בּרן, ירח זיו, תרס"ג.
כרוח רעה נשאתני ברחובות אחר חצות הלילה. בראש בוער, בלב זועם ומזַהם חוֹצה הייתי בתוך האפילה המטוננה, וכחבּוּרה מכאיבה העיקה בגרוני הנִחָר, דוחקת ומחנקת –
מאסיפת סטודנטים וסטודנטיות בני-ארצי ברחתי…
עזבתי אותם על השאלה: מעות של “נשף”, שנערך לטובת “הקופה” – יכולים להרים מהן חלק לטובתם של מוּכי הפרעות, “בוּרגנים פעוטים” מזרעו של יעקב, או דילמָא אסור?… היה מי שהורה היתר. אמר: הואיל וזכו אלו שיֵעשו דמיהם שמן לגלגלי הריבוֹלוּציה, מותר להנאותם פוּרתָא מן הקופה. התחילו החֵברות “הרוסיות” צוֹוחות כבשעת הדליקה: הפרינציפים בסכנה – וברחתי על נפשי…
מיראת פוגרום ברחתי! – אותו הראש הקטן עם שיוּרי שׂערות מהודקות ומדובקות של וֶירה מיחאילוֹבנה, בת המלמד הסלוּצקי, שנזדקפה על הכסא והתחילה מתחבטת בהיסטֶריקא ומצפצפת בקול דק ובוקע: “פּרינצִיייפּים!” – ראש משוּפד זה, כדמות ראש נחש, שיסה אותי להכות עליו אחת במקל, שלא יהא זורק ומטיל כך את זוהמתו הצורבת – –
הדלקתי את הנר בחדרי – ומעל השולחן, מתחת להגולגולת, העמדת שם ושוחקת תמיד במלוא-מִפְתַח-פיה על הכל, נשקפו לי קצות מכתב, מזומן בשבילי…
ממנה! – מכתב סגור, ולא פתוח, ומשקלו שני לוֹטים?… וכי מה יש לך, יקירה, לדבּר בימים האלה, בזמן הזה?…
הידעתְ, ההרגשת במר רוחי, כי הרוג כעס וקלון אני – ותבואי לדבר על לבי?
… הִנֵּה הִנָּן הָעֵינָיִם
תָּאֳמֵי יוֹנִים מְלֵאוֹת שֶׁקֶט –
הנה הנן מלאות דמעות והן צופות ומביטות בי…
קָרֹא אֶקְרָא אֶת הַמִּכְתָּב,
וּכְיָד רַכָּה וַעֲנֻגָּה
תַּחֲרֹת פֹּה עַל צוּר לְבָבִי –
תחרות ותחתוך באיזמל נוצץ את כל הרע, את כל המר, את כל המציק שבלבבי – הירוח לו?… חִרתי, סַפּרי, ודבּרי, חִתכי, חבֶרתי, ורַפאי – אם יש מַרפא… מרפא בכאבך אשר ככאבי הוא…
אני קורא:
"– – – אני גומרת שעורי, וילדותי אלה, שישבו מחשות ומקשיבות לספּוּרי המבול (כבר לומדות אנו בפרשת “נח”) – נחפזות, יוצאות ונפוצות בתוך החצר בקול מצהלות ושחוק-נעורים. ואני, אני לא אצא אחריהן לפַקח על משחקן, כדרכי, אך אפנה לי ואבוא אל חדר-המורים. שם אנחנו יושבים וקוראים את “הפרטים” הנוראים, שהעתונים עודם מביאים לנו יום יום… אסגור עיני – וקילוחי דם שוטפים על פניהם של בני אדם, ונדמה לי שאני מעלעה את הדם… דם חם אני גומעת אל קרבי, גומעתו ובולעתו יחד עם החרפה העולמית, עם הבושה הכבושה וטוּמאת הגופות של אלו, שנשארו בחיים לשאת מצוקתן וזוהמתן כרקב בעצמותיהן…
ילדותי העליזות! נשמות כשרות וטהורות! איך תחנקנה אותי הדמעות בהביטי אליכן, יהודיות קטנות!…
חולה נפשי ועיֵפה, דודי! בואה, ולקחתַני ונשאתַני מזה…"
"… ועוד דבר אחד יש נורא ואיום; הידעתמה הוא? – זהו חילול-הקודש… השמת לב לזה? אני ידעתיו, כי נגע בלבי עד הנפש, – ולכן חולה נפשי ועיפה, וצר לי, צר לי, דודי!
תנני, דודי, ואשיחה אך הפעם בדבר שנשאתיו כל ימי בחובי כקמיע, כסגולה – ועתה, נגזל ונעקר מלבי, נקרע ונרמס… לוּלי השוד הזה, מי יודע, אם הייתי מגדת אותו, אפילו לך. ישנם מיני רגשות רכים ודמיונות קלים, שארית השעות הטובות שבילדות, שכחמדה גנוזה הם עמנו, כרסיסי טל-בוקר הנותרים בסתר כוס-שושן להחיותו בחרבוני צהרים, וצפונים וטמונים הם זכרונות-חלומות אלו בלבו של אדם, ולא ידבר בהם, – כי מי ידע ערכם חוץ ממנו? ואֵלים שאננים אלו הרבה הם יוצרים שם בחביוני הנפש; שם מתוך האפילה יגהו ככוכבים ומזלות נעלמים… ואפשר זהו סוד ה“מזל” של כל אדם המלַוה אותו עד זקנה ועד שׂיבה?…
ואני – נוּפץ עתה אֵל-נעורי וחוּלל באופן נורא ומגונה – הנה הוא מונח לפני על השולחן והוא – טמא הוא, מבהיל הוא…
אספרה נא עמך, דודי, אספרה עליו אך הפעם ואקברנו לנצח…
זכרונות ילדותי…
קַדמת ילדותי, שפרחה לה שם בתוך עמי, בתוך העיירה השוקטה – כמה פִנַקתְ את לבי, ויפַנקך גם הוא בקרבו ימים ושנים!…
הנה היא עיירתי… עיירה קטנה סמוכה ליער וסמוכה לנהר, סמוכה לתלמי שדה ולהר נִשפֶּה. עולה אַת בראשו של הר זה, והבתים הקטנים נשקפים כקבוצה של כמהין ופטריות גדולות, העולות בין ירקרק דשא ושׂיח השדה… כמנמנמת עומדת לה עיירתי הצנועה. ורק פעם ביום היא נפקדת ברעש גלגלים של רכּבת איומה העוברת בסוּפה. נחפזה היא הרכבת ומביאה לנו תקיעה גדולה משם, מהעולם הרחוק שמעבר לקצה שמים… תעמוד חמשה רגעים נגד חלון ביתנו, תִשום, תשאף רוח מעמל הדרך, פולטת ארבעה וחמשה אורחים ובולעת שנים שלשה ממחננו, זזה – וגזה חיש, ועפה עמם בשריקה ארוכה הלאה, לשם, למקום שיביאו ממנו מגדנות, צעצועים ושמלות – ושוב דממה… דממה בעיירה ובביתנו; גם סבא, גם סבתא, גם אבא ואמא שותקים. וכשהם מדברים אינם מדברים אלא בקל רפה, שלא להפריע את הדממה, שביתנו צריך לה, משום – שהדוד מאיר (“בן יחיד” לסבא ולסבתא) מת לפני חתונתו…
דודי מאיר, “בן-יחיד” זה, שבשבילו הדממה והשתיקה – אותו איני זוכרת אלא כיציר הדמיון, שיצרתיו לי ודימיתיו לפי ההזכרות שהיו מזכירים אצלנו את שמו ביגון-געגועים. הוא מין מלאך צעיר (אני ידעתי גם מלאכים זקנים בעלי זקן מגודל ולבן, כזה שלסבא…) – מלאך צעיר מלובש ארוכים של סאמיט שחור, שהיה מתהלך בינינו “ושותק כיונה” – “בן-יחיד” היה… ובדממת הלילה היה יושב כאן אצל השולחן ולומד בקול נגינה ערֵבה; לא בקול של גברים, אלא במין קול של מצילה בודדה המצלצלת מרחוק במרחבי שדה… הוא לומד, ואני ישנה בעריסה… וכך למד עד שמת… הוא מת – כיצד? – בא “האלהים”, לקָחו ועטָפו טלית לבנה ושט והתנשא עמו לשמים… כאן עמדו הכל, פרשו כפיהם ובכו בלילה, ומאיר ענה אז ואמר משם, מבין הכוכבים, אמרות אלו, שאמא חוזרת עליהן משמו באנחה צנועה, כדי לזכרו, – לסבתא אמר: “אמא, אסור לבכות הרבה. אמרי: יהי שם ה' מבורך”. ולסבא אמר: “אבא, אתה תאמר עלי קדיש”… ועם זה נמוג ונעלם בתוך הרקיע…
"הוא נעלם, אך יש אשר ירד לכאן, לראות בשלומנו. רוח נשבה בחוץ – והוא בא ועמד לפני החלון, הציץ והניד ראש אל אמא; אמא נאנחה ואמרה: “אחי יקירי…” והוא התעופף “למנוחתו”… ולפעמים יבוא בלאט גם אל תוך הבית – בית נמוך וחם, שכל כליו ישנים וטהורים (זקנים טובים ושותקים כסבא וסבתא), ושם ארון שחור וחלק ורחב ידים, מין בית אפל – ובתוך ארון זה יושב לו מאיר ומציץ עלינו מחור המנעול, ואז, הכל יושבים ושותקים… ופעם אחת, במוצאי-שבת, בבין השמשות של חורף, כשישבתי חבוקה וצפונה בחיקה החם של סבתא, אצל החלון שהעלה ציצי קרח – ראיתי את מאיר… ראיתיו, כשהוא עומד ממולי בזוית האפלה, את פניו הלבנים יגלום בתוך כנפיו, כנפי סַמיט שחור, יעמוד ויקשיב לקול אמו הזקנה המנהמת לה: “גאָט פוּן אברהם”… אני נסתכלתי בו בחשאי ולא אמרתי דבר לסבתא – אסור לסַפר על המת, וגם למת עצמו אסור לדַבר, ושתקנו שנינו…
ו“בשביל נשמתו” של מאיר, מלאך שותק ובן-בית זה, כותבים סבא וסבתא “תורה” לבית-המדרש…
ו“תורה” זו היתה לי כחלום זהב, כחזון עולם טמיר, כשירת-עֶרשׂ דקה וענוגה, שנשאתים בלבי. נשאתים והבאתים אתי מעיירתי הקטנה, שיצאנו משם, אל הכרך הגדול, שבאנו לשם. והיה, על משכבי בלילות, בהלוך נפשי לקראת קסמים ומאוַיים נעלמים – אלחש לי ג' פעמים בכוָנה: “תורתו של מאיר… תורתו של מאיר…” – והנה זמן מתן תורתנו זו עולה, חופף עלי כאגדה נאה, וכרוח-אביב זכה תנַטלני:
… העיירה עומדת לה מתחת לכפּתו של רקיע רך וחלק, השמש נוטה אל ההר הירוק, והכל מבהיר ונהנה מזיו אורו של שבועות… ריח חם של מטעמים ושל ענפים ודשאים ופרחים מפעפע באויר, ומורגש הוא, האויר הרך, לגופו של אדם ומעדנו כמים פושרים וזכים… נשים מזהירות במטפחות של משי, ונערות – שפע האור משקה את שערות ראשיהן והנן כעטרות של זוהר… לפני ביתנו צובאים ילדים וילדות, עומדים ומצפים… הנה יצאה אמי היפה וכל עדי-זהבה עליה; אחריה גם סבתא, – ושחוחה היא ונוגה, נוגה וכל כך טובה, אבֵלה היא ורוצה בתנחומין – ושתיהן חופנות מתוך מטפחת אדומה ומחלקות לתינוקות לוזים, אגוזים וממתקים. רוצה אני לשמח את סבתא, ואני מרקדת לעומתה יחד עם כל הקאנים, שולחת כפים וקוראה כמוהם: “לי-לי! גם לי, סבתא!…” ובבית – מסבּה של יהודים, וכולם נאים באותה שעה. הם שותים “לחיים”, וברכותיהם כל כך נעימות הן וטובות… מבעד לזכוכיתו של ארון-הזוית, שכלי הכסף ערוכים בו, נשקפת תורתנו. היא עומדת לה שם כתינוק ושותקת… כותנתה – אַטלס כחול עם קשׂקשׂי זהב – חתיכת רקיע היא הזרועה כוכבים – ולרגליה כתר עם פעמוני זהב… והכל יודעים שמאיר כאן הוא, אלא שאין לומר דבר זה. כל אחד ואחד יודע ומסתיר בלבו סוד זה המורגש וידוע לכל…
והנה עוברים אנחנו בקהל, בתוך ערפל דק של עפרות זהב. ידוֹדוּן, הכל ידודוּן מסביב לחופה ירוקה עם ציציות של זהב, ומתחת לחופה – תורתנו המעוטרת כתר גדול. סבא וסבתא הולכים שניהם, זה אצל זה, מתחת לחופה – מחותנים הם, וכולנו הולכים לחתונה של דודי מאיר, אבל הוא אינו נראה כאן… התורה נישאת ונמסרת חליפות מיהודי אל יהודי, מנושקת מפה אל פה ונחבקת אל לבו של כל אחד ואחד… פעמוני הזהב פוזזים ומצלצלים בצליל דק של סודות ורזין מבין לצלעות הכס, ויונת הזהב, זו שבראש הכתר, מסתובבת עם הענף שבפיה ופונה לכאן ולכאן… וכל הקהל צף ונגרף בתוך שטף של נגינה ושירה רבה… אמא מוליכה אותי ביד, ושמלתה של משי מחליקה ומאהילה על פני ולוחשת לאזני…
– “אח שלי… אחי יקירי!…” רועד קולה של אמי ופניה היפים נקמטים ברחמים ובתחנונים, ומעיניה, הנשואות להסתכל בתורה, נושרות שתי דמעות נוצצות…ואשים של אורה מרפרפות, צפות על הקהל, והוא נמוג והולך לעיני, נישא וצף, והתורה נישאת מאליה על כולם, וקרנים מכתרה הגדול על הכל – גם אני רוצה לבכות… אך הנה יצאו לקראתנו חבר אברכים. הם משוררים ונושאים לקראתנו ספרי-תורה – תורות אלו חברותיה של תורתנו היא… והרי אנו בבית-המדרש המתמלא אנשים ונשים וטף. אני ואמא עומדות על ספו של החלון, אצל ארון-הקודש. השירה מתגברת עד שהעששיות מצלצלות ועלי ה“ירק” רועדים על ענפיהם; אדירה היא, איומה, נוהמת, שואגת ובוקעת את הספּוּן ועולה לשמים… סבא וסבתא עומדים על הספסל לפני הארון הפתוח, ואבא עומד אצלם, אוחז בידי שניהם ומשורר אליהם ואל חללו של הארון ברחמים, בתפילה ובתחנונים… ורוח לבשה את סבא והוא מפשיל ראשו ופותח בשירה – מה נוראה ומה רוממה היא שירה זו! כפיו נשואות למעלה, קפוצות-אגרוף ומזדעזעות, זקנו הלבן רותת, עיניו עצומות, פניו לוהטות, ומפיו הפתוח עולה שאגת-נגינה, זערת-שירה, להבת שלהבת:
– “רבונו של עולם! רבונו של עולם! רבונו של עולם! רבונו של עולם!”…
ואני רועדת ונדבקת אל אמא – ירֵאה אני שלא יסתלק עכשיו סבא למעלה, אל מאיר… וסבתא הרחמניה לוקחת את מטפחתה האדומה ומוחה בנחת את דמעותיו של סבא, הזולגות לתוך זקנו, ואומרת לו בקול שבור אמירה זו שאמר לה מאיר:
– “יהי שם ה' מבורך… יהי שם ה' מבורך!…”
אך סבא אינו מתנחם ואינו מסרב ואינו משתמט, אלא צועק שלא בקולו: “רבונו של עולם! רבונו של עולם!”… כנראה, טענה גדולה יש לו על הקב"ה – – – –
ועוד מין לחש היה לי, שהייתי מעלה בו זכרון של שעה קדושה, מלאת סוד ונעימות. אומרת הייתי בניגון הטעמים: – “ויהי ערב ויהי בּ-קר… ויהי ערב ויהי בּ-קר”… והנה בוקר של שמחת-תורה… אבא אמר לי, שהיום איני צריכה לבוא לבית-המדרש (כדרכי אז בכל שבת ויו"ט) לנשק תורתנו, כי היום יביאו אותה לביתנו. ואני מביאה בשורה טובה זו לכל שכנותינו ומספרת חידוּש גדול זה לכל רעיותי… בבית מכינה אמא “כבּוּד” ל“מנין”, שיבוא לכאן עם התורה, ואני יוצאה ונכנסה וחוזרת ויוצאה, מצַפה ומצפה. סבתא אומרת: “עשרה יהודים עושים מנין”, – מפני מה רק יהודים יכולים לעשותו ולא יהודיות?… ואני זה כמֵהה לראות כיצד “יעשו” היהודים “מנין” זה עם התורה?… והנה הובאה התורה, ועשרה יהודים עם משה’לי, שכני בן גילי, “עושים את המנין”; ואנחנו ה“נשים” – גם שכנות באו – עומדות בחדר השני ורק שומעות אנו בחשאי… גם את משה’לי קוראים לעלות, ואביו מכניסו תחת כנפי הטלית ומקרבו לתורה… אני משתמטת מחדר הנשים, נכנסת אל המנין ומתקרבת אל השולחן – הלא יש לי יותר שייכות ל“תורתו של מאיר” ממשה’לי זה… אמא מרמזת מאחרי, ואבא – מלפני, שאתרחק; אבל סבא מרמז לאבא, שיכולה אני להשָאר כאן… האותיות השחורות והחדשות שבתורה נוצצות כאבנים טובות, וסבא קורא אותם בהטעמה כל-כך נאה… והנה פורשים ומאהילים מלמעלה טלית אחת כמין חופה, והכל מתקבצים ומכניסים ראשיהם תחתה… גם אני דוחקת עצמי לתוך הקבּוּץ הצפוף, עד שמוכרח הוא אבא להכניסני בסתר ה“מנין”. עומדים אנו מתחת לרקיע לבן ומכהה ושותקים. היהודים הגדולים נכפפים על גבי, כדי להסתכל יפה בתוך התורה, והם מסתירים אותי מן העולם באפילה חמימה…הכל שותקים, רק קולו של סבא הולך ומתגבר כאן במין ניגון מטפס לעילא ולעילא – ופתאום רעש גלים:
“וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹ-קֶר…!”
ושוב דממה, וקולו של סבא הולך יחידי… ושוב רעש-פתאום:
“וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹ-קֶר…!”
ונפשי נבהלה, משתאה ומלאה נועם-סוד ותעלומה – –
כל אותו היום הייתי הולכת ומכריזה בקול עב של יראה נעלמה:
“וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹ-קֶר…!”
“וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹ-קֶר…!”
וכשנשארתי לבדי בחדר עם התורה, שנשארה מונחת על הקוֹמוֹדא עטופה בטליתו של סבא, נגשתי חרש, גלוֹתי את הטלית, כבשתי פני בתורה הקדושה, החלקתי מצחי, עיני ולחיי בכותנתה – ונשקתיה, נשקתיה ונשקתיה… הרימותי פני – והנה סבא, סבתא, אבא ואמא עומדים כולם בפתח ומביטים בי, משתאים ונבהלים.
ובאותו יום הוחלט שאלמד “הכל כמו נער”. איני זוכרת כיצד נתגלגל הדבר; אני אומרת, שאני בעצמי התחלתי מפצירה אז בהם, שאלמד “תורה” כמו משה’לי, כיון שאני יודעת “עברי” כמותו. ואני הלא יחידה הייתי לאבא ואמא (גם אחי מאיר עדיין לא נולד אז) – וזכּוּני בזכותו של בן ולימדוּני תורה. אבל זאת אזכור, לעולם אזכור, כי חביבים, חביבים ונעימים היו לי ספּוּרי התורה! – ואני אז בת שבע שנים.
והנה החוף, קצה גבולם של אותם הזכרונות הנראים לי כאיים רעננים-שאננים שבתוך ים של אורה ושַלוה:
“בביתנו מהפכה. ה”זקנים“, “האזרחים העיקריים” שבבית: הארון השחור, הקומודא, ארון-הזוית וכו' – נעקרו ממקומם, נפתחו ונצלו ויעמדו ריקם. הבגדים, הסדינים, המרבדים, הכרים והכסתות, נחבשים ונצררים… כולנו חייבים חובת גלות, גם אנחנו גם כלי ביתנו, – אין לנו רשות לשבת כאן… גויים גסים נושאים ומוציאים הכל מן הבית ומטעינים על גבי העגלות בקולות וצעקות… ואף-על-פי-כן, אני שמחה בלבי, שהרי יוצאים אנו מכאן לכרך גדול, לעיר הפלך, ששם מגדנות וגימנסיה, תיאטרון ושמלות וכו'. בקיצור, אני איני מצטערת, כמו הגדולים הללו, על ה”עקירה מן המקום“. אך הנה הולך לו סבא ברחוב, כשהוא נושא “אותה” חבוקה על לבו, חבוקה כמין ילד חולה החבוש ומעוטף, שלא יצטנן; זוהי תורתו של מאיר, שהוציא סבא מביהמ”ד – ואז אני מרגישה בלבי טעם זה של “עקירה מן המקום”…
זוכרת אני, שבקושי התיר ה“סדֶגורי” לסבא, “שיקנה” את תורתנו מביהמ“ד זה ולהעבירה אתו לעיר אחרת. סבא שילם בעדה ביום זה לביהמ”ד מלוא מחירה, שתי מאות רו"כ. והנה גם “היא” נוסעת אתנו בדרך… הנה זה התישבנו בעגלה. אמא חובקת בזרועותיה את מאיר’ל אחי, המעוטף בכר (בן ארבעה שבועות היה אז), מוחה את דמעותיה ועונה לכל על ברכות הפרידה… סבא חובק על לבו את התורה המעוטפת, מַעצים עיניו ולוחש תפילת הדרך… וסבתא מוציאתני מברכי אבי, מאמצת אותי אל לבה, מראה לי במנוד-ראש על בית-הקברות הנשקף אלינו מן הגבעה ולוחשת:
– “יהי שם ה' מבורך”… – ואני מבינה עכשיו שפירושן של אלו המלים היא: “היֵה שלום, מאיר בני”…
"העגלה זזה… קהל אנשים, נשים וטף מלוים אותנו: “היו שלום!” – “לכו לשלום!”… וקול שופר מושך והולך מבית-המדרש (זמן של סליחות היה)… ההלוָיה מתרבה ומתגדלת לאחורי העגלה: “לכו לשלום! לכו לשלום!”… גם אבא – דמעות עומדות בעיניו, ורק סבתא אינה בוכה… היא רק מַפנה ראשה ומביטה אל גבעת הקברות המזהירה בשלום עולמים… וקול השופר הולך שוב מבית המדרש ותוקע תקיעה גדולה – ואני נופלת בבכי על התורה, חובקתה ונושקתה, ולבי אומר לה: “השומעת את, תורה קדושה וחביבה, איך תוקעים לך “שלום” מבית-המדרש שלך?” – – –
“והנה בית חדש, חדרים גבוהים גם כלים חדשים. הישָנים, ה”זקנים" מביטים כאן “כגֵרים ממעוניהם גרושים” – הכל אינו כאן כמו שם… שם – העיר קטנה, הבתים קטנים, והעולם כל כך רחב והוא מכיר אותך, ואַת מכירה בו; וכאן – הבתים כל-כך גבוהים וגדולים, ומביטים הם עליך בחלונות רבים וגדולים והם אינם מכירים בך, ואַת אינך מכירה מה יש בהם, והעיר כל-כך גדולה, גדולה לאין קֵצֶה, והעולם, העולם כל-כך צר, כמעט שאין כאן עולם, אלא עיר ואדם… כאן אינך רואה את השמים מקציהם עד קציהם… תוהה אַת על היופי, על החנויות המקושטות ועל השאון שאינם מכירים אותך כלל… אף גם את תורתנו לא הכירו כאן כראוי; היא נתּנה בחשאי לבית-כנסת אחד, שארון-הקודש שלו אינו דומה כל עיקר לאותו ארון-הקודש שסבא שר וזעק ובכה לפניו…
"אך הנה באה “שמחת-תורה” – וסבא בא עוד פעם עם מנין יהודים, והתורה עמו… סוף-סוף, התורה תורה היא גם כאן, גם פה הכל מכירים אותה, מחבבים ומנשקים אותה… ובשביל התורה הרי מנין של יהודים מכירים כאן גם אותנו… סבא קורא בתורה באותה נעימה שקרא בה שם, ואני זה מבינה כמעט את הכתוב בה: משה רבנו רואה את הארץ הטובה מרחוק מראש ההר, “עולם” רחב ויפה, כמו זה שהיה לנו שם… רואה הוא אותו עולם – ומת… והנה – תוהו ובוהו וחושך – ועולם חדש מבצבץ ועולה מיום ליום… “ויהי ערב ויהי ב-קר…!” והעולם צומח ועולה – – –
"והנה אני תלמידת-הגימנסיה… חברותי העבריות והנוצריות קוראות אותי: “רבנית”, ועלי – עול “תורה” חדשה ועול “בחינות”… אך על משכבי בלילות, בשעה שחפצתי להסתלק לעולם יפה, שאין בו חשבון, גיאוגרפיה ורעש כרכרות המרקדות ברחוב, אז בהלוך נפשי לקראת קסמים ומאוַיים נעלמים – אקרא לי בלחשים את אלוהי המאירים, והמה יעלו ויבואו כשירת ערש דקה וענוגה, ואני כאילו אני טובעת בתוך גלי-גלים של משי רך, זך וקליל… כל מאוַיי הנעלמים והטובים הולכים ומקבלים צורה, באים ונושאים ונוטלים אותי עטופת-משי אל תוך זהרה של כפּת-רקיע… נושאים אותי שמה – לאותה העיירה…
… לפני ארבע שנים מתה סבתא. זקני נתן לי אז את אדרתה, אדרת הסמיט שאעשה ממנה כותנות לתורתו של מאיר… ואני הן תלמידת הלשכה האחרונה הייתי, וממילא מובן שלא האמנתי ב“כל אלה הדברים”, ובכל זאת, בתפרי וברקמי את הכוּתונת הזו, כדי לעשות נחת רוח לזקן, היתה מין נימה נעלמה מנגנת בלבי מאליה… נימה זו הקוראת לתפילה, לרחמים, למחסה עוזו של הנעלם… וָאומַר: אפשר זהו מה שקוראים הבריות “אלוהים” – ולי חסרה רק מלה זו בשפתי, אבל בלבי, הוא חי וקיים, שליט, בורא ומנהיג…
וב“שמחת-תורה” של שנה זו, בהיותי בבית הורי, – “עשה” סבא מנין כדרכו בביתנו. והביא לשם מביהמ"ד את תורתו של מאיר, כשהיא עטופה בכתונת הסַמיט שתפרתי לה משמלתה של סבתא… ראיתיה – וקבּלתי פריסת שלום משני עולמות, מעולם העבר ומעולם הבא – ששניהם אינם מוּחשים לנו אלא בדמיון, ברגש, באַות-הלב ובאנחתו…
ועתה – לאחר כל הטלגרמות והמכתבים המרגיעים שקבּלתי לכאן מסבא, מהורי ומאחי, כי שלום להם, ובכל אשר להם לא נגעה הרעה, – קבּלתי שלשום מאחי מאיר, מין מכתב גדול ששלח לי נער זה מעצמו… פתחתי חפיסתו – ונגלה לי קרע של גויל מגואל דם שחור שנתיבש – ומתורתו של הדוד מאיר הוא זה – –
הנה הוא מונח לפני על שולחני – – –
סבא, סבא! מה אתה אמרת לזה?… ומה אתה אומר עכשיו?
“רבונו של עולם! רבונו של עולם! רבונו של עולם! רבונו של עולם!” –
– – חולה נפשי ועיֵפה, דודי, ומִשעָן אין… קחני, שָׂאני מזה!…"
ואני – קרוא אקרא את המכתב בשלישית, ברביעית, בשביעית… אפתח חלוני – אקראהו לאור השחר…
ושתי בעלות “פרינציפים” עוברות בשובן מן האסיפה בלויתו של פאוֶל סמסוֹנוֹביטש. וֶירה מיחאילובנה, בת המלמד מסלוּצק, נשענת על ידו, שוחקת בכל חינה וקולה ואומרת:
– Какъ?… Научите җе меня тоҗе!… какъ они ґоворятъ это?… 1
– לְשָׁן-הבָּנְבִּי – יֶרוּש-ל-ים…
חה-חה-חה-חה! –
-
כיצד זה? ילמדני גם אותי! כיצד הם אומרים זאת?… ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות