I.    🔗

יחידה היתה דינה מהלכת בכל בקר ובקר בחדרים המרוחים של בית אמה, ובידה אלונטית, שהיא מוחה בה את האבק מעל כלי הבית. לאט לאט, בעצלתים ומתוך פזרון־נפש היתה מטלטלת ממקום למקום, כשהיא מנגנת בלחישה, מתוך החוטם, תחלתו או סופו של איזה נגון נושן ונשכח, שנופל פתאם לתוך הפה מאליו, כמו פתקא משמים, ושוב אינו יוצא מלבך ואינו פוסק מפיך כל היום כלו… יש שהקור משמיע בחוץ כעין קול נפץ, אחד מכתלי־העץ של הבית מזדעזע — דינה נבהלת ומפסיקה את נגונה. היא תולה עיניה בשמשות המחופות כפור ומאזנת; רחוקה מכאן, שם ממעל לגגות העירה, זועפת ומקוננת הרוח. על מה היא בוכה כך?… יחידה יחידה, על פני ערבות־שלג סובבת היא, משוגעה מגדל בדידותה, מעמק מכאובה, מיבבת היא וצוחקת, מיבבת וצוחקת… בעוד רגע ודינה סובבת שוב בחדרים הרחבים, מנקה את כלי הבית, פעם כורעת ברך ופעם מטפסת ועולה על כסאות, מנקה ומזמרת בתוך כך את נגונה… אחר כך היא מתרחצת בצוננים. מקפדת היא שיהיו גלידי קרח דוקא צפים בתוך מימי הרחצה. והיא מתענגת לראות את בשרה הרענן, הורדי. כשהיא סורקת את שערותיה לפני הראי ורואה בו את החורון העמום של פניה עם זוג עיניה הגדולות שנגה־מים מנצנץ בהם, עם שערות הסמט הרכות, המסתלסלות במרי על מצחה, — הריהי ניהנית מעצמה הנאה גדולה ושאלה מנצנצת במוחה: "להיכן יש ללכת עכשיו?” מתאות היא להנאות גם את אחרים ביפיה — והיא מתעטפת בחפזון בסודר ויוצאת ללכת אל הקונטורה של בית־הבורסקי שלהם העומד בחצר. אמה עובדת באותה קונטורה כל היום. החצר הגדולה והרחבה מלאה כלה מיני ארגזים ועגלות וקרונות. ביניהם מזדקרים אנשים שונים טרודים ומטורדים, ודינה הבקיעה לה דרך בתוך כל אלה בעמל רב. הקונטורה היתה צרה ומזוהמה. אמה עמדה שם לבושה אדרתה הקצרה ומעוטפת בסודרה האפור בתוך ערב רב של אכרים ועגלונים ותגרנים, הרועשים ומדברים סביבה כלם בבת אחת ובקול רם, מדברים בלי סוף. וכל כך יבשים היו אז פני אמה החורים, עד כי בלב דינה התעוררה חמלה עליה. היא נסתלקה לזוית אחת, עמדה ונסתכלה משם באמה ולא הבינה בשום פנים, מה לה ולבריות אלו. לבסוף הרגישה בה אמה וקרן בן־רגע, קרן חם, חלף על פניה. היא עוזבת את קוניה ותגרניה וקרבה אל בתה, מנחה את שתי ידיה על כתפיה ומציצה ברוך ובחן אל עיניה.

— ואני לא הרגשתי בך, בתי? מדוע לא לבשת ז’קט בשעת קור כזה? אכלת פת שחרית, בתי? — כך היתה מקפת אותה בשאלות שונות תכופות ומהירות, כאילו חששה שמא יפסיקוה. ואמנם, מיד היו מסיחים את דעתה מבתה. דינה נשארת שוב יחידה בזוית שלה, ואמה — עם תגרניה. יש שמציצה דינה אל הפבריקא, הסמוכה אל הקונטורה. שורות שורות של בחורים ואברכים בכתנותם הכחולות והזהומות עומדים שם לפני סדניהם ועובדים. השרולים מופשלים עד המרפקים, שרירי הידים מתמתחים ותופחים, ולמראה כל זה אוחז את דינה מעין תאבון, להתיצב אף היא לפני הסדן עם סכין חד בידה, להפשיל את שרוליה ולחשוף את זרוע כחה… בנפש ריקה היא שבה מן הקונטורה לבית. נוטלת היא מעדר מחדר הבשול, קושרת כנפות סודרה לאחוריה ויוצאת אל החצר ומתחילה לחתות את השלג שלפני הבית ולפנותו לצדדין. היא התחממה מתוך עבודתה, והיתה מחייכת לעצמה כל פעם, כשנעצה את המעדר עמוק בשלג הרך והוציאה אותו אח”כ כשהוא טעון ופרקה מעליו את המשא בקושי לכאן או לכאן. יש שרוח קלה היתה זורה אל פניה את האבק הקר והרך, ואז היתה צוחקת לעצמה בקול. אבל פתאום נעשית לה העבודה לטרח והיא משלכת מידיה את המעדר. נכנסת לבית ויושבת אצל החלון. שעות שלמות יושבת היא לפני חלונה, יושבת ומסתכלת אל החצר. בעד קיר־הנסרים נשמע מחדר־האורחים שקשוק השעון. ודממה בכל הבית, בכל חדריו, דממה… ודינה מציצה מתוך הדממה אל הטרוף, המבוכה, הזוהמה וההמולת הרבה שבחצר; והבן לא תבין, איזה מכשף רע לקח את אמה שבי וחבש אותה שם בתוך אותה הזוהמה והערבוביא. והרי היא זוכרת, שבעוד אבא היה חי ואמה היתה יושבת בית, היו לה, לאמה, קומה זקופה ונאוה בשמלתה השחורה, פנים לבנים ושלוים, עינים טובות עם מבט רך ומחמם כל כך את הנפש… מעל גג הפבדיקא התנשאה ארובת־ברזל גבוהה־גבוהה, שהיתה מקיאה מלועה פקעות של עשן, דולקות זו אחר זו, זו אחר זו, מעלה מעלה: ומתמסמסות ואינן… "פַח־פַח, פַח־פַח” פחפחה הארובה בכבדות ובקול צרוד השמימה ודינה היתה מסתכלת ומהרהרת, שכל אלו הבריות הטרופות ודחופות ומתרעשות בקולי קולות על פני החצר, כל אותה ההמולה והטרדה בקנטורה, כל אותם הפועלים עם שרידיהם התפוחים שלפני הסדנים — כל אלה ביחד הם מין בריה אחת שאוספת את כל כחותיה כלם ומאמצת את כל האנרגיה שבה, עד שהיא מוציאה אותם כאנחה כבדה זו הפורצת דרך הארובה אל השמים, מקום שהרוח מנדפת אותה שם מלמעלה, מפזרתה באויר העולם — והיתה לאפס ואין… וכשתקוט עליה נפשה לישב לפני החלון, נוטלת היא אחד מספרי הרומנים שלה, ועטופה כסודר, היא משתטחת על הדרגש וקוראת. קוראת היא זמן רב ובלי הפסקה. חולפות, חולפות על ראשה שעות אלמות, סמויות מן העין… חולפות על כנפי דממה. רק שקשוק השעון ורחש הדפים מרחפים בחדר מוצנעים, עצורים ושקועים בהרהורים אחר־כך היא משלבת את הספר על הקרקע, שוכבת פרקדן, חורה, בשערות פרועות, מתעטפת בסודר יפה יפה מתוך צמרמורת קלה ותולה את עיניה העיפות בתקרה. במוחה ערפל ובלבה עקת־צער סתומה… על אותם הבריות, על אותו העולם, שקראה עליהם, היא מהרהרת ומהרהרת. שם, באיזה מקום בתבל, ישנם בני אדם בעלי תאוות אמיצות, אוהבים ונאהבים, סובלים ושוטמים, עליזים ושמחים. כלום אינה יכולה היא לאהוב ולחיות כאותן הגבירות הללו של הרומן? אלו היתה אף היא ביניהן!… כלום אינה צעירה ויפה? וכך מתאוה הלב לאהוב, כך משתוקקת היא לאושר מופלא ממנה…

בחור אחד היה בעיר־המחוז שלהם וקוליה שמו, הבחור היחידי, שידעה אותו דינה מילדותה והיתה מדברת עמו בלשון נוכח, מתגוששת עמו ואוהבת אותו בסתר. הרי זה היה בן רוקח עשיר אחד, עלם צעיר בעל פנים חכלילים, שבעים ומפונקים. בנעוריו ישב בעיר הפלך, התלמד, אבל ב“נסיון” לא עמד. ביד אביו עלה לקנות בשבילו באחת הגימנסיות תעודת רוקח, וקוליה שב לעירו שבע רצון והתחיל “חולם” על דבר נדוניה רבה ועל פתיחת אפותיק משלו. את דינה אהב בלב שלם, אבל משעה שאביו נעשה שותף בעסקי הבורסקי, נעשה קוליה טרוד בעניני האפותיק ולא יכול להרבות ולתכוף את בקוריו בבית דינה. כשנפנה מעבודתו היה רץ תיכף אליה, ושניהם שמחים, יושבים בחדרה שלה שעה מרובה ומפטפטים. יש שהוא נזכר פתאום בתוך שיחה באיזה ענין והוא מוציא את פנקסו מכיסו, מדפדף ומעיין בו, ומתחיל מספר לדינה בעניני מסחר. דינה אינה מבינה כלום, אף־על־פי־כן היא מקשיבה, כביכול, בשום לב, מציצה ומציצה בו. פתאום היא נכנסת לתוך דבריו ואומרת: — הבה לי את מסרקך! כמדומה לי, שאם אסדר את שערותיך לכאן ולכאן, ושביל באמצע — והתאים הדבר אל פניך ביותר. קוליה מתרגז על זה. היא חוטפת מידו את פנקסו, זורקתו ארצה, ומתחילה להתגושש עמו וניהנית הנאה גמורה כשהיא גוברת עליו. פתאום נכנסת האם ודינה מתביישת. שערותיה פרועות ופניה לוהטים… נו, מי גבר? — שואלת האם בגחוך קל וטוב ושומעת בתשוקת ענג את דברי בתה, המספרת על גבורותיה ונצחונה. האם צוחקת ומכסה במקצת את פיה בראשי אצבעותיה כדרכה. ולדינה נראית אז אמה צעירה וחביבה משהיא. אך קוליה מרים פתאום את הפנקס מן הקרקע, נגש אל האם ומתחיל מתלחש עמה שוב על אודות עסקיהם. דינה יושבת לבדה, שוחקת, וממתנת, ולבסוף אינה יכולה להתאפק והיא סוטרת באצבע על חטמו של קוליה. — רב לך, דינה! — מתמרמרת האם — חייך, בשנותיך צריך כבר אדם להיות רציני יותר, ואת משתטית כתינוק ממש… ובכל ערב וערב, לשעת התה, מתכנסים מכרים. בא הדוד משה, שותפה של האם מראשית הוסד הפבריקא. יהודי שמן, שכרסו המחודדת הולכת לפניו וצוארו מבצבץ ותלוי כנקניק עב מאחוריו. שני כפתורי אפודתו אינם מרוכסים עולמית, ובין אצבעותיו נעוצה תמיד חתיכת סיגרה. באה הדודה אנה עם פינסנה רכובה על חוטמה; ראשה עומד על צוארה, כמסומר, בלי תנועה כאלו היא חוששת שמא תשמט חלילה הפינסנה מן החוטם. בא גם רוזנבלום, אביו של קוליה, אדם קרח בעל סנטר כפול ופינסנה של זהב, ורחב דעת מטבעו. גם את חוטמו הוא גורף בהרחבה יתרה, בשריקה גדולה שנשמעת למרחקים. הם שותים תה, סועדים ומשחקים בקלפים. אמא, בשמלתה השחורה ובמטפחת המשי שעל ראשה, בפניה החורים והשלוים, במבטה הרך ובגיחוכה הקל, שוב נעשית חביבה, טובה, מפיקה חן. הם מפטפטים, משמיעים חדשות נושנות בנוסח מחודש קצת, מסיחים בפבריקא. הדוד משה מתאונן על הפועלים שנעשו בזמן האחרון עזי פנים ביותר ו“יחסנים” גדולים; קוליה מספר בלחישה קצת על אודות איזו אספת פועלים חשאית מאחורי בית העלמין. על פני הכל נשפכת פתאום רוח של דאגה, ומתחילים מדברים על “אותה החברה”, אלו ה”ציציאליסטים”, מדברים בזעם, בארס ובפחד מסותר. מספוריהם נשקף אל נשמתה של דינה איזה סוד של אנשים משונים, שאינם דומים לכל, שעל חייהם ומעשיהם צריך לדבר בלחישה, בחשאי… אך בלי משים מתחלת השיחה לנטות אל עסקי הפבריקא, אלה חשבונות וה”קומבינציות”, והכל נעשים כבדי ראש. דינה נזכרת בחצר המזוהמת ושעמום תוקפה. היא עוזבת את השלחן ופורשת אל חדרה.

יש שסרה אליה בערב חברתה, סוניה שולמן, בחורה עליזה בת שבע עשרה שנה. שתי הבחורות נסגרות בחדרה של דינה ו“מהפכות עולמות”, עד שבחדר האורחים מכישים בשלחן ומבקשים שתשקטנה. סוניה מתיצבת מאחורי כותל הנסרים, מקשבת למה שמדברים שם ומחקה בחשאי את תנועותיו של כל אחד ואחד, מעוה את פניה עויות משונות ושולחת לשון — ושתי הבחורות “מתגלגלות” מצחוק. אבל תיכף תקוט נפש דינה בכך והיא מתחילה להתגושש עם סוניה. המטה נעתקת ממקומה, הכסאות נופלים, השלחן נהפך, ושוב גערת נזיפה מן החדר הסמוך… פעם אחת השתמטה סוניה מלהתגושש, הכתה ומרטה אותה דינה. — תתגוששי? תתגוששי? — קראה לה דינה — אם אין — אמיתך. התמרמרה סוניה: — הניחי לי! הכל יודעים שבת כח את. פסס! דבר גדול ברך אותה אלהים באגרופים… — בודאי, בודאי! — השיבה דינה — הרי אני חזקה! הרי אני בחורה שיש לה אגרופים אמיצים. ואת מה? אמרי נא! אדרבה! “חי —חי — חי” ו”הא —הא —הא” - ותו לא… סוניה הלכה לה שבעת משובה ויגעת־הוללות, ודינה נשארה לבדה בחדרה. יושבת היא לפני שלחנה, שטופת כח לא־נשפך, ראשה סמוך על ידיה, עיניה תלויות בחלון השחור ואזניה קולטות מאליהן שברי שיחות ודברים שמגיעים אליה דרך קיר הנסרים מן החדר הסמוך, שיחות שאין להן כל ענין לנפשה ואין ללבבה כל חלק בהן. על מה מרמזים אלו רבבות הכוכבים במחשכי הלילה?… הם גבוהים כל כך, ורחוקים ורזיים כל כך — ובכל זאת כמה קרובים רזיהם, רזי הזהב, ללבה הצעיר… נרגעים כאלה יש שתקום פתאם ותחבט באגרופה על דף שלחנה, תחבט בכל כהה עד לכאב. החלון מזדעזע והשיחות בחדר הסמוך נפסקות רגע אחד מתוך איזו חרדה, ומיד חוזרות הן שוב לענינן הראשון. ודינה, מתנפלת על מטתה ומשתקעת בהרהורים שאין להם שם ודמות…

 

II    🔗

פעם אחת באה סוניה אל דינה ואמרה לה בהתפעלות עצומה: — דינה’לה! חביבה! אלו ידעת איזה דיר שכר את עליתנו! מפני־מה אינך סרה אלינו זה שבוע ימים? אלו ידעת, א־א־א כבר היית רצה אלינו. חי חי.. — ותוך כדי דבורה סבבה בחדר אילך ואילך כשידיה מסולקות לאחוריה, ונהמה איזה נגון מתוך חטמה. — מי הוא הדיר שלכם? — שאלה דינה באדישות. — אהא? מתאוה את מאד לדעת? אהא!… — אמרי נא, יפה הוא? — שאלה כבר בצחוק. — יפה, — ענתה סוניה והוסיפה לסובב הנה והנה — סטודנט. — סטודנט? בימים האחרונים שמעה מספרים בביתם, שאיזה איש צעיר לבוש סטודנטית בא לעירה, ואת הפועלים הוא מתהלך. סוניה נגשה אליה ולחשה לה בסוד, שחוששים לו שהוא סוציאליסט. הפלא ופלא, סטודנט, ומלבד זה גם סוציאליסט, אם כך אני הולכת — אמרה דינה. שחקו העלמות. כשבאה דינה אל בית שולמן, חברו עליה כל בני הבית: אם סוניה האלמנה מרת שולמן, ונאדיה בתה הבכירה, עלמה כבדת־ראש, העסוקה תדיר באיזו מלאכת רקמה. כמעט שלא נתנו לה להתפשט מעילה. — אא! הנה אורחה באה… ה למה זה נסתרת שבוע תמים?… שבוע תמים שלא להראות,

—שערוריה! — הבי, גשי נא אל החלון ונחזה כך — אמרה מרת שולמן ומשכה אותה אל החלון והתחילה צובטת ומורטת את לחייה הקרות והמאדמות. — כל השבוע הייתי עסוקה ברקמת אלונטית. — הא־הא־הא־הא… — שחקה נאדייה — היא רקמה! יותר קרוב לשמוע, שעמדה כל הימים לפני החלון וכתבת עליו באצבעך, לא כך…

— דינה — אמרה סוניה - אני אגלה לך, חי־חי־חי… אני אגלה. משום מה?… — גם את, סונקה! — הפסיקתה דינה — וכדי שלא תסים סוניה את דיבורה, חבקה אותה דינה בשתי ידיה והגביהה אותה מעל הקרקע. “אוי!” — קראה סוניה מפחד פתאום, ודבקו שתי הפיגורות הנמושות והחזקות והתחילו סובבות בחדר מזוית אל זוית, מתאמצות להפיל זו את זו ארצה. “הנה הן בשלהן” — אמרה בהתמרמרות של ידידות מרת שולמן, כשנתקלו בה שתיהן ודרכו על אצבעות רגלה. בשתיקה ומבלי שהרגיש בו אדם, נכנס באותה שעה אל החדר איש צעיר גבה קומה, בבן עשרים ושתים, ששערותיו כעין משתה כהה ופניו מסבירים וטובים, מפוקסים פקס דק כמשי, ראשו מגולה וכתנת־סטין שחורה על בשרו. הוא היה רציני ומחייך קצת, בשם שהגדולים מחייכים מתוך ענוה בשעה ושהם יושבים בין תינוקות. הבתולות נתבלבלו קצת בכניסתו. בגחון קל נגש אל מרת שולמן ואחר כך אל נאדיה. הוא הושיט ידו אל סוניה ואמר לה: — היא צריכה להחזיק לי טובה על שבאתי והפסקתי את מלחמתכן אלמלא כך — נפלה בלי ספק. סוניה הפכה פנים אל דינה ופרצה בצחוק. דינה נסה אל החדר הסמוך, לתקן שם,את שערותיה הפרועות. תיכף נכנסה אליה סוניה ושחוק. כבוש מחלחל בקרבה. — ילך לעזאזל. לא הרגשנו כלל בכניסתו… — על מה זה את שמחה כל כך? — שאלה אותה דינה במעין נזיפה קלה, כשהיא עדיין בושה קצת. אחר כך נכנסה אל חדר האורחים ופניה צהובות. סוניה פסעה, אחריה, ומאחורי כתפה השמיעה שוב צחוק חשאי ומחונק. — הרי ענין לפני סוניה — אמרה מרת שולמן — אין לה אלא שחוק. הסטודנט ישב באותה שעה לפני השלחן, וכשהוא מנענע רגלו הרכובה על גבי חברתה ומסלסל בציציות אבנטו היה מספר בקורסיסטה אחת שהיתה להוטה אחרי ההתגוששות. כל פעם שהיתה זו באה אצלו, היו בני חבורתה מתחננים לפניה שתניח להם. אף אני אוהבת להתגושש - נפלטה מפי דינה הערה כמעט שלא ברצונה. — או כבר נוכחתי שכך הוא… סוניה, שהסתכלה בו זמן רב בסקרנות ילדותית, שאלה אותו: — והוא חזק הנה? ומיד התאדמה. — תנסה נא — אמר בגיחוך קל, כשהושיט לה את אגרופו — תפתח! סוניה נגשה אליו בידים נתונות לאחוריה, רגע התבוננה באגרוף מכל הצדדים, ואחרי כך אמרה: — אוי, גדול כל כך! איני רוצה גם לנסות, הי־הי־הי… — הפכה לו ערף ונסה הימנו. דינה חדלה תיכף להתבושש מפני הסטודנט. האגרוף החזק והרחב כבר גרה אותה, וכבר תקף עליה יצרה ל“התגושש” קצת. — אדוני… סליחה! שכחתי מה שמו! — אמרה בדמדומי בושה. — אלכסנדר — ענה הסטודנט. — כיצד אקרא לו? — — נו הרי אמרתי לה אלכסנדר. ‎הכל השגיחו בדינה מתוך גחון קל. — אף לי, היתה קשה בפעם הראשונה — אמרה סוניה — לומר “אלכסנדר”. איך זה אומרים לאדם סתם “אלכסנדר”? ועכשיו — לא כלום, התרגלתי. הסטודנט ראה את הרושם שעשה דבר זה על העלמה ונהנה; וכדי להבליע את הדבר, מהר והעביר את ידו בתנועה פזיזה על בלוריתו, ואמר: — נו ברצונה, כמדומני, היה לומר דבר מה? — ואל פניו חזרה שוב אותה הרצינות שבה נכנס אל הבית. — כן, ע… חפצתי לשאול היוכל לפתוח את אגרופי אני? הבה ינסה נא! — אמרה דינה והושיטה לו ממעל לשלחן את אגרופה הקפוץ. אחר כך קמה ונגשה אליו. מרת שולמן הניעה אחריה ראש ודובבה: “הרי זו עז”… — מאושרת היא כשהיא מוצאת לה מקום להראות לכל את כחה — אמרה נאדיה, ובקולה נשמעה מעין תרעומות. אלכסנדר מעך את אגרופה, לחץ את אצבעותיה ודינה התפתלה לפניו, כפפה את כל גופה לכל הצדדים ואגרופה לא נפתח. — ה, מה! — קראה לבסוף עליזה כשעיף הסטודנט והוציא מידו את אגרופה הקפוץ. לחייה היו אדומות מהתאמצות. היא עמדה למולו, ידיה על מתניה, ונשמה בכבדות כשחזה התרומם, התרומם. אלכסנדר הסתכל בה זמן רב ושתק. — מפני מה הוא מסתכל בי כך? — היא בודאי שמחה מאד על שלא פתחתי את אגרופה? היא גחכה ולא ענתה. — ועדיין לא פתח שום אדם את אגרופה! — עדיין לא. אפשר עוד יבוא איש ויפתחנו.

— אל נא תתן לאותו האיש את ידה. — מפני מה? אלכסנדר העביר את ידו על בלוריתו. — כך… מוטב לה שתאמין ששום איש לא יצליח לפתוח את אגרופה… הוא אמר זאת מתוך כבד־ראש ובטחון, אבל עיניו היו משוטטות לצדדים… וכשפגעו עיניו בעיני דינה, — נפנתה זו וסרה ממנו. בערב יצאו דינה, סוניה ואלכסנדר לטיל. נאדיה נשארה כבית. היה חשך, שקט. השמים זרועים כוכבים. המדרכה היתה חלקלקה, ושתי הבחורות חבקו את זרועות הסטודנט והלכו הלוך והתחלק, הלוך והתחלק. אחריהן נמשך מפיותיהן הבל לבנבן, ספוג כולו בנגה ירח כחול… וטוב להן. מדי נטו למעוד ולנפול, היו ממהרות להחזיק היטב בידי הסטודנט. דבר זה מצא חן בעיני סוניה. כ"שכורים” — אמרה, וצחקה צחוק מחונק, ילדותי, כדרכה. וכשנכנסו אל סימטא ריקה ושוממה, שרק גפות של גגות נמשכו שם משני הצדדים, שכח אלכסנדר פתאום את כובד ראשו ואת קרתנותן של הבחורות ההולכות על ידו והתאוה לעשות "אדם”, התמתח כפישוט ידים ורגלים על השלג. ופתאום באה משום־מה עזות בלבה של דינה וזרקה קמץ שלג באלכסנדר. זה רדף אחריה. התחילו שלשתם לזרוק זה בזה קומצי שלג. הסימטא הנרדמה הקיצה מפני הקולות והצחוק. כל פעם שטופח על הפנים קמץ שלג קר ורך, המתפזר אחר כך בנוצות קלות —מין חדוה רבה אה אל הנפש והיא מתחבטת שם כל כך… כשעיפו וחדלו מלהתחולל, היתה מגבעתה של דינה שמוטה לאחורי ראשה ושערותיה פורצות בלי סדר. אלכסנדר היה טלוא כלו כשלג. שתי הבחורות נקו את שכמו בשרוליהן והלכו להן הלאה בדממה. תלו עיניהן בשמי־הכוכבים ושתקו. כל כך הרבה כוכבים זרחו שם, והשלג מרחוק בער כל כך ברבבות להבות כחלחלות… — הרי שמים אלו מזכירים לי לילות סחלין הנוראים — אמר אלכסנדר בעינים נשואות למרום. והוא ספר לבחורות על לילות־חרף איומים ובודדים בארץ גלותו, לפני איזה זמן. הרחק הרחק מעבר לערבות־אין־קץ, בסוכות חבויות בשלג… באמצע, על גבי הקרקע, דולקת אבוקה; בחוץ מאחורי הכותל מיבבים זאבים, הרוח בוכה.. — ומתגעגעים שם אל ארץ המולדת, א? געגועים נוראים בודאי? — שאלה דינה כשעיניה החולמות תעו בערבות השמים הרחוקות והעמוקות. — הא… לצאת בלילה ולהשקיף על הישימון הלבן, המתפשט מסביבך הרחק בלי סוף וגבול. לזכור בתוך כך באלפי המילין המפרידים אותך מביתך, מהו!… הרי בליל שוקט כזה יצאה חברה אחת שלי החוצה, נתמכה באיזו גדר דחויה ותלתה עינה בשדה, הביטה זמן רב עד ש… — אלכסנדר עשה תנועה בידו ולא גמר. — מה היה לה? — תלתה את עצמה. — את עצמה תלתה? קראו שתי הבחורות ונלחצו היטב אל הסטודנט. — מספרים שם מסורה כזו. בלילה בלילה נוסע דרך השדות והמדבריות מחנה עגום של נשמות. אלו הן נשמותיהם של אלה שגלו למרחקים ונקברו בשלג־עולמים, מחנה של חלומות קבורים של תקוות ומחזות כבויים, כנשמות ערטילאות הן עפות על פני השדה ומבקשות את תיקונן… כשיושבים על יד האבוקה שבבית, אומרים שם הבריות, כי שומעים הם את אנחותיהן ויבבותיהן, אסור אז לצאת אל השדה, מפני שהן לוקחות אז שבי את נשמתו של אדם ומושכות גם אותה אחריהן… חברתי בודאי ראתה אותן… — וזאבים ראית? — שאלה סוניה פתאום. — זאבים? בטיגה היינו מהלכים לצוד אותם. ומה בכך? א? כמה וכמה מילין היינו רודפים אחריהם. שם הטיגה מתפשטת אלפי מילין. אם יאבד שם אדם דרך, איו לו הצלה עוד, שם ימות… כתינוק התרגש מתוך זכרונותיו, והתחיל מדבר בהתלהבות על, הזאבים, על הטיגה ועל הציד. — ופתאום מפני־מה אינך מגלה את שם משפחתך? — שאלה אותו דינה פתאום. אלכסנדר חיך קצת. אנו, הקונספירטיביים, בני בלי שם אנחנו — ענה במין התפארות של ילדות. — הא כיצד? — לאנשים קונספירטיביים יש רק שם בפספורט, ותו לא. — ואלכסנדר? — כך, כאן אני אלכסנדר… —ענה בדרך רמז וקרץ עין. — משונה — אמרה סוניה — אדם אחד הוא — גם אלכסנדר והוא — גם ייפים, חי־חי. וייפים היית מימיך?

הוא לא ענה, אלא שחק שחוק דק, שיש לו פנים לכאן ולכאן. — וכי גם את ואת אסור לדעת? היינו קו..נ. קונ.. פצ איך אתם קוראים לזה? — שאלה סוניה. — קונספירציה, כונתך לומר. כך, קונספירציה! ק־ו־נ־ס־פ־י־ר־צ־י־ה, חי־חי־חי.. — ונשתקעה באיזו מחשבה. דינה אף היא הלכה ושתקה. אדם משונה הולך בתוכן, חיי ו — רזי סתר, ודרכו לוטה בערפל…. — על שום מה הגלו אותך לשם? — שאלה חרש־חרש כאלו אך בקושי התירה לעצמה לשאול שאלה זו. — על שום מה את שואלת? על שום מה רודפים את כל אחד מאחינו, אוסרים בבתי־כלא, מענים? כמובן, בשביל אגיטציה ועוד בשביל כמה מעשים קונספיריטיבים כיוצא בזה. — והוא התחיל מדבר על הפועל, שהוא יוצר העתיד, נושאו על, גבו את כל קנינינו. ינער נא העם את כתפו (והוא עצמו נער בכתפו, כדי להראות בעליל, כיצד יעשה הפועל), והכל הכל יפול, יתפוצץ, ואז תתכונן מלכות־העתיד. דינה האזינה לדבריו בלב ער, אף על פי שלא הבינה הרבה. סוניה הלכה, אחוזה ביד הסטודנט וחתתה ברגלה את השלג של הדרך, פתאום קראה: — אוי, אני משערת כמה היית מתגעגע שם, א? — הבלים! אני אוהב את הגעגועים! טוב להתגעגע.. אני זוכר, בשעה שהוליכוני לסיביר. ערב־קיץ היה אז, ואני ישבתי עם יתר הגולים ברכבת־לאסורים. החלון היה פתוח, ואני נשקפתי החוצה, וראיתי שדות רחבים, יערות, אהלים בודדים שטופי אור הלבנה, חולפים וחולפים לנגד עיני. והכל במרחב מתנמנם, רק רוחות שאננות ומצוננות היו לפעמים מטפחות על פני. אז תקפני פתאום מין עצבון, שאין לו שם ואין לו דמיון. לחצתי את מצחי אל משוכת הברזל ובכיתי, חייכן, בכיתי בקול גדול ולא ידעתי מה. לא על חרותי היה צר לי, באמונה! הרי ידעתי בשביל מה הגלוני, סבלתי וקבלתי… אלא סתם בכיתי מפני שיפים היו יותר מדי הערב השוקט. אור הלבנה השדות המנמנמים, ואותם הרגעים היו היותר טובים, בחיי גלותי… כשחזרה דינה באותו ערב מן הטיול, נכנסה בדממה אל ביתה פשטה בשתיקה את מעילה ומגבעתה — השערות נשארו פרועות כמקודם — ישבה לפני השולחן, שפשפה את ידיה הקפואות ושתקה. אמה נגשה אליה, תקנה בידיה את שערות בתה ושאלה: — היכן היית, בתי כל היום? הרי כלום לא אכלת… זמן רב לא ענתה דינה. אחד כך אמרה: — היום נודעתי נודעתי בבית שולמן אל הסטודנט. הרי את יודעת, אותו הסטודנט… — מה את סחה? — סוניה קראה לי והלכתי. הרי אינו כלל נורא כל כך כפי שדמיתי, לגמרי לא! זרקנו שלג זה בזה. הוא עשה" איש“… הוא משונה כזה, משונה כזה! שומעת את, כמה שהשתדל לפתוח את אגרופי¹ — ולא יכול — הוסיפה בגאוה. — “מציאת” רבה… אף־על־פי־כן אומר לך, שמוטב היה לו לא היית יודעת אותו.. — למה? גם בסיביר היה… — פשיטא! עוד זה חסר לי שיראוך הבריות מהלכת עמו, ויגלו גם אותך לסיביר, הרי תראי… — דברה האם בדאגה. ודינה צחקה: — הרי אינו כל כך נורא, כמדומה לי… התחילו מתכנסים האורחים התדירים. הגישו אל השלחן " קנוח פה”, והמסובים התחילו עובדים בלסתותיהם ולשונותיהם, ותוך כדי אכילה גלו בקול סודות של חיי משפחה, ספרו זה לזה איזו “אינטריגות” ברמזים גסים, ולבסוף התחילו שוב מדברים בעניני הפבריקא, עד שזכרו בסטודנט. הדודה אנה הביעה את תמהונה על מדם שולמן, שהשכירה את חדרה לדיר כזה, וקרצה בתוך כך את עיניה למסובין. הגברים חייכו מתחת לשפמיהם. הדוד סשה הפשיל את ראשו, הוציא מפיו תמרות עשן כלפי התקרה, ואמר שמצוה להשמיד ולאבד את כל ה”ציציאליסטליך” מפני שבשלהם כל הצרות של ישראל. האפותקן רוזנבלום, שישב וטרף בידיו כרך של קלפים, חזר על החדוד הנושן בדבר בתולה שהוציאה את תרנגולות אביה מכלובן וקראה: “קישו לחרות”… והכל צחקו והתחילו מלגלגים על אותה ה“שוואבודה” (חרות)… תקפה את, דינה תאוה להכעיסם, זמן רב שתקה ואחר כך אמרה: — ואני כבר התודעתי אל אותו הסטודנט. — ג’נו?!…- קראו כלם בתמיהה. — טיילנו ביחד, שוחחנו… זרקנו שלג זה בזה. — הרי זו פראית, א? — אמרה להם אמה ותנד עליה בראשה. — סקנדל! — קראה הדודה במשיכת כתפים. — נו, וכי כלום לא עשך עדיין ל"ציציאליסטה? הע=הע=הע… — שאל הדוד משה.

אינך רואה? הרי כבר נמסרה ל“שמד” — התלוצץ רוזנבלום. — נו, מה? מה הוא דובר! מה הוא סח? — שאלה אנה בסקרנות. דינה ענתה בקר רוח: לא כלום… וכי זוכרת אני מה שדבר על הפועלים, וכיוצא כזה… ספר לנו גם על חייו בסיביר. — הגם בסיביר היה? — שאלו הדוד והדודה בבת אחת מתוך התרגשות. — הרי לכך הם מזומנים. הם אינם מתיראים מפני סיביר — אמר רוזנבלום בטון של בר סמכא, כשתקן את הפינסנה על חטמו. והם לא פסקו מהתלוצץ ומלגלג על הני “טפליא” שמזכים את הרבים… דברו בפיות מפוטמים, ובתוך כך היו לועסים ועוברים בלסתותיהם ושפתותיהם המלוכלכות בשומן. צוארו של הדוד כאלו נתאדם עוד יותר, וקרחתו של רוזנבלום נעשית מבהקת ביותר. הישיבה אצל השלחן נעשתה קשה על דינה, השעמום תקף עליה. קמה ופרשה לחדרה. שם רצתה להתיחד עם הרהורי לבה על אותו האדם החדש, שנגלה אליה היום. תיכף נכנס אליה קוליה. — כלום לא היית מתיראת להלך עמו בפרהסיה? — שאל קוליה כשעמד לפני התנור להתחמם. למה אתירא? סתם… ראוי להתרחק מבריות כאלו. הרי הוא נמצא תחת ההשגחה”. אפשר לבוא על ידו ליד מכשול, חס ושלום

מה בכך? סוניה הלכה אתנו אף היא…

סוניה, סוניה! — אותן הבתולות שמחות על שהזדמן להן בביתן בחור חדש. — ע?

הרי אתה דובר דברי שטות. בבקשה, אל נא תחזור על דברי דודי או דודתי. שמא שמחתי אף אני על שנזדמן לנו קוליר חדש, מהיכן אתה יודע, שלא כך הוא? — אמרה לו בצחוק קל — גשה נא אלי, שב על מטתי ואני אספר לך. שומע אתה! הרי הוא היה בסיביר. אוי, אלו שמעת איך הם חיים שם, נורא!…

איני יודע, מה "אינטרס” בדבר — ענה וישב על ידה.

— שוטה! וכי יכולת אתה לדור במאורה חפורה באדמה? ובמה התפרנס? הלך לצוד. וגם אחרי זאבים רדף. אחר זאבים! שמע אתה.

קוליה החליק את ידה ושתק זמן מה. אחר כך אמר: — השד יודע אותם. הרי הם מזומנים לזה. מאסר, גלות, סיביר — כל זה אינו מפחידם כלל… שמעי נא! התלכי עמי לקנות בד לכתנת בשבילי? ראשה היה תמוך בכתפו, צחקה מתוך פזור נפש באצבעות כפו המונחת על ברכו ושתקה שקועה במחשבותיה. את שאלתו לא שמעה כלל.

— שומע אתה — אמרה פתאום כשהרימה את ראש — אומרים עליו, שהוא מי שהיה סטודנט. — מצ… כך אומרים עליו — ענה קוליה באי רצון — אבל למה זה מעסיקך כל כך?

— וכבר אין מקבלים אותו לשום אוניברסיטה, א? לשום אוניברסיטה? — הוסיפה לשאול את שלה

— לא. הם מקבלים תעודה בזו, שקוראים לה: “וולצ’י בילט” (תעודת זאב) — ודי אין כבר מעמד… — שומע אתה — קראה באבק התלהבות — בבית האסורים ישב, לסיביר גלה. אף־על־פי־כן הרי הוא משונה כל כך, עליז כל כך, כתינוק ממש… ודבר ידבר בלשון משונה! אבל למה הוא עליז וטוב־לב כל כך? ח־ח־ח! הוא התמתח על השלג ורצה לעשות “איש”, ח ח, רק סוניה קלקלה…

היא התאוַתה מאד רק לדבר ולדבר כסטודנט, אך הרגישה בשתיקתו של קוליה, שהריהו מרוגז קצת, והשיאתהו אל ה“כתנת”, שהיא אומרת לרקום בשבילו.

 

III    🔗

למחר נכנס קוליה אצל דינה והזמין אותה ללכת עמו לחנות, לקנות שם אריג לכתנת בשבילו. היום היה לבן בכסף. השלג שעל הגגות ועל הנורות היה נקי כל כך ונצנץ ברבבות צבעי ניצוצות, עד שקשה היה לעינים להסתכל בו. דינה הרגישה שהקור מדליק ומחיה את פניה ושריאתה מתרחבת בכל נשימה ונשימה. שמחה רבה פרצה פתאום אל לבה של דינה על שהיום כל כך בהיר, ועל שקוליה, צעיר, יפה וזקוף כאלון, הולך על ידה, חובק את זרועה, והשלג שורק שריקה עליזה תחת כפות רגליהם. — קוליה! קנה לי מחלקים — בקשה דינה. — מחלקים? הרי אין את יכולה להחליק. —־ומה בכך? אתה תלמדני. תנהלני בידך. —־טוב, אבל לכשתפלי… — אין רע. תגביהני. רוח קרה נשבה בפניהם, ומן האדמה התרומם אבק־שלג נוצץ ועינו כעין עשן לבן. דינה נצרכה להגן רגע על פניה במוף שלה. שפמו של קוליה הלבין כנוצת כסף דקה. — עוד מעט ונערמו הררי־קרח על גבי שפמי — אמר קוליה דינה פרצה בצחוק גדול, וכל העוברים הסבו אליה את פניהם. בכלל כל מה שאמר קוליה באותה שעה היה כל כך מוצלח וטוב. זמן רב סבבו בחנויות עד שבחרה דינה באריג קנוס וקנתה חוטי צבעונים ושאר מכשירי רקמה. קוליה קנה לה מחלקים; דינה צהלה ושמחה, ועליזים וטוכי לב שבו שניהם עם חבילותיהם בידיהם הביתה. פתאם הרגיש קוליה שדינה מוליכה אותו לצד ביתה של מרת שולמן. הוא נתעכב קצת ושאל: "לאן?”

— אין דבר. נסורה אל מרת שולמן. נאדיה תתן לי ציורים יפים לרקמה. יש לה רב. קוליה פקפק קצת ואולם לבסוף נתפתה. נאדיה ישבה ותפרה, סוניה צחקה בצחוק האשקקי עם אלכסנדר. — מזל טוב! אמרה דינה — הגם סוניה מצחקת באשקקי? סוניה טרפה את ה“אבנים”, קפצה ממקומה ומהרה אל דינה, וכשהחזיקה בשתי ידיה, החזק והחלק אותן, ספרה לה בתוך כך באיזו מין התלהבות, שאלכסנדר מלמדה צחוק זה, ושכמעט אמרה לו ברגע זה “מט”. אלמלא טרפה את ה“אבנים”, ובעצמה צחקה מתוך חדודה. המחלקים הביאו אותה לידי התפעלות מרובה. אף היא תקנה כאלה ויהי מה. ונאדיה בכבד ראשה ובישוב דעתה אמרה, שאסור להחליק על גבי הנהר, מחשש סכנה. ומרת שולמן הסכימה לזה. סוניה הצטערה, כעסה, התמרמרה והבטיחה שתהא זהירה, שלא תחליק, אלא תנסה נסיון בעלמא, ולבסוף התחילה מבטיחה אף לא תנסה כלל, אלא סתם, היא רוצה שיהיו מחלקים. הכל צחקו לה, והיא, נעלבה, קראה שהם כלם שוטים ומשועממים. שלש הנשים הטו ראשיהן אל האריג, שהראתה להן דינה, והתחילו דנות על אדות הרקמה, האריג והציורים. אלכסנדר וקוליה ישבו ושתקו. קוליה דפדף מתוך פזור־נפש אחד מספרי גורקי שהיה מונח על השלחן, ולבסוף אמר אל אלכסנדר, שאינו מבין, למה ועל מה זה זכה גורקי שיעשה למפורסם כל כך בין קוראים… אלכסנדר הביט אליו מלמעלה למטה, כבוחנו בעיניו, אם כדאי הוא לענות לו. קוליה לא הרגיש באותו מבט, וחזר עוד על הפעם על שאלתו. הסטודנט זכהו סוף סוף בתשובה והתחיל מסביר לו את חשיבותו של גורקי; והסברה זו נאמרה מקצתה בדרך בטול ומקצתה בטוב־לב, כגדול המדבר לתינוק. קוליה נפגע קצת, וההסברה נהפכה לוכוח. המלים: “יחפים”,,“מי שהיו בני אדם”, “השבעים”, “מתקוממים”, “בורגנים”, “מלחמה בחברה” וכו' וכו' נזרקו מפיות שניהם רדופות ומרופות ופגעו זו בזו בחלל הבית. דינה הניחה על ברכיה את הבד והאזינה. שאר הנשים הרימו אף הן את ראשיהן. אלכסנדר ישב שטוח על הכסא, וינענע את רגלו הרכובה חברתה. הוא הרגיש שהנשים מקשיבות לו, ואמר בלשון קצרה ובטון בטוח של בר־סמכא: — הטובה בפעולות האדם היא המלחמה עם שבעי־הרצון שבחברה… מה? לא טוב להיות שבע־רצון? הא… כך. לא טוב להיות שבע רצון… דינה עזבה את הצמר והבד על השלחן, קמה והתיצבה אצל קוליה, את ידיה שמה על מתניה והאזינה. קוליה הסתכל זמן רב בסטונדט ולא ידע אם לצחוק או לא. משך בכתפיו ואמר בלגלוג: — איני יודע… לי, למשל, נדמה שאלה, אשר טוב להם, שבעים רצון תמיד. אלכסנדר קפץ פתאם ממקומו ורקק. — טפו לשובע הרצון של הכרסים השבעות! — הוא רץ בחדר אילך ואילך וידיו בכיסי מכנסיו — הנפש קצה באידיאל כזה. לסעוד סעודה שמנה ואחר כך לשכב עם קיבה מפוטמה סרוח על גבי המסב ולהשמיע קול נחרה תחת עלה העתון… אדרבה, יאמר נא לי הוא גופא, כלום יש בחיי הבורז’ואים השבעים שלכם דבר: מה נעלה, נאדר, עז וחפשי? אדרבה?… — והרעבים, נסה קוליה להשיב — כלום הרעב זהו אידיאל? — כן, יסורים.. היסורים הם עצם החיים, על ידי היסורים האדם מתעלה, משביח, נצרף… היסורים הם גם מקור כל יצירה בחיים… כל הגדולים סבלו יסורים… ואלכסנדר דבר ודבר. וכשסיים אדמו לחייו קצת. קוליה — נסתתמו טענותיו. הסטודנט נתן עין במסבה והרגיש ש“נצח” — והתחיל מהלך בחדר אילך ואילך מה שהוא שקוע בהרהורי לבו. הנשים שתקו, וכאלו לא ידעו מה לעשות. לבסוף שאלה מרת שולמן בלחישה את קוליה, מפני מה הוקיר רגליו מביתה. דינה נגשה אל החלון וכתבה באצבעה על גבי השמשיה. אלכסנדר קרב אליה והתיצב מאחוריה. — מה זה היא כותבת? — לא כלום. הוגה אני… — חבל שאי אפשר לשאול על מה. — הוגה אני בדבריו על היסורים. — נו, מה היא מודה לדברי? — הן ולאו. — כלומר? — בעצמי איני יודעת. מוזר הדבר! על יסורי האדם חשבתי תמיד אחרת, אדוני אל.. אלכסנדר! — אף אני אינני מצדד בזכות הרעב, הדלות וה… — אני מבינה את זאת היטב, אף־על־פי־כן סבורני שהדין עמו. משונה הדבר, הוא אומר שכל הגדולים סובלים? בחדר הדליקו באותה שעה את המנורה והגישו את המיחם. מרת שולמן קראה לשתות תה. נאדיה התחילה מתפארת לפני דינה במעשה רקמה שלה. סוניה לחשה לדינה סוד על אודות המחלקים. מרת שולמן דברה עם קוליה על עניני בית, ואלכסנדר ישב לבדו בקצה השלחן, הופך ומהפך מתוך פזור־הנפש את הכף בכוס התה שלו, ולא גרע את עיניו מפני דינה החולמים ומשערותיה הנוצצות לאור המנורה. סוניה רצתה ללוח את דינה וקוליה לביתם. — כל היום היא נכונה לסובב בחוצות העירה — נאדיה. על צוארה היתה תלויה מחרוזת של חוטים, וחוטים היו פזורים וזרועים על שמלתה ועל שערותיה הפרועות —אני אשאר בבית, קוליה ישאר בודאי אצל דינה, עם מי זה תחזרי את? — אלכסנדר ילך אתנו! כך, אלכסנדר? —אָח, בתענוג גדול! כשיצאו, אמרה דינה אל סוניה: נאדיה שלכם הרי היא תמיד ככועסת; אפילו פעם אחת לא הלכה אתנו לטיל כשקראנו לה. — אין זה נוגע אלי כלל. עתה תראי אם לא יהיו לי מחלקים, תראי ותראי… — אמרה סוניה ומהרה אל קוליה ולחשה לו דבר. דינה נשארה עם אלכסנדר לבדם. — התרגז קודם לן? — שאלה אותו כשפסעו פסיעות אחדות. — הבלים! התרגשתי קצת. במדה יתרה קצת, בשביל אותו הבורז’ואי… אתה שונא בודאי את הבור… את העשירים? לא, לא את העשירים אני בז, אלא את שעמום חייהם הריקים, את שובע־הרצון, את טמטום הלב. בעולם שלהם, עולם של זלילה וסביאה, אין מקום לחלומות הזהר, למחשבות כבירות, לרגש אדיר ומתפרץ… מבטי דינה החולמים היו שוהים על פניו כל זמן שדבר. והוא שאל אותה פתאום: — סלחי נא לי את שאלתי. אמרי נא לי, איזה ספרים, קראת? — וכי זוכרת אני — אמרה והציצה בו בתמיה — הרבה. את טורגניוב, גנצ’רוב, כל זה קראתי בימי נעורי, ואחר כך קראתי גם רומנים שונים, מכל הבא בידי. בביליותיקא של עירתנו ישנם רומנים רבים. אבל למה לך לדעת זאת? — ואת בירון קראת? לא. — ואת דוסטויבסקי? — התחלתי קוראה בו. אבל רומניו הם ארוכים כל כך ומטילים שעמום… דינה ענתה לו בחשק, כתלמידה טובה, ואלכסנדר הרגיש בזה; הרגיש במבטיה השוהים והחִולמים, כשהיא מחכה לדבריו. — הנה דוסטויבסקי כרע ברך לפני יסורי האדם. תשמע נא דינה? — אמר פתאום — יש לי בשבילה ספר מענין אחד. תכנס נא אלי באחד הערבים ואתננו לה. אבל תנאי אני מתנה עמה שתקראהו מראש ועד סוף.

אבל מה הוא סח? היאך זה אכנס אליו? — ומפני מה לא? — מה הוא סח? לא נאה… — כלום לא יפה הדבר, אם בתולה הגונה הולכת אל מכרה, שאף הוא אדם הגון. איזה אדם כשר יחשדך בכונה טמאה?… אי אפשר… אל נא תעלה כזאת גם על לבו, אלכסנדר! מה יאמרו הבריות? — והיא בעצמה מה אומרת? היא לחצה את המוף שלה אל חוה ושאלה: — אדרבה, יאמר הוא, כיצר יכולה האחת לצאת כנגד הכל? — כלי=זין אחד יש שהוא מנצח אותו ה“הכל” — ו”רצון" שמו… בכחו של זה… רוח חזקה נשבה בפניהם, עד שהוכרחו לעמוד ולהפוך את פניהם אחורנית. אחר כך חבק את זרועה והלכו שעה קלה דוממים. — כמדומני שרצה לומר מה? — גבתה ממנו דינה את גמר דבריו. — כך… מה בקשתי לומר? כך.. הרצון — זה כל האדם. תתפס כלי־זין זה בידה ולא יכבד ממנה דבר. קשה רק הנסיון הראשון, אבל מכיון שתעמד בו — סופה לעמוד בכל הנסיונות שבעולם… קוליה וסוניה, שהתרחקו, עמדו והמתינו עד שיגיעו אלו אליהם. הלכו ארבעתם יחד. סוגיה החזיקה בידי קוליה ואלכסנדר, הלכה בניהם והחליקה, והגברים דברו אתה מהתלות ודברי ליצנות כשם שמדברים עם תינוקת קטנה. וטוב וערב היה לכלם לשמוע צחוקה הילדותי והמחונק. דינה שחקה כל העת עד אל ביתם. — נו, ואת הספר שאמרתי לה — איעצה לקרוא בו. לא תתחרט. דינה נכנסה עם קוליה לביתם וכל הערב היתה שתקנית, דברה כמעט כלום.

 

IV    🔗

אחר הצהרים ישבה דינה בחדרה ורקמה את כתנתו של קוליה. לאט ובהתרשלות עשתה את מלאכתה, במוחה רחשו מחשבות, וגם הן בהתרשלות ובלי סדר. וחשוב חשבה על אלכסנדר, על שערות הפשתה שלו. אותו, כמדומה לה, היו מכירים אפילו בין עשרות אנשים… דמיה היתה בבית. בחדר הסמוך שקשק השעון, שקשק בלי הפסק. היא הורידה את הבד על ברכיה, תמכה את ראשה על ידה ותלתה עינה בחלון. דרך השמשות המכוסות חצין בכפור הציצה לחצר והסתכלה באנשים שסבבו שם בהולים ומבוהלים, מעופפים בסודרים וכפיונות, נושאים ארגזים, טוענים ופורקים משאות. הפבריקא נשמה בכבדות יתרה “פח־פח” שלה, כאלו קשה עליה נשימתה מפני הקור. נזכרה דינה בדברי אלכסנדר, שכשיחכם הפועל וינער כתפו — אז כל קנינינו שהוא, הפועל, נושא על גבו ישמטו יתפוצצו. וחייכה דינה בזכרה, מה מגוחך היה אלכסנדר כשנדנד בכתפו, כדי להראות כיצד יעשה הפועל. אימתי יקום דבר זה? אימתי? דומה ששם נושמת הארובה כלפי השמים במשטמה, בשנאה כבושה, עוד מעט קט ויזדעזעו הכתפים שבתוך הכתנות הכחולות, והכל הכל נופל, נחרב, ודומיה משתררת בכל החצר. והשלג שיפול עליו לא יסתאב, לא יזוהם, טהור יהיה, טהור ו“אז מתחילים החיים החדשים”… מה טיבם של חיים אלו? כלום אי אפשר כלל להציץ לוא גם דרך סדק דק אל אותו שכולו טוב?…‎

הנה התרוממות עננת־שלג והליטה את כל החצר בערפל לבן. דינה התחילה רוקמת שוב, ובלבה חשבה בתוך כך, שאדם נפלא הוא אלכסנדר. נפלאים דבריו. כשאתה שומע אותם, הרי הם כל כך פשוטים, מחוורים, אמתים. אבל משאתה נפרד הימנו נותן את לבך לכל מה שאמר, דבריו נעשים כאחרים לגמרי, חדשים, בלתי שכיחים ומופלאים כל כך…

דינה שמעה מחדרה, שנכנסה הדודה אנה. בקשה לצאת אליה, אבל כשהגיעה לאזנה לחישתן של שתי הנשים, דודתה ואמה, נתעכבה במקומה; יודעת היא, הן מתלחשות עליה, על יחוסה אל קוליה. פזמון ישן: "מה היא התכלית?… עד מתי?”…וכדומה, וכדומה.. כשחשך בא גם קוליה. — אהא! היא עובדת… עובדת בת חיל! — קרא בקולו הצלול והרוה כשנכנס שמח לחדרה. פניו היו עדיין צהובים מקור, השפם לח, ומכל גופו נדפה רעננות קרה ומבושמה. דינה קפצה ממקומה, התמודדה מחמת ישיבה כשהרימה את ידיה למעלה. “אני רוצה להכותך”, אמרה לו והורידה ככה את שתי אגרופיה על כתפיו. תשוקה להתגושש תקפתה. היא חבקה את מתגיו ורצתה להפילו, אבל הוא קדם ותפש בשתי ידיה וסלק אותן לאחוריה. — נו, מה תעשי עכשיו? — שאלה ולא הוציא את ידיה מכפיו. ותיכף התחיל ממטיר עליה נשיקות כאשר מצא. היא התפתלה בידיו כנחש, אבל הוא לא הוציאה מידיו. — הנח, הנח — התחננה לפניו — יצאת מדעתך? הנח… הרי אנשים בחדר הסמוך.. ולבסוף כשנשתמטה מתוך זרועותיו תקנה את תסרקתה שנתקלקלה ואמרה לו בטרוניא: “מטורף אתה, קוליה, חייך!” — ותשב על ברכיו. קוליה התחיל, בדרכו, לספר לה בסגנון של בדיחות על דבר הליכות ביתו, על דבר איזה מאורע קוריוזי שאירע לו בחנות. אגב ספר לה על דבר האפתק החדש שאביו רוצה לקנות בעיר־מחוזית אחת, על הרוח שהוא מכניס וכיוצא בזה. דינה רצתה לעשות לו נחת רוח, הכבידה ראשה קצת והקשיבה כביכול בשים לב. אבל כשנזכרה פתאום באלכסנדר, חשבה בלבה: על שום מה אין אלכסנדר עוסק בענינים כאלה? או שהוא משתובב וצוחק כתינוק, או שגם הוא דובר, אבל דבריו הם שונים לגמרי מאלו שקוליה מדבר…

• אמור נא, קוליה! - אמרה לו פתאם כשנעצה את חמש אצבעותיה בשערו ראשו – החשבת מימיך על…על אדות אלהים, למשל… אמור! חשבת?

• ח-ח-ח! – פרץ קולה בצחוק- על אדות א-ל=ה-ים? למה עלתה פתאם על דעתך כזאת?

• אנה אמור, הלא שאלתיך…

• הרי לך שאלה…דבר זה,צפורי, אינו אלא ענין לבטלנים ורודפי קדים, כגון…לשכנה של שולמן למשל…

• למה דוקא לו?

• מפני שאין לו, כנראה, שום דאגות אחרות. לי, לפי שעה, יש ויש הרבה ענינים יותר חשובים. אני איש=מעשה הנני! – אמר במין גאוה.

דינה לא שמעה עוד את דבריו, היא הסתכלה בו בפזור=נפש ומתוך כעס וצער. זו הפעם הראשונה שנדמה לה, שגם אצלו הולך וגדל ערף אדום כעין זה של הדוד משה. היא רק תמהה כיצד לא הרגישה בזה קודם לכן. בודאי תהיה לו גם כרס גדולה ומחודדה ויהיה גם הוא מהלך באפודה בלתי- מרוכסת…באלט נשמטה מברכיו ונגשה אל הראי לתקן את שערותיה. אחר כך קראה אותו אל חדר-האורחים. הוא לא הבין לה ובלא חמדה הלך אחריה. שם כבר דלקה המנורה, וזמן רב מצמצו שניהם בעיניהם מחמת האור, והם התחילו שוב מדברים בחנות החדשה, שאבי קוליה אומר לקנות. אמה ודודתה התאוו לדעת פרטי הענין על בורים.

• חנות זאת הרי תעבור לרשותך אחר החתונה, קוליה? – שאלה הדודה – הרי יחיד אתה לאביך - ועיניה נוצצו מאושר צפוי לה. אף על פי האם זרחה נחת-רוח.

קוליה השפיל את עיניו אל צפרי ידיו וענה:

• הרי זה אפשר ואפשר. אחרי החתונה אגדיל הרבה את העסק.

שיחה זו הכעיסה את דינה…וכליון-נפש סתום נעור בה פתאם אל אנשים כאלכסנדר, אל הגבורים שברומניה…לשון אחרת לאותם הבריות! היא לא יכלה לשבת במנוחה לפני השלחן, עמדה והתהלכה בחדר אילך ואילך, כשידיה על מתניה וכשהיא מנגנת בלאט² איזה נגון. לבסוף קרבה על החלון, לחצה את מצחה אל השמשה והסתכלה לחוץ. קרום הכפור שעל גבי הזכוכית מבחוץ טשטש עליה את העולם ואינה לא הבחינה כלום. לאזנה הגיעה רק יללת הרוח, המשתער כל פעם אל הבית, מכיש בתריס אל הכותל כמנסה להסיעו, ומכיון שאין הדבר עולה בידו, הוא נמלך פתאם וטס הלאה, הלאה, הלאה, אל קצוי הארץ… האין זו סיעה של אותן הנשמות העורגות, התועות בעולם ואין להן מנוחת עולמית?… בפרוזדור צלצל הפעמון ודינה נזדעזעה. נשמעה רקיעת רגלים בקרקע לשם ניעור השלג, וסמוך לה – צחוקו הקלוש של הדוד: הע- הע- הע! “מה לעשות? כיצד אפשר להשתמט מן הבית?”, חשבה דינה בליבה ולא הסירה את מצחה מן השמשה. הז’קיט שלה ומגבעתה הם בחדרה, משם יש לצאת רק דרך חדר-האורחים. נמלכה קצת בלבה ואחר כך יצאה בחשאי אל הפרוזדור, לבשה את פרותו הגדולה של קוליה ומגבעתו השעירה והגבוהה ויצאה החוצה. היתה אפלה וירד שלג צפוף ולח. היא באה דרך החצר אל המטבח, לקחה בסתר פנס ומקל עבה וגדול והלכה לבית שולמן. שם ישבו כל בני הבית צפופים אל התנור. מרת שולמן ונאדיה ישבו זו אצל זו, סוניה – על הקרקע, רגליה מכונסות תחתיה, וראשה על ברכי אמה. אלכסנדר ישב מולן על כסא, דרך רכיבה, ולמד את הבתולות לשיר איזה שיר מן ה“נאסרים”. על כל הקבוצה הזאת היתה שורה רוח של חן וחמימות. נפתחה פתאום הדלת ונכנסה דינה בפרותה בעלת הצוארון הזקוף והגבוה למעלה מראשה, כלה לבנה משלג. בתחילה לא הכירו אותה. אחר כך, כשפשתה אדרתה, פרצה מפי כל המסובים קריאה: “א, דינה!”…וצחקו בקול גדול.

• הרי זו מטורפה – אמרה מרת שולמן – לא מצאה לה בגד אלה זה. וראו נא את המקל, את המקל שלה ראו נא!

• עוד מעט ותלבש מכנסים – אמרה נאדיה – לא כך, דינה?

דינה צחקה והניעה את כלפי נאדיה אגרופה. היא ספרה שהשתמטה בגנבה מביתה, ובספרה הקישה כפות רגליה זו בזו כדי לחממן. “אצלכם פה – אמרה – גן-עדן! ממש, גן=עדן…” – ומיד ישבה עם נאדיה על כסא אחד וחזרו לשיר כלן ביחד אותו השיר שנפסק באמצע. מרת שולמן חששה שישמע קולן בחוץ והתחננה אליהן שתשפלנה קולן. תכנו של אותו שיר קינה על אותה עלמה צעירה, “גבורה”, שנלחמה לחרות והלכה למות ברוח אמיץ וכו' ‘ואת חלומך הזהב רוח צפונית פזרה’… סיים אלכסנדר את החרוז האחרון. סוניה חזרה בפני עצמה בשתיקה: ‘ואת חלומך הזהב רוח צפנת פזרה’ אלכסנדר החריש ונשתקע בהרהורים.

• במה הוא מהרהר, אלכסנדר? שאלה נאדיה.

• מה? לא כלום… הרהורים סתם – ענה אלכסנדר והדק בפזרון-נפש את ידיו – אני מהרהר על החלומות שפזרה הרוח הצפונית. בכל פעם שאני שר שיר זה, מתייצבת לנגד עיני תמונת ילדה אחת, שאיני יכול בשום אופן לשכחה…

ואלכסנדר התחיל לספר מעשה בילדה. אבות עשירים היו לה, לאותה הילדה, והם אהבוה מאד, מפני שיחידה היתה להם וילבישוה משי ואבנים יקרות. אבל קשה היה לה לחיות את החיים הריקנים חיי שובע חדלי-דאגה. היא בקשה חיי עלילה, עזבה את הוריה, זנחה את זהבם ותכשיטיהם והלכה אל הפועלים העניים לחיות בתוכם, ובלבה נשאה את חלומה. אבל צעירה היתה ולא ידעה להזהר, ותפול ברעה. בת שמונה-עשרה שנים היתה כשעמדה לפני השופטים. “נאשמה! האם מכירה את באשמתך” שאלוה השופטים, כנהוג. היא הרימה למעלה את ראשה הרם המסובל תלתלי- זהב וענתה: “איני מכירה את זכותם לשפוט אותי ואיני רוצה לענותם שוב!” אא! - קראה דינה שלא מדעת, ובתנועה אינסטקטיבית העבירה את ידה על לחיה; צמרמרת קלה עברתה.

• וסוף הדבר – הוסיף אלכסנדר – סיביר…היא נדונה לגלות לסיביר. אבל הילדה לא הגיעה לשם, באמצע הדרך מתה.

• מתה?! - פרצה קריאה מפי סוניה.

• עם חבורת אסירים הלכה. בצד הדרך תחת אלה אחת חפרו לה קבר ויקברוה שמה, ובכל פעם שסיעות של אסירים עוברות בדרך זו לסיביר, יושבים הגולים תחת אותה אלה, לנוח…

המנורה הבהבה ככתם צהוב גדול וזרקה צללים לכל פנות הבית, והשיחה זרמה לה בלי הפסק. מרת שולמן כבר הלכה לשון, הבתולות נדחקו יותר צפופות, ואלכסנדר ספר להם על חייו שלו ושל אחרים, זרים ומכרים. אלה היו ספורים על דבר חיים נחרבים, על חיי צער ויסורים לשם הדעה… הוא אהב, כתינוק, לספר מעשיות וספר בטעם. התגאה בחבריו ובעלילותיהם והוא גופא התרגש, ולהבה זעירה רעדה בעיניו; בלבות הבחורות נזדעזעו נימין חדשות, מוצנעות, הדו של כל יגון=העריגה, של התוגה החמה והגעגועים, שהחיים מלאים אותם³, ושאך לעתים רחוקות מרגישים אנו אותם פתאום. דינה שמעה את הדברים וצירה לה בנפשה שישנה בעולם משפחה של מיני אנשים נפלאים, היפים והגדולים בכל האדם. יד אכזרית פזרה אותם בלי חמלה על פני כל הארץ, כניצוצות נפוצו הרחק זה מזה, אבל כל אחד מהם, בכל מקום שהוא, אינו נשאר יחידי, הוא מרים את הקטנים ומנשאם אליו ועושה אותם לגדולים כמותו, עד שבאה אותה הרוח ושוב מפרזתם וכך זורעת אותה היד הרעה על פני כל הארץ מעין גרעינים של בני=אדם גדולים ויפים…

• יאמר נא מר אלכסנדר – הלא מתגעגע הוא אל חבריו…-שאלה סוניה מתוך הזיה – הלא עצב תקפו מדי הגותו בהם…

• אין העצבות שולטת בי, מפני שיש לי ענין שאני עובד לו. ואולם הגעגועים יש שתוקפים לעתים את הנפש לפרקים. הנפש מתגעגעת…אך אין בכך כלום. אדרבא, מה טוב לו לאדם ברגעים כאלה. סבורני, שאת הגעגועים נתן אלהים מתנה לאדם בשעה ששלחו אותו יחידי אל עולמו.ץץ – אמר בכבד ראש, והוא תמה לפרזה היפה שנפלטה מפיו שלא מדעתו – טוב להתגעגע!

• ואנו, סוניה – אמרה דינה אל חברתה – על מה נוכל אנו להתגעגע? אין לנו דבר שנתגעגע עליו… א? – בקולה רעד כעין יגון עמוק ומוצנע.

ראשה של סוניה בשערותיו הפרועות היה מונח על ברכי דינה. זו נעצה אצבעותיה בהן, סלסלה אותן וזכרה בכל רגע שהשעה מאוחרה, שעת לילך הביתה, ולא יכלה לזוז ממקומה. קשה היה לה לעזוב זוית זו עם צלליה, ששטפוה ברך ובחם. רק כשכולם עמדו ממקומותיהם, קמה גם דינה ממקומה ואמרה: אוי, איני רוצה לחזור אל ביתי!

השארי אצלנו. אנחנו נישן במטה אחת. רוצה את? אנא השארי התחננה לפניה סוניה, וכבר ציירה בנפשה ליל לא־שנה, של חלומות ושעפים בהקיץ ובלחישה. — אבל פרותו של קוליה מה תהא עליה? כשהלכה לביתה נקפה לבה על המעשה שעשתה בפרותו של קוליה בודאי יושב וממתין עליה ומתרגז, מאמה תקבל בודאי נזיפה. צריך לבקש אמתלא. במה מתנצלים? אבל כל־כמה שחשבה לא יכלה למצוא לה פתחון־פה. בבית מצאה רק את אמה וקוליה לבדם ושניהם היו סרי רוח ונזעמים, וכיון שראתה כך נעשו גם פניה היא מרוגזים. — יפה הדבר, בתי, יפה! — דברה האם בנדנוד־ראש את משביעתני הרבה נחת. מה אומר ומה אדבר… דינה שחקה. — בא לו לכאן איזו סוציאליסט’ל, אלהים יודע מהיכן, וימט רעה עליך, עלי, ו… ותו לא. דינה עמדה אצל התנור והתחממה, כשהיתה מסתכלת בעיני אמה ושותקת. — בקצור, יהא כך, אבל אמרי נא לי, היאך את מרשה לעזוב כאן את קוליה, את האורחים, ולילך אפילו בלי ברכה? ולא עוד, אלא שנטלה עמה גם את פרותו של קוליה. הז’קט מה חדוש יש בו? הרי מצוה לעשות מעשים שלא כדרך הבריות —־ דברה האם באירוניה מתוך כעס. — הרי קוליה לא ישב לבדו. הרי את ישבת עמו — ענתה דינה לבסוף. — תודה רבה. אני ישבתי עמו, אני ישבתי עמו.. — הלעיזה האם ואת מחשבתה האמתית נמנעה מלומר. — הרי יודעת את, דינה — הוסיף קוליה לבסוף — שהנני, ברוך השם, איש־מעשה, אדם טרוד, וכיצד זה… —קוליה! — הפסיקתו דינה באמצע — לא קראתי לך. אם אתה בעסקיך, מותר כך שלא לבטל את זמנך ולא לבוא אצלי כלל.. ודינה יצאה ונסגרה בחדרה.

V

למחר בבקר, כשנעורה דינה משנתה, ידעה שאירע אתמול מקרה לא־נעים מאד, וכשזכרה את פרטי המקרה, כמעט שנבהלה. “הלקוליה תעשה כזאת? מה פשעו ומה חטאו?” שאלה את עצמה בלבבה; ומחשבה זו נתקעה במחה ותרגיזנה מאד. היא לבשה והתרחצה מתוך פזור־נפש, והחליטה לתקן עוד ביום הזה את אשר עותה אמש. ולא היום, אלא תכף ומיד. ותכף ומיד יצאה והלכה לבית רוזנבלום. לתוך הבית לא נכנסה, אלא שלחה על ידי איזו ילדה פתקא לקוליה. זמן רב סבבה ברחוב אילך ואילך וחכתה לצאתו. היא צריכה לראותו, היא מחויבת לראותו. אחרת אי־אפשר כלל. לסוף יצא אליה ופניו בפני איש־מעשה מדוד וכבד־ראש בשתיקה וגם בזעף מעושה נגש אליה והושיט לה את ידו. ילדות מגוכחה היתה במראה פניו, ומפי דינה פרץ צחוק. אתה כועס עלי, קוליה? — שאלה אותו. — לא. — אם כן, למה אתה נראה כזועף? תמול התרגשתי קצת יותר מדי. אמא התאנתה לי ואתרגז, שומע אתה… רצה קוליה לענות דבר והיא הפסיקתהו: — רב לך, רב לך! הבה נטייל נא קצת — אמרה וחבקה את זרועו. היא פטפטה על ענינים שונים והשתדלה שלא יזכר המאורע של אתמול. אבל לבו של קוליה לא שקט בו עדיין וחזר וחזר אל עלבונו. הרי את יודעת שאיני ריאקציונר כאבי או כדודך אף־על־פי־כן אני אומר לך, שתזהרי מאותן הבריות. השם יודע איזו רעה הם יכולים עוד להמיט על אדם. אם לא נפטר ממנו במהרה, אז רק אלהים לבדו יודע כמה צרות עוד יביא על הפבריקא שלנו. עדיין תינוקת את ואינך יודעת אותן הבריות. כשהייתי יושב בעיר, היה לי מגע ומשא עמן ואני למדתי לדעת את טיבן… דינה לא רצתה לחלוק עליו, רק בלבה חשבה: " שקר! לא ידעת אותם גם בעיר. אנשים כאלכסנדר לא, לא!" נתנה עין בשפמו הסולסל ובראשו היפה, ושוב השתדלה לעורר בקרבה את אותו הרגש העז, המגרה והמתוק, שהיתה מרגישה בקרבתו, אבל לשוא, הוא נסוג לאיזו זוית רחוקה בנפשה, ורק חפץ אחד שלט בה ברגע זה, שימהר לסיים את דבריו ויפרוש הימנה…

מדוכאה ומדוכדכה שבה לביתה. בחפזון שמטה מעל ראשה את מגבעתה, וכשנאחזה מכבנת בשערותיה עקרה אותה בכח עד למכאוב, מככבת אחת נפלה על הקרקע והיא לא הרימתה. רצה בחדר אילך ואילך, נגשה אל החלון, רשמה באצבע על השמשה, וחשבה את מחשבתה האחת: “להיכן נעלם אותו הרגש המתוק והחרד, שהרגישה תמיד בקרבת קוליה? כלום אינה אוהבת אותו עוד?…” מחשבה זו הציקה אותה מאד. בינה ובין קוליה גדלה מאליה איזו מחיצה, והיא לבדה, לבדה. דמעות התחילו חונקות אותה, והיא התנפלה על מטתה, כבשה פניה בכר ובכתה בחשאי, בקרבה פנימה, רק דמעות אלמות שופעות טפטפו מעיניה ונסתפגו בכר… שמעה שאמה באה, קראה לה, דברה אליה, והיא לא ענתה. נגשה אליה האם, הניחה את ידה על שכמה ושאלה: — דינה’לה, מה לך? והיא לא ענתה. רגע שתקה האם, ואחר כך שוב שאלה בקול רועד: —חיתי! עטרתי! אנא אמרי לי מה לך? חולה את? הדברים החמים הללו, הקול הרך, הרגיזו עוד יותר את עצביה: לא יכלה להתאפק והתחילה מיבבת בדממה. — מנו! — קראה האם בדאבה. זמן רב עמדה לפני המטה וכמו המתינה לתשובה. וכששקטה בתה כסתה עליה בסודר ויצאה בלט מהחדר. בא קוליה. דינה התפללה בלבה שלא יכנס אליה; חרש, בראשי אצבעותיו, נכנס אל חדרה. וכאמה, הניח אף הוא עליה לאט לאט את ידו, גחן אליה, כמונה את נשימותיה. שערותיה הזדעזעו קצת על לחיה מחמת נשימות־אפו היה עדין ורך, והיא הרגישה שהוקל והוטב לה; שוב — אותה דפיקת־הלב המתוקה והידועה כל כך היא הרימה מהכר את פניה הרוחצות וחייכה… כמעט כל היום ישב אצלה, גפף את ידיה, באהבה עדינה הציץ בעיניה כשם שמציצים בעיני תינוקת חולה וחמודה. לפנות ערב בקש לחזור לביתו. היא קמה ממטתה, התרחצה, התקינה את עצמה והלכה ללותו. כל הדרך הלכו ושתקו. עגמת־נפש גדולה מנשוא התרגשה ובאה אליה. הם עברו על פני בית שולמן; דרך החלונות הקטנים של חדר־העליה התמתחו לעבר הרחוב האפל שתי רצועות־אור רחבות שנפלו על השלג כשני כתמים גדולים. שלא ברצון נשאה דינה עיניה למעלה, ורוחה נטרפה עליה. — קוליה! — אמרה לו. — מה, דינה? — לא כלום, לא כלום. היא גופה לא ידעה מה היא חסרה, היא רק הרגישה את עגמת־נפשה שהעיקה עליה כל כך. כשהגיעו אל הבית התחננה לפניו לשוב, לטיל ביחד עוד זמן מה, אך הוא הסביר לה שהנהו עסוק מאד; כל היום בטל בשבילה, ועכשיו צריך הוא לעבוד. אז הושיטה לו בתנועה נמרצה ושותקת את ידה, הפכה פניה והלכה לה. כשקרבה אל בית שולמן, זרקה עוד הפעם את מבטה כלפי חלונות העליה, הפכה פניה לכאן ולכאן והסתכלה לצדדין, אחר כך מהרה אל החצר ועלתה בחפזון במעלות האחורניות. בלב דופק התרוממה בחשכה ופסעה פסיעה אחרי פסיעה בזהירות ובחשאי. לכל המולה קלה עמדה והטתה את אזניה להקשיב, ובלבה התפללה שלא תפגש חלילה בחדרו איזה איש מבני “אותה החברה”.. על פי האור שבקע דרך חור המנעול מצאה את הדלת, וחרש־חרש דפקה בה באצבעה. — יבוא! — ענה מבפנים קול אלכסנדר. היא לא ערבה בלבה לפתוח את הדלת. בעוד רגע דפקה שוב חרש ובחרדה. — יבוא! — ענה אלכסנדר בקול יותר רם מתוך קוצר רוח, ובעצמו נגש ופתח את הדלת. בחשכה לא הכיר אותה בתחלה וזמן רב הסתכל כה בחשד. אך היא שאלתו חרש: — אצלו אין איש! — א! דינה! תבוא! אין איש כאן. כצל חלפה על פניו ונכנסה אל החדר פנימה מחרישה ונבוכה קצת. והוא העמיד פניו כאלו אינו מרגיש במבוכתה וצחק על שלא הכיר אותה ואמר, שאך עכשיו הוא רואה שהיא אמנם אדם העומד רק ברשות עצמו. — ומתחלה‏ מה היה סבור? — אמרתי שהנה כמו כל הבריות פה, החיות רק על פי דעת אחרים. — הוי! אינו יכול לשער כמה רועד ונוקף עדיין לבי — אמרה בצחוק כשהניחה את ידה על חזה. — אף־על־פי־כן באה — אמר בצחוק — הנה נאדיה, למשל, לא תבוא בשום אופן, רואה היא.. היקש זה נעם עליה, וגחכה. הוא התהלך בחדר אילך ואילך כשידיו נעוצות בכיסי מכנסיו ודבר בכבד־ראש, כרבי ששונה הלכה לתלמידו: — כך, כך, הרצון.. הוא אשר אמרתי. המחוקק היחידי של האדם הוא רצונו. — כלום רצון ויכולת היינו הך? אלכסנדר התיצב באמצע החדר וידיו במכנסיו, שעה קלה חשב ופסק: — כך! אם אנו רוצים, אנו יכולים… אפשר שתשתה תה? אבקש שיעלו לי מלמטה קומקום של תה. רוצה היא? היא סרבה. נחפזת היא לביתה. יש לחוש, שירגישו בדבר. והוא הוסיף להתהלך כחדר, ודבר באריכות ובהתלהבות על דבר מתיקותה של מלחמת־מצוה. אגב ספר לה, איך עזב את הוריו ויצא מביתם עוד בנערותו, מפני שלא היו “תמימי דעים” עמו, ספר לה גם על דבר סכסוכים שונים שהיו בינו ובין הפבריקאות, בגלל הטפתו ביו הפועלים; בקיצור, והרבה הרבה נלחם וסבל… ופתאם נגש אליה, עמד סמוך סמוך לה, פניו צהלו משמחת ומשפעת עונג ונחת וכשהתחיל לשפשף כפות ידיו זו בזו קרא ואמר: — אח, אח, אח! לשתוק ולכתוש ולכתת הדק היטב, היטב הדק את הבורזשואים הללו! לראות כיצד מתנפחים לצואריהם השמנים ומתמלאים דם מחמת כעס, — כלום יכולה היא לצייד תענוג יותר גדול מזה… נזכרה דינה בצוארו של דודה משה וצחקה. אותה תקפה פתאום איזו שמחה, ומאין ירדה אליה — לא ידעה בעצמה. כל כך יפה, טהור ונעים נראה לה החדר הקטן שישבה בו. על הכתלים תמונות, ובכל מקום ספרים וספרים. והוא, החכם והנפלא, דובר אליה, דובר ודובר כשעיניו קורנות באש חיה, ונדמה לה בשעה זו שבה פנימה נפתח איזה סדק דק, ומשם בוקע מעין אור וזהר נפלא. היא חשבה בלבה שלדור בעיר נכריה, כאדם העומד ברשות עצמו, בחדר מיוחד ונקי, שהדודות לא תוכלנה להכנס אליך בכל עת ובכל שעה לדבר על אודות כלולותיך, שהאם לא תהיה עוינת ועוקבת אותך, — הרי באמת אין תענוג גדול מזה! אלכסנדר הגיש לה את רומנו של דוסטויבסקי: “האחים קרמזוב”, ואמר: — תקרא נא בספר זה. — את! הרי זה של דוסטויבסקי. ראיתי זאת אצל קוליה. — מי הוא זה קוליה? — אותו הצעיר שבאתי אתו אל שולמן. — א א! אותו הצעיר. וכי הוא קורא בספרים כאלו? — איני יודעת. יש לו הרבה ספרים, אבל הוא איש־מעשה, חי־חי, אין לו פנאי לקרא. אבל רומן ארוך בזה. כיצד אפשר לגמור אותו? תאסר את כל כחותיה ותקרא אותו מראש ועד סופו, אחר כך תאמר לי אם טוב הוא בעיניה. דינה קמה ממקומה ובקשה לילך הביתה. עור הפעם נתנה עיניה בכל החדר, כאלו קשה היתה לה הפרידה ממנו. פתאום ראתה אצל מטתו מונח שטיח קטן, שלא הרגישה בו קודם. שאלה את אלכסנדר בתמיה גדולה מי הניחו כאן. — אינני יודע. פעם אחת אמרה לי סוניה שתבוא לסדר את חדרי בשעה שאצא לשוק. ואמנם בשובי מצאתי על השלחן הקטן ההוא מפה חדשה מרוקמה ושטיח זה. ולמה היא תמהה כל כך? דינה לא ענתה, רק הסבה פניה אל הכותל וגחכה אל עצמה. השטיח מעשה ידי סוניה, שהיה חביב עליה מאד, ולא הרשתה בשום אופן שישתמשו בו בבית… דינה תלתה עיניה בתמונות שעל הקיר, והוא עמד מאחוריה ובאר: — זו היא תמונתה של סופיה פירובסקיה, וזו-של הנסיכה טרקגרנובה… הרצן… — מי הן אלו… פירובסקיה, והשניה, הנסיכה?… — אח! כלום אינה יודעת מי הן. זו, את רואה אותה? — אותה תלו, ואת זו אסרו בחדר צר והכניסו לתוכו שטף מים… לאט ילאט התנשאו המים בשטף זרמתם. עכברים צפו מכל הזויות, והנסיכה לא מצאה לה מחבא. טפסה ועמדה על המטה, אבל עלו ועלו, העכברים מסביבה… עד שטבעה… דינה התנודדה בכל גופה. — למה?… למה עשו כך? הוא עמד מאחוריה והוסיף לספר על ה”נלחמות”, על מעשיהן ואידיאליהן, על צערן וענוייהן. והיא, חורה, נרגשה, לא גרעה עיניה מן התמונות. עוד הפעם עלתה על לבה מחשבתה שחשבה אתמול על משפחת האנשים הגדולים. וכשנשתתק, הוסיפה לעמוד בראש מורם כלפי התמונות, וזמן רב לא יכלה למוש מן הכותל… פתאום הפכה אליו את פניה ואמרה: ישמע נא, הייתי רוצה גם אני לעשות דבר מה… ל”עבוד"! — ומיד צהבו פניה. — לעבוד? בשביל מי? — איני יודעת. — אבל בשביל מי יכולה עלמה כמותה לעבוד? דינה נעלבה משאלה זו, ואמרה: — מפני־מה, למשל, איני מסוגלה לעבור בשביל פועליו? — פועלי? הם אינם פועלים אצלי… דינה לא ידעה מה לענות ופניה צהבו עוד יותר. רגע החרישה ואחרי כן אמרה: — אבל יגיד נא לי הוא, מה אעשה?

— במצבה הנוכחי אינה יכולה לעשות שום דבר הגון וחשוב. — למה? — מפני שאינה עומדת ברשות עצמה. — וכשאנשא? — למי? לקוליה? — הוא הדגיש מלת “קוליה” — אזי תהיה ברשות “קוליה”… דינה הורידה ראשה ויגון כבד מלא את לבה. — ידידתי — אמר אלכסנדר בקול רך ורחמני — בודאי ובודאי יפה כחו של הרצון, ויפה ממנו עוד כחה של האהבה, אבל לעבודתנו,שלנו יש צרך עוד בכלי זין אחד, ו”שנאה” שמו… — שנאה למי? — שאלה דינה כתמהון. — לאויבי הפועלים מעולם, להבורגנים הנתעבים, למשפחתך ולבית אביך ולכל ה…ה… דינה כבשה את פניה בכפות ידיה. הסטודנט נבעת קצת מדברי עצמו ונשתתק. וכשיצאה דינה מחדרו, לוה אותה אל ביתה. עוד מרחוק ראתה אור בחלונות חדר האורחים שלהם. אח! כבר הם יושבים שם! — אמרה אל עצמה בכעס. — מי? — בודאי שוב שוחקים שם בקלפים, אוכלים ומפטפטים ומפטפמים… — דינה! — אמר אלכסנדר פתאום — תסע מכאן, באמת; תשמע נא!… — להיכן? — לעיר גדולה. לאיזה מקום שיהיה. מה הם חייה כאן?… אפשר שבקרוב יגמר “משפטי”, אם אצא זכאי, אז אסע לא. ואשתדל לכונן לה מקום שם. היא צריכה ללמוד, ללמוד הרבה, ללמוד ו“לעבוד”… — אלכסנדר! אינו מלגלג? כלום אני יכולה? — כשתרצה תוכל. אותן הבריות, שראתה שם בחדרי על הקיר, הם יכלו לרצות. הרי זה העקר… — לרצות, אומר אתה, הוא העקר. ולשנוא? גם לשנוא תלמד לכשתרצה;,”אנחנו” נלמדה… היא נכנסה דרך המטבח אל חדר האורחים, ובברכה חטופה עברה ישר אל החדר שלה. המסובים קראו אליה, שתעשה להם החסד ותשתתף עמהם בשחוק, מפני שחסרה להם "יד”. — איני יכולה — אמרה להם, וסגרה בדממה את הדלת. הדודה נגשה אל הדלת ונסתה לפתוח אותה. — מה זאת? או פתחי לי, או צאי אלינו — אמרה הדודה כמעט בתרעומות. — אני כבר שוכבת במטתי, דודתי - ענתה דינה והוסיפה בחשאי: “יקח השד את כלכם!”… עצבי דינה היו מרוגזים והיא לא יכלה בשום אופן להרדם. מן החדר הסמוך הגיעו אל אזניה מלים פורחות מענינא דקלפים וצלצל מטבעות. היא חשבה בלבה: מה מקשרה לבני־אדם אלו? מה לה ולהם? למה זה אינה בורחת מפניהם? הרי בא אדם, אוחז להוציאה מן החוג הצר שסגר עליה ולהכניסה אל אותו עולם הנהדר והיפה, שראתה אותו רק מבין דפי הספורים או בחלומותיה על משכבה בלילות, למה לא תלך אחריו? קוליה? עכשיו אין זה מעכבה. אין זאת כי אם מתחלה טעות אהבה זו בידה. ובכל זאת היא מרגישה בדאבון־לב, שיכול לא תוכל ולנסוע לא תסע. למה? למה?.

 

VI    🔗

היה קור חזק. כתלי הבית פקעו לרגעים. עטופה בסודר יצאה דינה אל החצר והתכונה ללכת אל אמה, אבל רוח חזקה טפחה על פניה בענן שלג וחזרה אל ביתה על מנת ללבוש מעיל. "מה אעשה שם?” — שאלה את נפשה ונשארה בבית. נטלה את הספר “האחים קרמזוב”, ישבה לפני התנור הבוער, הקריבה אל שרפרף קטן, התקינה את ישיבתה, והתחילה קוראת. זמן רב הסתכלה בדף הראשון. המלים כאלו היו זוחלות ונכנסות זו אחר זו אל תוך העינים, אבל המוח לא היה קולטן. לסוף השליכה את הספר על הקרקע. פרקה את אצבעות ידיה ותלתה עיניה באש מתוך הרהורים. הסערה בחוץ כאלו פתחה את מוסרותיה ונטשה החוצות ברקוד פרא. בדרך מרוצתו נסה הרוח לקרוע את התריס מן החלון, וברח הלאה בצחוק מטורף וזועם. ומקצה הרחוב. ומקצה הרחוב כבר נשמעה בכיתו, בכיה הדלת נחמה, כאלו כל זה כבר נמאס עליו, והוא נכסף לנוח, לבוא לביתו ולהנפש, ואינו יודע היכן ביתו ואמנם כך היה נשמע משם קול מיבב ומתחנן: “הביתה הביתה…” דינה שכבה על המֵסַב, ובדומית הבית נדמה לה שאין הסעה מתחוללת שם, בחוץ, אלא בקרבה פנימה. עמוק בתוכה, לפני ולפנים יש מעין תאוה עזה גם לצחוק, לצחוק בקול, גם לילל ולמרוט את השערות…

נכנסה האם אל החדר וקראה אליה בשמחה: — דינה’לה? — אחר כך נענעה בידיה הקופאות מקור כלפי האש ודברה: — יודעת את, דינה, איזו מחשבה באה בלבי? הרי את מהלכת בטלה לפיכך תוקף אותך השעמום. היי נא אצלנו למנהלת־חשבונות. ובאמת, אני אומרת לך, למה נשלם לזר, הלא מוטב לנו לשלם לך אותו השכר… מחשבה ואת נראתה לדינה כמגוחכה מאד והתאותה לצחוק אבל במקום הצחוק פרצה בכיה מלבה. בעצמה לא ידעה למה היא בוכה. האם הפכה אליה את פניה, הציצה בה שעה קלה! ואחרי כך חרדה אליה הורה, נבהלה, ובקול מחונק ורועד שאלה: — דינה’לה! בת=עיני! מה זה לך? אמרי נא, מה את בוכה מים, מים! — קראה כלפי חדר הבשול בקולה היבש והרצוץ — אנא, לבתי, אמרי מה לך? דברי נא מה! — ובידים רועדות גפפה את שכמה. חביבה ומעוררת חמלה נעשתה לה אמה באותם הרגעים. נשכה את שפחיה ורצתה להפסיק את בכיתה. אבל הדמעות שטפו את שפתיה ושמו מחנק לצוארה; הבכיות קרעו את לבה, מבלי שתדע בשלמה ולמה. היא שתתה את המים שהגישו לה, ושניה נקשו על זכוכית הכוס. — אמא… אמא… רע לי… צר לי… הושיעי נא!… ופתאום הדגישה את עצמה כאמת כעלובה, עלובה וטעונה רחמים רבים… — דברי נא דברים ברורים. אמרי! מה לך? אויה לי.. — הושיעי לי! אי אפשר לי להיות כאן. לברוח אני רוצה… לעזוב את הכל ולברוח… האם נענעה כתפיה, פרשה כפיה וננהה: “נו, נו!” ודינה חשה בקרבה מחול מטורף ונורא של רגשות לוהטים, אויריים ובני=רגע, שקשה לתפשם, להשיבם… תפשה את כפות ידי אמה, לחצה אותן בכח היטב היטב ומבין שפתיה החמרמרות התמלטו כניצוצות בני חורין מלים קודחות, שהתעופפו, התפזרו בכל החדר הדומם ככתת צפרי אש משוגעים, והיא לא הרגישה בהם כלל — אמא, אמא רחימה!… יקירתי! אני יוצאה מדעתי, צר לי כאן… כל בריה מבקשת לה זוית לעצמה… עוזבים אבות ואמהות והולכים לבקש… צריכה אני להיות בעצמי, בכח עצמי… מה את סחה, ילדתי? מה את חסרה כאן, ילדתי! הרי את בביתך — שאלה האם נבהלה. היא התרוממה בחצי גופה מתוך קצר רוח, נתמכה בידה האחת בכר ודברה: לא! בביתך אני אצלך אני… אצלכם… לא אצל עצמי! את מבינה, אלך למקומות אחרים, למקום שלבי חפץ, ואהיה אחרת… כאן מה אני? מי אני? אמא, אם חביבה!… ונפלא הדבר! תוך כדי דבורה הרגישה שלא אלה הם הדברים שהיא צריכה לומר, שלא זה חסר לה, ולא על זה היא בוכה… את אמה כמעט לא ראתה נגד עיניה. הכל היה עטוף בערפל לבנבן אפורי, דבר מה פצוע מפרפר ומתלבט בתוכה, לוהט כאש כרשפים נתזים אל השפתים מלים רותחות, מלים פזיזות, והן כבות, כבות במהירות… בני אדם כצללים התנועעו לנגד עיניה. רופא היה מחזיק בדופק שלה. את קוליה ראתה אצלה כמו בחלום; והיא,דברה דברה בלי הפסק, ואיש לא הבין את דבריה שפלטה מפיה בענויי נפש. האם פרשה כפיה ובכתה… ולבסוף נעלם הכל מעיני דינה. היא נרדמה.

פעם אחת, כשדינה לבשה בפרוזדור את ערדליה והתכוונה לאיזה מקום, נפתחה הדלת ברעש ואמה בלוית קוליה “פרצו” הביתה. — הֵנה הנֵה! — קרא קוליה כשראה אותה. — מה זאת? — שאלה בטון קר ותקיף. בימים האחרונים חשה אליו מעין שנאה כבושה. — נכנס נא אל החדר ואספר לך, אדרבא, קבלי נא גם נחת מה“תכשיט” שלכן. — איזה תכשיט? דבר דברים ברורים — אמרה והלכה אחריהם אל חדר האורחים. — הרי זה, איך קוראין לו.. אלכסנדר, אלכסנדר שלך! אליו אני מתכוין… — הרי הפועלים שלי ושל משה קראו “שביתה”. מה הדבר בעיניך? — קראה האם בנשימה אחת. והתחילה האם מגדפת את אלכסנדר; נתנה דופי במדם שולמן. קוליה איים שבשביל דבר כזה לא ינקה אלכסנדר.. דינה עמדה, הסתכלה בפניהם הנרגשים, שמעה, שמעה ולבסוף פרץ צחוק עז מפיה. קוליה ואמה זקפו עליה את עיניהם התמהות, כאילו יצאה זו מדעתה. והיא הפשילה את ראשה, שמה ידיה על פיה וצחקה בקול גדול כזה, שמעולם לא צחקה כך. "הרי זה עשה אלכסנדר, “שלה”, אלכסנדר, “שלה” עשה זאת… — חלף הרהור של גאוה במחה. עתה הנה קמה נבואתו. הפועל נדנד כתפיו… בחצר תקום דממה, האח! מה טוב, מה טוב! — את רואה, מרתי, את רואה, היא צוחקת אמר קוליה וזקף את אצבעו כלפי אמה —־ הרי הייתי מתרה בך ועכשיו היא שמחה… האם נתנה בה עיניה והסתכלה זמן רב במרירות ובדאגה. — שמחה זו מה היא? — שאלה אותה בקול תקיף. דינה נגשה אליה, התחילה מחליקה בשתי ידיה את לחייה, ואמרה: — אמה… אמא! מה איכפת לך? אל תדאגי. עתה ייטב יותר; תאמיני לי, הכל יעלה יפה. עב־הענן נתפזר מיד מעל פני אמה ואמרה בקול רך: — תינוקת את, ולא יותר. מה את יכולה להבחין בין טוב לרע. שביתה בימים הללו, הרי זו דלות, דלות!… דינה לא ענתה. היא התהלכה בחדר, וידיה על מתניה וזמרה בלחישה איזה זמר. אחד כך נטלה את מחלקיה, צררה אותם בעתון ואמרה ללכת אל הנהר. אמה עכבה אותה רגע. — ראי נא, דינה’לה! את יוצאת כמעט בראש גלוי. הרי קרה בחוץ! — נטלה וחבשה כפיון בראשה וצררה את קצותיו לאחוריה. הרחק מן העיר, אצל בית־העלמין נמשך הנהר. שומם במרחב נוצץ קרחו הכחול תחת השמים הכהים. ילדי אכרים סבבו עליו ולמרחוק צלצלו קולותיהם. הם שמחו מאד לקראת דינה, היא היתה מצחקת עמהם על הנהר בריצה ורדיפה. כשהיתה נופלת היו כלם מלגלגים בה וכשהיה אחד מהם נופל היתה אף היא שוחקת לו… כיון שראו אותה, מיד סבבוה מכל צד. היא נשענה בידה על כתפו של אחד מהם ושאר הילדים שמשו אותה: זה הסיר את הערדל האחד, זה — את השני, זה הנעילה את המחלקים, וכלם כעדת צפרים צעירות נטשו “היידא” על מרחבי הנהר. פתאום הרגישה דינה בבני־אדם ההולכים כתות־כתות מאחרי בית־העלמין לעבר העיר. היא החליקה יחד עם הכנופיה שלה וקרבה אל החוף כדי לראות מי ומי ההולכים. תיכף הכירה שם הרבה מפועלי בית־הבורסקי שלהם ונתבישה בפניהם. אף הם הביטו בה בתמיהה. היא הבינה שבמקום הזה, לא רחוק מכאן, היתה בודאי אחת מאספותיהם החשאיות. לבסוף ראתה גם את אלכסנדר הולך, וחשבה בלבה: “הרי הוא מנהל את האנשים האלה! אחריו הולכים כל אלו בני=האדם, נשמעים לו והוא נותן להם בינה!” ואלכסנדר גדל מאד בעיניה ברגע ההוא. מתוך טרדה וכבד-ראש ניגש אליה אלכסנדר, אך משראה את לחייה האדומות והרעננות, את עיניה, שנגה מים מנצנץ בהן, אורו גם פניו.

• מה היא עושה כאן? - שאל אותה.

• הרי הוא רואה. אנו מחליקים.

• עם החברים הללו?

• כך. אלו הם חברי. רצונו לראות, איך אני מטיבה להחליק? – אמרה לו ותכף הפכה אליו את שכמה. הוציאה מפיה איזו צוחה פראית, פתחה את זרועותיה כעין זוג כנפים, והתעופפה על פני הנהר. התינוקות זקפו עליה שעה קלה את עיניהם ואחר כך טסו גם הם אחריה מתוך אותה השריקה הפראית. היא סבבה במרחק כנקודה שחורה, עגה עוגות נפלאות, ואחר קרבה במהירות נמרצה אליו, וכשהתיצבה לפניו כמעט שלא רעדו רגליה, אלמלא מהרה והחזיקה בכתפו.

• נו, מה? - שאלה אותו, כשהיא כלה מאדמה, מזהירה, בשערות פזורות קצת וצוחקת בשנים נוצצות.

הוא סקר אותה זמן רב בחבה כשישבה על השלג ופשטה את המחלקים. אל העיר חזרו שניהם ביחד. דינה לא חדלה מפטפט. היא היתה שמחה, הרגישה בכחה ויפיה – וטוב לה. אלכסנדר שמע ולא שמע פתאום הפסיקה ואמר לה מתוך כבד-ראש:

• דינה, כחה יוצא כאן לבטלה, כבר השמעתיה כדבר הזה. צעירה ובעלת-כשרונות היא, חיים עשירים ופתוחים לפניה, מלאים תוכן וענין, תלף ותכבש אותם…היא צריכה לדור בעיר גדולה, וללמוד, ללמוד הרבה, כדי שתוכל להתפרנס ביגיע כפיה. תלמד לדעת גם את “התנועה”, תהיה עובדת, ואז תמצא את ספוקה. כך. סוניה בודאי כבר מסרה לה שמשפטי כבר נגמר ויצאתי זכאי, הרשות בידי לנסוע לכל מקום שאני רוצה. נשארתי כאן עוד לשני שבועות, צריך אני לגמור איזה ענין, אם…

• א, את השביתה של פועלי הפבריקה שלנו הוא מתכון לסיים?

זקף עליה מבט נמרץ, ואמר מתוך גחוך:

• כך, את השביתה.

• אלמלי ידע כמה כועסים עליו בביתנו, אי-אי…

• פשיטא! אך מהיכן יודעים שאני…

• אינני יודעת. אבל בין קח ובין קח מלקו גם לי מנה יפה בזכותו…

מפיו פרץ צחוק.

• שמעתי את אמי מדברת, שתפסיק את כל העסק והפועלים יאלצו להכנע.

• אי, אל תאמיני!

והוא התחיל מציע לפניה באריכות ובפרוטרוט את התביעות שהפועלים תובעים והוכיח לפניה את צדקתם. הרבה מדבריו לא היו ברורים לה כל צרכם, אך העמידה םנים כאלו היא שומעת ומבינה, הניעה בראשה כאומרת “הן” ובתוך כך מהרהרת: " כמה קשה שנאתו של אדם זה אל “הבורגנים”, לאמה, לקוליה…"

• ובכן, מה בנוגע לנסיעתה שלה? התסע מזה? – שאל לפני הפרידה.

• אסע…- ענתה מתוך פקפוק פנימי בהחלטת עצמה.

• ליהוי ידוע שבעוד שני שבועות… יש לה די זמן להכין את עצמה לדרך.

כשנכנסה אל הבית מצאה שם את השותפים ואת משרתי הקונטורה מסובים אל השלחן בפנים מפיקים דאגה ודנים בקול עגום באתו “המאורע”. אחר שעה קלה באה אליה המשרתת ולחשה לה, שאיזו עלמה מחכה לה בחצר. דינה מהרה דרך חדר=הבשול החוצה, הסתכלה לצדדים ובקושי ראתה בזוית, אצל השער, דמות שחורה. כשקרבה והסתכלה בה בעיון, הכירה את סוניה.

• סוג’קה! את היא?

• כך. הסי, אל תצעקי כך…

• מה זאת? רזים ותעלומות?

סוניה היתה עטופה בסודר גדול, ומתחתיו החזיקה איזו צרור גדול. היא היתה נסערה מאד, ודברה בקול קטוע ובנשימה כבדה: -היום יעשה “חיפוש” בדירתו של אלכסנדר… — כך?! מי אומר כזאת? — כלום אני יודעת?… איני יודעת… אלה הם ספריו, אפשר תטמיני אותם אצלך? הוא נתנם לי, אבל אמא טרדה אותי מן הבית ביחד עם הספרים, "אל תראה ואל תמצא כאן זו”, קראה לי. הי־הי־הי, דמיתי שאומרת היא להכותני. — טוב. אבל כיצד אביא זאת אל חדרי? שם אצלנו יושבים אנשים… הנערות חשבו קצת, ואחר כך אמרה דינה: — אין רע. המשרתת שלנו היא אשת בריתי. אני אעזוב זאת אצלה והיא לא תספר לאיש; לאחר שילכו כלם אטמין זאת בחדרי. הבי נא לי את צרורך וסורי אל.. אוי מה כבד הוא, כיצד עצרת כח לשאתו? דינה הכניסה את הצרור לחדר־הבשול והתלחשה עם המשרתת. סוניה עברה במרוצת את חדר־הבשול והשתדלה שלא לפגוע במבטי המשרתת. — הוי! עיפתי… — אמרה כשצנחה על כסא. דינה עמדה לפני השלחן בראש מושפל, שקועה במחשבות, קרעה פיסת ניר ולא הביטה אליה כלל. — דינה! הרי אפשר עוד גם שיאסרוהו, א? דינה נתנה פיסת גיר בין שניה, קרעה אותה, ונהמה: — בודאי. — אפשר שגם אותנו עוד ישימו במאסר בשבילו.. הי־הי־הי צחקה בתחלה בלחישה, ואחר כך בקול יותר ויותר רם. — משונה את, סוניה! הכל מביאך לידי צחוק אמרה דינה מרוגזה. א, מה אעשה כשצחוק תוקפני… שמעי נא — אמרה פתאום - האמת הדבר שהוא הסית פועליכם לשביתה…

— טס! — הפסיקה אותה דינה — הרי את יודעת ששם יושבים, למה את צועקת כך. — נו, אמרי נא לי, דינה, אדרבא! — אמרה בלחישה —למה הוא עושה זאת? איני מבינה… — אינך מבינה? הרבה דברים יש שאין את מבינה — אבל לצחוק את מבינה ומבינה… סוניה נשארה יושבת כתינוק נאשם. פתאום אמרה בקול עצוב:

שמעי נא, הרי אלכסנדר נוסע מכאן בעוד שני שבועות!, — היא העבירה את שתי ידיה על פניה מחמת איזו הרגשה לא — נעימה וחזרה שוב — אָח אָח אָח! כך.. בעוד שני שבועות!… דינה נגשה אליה, הניחה את ידיה על כתפיה ואמרה: סוניה, אמרי נא לי! א=ת… או=ה=בת אות ו? — סוניה אדמה. בעיניה נצנצו דמעות. היא גמגמה: — איני יודעת… איני יודעת… דומה שלאו! — סו — ונקה! — הרי אני אומרת לך שאיני יודעת, אפשר כך… — בשביל מה את אוהבת אותו, סוניה? — כלום אני יודעת אפשר בשביל שהוא חכם כל כך,. ואפשר על שום שהוא כל כך עליז… כלום אני יודעת! — אה, זהו העקר. דינה עמדה מאחורי שכמה, גפפה בשתי ידיה את שערותיה, ולחשה בחשאי: — סוניה! — מה? — אם את אוהבת אותו, התסעי אחריו כאשר יסע! — למה אני לו? — אבל אם יקרא לך, התעזבי את אמך, את נאדיה, ותלכי עמו? — הרי לא יקראני אחריו, למה? בחורות כמונו לא נוצרו בשבילו. הוא רק מתלוצץ ומשתובב עמי, רק פתיח אני בעיניו; הוא לא דבר עמי עדיין אפילו פעם אחת, בשם שהוא דובר עם… עמך. אחר רגע הוסיפה: — מה איכפת לי. יסע. ואני אערוג, אערוג עד שאחדל… דינה גפפה את שערותיה, החליקה אותו, ופתאום התחילה נושקת לה באש, בטרוף דעת, ולחשה: — סוני’לה… סוני’לה… תמוהה, נבוכה נתנה עליה סוניה את עיניה; נדמה לה שהיא בוכה.

 

VII    🔗

כתהלוכת עצב התמתחה רצועת הימים האפורים זה אחר זה. אחר זה, בלי סוף. דינה לא זזה מהחלון ולותה בעינים הוזות את הימים הרצים דרך סערות ושלגים, כשם שתולים את העין אחרי מעוף סיעה של צפרים שחורות מעופפות למרחקים, על פני אופק של בין השמשות, ואין אתה יודע להיכן נשאו את חלומך… מקוליה נפרדה לגמרי. הוא פסק מבוא אליהם. דבר זה הרגיז מאד את כל בני משפחתם, מפני שלא נתקיימה אחת מתקוותיהם החביבות… חשדו, שנדמה לכך השפעתו של אלכסנדר, לפיכך התחילו נזהרים בדבוריהם בפני דינה. היו מדברים בינם לבין עצמם כלשון של רמיזות וחצאי דבורים; והיא הרגישה את עצמה בתוכם יותר נכריה, נדחה. עיניה נצמדו יותר בקצה האופק הנשקף אליה דרך החלון וחלום חיים רחוקים ויפים לא פסק מלבה. הנה היא רואה אותו, הגדול והאמיץ, עומד שם בראש הר וגבוה ורומז לה באצבע וקורא לה מרחוק. הלב כלה לצאת והנפש הומה ועורגת… "לשם, לשם” תלחשנה שפתיה בדממה וקרום דק של הזיה נמתח על עיניה ההולמות… אבל התעצור כה לצאת מבית אמה מבלי שתביט לאחוריה?… שואלת היא את עצמה במסתרים — למה איפוא לוחץ פחד כזה על נשמתה, כשהיא נזכרת בנסיעה? האומנם כל זה אינו אלא חלום בטל, שלא יבוא לידי מעשה לעולם?… בידיה הפרושות לאחורי ערפה היא שוכנת פרקדן בלי נוע, עיניה תועות בחשכה, ותפלה קודחת דולקת באנחותיה האלמות: "אלהי הבה לי כח ויכלת לעשות מה שאני רוצה”… ובחדר הסמוך מבעד קיר הנסרים גונחת האם. השביתה בפבריקה, פרישת דינה מקוליה, ההיסטיריקות שנעשו תכופות אצל דינה, — הכשילו את כחה. היא כבר ממעטת בישיבה בקונטורה, מתמידה לשכב על הספה וראשה חבוש במטפחת רטובה במים. כשדינה שומעת את גניחותיה של אמה, יש שהיא יוצאת אליה, ויושבת אצלה על הספה ואינה זזה ממנה שעות רצופות. בשמלתה השחורה, בפניה החורים עמומים עם אֲרֶשת של חולשה עדינה, מזכירה לה אמה שוב אותה האם שמלפנים… — אמרי נא לי, דינה’לה! למה את נשתנית… — אמרה לה פעם האם. — במה?

— את הנך כל כך שקועה במחשבות, אינך יוצאת מן הבית, שותק… — להיכן אלך? מה אדבר? — קודם לא היית כך. קודם היית צוחקת תמיד, ועכשיו לא כלום… עכשיו השעמום, אמא, השעמום. יגון גדול תוקפני… — מפני מה את שרויה, בתי, ביגון? מה חסר לך? — איני יודעת. אבל הכל בעיני כל כך משונה. אַתּ, דאגותיך, הפבריקה, ההמולה בחצר, — למה כל זה? לאיזה צורך כל זה?… כנכריה אני מהלכת בתוככם ואיני מבינה כאן כלום. פתאם התנפלה על צואר אמה, התחילה נושקת לה, ודובבה: — אמא! חביבה, חביבה!… הרי אפשר להיות גם חיים אחרים… — איך זה אחרים?… חידות לי דבריך, דינה! — איני יודעת! איני יודעת כלום! אבל יודעת אני שיש ויש חיים אחרים, יפים מאלה שלנו, חיים שאין בהם מאותו השעמום… את אינך קוראת בספרים ואינך יודעת, קראי ותראי… יש אנשים אחרים ויש מעשים אחרים… ודינה נתקשתה כיצד לספר ולהסביר לאמה אותם החיים. לה בעצמה לא היה הדבר מבורר כל צרכו. ודינה הוסיפה: — הרי את כועסת עלי, אני יודעת את זאת, על שנפרדתי מקוליה. סבורה את שמאושרת הייתי אלו נתרציתי להנשא לו. לא, אמא! איני רואה שום אושר בזה, שאף אני אהיה צריכה ללבוש כמותך אדרת ולעמוד כל היום בקונטורה ולשאת ולתת עם הבריות שלך, עם אותם התגרנים… — אביך הניח את כל עסקיו על אחריותי. ברירה אחרת לא היתה. בפנקסיו לא יכול איש אחד זולתי למצוא סדר. אבל את, מי יכריחך להתערב בעסקי בעלך… — לא, אמא. ריקים ושוממים יחיו חיי. אכילה, שתיה, ביטול ורשימת הלבנים לתכבוסת… — כך דרכן של כל הבריות. — אי, אמא, חביבה! את אינך יודעת. יש גם בריות אחרות ודרך אחרת… בתולות צעירות עוזבות את ביתו, את אביהן ואמן, והולכות להן… בדרכו הן… האם תלתה בה מביט שוהה מתוך תוכחה, באומרה: “בכל חם ליבי רציתי לעשות אותך מאושרה, ואַת את חלומי גזלת ממני. למה את באה אלי עכשיו בחידותיך הכבדות, המטילות עלי אימה כזו…” לבסוף לא התאפקה, הניחה את ידה החורה על שכם בתה ובאותה ההוכחה שבעינים הציצה בה, ודובבה כמו ברוב יגיעה: — ובכן… רוצה את גם.. אותי לזנוח, ו…לילך לשם, אל אותם האנשים?… רגש חדש וחריף תקף את דינה. כתינוקת רכה ונבהלה, הטעונה רחמים, נראתה לה אמה. היא חבקה אותה בכח ואמרה כמעט בבכי: — לא! לא! איני יכולה… לא אחדל שם מהתגעגע עליך. אוהבת אותך כל כך, כל כך, אמא! א=מ=א!… ברגע זה נתברר לה פתאום, שלשוא תלחם בנפשה, שהיא נשארה אסורה על מקומה, בתוך החוג המקולל שלה.. קפצה ממקומה, נשארה עומדת קפואה באמצע החדר, באצבעות משולבות… פעם אחת באה אליה סוניה ליטול בשביל אלכסנדר שני קונטרסים מצרור הספרים, שהיה טמון מתחת לערש דינה. הוציאו את הצרור ממחבואו. שתיהן עמדו על ברכיהן וברטט קל שבידים התחילו הופכות והופכות בספרים, כנוגעות בקדש. כשנמצאו הקונטרסים הסתירה אותם סוניה בחיקה. — עכשיו יחם להם שם — אמרה בצחוק — דינה! מפני מה אינך באה לביתנו? — האם חולה. ומה חדשות בביתכן? — אין כל חדש. אלכסנדר נוסע ויעזוב אחריו שעמום. — שעמום? כלום אף את יכולה לבוא לידי שעמום? — ואת מה סבורה?… — סבורני, שבשעה ששוממת תהיה כל קרן זוית, ולא תמצאי לך מקום להחבא משעמומך, אף או תהיי שוחקת. — איני יודעת — אמרה בנענוע כתפים — אם יתקפני הצחוק ושחקתי. — כך, כך, חביבתי — אמרה דינה ועיניה הועבו — את אל שחוקך, ואני אל חלוני… אח, סוניה, סוניה - דינה שמה בחבה את ידה על שכם סוניה והציצה עליה כיגון; — בהבל ובחלומות יכלו חיינו… עוד חצי שנה, עוד שנה, נשואים — וסוף דבר.. רוצה את להנשא, סוניה? — להנשא… איני יודעת… — חה־חה, אינך יודעת?… ומי אפוא יודע? או שמא סבורה את להשאר כל ימיך בבתוליך?

סוניה הורידה ראשה ושתקה. אחר כך נשאה עיניה אל דינה ואמרה בקול רך: — כמה נשתנית, דינה, כמה נשתנית.. זה כבר שאין את מתגוששת. — הבלים, סוניה! בשלמה הם?… שתי הבחורות שקעו במחשבות תוגה.

 

VII    🔗

אחר הצהרים שכבה דינה על מטתה ונרדמה. מתוך שנתה שמעה את צחוקו השמן של הדוד משה, ונעורה. וזאת היתה הפרזה הראשונה שקלטה אזנה: הפריסטאב אמר לי בעצמו: "הילך צלבי, אם לא יאסר הלילה בשעה השתים עשרה”, כן אמר אלי מפורש. האם חזרה ושאלה: כלומר, הלילה בשעה השתים עשרה? דינה קפצה נבהלה ממטתה. במרוצה נכנסה אל חדר־האורחים "כמו שהיא”, בשערות פרועות, בשמלה מקומטת ובלחי אדומה ומעוכה והביטה אל הדוד במבטים תקיפים. הדוד פסק מדבר.

— א, דינה! — קרא הדוד — מה שלומך? אינך נגלית כלל לעיני איש.

— דוד! — אמרה בטון נמרץ — מה דברת עתה עם אמי? — מה זה נוגע אליך? הע־הע הע… — עגה הדוד וקרץ כלפי אמה. — אני יודעת מה. אתה הלשנת על הסטודנט. — מי, אני? — אתה. — ואם אני, מה בכך? בבריות כאלו צריך לנהוג “צירמוניות”? הע… עוף כזה, שהוא בן חורין, דרכו לילך ולהזיק. — בושה וכלימה, דוד, בושה וכלימה, אתה מלשין, פוי, פוי!… — דינה!! — קראה אמה, כשהרימה את ראשה מן המסב. דינה מהרה אל חדרה, חורה, בסערה, ובידים מזדעזעות כתבה לאלכסנדר: “היום בלילה יאסרו אותך. שמעתי ממקור נאמן. מהר וסע מכאן. הודיעני נא ע”י המשרתת שלנו, אימתי אתה יוצא את העיר. ד." וכשגמרה לכתוב קראה למשרתת, שתביא לה כוס מים. לבסוף מסרה לה את הפתקא ביחד עם צרור הספרים. בעוד רגעים אתרים הביאה לה המשרתת פתקא מאלכסנדר: “חן־חן. דבר זה נודע לי עוד לפני קבלי את הידיעה ממך. היום בשעה העשירית אני נוסע. אני בטוח שאף את כבר מזומנה לדרך, וכבר הכינות לזה גם את אמך. את צריכה לבאר לה, שכך מחויבה את לעשות ואין לך דרך אחרת. שלך ג.” דינה התהלכה בחדר אילך ואילך בהתרגזות עצבים עצומה, קרעה פסות ניר, זרקה אותן אל בית ולעסה אותן, עשתה תנועות שונות ונמרצות בידיה. גם כשהדליקו אור בבית, ואנשים התחילו מתכנסים, נשארה יושבת בחדרה שרויה בחשכה. לפני השעה העשירית ההלבשה והלכה אל סוניה. מדם שולמן רצה לקראתה ובשמחה הודיעה לה: — יודעת את, דינה’לה! שכננו עוזב אותנו. ובכל גופה היתה מורגשת שמחתה, שניצלה מפחד ומדאגה לשלום בנותיה. דינה לא ענתה לה על זה כלום. רק שאלה לסוניה. — שניה כואבות לה מאד. כל היום היא שוכבת במטתה ובוכה. לכי את אליה, בשום אופן אינה רוצה לילך אל הרופא. דינה נכנסה אל הררה של סוניה ומצאה אותה שוכבת במטתה מכונסה ומכווצה כפקעת ונראתה לה מרחוק כתינוקת נעלבה. סוניה עשתה את עצמה כנרדמה ולא הרימה את ראשה מן הכר. דינה יצאה מן החדר וישבה אצל נאדיה, שהיתה עסוקה באיזה מעשה תפירה. דינה הסתכלה מן הצד בפרצופה היבש של נאדיה, בשכמה הכפוף, וחשבה בלבה: “כך אבול אף אני, אף סוניה, אף עוד רבות, רבות…” ובלבה נתעוררה תוגה מוצצת… קמה ויצאה בלי ברכת פרידה מן הבית. בחוץ עמדה עגלת חרף ואכר הגיח בה איזה מלתחה והתקין מושב. דינה סרה אל החצר ומשם עלתה במעלות אל אלכסנדר. הדלת היתה פתוחה, למרות הקור הגדול בחוץ, ורצועת האור, שפרצה בעד הפתח, האירה את כל המעלות. בחדר אי סדרים. הכתלים חשופים מהתמונות, שנתנו להם ארשת חיים, לשון מדברת… על הקרקע התגוללו קש, נירות, צרורות. אלכסנדר, עטוף מעיל סטודנטים עם צוארון זקוף, הלך בחדר אילך ואילך, עסוק בחבישת איזה חפצים. — א, דינה! — קרא בבואה — ומה בחוץ? עדיין לא שקטה הרוח? — רוח סערה, שלג, חשך… איך זה יסע? — מה לעשות! כך הוא דרכנו, דינה, בליל חרף ארוך עד לאין סוף, דרך סערות, שלגים וחשכה… דינה השתדלה שלא להפגע במבטי אלכסנדר: התיראה מפני שאלה אחת, שמא תקראנה בעיניו. רגש חם ועז, שכמותו לא ידעה כל הימים, הרגישה הפעם אל הבחור הזה. שפתה התחתונה התחילה רועדת. בלב מכווץ הביטה לצדדים, אל הכתלים הערומים, הקרקע המכוסה בקש ובנירות. נתקלה עינה בשטיח, שנעתק מאצל המטה והתגולל בזוית, ואנחה פרצה בלי משים מפיה. — אח, סוניטשקה העלובה! — פרצה קריאה זו מפיה, מפני שהרגישה חמלה רבה ומדאיבה על עצמה, על חייה המסכנים, השוממים… — מה? מדוע היא עלובה? דינה לא ענתה כלום, והסבה את עיניה לצד אחר. — נו, מה, היא נוסעת? — שאל אלכסנדר. זעזוע קל חלף גוה לשמע השאלה הזאת. נענעה את ראשה בשלילה ושתקה. — אם כן, נוסע אני לבדי? — ואני נשארת פה לבדי. — רצונה לא עמד איפוא בנסיון?… — הרצון והיכלת אינם היינו הך. — אח, דינה! — לא, אל ידבר! הרבה לילות לא ישנתי, והייתי מהרהרת ומהרהרת. אלכסנדר ואיני יכולה… כלום אין הוא רואה, שאיני יכולת?… הוא הסתכל בה זמן רב, ואמר: — אח, ילדתי, ילדתי העלובה! — אל נא יאמר עלובה. אינני עלובה כלל. אני אמנם אשאר כאן יחידה, אבל מרגלית אחת הוא מניח לי ו“געגועים” שמה — והיתה לי לנחמה בשעה קשה ומרה… הגעגועים האלה יהיו לי כל ימי חיי, זה יהיה הצבע היחידי של חיי נשמתי — הגעגועים. בלא שפה אשלח ברכת נפשי באשר יהיה שם, ידידי החביב, היפה, ה —נ —חמד… ודינה תפסה את יד אלכסנדר בידה הרועדת. נכנס אכר כלו לבן משלג, צבר את הצרורות מעל הקרקע אל העגלה. — נו, היי שלום! — שלום! יד ליד ועינים לעינים… שעה קלה שהו והסתכלו איש בעיני חברתו, כאלו מפקידים זה בתוך עיני זו איזו צואה חביבה ואלמה… נעקרה העגלה ממקומה ונבלעה בתוך החשכה. דינה עוד עמדה זמן רב לפני הבית והציצה בחשכה. השלג ירד כסחבות לחות, גדולות וצפופות, נחו על עפעפיה וסבו בעד העולם. הרוח נפנף את קצות הכפיון שלה וטפח בהם על פניה, התקפל וסבב ככדור לרגליה, וצנף את עצמו בשולי שמלתה. ובתהום השמים החשכה נסע בקול ילל מהנה של נשמות עורגות, תלושות ותועות, המבקשות תקונן…לדינה נדמה, ששם בחשכת ליל החרף, שאין לו סוף, נשאת גם נשמתה הגונחת…

ליבן, פ. מינסק.1907