(שיחה) 🔗
– – – ומה גל הניירות והסמרטוטיות הללו שלפניך?
– “זה אוצר נעוּרי… או – זאת היא ‘ארץ הזכרונות’ שלי…”
– אמצא נא חן בעיניך ואעברה נא ואראה את “הארץ הקדושה” הלזו!
– “מה יראה ומה יבין גבר שכמותך בעולמה של אשה?”
– כלום חידה עמוקה הוא כל כך? דומני, שבסקירה ראשונה אני מתחיל להבין בעולם הזה: – הלזה – אלבּוֹם קטן מימות הגימנסיה, שכל בו, ודאי, מלֶרמוֹנטוֹב ומנַדסון כתבו לך; צרור זה – “כתבי הקודש עצמם, מכתבים של השתפכות הנפש קשורים בפִסקיה אדומה של קופסת שוקולדה; קלפי-תצלוֹמת אלו –”לוחות הברית" של חברים וחברות, והללו… דומני, שתעודות הציוּנים של הגימנסיה הן… כן! לא טעיתי, – מכל השנים הן שמורות וצרורות אתך! הו, נשים! –
– “כן. האשה – יש שרואה היא ערך גם בדבר הראוי להפקירו ושוב אין היא יכולה להשליכו, והרי זה נשאר עמה לכל ימי חייה… וכמה בעָלים יש, שגם הם אינם אלא “נשאר” כזה!”
– ובכן, אראה נא גם כל ה“נשארים” שאני עתיד להיות עמם אצלך… אָ! – תני את אצבעותיך אל שפתי, – הרי חתיכה זו, ודאי, רקימה ראשונה שלהן היא!… אך מטלית וַרדית זו, מה היא יכולה להיות? – יש לשער, כי יִתּוּר היא מן השמלה הארוכה הראשונה שלך – לא כך?… אבל – חזיז ורעם! – תלתל-שֵׂעָר זה, מה הוא שמור אתך?!
– “את זה… מתחת אזנו של חבר יקר גדעתיו… תלתל זה – הביטה נא בו – רך הוא כמשי וערמוני הוא… נאה היה אותו חבר בקווּצות תלתליו… חבל, שאין אתי גם תמונתו, והיית רואה, קנאי, אותה צורה חביבה ועיניה, עיני חכמה וחן…”
– התוַדי! גם שמו הגידי ואל תכַחדי!
– “מישא קראו לו… ומודה אני ומתודה כי אהבת-נפש אהבתי את מישא… זה הכלבלב שלי!”
– לדוּ-קרב אקראנו, ואפילו אם כלב הוא! היכן הוא זה?
– “הה, אוֹטילוֹ! מגופו המת נטלתי לי תלתל זה… מישא זה, הוא הראשון שהציגני לפני שאלת-המוֶת עין בעין. ואני אז – כל שאלה, ואפילו שאלת-חשבון שלא מצאתי פתרונה, הייתי בוכה עליה הרבה…”
– ועיניך אומרות, כי גם הערב הזה ביקשת פתרון…
– “ולפיכך, אתה מתלוצץ ככה?” –
– כן. יש גברים שדמעתם – הלָצה… אבל מה היא השאלה שעמדה לפניך היום?
– “לא שאלה עמדה לפני, וגם בכה לא בכיתי, אלא ביקשתי דבר, פה בגל הזה, ולא מצאתי… ועל כן נעצבתי…”
– ומה ביקשת?
– “ביקשתי… הן נוסע אתה ל”ארץ הזכרונות“, או “ארץ העתיד” שאתה חולם עליה… נוסע, ואנחנו נפרדים… ועברו ימים, חצי שנה או גם שנה שלמה, עד בואי אליך שמה, או עד שובך אתה הנה” –
– ועדיין אחת היא לך פה או שם?…
– כן “תחום-המושב” ו“המושבות” – ארץ-ישאל אחת הם בעיני… אבל אל נא נתוַכּח הערב! הן מחר אתה נוסע… והנה בקשתי, פה, בין כל אותו הזכרון אלו שלי… בקשתי למענך דבר… דבר שהלב תלוי בו… לתת לך דבר שיגיד מה גם ללבך שם, בארץ-הזכרונות שלך… ביקשתי – ולא מצאתי…"
– אני – דייני גם בדמעתך זו… אולם אוצרך – גם אני, ביקשה עיני בו דבר ולא מצאה… ובאמת, מוטב היה להוסיף עליו מה ולא ליטול הימנו…
– “ומה אתה ביקשת בו? ומה יש לך להוסיף עליו?”
– יש… אבל שבי. נשב נא כאן יחד, כי אנה נלך עתה? הערב מעַנֵן ומטפטף, ובחדרך אורה ירקרקת חמה וחמה נעימה, – נשב נא עוד הערב על ספה זו ונשיחה… כך, ילדתי – ראיתי את האוצר שלך… אך המתיני, אחשוב עוד בדבר –
– “אמתין, עד שתבוא מרת פילוסופיה לעזרתך”.
– כך. באמת יש לדרוש הרבה על זה, מפני מה קשה לו לבן-דורנו למצוא באצרו “דבר שהלב תלוי בו”?… אבל דיינו רק בסבּה היותר קרובה… מבינה אַת? היו ימים, שכל אחד היה משתרש וגדל בקרקע שלו. דור אחר דור היה שרוי בתוך סביבתו שנולד בה, בתוך מולדתו. חונה אדם בסביבה שלו וכל ימיו סביביו יחנו, והוא אזרח מתעָרה בדורותיו. כל חוטי השְתי והעֵרב של ה“אני” שלו מתוחים לפניו, והוא בתוך הארג – חטיבה אחת, מבינה את?
– “משערת אני…”
– ועכשיו, משפחה בישראל – עננה שקרָעה הרוח ופיזר קרעיה לכל קצות השמים. רוח תשאנו, ואין אדם מספיק להתערות בשום סביבה, להשתרש בשום קרקע, ולפיכך אין הלב מתקשר לשום דבר בקשר של קיימא… באין מולדת – מבינה אַת?
– “מרגישה אני”…
– אבל באמת, לא בכך הייתי רוצה לספר עמך עכשיו; אלא רוצה הייתי לומר לך, כי עתה, בראותי אותך עומדת על הגל הזה, על “אוצר הנעורים” שלך, ובשמעי מפיך את אשר ביקשת בו ולא מצאת – נזכר לי “אוצר” אחד מעין זה, אוצרה של סבתא שלי, עליה השלום… האספר לך עליו?
– “ספר, ואפילו מעשה בסבתא ובאוצר, כי… קשה עלי השתיקה והריקנות”! – –
– ובכן שמעי נא ילדתי, ואספרה לך מעשה בסבתא ובאוצר:
תיבה היתה לסבתי, תיבת-עץ פשוטה מצובעת ירוק. והיתה התיבה נעולה תמיד במנעול של נחושת גדול ונושן, שהיה נועל על קרס ברזל גס, היורד מאמצע הכפורת ונסגר על אמצע הדופן. וליתר בטחון, היתה הזקנה מעמידה תיבה זו למראשותיה, אצל מיטתה. ובתיבה – בגדי שבת ויום-טוב שלה, שהיו שמורים אצלה בחידושם מיום חתונתה, מנורות הנחושת לנר של ברכה, פקעות של חוטין לסריגת פוזמקאות לכל בניה ובני-בניה, וחתיכות-חתיכות של ארג מכל הגונים, מוכנים ומזומנים שם לשעת הצורך, להניח טלאי – לא היה בגד שלא נמצא מעֵין שלו בתוך קבּוּץ זה. אף גם בגדי-בד לבנים, ששום בריה לא השתמשה עוד בהם, היו מוכנים שם ומזומנים – תכריכין ליום אחרון… אולם לא זהו האוצר שאמרתי. חפצים אלה הם רק ההכרחיוּת, ולא ההכרח הוא תוכן החיים…
ארגז קטן היה נתון מתחת לחפציה ובגדיה אלה שבתיבה, ובו היה האוצר שמור. והארגז גם הוא עץ ובלי כל צבע, אבל לא פשוט היה זה. מעשי ידי אביה היה להתפאר; אביה עליו-השלום, שהיה ידוע בשם: “המחוקק עקיבא”. – ויהי חקוק בלב הכפורת “מגן-דוד” בולט ושֵם “שדי” בתוכו, וארבעה פנים לכפורת לארבע פינותיה: פני אדם ופני אריה אל הימין, ופני שור ופני נשר אל השמאל, וחוברו כל אלה מקלעת פקעים ואשכלות ענבים, ובמקום המנעול הנסתר – “מנעול של סוד” היה זה – חקוק השם: “המחוקק עקיבא”. אגב, גם “מחוקק” זה לא היה בעצם אלא מוזג יושב ב“קְרֵיטשמָא” (פונדק) על פרשת-דרכים; אבל כלום להחזקת “קריטשמא” נברא האדם? זִכּה אותו הקב"ה “באצבעות של אומן”, ואף-על-פי שלא למד חלילה מעולם אצל שום בעל-מלאכה, – ועמד וחקק ארון-קודש לבית-המדרש הישן, לשֵם ולתפארת, והיה חותם מאז: “המחוקק עקיבא” – כי זה כל האדם!
מובן, שחביב היה עלינו הארגז, וחביבים ויקרים היו עלינו גם החפצים שהיו שמוּרים בו. אלה, כשהיו מתגלים אלינו לפעמים בטובה וחסדה של הסבתא – היו נראים לנו כדודים וכדודות הללו הפרושים בכפרים, כשהם באים אלינו ממרחקים עם תקיעת-השופר, לראש-השנה ויום-כפור… אינך מבינה זאת? ובכן אומר לך בקיצור: קסם היה בארגז זה. התינוקות שהתקוטטו, וסבתא רוצה להטיל שלום ביניהם, או כשהיינו סתם בוכים ומתרעמים, והיא רוצה להשתיקנו ולפייסנו, ולא עלה בידה – אמרה: “אם תצייתו ותהיו מעכשיו ילדים טובים בכל ימות השבת, אַראה לכם, אם ירצה-השם, במוצאי-שבת, הבא-עלינו-לטובה, את הארגז וכל אשר בו”… ומיד ניצחה! – אבל כלום אפשר להיות טוב ומציית בכל ימות השבת? ולפיכך, מובן, שלא בכל מוצאי-שבת זכינו לראות אוצר זה. אך משזכינו, היתה השעה שעת חדוה וחגיגה בבית.
מוצאי-שבת לאחר ההבדלה. שני נרות דולקים עדיין על השולחן בשתי מנורות הכסף, לכבוד הלוית המלכה-שבת. המיחם רותח. דודים ודודות, הם ובניהם גם-כן באו “לשתית תה”, – והנה קול מבשׂר ואומר: “הוציאה סבתא את הארגז הקטן!” – ומיד תינוקות מזדקרים סביבה כבני צאן, מקפצים כגורי חתול, נגררים ונאחזים בסינורה, וכולם יחד כעדת אנקורים יצהלו – והכל אל השולחן. שם מתיַשבת לה סבתא על הכסא, מניחה את הארגז על ברכיה, גוחנת ומקרבת את הנרות לקצה השולחן, כדי שיפול אורם על הארגז ממש; ואפילו אבא ואמא, דוד ודודה מתנכשים ועומדים בחבורה עם הקטנים… הרכיבה הזקנה את משקפיה על גבי חטמה, ופניה – מלכות… נטלה את הארגז – דחיקה מכאן, משיכה לשם, סטירה מן הצד ומשיכה ודחיקה, וכמו במעשי להטים – נתפקק “מנעול הסוד”, והארגז נפתח!
והנה האוצר… כל כלי-יקר – אחד-אחד מוציאתהו הזקנה להראותו ומספרת עליו בשעת ראיה, מה שלא תשׂבע האוזן לשמוע…
הרי ההדס, למשל, – “הדס” של כסף שנתמעך. זה הוּבא לאבי-הסבתא מכרך גדול אחד, ששמו דַנציג, ובא זה במתנה מגביר אחד מופלג, שנפלו עליו ליסטים בדרך, בליל חושך וגשמים, ונזדמן לשם סבא והצילו והביאו לביתו, ושָבת שם. ובשעת השריפה הגדולה, רחמנא ליצלן, כשחצי העיר עלתה באש, הטילה את עצמה הדודה ציפה לתוך הבית ולא הספיקה להציל אלא הדס זה בלבד, שעמד לאחר ההבדלה על השולחן, וכשקפצה עמו בעד החלון נפלה עליו – ונתמעך…
ספּוּרים כאלו וכאלו תלויים בכל דבר ודבר וחתומים בו בסימן מיוחד.
והנה “העטָרות”: אחת מרוקמת חוטי כסף על-גבי מַטלית של משי לבן, מִטַליתו של הזקן, ז“ל, ו”עטרה" שניה מרוקמת חוטי זהב וחרוזי פנינים על-גבי פס של סַמיט שחור, שעיטר סבא לסבתא ביום חתונתם… והרי גם התנאים והכתובה של סבתא קשורים יחד בחוט אחד עם שטר-הקנין של הבית. והרי שלוש מטבעות כסף קטנות, מטבעות של ברכה שנתּנו לסבתא מידי צדיקים גדולים, – ושורה שלמה של מעשיות קשורות זו בזו, על מעשיהם של אותם הצדיקים ונפלאותיהם אשר עשו… והאח! הנה טבעת הקידושין של סבתא, ובטבעת הכסף הזו קידש גם אבא את אמא שלנו: “באמת כך, אמא? הראי נא! באיזו אצבע היתה נתונה?”… והס… הנה פתילה של שעוה – שיוּר מ“פקעת-הנר” שהיה “הוא ז”ל“, הסבא, “עורך” לאורה “תיקון חצות”… – דומה שהריהו יושב בשעה זו, שם בקרן זוית, ו”עורך"…
ועוד חפצים היו שם, והספּוּרים הִשְרו עליהם כבוד וקדוּשה.
אך אם כל החפצים הללו היו קודש, חפץ אחד היה שם קודש-קדשים. כיס של שְנָצים היה שם, כיס עור שחור ונִקשה מרוב ימים שהיה קשור הדק היטב על שנציו, – ואת זה לא היתה הזקנה מסכימה לפתחו גם בשעה שהיתה מראה כל גנזי מטמונים שלה… זכורני, כי רק פעם במוצאי יום-כפּוּר אחד, פתחה אותו במעמד כולנו – והנשמה שבקרבנו: תוך-תוך… הנה הותרו השנצים ונפתח פי הכיס – והנה לבן בו… כיס בד לבן קשור עד חציו בחוט של פשתן, מוציאה הזקנה, מרימה ואומרת: “מלא היה זה, ונתתי “לו” החצי, וחצי זה שמור לי”… “לו”, כלומר, לסבא – מתנה אחרונה לבית-עולמו, והשאר שמור לה לתוך קברה… ומעשה רב יש בדבר: מעשה בדוד ודודה שקפחו את בניהם, רחמנא ליצלן, והלכו לעת-זקנה לארץ-ישראל, והלכה כל העיר ללווֹתם וכו' וכו' – ומשם מארץ ישראל גופה, פקדה אותה דודה את בת-אחותה, הסבתא שלנו, במתנה זו שבכיס… המבינה אַת בדברים הללו? –
– “כן, גם סבא וסבתא שלי היו מן ה”אורתודוכסים", או מן “החסידים”…
– ומה היה בכיס זה שכדאי לו לאדם שיקח הימנו גם לתוך קברו? מבינה אתַ? עפר מארץ ישראל היה בו, מאותה האדמה ממש! ראית מימיך עפר מארץ ישראל? לא? – ואנחנו ראינו זה באותו מוצא-יום-כפּוּר… הנה הותר גם כיס לבן זה של בד: “הזהרו, ילדים, שלא לדחוק ביד! בעצמי אַראה לכם. לגעת באצבע אחת מותר, אך לא בשתים, שלא ליקח מזה אפילו כדי חצי קמצוּץ!” – והנה הוא העפר… מראהו כעין שוקולד טחון… עפר לכאורה ככל העפרות שבחוץ, אבל זה – הרי משם הוא, משם ממש! וסגוּלה נפלאה יש בו, שומר הוא את גוף המת מפני הרימה. מבינה את?… והזקנה נושאת את הכיס הפתוח מעיני נכד אחד לעיניו של השני, מחזיקה רגע ונותנת להסתכל ולגעת באצבע; וגם הגדולים, גם אבא ואמא גוחנים ומסתכלים לתוך הכיס, ולבסוף, גם הם נוגעים באצבע – ושתיקה… אמא נאנחה אנחה חשאית ממושכה… “עכשיו – אומרת הזקנה: – אַראה לכם עוד דבר, ובלבד שלא תהיו נדחקים כל כך עלי”.
דבר, שכדאי להראותו גם אחרי עפר ארץ ישראל – מה הוא?… וינועו כל הילדים ויעמדו מרחוק… “עכשיו – אומרת שוב הזקנה כשהיא חוטטת באצבע בתוך העפר: – עכשיו, ראו את זה”… והנה בין ראשי אצבע ואגודל שלה – צרור לבן, קטן כזית, והיא מחזיקה אותו כנגד אור הנר, בכדי שיהא נראה לכולנו: “של קבר רחל אמנו זה!” – מודיעה הזקנה, – וחרדת קודש וקריאות של תחנונים מסביב: “אוי סבתא-נא! לגעת, אך לגעת! רק באצבע קטנה!”… אומרת סבתא: “גם לנשק מותר” – והיא בעצמה משרבבת שפתיה הקמוטות והדקות ונושקת לצרור נשיקה דקה… וסובבות עוברות שתי אצבעותיה עם הצרור מפה אל פה, משפתי ילד לשפתי ילד – ונשיקה, ושוב נשיקה, עשר נשיקות – עשרה נכדים היינו – ונפל הצרור לתוך הכיס, ונתקשר הכיס בחוטו, ונכנס הלבן לתוך שחור זה של עור, ומשיכה בשנצים – ותם החזון… כיס השנצים הריהו כמו שהיה, קשור הוא ומקומט ומוטל בתוך שאר החפצים, כאילו הוא לא הוא, שָוֶה הוא לשאר החפצים שבארגז… מין צדיק נסתר המהלך בין שאר הבריות ולובש צורה גסה ביותר משאר הבריות, בשעה שעליו העולם עומד… מבינה אַת?
– “מבינה… דור דור ואוצרותיו, חביבי…”
– ואת הדור הרי ביקשתי באוצרך ולא מצאתי כל סימן לו!…
– “סימן, שיש דור בלי סימנים; שאין בו לכל אחד, אלא חיי עצמו בלבד”…
– ובכן, הנה הוא אותו כיס של שנצים, שבא לידי משום מעשה שהיה – ותראי את השמור בו כעת, ותדעי כי יש סימנים חשובים גם לדור הזה… כמה פעמים נשאתי את הכיס הזה אליך – ולא מצאתי שעת-הכושר להראותו לך… עתה אַראהו:
הנה הכיס… מסתכלת אַת בו? – מוּקצה מחמת מיאוּס הוא, לכאורה; ובכל זאת, גם אני הגבר שמרתיו ונתתי בו דבר לזכרון, ואף שגם בלי אות זה לא יהיה אותו מעשה נמחק מזכרוני לעולם. אלא – כיצד אמרת את? – ישנם דברים שאי אפשר להפקירם, ולאחר שבאו לתוך ידך, הרי הם נשארים אתך לכל חייך… ושמעי, בת! הריני ממשיך את ספּוּרי על אוצרה של הסבתא:
גם מולדתה של סבתא שלי סוף-סוף נפוצה. כעוף מפני חורף התעופפו אחד אחד, וגם כן לאותם המקומות: ללונדון, לנויורק, לארגנטינה, ויש מי שיצא רק “מחוץ לתחום”, אבל נתרחק עוד יותר מאלו… אך בית-אבא, שסבתא ישבה בו, נשאר על מלואו כדבר של קיימא לכאורה, עד – שגדלו הבנים, ונשא הרוח גם אותם… גם אני כשגדלתי, יצאתי מעירי ומבית אבי “לעמוד למבחן”, ולאחר המבחן – לנדוד למקום עוד רחוק מזה, לחוץ-לארץ, ומשם – הרי כל העולם ביתי הוא… קרבו ימי המבחן – והנה טלגרמא מעיירתי: פוגרום – – ואני ממהר לעירי, אל בית אבי…
… הרס ומבוסה. בחוצות – קרעים ושברים של כל מיני תשמישי בני-אדם, ועליהם תכסה נוצה. העץ שלפני ביתנו העלה ציץ לבן – לא, גם זה נוצה… ביתנו – החלונות מפוצצים, הדלת נשברה, הטיח נפל, כרעי כלי-עץ, קרעי-ספרים, שברי-חרס-וזכוכית תוך סחבות של בגדים מבוססים – ועומד אבא וראשו חבוש לו תחבושת לבנה, וימינו גם כן חבושה לבן ותלויה לו מצוארו על לבו, ובשמאלו – בריח הברזל של הדלת, והוא קובל ואומר בניחותא: “בזה, בזה הכוּני, בני”… ופתאום, אבא זה, שמעולם לא שמעתי אנחה יוצאת מפיו (שתקן הוא בטבעו) משַרבֵב שפתיו ומרים קול-בכיות כתינוק חולה: “מפני מה, מפני מה הכו אותי כך?”…
ואמא – זו, דומה הייתי שתוציאני מדעתי ואתחיל לגעות כשור – היא, האשה, אדרבא, אינה בוכה כלל… היא “יצאה בשלום” מן המאורע… אך עיניה גדולות מכפי שיעוּרן – והיא מבקשת רק לדבּר ולדבּר, ולספּר בלי הרף, ולהראות… להראות את הכל ולספר על הכל… והריהי מדברת ומספרת על הכל, מדברת בלי סוף…
וסבתא היכן היא? –
אמא לוקחת אותי בידי ומוליכתני אל הרפת האפלה; שם היא מתישבת ומתכוֶצת בקרן-זוית על הזבל, ידיה חבוקות אל תוך חיקה וראשה נופל ונתמך בכותל, והיא אומרת: “כך מצאנו אותה, כאן במקום זה, יושבת כאילו מנמנמת… נגשנו, – והנה בגדיה קרועים ופרומים עליה, עד כותנתה. ראשה מגולה ובשערותיה הלבנות דם קרוש… כנראה, חפּשׂו כסף בתוך חיקה, ואת ראשה פצעו בגרזן… בגרזן קצצו גם את רגלי העֶגלה שהיתה “היא” מגדלת… כאן מצאנו את העגלה מוטלת, צוארה פשוט לרגלי הזקנה והיא נושמת ונושמת… “פח-פח!” כמפוח, והזקנה כאילו ישֵנה”…
כך דבּרה אמא ודבּרה, ספּרה כל הפרטים – ואפילו בלי אנחה שהיא – – –
וכשנגשתי אני אל אותה זוית, ראיתי שפך של דם שנתיבש במקום שראשה של אמא תמוּך, ומכֶתם זה נִתזו טִפין-טפין על הקיר מסביב…
… ולמה זה צוַחַתּ, יקירה? כלום לא שמעת עדיין בימיך מעשים כאלה? והרי ידועים הדברים… ורואה את? סוף החיים – לחיות, וכולנו חיים… כבן עשרים הייתי אז, ומאז עברו שש שנים, והנה עשיתי את שלי, נסעתי וגמרתי חוק לימודי… אולם כיס של שנצים זה שמרתי אצלי – תעודה לארצי ולמולדתי…
אבל הרי לא אמרתי לך עדיין, כיס זה מניין הוא אצלי. ובכן, שמעי:
שני ימים הייתי מהלך בבית ובחצר, מחטט ומבקש בין השברים והקרעים. כל דבר נטלתי בידי והשתדלתי להכיר בו, מאיזה חפץ הוא. ראיתי שברי התיבה הירוקה, – לשבבים נקצצה זו, וכל בגדיה – סבך של קרעים וסמרטוטים משוּמנים ומזוהמים; והארגז איננו… אף קיסם אחד, אף שָבָב אחד ממנו – אין. לקחוהו, כנראה עם כל חפציו…
אל הרפת לא יכולתי להכּנס עוד… כמה שביקשתי להזין עיני ולהרעיל נפשי במראה החורבן – אך שמה לא יכולתי להכנס… אך ביום השלישי התחזקתי ונכנסתי. נכנסתי, בעל-כרחי, בכדי לראות ולהסתכל יפה גם שם, בטרם אצא לשוב אל המבחן… התחלתי מבקש שם איזה שיוּר או סימן של אותו הארגז – ומצאתי את הכיס…
מכל הארגז, כנראה, לקחה הזקנה לחיקה רק כיס זה… מצאתי את הכיס כשהוא מוטל בין שברי לבֵנה שהוּזה עליהם דם – והוא פתוח וריק; כיס הבד בתוכו, אך ריק הוא מעפרו… חפשתי ונסתכלתי – והכרתי על הלבנים את עפרו שנשפך… כנראה, מצאו את הכיס בחיקה של הזקנה, ומכיון שראוהו שאין בו אלא עפר, זרקוהו – ונשפך עפרו…
לקחתי את הכיס ושמתי בו פרוסת לבֵנה זו המלאה דם…
איני יודע, אם מדם הסבתא זה, או מדמה של העגלה הוא…
ולמה זה תזל דמעתך, בת? והרי מעשה זה אינו יחיד במינו… וכלום לא בימיך אירעו אלה? – אני לא ספּרתי לך את זה אלא שתדעי מה ביקשתי ולא מצאתי באוצרך… סימני הדור – היכן הם?
עתה, דמעתך נָסכת על כיס זה – יהא זה שלך! – – –
… הנה שמת גם את זה בתוך זכרונות חייך – והיה זה לך לאות הדור, אות לעמך ולדמיו…
ועל זה – על הכיס הזה ועל הצרור הזה אשר בתוכו, ואפשר גם על שעה זו, שאֵלו נמסרים לך לזכרון – תוכלי גם אַת לספר מעשה רב לקטנים, שיֵשבו סביבך במוצא-שבת אחד, שם – ב“ארץ-הזכרונות”, אשר אַת תבואי שמה אחרי –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.