© כל הזכויות על התרגום שמורות. התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.

הרצאה ב“מכון לחקר בעיות לאומיות”

ווארשה, חשון תרצ"ז.

במוסד הרשמי-למחצה בבירת פולין, “המכון לחקר בעיות לאומיות”, הירצה ז’בוטינסקי בשפה הפולנית על תכנית האבאקואציה בפני קהל של מדינאים ועסקנים פולניים.

הפותח היה סגן מיניסטר-החוץ ליאון וואסילייבסקי.

בפתח דברי עלי להקדיש מילים אחדות להציג לפניכם את הדובר.

הריני נמנה עם אותו דור של אנשים תמימים, המאמינים כי בחברה תרבותית תמיד ישנה ידידות כנה בין איש לרעהו, בין מעמד למעמד, בין עם לעם. ומשוכנע אני, כי אפילו בזמני-משבר אלה, בזמנים הנוראים שבהם אנו חיים, עוד אפשר למצוא בני-אדם הכואבים את מצוקת היהודים, האוהדים לאידיאל הציוני, בני-אדם שישמחו אם ירווח ליהודים ממצוקתם, אם אפשר יהיה להגשים את האידיאל הציוני. משוכנע אני, בשעה שבני-אדם כאלה מבטאים את המלה “ציונות”, מבינים הם אותה באותה כנות ויושר כמוני: שיבת-ציון בשביל – ורק בשביל – כל אלה השואפים לכך כיום, או שישאפו לכך בעתיד. ומשוכנע אני, כי אם אנשים כאלה יעיינו בבעיה זו, לא תוכל לעלות בלבם שום מחשבה על אבאקואציה מאונס, או על שלילת הזכויות האזרחיות בארצות מושבם של היהודים. בקיצור: מאמין אני, כי עדיין קיימת תרבות אנושית וכי המייצגים אותה לא נתערערו גם עתה, בזמנים של ילל בהמי. כל זו הדרך מצייר אני לעצמי את הקהל שנתכנס באולם זה כיום ולפיכך לא אטרח להוכיח, כי “שתים פעם שתים – ארבע”, כי חרפה היא לרדוף מישהו, וכי לגרש בכוח-הזרוע הוא פשע, וכי מדינה שאין בה שויון נגזר דינה לכליה. כי כל זה הוא כאלף-בית בשפתה של התרבות, אשר לה נזקקים כאן כולנו.

ועתה לנושא הרצאתי: בקיצור הוא יהא כך:

ארץ-ישראל יכולה לפתור את כל בעית ההגירה היהודית ופולין יכולה לסייע לכך!.

בשם ארץ-ישראל מכנים אנו את השטח שמשני עברי נהר הירדן. שני חלקי הארץ – המערבי והמזרחי – מהווים חטיבה שלימה אחת מבחינה היסטורית, גיאוגרפית וכלכלית, והפרדתם זה מזה היתה רק מלאכותית. אין טעם להתפלמס עכשיו אודות כוח-הקליטה של הארץ. בענינים שכאלה מכריע בעיקר היוזם של האדם. מכל מקום, אפשר לקבוע, כי שטח של 70 אלף קילומטרים מרובעים, הנמצא בתחומה של ארץ-ישראל, יוכל להכיל בעתיד 8.5 מיליון תושבים, אם נחשב לפי צפיפות-אוכלסים של גרמניה, ו-18 מיליון תושבים, אם נחשב לפי צפיפותה של בלגיה. כשבאים להעריך את סיכוייה של ארץ-ישראל, יש ליתן את הדעת על כשרונו ההתיישבותי של עם-ישראל, על נכונות-ההקרבה של היהודים, שאין כדוגמתה, על קשרי-המסחר ועל קשרי-התרבות של היהודים עם כל קצות העולם, העשויים להפוך את ארץ-ישראל לנקודת-מרכז חשובה במסחר הבינלאומי. הארץ שוכנת במקום פגישתם של שתי הדרכים הגדולות ביותר של המסחר העולמי בעתיד. האחת מהן היא דרך-הים לאורך תעלת-סואץ, המקשרת את המערב עם המזרח, והדרך האחרת היא דרך החרבה, מקייפטאון לקאהיר, לדמשק, לפקינג, לאירקוטסק ולוולאדיווסטוק. אין ספק, כי עתידה ארץ-ישראל למלא בעתיד תפקיד עצום כמרכז מסחרי בשביל אותה פינה בים התיכון, המכילה כמחצית כל אוכלוסי כדור אדמתנו.

לפיכך, הרשות בידינו לומר, כי יכולה ארץ-ישראל לפתור את בעית-ההגירה שלנו, ועם זה לא יגורשו התושבים הערביים היושבים בה וגם לא יאונה להם שום עוול. את הרעיון הזה נוכל לנסח כך:

השיבו לנו את ארץ-ישראל, ולאחר כמה דורות יהיו שם 8 מיליון יהודים וגם 2 מיליון ערבים וגם מקום פנוי – גם עוד שלום!

זהו תפקידה הראשי של הציונות: להכשיר בארץ-ישראל תנאים שכאלה, שמחר, או בעוד עשר שנים, או בעוד שלושים שנה, תוכל הארץ לכלול ולכלכל את כל היהודים שיבואו – לא איכפת מחמת איזו סיבה – ויתדפקו על שעריה. הציונות אינה מסתיימת בכך, שייווצרו רוב עברי ומדינה עברית בארץ-ישראל. מקיפה היא את הבעיה היהודית ביתר רחבות ועומק. אם יתרחש נס, ומחר, למשל, יכנסו לארץ ישראל 800 אלף יהודים ויוכרז על הקמת קהיליה יהודית, הרי ברי שיצטרכו להכניס לאותה מדינה עברית גם את מיליוני היהודים אשר בגולה.

לתפיסה ציונית זו קוראים אנו “הציונות הרוממה”. התנועה השואפת לכך היא הרביזיוניזם. ועתה מתרכזים אנו סביב דגלה של “ההסתדרות הציונית החדשה”.

אבל, בשעה שחושבים על פיתוחה של ארץ-התישבות, יש להטעים שתנאי מוקדם לכך הוא משטר מדיני מתאים. הכל תלוי בכך, ובלעדי זאת אין טעם לחשוב על התפתחות מהירה של הארץ, של המסחר והתעשיה שבתוכה, ועל האפשרויות להתישבות בהיקף רחב.

מבחינה זו שרויה ההתישבות הציונית בתנאים קשים. ממשלתה של ארץ-ישראל לא עיבדה עד היום שום תוכנית-התישבות מדוייקת. עדיין שלטת שיטתו של הופ-סימפסון, שקבע בשנת 1930 את פוריות אדמותיה של ארץ-ישראל על-פי צילומים שנעשו מתוך אווירון…

ויש לבצע בארץ שורה של ריפורמות. החשובות שבהן הן אלו: א) לאפשר התישבות יהודית בעבר-הירדן. ב) לבדוק את פוריות האדמות בארץ-ישראל וליצור קרן-קרקע ממשלתית לצרכי התישבות. ג) לתקן את שיטת המכס, כך שהתעריף יהא מיוסד על שני עקרונות: כניסה חפשית של חמרי-גלם ושל מכונות, והגנה על תוצרת-הארץ. ד) מערכת-מסים טובה. ולבסוף ה) בטחון על-ידי הקמת יחידות-צבא יהודיות.

כבר שנים דורשים אנו לבצע את הרפורמות הללו. ועכשיו הגיעה שעת ההכרעה. מאורעות החדשים האחרונים כופים את המעצמה המנדאטורית להשיב תשובה ברורה על השאלה: “מהי תכליתה הסופית של הציונות?” “מה זה בית לאומי?” עומדים אנו ערב בדק-בית של כל המשטר בארץ-ישראל.

ובשעה זו יכולה למלא תפקיד רב עזרתן של אותן המדינות, שבעבורן חשובה ביותר הגירת היהודים מתחומן. ומראש יש להגמל מן ה“מורא”, שמא תיעלב אנגליה, אם מדינות אחרות תתערבנה בעניניה. ארץ-ישראל היא ארץ-מאנדאט, בבניינה מעוניינים מיליוני יהודים, אזרחי כל מיני מדינות, והרי זו חובתן המוסרית של המדינות הללו לפעול בהתאם לאינטרסים של אזרחיהן. כזהו הגיונם של החיים, וכך גם יהיה. התענינותן של מדינות אירופה בארץ-ישראל תהיה במרוצת הימים יותר ויותר אינטנסיבית, יותר ויותר מקיפה. שאלת המדינה העברית אינה ענין משפחתי בין היהודים לבין אנגליה. שאלה זו היא קונצרט גדול של התזמורת הכל-עולמית – כפי שחזה הרצל מראש.

איני רוצה להעלים עין מן האפשרות, שהמדינות המעוניינות בהגירה תבקשנה להן גם ארצות-קליטה אחרות, מלבד ארץ-ישראל. אבל, מראש ברור, שהרעיון הזה על מקומות-קליטה ליהודים יוליכן אל מקום אחד והוא: ארץ-ישראל. גם הרצל הציג תחילה את בעיית הטריטוריה, השטח, ורק לאחד זמן הגיע למוצא: ארץ-ישראל. אפשר לבטא זאת במשפט אחד: “היהודים זקוקים לשטח, והיות ולפי חקירה אובייקטיבית אין קיים אלא שטח אחד שכזה, תנו להם איפוא את השטח האחד הזה”.

והריני מסיים:

היום כבר ברי לכל אחד, שצריכים להחיש את קצב הבניין הציוני. השנים האחרונות הוכיחו, כי אפשרית התישבות מהירה. לפני 12 שנה נמצא בארץ-ישראל לכל יהודי 5 ערבים ועכשיו רק 2. מכאן יש ללמוד, שעוד מאמץ חזק אחד, ושתי האומות תשתווינה. אחרי-כן עוד מאמץ אחד – ובארץ יימצא כבר רוב יהודי. אז יסור חלק מן האחריות מעל שכמה של מעצמת-המאנדאט. ולכן עלינו להזדרז.

מתוך כך נובע הרעיון על “תוכנית-העשור”, שלפיה ייווצר במשך 10 שנים רוב יהודי בארץ-ישראל משני עברי-הירדן, ועל ידי כך יסתיים השלב הראשון של הציונות.

את התכנית הזאת מעבדים עכשיו בארץ-ישראל, בלונדון ובשלושת המרכזים העיקריים של ההגירה היהודית. המדובר הוא על כך, שבמשך תקופה זו יהגרו לארץ-ישראל מפולין – 700 אלף נפש, מרומניה 200 אלף, מגרמניה – 200 אלף, מליטא – 50 אלף וכן הלאה. הבעיה העיקרית היא, כמובן, ההגירה מפולין. וביחוד יש לרכז את תשומת-הלב באותם חוגי-מהגרים, שגילם בין 23 ובין 37 שנה.

נקודה חשובה ועקרונית היא שאלת חיסול רכושם של המהגרים ושאלת הוצאת הכספים. ענין זה זקוק לטיפול עדין, לזהירות מרובה ולוויתורים משני הצדדים. המדינה לא תוכל מצד אחד להכריז, כי בקרב חלק מאזרחיה מורגש צורך אובייקטיבי בהגירה והאפשרות של הגירתם תביא למדינה הקלה, - ומן הצד האחר ליטול מהם את היכולת להשתמש בהקלה זו. אם, נאמר, יאן חפץ להגר, והמדינה רואה בכך תופעה חיובית, הרי לא ייתכן שהמדינה תקשה על יאן להוציא את חפצו לפועל. והרי בלי הוצאת הון אין מקום לדבר על הגירה גדולה. מפקפק אני, אם יש עוד מי שמאמין באפשרות התמימה האחרת, שממזרח תבוא הגירת-המונים, ויהודי המערב יספקו להם כספים. יכול אני לקבוע בשקט ובתקיפות, כי דבר זה הוא לחלוטין מן הנמנע!

אבל, אפשרות פשרה. ובכך יש להביא בחשבון מסיבה חשובה באופן יוצא מן הכלל: היהודים המהגרים לארץ-ישראל ישמשו שם חיל-חלוץ להתרחבותה המסחרית של ארץ-מוצאם. כאן יש להביא בחשבון גם את עזרתו הרבה של ההון היהודי הבינלאומי, שיקשור קשרי-מישרין עם המדינות שבאירופה.

ומלבד זאת עוד דבר-מה: אין זה מן החכמה להגזים את כוחו של הקיבוץ היהודי בעולם. אבל אין גם להמעיט את כוחו של הקיבוץ היהודי בעולם. אבל אין גם להמעיט את כוחו מכפי הראוי. לעתים אין לאל ידו לכפות שיאסרו את הפורעים בעיירה קטנה אי-שם בקצווי תבל – ולעיתים שוקדות לבקש את עזרתו מדינות גדולות. עכשיו יש לקיבוץ עולמי זה ענין היקר ללבו: ארץ-ישראל. מי שיושיט לנו את עזרתו, הוא ייצור לו בכך “מצודה” ¹כלכלית ומוסרית לא בלבד בסביבתה של תעלת-סואץ, אלא גם על פני כל הימים והיבשות.

יש ברצוני לומר עוד מעט, אבל אשתדל לומר זאת בזהירות רבה, כפי שיאה לאורח. זוכר אני – ובספרות כן הדבר גם היום – שאיטליה המאוחדת כבר היתה למדינה, אבל שום מעצמה גדולה לא רצתה להכיר בה. הציבור האיטלקי היה מצטיין אז במין ביישנות משונה של ענווה. האיטלקים היו רואים את עצמם כאילו אין בכוחם להשתתף בתזמורת של המדינות הגדולות באירופה. תמיד נדמה היה להם, כי טרם הגיעו לבגרות מדינית, כי טרם זכו להשפעה של ממש, ואף לא לזכות להשפיע. כי העזה עצומה תהיה זו מצדם, אם יציגו תביעות, ואפילו תביעות מוצדקות ביותר. אבל לא כן היתה דעתם של משקיפים אובייקטיביים. הם ראו עם של 30 מיליון נפש. הם נתנו את דעתם על המצב הגיאוגרפי הנוח מאוד גם מן הבחינה האסטרטגית, גם מן הבחינה המסחרית. הם ראו כי ענין להם עם אוכלוסיה רבת-כשרונות. והמשקיפים האובייקטיביים הבינו מה שלא הבינה עדיין איטליה: שהיא תיהפך למעצמה גדולה.

ואומר אני זאת, מחמת שדיברתי לפני כן על מצבי-רוח. אבל, במצב-רוח יש עניין רק לעמים שהם מלכים. עמים שלא זכו בעתיד גדול אינם נותנים את דעתם אלא על עובדות שבעין. עמים שזכו כי יהיו מנהיגים, הם יודעים כי המנועים הגדולים של העתיד נמצאים לפני-כן בשרטוטי-תוכניות – והם גם יודעים לקרוא בשרטוטים הללו.