בהמולה עליזה נפל הגשם מן השמים. קשקש שעתים כשאון פזיזי על גבי הגגות והאילנות ופתאום לא היה… נשאר אחריו צחוק-אושר בשמים, שחתיכות מוך עדיין היו הולכות ומתמזמזות בהם; נשארו אחריו בצות גדולות שהיו מציצות בשמים ומשתדלות לחייך כמותם, עד שבאים תינוקות יחפים במכנסים מופשלים ועוכרים את הצחוק… נשאר חיוך עליז על תלתלי הלבנות והשטים המרוחצים כתינוקות, וטפותֿֿ-זהר עדיין היו תלויות כדמעות על כל עלה ועלה שלהן.

ריח של שטה תועה באויר, ויש שהוא ממוזג גם במשהו ריח של תפוחים ועשב רך, הבא ממרחקים…

היה ערב.

על הרבדה של מדם רבינוביץ זמזם כבר המיחם וקשקשו הכוסות, אותו קשקוש של חדוה, מהול בצחוק של בריות מחוסר-דאגה, שפורץ דרך וילונות ומקפץ ועובר מרבדה לרבדה, מסוכה לסוכה… מדם רבינוביץ, לבושה בקפוט הארוך והרחב שלה מזגה את הכוסות, ובמתינות נעו ידיה היפות והלבנות המעורטלות עד המרפקים, אותה השלוה המתונה היתה שפוכה תמיד גם על פניה המטופחים, בעלי עור רך וחלק. לנגדה ישב שפא, רוק בן ל"ג, בעל קרחת ורקות שקועות, ופנים בלתי מגולחים וכמושים, וכלו היה דומה לעלה נובל, שאינו יודע גם לכעוס על מה שמעכו אותו כך בלי חמלה,,, רק זוג עיניו הפעוטות היו מפיקות חיים מתיראים ושוטמים אותו: דומה שאיזה לעג אכזרי אורב להם וסח למדם רבינוביץ באריכות איזה ספור לאֿֿ-מלבב. היא הקשיבה כמדומה בכונה, אך לפעמים היה חולף על פניה גחוך קל,

• יליד ההברות החטופות שהיו אזניה קולטות בהיסחֿֿ-דעת מהשיחה ההומיה בקצה השני של הרבדה. שם היתה מאניה רועשת, היא באה לשתות תה עם צרור גדול של יסמין רטוב מגשם בידה, עם איזה נגון עליז על שפתיה ועם חבורת בחורים עליזים, שמתוך עיניהם הציץ חפץ מוצנע. האפוד הכחול שנשקף מבעד הבלוזה הקלה והשקופה, בשרה הרענן והורדי, השערות הקצרות והמסתלסלות שנשמטו מקוצתה והזדעזעו על ערפה החשוף, - כל זה היה אוצר בתוכו איזה סוד, שניעור זה כבר באויר סביב סביב, משעה שהאילנות התחילו מלבלבים והאדמה כוסתה בירק רך ומבהיק… היא טלטלה את עצמה על הכסא וצחקה צחוק צלול ופועם לכל הגה, לכל בדיחה מצד הבחורים שכתרוה; צחקה ומעיני-הקטיפה שלה, מהגומה הקטנה בלחיה, מפיה הפעוט בעל השפתים הרעננות, נצנץ ורעד כברק במרחקיֿֿ-אופק אותו הסוד המתוק, שעליו מתלחשת במאפלית-ערב השטה הענוגה, עליו הוזה גם הלבנה הגלמודה, והלילה נאנח בסתר.

שפר הקשיב למה שספרה לו מדם רבינוביץ על ילדיה המחוכמים, על בעלה הטרוד כל כך בקונטורה עד שאין לו פנאי לבוא אצלה, על כל מה ששמע שפר מפיה כמה פעמים, וזרק לרגעים הבטות של בטול כביכול כלפי מניה והבחורים העליזים, ובקרבו תססה הרגשת משטמה אל פניהם המפיקים אושר.

מנענע הוא את ראשו לדברי רבינוביץ, כלומר: “מהו-הו, כך, כך…” ובלבו חשב באותה השעה: “דוקא זכרים כאלה אוהבות הבתולות הללו, בעלי ראשים ריקים והלצות שטחיות, אבל בניֿֿ-אדם הגונים…” תפס הרהור זה, הספיגו בארס, והטמינו בחריץ העמוק שבצד שפתיו…

בין הצעירים נפלה מריבה קלה: בצרור פרחי השטה, שהביאה מאניה, היה נעוץ פרח כחול אחד, שהדביקה אותו אחר כך אל חזה. התחילו חולקים, מי יזכה לפרח זה. כל אחד פשט את ידו. נדמה לכל אחד, שבגביע פרח זה נגוז אותו הסוד המלהיב הזע בנצנוצי עיניה… מאניה צחקה מאושרת כבתֿֿ-מלכה ולא ידעה למי תתן הבכורה: לכאורה הרי כלם צעירים, וכלם אוהבים אותה. היא השתמטה וסמלסקי רדף אחריה. סמלסקי – בחור בריא ומלא חדוה, מתגאה בשריריו ובכח ידיו. אליו נתגלתה מאניה בעירה א. יחד עם גפופי החמה הראשונים, וכיון שראה אותה ספק בכל כחו כף על ירך, וקרא: “אח, חיים, חיים! השד יקח…”, ומאז התחיל רואה חלומות יפים שמאניה מולכת בהם. מאניה, פזיזה, מהירה וקלה, ידעה להשתמט מידיו בכל פעם שנגע בה, רצה מסביב לשלחן, קפצה במרוצתה על גבי כסאות ולבסוף חבקה את מדם רבינוביץ, סבבה מסביב לגופה, באופן שסמלסקי לא יכול לתפוש אותה. ומדם רבינוביץ עמדה בין הצעירים וצחקה מטוב לב. שפר חייך אל סמילסקי:

• כבודו רודף אחרי פרחים? ואני לא ידעתי, שמעתיו מספר תמיד בשבחו של הרוסטביף האנגלי, אבל שהוא אוהב פרחים, - זו לי חדשה!

צחוק קלוש פרץ מפי הבחורים. רבינוביץ זרקה לצדו מבט-תוכחה, וסמלסקי ומאניה היו עסוקים בשלהם ולא שמעו כלל. פתאום תפס סמלסקי בשתי ידיה של מאניה. התיק אותן מעל מתני רבינוביץ וחבק אותה מאחוריה. אך מאניה התחילה צווחת פתאום: “ירף נא… ירף!” בקול תקיף כזה, עד שהרפה שלא במתכון. דומה דבר-מה הפחידה בזרועות סמלסקי… נטלה את הפרח ומסרה אותו לשפר.

• יטול נא, אדוני!

• במה זכיתי? - שאל זה.

• כך, יקח…

אדמומית קלה סמקה את לחייו השקועות. ידע, שאלו עמדה מאניה באותו הרגע על הנהר, היתה זורקת את הפרח המימה. נטל שפר את הפרח וזרקו לתוך המשטפה.

• למה עשה אדוני כך? הוא אינו אוהב פרחים? - שאלה מאניה נעלבה כתינוקת.

מאניה כמעט שלא משעה את דבריו עד גמירא; עיפה הלכה אל קצה השלחן, ישבה על מקומה ונפנפה במטפחתה על פניה המלוהטים. על בדיחות סמלסקי וחבריו לא ענתה. גמעה גמיעות אחדות מן התה הצונן שלה ושוב התחילה מנפנפת על פניה. בשתיקה הביטה לפניה הבטה סתם וידיה קטפו מתוך פזור-נפש עלה אחר עלה מצרור היסמין שלה. הבחורים שתו תה ופטפטו עם גברת-הבית, שפר הסתכל מרחוק במאניה. שתי ידיה, הנשענות על השלחן בחודי מרפקיהן הורדיים, היו עגולות ולבנות כחצובות שן. ובכפיפת הכף שלה, כשקטפה את העלים, היה כל כך הרבה חן וגרציה רכה. “על מה היא מהרהרת עכשיו”, שאל את עצמו ולא יכול לסלק את עיניו ממנה. מדם רבינוביץ הרגישה בזה.

• למה לצער אותה, מר שפר? יראה נא, את כל הצרור השחיתה – אמרה רבינוביץ.

• כלום צערתי אותה, מרתי? - פנה שפר בשאלתו אל מאניה.

מאניה הקיצה פתאום מהרהוריה.

• אותי? במה? איני זוכרת מה שאמר לי אדוני – ענתה לו. ומיד אספה מלא כפה את כל העלים הכחולין והלבנים שהיו צבורים לפניה גל גדול, נגשה אל רבינוביץ והתחילה זורקת אותם על ראשה. רבינוביץ טלטלה בראשה נערה אותם בידיה, וזו זרקה וזרקה.

• מטורפת! מה היא עושה?

• חסל! - קראה מאניה פתאום ככלות הפרחים מידה – עתה אצא ואלקט יסמין אחר…

ומאניה אספה בכף ידה את חצן שמלתה ובקפיצה ושירה ירדה מן הרבדה אל הגן הסמוך לחצר.

• ואני אחריה – אמר סמלסקי וירד אחריה.

היושבים על הרבדה ראו מרחוק כשמנצנצת ומלבינה שמלתה של מאניה ונעלמת לרגעים בצללי הגן. לבסוף נעלמה כלה בצל. רק ברגעי דומיה היה נשמע מן הגן רשרוש האילנות, צחוק צלול, קטע של גגון, לבסוף נשתתק אף זה.

ומשם הגיע ריח שטה משכר. מקצה העירה נשמעת געית העדרים השבים מן השדה. ממעל לגג האכסדרה היה איזה עוף מצפצף ומצפצף בלי הפסק, וגוע לרגעים מחמת מתיקות.

על הרבדה היו הכל שותקים ולא ידעו הבריות מה כשף אותם כך.

• מנו! - קרא שפר בצחוקו הקלוש, הבלתי-נגמר והדוקרני, - רצוני לומר סמלסקי… חוששני שמא יתחיל סוף סוף לכתב בחשאי שירים על לבנה ופרחים. הכל בגדר האפשרות…

צחקה הכנופיה. סמלסקי ודברי שיר – כלום אין זה מגוחך.

• כך, כך. בחור זה נתון בסכנה – לגלגו חבריו.

מדם רבינוביץ מתוך גחוך מאונס אימה על שפר באצבעה ונדנדה את ראשה דרך תוכחה. מיום שמאניה שכרה אצלה את החדר הפנוי בדירת הקיץ שלה, נקשרה נפשה בה, מפני שלא פסקה מאניה מספר בשבחם של ילדיה, קלסה אותם וטפלה בהם, - והרי זה החונף היותר מתוק ללבה של האם הצעירה. חששה שמא חצי-הלעג של שפר יפגעו אף בחמדתה, הזדרזה והשיאה את החברה לענין אחר.

• יודעים אתם – קראה בהתפעלות פתאומית – הרי אצל סיומה שלי צמחו כבר שתי שנים!

• שמעתי את זה מפיה של מרתי זה פעמים – העיר שפר.

• אבל האדונים האלה לא שמעו.

בבקר, כשהיניקה את בנה, חשה דקירה עצומה בשדה, אחר כך מששה באצבעה חודי שתי שנים בפיו. כל אותו היום לחצה שמחה סתומה אל לבה ולא פסקה מפטפט על זה עם מאניה, עם המשרתות, וכתבה לבעלה שיבוא.

• מה דעתכם, היבוא?

הבחורים לגלגו עליה ועל שמחתה. חא-חא-חא, כסבורה היא שהגברים הם נוחים להתפעל מדברי שטות כגון אלו, כמו שמתפעלות הנשים. לא, בעלה בודאי לא יבוא.

ובינתים ירד הערב בחשאי מן השמים הכהים ופרש את כנפו על העולם. מבעד הוילונות של הרבדות אדמו אשי-מנורות עמומים, וצללים התנועעו על הבד שלהם…

אל החצר נכנסה בפסיעות חשאיות ובתנועות אטיות עלמה כבת שבעֿֿ-עשרה, שמונה-עשרה שנה. שערותיה ערמוניות וגזוזות תלתליהן, מתנענעים על מצחה כרעמת ארי. דומה היתה בגזרתה ובתלבשתה לתינוקת, אלא שגבות עיניה הסמוכות זו לזו היו לפעמים מצטרפות ומתרוממות, ודמות לה כמו שמחשבה כבדה מטרידה אותה. היא באה אל החצר בלוית סטודנט צעיר מחוסר-שפם, שהלך אחריה כצל.

• טשיז’יק! טשיז’יק! - קראו כלם בשמחה כלפי העלמה, שכנוה חברותיה מאיזה טעם בשם של חבה זה.

• תה? - שאלה רבינוביץ את הפנים החדשות.

• תודה! - אמרה היא – לפני רגעים אחדים שתינו שנינו.

• ואני אשתה שוב – ענה בוגרוב.

• הוא יגיח אוקינוס אל פיו – אמרה טשיז’יק בצחוק, והכל הרגישו בחמימות –של-קורבה, שהתלבטה באותה המלה “הוא”…

באותו רגע יצאו מן הגן מאניה ואחריה סמלסקי, שותקים, רציניים ונבוכים במקצת… ראתה מאניה מרחוק את האורחת והתנפלה אליה בשמחה ובקריאת: “טשיז’יק-פיז’יק, היכן היית”… חבקה את צוארה ונשקה לה.

• הזהרי, מאניה, הרטבת אותי כלי. מהיכן את באה? אף שערותיך רטובות הן… אמרה טשיז’יק והשתדלה להשתמט מזרועותיה.

• פוי; אסור לנגוע בה… קראה מאניה. נטלה את הצרור הגדול של הפרחים הלחים שקטפה והתחילה מזה עליה בכל כח. טשיז’יק נסה, וזו רודפת אחריה, מזה וקוראה: הריֿֿ-לך! הריֿֿ-לך! טשיז’יקֿֿ-פיז’יק!…"

כשהוציאו את המנורה אל הרבדה, חשכו השמים ועמקו יותר. מכאן ומכאן, מבין הגדרות, היו נגלים ונעלמים ככתמים בהירים שמלות ופידז’קים לבנים. לפני הרבדה עברה איזו כנופיה ונשמע מתוכה צחוק בתולה חפשי והמולת קולות צעירים. מאיזה חלון הגיעה נגינת גרמופון, תינוקות המו…

• רבותי! אפשר נלך לטיל? הבה נלך ליער, באמת… – אמרה טשיז’יק.

• סס! חוצפה! בשעה כזו וליער, ומה ישערו ה“פפשה” וה“ממשה”? התלוצץ אחד.

• אני “גדולה” אני, ועומדת ברשות עצמי.

• האמנם? - לגלג בוגרוב מתוך גמיעת התה – ואני לא ידעתי בלתי היום… צאינה וראינה; ג-ד-ו-לה – ובוגרוב חקה בדבורו תינוקת מפונקת, וחזר לגמיעותיו.

• רבותי! ביער כל כך טוב עתה. כל כך טוב… – אמרה טשיז’יק כמתחטאת ופשטה לפניה את ידיה.

• ואני מסופקת אם אוכל ללכת עמכם. ילדי עדיין אינם ישנים – אמרה מדם רבינוביץ.

• ירודנא! קרא אחד מן הבחורים – האמה תישנם.

• הוא טועה, אם אין אני מישנתם – אינם רוצים בשום אופן לישון. בבקשה, המתינו קצת.

נכנסה אל הבית והכל עמדו והמתינו ליציאתה. בוגרו סיים מעומד שתית התה שלו. מן החלון הפתוח נשמע היה קולה של רבינוביץ: “וחלב נתת להם? וביצים? לא בכו?”

לאחר רגע יצאה וספרה בהתפעלות פרקים ע"ד “פעוטיה”. ידעה שהכל מלגלגים להתפעלותה, אףֿֿ-על-פי-כן נהנתה היא גופה מספוריה.

מבית רבינוביץ ליער מהלך מיל וחצי בדרך הכבש, ובצאת החבורה ללכת כבר היה לילה.

ובהיר-בהיר הלילה, ושחורים-שחורים הצללים. השדות החשכים שמסביב נשמו כלפי השמים בחמימות ובלחלוחית… והשמים משקיפים ממעל שקועים בהרהור עמוק ושומרים את סודם הגדול; רק הכוכבים יש שמרמזים וקורצים זה לזה בחדוה…

בני החבורה הלכו ושתקו. דברֿֿ-מה נלחץ אל לבותיהם; בתוכם הלכה מאניה, צעירה ורעננה כדבדבניה במלואה. שערותיה היו נוצצות לאור הירח ומשולשלות לה על ערפה בדמות שתי מחלפותֿֿ-אטלס, שמזמינות את היד למגע… בתוכם הלכה ציז’יק, תנוקת שתקנית זו, בעלת העינים הגדולות שגונזות בתוכן תמיד איזו מחשבה עמוקה, ובדברה היא נלחצת אליך בגופה באמונה רבה כל כך… ומרחקי-החשכה עם דממתם הגדולה מדברים לך על חדותֿֿ-נצח ועלומיֿֿ-עד, ורוחות קלילות שובבות מביאות בחשאי ממרחקים את אנחות הליל. ומדם רבינוביץ צוחקת על דברֿֿ-מה מתחת לחוטם, וצחקה הכבוש מותח את העצבים. וכל כך הרבה ריחות בליֿֿ-שם ומתוקים עוטפים את הנשמה…

• Ech! Notschenka… * פרצה קריאה מפי אחד מהם. מאניה וטשיז’יק חבקו זו את זו והתרחקו להן לפני כל החבורה. אחד מרזיֿֿ-עלומיהן נשא אותן הרחק במרחב הליל… שפר הלך בצד הדרך בפסיעות בדורות, מקיש במקלו על אבני הכבש ולא דבר כלום. כשפנו אליו בדברים, עוה פניו מתוך אי-רצון ולא ענה. עגומה היתה נפשו ולא ידע למה. אחריו אבדו בערפל הרבה לילותֿֿ-אור כגון זה, שגם להם היו שדות נרדמים ושמים הוזים, שמהם יורדים כמלאכים, סמוים-מן-העין, חלומות על אושר וכליוןֿֿ-נפש מתוק, וחלפו אותם הלילות אחד אחד; אחריהם היו נגררים ימים של הבל, של שעמום, של שעורים מתוך זעה ועמל לבטלה… הוא ידע כי גם הלילה הזה יעבור יעבר, ויום יבוא של שרב ושעמום נורא; ידע את זה ושאל את עצמו למה מתכוץ כל כך לבו, כשהוא רואה שם מרחוק את שני צללי הבתולות הארוכים, המתנועעים באלכסון לאורך הדרך… לא רחוק הימנו הולכת מדם רבינוביץ בין בחורים צעירים, וצוחקת בצחוקה הכבוש והרוה להלצותיהם הריקות, ומשתדלת אף היא להתלוצץ כמותם, ורגש של קנאה תופש את שפר: מה יש ברוקים שוטים אלו שדעתה נוחה מהם כל כך? אתו היא מדברת רק בכבד-ראש ודוקא על ענינים רצינים. למה אינה מחייכת גם אליו כשם שהיא מחייכת עכשיו? ועיניה למה אינן מבריקות בדרך-תעלומה זה?

חיוך אחד!… הה, חיוך אחד של אשה מתוך קלות-דעת… כמה היה נותן בעדו! הוא היה נוטלה בשכר זה ומוליכה הרחקֿֿ- הרחק בדרך זו השטופה באורֿֿ-לבנה, והיה מספר לה כלֿֿ-כך הרבה, לא על חיי אחרים, אלא על חייו הוא. היה מספר על יסורי נשמתו הגלמודה, על לילות חדלי-שינה; וכל כך מלבב היה ספורו, והיא היתה שומעת ושומעת לו בעינים גדולות והוזות, וחשה לו, ויודעת את נפשו…

ואותן הבתולות הנראות מן המרחק הכחול כמרוקמות אורֿֿ-לבנה, אותם הבתולות היפות, דומה שהן כל כך רחוקות ממנו!

• “במה אני גרוע מאיזה בוגרוב, מאיזה סמלסקי! - הריקנים הללו…”

• איֿֿ-י, שד! - קרא פתאום בקול, הניף את ידו ובכל כחו זרק את מקלו הרחק לפניו, עד שנשמעה שריקתֿֿ-האויר.

• בחור זה יוצא מדעתו – אמר סמלסקי.

חֿֿ-חֿֿ-חא! שפר, אמת שדעתו נטרפה עליו? – שאלה מדם רבינוביץ בצחוק קל.

שפר ידע שהצעירים לבו צחוק זה על פניה, הדליקו את האור הגנוז בעיניה… ורצה לומר לה דבר גס ומדאיב, אך התאפק ושתק.

• איזו רוח רעה נחה עליו היום – מלמלה רבינוביץ כשלא קבלה ממנו מענה.

“… לכאורה הרי זו שטות… הרי הבתולות הללו אינן בתולות, אלא תינוקות ממש וזו – אינה אלא אישה עירונית, שכל חייה מתרכזים בבעלה ובילדיה, ואגב אורחא היא נהנית גם מחלקותיהם של גברים אחרים. דבר ידוע… אלא מאי? סתם… יפות הן השד יודע אותן, בלכתן שתיהן שם ושני צללים ארוכים-ארוכים נמשכים אחריהן ורומזים עליהן זה לזה בשתיקה…” לו נעים לצייר לעצמו שגם הוא מהלך שם על ידיהן, כתפו נלחצת אל כתף אחת מהן, והוא מדבר אתן על חייו המקולקלים, על חלומותיו שבטלו, וצלו אף הוא נופל מאחריו – שלשת צלליהם מתמתחים מאחריהם באלכסון הדרך…

*

אח! חמדתי הלילה…

סמוך ליער ישבו מאניה וטשיז’יק על שנים מן העמודים הקטנים, שעמדו משני צדי הדרך, והמתינו. לפנים מן היער התיראו להכנס.

וביער היתה בתחלה חשכה גדולה ולא ראו איש את חברו. חמימות של לחלוחית עטפה את כלם, קורי-עכביש היו מלפפים לרגעים את פניהם; דומה היה שהלילה גופו נח בחמימותו על פניהם, על ידיהם ודבק בהם… אך מכיון שהתרגלו קצת אל החשך התחילו מבחינים את סדני האילנות, את גופות האנשים. מכאן ומכאן נצנצה ביניהם לבנונית השמלות של שלש הנשים. שותקים היו ודוחקים זה את זה ומבקשים דרך. יש שהענפים היו משפילים על דרכם, ואלה שהלכו בראש ונפגעו היו מתרים בהולכים אחריהם: “הזהרו”. העצבים מתמתחים בחמימות מבושמה זו. מגע קל בכף זו אל זו, רשרוש שמלה, כתמי-לבנה, שבר זלזל, - כובש את הנשמה באיזה כשוף כנימפות-היער, והאנשים היו כחולמים. יש שהגברים היו תוהים בלבותיהם: חמימות ריחנית זו מנין? מנשימות הלילה או מבשר הנשים?…

יצאו אל מקום-מדרון זרוע כלו נגהֿֿ-הלבנה. אילנות התבדרו עליו רחוקים זה מזה, וכל אחד שתק לעצמו ביחידות… מאניה וטשיז’יק שוב חבקו זו את זו והתרחקו מן הכנופיה. ואיש לא ידע את סוד-הנוער שהפריש אותן מן הצבור, איש לא ידע את סוד-הנוער שטעון השתפכות-הנפש מתוך התבודדות… פתאום התחילה שם מאניה מזמרת בקולה הרך והערב:

NOTSCHI BESUMNJA, NOTSCHI BESSONNJA

Notch posliednjm ognsem osarjonnja… *

קולות השירה היו מסתננים דרך הענפים וסבכים ומגיעים אליהם כל כך נוגיםֿֿ-נוגים.

• אה, שדה! מיטיבה לזמר… העיר סמלסקי.

• טס! הניחו לשמוע – השתיקתו רבינוביץ, והלכו שותקים ומקשיבים.

ועיני שפר נפקחו לרוחה, ופיו גם כן נשאר קצת פתוח… הצלילים נפלו לתוך נשמתו כאבנים מזהירות ודלחו אותה, ובלבלו אותה והעלו מקרקעיתה כל מה שהיה שם טמון, משכבר הימים; ונפשו היתה כל כך דואבת, כל כך דואבת ונושה בו ולא ידע מה… היא שרה על העלים הנכמשים בסתיו, על חדות-חיים מאוחרה, על “לילות נדודי שנה, לילות שגעון”… והוא חטף, בלע, קלט מן האויר את הצלילים הנוגים, הצלילים המדאיבים כל כך. נדמה לו שהיא מזמרת על עלומיו הוא שהלכו לבטלה, בלי שמחה, ואינם חוזרים שוב עולמית, על חלומותיו שנבלו ואין להם שום תקנה… והתפלל בנפשו על עוד צלילים רכים, עוד מלים נוגות וטובות. עוד! ועוד!…

רעם מחיאות-כפים הבהילהו והתנודד. קול השירה פסק. מתרעם וכועס פרש שפר מן החבורה. צר היה לו על שפסקה הזמרה בזכרונות נחרת הבית הראשון, וחזר וחזר עליו כמה פעמים בפני עצמו:

NOTSCHI BESUMNJA, NOTSCHI BESSONNJA

נדמה לו שאותן הבתולות, שזהורי שמלותיהן נשקפים ממרחק החשך באגדת-קסם, - קרובות אליו מאד. שהן מבינות, חשות מה ששום אדם אינו יודע ואפשר מה שלא ידע הוא בעצמו בבירור, ולבו נמשך אחריהן.

לילות שגעון, לילות נדודי-שנה, לילות מוארים באש האחרונה…

הוא נגש אליהן. הבתולות כאלו נפגעו מקרבתו והפסיקו באמצע דבורן.

• הפרעתי?

הגחוך הקל שטס תוך כדי דבורו מסביב לפיו הביע בודאי איזה צער, מפני שהעלמות מהרו להרגיעו. רגעים אחדים הלכו והקשיבו אל פסיעותיהם העמומות על גבי האזוב הרך.

• טשרר… טשר… – נשמע פתאום מאיזה מקום מבין הענפים.

פני טשיז’יק הפיקו חרדה.

• מה זה? - שאלה בלחש והקשיבה אל הצוחה שנמרצה.

ט’ס! המתינו… – לחשה גם מאניה בפנים מאומצים והרימה את כפה כלפי אזנה. עמדו והקשיבו.

• טשרר… טשר…

• הרי זה קול העוף – באר שפר.

• משונה – הביעה טשיז’יק מורגעה, ופסעה הלאה.

• טשיר… טשיר… – נסתה מאניה לחקות את הקול וצחקה.

נשבה רוח לחלחה ונדנדה את רעמתה של טשיז’יק, עד ששערותיה היו נראות כבעלותֿֿ-חיים. הבלוזה הדקה של מאניה הזדעזעה ופעמים שדבקה אל בשרה והבליטה את שרטוטי גופה. האויר נסתפג כלו בריח של זפת וארנים. העלמות שאפו את האויר מלוא ריאתן. ושפר התחיל פתאום נוקש במקלו על האזוב הרך, על הענפים, לחץ את שני אגרופיו ועשה איזו תנועה נמרצה, עצבית ומשונה. תשוקה עזה תקפה אותו לרוץ, לתפוש את מאניה וטשיז’יק בידיהן ולרוץ אתן, נתאוה להוציא איזו קריאה מפיו. מחמת התאוות הללו גדלה בו עגמתֿֿ-נפשו עוד יותר. ועוד יותר הצטמצם כלו והכניס את ראשו אל בין כתפיו.

• מפניֿֿ-מה שותק אדוני? - שאלה מאניה.

• ומה אדבר? שמא אפשר לדעת על מה הייתן נדברות בגשתי אליכן?

שאלה זו היתה שלא מן הענין. שפר הרגיש מיד בדבר ולבו נכוה.

• כלום דבר-זה הוא ענין לאדוני? - שאלה מאניה שהלכה באמצע, בכפיפתֿֿ-ראש קלה כלפי טשיז’יק ובמבט אלכסון ושטחי לצד.

• ומדוע לא?

­- כך, הריהו אדם רציני כזה, ואנו ילדות קלותֿֿ-ראש.

פני שפר נעו בעוית-רגז ועשה תנועה משונה בידיו…

• רציני! – קרא – רבונוֿֿ-של עולם! מנין לכלכן שאני אדם רציני אני?

מתוך קולו נשמעה מעין התמרמרות על איזה עלבון.

• מה? אינך אדם רציני? – שאלה מאניה בתמיה עגבנית, וכדי לפייסו, מהרה ואמרה: אבל אין זו אלא ליצנות… טשיז’יק, הרי אפשר לומר למר שפר, א?…

עיני טשיז’יק היו מביטות באותה השעה למרחוק. נלחצה טשיז’יק פתאום אל מאניה ואמרה בקול תינוק נפחד:

• מאניה! מה זה שם? שם… אתם רואים? - ומעיניה נשקף פחד.

• היכן? איננו רואים.

• הנה, שם! רואים אתם, שם…

בזוית אפלה ורחוקה פזזו קוי-אור אחדים על הענפים הרועדים.

• שטיה! הרי זו הלבנה שם, אור הלבנה, ותו לא…

• הלבנה? כמדומני ששם הולכת איזו תמונה… אינכם רואים צעיף לבן?… – דברה-בנשימה תכופה וברוח נפעמה.

חבקה את זרוע מאניה ונלחצה אליה בגופה.

שלשתם עמדו והסתכלו בכתמיֿֿ-הלבנה הזעים, שהפחידו כל כך את דמיונה של טשיז’יק.

• הלבנה! מובן שאין זו אלה הלבנה, מיד ניכר הדבר. מה לך פיז’יק שלי? למה נעשית היום עצביית כל כך, שטיה?… כך, - אמרה פתאום – אדוני רוצה לדעת במה נדברנו? לכאורה אין אלו אלא דברי שטות. סתם! דברנו… היינו הולכות ושותקות ומסתכלות בשמים. ורגש אחד משותף תפש פתאום את שתינו, מעין עגמתֿֿ-נפש תקפה אותנו. על מה? משום מה? לא ידענו. והנה הולכות אנו, וחושבות משום מה באה תוגה זו בלבנו. והנה טשיז’יק אומרת… שבלילה כזה טוב לאהוב… ואני אמרתי, חא חא, שלא רק בלילה כזה אלא בכל הלילות טוב שלא להמנע מאהבה… מה? וכך היינו הולכות ודוברות… בבקשה אל נא תגלה לאיש, והיינו דוברות על אודות האהבה. מה? ענין יפה, א? חֿֿ-ח-ח…

• כמובן, הרי זה ענין של פיוט, אמר שפר באירוניה – להלך בליל-לבנה ולדבר על אהבה… פיוטיות!

• ודעתי אני, שפיוטי יותר ויפה יותר לא לדבר באהבה, אלא לאהוב ממש. מה? חא, חא, חא.

• אלהים! מה טוב… – קראה טשיז’יק פתאום ועיניה תעו בלילה. ומה טוב הלילה או האהבה לא אמרה.

נשמתו של שפר נעשתה פתאום שוב עכורה ומכווצה: עלמות-חן אלו לא אליו תבאנה להשקיט את עגמת-נפשן המתוקה, את געגועיהן לאהבה, לא אליו תבאנה…

• ומשום-מה שותק אדוני? - שאלה אותו מאניה וסקרה אותו בעינים חודרות, כאלו התכונה לתפוש על פניו גחוך של אירוניה.

המ! אתן אומרות אהבה. מה אהבה, לכאורה? לא כלום. ותוך כדי אמירה, חשב בלבו, לא צריך. למה לצער אותן?" וכח טמיר דחה אותו להדאיב ולעקוץ בלשונו.

• מה פירוש “לא כלום”?

• לא כלום. אין האהבה אלא אגדה, בניֿֿ-אדם חולים בדו אותה.

טשיז’יק הסבה פתאום בתנועה נמרצה את פניה אל שפר ושאלה:

• מה אמר אדוני? מה? אנשים חולים? למה “חולים”?

• אהבה, שאין ספוקה בצדה, הרי זו מחלה.

טשיז’יק הסתכלה בו ושתקה, כאלו דבר-מה לא היה מחוור לה.

אדוני אמר: בדו… – הביעה אחר רגעים אחדים.

• כך, ומוסיפים לבדות.

• אבל… אבל, אדוני! והמציאות מהי?

• המציאות? הע? הע… תאות המינים, זכר ונקבה, ותו לא, הע…

• אי, אי – קראה מאניה ונענעה בידיה, כזו שנכוו אצבעותיה – לא, מר שפר, תהא האהבה מה שתהא, העיקר שטובה היא. למה אכחד, טובה היא, ודי!… אלך אליהם! – קראה פתאום, עמדה והלכה אל החבורה. נשמע היה הד קפיצותיה העמומות עולה מתוך רשרוש-שמלה וצפצוף שפתים עליז.

נגשה אל מדם רבינוביץ, חבקה את זרועה ואמרה לה:

• הוי, יקירה! אלמלי שמעה את הפילוסופיה ששפר מטיח שם… האזנים “נובלות”.

• על מה?

• על האהבה, חא-חא…

• על האהבה, חא, חא, חא… שאני משערת… והיא נמלטת מפילוסופיתו לכאן? הרי זה מסתבר מאליו.

מאניה הבינה את הרמז ולא מצאה לכתחלה תשובה נאותה, רק חשה שאזניה אדמו קצת. אחריה הלך סמלסקי ודבר בקולו הרוה, שכל כך אהבה אותו. בכל כחה התאפקה שלא להפנות אליו את פניה, כאלו חששה שמא תלכד באותה ה“מציאות” שעליה הטיף שפר…

• ובאמת – אמרה בכדי להשתמט תשובה – משום מה הוא רע כל כך שפר זה?

• מי יודע. לדידי הוא עלוב. המאושרים אינם רעים. מאניה לא שמעה את תשובתה. אליה הגיעו מלין של בדיחות שלחש סמלסקי אל אחד מבני-החבורה. לא יכלה להתאפק וצחקה אף היא. אבל גברה על יצרה ולא הסתכלה בו. הרי גופו בריא, גמוש וקל בתנועותיו, הרי פניו כל כך יפים, רעננים, וצחוקו הרי יפה כל כך!…

סוף סוף לא התאפקה. הפקיעה את ידה מזרועה של רבינוביץ והלכה אל סמלסקי.

בתחתית המדרון, בצל אורן אחד, עמדו שפר וטשיז’יק. נשען בכתפו אל האילן עמד שפר ונקש מתוך פזורֿֿ-נפש במקלו על הקרקע ונהנה בנפשו מצער-הילדות שהסתמן על פני טשיז’יק העצביים והמפוחדים. שעה קלה עמדה שקועה בהרהורים, כאלו בקשה בנפשה פתרון לאיזו שאלה חמורה ומציקה, פתאום קפלה את כפיה השטוחות לפניה, ואמרה בקולה המחנן:

• אלהי! הרי ישנה אהבה טהורה… קראתי על אודותיה, ואני יודעת… אהבה טובה! טהורה באמת!

פני שפר נעוו מתוך גחוך ארסי. סר מן האילן, נגש אליה והרכין את פני סמוך-סמוך אל פניה, עד שלעיניה היו נראים רק ספיח-זקן, קמטים, קמטים ודבר-מה מלגלג ורע. היא לא נעה ולא זזה, כי אם הציצה בו מתוך פחד של צפיה..

• המ… תשמע נא, חביבתי! – אמר ונשם בפניה – הרי אני לפניה מכוער כזה. אבל נשמתי טובה, תאמיןֿֿ-נא, טובה וטהורה, מפני-מה לא אהבו אותי… מפני מה אין מרתי אוהבת אותי?

עשתה פסיעה לאחוריה.

• עֿֿ-ע… אדוני לא מצא עדיין אותה האשה… עדיין יפגע באשה שתאהב גם אותו.

• אימתי? אימתי?

פתאום הרים את ראשו ונרתע לאחוריו. נבהל מן המחשבה שחלפה במוחו: “מה עשה? מתאונן לפני תינוקת זו? הוא כמתחנן לפניה?… בזה את עצמו. מה תחשוב עליו? האחת ברחה, וזו…”

• עח, יקח השד! – לא התאפק וקרא בקול. לסתותיו התעותו בתוך כך באופן משונה ונתגלתה שורת שנים חרוקות.

נגש שוב אל האילן, שנשען אליו קודם לכן, ונבלע בצל.

היא עמדה על מקומה בראש מוטה. הלבנה שפעה עליה הרבה אור ולחבורה שעמדה בגובה המדרון נראתה טשיז’יק, לבנה ומוארה כלה, כתמונה-אוירית מרוקמת בקוי-לבנה… בוגרוב עמד שם יחידי ובפנים מתרעמים ובגבות משפלות השקיף למטה והשתדל לחדור בעיניו אל החשכה. לבסוף קפץ ורץ אליה. היא הרגישה בו – ובתנועה אינסטינקטיבית נמשכה אליו, כאלו בקשה לה מפלט ומנוס…

שפר יצא מן הצל ופניו נראו שוקטים, רק לגלוג דק ודוקר היה מפזז עליה.

• נו, אני עוזב אתכם כאן והולך לי. הדברו, הי, הי, לחוד, והמעשה, כמובן, גם כן לחוד, הי, הי, הי…

והלך לו.

ותוך כדי דבורו הרגיש שדבריו אלו היו מיותרים לגמרי, לבו היה נוקפו, והוא הלך וזמר בלחישה:

NOTSCHI BESUMNJA, NOTSCHI BESSONNJA, כאלו אמר להשקיט בזה את המית-הלב. את מאניה ואת סמלסקי לא מצא בתוך הכנופיה. הם התרחקו אל אחת השדרות. על מצע מעילו של אחד הצעירים שכבה מדם רבינוביץ שטוחה על צדה ותומכת את לחיה בידה. מתחת לפיניואר הרחב והקל, היו בולטים השרטוטים הרכים והיפים של גופה הגדול והמלא, ודומה היתה לאיזו פנתירה יפה ואיתנה, שמכירה ביפיה ובכחה. קווצה אחת משערותיה, הפרועות מחמת שכיבה, נפלה על לחיה, ובעיניה נצנץ הליל עם הלבנה שלו באור שחור ובלתי מובן. והיא הרגישה בזה, מפני שכל כך משונה היה צחוקה העצור והמוצנע. כל כך משונה היה לראות אותה, הצנועה, והזהירה תמיד בתנועותיה, כשהיא קוטפת בכף ידה הלבנה ככסף את העשבים וזורקתם על ראשו של הצעיר ששכב על כרסו לא רחוק ממנה, ראשו נשען על שתי ידיו ונושם בפניה, נושם באש תאותו. הוא מתלוצץ ודובר, שהיא מתקנאה בודאי בבתולות הללו, שהן עדיין בנות-חורין ומותרות לכל איש… והיא זוקפה עליו פנים תמהים כביכול: “מה אתם אומרים עליו? מהו בעיניכם בשאלתו? הרי יש לה בעל, בנים והיא אוהבת אותם, ומה לה עוד?” והוא משיב לה באותה החוצפה הרגילה אצל גברים מאמינים בכחם והשוחדת את הנשים, - שהמלה “בעל” בכלל היא חולין כל-כך ומחוסרת ענין… “מה אתם אומרים לחוצפה זו?” קוראת היא בזעם מעושה וסוטרת על פניו בזלזל שבידה…

הם דברו בטון מרפרף ובדיחי והציתו זה את זו בנשימותיהם. נשען בשכמו אל אילן אחד, בידים נעוצות בכיסי מכנסיו, עמד שפר וסקר אותם כאלו מגובה ומתוך לעג. הרגישה בזה מדם רבינוביץ ולא נעם לה.

• אדוני שפר! - אמרה לו – איזו רוח רעה נכנסה בו היום? הרי הוא מהלך כאדם שיש לו תרעומות על העולם. ישב נא כאן, על ידנו. מפניֿֿ-מה הוא עומד שם?

דבריה גרו אותו, והתאפק שלא לעשות עויה של תיעוב. צחק צחוק לא טבעי וענה:

• כשאני עומד, הריני קרוב יותר אל הלבנה…

• למה לו הלבנה. וכי אף הוא התאהב?

רצה לומר: “ויהי כן – כלום תמוה הדבר?” ואולם התאפק וענה:

• מאי “אף”? לרבות את מרתי?

מדם רבינוביץ נכשלה בלשונה ומתוך מבוכה השתדלה לחפות על כונתה. אך שפר לא שמע לה, ולא נתן לה לדבר: “אין רע, אין רע, חלילה! מילא… בלילה כזה… בשר ודם… מה לעשות… אל נא תצטדק…” ומבוכתה גדלה על-ידי כך יותר.

מטה, בשפוע המדרון,

ישב בוגרוב והחזיק על ברכיו את ראשה של טשיז’יק,

ידיו היו מסתבכות בשערותיה וראשה היה כפוף-כפוף אל פניה המסובים אליו…

הלבנה השרתה עליהם את אורה ונראה היתה מרחוק כל תנועה קלה שלהם. איזו דממה משונה השתררה פתאום על שתי הקבוצות הללו.

רק לאט לאט רשרשו האילנות. באיזו זוית חשכה ומוסתרת צפצף עוף אחד, ודומה שהוא בעצמו מתפעל מסלסולי קולו המתוקים. מנבכי היער נשמעה התחלת זמרתה של מאניה, שנפסקה באמצע. ושוב דממה. מצפצף רק העוף בלבד, מצפצף במתיקות רבה כל כך. דבר-מה, כעין בועה, עלה בגרונו של שפר והתחיל צובטו, ירד אל לבו והתחיל מוצצו ויונקו. נדמה לו לשפר שעוד מעט ויבכה. נבהל והשתדל לגבור על הרגשתו זו, התחיל מהלך על שטח קטן אילך ואילך, אילך ואילך בפסיעות פעוטות ופזיזות.

נזכר במעשה שהיה בליל אביב אחד שקפצה עליו הסטיריקה, ובפחד היה עתה חושש שמא עוד מעט, עוד שעה קלה ויתחיל אף עתה צווח צווחה לא-יפה כל כך, כמו באותו הלילה. גם בלילה ההוא היתה דממה, רק צללי האילנות נעו על הקרקע. הם ישבו אז בחדרה של טשיז’יק העומד בקצה העיר. שפר יצא וישב על ספסל ותלה עיניו בשדה: שם היתה דממה שטוחה בכנפיה על האדמה… טשיז’יק קפצה דרך החלון והלכה לה לגדוד יחידה בשדה. החבורה שנשארה בחדר התחילה פתאום להתהולל. נאבקו, צחקו, זמרו. שפר התרומם מספסלו ונגש אל החלון. כשראו את ראשו נשתתקו כלם פתאום, כמו שהתינוקות מתבישים בשעה שגדול רואה אותם בקלקלתם. כלם כאלו נתבלבלו ולא ידעו מה לעשות. וצר היה לו על זה, ורצה להראותם שאף הוא יכול להשתובב כמותם, ואין מה להתביש בפניו. ועשה מעשה-ילדות, שלגבו היה שטותי, מגוחך, לא-יאה. הוא גופו הרגיש בזה מיד ונתביש. הכל נתבישו אף הם. ובכדי להשכיח את בלבול-הדעת, קראה מאניה לצאת לטיל. ובחוץ היה ערב יפה. לאט נעו צללי האילנות על האדמה ועל כתלי הבתים, וכך מתוק היה ריח השטה שזלף באויר… פתאום – אינו יכול לזכור את זאת בלי רגש של תיעוב וכאב של בושה – פתאום התנפל אל אחת הגדרות והתחיל בוכה, בוכה בקול, בצוחות משונות ולא יפות… נזכר שפר במעשה מכוער זה והתחיל רץ במהירותֿֿ-במהירות על השטח הקטן. והלב נמצץ, נמצץ… פתח את הפידז’ק, את הז’יליט, העביר את כפו הרועדת על חזהו אחת ושתים. דומה היה לו שרמשים קטנים זוחלים על בשרו מתחת לכתנתו. “אלהים!… אלהים…” דובבו שפתיו בתכיפות, אףֿֿ-על-פי שלא האמין באלהים. נסה לחדור אל נבכי היער, אבל החשך הפחידהו וחזר. האם העיקר שבחיים כבר-כבר חלף, אבד ולא ישוב עוד… האמנם עד עולם לא יחוש על פניו את נשימותיה של הנפש אהובה, יפה… אלהים!" ועמד שפר על מקומו בלי נוע, וידיו צנחו באיןֿֿ-אונים ומבטו תעה לצדדין. “אה, לחבק את מי שהיא!”… ופתאום, שלא במתכוין, נפל על הקרקע, השתטח בכל גופו, כבש את פניו בעשב הלח, וידיו היו מזדעזעות בזעזוע קונבולטי כשהן דבקות ונלחצות אל האדמה…

וכשנתכנסה כל החבורה וקראה לו לחזור הביתה, הרים את ראשו והציץ בהם שעה קלה בעינים עכורות, אחר כך קפץ ועמד בבגדים פרועים, בחזה מגולה ובראש פרוע ומורד, והסתכל בהם מלמטה למעלה בעינים זועמות, מתחת לגבות מכונסות. הוא נפחד פתאום מן ההכרה עד כמה נכרים לו האנשים הללו המקיפים אותו, עד כמה נכרים הם לו בשמחתם, באשרם, בנעוריהם. הם לא יתנו לו, ואף אינם יכולים ליתן לו, אפילו טפה אחת מאושר זה שנפשו עורגת לו כל כך. ונכרי היה גם הוא לבריות כל הימים, מפגע לשמחתם…

עשה בידו תנועה רפויה ואמר:

• לכו לכם. רצוני להשאר עוד כאן… אשוב… אשוב לבדי.

• נ’נו, שפר! כיצד ישאר כאן לבדו, מוטב שילך עמנו – דברה אליו מדם רבינוביץ.

• חייכם, מטורף הוא! – היאך זה נשאר אדם יחידי ביער, ואחר כך הולך דרך שדות, בלילה, יחידי…

• אין רע. אני הולך תמיד יחידי… תמיד יחידי – אין רע…

ומיד הפך אליהם את שכמו והלך. הלך לפנים היער, אל עבי-מחשכיו, בלי לבקש דרך. זלזלים שרטו את פניו, קורי עכביש דבקו בעיניו והוא הלך…

* *

… מדם רבינוביץ שכבה לישון עיפה מן ההליכה הממושכה, אך השנה לא באה. בקרבה תססה איזו הרגשה לא-נעימה. לבה כאלו היה נוקפה על חטא שחטאה ולא ידעה על מה. נדמה לה, שנהגה היום בחברת הצעירים קלות-ראש מופרזה, אבל לא רצתה לחטט בכך. מן הטיול ומן הצעירים ושיחותיהם נשארו לה דפיקתֿֿ-לב לא-סדורה וערפל במח, ערפל מתוק ומשכר… שכבה זמן רב והקשיבה אל הלחש שנשמע דרך קירֿֿ-הנסרים מחדרה של מאניה. שם היה חשך ובודאי ישב שם סמלסקי. נשמע היה קול אחד מחונק ומרוסק דובר ודובר בלי הפסק, נשמעה מעין לחישת תחנונים, אנחות סתר… הלחש הזה מתוך חשכה גרה את עצבי האישה הצעירה. חם היה לה, הוציאה את רגלה הערומה מתחת לשמיכה, את ידיה נתנה לאחורי ערפה ושכבה כך בעינים עצומות… בתוך הערפל שבמחה תעו קטעיֿֿ-דבורים ושיחות ששמעה היום בכל הערב. אחד מן הצעירים אמר לה ביער, שצריכה היא להתקנא בבתולות, שבנות-חורין הן והרשות בידן לאהוב את מי שהן רוצות. מה ענתה על זה?… בשום אופן אינה יכולה לזכור את תשובתה, וזה גורם לה לצער. משום מה אינה זוכרת?… רצון סתום דחפה פתאום לקפוץ מן המטה ולגשת אל החלון שהיה פתוח. במחצית גופה כפופה לגבי חוץ, עמדה והסתכלה. הלבנה, שנשכחה יחידה בשמים הרחבים והכהים; הצללים, שהתכנסו והתחבאו בצדי הכתלים והגדרים; רצועת-הנהר, שנצנצה והבהיקה מבין סבכי האילנות כקמיע גדול של כסף שנתלה על ענפי האילנות, - כל זה רומז להרהור שבצנעא, להרהור גדול ומתוק… צמרמורת קלה חלפה את בשרה מחמת רוח מצוננת קצת, ונעים היה לה מאד. חלונה של מאניה היה גם כן פתוח, והלחש היה נשמע ביתר דיוק, לרגעים נשמעו נשיקות חשאיות. יצר רע תקף אותה לשמוע את צלצולן. ישבה על אדן החלון, כשהיתה חובקת את ברכה, ורגלה השניה היתה מורדת ערומה על הקרקע, וחשבה בלבה שמאניה בודאי מאושרת עתה מאד. טוב לטעום אושר כזה. אה, מה טוב… לבה גוע מחמת מתיקות וכלה נשתתקעה בהרהורֿֿ-חטא. בלבה תפסו מקום בזה אחר זה אחדים מן הצעירים מיודעיה: פעם בוגרוב, פעם סמלסקי ופעם גבר אחר…

“והבעל”… והילדים?… "

ירדה בקפיצה מן החלון, רקקה ואמרה בקול: "טפו, הרי זה שגעון, אי!… " ונשארה רגע עומדת באמצע החדר. אחר כך חטפה ונתנה עליה את שמלתה, נתעטפה בסודר ויצאה בפסיעות חשאיות מן הבית, רגעים אחדים עמדה בחצר, שאפה באפה את בשמיֿֿ-הלול הרעננים, תלתה עיניה בצל הקילון של הבאר ובצלה של עצמה שהתמתחו על קרקע החצר, הציצה כלפי הנהר המבהיק מבין האילנות, ותמוה נעשה לה פתאום מה שעדיין לא אהבה אפילו פעם אחת. ועגמה נפשה מאד על אותם הימים, ימי בתוליה וחרותה, שעברו עליה ללא אהבה. ועכשיו?… כלום הכל אבד עכשיו ואין להשיב?… כואב היה לבה ובקשה לבכות. דומה לה, שאלו נמצאה סמוכה אצלה ברגע זה איזו נפש אחת, היתה מספרת לה הכל, הכל, את כל צערה ואת כל צמאה לאהבה. רצתה להפנות לבה אל בעלה, לכוון אליו את הרהוריה, אבל קשה היה לה הדבר בלילה זה. לה היה עתה ברי, שאת בעלה לא אהבה אפילו פעם אחת. בת מקשיבה וענותנית היתה והסכימה להנשא לאותו הבעל, שנתנו לה אבא ואמא. היו לו פנים נאים ועינים יפות ורוחה היתה נוחה הימנו, אבל אהוב לא אהבה אותו.

פתאום נזדעדעה מתוך ההכרה, שהיא עומדת כאן יחידה בלילה עם מחשבות טרופות כאלו. מה זה לה היום?… הלב הכל כך דופק - הרהורי שטות שכאלו… והחליטה להכנס אל חדרה, לשכב ולהרדם, אך מיד חזרה בה. במטתה לא ירוח לה. ויצאה מן החצר.

ודממה רבה היתה תלויה ועומדת באויר פרושת-כנפים, עד שנדמה, שאתה מרגיש בזעזועי-הכוכבים. מן הבתים היו נופלים על הקרקע צללים רחבים. מנגד היתה מבהיקה איזו זגוגית בחלון. שקועה בהרהוריה ומסתכלת בצלה הלכה לה מדם רבינוביץ וגררה אחריה מחרוזת בנות-קול גלמודות של פסיעות פעוטות… כתינוקת זו, שוב התעגמה נפשה על שהיא מהלכת יחידה בלילה, יחידה… פתאום היא נזכרת, ששם ביער נעץ בה אותו הצעיר את עיניו היוקדות, את פניה להטה נשימתו התכופה, וידיו היו נתקלות כל פעם בידיה… נזכרה בזה וחשבה: ובאמת, כלום אינה מסוגלה עוד לקבל ולתת אהבה, כלום אין גופה נאה ורענן עוד וכלום כבו כל הגחלים בלבה.

"אלהים! הרי צעירה היא, רעננה ורבת-לח, אם לא עכשיו - אימתי?… " שוע בה לבה מעצמת געגועיו.

עברה דרך סמטת-הנוצרים, החבויה כלה בצל אילנות צפופים, ונגשה אל הגשר הארוך של הנהר. שם עמדה תמונה אחת נשענה אל המעקה. מתחלה נפחדה, אך הכירה מיד את טשיז’יק. התלתלים נפלו על מצחה ועל לחייה של טשיז’יק בלי סדר, ופרועותֿֿ-זקופות התנועעו השערות על ראשה, ודומה היה שביניהן מתרחשות ורומשות מחשבותיה המבולבלות והסמויות מן-העין. עיניה היו מחמת נגה הלבנה גדולות ונוצצות באור משונה ופניה חורים-ירקרקים ומוארים באור פנימי.

• טשיז’יק! אינך ישנה עדיין? - קראה רבינוביץ בחבה וחבקה את צוארה.

• לא. איני יכולה לישון. אף מרתי אינה ישנה.

• בלילה כזה אין השנה תוקפתך. האויר כל-כך מחניק בחדר.

• כל כך טוב לי עתה, כל כך טוב! אי אפשר לישון…

שתי הנשים נשענו על המעקה והסתכלו בנהר. סיף-כסף מלוטש היה שטוח עליו, שהתפוצץ לרסיסים; המים שבקרבתו היו שחורים.

• או, מה עמוק כאן… – אמרה טשיז’יק, ואחר רגע הוסיפה – שם כל כך קר, חשך,

• נורא! - והזדעזעה כדי דבורה, ונלחצה אל רבינוביץ. “בוגרוב” חלפה מחשבה במח רבינוביץ.

• טשיז’יק! - אמרה לה פתאום - אמרי לי, את אוהבת?

• כך, אני אוהבת.

• את בוגרוב? הוא בחור טוב.

• כך? הוא טוב! א? - קראה ועיניה אורו משמחה ותודה.

• חזות פניו גלויה וטובה כל-כך.

• באמת? א? - פניה הפיקו התעוררות ובקשו לשמוע עוד ועוד…

מדם רבינוביץ חפצה לומר לה דבר-מה, אך פיה נשאר פתוח וזקפה עינים תמהות על טשיז’יק: מאיזה מקום, סמוך אצלן, נשמעה יבבה נחנקה, חשאית וממושכה. שתי הנשים הביטו זו אל זו… פני טשיז’יק נעשו מפוחדים.

• מה זה? - שאלה.

• לא כלום. זוהי בודאי צוחת איזו צפורֿֿ-ליל - ענתה מדם רבינוביץ ומיד חזרה שוב לענינן:

• טוב שאהבת בחור כזה.

• מדם רבינוביץ! נורא לאהוב, נורא מאד! הרי איני ישנה וחושבת, וחושבת, ורק אחת אני חושבת. מתוק, טוב לאהוב, אבל נורא, מדם רבינוביץ! כשהוא מנשק, כשהוא חובק…

וכבשה פניה בשתי כפות ידיה. ה

הרהורים זרים, בלתיֿֿ-מסודרים, כהילות פראים פשטו על נשמתה, כבשוה ומלאו אותה חרדה… טלטלה פתאום בתלתליה והסירה את ידיה מעל פניה.

• מדם רבינוביץ! תאמר נא לי אף היא, האהבה פעם בחייה? רצוני לומר בבתוליה? אומרים שאין אהבת-עולם, ישנה רק אהבת-שעה. כלום אמת הדבר? סופה של כל אהבה לחלוף כחלום. ומה נשאר אחר כך?…

• המ! טשיז’יק שלי!… כן. האהבה היא חלום עובר, אבל אשרי מי שחלם חלום זה פעם אחת בחייו, ולוא רק לשעה אחת. יפה אותה שעה אחת ואשרי הזוכה בה!…

ושוב התמתחה פתאום באויר, כעין רצועה מתנפנפת ומזדעזעה, יבבת-חשאין דקה, טרופה ומרוסקה… הפעם נדמה להן, שהיא באה מן הערבה העומדת אצל הגשר, כפופה אל המים.

• מה זאת?

שתי הנשים הסבו בחרדה את ראשיהן לאותו המקום שהיבבה הגיעה משם. עיני טשיז’יק נתרחבו, וכשהיא נלחצת לגופה של רבינוביץ אמרה לה בלחישת יראה:

• כמדומני שאדם יושב שם, כפוף…

• הבלים! אין זה אלא צל. של בול-עץ וכדומה - ענתה רבינוביץ, כשהיא חובקת את הגוף הצעיר והמעודן של טשיז’יק וסופגת להט אשו.

וחבוקות ודבוקות זו בזו עמדו שתי הנשים ושפכו שיחן זו בחיק זו. מדם רבינוביץ ספרה בלחישה רותתת ובנשימה קודחת על איזו אהבה מדומה, אהבה בת יסורים גדולים שסופה תליה. ספרה בהתלהבות בהתרגשות ובפרטיות מתמיהה.

פתאום ראתה את פני טשיז’יק הנשואים אליה והרי הם מפיקים הקשבה ואמונה, ופרצה פתאום בצחוק.

• ח-ח-חא!… הרי כזבתי לך! פתיתי, הרי כזבתי לך! מימי לא אהבתי שום אדם ולעולם, לעולם לא אוהב עוד, ל-עו-לם… שומעת את, טשיז’יק, ל-עוֿֿ-לם לא, חֿֿ-חֿֿ-חא… – ומדם רבינוביץ פרצה פתאום בצחוק היסטירי…

טשיז’יק זקפה עליה עינים נפחדות ותמהות וקראה בחרדה: מדם רבינוביץ!… אז התגברה זו פתאום על עצמה ואמרה בטון אחר, משונה מאד:

• נו, די להשתטות! עת לישון. לכי, חביבתי! עת לישון. טשיז’יק חבקה את זרוע חברתה, נלחצה אליה ושתיהן פסעו פסיעות אחדות לצד שפת הנחל. מתחת הערבה התרומם פתאום איש אחד בראש גלוי ופרוע, ומהר לעזוב את מקומו בפסיעות פזיזות כבורח.

• שפר! - נזרקה מתוך חרדה סתומה מפי שתי הנשים בבת אחת ונתעכבו קצת במקומן.

• משונה הדבר! - אמרה לבסוף מדם רבינוביץ. – אדם משונה…

טשיזי’ק הנפחדה התיראה לילך לבדה אל ביתה ומדם רבינוביץ לותה אותה. כל הדרך שתקו ולא דברו כלום.

השחר כבר עלה בשעה שמדם רבינוביץ חזרה לביתה. השמים חורו, הכוכבים קטנו וכבו אחד אחד, כאלו התרחקו ועלו, התרחקו ועלו למרום, אל כסא הכבוד… והצללים על האדמה נעשו קלושים יותר. מאחת החצרות ראתה את סמלסקי יוצא: רגע נתקלו מבטיהם זה בזה וסמלסקי מהר ונעלם שוב באותה חצר. לכתחלה תמהה מדם רבינוביץ - מה לו ולכאן, לבסוף נזכרה בדבר וגחכה. היא נזכרה, שבמקומות הללו נמצאים אוכלסי “אותן הנשים”… ממאניה - לכאן. כך הם הגברים, טפו!… חשבה בלבה מתוך ליאות גדולה…

… כבר האיר הבקר. העשבים הבהיקו מטל. וזמרת-צפרים רעננה ומצלצלת נשפכה באויר. ורבינוביץ יושבת עדיין על הרבדה וחושבת… היא חשבה על חייה העוברים בלי תוכן ובלי ניצוץ של אושר. חשבה על אותו הקץ, שכל כך מתיראה מפני טשיז’יק. הרי חולף האביב, חולף הקיץ ונכנסים ימות גשמים ורוחות קרות. כמו אשתקד יושבת היא בעיר, בדירתה שכבר נמאסה עליה עד לגעל-נפש, מפטפטת לפני המיחם עם מטרוניתות כמותה, מטפלת בחדר-הבשול ובחדר-הילדים, ולכל כליון נפשה וגעגועיה הרבים לא היה זכר.

“לכל סוף”… חשבה.

אודיסה, 10 מאי, תרס"ז.