רקע
אהרן אברהם קבק
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

לזכר חברי הטוב י. ברדשבסקי.

 

1

… בכל פנות הבית זיו של שבת. חול דק צהוב על הקרקע, מפות לבנות על השלחן ועל הדלפק. כלי-התשמיש מסודרים על הקיר בשורה ארוכה. על השלחן שתי חלות; סמוך להן דולקים נרות-חלב במנורות נחשת נוצצות ואור צח, צנוע, מתוק הולך מהם. שרהֿֿ-דבורה עומדת לפניהן ומברכת. כולה לבושה לבנים, על ראשה מטפחת לבנה, שמגלה קצת שערות שחורות של פאה נכרית והיא מופשלת מאחורי האזנים הקטנות והנוצצות בנזמיהן. עומדת היא דום, בלי תנועה, פניה כבושים בכפות ידיה, - שתי כפות רכות, לבנות, עם אצבעות זעות. איזה זהר-פלא יוצקים נרות-השבת על מצחה, על ידיה, על צוארה, על אזניה, ונוצץ מתוך נזמיה. שכינתֿֿ-שבת!… עומד הוא לפני הדלת, המעיל על שכמו, הסדור תחת בית-שחיו, ומחזיק במנעול. את ה“מזוזה” כבר נשק, צריך לילך לקבל את השבת, אבל מתחת לכפות הלבנות של שרה-דבורה שלו הוא מרגיש את חן עלומיה ובכל זוית שורה מנוחת-שלום מרובה כלֿֿ-כך!… נדמה לו שכך היה עומד שנים הרבה הרבה, כל שנותֿֿ-חייו, היה עומד ומסתכל וטוב היה לו.

פתאום - רוח סערה. החלונות הוסחו, הנרות כבו, חשך. הוא נפל. והקרקע משופע-משופע מאד, והוא מתגולל למטה, לאיזו תהום עמוקה וחשכה. הלב דופק, והפחד גדול. מלמעלה עומדת שרה-דבורה. רוצה הוא לצעוק, אך לשונו אינה נשמעת לו. אלא למה היא עומדת שם במנוחה כזו? למה היא מחייכת? רוצה הוא להוציא קללה מפיו, לקפוץ אגרוף – לשוא! אין הפה, אין היד נשמעים לו…

הקיץ בר’קה בצוחה משונה. זעה היתה על מצחו, לבו דפק.

ונהנה מאד על שאין זה אלא חלום.

רקק והפך על צדו השנית.

ושוב –

הוא וכל הילדים יושבים מסביב לשלחן ומחכים. שרהֿֿ-דבורה מטפלת אצל הכירה. היא מוציאה משם תבשיל חם והולכת אל השלחן. אד גדול נודף הימנו ומליט את פניה המאדמים מחמת עבודה. עד שלא נגשה אל השלחן נשמט הכלי מידיה ונשבר. נשתפך התבשיל, והאד הנודף מן הקרקע מכסה על הכל. גחן להרים את שברי הכלי ונפל. שפוע. הוא מתגולל למטה למטה, אין מעמד. הלב דופק. לצווח אינו יכול. ניטל קולו הימנו. באותו זמן הוא מכיר שאין זה אלא חלום, אף-על-פי-כן – פחד גדול לוחץ את הנשמה, ומלמעלה עומדת שרה-דבורה וצוחקת.

אסף בר’קה את כחותיו, התנודד והקיץ.

  • טפו, טפו! - רקק בקול ושכב פרקדן. לוטש את עיניו אל החשכה כשהוא מלא עדיין פחדים טמירים. חלל החדר מלא נחרה.

  • שרה-דבורה! - קורא הוא אל אשתו בקול נחנק.

נשימת חוטם כקול חליל נשמעה במקום מענה.

  • שרה-דבורה! ישנה את? שרה-דבורה! א, שרה-דבורה!

  • ה! מה? מה אתה רוצה? - נשמע לבסוף קול מרוסק ונבהל מן המטה העומדת אצל הקיר שמנגד.

לא ידע בר’קה מה לענות. הרי רצונו היה רק לשמוע את קולו של עצמו.

חשכה. דממה. בכל הזויות תרועות נחרה בנוסחאות שונות. דומה, שאלו חיים טמירים מספרים בחשכה בלשון משונה… עכברים רצים על פני הקרקע אילך ואילך, טופפים בפסיעות קלות ומטפלים בפרוסת-לחם יבשה או בסכר. נשמעה צוחתם השורטת, רטט קל חולף על כל גופו של בר’קה.

  • עכברים… – אומר הוא, משום איזה טעם, אל עצמו בקול.

שנתו כבר נגזלה. הלב מעיק ומפעם בחזקה. הרקות דופקות. רוצה הוא לחשוב על אדות היום החולף או הבא, על עניניו ועסקיו. אך במחו תהו-ובהו וקשה לו לסחוט הימנו איזה רעיון צלול. פתאום חם לו, ודבר-מה לא נעים, מתמיד ומטריד בא אל הלב ומוצץ אותו. הוא דוחף מעליו ברגליו את מעילו שהתכסה בו ושוכב מגולה בלי-נוע, עד שכבד עליו גבו. אז ישכב על צדו, יתכסה במעילו עד למעלה מחטמו, ויחליט לישון, ויהי מה…

לבסוף ישב. הוריד בעצלות את רגליו על הקרקע. ידו האחת נפלה בלי-אונים על ברכיו, השנית נתחבה בפי כתנתו על גבי בשרו. ראשו הכבד כעופרת נשמט על חזהו.

ערבוביה של מחשבות רוחשת במוחו. צריך לקום, למה הוא יושב כך?… עדיין חשך בחוץ, לחזור לשכב? תחת מעיל-המוך חם, הכל ישנים… אבל להרדם לא יוכל עוד. בחוץ חשך, קר… במהרה יאור היום. התרנגול קרא… אימתי מתחילים התרנגולים לקרוא? שכח. חבל!… אבל למה הוא יושב כך, למה הוא יושב כך? למה אינו קם?…

נזכר פתאום בחלומו המשונה, הרים בהחלט את ראשו וקפץ על רגליו. נגש אל החלון, שנשף-בוקר הציץ בו. לחץ את מצחו אל השמשה והסתכל ברחוב הלוטה באפלולית בין-השמשות. בתים חשכים עומדים בצד הרחוב מתנמנמים מכווצים מצנת-בוקר, הרי שלט שנשמט מאחד היתדות, תלוי הוא באלכסון ומתלבט אל הקיר, ודומה לכובע זה על ראש הישן בחוץ, שנשמט על אזנו. לפני אחד הבתים עומד אילן זקן, שזלזל מדולדל תלוי בו ומתנועע לאטו ביד מרוסקה.

נפנה בר’קה מן החלון והלך אל מטתו, הלוך ומשש, מפני שסכך בגופו על אור החלון. דרך הלוכו נגע שלא במתכוין ברגל אחת קטנה ערומה וחמה. נזכר בר’קה פתאום שסנדלי יענק’לה קרועים, סופגים אל תוכם הרבה לחלוחית, ומצחו נתקמט…

בפסיעות זהירות קרב אל מטתו, לבש את סמרטוטיו, נטל את פניו, נתן בבית-שחיו את שק-הטלית, נשק למזוזה ונפטר החוצה, בפסיעות חשאיות, כדי שלא להעיר איש משנתו.

שמי-הבוקר היו מטולאים בעננים מלוכלכים, ומבעדם הסתנן אור קלוש, זעום, כאלו דרך זכוכית דלוחה. העולם מתנער בפנים זועמים, עגומים, ואינו מרוצה כלל ביקיצה שלו, בביאת היום… צנת בוקר חודרת את גופו של בר’קה והוא מתעטף בסמרטוטיו, מפהק ומפהק ומהרהר בלבו הרהורים שונים ונוגים: לכאורה העולם עגום, החיים עגומים, הכל עגום ומיותם, וקשה להבין למה הבריות נהרגים עליהם… חרש ובדיוק נשמעות דפיקות פסיעותיו בתוך דממת הרחוב הנרדם; ודפיקות אלו, הגלמודות והעמומות, אפלולית-בוקר זו המשונה כך, מכניסות איזו חרדה סתומה בלבו. כי ייבב חתול מתחת אחד הפתחים, תרנגול כי יקרא מתוך אחת החצרות, הוא עומד, מתבונן, מקשיב, והולך הלאה…

מכיון שנכנס אל בית-המדרש, התנפלו עליו סביב-סביב, כרוחות בישין, שממון, עזובה, מוראות טמירים, אפלת-רזין, שהגיחו פתאום כמו ממחבואיהם… שלחנות ועמודים נפוצים בלי סדר, טרפי-ספרים ודפים-יתומים פזורים הכא והתם ומשונים מלבינים באפלולית. הרי לפני רגע כאן חיו, קפצו, השתובבו, ועם ביאתו הכל נשתתק פתאום ונחבא… מבלי להסתכל לצדדין, ששם נדחקים צללים ועוצרים את נשימתם, נגש בר’קה אל מקומו בפסיעות לא-בטוחות, הוציא במהירות את ספר-התהלים שלו, פתח אותו, אך עדיין קשה היה להבחין את האותיות, אף-על-פי-כן הוסיף לרתק את עיניו אל הספר הפתוח כקורא מתוכו, ושפתיו התחילו דובבות על-פה את מזמורי בןֿֿ-ישי.

נזכר פתאום ברגלו החמה של יענק’לה שנתקל בה היום בבקר. ולבו התוכץ מעגמת-נפש. בעונה של שלהי החרף ותחלת הקיץ, מהלכות רוחות מסוכנות בחוץ, ויש שהקור עדיין גדול. והולך לו יענק’לה שלו אל החדר, בצואר גלוי, בפנים כחולים, בידים קפוצות לאגרופים אדומים, רגליו נעוצות בסנדלי אביו הגדולים והקרועים, וסדור תחת בית-שחיו…

  • מצ… אח! אח! - קורא הוא בקול ומעוה את פניו מתוך עקת-לב.

לחצו אותו אל הקיר, יד נטויה עליו, ומנוס אין…

“נו, מה יעשה? נו, נו, אדרבה מה יש ביכלתו לעשות?” - רוצה הוא לשוע, להתחנן, לבקש סליחה על מה…

“סובלים הם אפרוחי הקטנים, סובלים”… – אומר הוא לעצמו. וחוזר אל הרהורים ישנים. נו, למי איכפת, למשל, אם בניו יהיו שבעים, לבושים, מונעלים? למי איכפת? ובמה הם אשמים, אפרוחיו, אם אביהם “שלומיאל”, גבר לא-יצלח, חולה? הם למה יסבלו?

הרי זו מחשבה נושנה, מדכאה, גורמת דכדוך-נפש ויסורים.

נושנים הם היסורים הללו ומרוב ימים נתחבבו עליו, והוא מהפך בהם, מהפך בהם בתאוה:

“ושרה-דבורה? כלום כך היתה שרה-דבורה שלי? אוי ואבוי לשנים אלו!”-

ושוב זוכר הוא את שרה-דבורה במטפחת הלבנה על ראשה שמקופלת לאחורי אזניה הקטנות, וגם הגומה בלחיה. שרה-דבורה!… הוא צעיר, היא צעירה, עליזה, פטפטנית, מזמרת. אח, לכל הרוחות!… אימתי היה הדבר? הרי אתמול. כלום לא? רק אתמול!… יושב הוא כפוף על גבי הדלפק ומסמר סנדל, היא במטבח, על הקרקע, משפשפת כלים ומצפצפת בתוך כך איזו נגינה. קולה דק ומתוק כל כך! קולו, קול-גבר צעיר, נלוה אליו וכשני תינוקות שובבים דלקו זה אחר זה, עגבו זה על זה ונאבקו יחד… יוצאת אלי שרה-דבורה מן המטבח. פניה מסומקים מן העבודה, קוצת-שער מסובכה פורצת אל רקתה. מתיצבת היא מאחוריו, נשענת בדופן כסאו וכופפת את ראשה אליו, מסתכלת בפניו ומחייכת, מדברת ומחייכת… איזו פגישה ברחוב, סינר יפה ראתה אצל חברתה, תאוהֿֿ-לעינים. קולה לוטף והונף כקול תינוק, וידיה בשרוולים המופשלים חזקות, מכוסות נצתֿֿ-זהב דקהֿֿ-מןֿֿ-הדקה ועיניה בהירות… אח! שרהֿֿ-דבורה!…

ואימתי היה זה? אך חמשֿֿ-עשרה שנה, לא יותר!

לבו נתמלא רחמים אין קץ על שרה-דבורה שלו, שעניותה כל כך מנולתה, כל כך סוגפת אותה, רומסת ובוססת. גל רותח של-רחמים שטף את לבו וצרב את נשמתו…

בסימטאות המרוחקות והסתומות שבלבו, בזויותיו האפלות היו חבויות כמה וכמה מחשבות-חיות-רעות. אחת מהן יצאה ממחבואה וכך היה צורתה:

“אלו היה לשרה-דבורה בעל אחר, לא “ביש-גדא” כמותך, לא היתה סובלת עוני. אפשר היתה מאושרה”…

הרהור זה היה נורא ולא-צפוי. הכניסה מחשבה-חיה זו את צפרניה לתוך נשמתו ועלובה זו גועת מפחד פתאום, קטנה, התכוצה. וחרשֿֿ-חרש התלבטה…

והרהר ברק’ה באותה שעה שהוא גופא טעון רחמים. היה צעיר, חסון, “בעל מלאכה” הגון, אוהב עבודה, בעל אישה צעירה וטובה, ועכשיו? עלוב, נדכא, חדל-עזרה, ושפל, א, שפל! ולמה? ולמה?

באותו רגע היה מתאוה מאד להיות תינוק קטן שיכול לבכות בקול, בשעה שירצה, בלי סבה וטעם… אך תינוק לא היה, ולהתאונן לא היה לו לפני מי ועל מי…

דחיפה קלה בצדו העירה אותו מהרהוריו. פקח את עיניו ומצא לתמיהתו שבית-המדרש שטוף כלו באור בוקר המפיז את הטליתים ואת כסף-השיבה של הזקנים. סמוך אצלו ישב נחום האופה, מחזיק לפניו “אורח חיים” עבה, בעל דפים צהובים בקצותיהם, מתנועע לכאן ולכאן בשפתים דובבות בלחש ומשמיעות, כמדומה, רק: סשסשמש… ותולה לרגעים את עיניו בבר’קה. מתחת שפמו נגוז מעין גחוך-ערמה…

מיד לאחר תפלה מבולבלה מתוך פזור-נפש וכונה רצוצה, מהר בר’קה לחזור אל ביתו. הוא הולך בפסיעות פעוטות אך פזיזות, כאתן של אדם טרוד ועסוק. מרחוק ראה את ר' שמריל הגבאי, ונזכר ששרה-דבורה הלכה אל בית זה חמש פעמים ותבעה את המגיע להם בעד זוג-נעלים שתקן, ועדיין לא פרעו. החליט בר’קה לגשת אליו ולנסות לבקש עוד הפעם, אולי יפרע. אף-על-פי שקשה היה לו הדבר מאד. איזו חולשה משונה היתה לו: בישנות, התבייש לתבוע מה שמגיע לו. וסכסוכים לא מעטים היו לו בשביל זה עם אשתו… נגש אל ר' שמריל כשידיו היו תחובות עמוק עמוק בכיסי בגדו ועיניו משפלות, אמר לו שלום בשפה רפה אך בהשתחויה רבה, ואגב אורחא נזכר ע… ע… בחוב קטן שמגיע לו עֿֿ-ע… כך, כמדומה לו. מעות פורתא, שכר הסנדלרים שתקן… כמובן אינו מפציר, ר' שמריל הוא “בטוח” עדיין. אלא אם לא קשה לו לשלם עכשיו וגו' וגו' – תוך כדי דבורו ידיו הנעוצות בכיסי בגדו מתנועעות שם, ושוליו מתנפנפים על ידי זה באופן מגוחך. ר' שמריל - יהודי פזיזא בעל זקן חד ומרטט תמיד, בעל סורדוט נוצץ משומן, מרוכס רק בכפתורו התחתון, כיסיו בולטים על חזהו, וקצה מטפחתֿֿ-אף אדומה הסרחת מן הסדק שמאחוריו - הוציא מכיס-חיקו ארנק גדול עשוי משלפוחיתֿֿ-בהמה, פשפש בו זמן מרובה באצבעותיו, זקנו לא פסק מרטט ומלים בודדות נזרקו ממנו: “בר’קה סנדלר, מהמ… סנדלר! חרפה לספר… לטוטניק (מטליא) א א,,, שני סנדלים תפר, מהמ… חרפה לספר… ביום השני נקרעו… “עין יעקב” לומד, טצ-טצ-טצ!… פש’ש! צורבא דרבנן, כביכול… לטוטניק, ולא סנדלר”…

בר’קה עמד לפניו כשידיו תחובות בכיסי בגדו עד סופם, כשעיניו תועות אילך ואילך ונמנעות מפגוע במבטי שמריל, ושותק. ר' שמריל נפטר הינו, ובר’קה עמד עדיין בלי תנועה על מקומו ולוה את גופו של שמריל במבט שוהה אלכסוני. הסתכל, הסתכל, כאלו התכוין לסחוט ממוחו איזה דבר, ולבסוף אמר בקול:

  • טפו! רוקק אני בפניך!…

והלך הלאה בפסיעותיו הזריזות. ידיו עשו מיני תנועות באויר, שפתיו נעו, אך קולו לא נשמע…

התרחשה בתוכו אותה ההרגשה שהתלבטה בו קודם לכן, הרגשת הרחמים על עצמו. זרקו אותו אל אדמה זו יחידי, גלמוד, נכרי… הריהו סובל, אובד ואין שם אל לב… בשעות של הרהורים כגון אלו הוא נזכר תמיד בידו היבשה של הירשל אחיו. בעלֿֿ-מלאכה הגון, בריא ובאמצע שנותיו נצטרך הירשל זה לחזור על הפתחים, מפני שפתאום יבשה ידו. אפילו בשעות ההצלחה היותר מזהירות ויפות יש שהיה בר’קה נזכר פתאום ביד זו, והיה משתקע בהרהורים כבדים… הריהו הולך בחוץ וקרוב מאד הדבר שלאחר רגע תדבק גם בו אותה הרוח הטמאה ותיבש גם ידו או רגלו. קרוב הדבר שאשתו, שאין לה בגד חם, תצא החוצה, תצטנן, תחלה ותמות. הרי יקרה כאלה וכאלה. קרובים מאד אל המציאות עוד כמה וכמה דברים נוראים בחיים. מי יוכיח לו שכזה וכזה לא יארע? הוא תמה מאד, למה בני-אדם הולכים לבטח דרכם ואינם רואים מה שהוא רואה. המחשבה, שמסכנות רבות כאלו מקיפות את חייו, והוא חדל-עזרה ומחוסר מנוס, יש שזעזעה את מוחו. פעמים תקף אותו פחד גדול כל כך, עד שהוא נוטה לצווח בקול…

בבית היה שאון. ברכ’קה השוליא – נער כבן ארבעֿֿ-עשרה, בעל עינים מפיקות חיים ולהוט מאד אחרי יונים – מקיש בלי הספק בקורנסו, אבל הוא יותר עסוק בצחוק שני התינוקות שמואל’יק ויוספ’ל – האחד חור, דל בשר, בעל עינים גדולות ותכולות כשל אמו, והשני בעל כרס, פנים נפוחים עם מיץ-חוטם תמיד על שפתו. הם היו רצים אילך ואילך ערומים למחצה, משתובבים ומתגרים זה בזה. זה בוכה, וזה צוחק. וברכ’קה אינו יכול להתאפק, וזורק להם לפעמים הערות: “נו, יוספ’קה! למה אתה שותק! חטוף אותו מצד זה! א, כך… שמואל’יק!… גולם… הזהר…” וכנראה קשה לו הישיבה אל הדלפק… על זרועות שרה-דבורה מילל ומתיפח פינחס’ל, חור פנים, דק-ידים וגדל-כרס. שרה-דבורה – אשה גוצה, בעלת פנים פעוטים, עגולים ומקומטים, עם זוג-עינים ילדותיות, גדולות ותכולות כשתי זגוגיות, ופה יפה ומחייך – מתחננת היא אל השוליא: “ברוכ’קה! כלום לא תרף? מגרה את התינוק, נו! זוהי עבודתך? עוד מעט ואתן על ראשך את כל יסורי…” פתאום עושה שמואל’יק איזו תנועה מגוכחה, שרה-דבורה באמצע כעסה פורצת בשחוק, צוחק ברוכ’קה, צוחקים התינוקות והשאון מתרבה. בקרןֿֿ-זוית פרוש מאחיו עומד יענק’לה בכורו של בר’קה, נשען בשכמו אל התנור ומסתכל בעינים סריוזיות. הריהו כבן תשע, ובעיניו שורה כל-כך עצבות. עומד בלי תנועה עם החומש בביתֿֿ-שחיו, עם הידים הנעוצות בכיסי בגדו, והוא כלו נתון בזוג סנדלים גדולים.

דומה הוא ליהודי עיף, שנשען אל קרן אחד הבתים לנוח קצת ולילך אחר-כך הלאה…

כשנכנס בר’קה מאור הבוקר אל האפלולית, הצחנה והחלאה שבבית, מיד רגזו עצביו ופניו נתעותו מקוצר-רוח…

  • מפני-מה הוא צוח כך? מפני-מה אינך משדלת אותו? - אמר בקול רפה וזרק מבט של זעף ובוז כלפי פינחס’ל.

  • כלום יודעת אני איזה “דבוק” נכנס בו, הרי אין זה תינוק, אלא… שד! - קוראת שרה-דבורה ומוסיפה לנענע את פינחס’ל בכח. ופתאום נהיתה לתינוקת, תינוקת כפינחס’ל: פצחה אליו בלשונה, צפצפה בשפתיה. עותה פניה העויה משונה ומגוחכת; דברה אליו בלשון משונה בלתי מובנה לשום איש: “צמטוטוי (צמוקי) פלוללי (פרורי) אינציו-צינציו”… לחצה את פניו אל חזה וחככה אותם. דגדגה; התינוק צחק, ואף היא צחקה. וקשה היה להאמין שאשה נוצה זו, המשתטה כל כך, טעונה צרור כבד של דאגות וצרות…

עיפה לבסוף ומסרה את התינוק לבעלה.

  • שניו צומחות - אמרה כמצדקת אותו - טול אותו לשעה קלה, ואני אערוך את השלחן.

נטל בר’קה בתנועות לאֿֿ-רגילות את ילדו. חש על חזהו את פרכוס גופו הדל, וכל לבו נתמלא חמימות מרובה…

נגש אל החלון, נעץ לתוך פיו של התינוק את אצבעו העמוקה והמפוחמת עם צפורן ארוך וצהוב. מצץ ומצץ פינחס’ל את אצבעו של אביו, וכנראה לא ערבה עליו, מפני שעוה פניו ופרץ בצחוק.

  • שוב? - שאלה שרהֿֿ-דבורה מקוצר רוח.

  • אי, אי, - קרא בר’קה – פיחנס’ל שלנו רעבתן יהיה.

  • רעבתן? ח-ח… ובלבד שיהא לו מה לאכול.

הערה זו כבתה את החמימות המעדנת שהאירה ופרפרה לפני רגע בלבו של בר’קה ושוב נתמלא קור וחשכה.

דומם הוריד את התינוק על הקרקע והלך בפנים זועמים ליטול את ידיו.

כשישבו הכל מסביב לשלחן, נגש אז יענק’לה בפסיעות אטיות אל אמו,

הציץ בו בר’קה בתמיה ואמר:

  • מה, עדיין לא הלך אל החד?

  • אמא! הבי לי את סעודתי. הרבי יגער בי – אומר יענק’לה בתחנונים.

  • אל תירא, בני, אין עדיין השעה התשיעית. תיכף תקבל לחם.

  • וחמאה? הרי הבטחת לי – טוען הילד בקול שפל.

  • מחר, מחר, בני, אם ירצה השם!… היום אין…

  • מחר? הרי הבטחת! לכל הילדים גם תפוחים, גם לחם בשומן – קובל יענק’לה כשהוא נוטל בתוך כך מאונס את פרוסת-הלחם מיד אמו.

הסתכלה בו שרה-דבורה בגחוך של הכררת-חטא ושתקה.

  • יודע אתה, יענק’לה, מה שאתן לך? – נכנס פתאום בר’קה לשיחתם.

שרה-דבורה ויענק’לה זקפו עליו מבטי שאלה.

  • קופיקה!

  • ה! קוֿֿ-פיקה?… – קרא הילד ונתן את עיניו באבא ובאמא מתוך לאֿֿ-אמון, זיק חי נצנץ בעיניו העצובות והשחורות.

  • מהיכן יש לך כסף? - שאלה שרה-דבורה בתמיה, כשיד בר’קה התחובה בכיס מכנסיו קשקשה במטבעות.

  • הילך! - אמר אל יענק’לה מבלי שיענה לאשתו. החזיק בקצות שתי אצבעותיו מטבע אחת באופן שכולה היתה נראית, והרים אותה למעלה, אחר כך הורידה במתינות לתוך כף ידו הצנומה של הילד.

  • היום תהא אף לי קופיקה! - קרא הילד בעליצות – לכל זורק המלאך פרוטות, ולי לא זרק אפילו פעם אחת. קופיקה, ח-ח-ח! קופיקה!…

הפך את המטבע אחת הנה ואחת הנה בכפו. אחיו נגשו אליו, וכל אחד בקש אותו שיראה לו את המטבע. יוספ’ל חפץ גם למששה בידו ולראותה, רק לראותה, ונשבע כמו שהוא יהודי, שיחזירה לו.

התבוננה שרה-דבורה אל כנופית התינוקות, הניעה קצת בראשה ודברה חרש:

  • ילד עוני!

פתאום ראתה שיצא מחטמו של יוספ’ל קלוח דק. בקשה לקנח לא הניח יוספ’ל ונשתמט.

  • הניחי לו – אמר ברוכק’ה – הקנוח למה? לקק ילקקנו…

שמעה זאת שרה-דבורה ופרצה בצחוק. נטלה את קצה סינרה בידה והלכה לגרוף את חטמו של יוספ’ל. אך הוא נס, והיא רדפה אחריו עם הסינר.

  • יוספ’ל! - קרא ברוכ’קה – מהר ולקק! מפני שאמך תמחה את אוצרך מתחת לחוטם…

שרה-דבורה “מתגלגלת” מצחוק ורודפת אחרי התינוק כילדה קטנה.

באותה שעה ישב בר’קה אל השלחן, פצל בזעם את הבולבוסין ושתק. רק גבות עיניו היו מכונסות ומצורפות.

הסתכלה בו שרה-דבורה ונעשתה אף היא פתאום מרוכזה. איזו עננה רובצת זמן מה על נפש בעלה ואין בה כח לפזרה. אמנם, היו כאלה וכאלה רגעים שבר’קה שלה היה משתקע פתאום במיני הזיות, וגבותיו היו מצטרפות באופן מאים, אבל אז היתה נוטלת את זרועו, מנענעת אותה ואומרת בחיוך של חן:

  • נו, נו! די לך להרהר. את העולם לא תשנה. איני רוצה שתשב כך, שומע אתה, איני רוצה…

והוא היה מציית לה וצוחק על פי מצותה.

עכשיו היא מתיראה לנגוע בו, מפני שהוא נוח לרגוז. מלה אחת לא-חשובה, שנאמרה בלי כונה, מביאה אותו לידי כעס והתרגזות עצומה. והיא אינה רוצה שבר’קה שלה יתרגז. היא נפחדת ונפשה עליה תכאב. מסתכלת היא בו, ושואלת את עצמה בחרדה כמוסה:

“מה גנוז בתוך עננה זו המעלפת את נשמתו?…”

דומם עמדו שניהם מלפני השלחן, זה ישב אל הדלפק, וזו פרשה אל החדר השני.

  • בר’קה! מהיכן לך המעות? וכי פרע לך מי-שהוא חוב? - שאלה האשה מאחורי הפרגוד החוצה את הבית לשני חלקים.

נזכר בר’קה בפגישתו עם ר' שמריל ואמר מתוך רוגז:

  • אה! מה איכפת לך מאין לי הכסף. גנבתיו, נו… נו, נו, עבוד, אל תפהק! - קרא פתאום אל עוזרו – לקבל חמשה רובל לא תתעצל, אין-רע! ח-מ-שה רו-בל!…

ברוכ’קה הסתכל בבעליו בתמיה. אף שרה-דבורה תחבה את ראשה בעד הפרגוד: מה זה היה לבעלה?

הוא מחפש מה ומהפך בין כלי תשמישו ואומר אל עצמו:

  • בסכום כזה הרי הייתי יכול לקנות בגד ליענק’לה שלי, בגד חם, לעשות לו זוג נעלים. הוא ממש יחף…

  • ר' בריל! אם כבודו… עע… לא מרוצה… כלום איני עובד. אלא שאם כבודו… אני זה כבר אמרתי אל אמי, למה היא שולחת אותי לכאן… על היונים אין מי שישגיח… – אמר ברוכ’קה קצת מתרעם קצת מרוצה.

  • נו, נו, די לך, די! - מפסיקו בר’קה – אני מדבר סתם בעלמא. כלום היתה לי כונה רעה, חלילה…

בלי הפסק הקישו והקישו הקורנסים. ואףֿֿ-עלֿֿ-פיֿֿ-כן היתה שם דומיה, מתוך דומיה זו נשמע גם איך שהתינוקות, שנדחקו בקרןֿֿ-זוית ונשקעו באיזה משחק, מנשמים דרך חטמיהם הממולאים… התחיל ברוכ’קה מושך ומנגן מתוך חטמו איזה ניגון לא ברור. תמיד כשהיתה דומיה משתררת בבית, והוא היה נזכר ביוניו שעזב בגג אמו בשמים הרחבים, שיוניו אוהבות כל כך להתנשא מאליהם, היו געגועים תוקפים אותו והתחיל נוהם בחטמו איזה מנגוניו שידע למכביר.

לאט לאט נזלה נהימתו הדקה בין שניו, ואיש לא ידע את הנשמה שטבעה בה. כחוט דק נמשכה. אך הנה התגבר הקול, התרחב, התרחב החוט ולבסוף התמתחה והתנופפה זמרתו כרצועה סגולית נוגה עם מלים מדויקות נקלעות בתוכה… הוא שר אחד מנגוני החזנים: “ומפני חטאינו” וגו'. אוהב ברוכ’קה נגון זה. אף בר’קה יודע אותו. אף הוא התחיל שלא מדעת מזמר אותו. יצא קולו החלוש בעקבות הסופרנו השובב והמהיר של ברוכ’קה ולא השיגו. בעליתו נפסק, נכשל, ורצוץ-כנפים פרכס רגע על השלבים העליונים, התיפח, יבב שם עד שנפל פתאום למטה, ושם מתוך הכרת רפיונו נאנח וקבל…

בתפלה זו של נפש העם, המתגעגע לאלהיו ולארצו שאבדו לו, מספרים בר’קה ועוזרו על חיי צער ועוני, על חיים מחוסרי אור ותקוה… נפסקו הקולות, אך הידים מוסיפות לעבוד מאליהן. מתרוממות ונופלות, מתרוממות ונופלות. ויש שנדמה, שהם עובדים כך מחמת שאיזו יד נעלמה מושכת אותם תחת השלחן בחוט… התחילה שרהֿֿ-דבורה מסננת חרש בין שניה איזו נהימתֿֿ-זמרה. קלטה אותה אזנו של בר’קה והוארו פניו. הזהירה פתאם נשמתו. דומה, שנגון זה שמע זה כבר, אינו זוכר אימתי. דומה, שבשנה הראשונה אחר החתונה. דומה, אחר כך… כשנולד יענק’לה… דומה… אינו זוכר אימתי! הוא כך ידוע לו… נפל בגבו ונשמט אל מדף הכסא והקשיב.

  • שרה-דבורה!

  • מה, בריל?

  • נגון זה מהו?

  • איזה נגון?

  • הרי את מזמרת עכשיו.

  • אני?

  • נו, כן, את…

  • מנ… וכי יודעת אני? נהמתי מה מתוך חטמי, סתם, כלום יודעת אני?

  • לא, לא, הרי זה נגון ידוע, ידוע לי… הוא כל כך ידוע לי, כלֿֿ-כך ידוע לי.

  • מנ… – נשמעה משם הברה סתומה.

פניו הפיקו יסורים והתאמצות נוראה של מוחו. חלף על פנו זכרון חלום יפה של עבר רחוק, סטרו עלֿֿ-נקלה בקצה כנפו, ובר’קה לא יכול לתפשו, להחזיק בו, לא יכול… התחיל שוב עובד, ולבו מתכוץ. בעמקה של נפשו הרגיש בבהירות מבהילה שכל מה שהיה-אבד! אבדה שאינה חוזרת, לעולם אינה חוזרת. ומקישים ומקישים הקורנסים בהתאמה ובהתמדה. השעון על הקיר דופק אף הוא דפיקות נחשלות ובלתיֿֿ-פוסקות: טיק-טקֿֿ-טיק-טק… שעה הולכת, שעה באה, טיקֿֿ-טיק-טיק… אל תחפזו, טיק-טיקֿֿ-טיק… ימים ושנים יבואו ויעברו, ואתם תעבדו ותעבדו, אל תחפזו, טיק-טיק-טיק… ושני הסנדלרים אינם מרימים את ראשיהם, אינם מישרים את גביהם.

בר’קה כבר מתחיל להרגיש באיזה משא כבד שרובץ על שכמו ואינו נותן לו לישרו. אותו כובד הוא מרגיש בתמידות בימים האחרונים נדמה לו שעורקיו נתמלאו עופרת. ידיו הכבדות מתנועעות כמו מאליהן, שלא ברצונו. ובאותה שעה צומח בתוכו חפץ עז לגול מעליו את הכובד הזה המעיק כך, להשליך את הסנדל והקורנס, להתנועע, להזדעזע בכל אבריו, בכל גופו, להאבק עם מיֿֿ-שהוא, לרקד לקפץ… והוא נלחם בנפשו ומשתדל לכבוש את יצרו, - לא צריך… לעבוד! לעבוד!… ובאותה שעה עצמה הוא מתחקה אחרי מה שנעשה בו פנימה. יודע הוא שאם ירצה יוכל לעזוב עתה את דלפקו, אלא קשה לו לותר לעצמו, להכנע ליצרו המשונה… פתאום, באופן לא-צפוי לעצמו נשמט הקורנס מן היד, כאילו חטפו איש ממנו, הסנדל נפל אל מתחת לסדן, והוא עצמו קפץ מכסאו, התמתח בכל אבריו והשמיע גהוק ארוך, הביט מסביב בעינים דלוחות ויצא החוצה.

ביתו של בר’קה עמד מחוץ לעירה. די היה שם רק להרים את הראש ונגלו לעינים גני-ירק, שדות-בר, אחים מבהיקים בחלופי-גוניהם כמעשה תשבץ. הרחקֿֿ-הרחק נוצץ שם נהר קטן, נוצץ וכבה, נוצץ וכבה בין גגות ירק, ולפאתי האופק הכחול מתמתח יער - חומתֿֿ-פיפיות שחורה, ששומרת על העולם.

עומד בר’קה רגע על הסף, מאהיל בכפו על עיניו ותולה אותן במרחק, מקפץ אחר כך מן הסף, פוסע פסיעות אחדות לפניו ושוב יעמוד, יסתכל, ושוב יפסע פסיעות אחדות, ושוב יעמוד כשכפו חופפת על עיניו. מה מושך אותו כך אל אותם המקומות הרחוקים, ששם כל כך רוחב, ירק וזוהר… האמנם כך יפה העולם גם אתמול, גם שלשום, גם כל הימים?… וכמו אתמול, כמו שלשום, כמו כל הימים, חשב בר’קה אף עכשיו, שזו הפעם הראשונה רואה הוא את השדות, את היער, את כל העולם…

עיף מהליכתו המהירה ישב בר’קה על אחת מאבני הדרך לנוח. והחדוה הגדולה, שתססה קודם בתוך נפשו ומלאה אותו חרדת-עונג, נהפכה פתאום לעצבות חרישית, שחבקה את הנפש מתוך התפנקות ותבעה מה… הרגשה היתה לו כאלו שמח לפני רגעים אחדים על הון לאֿֿ-לו. מה לבר’קה ולשמים אלו, ליער זה, לנהר זה? לבר’קה יש צרות, אצל בר’קה מתים בניו, חולה אשתו, בר’קה רעב…

ויושב לו בר’קה באמצע הדרך כתינוק זה, שיצא אחרי מחלה ממושכה וכבדה לאויר העולם, יושב ומתפלא לכל ומחייך בחיוך נוגה. מלוה הוא בעיניו כלב מתבודד ושפל-רוח, שתעה בצדי דרכים; שתי צפרים שובבות, שטסו אילך ואילך באויר ולבסוף ירדו על הקרקע ונגשו בלי פחד סמוך אל רגליו… ובתוך כך הוא מקשיב על העצבות הסתומה המתרפקת על נפשו ונושה בה מבלי שתדע מה…

מרחוק התנועעה בדרך גופתו של איש. הכיר בה את רפאל, חיט הכפר. סובב יהודי זה מכפר לכפר ומבקש עבודה בין האכרים. יש לו לרפאל זה שתי בנות בוגרות וטפליא, הדחק גדול. ורפאל בזקנתו מכתת את רגליו החלשות וסובב מכפר לכפר. ורפאל אינו מתאונן, שותק הוא תמיד. למה הוא מתענה? למה יש ליהודי תמים זה יסורים? ברגע זה הרגיש בר’קה, שיסוריו של רפאל אינם נוגעים לשום בר-נש, ותקפו מורא… הרי חמלה טעון אדם זה, רחמים! אל היו בניֿֿ-אדם אומרים לו: “ר' רפאל! סבורים אנו, שחייך הקשים שלא כדין הם, ר' רפאל! הרי יש לך בנים יפים, שיהיו יהודים טובים ויפים; לבנותיך אל תדאג, מפני שבנות-חן הן ותמצאנה סוף-סוף את זווגן. אשתך אשת-חיל…” וכו' וכו', אלו כך היו מדברים אליו בני-אדם מחמת רחמים גדולים, הרי טוב היה אז לרפאל, קל היה לו לישא את כובד משא חייו…

קצרו זרועות נשמתו הדלה של בר’קה לחבק את כל אימת הבדידות של החיים. היא רק הצטמצמה והתיחדה עם עצבותה באיזו פנה קטנה שם בתוכו, מחמת פחד גדול… קרב אליו רפאל, בשולי-קפוטה מופשלים ונעוצים לתוך כיסים, בצרור גדול על הגב, בעל פנים כמושים ודלים, בעל כובע כמוש ודל, שגפו נשמט הצדה וכסה את אזנו. רפאל עבר על פני בר’קה ולא הרגיש בו.

  • שלום, ר' רפאל!

  • אה! אתה פה, ברק’ה? שלום, מה אתה עושה כאן, ברכ’קה? - שאל ר' רפאל ומחה את זעתו, שנצצה על מצחו המגולה. הכל קראו לו בר’קה ולא בריל או ר' בריל, מפני שזקן היה לו צהבהב, מדולדל וקצר, בלי צורה ותואר, או מפני שהיה מוחזק לביישן ולשוטה קצת, אבל בר’קה ראה בזה “דרך הטבע”. וכשהיו אומרים לו ר' בריל, היה מתבייש קצת ומרגיש את עצמו שלא כשורה.

  • ישב נא על ידי, ר' רפאל, ונשתעה קצת - הרהיב בנפשו ואמר. נדמה שיש לו הרבה על מה לדבר עם אדם זה. העמיד עליו רפאל זוג עינים בתחלה תמהות ולבסוף צוחקות.

  • חייך, נטרפה דעתך עליך, בר’קה! שם מחכים, שני ימים לא הייתי בבית, ואתה: “שב ונשתעה”!

  • לא… לא… אני סתם… התחיל בר’קה מצטדק, בלי שידע למה.

  • חייך. עצתי שלא תרוץ כמטורף בשדות, בר’קה! הוה איש וחזור אל מלאכתך, חייך! אין בלבך רחמים על טפך ועל אשתך, חייך!

הלך לו רפאל, מיד קם בר’קה ונשאר עומד על מקומו מבולבל. "מה זה, כלום באמת הוא מטורף? ובאמת, איך זה הוא מזמין אותו לישב ולהשתעות בשדה, באמצע יום חול! הה, שגעון! ולמה הוא גופו יושב כאן? איזה יהודי יוצא לו פתאום ביום חול אל השדה, סתם! מה הוא עושה כאן יחידי? כל הבריות עובדים, והוא… טפו!

עקר את רגליו והלך בפסיעות מהירות. ונפשו עכורה בקרבו. כשחזר מזוהר היום, ממרחב השדות אל האפלולית והעפוש שבביתו, הושפלו גבות עיניו וקמט עמוק נמתח סמוך אל פיו. רומם וברשלנות ישב לפני הסדן, ברשלנות התחיל עובד. התחיל ברוכ’קה משמיע איזו נגינה. אך בעליו גער בו בנזיפה חריפה, עד שזה נשתתק מיד. לבר’קה היה מעין מוסר-כליות. לבו היה נוקפו על שהוא באמת מתרשל וממעיט בעבודתו, על שהוא זקוק לעוזר, ולשלם לו חמשה רובל לחודש.

גם בשעת הסעודה לא עזב אותו הרהור זה. מעך בידו פרור רך של לחם, מעך אותו בלי-הפסק ושתק. חפץ שירגישו בדאגתו לביתו. לבסוף אמר בקול נמוך ועיף:

  • שרה-דבורה! אני פוטר לחודש הבא את ברוכ’קה. חמשה רובל הרי זה סכום…

  • למה? - שאלה אשתו בתמיה.

תמיה זו הביאה אותו במבוכה! כיצד, כלום באמת אינו יכול כבר להתקיים בלי ברוכ’קה?

הסתכלה בו אשתו דומם. וחמלה תקפה אותה על בר’קה שלה.

  • אח, בר’קה! בר’קה! – אמרה בלחש - כמה מחשבות משונות באות אל ראשך! אתה גופא – שבר כלי. כלום מסוגל אתה לעבודה תכופה וקשה, כשם שעובד ברוכ’קה זה? עכשיו הפרנסה לקתה כפלים, ובלי ברוכ’קה – אל תפתח פה לשטן…

שמע בר’קה את המימרא הקצרה הזאת והרגיש שהוטל קרח בעורקיו.

הוא ידע ששבר-כלי הוא. ידע שמאחריו פוסע דבר-מה מבהיל וחשוך, שעתיד בכל רגע לקפוץ עליו. אבל… על ידו היתה תמיד אשה קטנה שלא דאגה הרבה, שהאמינה כי “ה' לא יעזוב”. וזה היה מרגיעו תדיר. ופתאום – מימרא כזאת! חרדה באה אל לבו…

“אין בלבך רחמים על אשתך, על בניך… חייך, הוה איש ושוב אל כבודתך…” נזכרו לו דברי ר' רפאל. אהא! עכשיו הוא מבין, הנה כך הוא הדבר, כך… אף היא! אף היא! אינה מתאוננת, שותקת, אבל… אבל… הבעל רצח, הבעל משוגע, חולה, אינו עובד, ואין לו רחמים עליה, על הטף, כך! עתה הוא מבין!…

מאיזו מחבואים חשכים בנפשו התנשאה ועלתה רוגזה עזה נגד אשתו. צבט חתיכתֿֿ-לחם חדשה מן הככר, מעך ומעך אותה במהירות ובאצבעות רועדות, וזקף על אשתו מבטים קופאים.

  • אבל מי שואל לעצתך? - אמר בקול קר, ולכאורה שלו.

ראתה שרה-דבורה את הרעד בזויות שפתי בעלה, שמעה את קולו הקר ונפחדה.

  • הרי שוב התרגזת, נו… – נסתה, מתוך יראה, להצטדק ולהרגיעו – אדרבא, הרי לטובתנו כונתי. איש חולה, חלש כ…

  • הס-סי! אני אומר לך!… – קרא פתאום בקול נחר משונה ומגוחך מפני שהיה דומה לקריאת תרנגול צעיר, וכל גופו הזדעזע. שלח את ידו וזרק בה בכל כחו את צביטתֿֿ-הלחם שמעך בין אצבעותיו. עשתה שרהֿֿ-דבורה, מפחד מכתֿֿ-יד, תנועה פזיזית ומגוחכה, כזו של איש פוסע חלקלקות, סמוך לנפילתו… ונשארה עומדת על מקומה חורה, נדכאה עם מלמולֿֿ-לחם שחור שקוע בתוך שערותיה, הפורצות מתחת למטפחתה, ושתי “זגוגיות”ֿֿ-התכלת שלה גדלו יותר והפיקו יראה ואי-הבנה…

אחר כך פרשה דומם אל חדרה השני.

ובר’קה נגש אל הדלפק וישב חור כשידיו מזדעזעות עדיין, נטל סנדל אחד, הפך והפך אותו שלא מדעת, לחץ אותו אל חזהו וקפא במצב זה, כפוף עם ידים חובקות סנדל…

קשה לו לבר’קה לברר לעצמו מה אירע פה לפני רגע. כיצד התרגז, למה עמדה לפניו שרה-דבורה חורה ונפחדה כל כך, למה עשתה פתאום תנועה משונה בשתי ידיה ונכפפה בכל גופה כאלו חששה לנפול – אינו מבין, אבל זה ברור, שאירע דבר מגונה, מגונה. והעיקר, שלתקן אי-אפשר. ושם, מאחורי הפרגוד, בוכה שרה-דבורה שלו. אינה מיבבה, אינה נאנחת, אלא חרש חרש מתגלגלות הדמעות על לחייה ונתלות טפות, טפות במורד הלחיים, בסנטר, בחוטם…

אח! אילו אפשר היה עכשיו להכנס אל אותו החדר החשוך, לישב סמוך סמוך אצלה, להתודות לפניה, לדבר אליה איזה דברים טובים כמו אז ולבאר לה איך היה הדבר, והיא תבין ולא תכעס עליו…

אבל זה אי-אפשר.

וכאב ובושה צורבים את נשמתו העיפה…

ומרגיש בר’קה, שאומלל הוא, אומלל מאד ושום איש בעולם אינו יכול לידע למה. הסתבכו והתבלבלו חייו במקום אחד, וקשה לו עכשיו לפתרם ולהמשיכם הלאה. אח! אילו בא איזה איש טוב, רחמן, ופרש לו את חייו!…

שעה ארוכה ישב בר’קה כפוף לפני הדלפק, לוחץ בשתי ידיו איזה סנדל קרוע אל חזהו…

התעורר פתאום: שמע מאחריו פסיעות שרה-דבורה. הפך את ראשו. עמדה מכורבלה בסודר גדול. פניה לא ראה.

  • להיכן את הולכת, שרה-דבורה? – שאל אותה והשתדל להעטיף את קולו בכל אותה הרכרוכיות שאצרה נשמתו.

נזדעזעה. נפנתה אליו בפחד ולא ענתה לו תיכף.

  • נו, להיכן את הולכת? למה את מתיראה, כלום אוכל אותך, שטיה!

  • אל ר' בנימין. אמרו לי שהורע לו קצת.

ר' בימין שכנם. יהודי גלמוד, בלי אשה ובנים, חולה, שהנשים הצדקניות שבשכונתם היו הולכות לבקרו ולתמוך בו…

  • כך? טוב, טוב, לכי לך… בודאי!…

לא אמרה כלום ויצאה.

ונשמתו העלובה היתה למאכלת-אש.

נפתחה הדלת וברוכ’קה בא, בעינים מבריקות, בפנים מתולעים ונושם בכבדות.

  • אך זה עתה באת? סעודה אריכתא אצלך, בלי עין הרע…

  • לא, ר' בריל! אני… אני… אמי שלחה אותי למקום אחד. אמי חולה.

ראה בר’קה את פניו הנלהבים ואמר:

  • נו, הוסיפה לשקר! הוסיפה לשקר! אמו חולה… במה חולה? נו, את האמת…

לא יכול ברוכ’קה התאפק וקרא בהתפעלות:

  • אי, ר' בריל, ר' בריל! אני ראיתי אנקור אחד, אנקור אחד ראיתי, אומר אני לכבודו, נ’נו!… אצל וולאדיק בן ה“פוצטמייסטר”. במקום שוולאדיק הולך, הולך האנקור. אחריו הוא מעופף. טס, טס אחריו, אחריו. מקפץ על גג, על גדר, מתיצב על שכמו, ועמו תמיד, תמיד עמו… נכנס אל החנות והאנקור עומד לו על הגג וממתין לו, חֿֿ-חֿֿ-ח!… עומד לו וממתין. חֿֿ-חֿֿ-ח… את כל הרחובות עבר עמו כך…

הציץ בו בר’קה זמן רב. והרהר בלבו:

  • הרי זה מפרנסי! בלעדיו – ה' ישמר ויציל…

  • ר' בריל! - אמר ברוכ’קה פתאום – מה דעתו הוא, וכי אפשר לחנך באופן זה גם יונים? חפצתי מאד ללמד כך את “השחור” שלי. אח!

דומ – ם! - קרא בר’קה פתאום בקול דומה לצוחה והרים עליו אמום של סנדל.

נפחד התחיל ברוכ’קה עובד.

אחר רגעים אחדים הניד בראשו ואמר אל עצמו בקול מכונס:

מ-צ-א! שבעים וחמש קופיקות הייתי כבר נותן לו. אבל רובל…

ובר’קה הרהר באותו רגע: יושבת היא לה עתה אצל ר' בנימין ומתאוננה על מזלה הרע, על בעלה שרע לה, וכיוצא בזה… קפץ ממקומו, פסע שתי פסיעות ונשאר עומד באמצע החדר כגולם, רק ידו מורטת ומורטת בלי הפסק את שער זקנו הדל והקצר…

  • ננח! – הוציא הברה סתמית מפיו – זרק מעליו את פרגוד העור שלו, לבש את קפוטתו, יצא מן הבית והלך אל ביתֿֿ-המדרש. אוהב בר’קה את ביתֿֿ-המדרש. נעים לו לשמוע מרחוק את ההמולה החרישית הפורצת מתוכו בשעת ביןֿֿ-השמשות דרך דלתות וחלונות פתוחים ביחד עם רצועותֿֿ-אור רחבות. במסדרון האפל משתובבים תינוקות. והוא אוהב לעמוד שעה ארוכה על המפתן, להתבונן אל משובתם ולזכור בתוך כך את ילדותו הוא. בביתֿֿ-המדרש גדול תמיד השאון. נרותֿֿ-חלב דולקים והצללים מרובים. שני בחוריםֿֿ-חברים עם נרות בידיהם שכחו רגע את הגמרות, עומדים נשענים על עמודיהם, שקועים באיזו שיחה מגוחכה, כנראה, מפני שהם צוחקים זה לזה בתיאבון גדול. יהודי סבא קצר-ראי, בעל מצח גדול ומקומט, התיחד לו עם גמרתו ועם נרו בקרן-זוית. הוא מקריב את עינו ונרו סמוך-סמוך אל הדף. פניו המוארים עם זקנם הלבן, הדף המואר והנר הזדווגו לאיזו נקודה אחת נאורה שם, בזוית החשכה… מאחורי הבימה יושבת כנופית יהודים ומספרים בחשכה. בר’קה אהב לעמוד אצל כנופיה זו ולשמוע את מעשיותיה, אלא שלא העז לקרב אליה והיה עומד מרוחק קצת הצדה., בראש מורכן כלפי הכנופיה ומקשיב. יש שהיו פניו מחייכים ויש שהיו נעשים מאומצים ומרוכזים, הכל לפי המדובר שם בין הבריות. אלא הוא גופו לא פלט אפילו מלה אחת, לא נכנס אפילו פעם אחת לתוך שיחתם. וגם אליו לא פנו אפילו פעם בדברים, לא הרגישו בו כלל, כאילו היה בבחינת רואה-ואינו-נראה…

ולבר’קה היה טוב וחם…

עכשיו הלך אל בית-המדרש בנפש קודרה, בפנים חורים. התינוקות במסדרון גרו את עצביו. נתקל בפעוט אחד שנסתבך בין רגליו ושלחו בר’קה אל כל ה“רוחות”. ראה אצל הבימה כנופית-יהודים, נגש אליהם, עמד עמד, ונשמתו כאלו התכוצה מקור. זו הפעם הראשונה הבריקה במוחו ההכרה, שיחיד ובודד היה עומד פה אצל הבריות הללו זה כמה שנים ואיש לא היה מרגיש בו. והתלבטה בו מחשבה מעין זו: אם ימות פה סמוך אצל כנופיה זו, לא ירגישו הבריות וימשיכו את מעשיותיהם…

מסביב לשלחן ארוך התישבו יהודים זקנים ופתחו את ספריהם בעלי הדפים הנוצצים ממשמוש-ידים עם הקצוות המסולסלות והמטורפות. נגש בר’קה בפסיעות אטיות ורשלניות אל השלחן וישב בתוכם על מקומו התמידי. הוא נמנה על חברת “עין יעקב” את פירוש המלות לא הבין, אבל היה אוהב את האגדות מפי ר' גדליה רבם. בימי החורף הקשים, בשעה שבביתו היה קור, חושך ורעבון, בחוץ המה הרוח, - מה טוב היה לישב בבית-מדרש זה, שהיה כל כך חם בו, בתוך ההמולה הערבה של הלומדים והמשוחחים, בחברת הישישים הללו, המרפדים בזקניהם את ספריהם, מטפטפים עליהם בנרות החלב ואינם מרגישים בזה וקוראים בנהימת-נגון חרישית אגדות נפלאות…

פתח בר’קה את הספר, אבל לא עיין בו, אלא תלה את עיניו בכובע הסמט של ר' גדליה, אחר-כך – באגודלו הכפוף שעשה תנועות משונות באויר. האגודל קפץ, דלג וסבב אילך ואילך ורקם מסכה של רעיונות ואגדות. אבל נפלא היה הדבר: הוא שמע ולא שמע. נקלטו לתוך אזנו רק דבורים בודדים, פרזות נפרדות, שהן יורדות לתוך מוחו כפתותי שלג בליל אפל ומתמזמזות בתוך יון-מצולה של הרהורים חשכים ועגומים. פתאום נתברר לו מה שלא ראה ולא ידע קודם. פתאום נודע לו שיהודי זה עם כובע הסמט שלו, שכל-כך אהב בר’קה לישב אצלו לפני שלחן זה ולהקשיב את מעשיותיו, - שיהודי זה זר לו לגמרי, אינו חושב על-אודותיו ואינו מרגיש בו כלל. אינם מרגישים בו גם היהודים הללו היושבים לימינו, לשמאלו ולפניו – אינם מרגישים בו, והריהו כאילו אינו. זה עשר שנים, שהוא יושב עמהם במקום זה לפני השלחן, ואם באחד הימים יהיה מקומו פנוי, איש לא ישאל: בר’קה היכן הוא? למה לא בא? האם חי הוא, האם מת?… לא, איש לא ישאל.

וממעמקי-פנימיותו החשכים התחילה מגיחה שוב אחת מאותן החיותֿֿ-המחשבות הטורפות: חלש הוא, דווי הוא, חדל-עזרה ויחיד, יחיד… והאדם הרי כל-כך עלול לכל צרה ופגע… הרי כל-כך עלולה כל אבן להתנתק מן הקיר ולנפול על הראש! כל-כך עלולה כל “רוח טמאה” לדבוק באדם וליבש את ידו או את רגלו, לצנן את ילדיו… הגיחה מחשבה-חיה זו ופחד הטילה על נשמתו. קפץ בר’קה פתאום ממקומו, הדף בכח את שכנו, וקרא בקול משונה:

  • תנו לי! תנו לי לצאת!

קריאתו היתה משונה כל כך, עד שכלם הרימו את ראשיהם מעל הספרים וסקרו אותו בתמיה גדולה. שכנו, שקבל ממנו דחיפה עצומה, נבהל והשמיט את ספרו על הקרקע. בר’קה הרגיש בזה, אך לא שם לב, דלג על הספסל וקפץ הימנו, כזה שנמלט מדליקה, ונזדקר המסדרונה. חושך היה שם. עדיין התרחשו שם ועפו אילך ואילך תינוקות כעופות-ליל. עמד בר’קה בקרן-זוית בלתי-נראה ואי-מתנועע. נתקלו בו תינוקות ונרתעו הימנו בפחד והתלחשו אחר כך זמן רב, והוא עמד ומרט את זקנו ולא השמיע קול.

פתאום רקק בקול: “טפו! מה זה? למה יצא מדעתו? מה הוא עושה כאן? כלום באמת נטרפה עליו דעתו? בדין יחשבוהו כמטורף!”…

  • מ’נה! - הוציא את הברתו הסתמית מפיו, וחזר ונכנס אל בית-המדרש בעינים מושפלות מתוך בושה, כתינוק זה שסרח. אל השלחן לא העז לגשת שוב, עמד בקרן חשכה ומרט את זקנו…

כשחזר בר’קה אחר תפלת מעריב אל ביתו, לא מצא איש שם. בפנה חשכה ישבו ברוכ’קה עם יענק’לה, שמואל’יק ויוספ’ל, חתך להם דבר-מה מרצועת-עור, וספר להם על אודות האנקור של וולאדיק ועל אודות יוניו שלו… ראה בעליו נכנס – קפץ בבהלה למקומו וישב לפני הדלפק.

רתח דמו של בר’קה.

  • כך אתה עושה את מלאכתך, א? ואני אשלם לך חמשה רובל לחדש? - לחץ את אגרופו, הרימו על ראשו של ברוכ’קה, שנשקע בין כתפיו, וקרא: - יכנס הרוח באבי-אביך, כלב! - ואת האגרוף לא הוריד.

צר היה ליוספ’ל על המעשיות שנפסקו, והתחיל טוען, שרעב הוא. עלתה חמתו של בר’קה|:

“נו, הילדים רעבים, הוא רעב, והיא-שם, אצל בנימין שלה. איזו “קלפה” תמשכנה לשם!”. ישב לפני הדלפק, תמך ראשו בכף ידו. אצבעותיו העקומות, הארוכות והמלוכלכות השתרעו בין שערותיו המעטות, הרפות והסבוכות, כדרדרים הללו שמתפתלים בתוך עשב רך…

לאט נפתחה הדלת ושרה-דבורה נכנסה בחשאי, כצל. ברכ’קה שמע את פסיעותיה, אך לא פנה אליה, הוסיף להסתכל בחלון ולהקיב לתנועותיה.

שרה-דבורה היתה זורקת לרגעים מבטים חושדים בגבו הכפוף של בעלה: גב זה קפא תחת משא דבר-מה, שמפחדה, מפחדה…

  • היום יש תבשיל חם. מחמת הלחם שאפיתי. הילדים שמחים. כל היום לא נתנו לי מנוחה ושאלו מה אני מבשלת, הח… – מספרת היא בלשון רכה. ולכאורה, בלי כונה שישמע אותה מי.

ובר’קה אינו אומר כלום.

אחר רגעים אחדים הוסיפה:

  • מצ… כשאני באה אל בנימין – קשה לי למהר לעזבו. צער ורחמנות.

וגבו של בר’קה מאובן. אין קול.

לבסוף העמידה שרה-דבורה את הקערה על השלחן. ברשלנות קם בר’קה וישב אל השלחן על מקומו בקצה מזה. וממולו בקצה מזה ישבה שרה-דבורה. מסביבה התכנסו התינוקות. פינחס’ל נרדם על ברכיה. סמוך אצלה, על גבי כסא, עומד שמואל’יק על ברכיו ותולה את עיניו בגלגלי האד, הבוקעים מן הקערה ומתמרים ועלים אל התקרה, ונמסים שם. יוספ’ל מצחק באצבעות כף ידה ומפטפט בלי סוף, ומספר על מאורעות היום: על כפתור, שגזל אלתר’ל מאל’קה, וה' ייסרהו בעולם הבא, על פרתו הלבנה של גרשון, שגועה “מו’ה’ה'” ויש לה כתם שחור על אחת מעיניה, וכשהיא פוקחת וסוגרת אותה – היא נוראה מאד. פתאום עולה על לבו לדעת מה נמצא בקערה. הוא מתיצב על אצבעות רגליו, משרבב את צוארו, אך האד חוצץ ואינו רואה כלום. והוא מושך בשרוול אמו ושואל, וחוזר ושואל בא-סבלנות: “אמא! מה שם?” והיא מיעצת לו מתוך צחוק: “נו, מצא אתה! לא אומר לך, מצא מאליך” – בבלי להביט אליו, מפני שלבה נתון לבנה הגדול, ליענק’לה. ידיו מצחקות בכפות ומזלגות הבדיל והנחשת, והוא מדבר חרש-חרש… והוא מספר לאמו את ה“מעשה ביוסף”. יענק’לה אהב את יוסף היפה בכתונת-הפסים שלו. יוסף היה נסיך-חלומותיו וכרוב-הרהוריו. הוא מכירו פנים אל פנים ויכול לצייר חזות פניו לפרטיה. ראה פעם אחת יענק’לה את אחד מילדי ה“פריץ”, בעל האחוזה הסמוכה אל עיירתם נוסע במרכבה. כתונת של משי עם צוארון רחב ולבן היתה עליו. והצוארון היה מכוסה בתלתלי זהב ארוכים. חלפה על פניו תמונת-הילד כהופעה לא מעלמא הדין, ונחרתה בנשמתו. פעמים ראה אותה בחלום. כשרצה לצייר בנפשו דבר-מה יפה, מאושר, בלתי-שכיח – נזכר מיד בילד זה. בטוח הוא, שכזה היה יוסף… בשקט, כמתנמנמת, זורמת לה שיחתו בנחת, נפסקת רק לרגעים מפני שעוצר נשימתו. צללו אור ותוגה חולפים על פניו הדלים חליפות וידיו הקטנות והרזות מהפכות בכפות ובמזלגות, שמשמיעים צליל דקיק, חלש ונעים, מעין אקומפנימנט למעשיתו.

בר’קה יושב דומם וזועף. ראה, שמחצית השלחן, שהוא יושב לפניה, ריקה ומסביב לאשתו נדחקת כנופיה עליזה של תינוקות. דבר זה עלב אותו והאדיב את נפשו.

“מה חסר לה? קדחת!… ייבשו אחרים את מוחם בשבילם”… חשב מתוך קנאה וכעס.

בשעה האחת-עשרה כבר ישנו הילדים, על כסאות ועל הקרקע. שרה-דבורה תקנה איזו כתונת. בר’קה ישב אל מטתו ופשט את בגדיו. נזכר פתאום בחלומו שחלם בבקר. “צריך לספר לה”, החליט בנפשו, מאחר שחזר עליו בלבו.

  • שרה-דבורה! שכחתי לספר לך. תמול ראיתי חלום משונה מאד.

  • חלום? מה יש כאן לספר? אין משיחין בחלומות… הבלים! הרקקת שלש פעמים אחר יקיצתך?

  • כך, רקקתי. אך משונה היה החלום. חלום זר ומוזר…

  • א', שטות! החלומות משונים הם… אף חלומך בודאי אינו מעולה…

“שטותיים, אף-על-פי-כן רוצה לידע אותו” – חשב בר’קה.

וספר לה את חלומו בפרוטרוט.

א, דברי שטות! - אמרה שרהֿֿ-דבורה, מאחר ששמעה את חלומו – אףֿֿ-על-פי-כן היית צריך לשאול את הרב. הוא מטיב לפתור חלומות…

  • שכחתי.

הרימה את ראשה והציצה בו כמו בכעס.

  • “שכחתי”… משונה אתה, כיצד שוכחים דבר כזה; איזה יהודי אינו יודע, שהרב פותר חלומות? החלום הוא תמיד לפי הפתרון: הפתרון טוב – אף החלום טוב. מחר תלך אל הרב, שומע אתה? מחר!

זקף עליה בר’קה עינים שאינן אומרות כלום, אך בלבו חשב:

“החלום-שטות. אעפי”כ למה נפחדה כך? לילך אל הרב, ודוקא מחר. הנשים מאמינות בחלומות"

עם אותה המחשבה עלה על מטתו.

הנר כבר כבה, שרה-דבורה כבר משמיעה את נחרתה ובמחו של בר’קה עדיין ערה שאלה אחת: מהו פתרון החלום שחלם? החשכה פועלת עליו פעולה משונה, הוא מתחיל מתירא כתינוק. מכיר הוא בקרבו את האימה הסתומה הזאת, לועג לה ואינו יכול לסלקה הימנו. מפניֿֿ-מה נבהלה כך? “אין מקשין על מעשה”. אפשר שידועים לה איזו פתרונים, אבל למה לא הלך היום אל הרב? כיצד שכח את זה?

מי יודע, שמא כבר אחר את המועד, מי יודע?…

לא ישן בר’קה. הרהוריו גרו את עצביו, ובה במדה שעצביו התרגזו, נעשו הרהוריו יותר משונים, יותר מבהילים ומטורפים…


 

2

כשנכנס בר’קה אל המטבח בביתו של הרב וידיו תחובות בכיסי בגדו, מצא שם את אשת הרב יושבת וסורגת פוזמק.

  • צפרא טבא! בא הרב מבית המדרש?

  • שנה טובה!… וכי יש לו ענין אל הרב? - שאלתו הזקנה והביטה אליו ממעל למשקפיה הגדולים – “דיןֿֿ-תורה” או “שאלה”?

  • לא… סתם, המ… רצוני לומר, הן… לאו… רצוני לומר, יש ענין… סתם…

אהא! - משכה זו, כאלו כבר הבינה. ומרוצה בתשובתו, נשתתקה.

אבל בעיני בר’קה לא כשר “אהא!” זה…

  • עדיין לא סעד וכבר מבלבלים את דעתו – רגנה תחת חטמה.

מן החדר הסמוך הגיעו לבר’קה קולות משונים, מעין סטירות-לחי… הקולות הללו פעלו עליו פעולה רעה, שלא יכול לברר לעצמו. במורך-לב פתח מעט את הדלת ותחב את ראשו. ראה שם את הקצב ואת השוחט עומדים שם עם הרב כפופים על גבי ריאה אחת. הקצב מחזיק את קנהֿֿ-הריאה בפיו, מנשם בו, מתנפח ומסתמק כסרטן. השוחט סוטר וסוטר על הריאה בחמת-רצח. והרב עומד על גבם ומסתכל בפנים סריוזייםֿֿ-מרוכזים. נכנס בר’קה בחשאי אל החדר. שלשתם הסבו אליו את פניהם.

  • מה לו? - שאלו הרב בעל זקן לבן, צואר שמן וידים לבנות ושמנות.

  • צפרא טבא. מה ברצונו?

  • דבר לי אל הרבי…

  • “שאלה”?

  • ע’ע… לא, סתם… ע’ע… – ושוב הניע בידיו הנתונות בכיסי בגדו.

  • אין לי עכשיו פנאי. הריהו רואה – רמז על הריאה – ימתין שם במטבח. כשאפנה – אקרא לו.

פרש בר’קה אל המטבח.

  • להמתין? ישב נא, למה יעמד? - אמרה לו אשת הרב והראתה לו על הכסא, שעמד אצל הקיר ממולה.

ישב בר’קה ויד נעלמה תופפה חרש על לבו, תופפה בחרדה כמוסה ובלי הפסק…

עד רגע, עוד רגע – והרב יאמר לו… מה יאמר לו הרב בעוד רגע?

מן החדר הסמוך לא פסקו עדיין סטירותֿֿ-הלחי. במטבח משוטטות תרנגולות אחדות ומחטטות בשבולת-שועל הפזורה על הקרקע. ותרנגול אחד יש שיעמוד ויסתכל בפני בר’קה, יסתכל ויקרא פתאום “קוקיריקו” וינפנף בכנפיו בכח, עד שיתנשא מן הקרקע אבק קל והגרגרים יזרו הלאה מסביבו. האשה סורגת ושותקת. נשמטה הפקעת מחיקה והתגלגלה על הקרקע, והחרידה את העופות…

בר’קה צופה ומביט את הפרטים הללו, מורט בלי הפסק את זקנו ודברֿֿ-מה צובט וצובט את לבו. הרגשות דלוחות זעות ורוחשות בו, כרמשי-טחב מדובקים. זרק סקירה חטופה כלפי אשת הרב, שסככה בגבה את החלון, ופניה היו מכוסים בצל, ונדמה לו, שהיא סוקרת אותו לפעמים במבטים חודרים למעלה מן המשקפים, - ומיד השפיל את עיניו. “למה היא סוקרת אותי כך, כלום אינה מכירה אותי? - שואל הוא את עצמו מתוך טינא. – אפשר ידוע לה מהֿֿ-שהוא” – נצנץ פתאום חשד זר במחו. אלא שמיד הכיר בעצמו, שחשד זה מחוסר כל יסוד. לא ראה את שרטוטי פניה, אבל הכיר את מבטה, וזה הרגיז רוחו מאד. הוריד את ראשו על כפות ידיו ונעץ את עיניו בקרקע, ובלבו היתה משטמה עזה אל אשה זו. התכוין לצאת מן המטבח החוצה, לחכות שם. אך באותו רגע נתחבה בפתח הדלת הירמולקה של הרב, ורמז לו שיכנס.

חורון קל עלה בפני בר’קה.

  • נו, עכשיו הריני מזומן לשמוע – אמר הרב. כשנעץ את ידיו בשרוולי בגדו המטולאים.

  • רבי… חלום ראיתי אתמול… רצוני לומר… – התחיל בר’קה ממלמל בקושי.

  • א, חלום – הפסיקו הרב – נכנס אל החדר השני… אין מספרים בפני אחרים…

הלך בר’קה אחר הרב בפסיעות קטנות, ידיו נעוצות בתוך כיסי בגדו, עיניו מושפלות, ודומה לתינוק שמוליכין אותו ל“קונה”.

  • אין מספרים חלומות לאנשים מן הצד – חזר הרב על הערתו דרך הלוכו, בלי שיסב אליו את פניו.

שחק בר’קה, רק לבו התכווץ ולא ידע מה.

נכנסו לתך אפלולית ועפוש של חדרֿֿ-המטות. הרב ובר’קה נדחקו בין שתי מטות טעונות מרבדים עד התקרה.

  • נו, מה?

התחיל בר’קה מספר את חלומו. פני הרב היו מפיקים מתוך האפלולית רצינות זעומה, רז… קולו של בר’קה נעשה יותר ויותר מכונס, חלש, עד שלבסוף היה ללחש. מצחו כוסה בזיעה ונשימותיו נעשו כבדות, מקוטעות מהתרגשות ומאויר מחניק. אפשר היה לשער, שמגלה הוא להרבה איזה סוד חשוב. וכשאמר “ואני נופל, נופל”, נחנק קולו והתחיל מרתת ונשימותיו נעשו תכופות כל-כך. ברכיו נכפפו, ידיו עם הכפים השרועות הורדו למטה, ודומה היה, כי דבר-מה מושך אדם זה למטה…

כל אותה השעה שדבר בר’קה תופף הרב באצבעותיו על קופסת הטבק והשתעשע בה בעינים מושפלות.

  • הרי זה חלומי, רבי!…

הרהר הרב זמן-מועט וחרש חרש נשמע נקושו על גבי הקופסה כיוצא מאיזו זוית חשכה שבחדר…

“מהו מהרהר?”…

  • צריך הוא – אומר הרב במתינות ובהפסקות, כשהיה טובל בתוך כך את אצבעו בפיו וכותב ברירו על קופסת-הטבק, מוחה וכותב – צריך הוא לקרוא שלש פעמים את ה“רבונו-של-עולם” שבברכת הכהנים… הריהו יודע, אותו ה“רבונו-של-עולם”… וה‘… נו, וה’ יפתרהו לו לטובה ולשלום, ו… ו… נו, יהא לטובה. ילך לו לשלום. אבל את ה“רבונו- של עולם” אל ישכח… שלש פעמים! חור ונדהם פרץ בר’קה מביתו של הרב. בחוץ היה מבהיק יום בהיר, אך בר’קה לא ראה אותו. לגבו היה האור זר ומיותר. כל עולמו הפנימי הצטמצם באותו חדר צר ואפלולי, שרק זקן ארוך הלבין מתוכו ודבר-רז נשמע ממנו: “לקרוא את ה”רבונו של עולם" שלש פעמים…

“לקרוא את הרבונו של עולם”… – הרי זה מצלצל באזניו כגזרת מזלו. גזרה קשה, איומה, בלתי-מוותרת, מקפידה ומאיימת… מה יהא אם יקרא או לא יקרא – אינו יודע, אבל הוא צריך, הוא מוכרח לקרוא אותו. רץ הוא חור ונושם בכבדות, ובמוחו: “לקרוא את ה”רבונו של עולם“… לקרוא את ה”רבונו של עולם“… לקרוא את ה”רבונו של עולם"…

פגע ביהודי שהלך לו לאטו פזורֿֿ-נפש ולעס קש ארוך שנתלה מפיו. נמלא בר’קה חמה וקנאה: למה אין אף הוא מחויב לקרוא את ה“רבונו של עולם”?

בבית פגשה בו שרהֿֿ-דבורה ב“נו?”, כלומר: “מה אמר לך הרב?”

  • הבי לי את הטלית שלי! - קרא לה שבנשימה אחת במקום תשובה.

בקשה שרהֿֿ-דבורה לשאול, למה לו טלית, למה הוא כל כך נסער, אך לא ערבה את לבה. והציק לה מאד הדבר, שהיא אינה יכולה לדבר איתו ולהרגיעו.

עמדו שניהם לפני ארונם. היא חפשה בחפצים שבמדפים העליונים והוא כרע על ברכיו וחפש באלו שלמטה. הוא הפך והפך בחפצים שונים, נהם, קלל, מבלי דעת את מי ואת מה. ושרהֿֿ-דבורה זרקה בו לרגעים מלמעלה למטה סקירות מפיקות דאגה ורחמים.

פתאום ספקה כף.

  • בריל! הרי באת היום מביתֿֿ-המדרש בלי טלית! שכחת אותה שם…

השפיל בר’קה את ידיו אל הקרקע, נשאר יושב ישיבה של כריעה ורק הפשיל את ראשו למעלה כלפי פני שרהֿֿ-דבורה כתמה ומשתדל לזכור…

  • אח, בריל, בריל! - לא יכלה שרהֿֿ-דבורה להתאפק וקראה כששלבה את כפיה על כרסה וטלטלה את ראשה: - מה זה היה לך, בריל? בשביל הבלים, בשביל חלומות אתה נעשה מבולבל, שם לב לדברים של מה בכך, מתרגז, מתעורר, ומה הסוף, א? מה יהא הסוף, בריל? שמע נא מה שאומר לך: הוה איש וגרש את כל דברי השטות מראשך. אלמלא כך, הרי תשתגע חלילה…

ישב בר’קה על הקרקע כשאשתו עומדת מעליו, ומוכיחה אותו, והרגיש את עצמו מקוטן, נפגע, נעלב, אףֿֿ-עלֿֿ-פי שלא ידע בבירור במה. נדמה לו, שהוא נמצא במצבו של תינוק שעשה מעשה שטות. לא ידע מה לענות. קם בתנועה נמרצה, תוכו רתח, איזו צעקת-נזיפה תססה בגרונו, אך הוא כבש אותה בכל כחו, רק מלא את פיו ברוק וזרקו בפניה…

תיכף נפנה ויצא מבלי להסתכל לאחוריו…

רץ רץ בר’קה אל בית-המדרש ועמד פתאום.

נזכרו לו פני אשתו המתולעים עם רוקו הלבן על לחיה תחת עינה הנפחדה… נזכר ותפש בשתי ידיו את שערות ראשו.

  • אי! אי! אי! - קרא בקול אל עצמו, ונדמה, שנשמתו נכותה ברותחין: "מה עשה? מה עשה?

הלך הלאה בפסיעות אטיות וכלום לא ראה מסביבו. עברה אשה עם תרנגולת כפותה תחת סודרה, ונזכר בפני אשתו. ראה שני תינוקות מנהיגים עז בקרניה – פני שרה-דבורה נגד עיניו… אח! אח! מה עשה? כלום היה ברצונו, כלום התכוין לכתחלה לעשות מעשה זה? בעצמו אינו יודע כיצד היה הדבר. אישה שד שולט בו ומאנסו לעשות מעשים מחוסרי-טעם, נעדרי-כונה, מגונים, שנפשו סולדת מהם אחר כך, והחיים נעשים מחמת זה ליותר קשים, ליותר מרים…

כעין עוף שחור, מחוסר-צורה, בעל כנפים גדולות ושחורות המכסות את עין החמה, פורח לנגד עיניו ומטיל עליו אימת-פלאים; מרגיש הוא, שיתום וקטן הוא, והריהו טעון רחמים גדולים. הרי חלומו הזר והאיום בזרותו!… כל ימי חייו נדמה לו, שאיזו עננה סמויה מן העין מרחפת על ראשו ומלוה אותו על כל פסיעה. לפיכך היו כל חייו מלאים פחדים… חלומו זה הוא, כמדומה, הרמז הראשון, הרמז הראשון… והיא יודעת בודאי את זה. מה אין הנשים הללו יודעות? זה היה נכר אתמול, כאשר נפחדה וזרזה אותו לשאול את הרב. אבל למה אינה מגדת לו? היא רק מגדת לו “מוסר” ומנענעה לו בתוך כך את ראשה. א, נענועי-ראש אלו!… נזכר פתאום, שאף ר' רפאל אומר לו כך, אף היא אומרת כך… השד יודע אותם מה הם חושבים בלבותיהם!

כלום תמיד ידע את מחשבותיה של שרה-דבורה? - מי יודע? שמא את עיקר מחשבותיה, את מחשבתה האמתית לא גלתה לו לעולם…

נבהל מפני הרעיון, שאשתו הקטנה שלו, שכל כך הוא אוהבה מבלי לדעת מדוע ולמה, שאשתו זו היתה זרה לו כל הימים, כמו שזר לו רפאל, ועוד כמה וכמה יהודים…

אח! מה צחקה, מה צחקה כאשר הוא התגולל בחושך לתחתיות ארץ!…

  • רבונו של עולם!… – פרצה קריאה מפיו.

בבית-המדרש הלך לקראת השמש, בגחוך הטוב שלו שלא נדעך עולמית על פניו הכמושים.

  • א, בר’קה! אחר אבדתך אתה חוזר. ואני דמתי, שהפקרת את הטלית ל“פרושים”, חֿֿ-ח…

נטל ממנו בר’קה את הטלית בפנים מרוגזים וסריוזיים. גחוכו של השמש, שתדיר היה מלבבו, נראה לו עכשיו לקנתרני והרגיז את עצביו. לסבא זה היו תשעה קבין של שיחה, ואם פגע באדם – שוב לא נפטר הימנו במהרה. הוא עמד לפני בר’קה עם מקטרתו הארוכה והמתנועעה כמטוטלת בין שפתיו, עמד והציץ זמן מה, פעם בעגילי העשן ופעם בפני בר’קה הזועמים. כנראה, היתה בדעתו להכנס עמו בשיחה, אך חזר בו והלך ממנו. כשנשאר בר’קה לבדו, פתח את סדורו והתחיל קורא בלב דופק וברתת את ה“רבונו של עולם”. ובטוח היה, שמיד אחר הקריאה יוקל לו. פתאום נזכר בבת-הצחוק שפזזה על פני השמש. זו היה משונה כך… איזה טעם לקנתר היה בה. הביט בר’קה אל צד הדלת, שממנה יצא השמש, ושאל את נפשו, למה עמד אצלו רגעים אחדים וחייך לתוך זקנו? התכוין, כמדומה, לומר לו דבר ולא אמר. למה עמד ושתק? המקטרת בפיו התנענעה נענוע משונה כל כך. שמא לקרוא לו לשאול? אך לא! יחשוב לו מה שעלה על דעתו ואין זה נוגע אליו, שום דבר אינו נוגע כבר אליו. יש לו עתה רק דבר אחד. צריך הוא לקרוא את ה“רבונו של עולם” ותו לא. תו לא! והוא עושה בידו תנועה שלילית, כזה שדוחה דבר לאֿֿ-רצוי.

נתקלה עינו פתאום בסדור וזכר, שפסק באמצע התפלה. שוב התחיל מבתחלה. וביתר כונה והתלהבות התנועע וקרא בקול בכיה:

“רבונו של עולם! אני שלך וחלומותי שלך! חלום חלמתי ואיני יודע מהו. יהי רצון” וכו'…

הוא אינו מבין את פירוש המלות, שהוא קורא בהתלהבות מרובה כל כך, המלות שצורבות כאש את שפתיו. כמה השתוקק להבין אותן! אבל למה דוקא עליו גזר הרב לקרוא את התפלה הזאת. אף שרה-דבורה ראתה פעם אחת איזה חלום, למה לא אמר גם לה שתקרא אותה?…. כן, זאת אמת. כמדומה, שאחרת היתה בימים האחרונים, אחרת לגמרי. מרגיש הוא בכל מה שהיא עושה, שמתכונת היא רק להכעיסו. מבטלת היא אותו בלבה. כאילו כבר “נפגם”

מי יודע, שמא באמת כבר נעשה “עובר ובטל”, והוא לא הרגיש בזה. הנשים אינן אוהבות בעלים כאלה, שלומיאלים… נהימה פראית פרצה מפיו:

אי-אי-אי-נו-א’א!

לבכות, לצווח לא היתה לו שום יכלת.

טלטל בחזקה את ראשו ופקח את עיניו. נזכר שוב בתפלתו שנפסקה מתוך יאוש, קמט את מצחו, נעץ את עיניו בסדורו, ושוב חזר לראש…

מתיאש ומתקצף על עצמו, על בלבול רעיונותיו, הוא סוגר סוף סוף את סדורו ואת דפיו אינו מנשק… בנפשו אין מנוחה. “ברכה לבטלה… בלי כונה… נו, ובכן? ובכן?… מה הסוף?…” – ידבר בקול אל עצמו בלכתו מבית-המדרש.

מבית אחד יצאה משרתת עם קיתון של שופכין. כשראתה את בר’קה עמדה על האסקופה והמתינה עד שיעבור, אחר כך יצאה אל גל האשפה שלפני הבית, באמצע הרחוב הפכה את הקיתון על פיו, תמכה את ידיה על חלציה, עמדה זמן-מה והסתכלה לאחורי הסנדלר ההולך בשעת הצהרים עם טלית ונוהם תחת חטמו ומנענע בידיו. הרגיש בר’קה, שהמשרתת משגחת בו, ומהר את פסיעותיו. הוא חש על גבו את עיני הריבה, שכנראה בתקו אותו מבטיה, וזה הרגיזהו, כמו שהרגיזוהו קודם מבטי אשת הרב. מי יודע, שמא בצדיה יצאה הריבה מו הבית, בכדי לראותו.

“הכל מסתכלים בי. מה הם רואים בי? כלום צמחה קרן במצחי? ואם יודעים הם דבר-שהוא, למה הם מכסים אותו ממני? כלום עשיתי להם רע מימי? אל אלהים! הכל כאלו קשרו עלי יחד, כאילו עשו “יד אחת”… יקחם אופל!”. את המילים האחרונות אמר בקול, רקק לפניו הלך לו קודר בלחץ חששותיו. ברגליו חש פיק ברכים מחמת עיני המשרתת, שחש כל אתו זמן על גבו. לפני פתח ביתו עמד והסב פניו, אך העלמה לא עמדה שם כבר. “שמא נחבאה” – נצנצה מחשבה במחו, ומיד פרץ מפיו צחוק למחשבה זו.

חֿֿ-חֿֿ-ח… מה זאת? השתגעתי, כמו שאני יהודי! - קרא אל עצמו בקול.

בפרוזדור נתקל בר’קה בשני ילדיו, יוספ’ל ושמואל’קה, שהשתעשעו דום על הקרקע. נדמה לו, שראה אותם זו הפעם הראשונה. עמד, סקר אותם לרגעים אחדים, אחר-כך גחן והחליק שערות ראשיהם המסולסלות, ושפתיו היו דובבות: “זעירי! זעירי!…” התנוקות קפצו מן הקרקע; שמואל’קה חבק את רגלו האחת של בר’קה ונלחץ אליה בחזהו, יוספ’ל תפש את כף ידו הגדלה בשתי ידיו הקטנות ועיני שניהם זרחו באור ילדותי רך וטוב כלֿֿ-כך…

  • זעירי… זעירי… – לחש בר’קה.

ראו התינוקות את שק-הטלית והתחילו חוטפים אותו מידיו. באותו רגע נזכר בר’קה בתפלתו, שלא עלתה בידו. חלפה עננה על פניו והוציא את ידיו מידי הילדים…

שרהֿֿ-דבורה נפחדה למראה פני בר’קה. דומים היו לפני שכיבֿֿ-מרע. היא החליטה להכנס עמו בשיחה, לדבר על לבו, שלכל דאגותיו ועגמתֿֿ-נפשו אין כל יסוד. אבל כיצד עושים זאת, כיצד מתחילין? כל מה שתתחכם לרכך דבריה, גם להחניף לו – לעולם ימצא בדבריה טעם לגנאי, והרי הוא מתרגז מאד.

  • היודע אתה בריל, החובש השתטה היום ופרע לי את חובו הנושן, שלשה רובלים! מה תאמר לפזרנות כזו? - אומרת היא אליו ומדמה לפרץ בזה את החומה.

אך בר’קה אינו משיב לה. דומם וזועם מניח את טליתו, נגש אל הדלפק ומתחיל מקיש בקורנסו. שרה-דבורה תולה בו עיניה וסורקתו זמן רב.

ובר’קה עובד ועובד, ואינו מרים את ראשו. פעמים שידו עם הקורנס נשארה זמן רב תלוה באויר בלי תנועה, עד שלבסוף ירד הקורנס מאליו על אצבעו שהחזיק במסמר. התעורר אז מחמת כאב, הניד פעם את ראשו ושוב התחיל מקיש.

קשה עליו העבודה. העוף הגדול והשחור מחוסרֿֿ-הצורה, המרחף וטס על ראשו, כבר פסק מלהטיל עליו אימה. המחר, המחר הקרוב והכמוס המפחיד במסתרי תעלומתו, זוחל במתינותֿֿ-במתינות לקראתו, כעננתֿֿ-סועה זו על פני האופק, ונופל הימנו צל שחור על דרכו… הולך הצל וקרב אליו, הולך וקרב, ומהר יבלענו… והוא מחכה… מחכה במנוחת-עופרת… “מה שהוא” כבד, קר, קהה קולח בעורקיו. תקף אותו פתאום יצרו להשליך הלאה את הסנדל, המרצע, לפרוש אל זוית רחוקה, לישב בלי תנועה, בלי מחשבה. העיקר אי מחשבה. ולהסתכל בעוף השחור הפורח לנגד עיניו… אףֿֿ-עלֿֿ-פיֿֿ-כן הוא מוסיף לישב כפוף ולחתוך מן העור כףֿֿ-סנדל. הוא מתאמץ לכבוש את יצרו. מלחמה זו מרגיזה יותר את עצביו הנחלשים, מחויב הוא לעבוד ואינו יודע מפני מה. האשה? הבנים? קיר סמוי מן העין ירד וחצץ ביניהם. רעיון אחד כבש את כלו ורודה בו, - רע לו, והוא גלמוד עם דאגתו, גלמוד בכל העולם… לבסוף הוא משליך את מכשיריו מידו, ומתרומם ממקומו.

ברגע זה נפגשו מבטי שרה-דבורה וברוכ’קה. על פני האשה הסתמנה דאגה שחורה ופני הנער הפיקו חרדה כמוסה.

ודומיה היתה בחדר. דומיה, ששטה בחשאי, בלי קול. מזוית אל זוית שטה ולחשה דבר-מה מחריד ומרגיז…

פתאום נשמע צחוקו של בר’קה, החלש והקטוע כצחוק תינוק חולה.

  • חא-חא-חא!… א? הרי זה עולם, הרי זה עולם? מה שייך… אה? אי, שטות, שטות, שטות! הרי עולם, הרי חיים! עם החלומות…

שרה-דבורה הוציאה את ראשה בעד הפרגוד, הציצה בו בתמיה, ושאלה:

  • איזה עולם?

בר’קה הסתכל לפניו, כאילו לא שמע שאלתה, ושתק.

  • חא-חא-חא – שוב פרץ פתאום צחוקו החלש בשעה שפניו נשארו רצינים-מעוותים.

התחיל מהלך בחדר אילך ואילך ומנענע בידיו.

  • חלומות, חלומות, חלומות… לכאורה מה? אתה אוכל, שותה, עובד, אתה צוחק, אתה כועס, אתה חי. וסובר אתה, שחייך חיים הם… ומה? ומה? עורבא פרח! אתה שוכב באותה שעה כגולם על ערשך בפה פעור ונוחר. ותו לא… חא-חא! חלומות, חלומות…

שרה-דבורה ישבה מאחורי הפרגוד בידים מושפלות, הקשיבה בתמיה של פחד אל הדברים היוצאים מאחורי-המסך. ברוכ’קה נפחד, והסתכל-הסתכל בבעליו.

  • הרי שרה-דבורה, היכן היא שם… קבלה שלשה רובלים והרי היא: אי-אי-אי… צחוק בנאמנות!…

נגש אל החלון, הסתכל בו בהבטה סתמית ונאנח:

­- חא-חא-חא! צריך ליתן את כל החיים לאיזה בעל-מלאכה הגון לתקן אותם, לתקן מחדש, ואין! והיא – בשלשה הרובלים שלה!

נעקר פתאום ממקומו, נגש בתנועה נמרצה אל ברוכ’קה, לפחדו של זה, התחיל דובר אליו בהתעוררות:

  • ברוכ’קה! הרי אתה מקיש בקורנסך ומקיש, ומה מצאת בנקישותיך? לא כלום! אך לא, לא… – קרא והניע אגודלו באויר כמתוכח עם בר-פלוגתיה-אדרבה, לא! יודע אתה, שתצא מתחת ידך כף-נעל טובה, יודע אתה, שחמשה רובלים ירדו אל כיסך לסוף כל חודש. ואני, ברוכ’קה? ואני? אותי מכים ומכים כל ימי חיי, שומע אתה? כל ימי חיים מכים אותי – ואיני יודע כלום, לחלוטין לא כלום… כד הוינא טליא כזה – אמר והשפיל כמעט עד הקרקע את ידיו – כבר הכו בראשי באמומי-סנדל בשביל שנשאתי קיתוןֿֿ-שלֿֿ-שופכין, פי שנים גדול הימני, נכשלתי, נפלתי והשופכין נשפכו עלי… ידעתי אז, שיתום אני, שדרך הטבע הוא, שיצרמו באזני וישליכו בי אמומי-נעל. אחר-כך, אחר כך… פעמים שנדמה לי, שהריני אף עכשיו תינוק קטן, ק-טן, ק-טן כזה…ונושא קיתון גדול מכפי כחותי, ואני נכשל, אני נופל, והשופכין עלי… והקורנסים הרבה, קורנסים מכים בי, במוחי, בביתי, בחלונותי… רבונו-של-עולם… רבונו-של-עולם… מכים, מכים, מכים!… – קרא ביבבה וידיו תפשו בשערות ראשו – ונקפא עם שפתו התחתונה-המשורבבה, עם עיניו הסגורות למחצה, שגבותיהן מורמות למעלה…

שרה-דבורה הוציאה את ראשה בעד המסך בפנים מאומצים והקשיבה.

  • בריל! בריל! - אמרה בקול חלש מאד, כי לא ידעה מה יש לה לומר לו, רק הרגישה, שמחויבת היא לומר דבר – בריל! מה אתה סח… אתה חוטא. האמינה לי, שלא כל-כך רע לנו. הרי טוב לנו. אנו… בריאים! כך נהיה כלנו בריאים כל הימים, כשם שיש הרבה, שמקנאים עוד בנו…

לא נתן לה בר’קה לסיים את דבריה. בתחלה נראה כאינו שומע לה. פתאום פנה אליה בראש נטוי, בעינים ממוצמצות וחודרות, ידיו היו נעוצות בכיסי בגדו ואמר לה בקול שוקט ורותח קצת:

­- למה את משקרת לי? אני שואל אותך, לֿֿ-מֿֿ-ה את משֿֿ-קר-ת לי? - ותוך כדי דבורו קרב אליה יותר ויותר, קולו נעשה יותר ויותר מכונס, עיניו ממצמצות וצוארו נטוי אליה, כעין חיה טורפת – אני יודע, שהכל כבר גלוי לפניך, הכל! את מרמה אותי, את מרמה אותי!!… אינך רוצה להגיד לי דבר, אינך רוצה! - הוא נעץ את אצבעו כלפי פניה, אחר-כך סבב בה כבמרצע כלפי חזה ואמר: - כאן, כאן… כאן… יש מה שאני איני יודע! א’א! יֿֿ-ש! כל הזמן לא ידעתי. את נחש! את לא תאמרי את מחשבותיך…

כך דבר במתינות ובקול רותת. אך פתאום, באופן לא-צפוי, אדמו פניו, עיניו לוטשו, שפתיו נשתרבבו, והוא קרא בקושי גדול ובקול נחר כשהרים את אגרופיו הקפוצים והרועדים כלפי פניו:

  • א א א! מש משקץ אני אותך כ… כ… כשאת משקרת לי! הכסיפו פני שרהֿֿ-דבורה.

  • בריל! האמינה… איני יודעת כלום! כך לא אדע מכל רע, כשם שאיני יודעת מה… בריל! ה' עמך… בריל!

הוא אינו שומע. שוב הוא רץ אילך ואילך בחדר ורוקק לצדדין. א א! עדיין לא נתיבש מוחו בקדקדו, יש לו, ברוך ה‘, עינים והוא רואה את “פרצופה” כשהיא מסתכלת בו. כאילו הובילו אותו לתליה. כך היא מסתכלת בו. ואשת הרב? למה לטשה היא עליו את עיניה? ור’ חיים השמש? מה בקש ממנו היום ר' חיים השמש? והמשרתת עם הקיתון. אה? המשרתת עם הקיתון, מה? לא כלום? יצאה עם הקיתון ועמדה! והסתכלה!… וכי זה כלם?… א א! בר’קה רואה, יודע ומבין הכל!… שעה רבה התהלך בחדר אילך ואילך, עד שהתחיל חש בראשו ועיניו עששו מחמת הליכה מהירה; פרש מן החדר החוצה.

*

ישב בר’קה על האסקופה שלו. סמוך אצלו ישבה על הקרקע כנופית תינוקות והשתעשעו. הביט אליהם מרחוק זמן-מה וצחק חרש לתוך זקנו צחוק קל של נחת. מסתבר לו, שחביבה ביותר הישיבה בתוך החברה הזאת. קם, נענע להם בכפו וקרא:

  • הי, תינוקות! גשו הנה… אלי!

הרימו התינוקות את ראשיהם; הציצו בבר’קה ואחר אחד עקרו רגליהם ונסו, כשהיו תוך כדי מנוסתם מסתכלים בפחד לאחוריהם. מכיון שראה זאת בר’קה, התחיל רץ אחריהם, קורא ומתחנן להם שיעמדו, שלא יעשה להם רעה; רץ ומפתה… אז הוסיפו התינוקות לרוץ ביתר מהירות. אחדים התחילו צווחים “אֿֿ-מא!” -. עמד בר’קה, נפנה לצדדין, פרש בכפיו מתוך יאוש ואמר בלחישה, כטוען לפני חברו:

  • נו, מה עשיתי להם?

ועמד על מקומו תמה ושומם…

הרגיש פתאום יד קטנה וחמה נתחבה לתוך כפו וחככה בה לאט.

זה היה שמואל’יק.

ושמחת אושר ירדה עליו פתום. וגדולה מאד היתה אותה שמחה, כאילו נחשול גדול נשפך עליו והוא נחנק. מלאה שמחה זו את כל חללו, וצר היה לו המקום בתוכו, ולבו חשב להתפקע, כלו מזדעזע נשמט ברעש אל הקרקע אל ילדו. חבקו, לחצו, משש, פרקו, נשקו בפניו, בעיניו, במצחו, בצוארו, נשק את הקפוטקה שלו ואת שרוולו, וכלו רועד, רועד, וכמדומה בוכה… נבהל התינוק וכהו עיניו. את פני אבא לא ראה. רק כתם חור-חור עם זוג עינים גדולות ובוערות קופץ לנגד עיניו וזקן צהוב ורטוב מחכך את פניו… התחיל משתמט בפחד לאט לאט מתוך זרועותיו, ופתאום פרץ בבכי גדול ורץ הביתה מתוך קריאה פראית:

  • א-מא!

ובר’קה נשאר לבדו יושב על הקרקע.

*

בשעת בין השמשות שבה שרהֿֿ-דבורה מבית בנימין טעונה הרגשות מוכות ובלתי-ברורות. בבית בנימין ישבו עוד שתים-שלש שכנות, והיא הרבתה לספר לפניהן על מצבה הנורא, על בעלה, שנעשה משונה כל-כך. הנשים הרגיעו אותה. יודעות הן קדר אחד, שדר סמוך אצל עירתה, והוא מפורסם למגרש “דבוקים” מעין אלה. וכבר היה מעשה… ועוד ועוד מעשים כאלה היו. בקצור – “אל תחטאי, ה' לא יעזוב”. שרהֿֿ-דבורה האמינה להן, ומחמת אמונה זו, מחמת ההשתתפות החמה, שהיתה מצד הנשים, או מחמת הדמעות, ששפכה שם למכביר, - באה מרוגעה מנוחמה הביתה. העיקו עדיין יסורים, אף-על-פי-כן היתה מנוחה בנפש. על אופק נשמתה החשכים נצנצו וכבו, נצנצו וכבו זהרורים רחוקים…

בבית היה חשך.

פזורת-נפש ובראש ריקן וקל סבבה בבית אילך ואילך. חפשה גפרורים בחשכה. וכשמצאה מה שבקשה, עמדה ושפשפה בקיר גפרור אחר גפרור, ומתוך סקרנות התחקתה זמן רב אחרי הנחשים הכחולים והדקים, שהתלהבו רגע על הקיר – וכבו, והשתעשעה באש הכחולה שעל קצה הגפרור… לבסוף הבעירה אש על הכירה, בכדי לבשל תה לסעודה.

פתאום שמעה אזנה המולת תנועה בחדר. נפנתה וראתה לחרדתה את בריל. הפליא אותה מה שבריל לא הלך אל בית-המדרש להתפלל מנחה ומעריב, אך עשתה את עצמה כלא רואה והוסיפה לערוך אש.

חבוי בזויתו החשכה ישב לו בר’קה והתחקה אחרי תנועותיה. הרי היא סובבת בחשכה אילך ואילך, כולה שחורה, כמחשבה חשוכה, בלתיֿֿ-נחקרה ובלתי מפורשה… הרי עמדה לפני הקיר ושפשה גפרורים. רגע מוארים שרטוטי גופה החשוך במסגרת חשמלית כחולה ורגע כבתה. הנה העלתה אש על הכירה. ומקפצים צללים משונים על הקיר, עליה, על בטנה, על פניה, ועל-ידי זה היא נעשית משונה כל-כך, מתנודדת, רועדת, מרפרפת ובלתי-קיימת…

מחשבה בלתי-צפויה באה פתאום אל לבו:

שמא אין זו אלא אשה זרה ולא אשתו?…

שמא כל הימים, כל השנים היתה חיה עמו יחד בביתו לא שרהֿֿ-דבורה זו, שהוא מכיר, אלא איזו אשה אחרת… רק דבר דברה אשה זו כמו שרהֿֿ-דבורה, רק צחוק צחקה כמותה, אבל באמת, שם, באיזה מקום בפנימיותה, יושבת זו, שלא ידע ולא ידע אותה, זו הזרה-הזרה…

והוא נפחד ממחשבה זו.

  • שרהֿֿ-דבורה!

  • א! – פרחה הברה קלושה מן הזוית.

  • מה את חושבת עתה, שרהֿֿ-דבורה?

  • מה אי חושבת? מהמ… כלום יודעת אני. כלום אני חושבת… למשל, מה אתה חושב?

  • אני? נזכרתי באותם הימים… זוכרת את… באותם הימים כשישבנו בביתו של ירחמיאל. היינו מדליקים אותה המנורה עם הזכוכית האדומה, שהיתה לנו אז. את היית נושאת על ראשך מטפחת לבנה ומקופלה לאחורי האזנים. וספה היתה אז לנו רפודה בד מצויר בפרחים גדולים ואדומים. זוכרת את? היינו יושבים על ספה זו תמיד ביחד. זוכרת את, תמיד ביחד…

הזכרונות הלהיבו פתאום את בר’קה והוא כבר היה מוכן לדבר שעה רבה על אותם הימים.

  • למה את שותקת?

איזו נהימת-חוטם בלתי-ברורה נשמעה מאצל הכירה.

השפילה שרה-דבורה את ראשה ונפחה באש. לחייה התנפחו, הצהיבו, וטפות-בדולח אחדות בערו עליהן בקוי-אש…

  • מה את חושבת?

  • לא כלום, בריל, האמינה לי.

ושוב אותה מחשבה מפחידה: אשה זרה עומדת שם, אצל הכירה, אשה בעלת מחשבות לא ידועות לו, שמשמיעה רק איזו נהימת-חוטם, שהוא אינו מבין את פירושה…

זמן-מה ישבו שניהם בודדים, דוממים. רפרופן של כנפי מחשבה כבדה ועצובה נשמע בחשאי…

… פרצו הילדים אל החדר. לא ראו את אבא והקיפו את אמא בהמולה. היא שמחה מאד לקראתם.

  • יענק’לה! רוצה אתה לאכול בודאי, רעב אתה, צפורי!… אי שמואל’יק למה אתה מכוסה זעה? שוב השתובבת! מפני מה אתה עצוב כך, יוסלה? שוב הכוך ילדים? הרי הזהרתיך שלא תתחבר עמהם, חתלתולי!… ותוך כדי דבורה היא גורפת את חטמו של יוספ’ל, מתקנת את הכובע על ראש יענק’לה, מנגבת את הזעה על פני שמואל’יק…

בריל ראה את זאת מרחוק וקרא בקול זועם ויבש:

  • מה חדשה היום? את המנורה, כנראה, לא ידליקו?

שמעה שרהֿֿ-דבורה את קול בעלה ורתת לא-נכר עבר בכל גופה. מהרה להדליק את המנורה, ברטט-של-חפזון כעין ילדה מקשיבה. הדליקה את הפתילה ושכחה לשים עליה את הזכוכית. העלתה הפתילה עשן, והיא עמדה בלי תנועה עם הזכוכית בידה…

בר’קה נגש אל הדלפק והתחיל עוסק במלאכתו ברשלנות. הרכין את ראשו אל הדלפק והאפיל עליו בצלו העב.

  • הבי לי מה לאכול – אמר אחר זמן מועט אל אשתו באי-רצון ובנפש פזורה.

  • רבונו של עולם! - קראה פתאם בקול נואש והכתה כף אל כף – כלום עשית את מלאכתך בחשכה? משום מה לא דרשת אור. ואני כיצד לא ראיתי?

ראה בר’קה שבאמת עבד בחשכה ושכח לדרוש מנורה; לא אמר כלום, אלא עוות את פניו, הניע סנטרו למעלה ולמטה ופתח פיו בגחוך קלוש. קשה היה להגביל תנודת-ראש זו עם הגחוך הקל – אם זהו חרון-אף גדול, שאין הפה יכול לבטאו, או משטמה עמוקה, כזה שאומר: “נו, נו, אל תשקרי! ידעתי, ידעתי!”…


 

3

אלמון קפץ על בר’קה ולא דבר עם איש. הוא רץ בחדר אילך ואילך בפסיעות פזיזיות ורקק לצדדין. נשתתקו גם בני-הבית. כשדברה שרהֿֿ-דבורה עם התינוקות, התלחשה אתם שלא מדעת. והתינוקות ידעו על-פי נסיון מר, שאסור להקים שאון. ברוכ’קה לא זמר את נגוניו…

ותמיד תמיד רק פסיעותיו של בר’קה נשמעות בחדר…

ומשונים הם פניו המרחפים כעין כתם לבן מתרוצץ פה ושם באפלולית-הבית.

פעמים שהוא נגש אל ברוכ’קה, מקריב את הטבוריטה שלו סמוך אליו, יושב ואומר בלחש:

  • ברוכ’קה!

  • מה, ר' בריל? - שואל הלז בקול רותת.

ברוכ’קה מתחיל מתירא מפניו, וכשהוא נגש אליו כך ומדבר, נעשה עוזרו נדהם מאד.

  • רואה אתה חלומות?

כמה פעמים הוא נגש אליו בשאלה זו וברוכ’קה משיב לו תמיד תשובה אחת:

  • לפעמים רואה, לפעמים לאו.

  • נו, מה?

  • הבלים, ר' בריל!

  • הבלים? ה, שוטה! - עונה בר’קה ומחייך מתוך חמלה על עניות-דעתו של ברוכ’קה – לא, ברוכ’קה! לא, ברוכ’קה! לא הבלים… החלומות, אומר אני לך, הם הכל, הכל. מה החיים, מה הם גופם? לא כלום, אומר אני לך. אתה שמח ואין אתה יודע, אם לאחר שעה קלה לא תבכה. הרי שבת אצלך, למשל, תענוג בבית, הנרות דולקים ואשתך מברכת עליהם; באה פתאום רוח סערה, מסיעה את החלונות, מכבה את הנרות, והרי לך לא שבת, אלא השד יודע מה, חשך!… חשך!… ואתה נופל ומתגולל אל כל הרוחות… כך, אני אומר לך, אתה חי ואינך יודע מה מסתתר שם מאחורי גבך. אבל החלום הוא הכל, הוא הכל, אני אומר לך!… חלום טוב ראית – וכבר טוב לך, והרי אתה “בגלופים”, יודע אתה, שחייך טובים יהיו; חלום רע, חלילה, ראית – אוי ואבוי, אני אומר לך, לחייך. יש לך חלומות רעים – סליק! הכל סליק! אני אומר לך…

מתקרב הוא עוד יותר אל ברוכ’קה, אוחז בכנף-צוארונו באצבעות רועדות ומתחיל, תוך כדי דבורו, מטלטלו ומושך אותו אליו בכח. פני-ברוכ’קה הנפחדים נתקלים לרגעים בנף כובעו של בר’קה. ברוכ’קה מסב פניו מפני בר’קה המטילים עליו אימה, תולה את עיניו בחלון ואינו רואה שם כלום, ואינו שומע גם את לחישתו של בר’קה:

  • יודע אתה, יודע אתה, פעמים שבאים אליך חלומות, ואינך יודע את פתרונם. אינך יודע – ודי!… לא רק הרב שלנו, אפילו איזה… איזה “גדול” לא יפתרם לך… אז רע הדבר, אומר אני לך, רע! קשה לחיות עם חלומות שלא נפתרו…

ומתחיל הוא מספר בלחש בפעם המאה את חלומו לכל פרטיו, ומושך לרגעים בכנףֿֿ-צוארונו של ברוכ’קה הנפחד.

פתאום הוא קופץ ממקומו ומתחיל שוב רץ אילך ואילך.

לעיתים קרובות נדמה לו, שאנשים לא-ידועים לו יבואו ויקיפו את ביתו, יפרצו אליו בשאון והמולה, יכפתו את ידיו ורגליו ויוליכו אותו לאיזה מקום, ר"ל: “בא סופך, ברכ’קה, עד כאן!…” יש שגם ברי לו, שכך יהיה הדבר.

לכאורה, הרי כל בר-נש צריך לצפות בכל רגע למאורע לא-צפוי, בכל רגע, בכל רגע… ואינו יודע אם רע או טוב יהא מאורע זה, אינו יודע זאת, - ולמה הולך לו כל בר-נש כל כך לבטח וידיו נתונות בכיסי בגדו?…

בתחלה כשהיה בא בר’קה אל בית-המדרש ורואה יהודים עומדים כנופיות כנופיות ומשוחחים, היו אזניו נעשות כאפרכסת ופניו מאומצים… הקשיב… וכמה משונה הדבר! שמע רק קולות, רק צלילים שונים, קצרים וארוכים, ישרים ומסולסלים, שלוים או מקפצים משתובבים, אדומים או ירוקים, לבנים או שחורים. פעמים שהיו מצטרפים למלים חולפות ומתפזרים שוב, אבל בשום אופן לא היה יכול למצוא קשר ביניהם, לא ידע מה מאחד אותם. ומאחורי הקולות הללו, מעבר לצלילים ולמלים הבודדים הרגיש דבר זר, חבוי ומטיל אימה…

דבר זר, חבוי ומטיל אימה מצוי אצל כל הבריות, בין שהם שותקים בין שהם מדברים. הרי נגש אליו חצקיל הסמרטוטר ושואלו:

  • בר’קה! שמא תקנה אצלי זוג סנדלים נושנים, אבל הם כחדשים…

קובע בו בר’קה מבט חודר, אוחזו פתאום בשרוולו, דומם מושכו הצדה ואומר לו בחיוך של בחינהֿֿ-בדיקה בעינים"

­- ר' חצקיל! אמור את האמת, איזו מחשבה יש לך עתה?

  • מה “מחשבה”, איני מבין מאי קא סלקא דעתך?

  • שאלת על הסנדלים שלך, נו. אבל איזו מחשבה היתה בלבך אז?

  • נה! מה אתה חושד בי, שמוכר אני לך סנדלים גנובים, מה?

  • אח, לא! חלילה, לא! אבל הרי היתה לך איזו מחשבה, כלום לא? הרי תמיד יש לך בודאי מחשבות וכוונות, חצקיל! אני מתכוין לאלו, שאין מגלים אותן…

העמיד עלי חצקיל את עיניו התמהות.

  • בר’קה, מה אתה רוצה ממני? - שאלו לבסוף.

  • לא כלום. מבין אתה. אתה אמרת לי מה שחפצת לומר, טוב! אבל המחשבה שבלבך…

  • טפו, מטורף! - קרא הסמרטוטר, הוציא בחזקה את שרוולו מידו והלך הימנו.

עמד בר’קה לבד בזוית ונהם אל עצמו: אהא, לא אמר, לא אמר…" וקרץ אל מיֿֿ-שהוא בעיני בערמה…

ומורא תקף את בר’קה מפני האנשים הזרים המקיפים אותו. הכל זרים, זרים, זרים…

והוא נסגר בביתו, ושוב לא נתגלה עוד בחוץ ובביתֿֿ-המדרש. רץ כל היום אילך ואילך ורוקק ורוקק, כאילו מר לו בפיו. עבר מי-שהוא בחוץ לפני החלון, ובר’קה רואה אז צללים סובבים וחולפים זה אחר זה על פני התקרה. עומד הוא ומסתכל בחרדה, נגש בחפזון על בהונות רגליו אל הדלת, סוגר אותה, ועושה בתוך כך תנועות ורמזים שישתקו – וימהר להסתר מאחורי הפרגוד. באותה שעה צריכים הכל בבית לשתוק. ודומיה משונה וקשה מאד תשתרר אז בחדר. ואנשי הבית מונעים את עצמם מלהסתכל כלפי הפרגוד האדום, שעומד מאחריו איש בעל נשמה חשכה ונוראה…

ולאחר שעה ארוכה הוא מוציא בזהירות מבעד הפרגוד בתחלה את קצה חטמו, אחרֿֿ-כך את ראשו. מביט בחשד ובאי-אמון בחלן ובאנשים שבבית…

כל ימי חייו היה תלוי עליו כעין סיף פחד מפני מקרה לאֿֿ-ידוע, ולפיכך נורא כלֿֿ-כך. עכשיו זכה בכל רגע, בכל דק לפתרון חלומו, שאף הוא לא היה ידוע לו, ולפיכך – מציק ונורא כלֿֿ-כך…

“הנה יבואו! יבואו סוףֿֿ-סוף…” - דבר אל עצמו, והמתין לאותם הבריות הזרים-המוזרים, שיפרצו לתוך ביתו…

על הדלפק עומד זה שבועות אחדים סנדל אחד בפה פעור וצוחק…

ברוכ’קה חדל לבוא. סבות שונות היו לו. התירא מפני בעליו, שהבריות אמרו עליו שנטרפה עליו דעתו, וחבריו הבטיחוהו, שסוף-סוף יתנפל עליו וידקרהו במרצע.

פני שרה-דבורה נעשו עוד יותר פעוטים, מקומטים, ועיניה נעשו על-ידי כך גדולות יותר, וההרגשה התדירית של פחד ואי-הבנה נשקפה מתוכן.

הילדים היו נדחקים כעכברים באחת מן הזויות, נדכאים, נדהמים. האם הולכת כל היום אל בתי-זרים לעבוד, להדיח רצפות, לכבס לבנים, לשמש במטבח, והם מבלים את כל היום בחוץ. בערב, כשהם נכנסים הביתה, אחד אחד הם נכנסים ושותקים… עד שעה מאוחרת היתה דולקת עששית בביתם ושרה-דבורה היתה יושבת כפופה ותופרת לבנים זרים על מכונה שאולה לאותו ערב.


-———–

ישבה שרה-דבורה פעם אחת לפני עששית קטנה ותפרה ומאחריה נפל צל ארוך ורחב. בתוך אותו הצל עמד בר’קה בלי-נוע זמן רב וחשב:

מי היא אשה זו היושבת פה? היתה לו אשה קטנה וטובה מאד, שחבשה על ראשה מטפחת לבנה מקופלה לאחורי אזניה, ומנורה היתה לו אז עם זכוכית אדומה, וספה עם מכסה-בד מצויר בפרחים גדולים ואדומים, ועל אותה ספה היה הוא יושב עם אותה אשה יחד. אבל כל זה עבר… מי יושבת עתה עמו בבית? יושבת לה, עושה איזו מלאכה ושותקת וחושבת-מה. מה היא חושבת? למה אינו יודע זאת? הא כיצד? הרי צריך הוא, הרי מחויב הוא לידע! מי יודע? - אפשר עכשיו, ברגע זה עושים פניה מיני העויות, צוחקים, שולחים לשון, מעקמים חוטם? אם יקרא לה או יגש אליה והיא תשמע את פסיעותיו, יהפכו פתאום פניה לסריוזיים ומפיקים דאגה. משונה הדבר! הוא בטוח ששולחת היא עתה לשון וצוחקת. אבל מה יעשה? מה יעשה?

ואם למשל יגש אליה על ראשי אצבעותיו, לאט לאט, בחשאי, כך, כך… פס… עוד פסיעה, עוד אחת – והוא אצלה. עכשיו מה יעשה? ואם יקח, למשל, את ערפה בכפו ובבתֿֿ-אחת פתאום ילחצו, א, כך…

חשה פתאום שרהֿֿ-דבורה את יד בריל לוחצת את צוארה, אף-על-פי שלא בכוח גדול, אבל מחשבה קרה חלפה במוחה, והוציאה צוחה פראית מפיה:

  • אי, בריל!

נפחד רגע והרפה את ידו. ולאחר רגע התנפל עליה ביתר כח, בחמת רצח, בקצף-של-טירוף, והתחיל חונקה… פחד-מות נפל עליה. הוא לא היה חונקה בכח גדול והיא לא היתה פורצת לרגעים מידו ומצווחת:

  • הצילו!… הוא ממית אותי… הצי-ל-ו!…

פרצו אנשים אחדים אל הבית והתנפלו עליו. באותו רגע נתבלבלו לגמרי מחשבות בר’קה. רק מחשבה בודדה אחת הבריקה במוחו: “הנה החלום וזה שברו”…

  • א-או-או-א’א! – פרצה מפיו געיה משונה, ועיניו נפקחו לרוחה ובבותיהן גדלו.

התיקו אותו מאשתו, הפילוהו על הקרקע… “הבלים! הבלים!” – שמע מתוך ערפל. איזה משא הונח עליו והדקר אותו. בר’קה מפרפר, מפרכס, אך קשה לו להפיל מעליו את המשא. ומסביבו ובחוץ – אנשים, אנשים, אנשים, בלי קץ. מאין באו כל כך הרבה? למה לא באו עד עכשיו?… זכרוןֿֿ-ילדותי מטושטש הבריק פתאום במוחו… חש פתאום קרוב אל פיו בשר-אדם ונשך בכח בשניו. אנקת-דום נשמעה… התנודד בשארית כח, המשא כאילו נפל מאליו – ובר’קה נס החוצה.

  • מים! מים! - שמע צועקים מאחריו בבית.

על השדות היה שטוח ליל-חושך בלי כוכבים, ובהם רץ בלי הרף צל אדם בודד…


קונסטאנטינופול.

­

המלצות קוראים
תגיות