…את “יגוננו הגדול” בל יעכיר “השקר הנורא”, פן "כוכב אל כוכב יחרד – (מדברי אחד)

בשני גליונות “התורן” האחרונים (צ“ו־מ”ז), יחד עם המודעות בנות העמוד השלם, בעלות האצבעות הגדולות המורות: “נקום ונבנה!”, על יד המאמרים הראשיים, הברַיניניים, נתפרסמו גם מאמרים שׁנים מ“עזרת־סופרים” “לקראת התקופה החדשה”. ושם כתוב:

“דורנו זכה כי בשעתו ניתנה האפשרות לעם העברי לגשם את תקוותו, תקוות אלפים שנה. יש מקום בארצנו בשבילנו להתפשט ולהכות בה שורש. לעת עתה יש שם רק כשש מאות אל, ערבים, וכידוע יכולה הארץ לקלוט אל תוכה יותר מששה מיליונים נפש. הכל צריך להיעשות בתבנית רחבה ובמידה גדולה. צריך לקנות שטחי אדמה גדולים בבת אחת”. “עם שכנינו הערבים רוצים אנו לחיות בשלום ואהבה. הלא אחים הם לנו לגזע ותרבותם קרובה לתרבותנו. ומלבד זאת אין אנו רוצים כלל וכלל לרדות בעמים אחרים ולהכניעם אפילו במקצת. כשאנו באים ליצור ישוב חדש, כוונתו היא לא רק לברוא ישוב יהודי סתם, כי אם ישוב מבוסס על צדק חברתי ומשפט לאומי. אולם אין לכסות על האמת. אנחנו שואפים לעשות את ארצנו לארץ־ישראל לא רק על פי השם, כי אם על פי כל מהותה. זו היא משאת נפשנו ועליה לא נוותר אף כחוט השערה. את זה לא נרשה, ומן הדין ומן היושר הוא שלא נרשה, כי אין עם משים את עצמו עבד כפות”.

הלאה:

“לאשרנו לא שמע הרצל לעצתם המחוכמת של יועציו, חסידי האיבולוציה (שדרשו להתמיד במעשים קטנים, בעבודת־נמלים בארץ – המעתיק). הוא היה ריבולוציונר מטבעו, בשניוּת לא האמין וחצאיוּת לא השביעתהו רצון. הוא הלך בדרכו שהתווה לו מראש, דרך המלך. והציוניות הרוויחה מזה הרבה, שהמנהיג הלך יש למטרתו ולא נטה לצדדים. עכשיו הכל מודים שאתו היה הצדק ולא עם יועציו”. עוד לפני עשרים שנה ראה את העתידות בעינו הבהירה, מה שהראתה המלחמה בעליל, “מה אפשר להשיג בעזרת הטכניקה שבכוחה לעקור הרים משרשיהם ולבנות ערים חדשים ובצורות, ושבידה לכבוש את הזמן והמקום. אמריקה העבירה ממדינה למדינה דרך האוקיינוס יותר מרבע מיליון אנשי חיל עם כלי נשקם ועם כל מכשיריהם במשך חודש אחד. זו היתה נדידת עמים, שנסדרה במחשבה תחילה, לא הביאה אחריה שום בהלה ומבוכה ולא גרמה כל משבר”.

הנמשל הוא, כמובן, שגם ההסתדרות הציונית, כמו אמריקה, יכולה להעביר על נקלה רבע־מיליון נשים וטף ליפו, “בלי כל בּהלה ומבוכה”. – – –

אכן, אי עיוור כציוניות הגדולה, וחֵרֵשׁ – כמלאכיה וכעתונאיה אשר תשלח.

בימי האפלה האלה, כשמחוץ נמקים וכלים בדרכים שרידי העשרות ומאות הצעירים־המעפילים, ללא כניסה, ובפנים מחניקה האיבה־המשטמה האירופית־הערבית, כשעל כל שׁב מאיימים עלינו ב“אי־אחריות בעד התוצאות”; כשנקודותינו נחרבות בקרבנות־אדם או בלי קרבנות־אדם, והנקודות הנשארות אינן קיימות על עבודת־עצמן וכוח־עצמן, כשרבים מתהלכים כמו במלכודת, בשאיפה לצאת, להימלט, ללכת לכל ארבע הרוחות, ופשיטת־הרגל של כל “הדיבור הגבוה” זה עשרים שנה גלויה לכל – בימים אלה איך לא יחוורו פניהם לדבר על האפשרות ה“נתונה” לנו, על “מיליונים” מ־כּי שורש בארץ, על גדלות־הנבואה של “אַלטנַיילאנד”, על ש“אנחנו לא נוותר ולא נרשה בשום אופן” וכו' וכו'. איך לא יסירו, לאחרונה, את דברי־הנכר האלה ממחננו, אשר תחת לחזקנו הם רק מרַפּים אותנו, כאשׁר הרפונו וקלקלונו עד כה?

אנו מבינים. דברים כאלה נראים לנחוצים שם בשעת ה“דרייוו” הגדול לעשרת מיליונים דולרים. חיפוש־האמצעים מכשיר את כל האמצעים. אבל מה בדבר המטרה? ההיא תישכח לגמרי? ואם בלי אגיטאציה כזו לא יתנו יהודי־אמריקה דולרים למטרתנו – אַל יתנו. אם לפעולה העממית שלנו (חיזוק ישוב יהודי עובד בארץ־ישראל בגבולות האפשריים, כמו חיזוק הישוב היהודי העובד בליטה וכו') אין כל ערך בלי ההונאה העצמית הריקה, אשׁר ציוניות מדינית תכוּנֶה – יחדלו־נא ממנו! די לנו להיות מחותנים כאלה בחתונה מחפירה זו של אינטריגות פוליטיות ונבואות פוליטיות.

[“קונטרס”, ניסן, תר"ף; החתימה: בר־יוחאי]