רקע
יצחק בן־דור
שאלו שלום ירושלים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

משחדלו זה כשבועיים פּרזון בישראל ו“הולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות”, קמה חציצה עבה בין ירושלים לשאר חלקי־הישוב. אכתוב מכאן, באמצעות העתון, דרישות־שלום.


ואפתח בעיקר. למרות הרעות־התלאות שמצאונו פה – לא כחברון ירושלים. ולואי ונמצאנו עתה גם בחברון, וגם שם לא היינו היום כלל וכלל כבשנת תרפ״ט. כי יהודי ירושלים רחוקים מהרגיש את עצמם מנוצחים, אם כי נרצחו בירושלים במשך השבועיים שלושה יהודים בדקירות־פגיונות, ואחד נפל בפעולת־מגן בעיר העתיקה, מפולח־כדור. וערביי־ירושלים רחוקים עוד יותר מהרגיש את עצמם מנצחים, אם כי הצליחו להצית את המרכז המסחרי היהודי שבין רחוב יוליאן לבין העיר העתיקה, ושדדו סחורות משם. הערבים יודעים כי לעומת ארבעה יהודים כבר ניספו שלושה־עשר או ארבעה־עשר איש מהם, וגם מספר פצועיהם רב ממספר פצועי היהודים. לעומת הרווחים המעטים של השוד, יש להם חורבן בחנויות ובתי מלאכה מוצתים ונזקים ניכרים מאוד בעסקים. לשוא חושבים כי רק התעבורה שלנו רגישה למצב־הבטחון; גם מכוניות־משא ערביות נכנסות בקושי לירושלים וב“ארחות עקלקלות”, וההובלה פחתה ונתייקרה גם אצלם. אין חשק לנהגים ערבים לעבור את ירושלים היהודית, ותהיה הערכתנו כאשר תהיה למעשי־הפרחחים שלנו. דמם מתרתח למראה ערבים, המנסים להמשיך את דרכיהם ועסקיהם כמתמול שלשום בתחומים שלנו, בעוד שבתחומים שלהם מתנפלים על יהודים. יש רחוב יהודי, והוא אינו אומר “ונפשי כעפר לכול תהיה”. אוטובוס ערבי בירושלים זקוק להגנה ויעדיף לשבות, או לעקוף את הדרך, ובלבד לא להיפגש עם הרחוב היהודי.


ופליטים? לנו בעייה קשה היא לשכן מאה משפחה, ויש ועדה המטפלת בשיכון לשעת־חירום ויש תלונות ותרעומת –בחלקן בודאי מוצדקות –והעתונים מספרים על כך ודנים, ואילו מתוך חלקי־הספר של הערבים בירושלים יצאו מאות משפחות לכפרים ולערים, ועד יריחו, חברון ושכם הגיעו. ויש חרדה ויש גלות והרגשת־גלות לא מעטה, בעטיו של היטלר שלהם. פצצות ברחוב אינן מבחינות בין גברים לנשים ולילדים. אינני מציין זאת, חלילה, בשמחה, אבל אנו וגם הערבים יודעים, מי גרם לדבר שפצצות תזרענה מות ומומים בין אזרחי ירושלים. העתון הערבי עושה גם את המצב הזה גורם של הסתה, אולם הרגשת נחת ובטחון לא תוסיף בזה לערביי ירושלים.


עובדי־הממשלה הערבים בטוחים במקומות העבודה, כי חבריהם היהודים לא יתקיפו אותם; אין בטחון כזה לעובדים היהודים לגבי היחס מצד חבריהם הערבים. לכן נסוגים יהודים הרבה ממקומות־עבודה ממשלתיים מעורבים. אבל גם העובדים הערבים חדלו מלבוא לסביבות העבריות – לא מנקי־רחוב, לא פקידי־מחלקות־הבריאות, לא רצי־דואר, לא שוטרי־התנועה ולא פקידים אחרים. ההפרדה הולכת ונעשית עובדה, אף כי אינה רצויה לנו, ונקוה כי אינה אלא זמנית. אין לנו כל חשק לאסור על עצמנו שום חלק מחלקי־ירושלים.


הערבים יודעים יפה, כי ההצתות, השוד והדקירות נעשים בידם, בזכות ה“נייטראליות” של השלטונות הבריטיים, אולם יחס זה לא יציל אותם מתגמול הגון מיד היהודים. זה הכלל: הבטחון, שנתערער בירושלים, לא לגבי יהודים בלבד נתערער. אין בזה משום נצחון לנו, אלא אין גם מנצחים אחרים.

בי״ז כסלו, כאשר ירושלים העברית צהלה ושמחה למישמע החלטת האומות המאוחדות המאשרת את התכנית לייסד, מקץ השליטה הבריטית, מדינה יהודית, בחלק של ארץ־ישראל, היה בטחון לגבי הכל. שאינם־יהודים לא הרגישו פחד אותו יום. לא נמצא אף פרחח בין יהודי־ירושלים, שיכתים את ירושלים בפגיעה כלשהי במישהו, לא בינינו לבין עצמנו ולא בינינו לבין זרים. הרצון למחות כל חשבון רע של הימים הקודמים בלט בירושלים יותר מאשר בכל מקום אחר בישוב, כי כאן הננו מעורבים יותר עם שאינם־יהודים מכל הסוגים, וכאן סבלנו מהטרדותיהם יותר. בירושלים השתפכה אותו יום ידידות יהודית, מזג טוב וסלחנות – בראש חוצות.


במידה ידועה גרמה הרגשה זו לחוסר־הנכונות שלנו לקבל את פני הפורעים ביום ג׳, היום הראשון של השביתה הערבית. והעין היפה, שבה הסתכלו האנגלים בהצתות ובשוד במרכז מסחרי, עודדו היטב את הערבים. הרגימות, ההתנפלויות בסכינים, ואחר־כך גם היריות, התפשטו בחלקים אחרים של העיר, ובכולם היו, כמובן, גם מקרי חיפושים ומאסר של יהודים משיבי־אש.


חדל פרזון גם בירושלים. והיו ימים, שבהם קשה היה להגיע לתלפיות או למקור־ברוך. ולעיר העתיקה יורדים עד היום בשיירות. הניתוק הוא ממש, כמו בין ירושלים לתל־אביב. וכבר יש להכין מכוניות משוריינות בשביל התעבורה אל שכונות הדרום, דרך “בקעה”, מול העיר העתיקה, ואולי גם אל הר־הצופים. ואף־על־פי־כן לא היתה שכונה, שלא התיצבה בשער, ואילולא רדיפת השלטונות על נושאי נשק המגן, לא היתה ניתקת התחבורה. לא היה מורך לב ולא התבלבלות.


המתפרעים הקהו את שיני עצמם גם בעיר העתיקה, שבה דימו ליהנות מטבח בנוסח שלפנים. ומה קשה היתה שם ההתגוננות. יהודים מחוייבים להזהר שם, שכדור שלהם לא יתעה לחצר מסגד כלשהו1, אף לא יפגע בכנסיה נוצרית, בעוד שמחצר המסגד ומעל גגות כנסיות נוצריות עשו הערבים מה שרצו. ברובע הארמנים, הגובל ברובע היהודי, השיגו הכנופיות עמדות על־ידי פינוי ארמנים מדירות והכנסת ערבים במקומם.


לפי שעה נענו בכל מקרה באש תחת אש. ביום הקשה ביותר, יום ה׳, כ״ח כסלו, נדמה להם, לאנשי הכנופיות הערביות, כי הם כובשים ממש את רובע־היהודים בעיר העתיקה. כה כבדה היתה האש שהמטירו. פעם צלצלו אל עתונאי חוץ והודיעו להם, כי תקעו דגל ערבי על גג בית־כנסת יהודי. ואמנם, אחד מראשי הכנופיות, שומר ראשו של המופתי, צובחי אבו־גרבייה, הסתער כשדגל בידו, אך הוא נתפכח מהר מן השכרון, כשכדורי־המגינים היהודים אמרו לו ולשכמותו: עד כאן. במצב אנוש הובא לבית־החולים הצרפתי. חברו אחמד ערקאת, קרוב של מפקד ה״פוּתוּוה", נהרג במקום. שאר ההרוגים הערבים היו פחות ידועים. באותו קרב הקריב את חייו תלמיד בית המדרש למורים, יצחק סלומון מראש־פינה, בחור בן 24.


יהודים לא יצאו מן העיר העתיקה. אלא מעטים מאד, על פי רוב חולים. אדרבה, מספרנו שם עכשיו רב, כמובן, יותר. מהרובע היהודי יצאו הרבה משפחות ערביות, וכן מחלקים אחרים הסמוכים לרובע היהודי. חברונים רבים, שהתישבו בעיר העתיקה, חזרו לעירם מחמת הסכנה מחילופי היריות והפצצות. הוציאו ביחוד את הנשים והטף. ו״אל־וחדה" החוסייני ועתונים ערבים אחרים הודיעו, כי רציחת העשרה (שיירת כפר־עציון) בכביש חברון היא תשובתם של החברונים על הריגת חבר, או חברים, שלהם בעיר העתיקה בירושלים. והשלטונות הבריטיים נאלצו לשלוח צבא אל העיר העתיקה, לא משום שערבים תוקפים בה את היהודים, אלא משום שהיהודים מתגוננים בעוז ומפילים חללים בערבים.


אי־אפשר לא לציין את קשרי־הקדושה־והכבוד של רבים מיהודי העיר העתיקה, ובראשם יושב־ראש הוועד שלהם, ר׳ מרדכי ויינגארטן, אל השטח ההיסטורי היקר הזה. ר׳ מרדכי ובני משפחתו (אשה ושלוש בנות צעירות) הם כמכהנים במסירת־נפש בתפקיד הרם של שומרי מצודה יקרה ודואגים לכל אנשיה. עם כל הבקורת, הנשמעת בתקופות־הפוגה כלפי האיש, יש להודות בדביקותו בעיר העתיקה. כעמוד תיכון משמש ביתו לשאר הנאמנים לעיר, ובמפעל־חיים – ענין ההתעסקות למען ירושלים העתיקה, וכמובן גם ייצוגה. את זכות הייצוג הוא רוכש לו בסיכון ממש של חיי עצמו וחיי אשתו ובנותיו בכל תקופת ההתפרעות של הערבים.


התחבורה עם העיר העתיקה עודנה בשיירות, מוגנות על־ידי מכוניות משוריינות של המשטרה. והמשטרה אינה רוצה לנסוע ביום. רק בחשכת הערב עוברות מכוניות השוטרים את 200 – 300 המטרים בין המצודה הבריטית הראשית של הארץ אל פנים העיר העתיקה. זוהי השקידה וזה המאמץ לקיים את החוק והסדר. יהודי־ירושלים אינם יכולים לשכוח את גבורתו של מנגנון־הכוח הבריטי האדיר, כשהיה יורה ביהודים היושבים על גזוזטרות ומרפסות של בתיהם משום – שיש בזה משום הפרת עוצר; או כשהומת נער יהודי רוכב אופנוע משום שלא נעצר לפי פקודה ראשונה מרחוק מפי איש צבא. לירושלים היו אז כמה חללים של הקפדה ושקידה אלה, שנעלמו כליל, כשבא תורן להופיע כלפי הערבים התוקפים את היהודים. אכן, חלק מהתוקפים הסיקו מסקנה אחרת, והתחילו מתנפלים גם על שוטרים בריטיים, לשדוד מהם את הנשק. הופעה זו הכריחה את השלטונות להפחית בעיר העתיקה משהו מהסלחנות הידידותית כלפי הערבים.


הרגשתם של יהודי ירושלים היא, שאילולא הבטחון בהגנתם של השלטונות הבריטיים, היו הערבים נאלצים לבקש שלום והיו מקבלים אותו מידינו והיו נאלצים להיות שקטים. ערביי־ירושלים, ויהיו תוקפניים כאשר הינם, לא היו יכולים לפגוע, ללא עונש־למופת מידינו אנו.

אבל בינתיים מטים האנגלים את המאזנים כפי נטייתם, ובעיות ירושלים הן בעיות. הזנחותינו בשטח הגיאוגרפיה השכונתית בולטות. כל משבר מבליט אותן, ויהודי ירושלים לא יוכלו אלא לדון בהן עכשיו על סף בואו של השלטון הבינלאומי.


יש ליכוד סביב ועד הקהילה, שנתברך בימים אלה בערוּת ופעילות מרכזת למען עניניה החיוניים של ירושלים העברית. תוך כדי טיפול בשאלות הרגע, עולות מדיונים גם בעיות־יסוד, ואולי דוקא מתוך עת־צרה זו תקום הרוח להגשמת התכניות הטובות, שהוחלט עליהן מפעם לפעם.


המאורעות לא השביתו את העבודה בבנייה; לא בהר־הצופים, לא במרכז־העיר ולא בנוה־שאנן. מכל שכן – בבתי־חרושת ומלאכה. במחצבות “אבן וסיד” (סולל־בונה) לא נפסקה העבודה. אם כי הן מרוחקות מן העיר כעשרה קילומטר. אף אספקת־האבן מהן העירה לא נפסקה. בשיירות האספקה של “תנובה”, הבאות מן העמקים העברים, דרך תל־אביב, היתה הפסקה רק בימים הראשונים. עתה אוכלת ירושלים העברית תוצרת עברית כפליים ויותר מאשר בזמנים כתיקונם.


התחבורה עם רבת־אשלג ובית־הערבה (ליד ים המלח), עדיין אינה מתוקנת, מחמת ה“נייטראליות” של השלטונות שאינם מגינים בעצמם על כביש יריחו ואין נותנים לנו את הרשות להגן עליו בעצמנו.

ההלויות של חללי הדרכים מסעירות את דמיה של ירושלים ומקפיצות את בני הנוער בה לפעולה ותגובה. המאוגדים שבהם – במסגרת המשמעת הישובית; הבלתי־נשמעים – להתפרצויות. וגם זו בעיה בירושלים.


הנתבעים לתרום תורמים, כאשר לא נתנסו עדיין בירושלים. הנוער של האוניברסיטה ובית־המדרש למורים הוא עם שאר בני הגיל ושאר המתנדבים על משמרותיהם.

ירושלים איתנה, אם כי נפגעה בשרטת. היא סימרה את עצמה לקראת הבא לפגוע בה, ואם לא יכבלוהו השלטונות, עשויה ירושלים להשכים ולפגוע בו.


טבת, תש״ח



  1. “כשלהו” במקור המודפס, צ“ל כלשהו – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות