רקע
יוסף חיים ברנר
בִּבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (“אוטופיה יהודית” מאת מ. מייער)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(אַ אידישע אוטאפּיע, מאת מאריס מייער, הוצאת “די צייט”, לונדון)


לא כל התכניות של הספר הזה הנן אוּטוֹפיות ביותר, זאת אומרת בלי מוּצאות לפועל. אדרבה בכל הפרקים על קונגרס לאומי, על בנק לאומי, על סידור אמיגרציה, על עבודת־אדמה, על חינוך, לשון ודת, על עתונות, תיאטרון ואמנות – בכולם ישׁ הצעות, שׁאף על־פי שׁספק גדול הוא, אם יחמָצאו בעמנו המנוּון הכוחות הדרושים להוציאן אל הפועל בזמן מן הזמנים, אעפ"י שלא מובן, מפני מה, למשל, עד עכשיו נוסדו כל ישובי היהודים על־ידי בהלה ומרוצה, ופתאום ײוָסדו על פי סדר, ובמובן זה הנן עושות רושם של אוטופיה, הנה כשהן לעצמן נכונות הן מאד, מתקבלות על כל דעת ישרה ואינן אוטופיות כל עיקר. גם בהרצאתן אין כל ציורי־דמיון, כל פנטסטיקה מיוחדה. איש־החלומות אשר לפנינו אינו בוחר אפילו בלשון דיאלקטית לאמור: מכיון שהדברים יתפתחו באופן זה וזה, לכן יהיה בעוד חצי־יובל או יובל כך וכך. לא! בלשון ברורה והגיונית של עתונאי זקן ורגיל הוא עומד ואומר: העם היהודי אינו נוטה עכשיו להטות אוזן להצעות ממשיות ועוד פחות הוא מסוגל להגשימן במעשה. אבל כך לא טוב. יש צורך בחיים נורמאליים־לאומיים במובן האחדות הכלכלית־המדינית, ולא רק הרוחנית־פסיכית; חובה מוטלת על כל העם, הפועלים היהודים במשמע, לקחת חלק בתקנת־מצבו. ולתקן אפשר על־פי תכנית זו, שהיא, אמנם, אוטופית, אבל רק אם לא ישמעו.

האוּטוֹפיזם הגמור מתבלט ביותר רק בחלק־התכנית על דבר צורת הממשלה העתידה וביחוד על דבר יצירת הסטרוּקטוּרה הכלכלית־יהודית־עולמית, זאת אומרת, שלכל היהודים הרוצים להיות יהודים תהיה מין חברת־מניות כבירה, אשר לה ימסור כל יהודי הרוצה בקיום־עמו את כל רכושו, למען עבוד בה בתור בעל־מניה; חברה ליצירת הפירות הנחוצים לחיים ולחלוקת־הפירות, שכל יהודי באשר הוא יהודי יהיה שייך לה, ישתתף בה וכל אחד יקבל כפי חלקו. כאן לא נתן לעצמו ההוזה דין וחשבון לאיזו ימים ולאיזו תקופה הוא מנבא, אימתי יתרחש הנס הזה. רגע נחשוב, שהכתוב מדבר בשעה, שמסביב לישלוט עוד המסחר החפשי (והראיה: ידובר שׁם על זה, שהיהודים העשׁירים ביותר לא יכָּנסו לתוךְ החברה: הם יבחרו בהתבוללות); ואולם בהקדמה נאמר, שכל היסוד לבנין הוא מה שהעולם בכלל הולך לקראת ההלאמה… ואם כן, בתקופת ההלאמה אצל כל העמים, שיש להם מה להלאים, ילאימו היהודים על ידם את המסחרים הקטנים, החנויות בנות־הפרוטה וסלי־הסחורה הקטנים שגידי נשים תגרניות? העמים העיקריים יתגברו על הקושי הנורא להלאים את התעשיה הגדולה, מה שאפשר, ואנו נלך לאַחד מיליוני חנוונים קטנים פרטיים, בעלי אינטרסים שונים ותנגדים, בעלי השגות ואגואיזם של חנוונים קטנים? ועל סמך מה? על יסוד הרצון החפשי, בכוח־המוסר? ואם גם נניח לשאלת־החוץ, כלומר ליחסם של בעלי־הארצות, שהיהודים יושבים בתוכן, אל החברה הזאת; אם גם נניח לשאלת האפשרות האובייקטיבית של הסתדרות כלכלית מאנשים הנמצאים במדינות שונות ומסתגלים לתנאים המיוחדים שבכל מדינה ומדינה; אם גם לא נשאל את המציע: איך יוכל המשק היהודי המיוחד, מחוסר הבסיס הקרקעי הרחב, להתקיים ולחיות לבדד בתוך גבולות של משק כלכלי־לאומי טבעי, לא־יהודי? – הנה אי אפשׁר שׁלא לשׁאול: מאין יִמָצאו בינינו אז כל כךְ הרבה מסדרים נאמנים לדבר הגדול הזה שלא היה לעולמים? כשרון הסידור שלנו כיום, בערב האוטופיה, אינו, כמדומה, ממדרגה ראשונה… ומה תעשה החברה לכל חבר וחבר שלה, שבתור יהודי ירצה הוא ודאי להיות המסדר, הוא ולא אחר? כי אם לא – מה ימריץ את היהודי, כל יהודי ויהודי, להיות שייך לה? במלים אחרות: מה יכול להיות הכוח הדוחף, הגורם העיקרי, ליצירת סטרוקטורה כלכלית כזו? האומנם רצון הקיום הלאומי? והרי עד עתה ידענו, כי הדחיפה הכלכלית היא גורם גדול לתגבורת הרצון הלאומי והאידיאולוגיה הלאומית; אבל ששאיפות לאומיות של יחידי־סגולה תיצורנה שותפויות כלכליות המוניות, שעוד לא היו דוגמתן מעולם, הסתדרויות בלי טריטוריה מאוחדת לחמרים טריים וליסודות־היסודות, בלי הכרח ובלי מסורה – איך יאמין בהן גם הדמיון?!

האפשר לומר, כי המחבר בעצמו מאמין בהזייתו, כי כוח־הגיונו הוא אינו יודע כל מה שאפשר להקשות על תכניותיו? לא, ישׁ עדות נאמֶנת, כי יודע הוא. הכי קרא את שׁם ספרו: אוטופיה. הוא רק חושב, שתכניתו האוטופית (מצד העם ומצד העולם גם יחד) יכולה להועיל לעסקני העם בעבודתם היום־יומית, במעשיהם הקטנים. המטרה הרחוקה תאיר את נתיבותינו הצרות. ומבחינה זו יפה עשה שכתב את מחברתו. השקפותיו על הצריך נכוחות הן, ולהרבה פרקים, בפרט במה שנוגע לשאלות־התרבות, היה יכול להיות ערך חינוכי, אלמלא המבטאים המגוחכים זעיר־שם, כגון: “העידותי בעמי” (“איך האב געגעבין אַ ווארנונג צו מיין פאלק”), מבטאים המעידים על חוסר טאקט ספרותי, ובמקום שאין טאקט, אין חינוך, כידוע.

המחברת נכתבה עוד לפני הצהרת־בלפור, שמר מייער נותן לה ערך גדול ורואה בה אתחלתא דגאולה. אם נכונה דעתו, כי הצהרה זו מקרבת אותנו אל התגשמות המטרה האוטופית שלו, יש לפקפק. ואולם שפוגרומי־הכליון, אשר קמו עלינו במזרח־אירופה (אמנם, בלי כל שייכות אל ההצהרה,), מרחיקים אותנו מכל חלום של בניה, מכל חזון־עתידות – זה ודאי.


[“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה: ח.ב. צלאל]

המלצות קוראים
תגיות