשפה עדיין כולה.

ירושלים היא הנותנת את הדוגמה החותכת כי אילו היתה לפנינו רק חזית אחת היינו מקצרים מאד במלחמה. ירושלים מוכיחה, כי מתוך חזית שניה מתקיפים אותנו קשה לא בלבד התקפות מדיניות שבגלוי אלא גם התקפות צבאיות שבמחתרת. בירושלים הננו רואים גם את סבך ההשתלשלות, שבה נתהותה חזית שניה צבאית, משום החזית השלישית, שיש לנו, והיא הפנימית. כאן הננו בסכנה של הסתבכות, חלילה, גם בחזית של האומות המאוחדות. אם הפורשים ימשיכו לעשות מדיניות־חוץ על דעת עצמם ומלחמות־צבא על דעת עצמם.

באקלים מדיני ואתנוגרפי כזה עלינו לבנות, להגן על הישגינו ולרכוש לנו הישגים נוספים, כשקולות הנפץ ופירצות־הבנינים כבר מספרים על התפוררות המשטר הישן ועל המכשולים והסכנות. תוך כדי נפילת חורבות הוספנו ובנינו, וגם אחרי יום טו"ב כסלו. באויר הספוג דמים, הספקנו לשבץ בפרצותיה של העיר התחלות של בנינים חשובים. ועתה – לא מליצת שיגרה, כי אם עובדה חיה היא, שהננו מקיימים בימים אלה את הצירוף הלאומי־ההיסטורי שלנו: של היד העושה במלאכה, כשהשניה מחזקת השלח.

על רקע ההרס של רחוב בן־יהודה בולטת דמותם של העוסקים בתיקון ובניה, והם מוגנים על ידי תופסי־שלח ביד. אם יעמוד לנו הכוח לקיים בהתמדה ובאמונה את הצירוף הגואל הזה, יוסיפו חומותינו לעלות מתוך ההתפוררות הזאת לבצרון מלא.

אדר א׳, תש״ח

א

כ״ב אייר תש״ח.

היום יום קל בירושלים.

עד שעה מאוחרת אחר הצהריים לא הובאו הרוגים לבתי־החולים – לא ילדים שהתפרצו מבתים וממקלטים החוצה לשחק, לא נשים שהגיחו מן הבתים כדי להביא בנפשן משהו בשביל הילדים, לא זקנים שהתפללו בבתי כנסיות וניזוקו.

היום יום קל. לא היו הרבה סוגי תור לעמוד בהם. בסך־הכל – למים. וכבר יש מקצת סדר בחלוקת המים. פּחות עצבנות וכמעט שאין צעקות. באים עם פתקאות מוכנות, ובפתקה – מספר. כבר הסתגלו לחסכון בנוזלים. יודעים להתרחץ בספל אחד.

יש יודעים לגמור בכוס זו גם שטיפת שיניים וגילוח. בעלות־הבית יודעות לכבס לבנים ברבע הכמות הרגילה של המים.

אין הרבה סוגי תור. אין תור לנפט. מי ימצא נפט? מדליקין בסולאר. אם משיגים מלוא־הבקבוק. עוזרים למשפחות, שיש להן תינוקות. להן נחוצה טיפת־דלק יותר מאשר לנו, המבוגרים.

אין תור לעצים. אין חלוקה למיצרך זה. מלקטים ומקוששים מאשר יימצא. בחשאי מגדעים ענפים ומשחיתים אילנות. לא הכל התקינו להם פּחים מתאימים לבישול בעץ. הפחחים עודם עסוקים בהתקנת דוודים לאגירת־מים. סוף־סוף אם יכול אדם לחסוך מיום־ליום טיפּת־מים, הוא צריך להחזיקם בכלי.

לא צריך להסתכּן בפגזים וללכת היום לצרכניה או לחנות להביא לחם. התקינו שהלחם יתחלק לא יום־יום אלא שלוש פעמים בשבוע. המאפיה תהא זקוקה לפחות דלק, ולפגזים תהיינה פּחות שעות־כושר למצוא אנשים בחוצות. אין מחסור לחם ואין עצבנות. החלוקה צודקת, ואין רוטן. המנה מספיקה, משפּחות הזקוקות למנה מוגדלת, יכולות להשיג אצל אחד השכנים, שאינו צוֹרך את כל מנתו.

והן לא תצא עקרת־בית היום לחפש דגים או בשר. תמול־שלשום נזדמן פתאום בשר לעיר. שחטו בחפּזון את הבהמות במשק חקלאי קרוב, שהתחיל סופג פגזים. שני משקים כאלה מכרו את שוכני־לוליהם. היה בשר בזול לאלה שידעו על כך. אי־אפשר היה להנות את כל העיר. בחוצות הילך המות ובמיקלטים ישבו באימה או באדישות.

יום קל היה היום. הלילה היה קריר, וההפגזה היתה מועטת. אנשים ישנו היטב גם במקלטים, בפרוזדורי־הקומות הבינוניות, על הרצפות. הילדים התרגלו לארעיות הזאת. גם האמהות. לא צריך להתהלך יתר על ההכרח. אנשים החליפו כוח. קמו רעננים יותר, מאוּששים יותר מאשר בלילות החום המחניק, שהיה רצוף גם רעמי שטן של תותחים ומרגמות.

הדכאון מחמת כניעת הרובע היהודי של העיר העתיקה עבר מהר. הכריעה שמחת־הפגישה עם הניצולים. היו הפתעות של פגישת בני־משפחה, רעים ואהובים. חשבון ומאזן של קורות העיר העתיקה בששה חדשים – אי־אפשר שלא יבליטו, אפילו אצל בעלי המרה־השחורה, את הזוהר שבעמידה זו. נעים היה לשמוע על סדרי־חיים במצור שם, על גילויי מסירות־אנושית, על גבורת גברים ונשים, ועל תפארת היקוד אשר לילדים. כמה עזרו הללו, כמה בערו במלחמה.

כשמן לעצמות כאובות באו ידיעות מקילות, מנחמות פורתא מקצוי־הארץ. שבעה עשר ימי־פּּלישה, ומדינת־ישראל איתנה ונלחמת ומתאמצת לשחרר את ירושלים. וירושלים מאמינה. על כל פנים היא בטוחה גם בגבורתם של המבקשים להבקיע אליה דרך. היא ראתה אותם, כשבאו פעם דרך שער־ציון והגיעו לרובע־היהודים.

מדוע לא השאירו תגבורת מספיקה? מדוע לא הוציאו מיד את הנשים והילדים? ועוד הרבה “מדוע״ים” אינם מערערים את יסוד האימון והבטחון. מאמינים, שהאחראים למלחמה מבינים, על־כל־פנים, לא פּחות ממני וממך, מה נחוץ. צריך להניח גם זאת, שאינם חסרים להט לירושלים העתיקה. ודאי שאין ראש ממשלת ישראל חסר להט זה. השאלות מוסחות ונאצרות אי־שם בגנזי ההכרה והזכרון ומשתתקות.

יום קל היום בירושלים. לא יצאו מביקור־חולים מכוניות־משא טעונות סוארים של ארונות־מתים של עץ לבן לא־מהוּקצע, לקבורה בבית קברות זמני חדש, משום שאי־אפשר ללכת לבית־הקברות הזמני של סנהדריה. סנהדריה – חזית, במטחוי־מכונות היריה של הלגיון הערבי, שעודנו מחזיק בגוש הבנינים והחורשה של בית־ספר לשוטרים. אנשינו אינם נותנים לו, ללגיון, לזוז משם לצדנו, אבל את יריותיו אין לשתק בנקל. בינתיים מביאים את המתים למנוחה זמנית בתוך ארונות־קרשים. והרבה עשרות גויות נצטברו, עד שנמצא הסידור הזה. לפיכך היו סוארים גבוהים במכוניות. ו“פרי” הפגזים הוסיף והוסיף עליהם. לא כפצועי־כדורים פצועי־פּגזים. מאלה, הרוסקניים, קשה הרבה יותר להיחלץ ולהירפא.

היום היה קל יותר. מספר חנונים העזו ופתחו חנויות. אנשים ונשים עודם רצים, בחצותם את הרחוב. עודם נלחצים במעט אל הקירות, בעברם על גבי מדרכות לאורך־הבתים. אך נפצי־פּגזים נשמעו רק מעט. הדי־התותחים מאיזור קרית־ענבים ומעלה־החמישה לא נשמעו כלל. רק מעטים מאד הפצועים שהביאו משם.

הילדים מוכרי־עתוני־הצהרים, שלא פסקו אף פעם משירותם, כמעט חפשים היום, בהתרוצצם ובהכריזם על הסחורה. ירושלים חוטפת וקונה. מגיחים מדלתות ומחלונות וקוראים “ילד!” קונים יותר מעתון אחד. מחפשים עקבות ישועה קרובה. מקלטי־הרדיו נתאלמו בבתים, מאין חשמל, וחשמל אין משום שאין דלק.

ולא נפלה הרוח. רוצים, אמנם, שיחדלו המוראות, אך רוצים גם להתגבר, לא לוותר, לא להיכנע; רוצים לשמוע, שיש חיל־אויר, יותר מהרושם המתקבל מהמטוס האחד או השנים המזמזמים בלילה בשמי ירושלים וכאילו מנחמים ואומרים: אל תיראו, אנו באים.

שואלים זה לזה: הכבר באו התותחים, השריונים? מה בלאטרון? מה בכביש? ומוכנים לסבול עוד מחסור ועוד מורא, ובלבד לעקור מן השורש את סיבת הייסורים האלה, את הגלות.

יש פחות תבוסנים עתה משהיו, אף כי ההפגזה מטילה מורא יותר. גם אבירי־הלב מרגישים צינה בקיבה, כשהם עוברים על כתמי־הדם על פני המדרכות; על “צנצנות” קטנות בכבישים; על גגות פרוצים; חלונות שנסתמאו; על תריסים שנעשו ככברות. מוזר דבר – הפחד והעוז יורדים עלינו כרוכים יחד. ודאי שאי אפשר לחברה, במצב כזה, בלי תבוסנים, אולם הם מעטים מאד.

ובערב ירונן. אין מאור חשמל בחוצות, אך מספר בתי־קפה ברחוב המלך ג׳ורג׳ נפתחים, והנוער במדים שוקק בהם. ושרים ושמחים. יש שנפשו סולדת למישמע הרינה ויש סולח ואומר: הלא זכאי־חיים הם, ולמה נדרוש מהם שיאבלו האין די במס היקר שהם משלמים?

וגדולה ירושלים. אין אנקות נפגעים מגיעות למקומות שבהם ירועע. אין רואים בלילות בתוך החברה העליונה שבבית־הקפה את מראות החלשים ואת פני הרע.

גדולה ירושלים כיום. עשרים וחמשה קילומטר משער־הגיא עד קירבת שער־יפו – תחום־ישראל. ואם כי אין מגיעים לשני קצוות אלה, שהם תחומי צבא, אבל הרגשת־המרחק ישנה. ובחלק גדול של התחום המערבי שמחוצה לעיר יש גם תחבורה כלשהי. מצפון לדרום הרי התחום מסנהדריה עד קטמון ועד רמת־רחל; שוב כמה קילומטרים. בסך הכל מלכות שלימה. תחום־הגויים נצטמצם מאד.

והננו שואלים מערב לבוקר: מה בכביש? אולי כבר נפרצה הדרך, ולא לשעות אלא לתמיד? האומנם ייבצר הדבר מגיבורינו אשר מנשרים קלו? והלואי ויבוא הדבר בלי מתנת חסד לאומים ובלי סייגים שאינם אלא למחנות־שבויים, ולא יבולע למדינת־ישראל.

ב

כ״ד אייר תש״ח.

המפגיזים את ירושלים עושים עסק טוב בהפסקות שהם קובעים בין הפגזה להפגזה. אנשי ירושלים הם אופטימיים, ולאחר שעות שקט אחדות הם נוטים להאמין, שהוטב המצב ואפשר לצאת לרחוב או אפשר להיזהר פחות בחצר. ואז – – – יוצא מלאך־המות בריוח ניכר.

מלאך־המות נשכר גם מהשיחות על הפסקת־האש. בימי השיחות האלה ודאי שמתגנבת האמונה ללב, כי הנה הכל עומד לחזור לקדמותו, וחללו של העולם אינו מלכודת, ואפשר להוציא את הראש החוצה. אז יש ומשפחה, שבילתה את כל ימי המצור בעיר העתיקה וניצלה והשתכנה אצל קרובים במאה־שערים – והנה פה היא נפגעת.

רוב המשפחה – בהלם אחד. כל הילדים. חמש נפשות. הם רצו ליהנות מזיו־היום בחצר.

לא היו הבוקר פגזים מרובים כל־כך, אבל הקרבנות הספיקו כדי לקח, מה הן השיחות על הפסקת־האש. ואף כי קשה מאד למוחם של אלה שכבר פיתחו את החגור וכבר קיוו לימים אזרחיים בלי “קטב ושוד בצהרים”, שיתגייסו בנפשם מחדש למצוות־הסבל וידעו, כי זוהי הדרך, בה ללכת עד תום, הנה תאלץ אותם המציאות ושוב יתבצרו בתוך קליפת “ואף על פי כן” והיו לחלמיש.

עוד היום יחדשו את עמל הנמלים המבצרים את פתחי־הבתים, דלתיים וחלונות, במחיצת שקי־חול ובחומות־אבן או לבנים ממש. עוד הלילה ילכו, מתוך הכרה מחודשת, לעבוד ברצון בביצורי שכונות ורחובות וסימטאות.

ירושלים פושטת ביצורים ולובשת ביצורים בשנים האחרונות. בראשונה התקפּדו הבריטים והחיילים מפני התקפות עליהם. ויהי כל רחוב לצניפות־תיל, לשורות “שיני־דרקון” (“מונטגומרים” בני שלושה טון כל אחד), למחיצות רשת גבוהות ולעמדות שק־חול ובטון אורבות.

אחר כך נזקקנו אנו למחסומי אבן וברזל וקילונות בפני מכוניות־תופת למעצורים בשביל בדיקות. ותימלא העיר “משוכות” ענקיות של שיני פסי־ברזל וקני־צנורות ממולאים ביטון ושאר מיני מכשולים למכוניות.

עתה בא תור המיתרסים הכבדים על הגבולות מפני צר ואויב גלוי, בין אם יופיע ובין אם ינסה להתפרץ בלילות.

ותחומי־ישראל של ירושלים אינם צרים עתה, ויש לעבוד ולעבוד בשביל ביצורים של ממש. יש שאפשר לעבוד ביום ויש אשר רק בלילה, שלא יראה האויב. אם ביום, ויהא זה ביום־חול או ביום־שבת, וגרפה העבודה את הרבים בהתלהבות. עובדים דורות יחד. בני חמש מביאים צרורות. כדרורים הללו לבנין בית המקדש. נשים למודות־משא ויגיעה גוררות אבנים ועפר בסירים וסלים ובכל אשר ייגרר. קשישים עובדים בישוב־הדעת ונערים רצים ומערים את כוחם ברבעי־שעות עד זיעה ודפיקות־לב. והמיתרס מתרומם בינתיים נדבך על גבי נדבך ועושה רושם ומבטיח וכאילו מנחם ומדבר: לא לשוא… הרימונו עוד והבטחתים יותר.

פלוגות תלמידים בני חמש־עשרה ושבע־עשרה עובדים קבע ימים וערבים. אם נדמה להם, שהנם בטוחים מצליפה ערבית – מה טוב. תוך כדי עבודה מספר זה לזה, איזה “כלי” כבר למד ואילו אימונים הוא מתכונן להתאמן בימים הקרובים. הללו כל ישותם בתוך המלחמה, יודעים מידות־התחמושת לכל כלי־יריה, בקיאים בתוצרת סוגי המקלעים הצ’כיים, הגרמניים, הפולניים, האיטלקיים והשאר. הם מבחינים בקול־היריה של מרגמה ותותח, בני כמה אינטשים קוטר הפגז ומה משקל הפגז הזה.

סיפוריהם אחרי העבודה לאמא: הייתי היום בארמון ערבי; התקלחתי בו בשפע מים: תלשתי בצל בגן, והנה לך ממנו גם שלוש שושנים.

הדברים אמורים, כשיד המ.צ. תקיפה ועינו פקוחה. אם הותרה הרצועה באחת הפינות של השכונות הערביות הנכבשות, הרי מתקבצים השודדים הקטנים ובוזזים ומכלים הכל כארבה.

אשרי מי ששם דברים קטנים לכליו ועובר מבלי שיראוהו. לסחוב פחי־נפט או חבילות כבדות של מזון, ייתפס והסחורה תוחרם. את הכלים היקרים, השטיחים שאינם גדולים ביותר, החפצים היקרים מן הארונות כבר הוציאו הראשונים. בטרם היות עין רואה ומשגיחה.

אם היו מחסנים של סיגריות, ביסקביט וכדומה, תשים עליהם יד הרשות הרשמית, לפי תכנית מוכנה מראש. בכל זאת היו הימים הראשונים של הכיבוש ימי “בבוקר יאכל עד, ולערב יחלק שלל”. כשצריך היה להבקיע דרך מחנות לחנות בכיוון לעיר העתיקה, ולא בחוץ תחת אש האויב, אלא בשיטת “המנהרה”, כלומר, פריצת קירות מחנות לחנות, כדי לעבור בביטחה, הרי אי־אפשר היה שלא לקחת מזכרת־מה. יש שזכרו את הילדים ונטלו בשבילם צעצועים, ויש שזכרו את המטבח והוסיפו לו קצת כלים. אין בדיקה בדרך כלל על השלל ברגע החם של ההתפרצות. עתונאי־חוץ סיפרו בהתפעלות מה שראו אצל פלמ״ח – ״הפורצים״, – לאחר שחדרו לעיר העתיקה ושבו עמוסי שלל. איזו משמעת, השתוממו. המפקד רק ציוה, וכולם שמו את השלל בערימה אחת והוא אמר להדליק, ממש, כמסופר ביהושע. חרם הוא, אמר המפקד. הוא השאיר להם רק מעט סיגריות וסוכריות. השאר נשרף בערימה.

ויש שלל מציל ממש. אם הצליחה ועדת־ירושלים (הרשות המרכזית שלנו) לשים יד על כמות־מה של דלק, הרי עוד ימים אחדים של זרם־חשמל, ויהי מקוצץ, ויהי שאינו ניתן אלא אחת לשבוע לסירוגין של שכונות וסביבות. עוד חצר ערבים, הרי עוד כמות מים, וכדאי להריק קודם את הבור הזה ורק אחר־כך את הבורות בסביבותינו המקוריות. אגרנים מובהקים הם הגויים. אוצרות ממש של מיצרכים נמצאים אצלם גם בעיר וגם בכפרים. אם יש לך עתה סיכוי להשיג מידיד בקבוק נפט או סולר, אין זאת אלא שהשיג מידידו הוא חצי פח מתוך איזה בית ערבי שהיה לבז.

הולכים ברגל. אין בנזין למכוניות. היית משלם לטכסי כמה שיקבע, כי מה תעשה בכסף המעט שנשאר לך? תקנה מזון? ואם יש סחורות אחרות בחנויות, הרי הן סגורות. מובן, שנשאר אך שלד של קוי־אוטובוסים לשכונות המרוחקות, וגם זה רק בזכותה של התנועה הצבאית. אם כבר צימצמו את ימי־האפייה ואת מקומות־ההדפסה של העתונים, ודאי שאין דלק. הזהירים ממעטים גם להתהלך. אשרי יושבי מקלט. ולו רק אפשר היה לשמור על הילדים שלא יצאו.

חדשות עוד נפוצות על־ידי העתונים, נדפסים וכתובים במכפלות. אין מקלטי־הרדיו פעילים אלא לעתים רחוקות, כשמופיע כאורח־פלאי מיטיב ומצהיל – זרם־החשמל. אז ממהרים להכין ולהרתיח מים, לגהץ קצת, מחפשים כל תחנת־ראדיו אפשרית, לקלוט חדשות.

לא פשוט ענין־התחבורה. עתונאים אמריקאים ואנגלים נעשו שונאי־ישראל ממש, על שאינם יכולים להעביר את “הסיכום” הנפלא של חיי ירושלים. הם היו מוכנים לכתוב לטובתנו. הם באמת נתרשמו לטובתנו, ואיך זה אין ה“הגנה” והסוכנות היהודית, הכל־יכולים, מעבירים להם את הסיפורים לעתוניהם? מה זה לשלוח בשבילם אוירון אחד, רק אחד, ליום לחיפה?

בראשונה רטנו, אחר־כך צעקו, אחר־כך שלחו טלגרמות לבן־גוריון ולכל מי שיכלו. אילו קרה זה בתוך עם אחר, אולי היו משתתפים בצער על החסר, על המצוקה, ומבינים את האחראים להנהלת־המלחמה. לגבי יהודים – שאני. עילה נוספת לכעוס, לשנוא. והנה כבר יצא חלק מהם לרבת־עמון (האם נכחו שם בשעת־הפצצתנו, כדי “סטורי” נוסף?) ועוד חלק יצא בקרוב לתל־אביב. אין תקוות לירושלים. כאן אוכלת הקנאה לחבר הנמצא בצד השני, הערבי, והוא חי לו בשפע ושולח “סטורי׳ס” ומתפרסם.

ומעשה בשני סופרים של סוכנות טלגרפית אחת, האחד אתנו, והשני בעיר העתיקה, בחסותו של הלגיון הערבי. רצה זה שאתנו להודיע לחברו מען טלפוני שלו. מה עשה? השתמש באלחוט של הקונסול הכללי הצרפתי, למסור בואשינגטון ומשם ללייק־סאכסס. הנציג הצרפתי במועצת־הבטחון מסר לנציג ערבי, והלה לרבת־עמון, ומרבת־עמון הגיעה הידיעה מיד על־ידי שידור הלגיון הערבי לסופר פלוני בירושלים. אין המעגל הזה אפשר לידיעות יום־יום. זה היה מעשה חסד ביחס למען. אילו היה הדבר אפשר לגבי “סיפורים” רגילים, היה נפתח לריגול פתח נרחב למדי. ובידוע שאין פתחים רחבים לנגע זה. רק חשדנות חולנית ואַטביזם של “ציד מכשפות” מעורר לפעמים יהודים ויהודיות בירושלים לומר: הנה עלתה אשה פלונית על הגג ומיד לאחר זה הועף פגז לרחובנו, סימן היסטאֶריה רגיל הוא. ערביי ירושלים, והאנגלים אשר אתם, יודעים יפה את ירושלים העברית ויודעים את המרחקים למוסך, לבית־חרושת, לבית־ספר, שמשערים כי מקום־ריכוז הוא כיום, והמפות העירוניות מדויקות וכל בית מסומן בו, ואין צורך בריגול מיוחד, כדי לקבוע את המרחק אליו. בכלל, אין צורך להתכוון במיוחד בהפגזת ירושלים. כל מקום שתפגע בה, תזיק ליהודים. האזורים הבטוחים ביותר הם אלה שנכבשו מידי הערבים. לתוכם אין הפגזים מגיעים, ואמנם בחלק מהם שוכנו הניצולים הכאובים ביותר, הזקוקים ביותר למעט נופש ומרגוע, לשבחם של האחראים ייאמר: דואגים לכאובים ביותר.

שאלתי את הרב יעקב גולדמן כיצד עבר סדר־הפסח שלו עם חמשת הנידונים־למות בבית־הכלא המרכזי בירושלים. הוא סיפר:

היינו צפופים ששה בתא קטן. במקום יין היה לנו מיץ־ענבים, שכן אסור היין בתחומי בית־הכלא. שלוש שעות התפילה וה“סדר” עברו עלינו בשיכחה גמורה של הנסיבות, אף כי שני שוטרים בריטיים עמדו והתהלכו בתא, כיוון שלא היו להם מקומות ישיבה.

עסקנו בפירושי ההגדה, בבירור מנהגים, בשירה. למדנו ניגונים איש מפי רעהו, כך הייתי יושב ב״סדרים" של שנות המלחמה עם חיילים יהודים. משה ברזני סיפר על מנהגי ה“סדר” והכוונות והפירושים של אביו שהוא “מקובל”. רוב רוזנבאום עירבב את ענין ליל־השימורים עם ליל תקון־שבועות והושענא־רבא. בענין כוסו של אליהו היתה דעתם של הספרדים שונה בהחלט מהמקובל בפולקלור האשכנזי. דב גרונר השתתף כל הזמן בצערם של השוטרים הבריטיים, שאין להם מקום לשבת. והציע מדי פעם חלק ממקומו לאחד מהם. הכל הסכימו, כי בפתיחה של ההגדה, ב“הא לחמא”, נאמר כמעט בפירוש, שאין די לעלות לארץ־ישראל ולשבת בה, “לשנה הבאה בארעא דישראל”, אלא צריך להשיג בארץ־ישראל את החירות, והגמר הוא “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין”.

¹

ביום השלישי למשטר הקיצוב של הלחם נכנסתי לבית אחד בשכונתי, זכרון־משה, לשאול, אולי נחוץ למישהו חצי כיכר לחם, שהיה עודף אצלי, מפני שאכלתי במקרה מחוץ לאיזור העברי. חמש דירות עברתי וכל שוכניהן ענו, כי יש להם די. הודו לי ונכנסו אתי בשיחות, מי בקצרה ומי במקצת אריכות על עניני מזון ושאר סוגי אספקה.

הרווחתי בשיחות אלה לא מעט. למדתי פרטים על כלכלת הבית בעת מצור; על כשרון ההסתגלות של אמהות למצב החדש – נקוה כי אינו אלא קצר מאד – כיצד להאכיל ולהשביע את הילדים. שמעתי על תגובות ילדים על הדוחק, תגובות שונות מאד. אבל גם תועלת חמרית צמחה לי מהפגישות הידידותיות האלה. שכני החלו מציעים גם לי כמויות של מזון, אם חסר לי. למחרת חזר הדבר גם בבתי מכרים בשכונה אחרת. שכנה אחת יכלה לותר לי על כוס חלב שהיה לה. אחד הציע לי כמה בצלים, ואני קיבלתים בתודה. לא קשה היה לי לקבל, שכן הייתי מוכן לתת לו כל מה שיש לי מן העודף, ואמנם שאלני אחד אם אוכל למצוא לו מעט אורז, ואני השגתי ומסרתי למשפחה הזקוקה ביותר, כלומר שהיו לה ילדים קטנים.

הנני חוזר אל הלחם. בדירה האחרונה שביקרתי אותו יום בשכונתי מצאתי אורח מזכרון־יוסף. הוא ניאות וקיבל את הלחם שהצעתי. רצוי לו, אמר, שתהיה בשביל הילדים תוספת של לחם לשבת. המנה, רבע קילוגרם לנפש ליום, היא לא כל כך מועטה בחשבון ממוצע, אולם את הנער בגיל ההתבגרות לא תשביע בחשבון אלא באוכל ממש. והוא איננו ממוצע אלא בעל מיבנה גוף משלו הדורש מנה גדולה יותר. תינוקות יכולים להסתפק בפחות מהמנה, אולם עובדי עבודה גופנית קשה זקוקים למנה גדולה יותר. ובזמנים של חוסר בשר ותפוחי־אדמה ושאר ירקות ודאי שדרוש יותר לחם.

והגמישות שאפשר להכניס לתוך החלוקה במהירות היא באמצעות הלב היהודי. נחוץ מעט חסד, פשוטו כמשמעו, והחסד, כשהוא מפעם בלבבות רבים, הרי כוחו שקול כמעט כנגד כוח האטום.

זה זמן מה, מעת שהחילונו סובלים ממחסור בנפט, החילונו, מספר שכנים, לעזור זה לזה. היינו מציעים זה לזה מיצרכים, ומי שאין לו מיצרכים, מציע שירות. לא לפי הסכם מנוסח וכתוב בסעיפים, לא בחוזה, אלא מתוך התעוררות אנושית, מתוך גאוות האחוה. כשתוקפים יותר אויבים מבחוץ, תתייצב נא יותר אחוות המגן.

הצעות העזרה ההדדית פתחו בפנינו את האוצר היקר ביותר, את הלב. גם במחסור, גם במצוקה, הרי רוחם של בני אדם המעוז החזק, המבצר הבטוח ביותר. גל חום עבר עלינו בעצם ימי הקור והסגריר. שמש פנימית של ידידות וקירבה החלה מחממת אותנו. הפחד מפני חוסר־כל כאילו נתרחק מאתנו.

כאילו נמוג הפחד. הננו כעין שותפות מוגדלת לדאגה הדדית ולעזרה הדדית. שכנה אחת עשתה חסד לשניה ובעמדה בתור לנפט קיבלה גם בשביל חברתה את פח הנפט שלה, וההיא, המאוּשרה, שהנוזל היקר הגיע ישר לביתה, יכלה להמשיך בעבודה. מיד החלה שואלת במה תוכל לגמול בעד הטובה, אולי בסבון, בעזרה לכביסה? שכנות אחדות מחלקות ביניהן את מלאכת הקניות כמו בשביל משפחה אחת. זו מביאה את החלב, השניה – תפוחי־זהב. לצערנו הרשימה אינה ארוכה. הסעיפים מועטים לפי שעה.

ומה מפליא הדבר. אוירת ידידות השתררה בקרבנו. הננו יותר קרובים זה לזה. פחות עצבניים ביחסינו. הננו עוסקים פחות בחיפוש חטאים מדומים, בהטחת אשמות, שמקורן האמיתי היא הצרה הכללית והתנאים הבינלאומיים הקטלניים. הננו עוסקים פחות בניחושים מדיניים. ויותר בהקלת המצב איש לרעהו. למעשה הננו מחזקים בזה את הנכונות הנפשית להחזיק מעמד ואת העוז הפנימי להתגבר.

החילונו דנים ושוקלים, האם כדאי לעבד גינות. היהיו מים להשקותם. אילו ירקות אפשר להצמיח בלי השקאה. הגשמים האחרונים הירוו יפה את הקרקע ואפשר עוד להוציא מאמא־אדמה הרבה מזון. יש חוקרים הרבה, מה הם גני־המים, לפי הצעתו־שיטתו של ד״ר סוסקין. הטובים הם בשביל ירושלים. גני המים יכולים להתקיים על גזוזטראות ועל גגות ובחצרות. השאלה היא, כמה מים דרושים ומנין המזון המימי המעט בשביל הצמחים.

עלה על דעתנו למצות את כשרון הסידור שלנו כדי למנוע שורות ארוכות של תור בשכונתנו, ואולי נוכל להציע כזאת גם בשכונות אחרות. פחות צפיפות בתור – פחות קטטות, פחות תרעומת זה על זה. פחות חשדות בלתי מבוססים על ניצול. אולי נוכל למנוע ממש את הניצול מצד תקיפים וערומים ביותר, שמרפקיהם ברזל. כל מקום שוועד שכונה פעיל וממלא את תפקידו, אפשר לחזקו על־ידי תגבורת אנשים מסורים, ובכל מקום שאיננו ועד כזה, אפשר להקים אותו ויכּתף בעול הדאגה למלחמה בצרת־המצור. אם רק הופיעו מספר אנשים המוכנים להקדיש ממרצם תרומה לצרכי הכלל, יכול ועד כזה לתקן משהו, להקל משהו. וכשיש דוגמה טובה בשכונה אחת, יימצאו יוצאים בעקבותיה. חוג אחד בעיר המתארגן יפה, הוא מועיל ונאה לעצמו ומקיל על השכנים ועל הכלל.

חשבתי ומצאתי כי רק התנהגות של ידידות מלאה לשכנים, של נכונות מלאה להשליט במטה־נועם סדר בסביבתך, תצדיק את הנטיה לביקורת הכלל והצמרת. שלם קודם את מס המסד והטיפול האישי בקרובים אליך, תוכיח לעצמך קודם כל שהנך מתקן את כל אשר ביכולתך, שאתה מסלק אבני נגף מרשות הרבים, שהנך יודע פרק בארגון ושמסוגל אתה לשאת נאמנה בדאגה פוריה לזולתך. אז תהיה ראוי לבקר את זולתך, ותהיה ראוי שימסרו לידיך תפקידים שאחרים אינם מצליחים בהם.

ההשתתפות היא גורם מקל על השותפים, וממילא גם על הכלל, אם רק אין להם, לשותפים, מזימות נגדו. כלומר, השיתוף הוא ביצור החזית שלנו, שבו יכול כל אחד להיות מועיל למניעת תבוסות ותבוסנות.

נדרשת מאתנו מין גבורה חדשה, ואיננו רשאים להשתמט ממנה. המצב דורש מאתנו, פשוטי עם, ואפילו מחלשים וחולניים ועניים – לא הבאת נשק כבד ממרחקים, לא מלחמת לילות בהרים שמאחורי כל סלע בהם אורב לנו אויב, לא את אלה חייבים אנו החלשים לתת, אלא את רגשי הלב, את הרצון הטוב כלפי קרובי המשפחה, הידיד, השכן.

ואת הלב אין מגייסים בכוח, בכפיה, בפקודות וגזירות קשות. אדרבא, הלב הוא המצווה. ואני באתי אליך הערב, המאזין והמאזינה היקרים, לשאול אם כבר נתעורר לבכם ואם תעירו ואם תעוררו אותו אצל שכניכם על ידי מופת חותך, על ידי דוגמה בולטת של שירות להם ולציבור.

אם חם לבנו זה לקראת זה, אינני פוחד מהאויב. גם ממצור לא ואף לא מרעב. גדול כוחו של לב יהודי להתגבר על הכל.

הכרז נכריז הלילה על מה שהחזרנו לנו, על זכות קומת האדם הזקופה, על הזכות לחיות וליצור כרוחנו ברשות עצמנו.

זוהי מדינת־היהודים, מסגרת אחוה וחירות לנו כיהודים; בתוכה לקיים את פרצופו הטבעי־הלאומי, בתוכה לטפח את ערכי האנושיות, הזעירים והגדולים; בתוכה לטוות את חוט החיים והאופי שנתגלו בשלשלת־הדורות, למקדמוני אבותינו עד תפארת בנינו כיום.

העולם לא נתן לנו להכריז על עצמאותנו בנסיבות שלום ונדיבות עם שכנים קרובים ועם כל הטוב באדם, שהוא בן־ברית פוטנציאלי לנו. העולם האכזרי מכריח אותנו לעשות את הצעדים הראשוניים להקמת המסגרת החיצונית של העצמאות – בתוך תימרות־עשן־מלחמה. העולם לא נאות לפתח מעלינו את הכבלים שהוא שם עלינו; הוא מאלץ אותנו לנתקם מתוך עוית קרבנות יקרים.

על ראשם של משעבדים, אנשי תככים ומרמה, מוכרי עמים בנעליים, – יחול דמנו ודמם של אלה, שהננו מוכנים לטרוף בשוא־גלי־המלחמה. הכה נכה באויב, אך גם אם תשכּר חרבנו מדם, לא אנו חיללנו את קדושת שלום־האמת. שלום של חופש, של כבוד־אדם יקר לנו. לא אנו הרימונו עליו יד.

איננו פוחדים מהכריז על עצמאות היהודית. היא שלנו. בלבנו היא. בחיים ובבנין, שכבר הקימונו. בעוז־החלטתנו לחיות כבני־חורין.

הם לא יוכלו לגזול מאתנו את הנפש, כל עוד הננו בחיים. לא נתן למישהו לשעבדנו מחדש. נצמדנו אל מולדת, אל נכסינו הלאומיים בחומר וברוח. שוב לא יפרידונו מעל אלה. לא נרכין עוד את ראשנו בפני שודדי־עמים. חפשים נחיה בשלום עם כל עמי־העולם, וחפשים נשיב גמול לכל מתנקש ומתנכל.

זו משמעותה של הכרזת מדינת־היהודים ביום הזה.

ה' אייר, תש"ח