רקע
יצחק בן־דור
הלב הוא המצווה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

1


ביום השלישי למשטר הקיצוב של הלחם נכנסתי לבית אחד בשכונתי, זכרון־משה, לשאול, אולי נחוץ למישהו חצי כיכר לחם, שהיה עודף אצלי, מפני שאכלתי במקרה מחוץ לאיזור העברי. חמש דירות עברתי וכל שוכניהן ענו, כי יש להם די. הודו לי ונכנסו אתי בשיחות, מי בקצרה ומי במקצת אריכות על עניני מזון ושאר סוגי אספקה.


הרווחתי בשיחות אלה לא מעט. למדתי פרטים על כלכלת הבית בעת מצור; על כשרון ההסתגלות של אמהות למצב החדש – נקוה כי אינו אלא קצר מאד – כיצד להאכיל ולהשביע את הילדים. שמעתי על תגובות ילדים על הדוחק, תגובות שונות מאד. אבל גם תועלת חמרית צמחה לי מהפגישות הידידותיות האלה. שכני החלו מציעים גם לי כמויות של מזון, אם חסר לי. למחרת חזר הדבר גם בבתי מכרים בשכונה אחרת. שכנה אחת יכלה לותר לי על כוס חלב שהיה לה. אחד הציע לי כמה בצלים, ואני קיבלתים בתודה. לא קשה היה לי לקבל, שכן הייתי מוכן לתת לו כל מה שיש לי מן העודף, ואמנם שאלני אחד אם אוכל למצוא לו מעט אורז, ואני השגתי ומסרתי למשפחה הזקוקה ביותר, כלומר שהיו לה ילדים קטנים.


הנני חוזר אל הלחם. בדירה האחרונה שביקרתי אותו יום בשכונתי מצאתי אורח מזכרון־יוסף. הוא ניאות וקיבל את הלחם שהצעתי. רצוי לו, אמר, שתהיה בשביל הילדים תוספת של לחם לשבת. המנה, רבע קילוגרם לנפש ליום, היא לא כל כך מועטה בחשבון ממוצע, אולם את הנער בגיל ההתבגרות לא תשביע בחשבון אלא באוכל ממש. והוא איננו ממוצע אלא בעל מיבנה גוף משלו הדורש מנה גדולה יותר. תינוקות יכולים להסתפק בפחות מהמנה, אולם עובדי עבודה גופנית קשה זקוקים למנה גדולה יותר. ובזמנים של חוסר בשר ותפוחי־אדמה ושאר ירקות ודאי שדרוש יותר לחם.


והגמישות שאפשר להכניס לתוך החלוקה במהירות היא באמצעות הלב היהודי. נחוץ מעט חסד, פשוטו כמשמעו, והחסד, כשהוא מפעם בלבבות רבים, הרי כוחו שקול כמעט כנגד כוח האטום.

זה זמן מה, מעת שהחילונו סובלים ממחסור בנפט, החילונו, מספר שכנים, לעזור זה לזה. היינו מציעים זה לזה מיצרכים, ומי שאין לו מיצרכים, מציע שירות. לא לפי הסכם מנוסח וכתוב בסעיפים, לא בחוזה, אלא מתוך התעוררות אנושית, מתוך גאוות האחוה. כשתוקפים יותר אויבים מבחוץ, תתייצב נא יותר אחוות המגן.


הצעות העזרה ההדדית פתחו בפנינו את האוצר היקר ביותר, את הלב. גם במחסור, גם במצוקה, הרי רוחם של בני אדם המעוז החזק, המבצר הבטוח ביותר. גל חום עבר עלינו בעצם ימי הקור והסגריר. שמש פנימית של ידידות וקירבה החלה מחממת אותנו. הפחד מפני חוסר־כל כאילו נתרחק מאתנו.


כאילו נמוג הפחד. הננו כעין שותפות מוגדלת לדאגה הדדית ולעזרה הדדית. שכנה אחת עשתה חסד לשניה ובעמדה בתור לנפט קיבלה גם בשביל חברתה את פח הנפט שלה, וההיא, המאוּשרה, שהנוזל היקר הגיע ישר לביתה, יכלה להמשיך בעבודה. מיד החלה שואלת במה תוכל לגמול בעד הטובה, אולי בסבון, בעזרה לכביסה? שכנות אחדות מחלקות ביניהן את מלאכת הקניות כמו בשביל משפחה אחת. זו מביאה את החלב, השניה – תפוחי־זהב. לצערנו הרשימה אינה ארוכה. הסעיפים מועטים לפי שעה.


ומה מפליא הדבר. אוירת ידידות השתררה בקרבנו. הננו יותר קרובים זה לזה. פחות עצבניים ביחסינו. הננו עוסקים פחות בחיפוש חטאים מדומים, בהטחת אשמות, שמקורן האמיתי היא הצרה הכללית והתנאים הבינלאומיים הקטלניים. הננו עוסקים פחות בניחושים מדיניים. ויותר בהקלת המצב איש לרעהו. למעשה הננו מחזקים בזה את הנכונות הנפשית להחזיק מעמד ואת העוז הפנימי להתגבר.


החילונו דנים ושוקלים, האם כדאי לעבד גינות. היהיו מים להשקותם. אילו ירקות אפשר להצמיח בלי השקאה. הגשמים האחרונים הירוו יפה את הקרקע ואפשר עוד להוציא מאמא־אדמה הרבה מזון. יש חוקרים הרבה, מה הם גני־המים, לפי הצעתו־שיטתו של ד״ר סוסקין. הטובים הם בשביל ירושלים. גני המים יכולים להתקיים על גזוזטראות ועל גגות ובחצרות. השאלה היא, כמה מים דרושים ומנין המזון המימי המעט בשביל הצמחים.


עלה על דעתנו למצות את כשרון הסידור שלנו כדי למנוע שורות ארוכות של תור בשכונתנו, ואולי נוכל להציע כזאת גם בשכונות אחרות. פחות צפיפות בתור – פחות קטטות, פחות תרעומת זה על זה. פחות חשדות בלתי מבוססים על ניצול. אולי נוכל למנוע ממש את הניצול מצד תקיפים וערומים ביותר, שמרפקיהם ברזל. כל מקום שוועד שכונה פעיל וממלא את תפקידו, אפשר לחזקו על־ידי תגבורת אנשים מסורים, ובכל מקום שאיננו ועד כזה, אפשר להקים אותו ויכּתף בעול הדאגה למלחמה בצרת־המצור. אם רק הופיעו מספר אנשים המוכנים להקדיש ממרצם תרומה לצרכי הכלל, יכול ועד כזה לתקן משהו, להקל משהו. וכשיש דוגמה טובה בשכונה אחת, יימצאו יוצאים בעקבותיה. חוג אחד בעיר המתארגן יפה, הוא מועיל ונאה לעצמו ומקיל על השכנים ועל הכלל.


חשבתי ומצאתי כי רק התנהגות של ידידות מלאה לשכנים, של נכונות מלאה להשליט במטה־נועם סדר בסביבתך, תצדיק את הנטיה לביקורת הכלל והצמרת. שלם קודם את מס המסד והטיפול האישי בקרובים אליך, תוכיח לעצמך קודם כל שהנך מתקן את כל אשר ביכולתך, שאתה מסלק אבני נגף מרשות הרבים, שהנך יודע פרק בארגון ושמסוגל אתה לשאת נאמנה בדאגה פוריה לזולתך. אז תהיה ראוי לבקר את זולתך, ותהיה ראוי שימסרו לידיך תפקידים שאחרים אינם מצליחים בהם.

ההשתתפות היא גורם מקל על השותפים, וממילא גם על הכלל, אם רק אין להם, לשותפים, מזימות נגדו. כלומר, השיתוף הוא ביצור החזית שלנו, שבו יכול כל אחד להיות מועיל למניעת תבוסות ותבוסנות.


נדרשת מאתנו מין גבורה חדשה, ואיננו רשאים להשתמט ממנה. המצב דורש מאתנו, פשוטי עם, ואפילו מחלשים וחולניים ועניים – לא הבאת נשק כבד ממרחקים, לא מלחמת לילות בהרים שמאחורי כל סלע בהם אורב לנו אויב, לא את אלה חייבים אנו החלשים לתת, אלא את רגשי הלב, את הרצון הטוב כלפי קרובי המשפחה, הידיד, השכן.


ואת הלב אין מגייסים בכוח, בכפיה, בפקודות וגזירות קשות. אדרבא, הלב הוא המצווה. ואני באתי אליך הערב, המאזין והמאזינה היקרים, לשאול אם כבר נתעורר לבכם ואם תעירו ואם תעוררו אותו אצל שכניכם על ידי מופת חותך, על ידי דוגמה בולטת של שירות להם ולציבור.

אם חם לבנו זה לקראת זה, אינני פוחד מהאויב. גם ממצור לא ואף לא מרעב. גדול כוחו של לב יהודי להתגבר על הכל.


  1. שידור ברדיו בשעת המצור.  ↩

המלצות קוראים
תגיות