רקע
חנוך ברטוב
החשבון והנפש
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מעריב; תשמ"ח 1988

 

פרק ראשון

על כנף האלומיניום רתחו בועות. מתחת –ניתַמם הים, כחול, מפוספס לבן.אותן נקודות זערוריות, מין התפנקות⁻מתוך⁻הנאה, מן⁻הסתם נחשולים הן. מגובה ארבעה⁻עשר אלף רגל. עינו השמאלית של צביקה עדיין קבועה היתה בצוהר, ולזוויתה של הימנית כבר נכנסה הדיילת הזריזה. שוב נושאת היא את מגשה. הפעם שוקולאדה. הרכינה פלג גופה העליון. צביקה המתין עד שנטלה חוה אחת החפיסות הזעירות בעטיפתה הצהבהבה, ורק אז הושיט גם הוא ידו ובשתי אצבעות צבת חפיסה. כאן חייב אתה להיות מנומס. להודות. לחייך.

“מתחיל להיות קר,” אמרה חוה ושיקעה ידיה בחיקה.

“רוצה שמיכה?”

“לא. לא עד כדי כך.”

חזר והשקיף בעד הצוהר. למטה, בקצה האופק, נח ציבור של עננים, הררי קצפת. עשוי אדם לטעות ולסבור, שזו יבשה, אך שש שעות באוויר, ומחציתו של הים התיכון כבר מאחור, מלמדות להבחין. אותו מקפא לבן הגוהר על הים אינו אלא ציבור של עננים, אך אפשר שמעבר לו שוב תגיח איזו יבּשה. אנחנו בקרבת קורסיקה.

היהודי האמריקני שישב מאחור, עיכב את הדיילת:

“היכן אנחנו עכשיו?” צביקה חייך. אף שגבו אל האמריקני, מבחין הוא בראשו הגדול, תפוח הלחיים הסומקות והחוטם הבשרני, בהבעה המתמוגגת. כל הדרך כולה מנסה הוא לקשור שיחה עם הדיילת. כבר צריך היה לדעת, שאשתו זו הקבועה לימינו וחזהּ כהר שצמח הצדה, הפנים הכהים, כפולי פימה, משקפיים כאיספלניות, עגילי⁻נערה אדומים משתובבים לה על תנוכי⁻אוזניה, לא תניח לו להסתנן אל מעבר לשאלה זו.

“בעוד כמה דקות נהיה מעל לקורסיקה, אדוני,” לאטה הדיילת באנגלית מדויקת. עכשיו מנדבת היא לו את מאור פניה הצעירים. זה עיקר תפקידה של הדיילת. לא השירות. רק שתחייך. רק שתרחיב דעתם של התיירים, הסוחרים והפקידים הממלאים את המטוס. צריך שלא תיעפנה עיניהם מראות נערה זו, העוברת פעמים אין⁻ספור במעבר הצר, בין שני טורי המושבים.

“קורסיקה,” חזר האמריקני, וקולו העיד, כי מלה זו טעונת⁻תוכן. עכשיו ישכיל את אשתו: “זה המקום שנולד בו הבחור הזה, נאפוליאון.”

“האוּמנם?!” התפעלה אשתו. שיהיה נפוליאון, אם רצונו בכך, ובלבד שירחיק עינו מאותה פותה ארוכת⁻רגליים.

צביקה הפנה ראשו לראות אם גם חוה מאזינה. אלא שזו כבר שבה ושקעה בשינה, ראשה מוּטה לאחור, נח על הכרית הלבנה, המוארכת. שפתיה, כענבי מוסקאט, פרודות, מגלות טור שיניים עליון. רפה היא עתה כתינוקת. צווארה ארוך ועורו מתוח וריח לו של פריחה. מחליק הוא ויורד ואובד בין כתפיה. אצבעותיה הדקות, השחומות, קלועות אלו באלו ומשוכות אל חיקה, כמו ביקשה לגונן עליהן מפני מה. לבו של צביקה גאה. מבקש היה לקרב אליה ולנשקה. שלו היא, שלו, באמת ובתמים. אכן, יצאו, וכבר רחוקים הם מאות מילין מן הארץ. יצאו, שניהם, להיות יחד. רק הם לבדם. מנועי המטוס רועמים ומרעידים את דופנותיו. ארבעים איש יושבים כאן עמך, ארבעים עדים. ובכל⁻זאת – רוצה היית לערוך איזו בחינה, שתוכיח, בלא שיור של ספק, כי אכן.

מתוך ריקוע הים בוקעת ועולה אדמה – מצולקת, מקורזלת עצים, שחורה. הריהי כאילו הניחוּה כאן באקראי, גוש גולמני בתוך הים, ספק יבשה ספק משחק⁻ילדים. כה תָחום האי מעברים, מעגלים מעגלים כחולים וירוקים מקציפים זעמם הלבן על שוניות זעירות כראש גפרור. אותן קוביות הרכובות על ההר, אם תיטיב להתבונן תראה, כי בניינים גדולים הם. איך חולפים ועוברים הם ארצות, עולמות שלמים של בני⁻אדם! באיזו קלות בלתי⁻נתפסת! ובכל⁻זאת, הנה היא, נושמת לימינך, ברורה ומוחשת, חוה – – –

“חוה, אני רוצה לספר לך משהו,” אמר באותו יום צביקה לחוה.

“מה העניין?” הרחיבה עיניה הייניות, המלוכסנות. דומה, טרם נאמר דבר וכבר היא דרוכה ומנחשת, באצבעותיה הדקות מגלגלת היא את חרוזי הרביד התימני שלצווארה.

“אוּשרה לי סטיפנדיה.” משפט ראשון נאמר, והוא כדלי שהוטל לתוך באר. כבר החבל נמשך אחריו, הגלגלת סובבת ואין עוצר. ימים ארוכים היה חוזר ואומר, כי אין חוה ראוּיה שיבטל אדם תוכנית אחת למענה. אני ללמוד באתי, חוזר היה על משפט אחד. לי אין פנאי לעסקי נשים. וכבר סיים לימודיו, וכבר הוסמך ועדיין לא שינה את הפסוק. בחודשים האחרונים מרבים היו להיפגש. הולכים יחד לקולנוע, לתיאטרון, למסיבות. צידוק מצא לדבר – רחמיו נכמרו עליה. פניה של חוה נפלו. באונס התיק אותה מחדרה, מעבודתה בבית⁻הספר – אליו, רק אליו היתה באה – עתים מתבדחת, עתים עגמומית, שותקת. אך היטב ידע – אולי אינה באה אלא משום שחברו של משה היה. אותו יום יפָה היתה מתמיד, שמלתה החומה תואמת את גופה, מאצילה חיוורון אוורירי על פניה. פתאום פתח ואמר – “סטיפנדיה” – ולא ידע איך אזר עוז.

“כבר אושרה? – לא סיפרת שביקשת.”

“לפני זמן רב. לא התכוונתי להשתמש בה.”

“מה אתה מדבר! הזדמנות נפלאה כזו!”

“עינייך נוצצות –”

“מקנאה, אמת. הייתי רוצה לנסוע קצת. לראות איך חיים בני⁻אדם מחוץ לארץ הזאת, סתם בני⁻אדם, בלי שובל⁻של⁻תסביכים.” ושוב התקפלה בתוך עצמה. משכה והעלתה את רגליה הארוכות והנאות על כיסויה של הספה. השעינה סנטרה על ברכיה, עיניה פעורות. “בעצם, יכולתי. אבא הציע לי. הוא יכול היה לסדר לי את הדבר בקלות.”

“למה לא נסעת?”

“אני יודעת?… אין לי כוח. לצאת לבדי…”

“חוה!”

הקשיבה, בשתיקה.

“בעצם, רציתי להציע לך משהו. בואי אתי. אינני משלה את עצמי. אני יודע שאינך מאוהבת בי. אבל – בואי אתי. את רוצה, את צריכה, לצאת. אם את מחבבת אותי –בואי.”

אצבעותיה, פרקים דקיקים ושבירים, מרטו את הרביד. צביקה חיכה שתקום, נדהמת ונעלבת, ותלך. חברו הטוב של משה. אך היא נשארה לשבת במקומה.

“אינני רק פיסיקאי, חוה. אינני רק נכה וציניקן.”

“מתי הבשיל רעיון משונה זה במיוחד?” אמרה לאטה.

“אולי כבר בפגישתנו הראשונה. אבל רק עכשיו התחוור לי הדבר. יחד ניסע. אינני דורש את הבלתי⁻מושג. אבל בואי. את צריכה לצאת מכאן.”

“וכך,כל הזמן, כשהיית יושב ומלגלג… משונה – אתה, חברו…”

"תשכיחי אותו מלבך, חוה. שוב אינו קיים. ואת –

“משה ייסע אתנו. גם בי, גם בך.” חוה קמה ממקומה ולקחה את מעילה מעל הכיסא. פניה חוורו כמו באותו יום שהתברר לה, כי משה עזבהּ, בלי לומר דבר.

“את חייבת לעקור את הזיכרון הזה. רעל בו,” אמר, אבל בו⁻ברגע גם ידע: תחליף למשה אינו, ולעולם לא יהיה. אלא שהוא ייתן לחוה מה שלא יכול היה לתת לה משה, לעולם לא.

“בואי אתי!”

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

“סלח לי, אדוני,” נרכן האמריקני שמעבר למסעד הגבוה ודיבר לתוך אוזנו של צביקה, “האם תתנגד לסגירת פתחת⁻האוורור? נעשה ממש קר.”

“לא, לגמרי לא,” סובב צביקה את גולת⁻המתכת על צירה עד שנפסק הקילוח הצונן.

“אני מודה לך. אשתי רגישה מאוד לקור. אני בטוח שזה לא אכפת לך.”

“לא, אין דבר.”

“כבר מרגישים את אירופה,” לא הרפה האמריקני שבעורפו. “מתחיל להיות ממש קר. האם אתה ארצישראלי, אדוני?”

“כן.”

“וכבר יצאת פעם את ארצך?”

“לא. זו הפעם הראשונה.”

“אם כך, נרגש אתה ודאי מאוד. יש מה לראות בעולם, ידידי. אינך כועס שאני קורא לך ידידי?… לדעתי, טוב מאוד היה אילו יצאו קצת כמה מכם לעולם הגדול. אני עצמי ציוני. הרבה שנים. אבל ארצכם זאת, אדוני, זה⁻לא⁻זה… התאכזבתי מרה, אני מוכרח להתוודות באוזניך,” מדבר היה מעבר למסעד, ובכל השתדלותו להביט לאחור אין צביקה רואה אלא את קרחתו הסמוקה. “אשתי טוענת שחם שם אצלכם, שאי⁻אפשר לחיות בחום כזה. אני, לחום הייתי מתרגל. אבל החיים שם! לא יאומן, אני אומר לך, לא יאומן. באתי במחשבה להשקיע מעט כסף, לעזור במשהו. איך אומרים, אַ יִידִיש הַארץ… אבל הם, שאפסיד את ראשי רצו פשוט.”

“הם כולם עדת סוציאליסטים, זה מה שהם,” התערבה האשה. קולה גבוה והברותיו קצוצות. בעניין זה, דומה, דעתם אחת, אלא ששלה מושחזת יותר. “מן היום הראשון אמרתי לו זאת. הם טועים אם הם חושבים שבדרך הזאת יצליחו. כל בר דעת יאמר להם כך.”

“יש סוציאליסטים ויש סוציאליסטים,” ביקש בעלה לרכך את דבריה. “הן גם משה רבנו היה מעין סוציאליסט, לא כן? זאת עודני זוכר. אבל יש הבדל. גם בינו לבינם וגם בינינו ובינם. אנחנו, האמריקנים, יש לנו גישה בריאה לעניינים האלה. האם ביקרת באמריקה, אדוני?… ודאי שלא, הן פעם ראשונה עוזב אתה את ארצך. ולאן אתה, לארצות⁻הברית?”

“כן.”

“ישר?”

“לא. נשהה תחילה שבועיים בפאריס ומשם לארצות⁻הברית.”

“זה טוב. הצרה שלכם, שאינכם יודעים איך חיים בני⁻אדם בחוץ⁻לארץ. הרבה צרות אפשר היה למנוע. לנו, באמריקה, יש דרך להתגבר על בעיות.”

“איפה אנחנו?” שאלה חוה. נרעדה במקומה וצמצמה עיניה. ובחיוך מנומנם: “ישנתי הרבה?”

“לא. סלח לי, אדוני… לפני כמה דקות עברנו את קורסיקה.”

“אני מצטער,” אמר האמריקני. “הערתי את הגברת.”

“קורסיקה,” קמה חוה במקומה, השעינה עצמה על משענת מושבו של צביקה, ואת ראשה פשטה לעבר הצוהר. “חבל שלא ראיתי.”

“ולי חבל היה להעיר אותך. את רוצה להתחלף?”

“אם לא אכפת לך, חבוב.”

קירבה פניה אל הצוהר העגול. קורסיקה מעבר להם. משמע, אפו של המטוס נוגע כבר בריביירה מצחיק. לעולם לא אתרגל למושג הזה: קנה⁻מידה. את העולם אני רואה כאילו הוא מפה באטלס. במפה – כדי חצי אצבע לצרפת. שמות שעד עתה היו צירופים מופלאים – עכשיו הם אדמה ומים מתחת לרגליך: כרתים, הפּלוֹפּוֹנֵיז, עקבה של איטליה. ועוד מעט ואנו בפאריס. אך לפני חדשיים התחלנו לטפל בנסיעה וכבר אנחנו בואכה פאריס, ניו⁻יורק. חלום.

“אני מקווה שהם יחכו לנו,” אמרה לצביקה.

“אין ספק. והמטוסים נוחתים בדרך⁻כלל בדיוק של שניות.”

אבא מבטיח לנו בילוי עצום. גם אמא כתבה כך."

“היא מאוהבת בפאריס.”

“מאוד. בכל הזדמנות קופצת לשם. כשאבא רק יכול לקחת אותה. והוא הרי תמיד בדרך. יהיה כביר, לא?”

“ועוד איך!” צביקה אחז בכפה, קירבה אל פיו ונשק את אצבעותיה הדקות, הריחניות.

ידו הלבנה, הקטנה, של צביקה מחזיקה בידה. כמה שקופות אצבעותיו. רגע נדמה לך, כי בנזיפה אחת עשויה את לפוררן ולהפריחן. כמה דק ורופס הוא כולו. צביקה, בעלי. אתו אני באה לפאריס – –

־־־־־־־־־־־־־־־

לחדרו של משה באה ובידה, ארוזה בנייר חום, מתנה. לשחרור מן הצבא. זה עתה קם משולחנו לפתוח את הדלת הראשית. עיניו השחורות עייפות. גופו הגדול, החסון, שזוף מאוד. טרם הסכין להוויה החדשה, הוויית חדר⁻נערה תכלכּל. כמה חביב ומגוחך הוא בחדר זה.

שוב הבאת מטען ספרים! – עיניה כבר גילו את שנוסף ונערם על גב הארון הכחול, הדחוק מבויש בפינת החדר. רק שבוע עבר משחרורו, ומיום ליום מתרבים הספרים. הוא מקבצם כאחוז בולמוס.

את כל זה יש לקרוא. הכרחי, – הצטדק, קרב אליה וסקר אותה בעיניו החצופות: – שוב לבוש חדש. החצאית… והחגורה הרקומה… איזו גנדרנית…

הכול אתה רואה. מדוע אינך פותח חלון? אפשר להיחנק כאן, בחדר הזה. – חוה שמטה עצמה ממנו ופתחה את החלון. מן החצר נכנס ריחה של יבושת האורנים. – אז איך הלימודים, פרופסור?

דוגרים, דוגרים. בינתיים אני מברר מה אינני יודע.

מוטב שתברר מה אתה כן יודע. שיטה מהירה יותר.

בדיוק כך.

קרבה לשולחן והחלה הופכת בספרים. הציצה בספר הפתוח: מה זה? אתה עוסק בציונות?!

זה לא ‘ציונות’! – צחק משה. – זה ציונות. ממש. ספרים עבים.

מסכן, רחמי נכמרים עליך. אגב, הבאתי לך משהו. לשם ניחומים.

מה? – בחן את החבילה בעין חשדנית.

מתנה קטנה. נחש.

בית בן שלוש קומות.

לא.

סוכרייה⁻על⁻מקל.

אתה טיפש! חשוב על עניינים של ממש! – ישבה על הספה והחלה מסירה את העטיפה. נתגלה קומקום חשמלי ממורק כראי.

יצאת מדעתך?! פרץ משה לאחר שהתגבר על מבוכתו.

חכה, עדיין לא, – הסירה את המכסה ומשכה מתוכו ששה ספלי⁻בַקליט קטנים, חבושים זה תוך זה. הוסיפה והוציאה שתי שקיות⁻נייר חתומות.– רוצה קפה?

מדוע עשית זאת? זה עולה הון⁻כסף.

שמע, אל תכעס כל⁻כך. זה לא הכסף שלך. בכספי שלי קניתי את הקומקום.

על פניו הסתמן חיוך, אלא שמיהר והחניקו: זה לא בסדר. לא עושים דבר כזה.

הסתכלו עליו, על האמן הזה. על איש⁻הקדמה! רק מגיעים הדברם לכיס – ומתעורר המוסר הזעיר⁻בורגני. לא נאה לך לקבל מתנה מאשה?!

עיניו העציבו: אולי זעיר בורגני. בעולמי שלי זה סכום עצום. תקציב של שבועיים.

לנגד עיניה ניצבו אמו וביתו, ועלו קטעי⁻דברים שהפטיר אי⁻פעם על ילדותו. די, די – קרבה אליו והניחה כפה על צווארו ספוג החמה, צוואר גבר עז. רוח קיץ נכנסת בחלון הפתוח. השקט נח בבית. רוצה היתה שיחוש, כי רק להביע את אושרה ביקשה. השיטה את ראשי⁻אצבעותיה על אוזנו, בשערו הצפוף, המקורזל. וכבר חשה בזרועותיו הגדולות הלופתות את ידיה, משוקעות בצלעותיה. הוא היה מחבקה בצבתות. מחבק ושותק.

תפסיק, משה. אתה שובר אותי.

לא רוצה, –צחק והידק את חיבוקו.

טוב, טוב, אני מתחייבת לא להביא לך כלום. רק הנח לי. שתלך על הראש. שתמות מחנק בחדר הזה. שתשתגע משעמום… מספיק?

מקבל את ההתחייבות – – –

־־־־־־־־־־־־

“יש לך סיגרייה?” שאלה חוה את צביקה.

“מרגישה לא טוב?” רק לעתים רחוקות היתה מעשנת.

“לא, סתם כך.” מתחת למטוס זחלה וקרבה יבשה. "תראה, צביקה, רואים נפלא את החוף. אני רואה מסלול לבן, גדול, נראה כמו איזה מגרש ספורט, איצטדיון –

“ודאי למרוצי⁻סוסים.”

“מנין לך? אתה אפילו לא טורח להסתכל –”כל בן⁻תרבות, שהולך לקולנוע ורואה יומנים, יודע שבריביירה יש תמיד כל מיני מרוצים."

“הפעם אני באמת מבקש סליחה על טרחנותי,” אמר מאחור האמריקני, “אבל הכנף מסתירה לנו הכול. היכן אנחנו עכשיו?”

“אולי תפסיק להפריע להם, סם!” רגזה אשתו. “ואם תדע היכן אנחנו, מה יועיל לך הדבר?”

“אולי ארצה לרדת לרגע,” גיחך. “יש לי ידידים בסביבות האלה.”

“נראה שאנחנו מעל לחופה הדרומי של צרפת,” הודיע לו צביקה.

“מקום מפורסם מאוד. בשנה הבאה נבוא אולי לכאן. אפשר יהיה לקפוץ גם לשווייץ.”

“לא אתי, סם. הנסיעה הזאת הספיקה לי. בשנה הבאה אני נשארת באמריקה.”

“אני מכיר אתכן, נשים. רק יתקרב הקיץ וכבר תרדי לחיי – ברמודה, מכסיקו.”

“השניים האלה,” לחשה חוה, “לא מפסיקים להתקוטט כל הדרך. גם זו דרך להרוג את השעמום.”

“הוא מתאמץ להפיק הנאה מכל סנט שהוציא על הנסיעה. ועל הכול הוא מדבר כאילו היה גילומם העליון של החוכמה, ההומור, ההבנה המסחרית.”

“אני בטוחה, שיש לו אינסטינקט לכסף, העלול להדהים גאוֹנֵי כלכלה… אה, ייקח אותו האופל, העיקר, שעוד מעט נהיה בפאריס. בפאריס!”

“חלומם של יושבי כל הפרובינציות בעולם. גם שלי.”

“אגב, אם אבא ואמא לא יחכו לנו, לא נדע לאן לזוז.”

“נצא לטייל בעיר. נישן מתחת לאחד הגשרים.”

“לאן נלך בראשונה?” חוה נמלאה התרגשות לקראת המאורע הגדול, הנכסף. “למונמארטר, או למונפארנאס? מה כדאי יותר?”

“נחליט במקום,” צחק צביקה. ואולי צריך היה לסרב לבקשתו של האקר. הן חשב לטוס במישרין לארצות⁻הברית, להרחיק ככל האפשר. מצפוני טהור, אמר בלבו. לא הוניתי את משה. הוא שקם יום אחד והשליך את חוה, ככלי אין חפץ בו, קם ונעלם בלי ברכת⁻שלום. דרס אותן שנים של אהבה כמו היו שיחת⁻אגב בתור לאוטובוס. דברים הרבה היו לי לומר למשה אילו נקרה בדרכי. מצפוני טהור. אלא שמוטב להרחיק ולטוס. אחרי שנים יירפא לחוה. אולי גם עכשיו נמחה זכרו. אין הוא עולה ואפילו בדיבור אחד, ואפילו לא ברמז. ואולי דווקא זה האות שעודה מהרהרת בו? לא הייתי צריך להיענות לבקשת אביה. איזו תאווה משונה משכה אותי לכאן. רגש של אשמה? על מה? על שחילצתי את חוה מאותה תהום, שהחלה מידרדרת לתוכה, ובאשמתו? – – –

־־־־־־־־־־־־־־־

זמן מועט לאחר שנודע דבר היעלמו של משה, פגש את קיכלי. זה ישב, כתמיד, בפינתו הקבועה שבקפה “ציון”.

כן, דומה שזה הסוף, – אמר לו צביקה לאחר שחזר על כל שסיפר לו אחיו של משה. – הוא ניתק את קשריו עם כולם.

אולי, אולי, – אמר קיכלי. פניו היו אפורים כקיר שהתעייף מעמידה בשמש. – בחור מעניין היה. זה לא אדם, זה גורל. שמע, צביקה, מדוע אינך מניח לפיסיקה שלך לכמה זמן וכותב את פרשת חייו, מילדותו ועד היום הזה?

לאיזה צורך?

קיכלי הביט בו, עיניו צהובות כשלכת:

הרהרתי בדבר הזה… הנה, מסופה של המלחמה הולכים בתי⁻המסחר ומוצפים ספרים מסוג חדש. מדי שבוע בשבוע נתקל אני בספר כזה. וכולם באותו עניין – חללי מלחמת⁻השחרור. בנינו היקרים, כלשון הספרים. וכולם דומים – תולדות⁻חיים, הערכות מפי הורים ומורים, ידידים וחברים. ולרוב – מדברי הנופלים עצמם. לפני כמה ימים עיינתי באחד הספרים האלה. שוב אותה הרגשה, שמלחמה זו קיפדה חייהם של כשרונות כבירים – אנשי מעשה, אנשי מדע, אמנים, ציצים שפרחו בכוח מופלא ובטרם נתנו פרי – נקטמו. כוכבי⁻שביט שחוקים, שאילולא נפלו – נפלאות היו מחוללים… עד כאן הספרים. – קיכלי גיחך גיחוך דהוי, יבש. יום אחד יתפורר לאבק, ורק גל בגדיו הקמוטים יוותר אחריו. – אבל אחרי שהנחתי מידי את הספר, התעוררה בי מחשבה משונה. נניח, אמרתי בלבי, רק נניח, שכל אלה שבספרי⁻הזיכרון לא מתו. נניח, שהם חיים כולם בקרבנו. מה היה קורה אתם? אילו נסים היו הם מחוללים? במה היתה משתנה המציאות המחורבנת הזאת?

למה אתה מתכוון? – שאל צביקה, שהדברים היו מחוורים לו היטב.

הנה משה – חי שב מן המלחמה. ומה?

במו⁻ידיו הרס את עצמו. היה זמן והבנתי אותו. עכשיו – אפילו לרחם עליו אינני מסוגל. הלוא הוא היה בחור מוכשר. עבד, הצליח…

עבד, הצליח… קשקוש! – את הסיגרייה הכבוייה מיעך קיכלי בין אצבעותיו עד שהתפוררה והטבק התפזר על השולחן. – לך אולי לא צריך לספר דברים כאלה. הן אתה יותר מדי ריאליסט, בלשונך. אפילו לרחם עליו כבר אינך מסוגל… שמע, צביקה, אילו ידעתי אני על משה כל מה שידוע לך… תאר לך, ספר: חייו של אחד שלא נפל. מין ספר⁻זיכרון מקורי. ולמה לא נהפוך את היוצרות? על החיים נכתוב ומהם נקיש על המתים. איך כתוב בספר יהושע? בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה… במי הוצבו דלתיה?.. אה, קשקוש! – ––

־־־־־־־־־־

צינה אחזה את צביקה. מעל לעמקים נרחבים היו טסים. מלבנים – מלבנים – ירוקים, חומים וצהובים – זה בצד זה, עוד ועוד לאין סוף. כבישים משוכים בין הגבעות כמו הוּתווּ בגיר. דמדומים חלומים עולים כאֵד מן האדמה הרכה, המופרית. שוב עברה הדיילת, נושאת ספלי קפה ועוגיות פריכות, ניחוחיות.

“הגיעה השעה להתעטף בשמיכות,” אמר. מעל למדף הקבוע בדופן המטוס משך שתי שמיכות כחולות, רכות, ועטף את רגליה של חוה ואת רגליו. הקפה החם התפשט בגופם והיתה נעימות שאין לה שיעור. “אין להכחיש, טיסה לא רעה.”

“נעים יותר מאשר במכונית קטנה. והאוכל, והכול. מתארת לעצמי, שהחבר’ה מקנאים כהוגן.”

“ואפילו ירדני!” צחק צביקה.

“מה הוא בדיוק רצה אתמול? מה התחיל לנאום לנו בחצות⁻הלילה ולהטיף מוסר? פתאום לחץ ידיים וביקש שלא נשכח את צור⁻מחצבתנו! אם לא מצא כל זה חן בעיניו, למה בא למסיבה? ירדני והפאתוס והעיניים הלוהטות.”

“את עדיין לא מכירה אותו? ירדני יחמיץ הזדמנות לדבר על הימים הנפלאים, כשהיה לנו פלמ”ח וחבר’ה ובכלל?!. לא די ששילח בנו שני רומנים, הוא מוכרח לקלקל כל מסיבה."

“אתה ציני. אגב, גם קיכלי היה חמוץ. מה רצה ממך?”

“צרות של אב צעיר. התינוק אינו מניח לו לישון בלילות. הוסיפי את אשתו החמודה, שאיחרה לתור כשחילקו שׂכל. הוסיפי את העבודה באוצר…”

“לא, זה משהו אחר. מתי לאחרונה פרסם שיר של ממש?”

צביקה שתק.

אל תשכח, אמר קיכלי, את תשכח. אתה חייב לברר מה קרה לו. חפש אותו. מתחת לאדמה. אני לא יודע מה בדיוק גרם לו שיבעט בכול. אינני מכיר אותו מספיק טוב. אבל אני בטוח, שיש בו משהו, מין תמימות שאין בנו. ואתה, צביקה, גם אחרי שהתחתנת עם חוה, חפש אותו! תזכור: האיש שלא מת – זה נושא!… אולי אשב פעם בעצמי ואכתוב. צריך לחשוב…

“אתה יודע,” אמרה חוה, מציבה את ספל⁻הקפה על המסעד, ביניהם, עיניה עוקבות אחר האשה היפה שישבה במושב המקביל ואשר פסעה עתה לאטה לאורך המעבר הצר, חליפתה השחורה גזורה להפליא, לא תפירה, מלאכת⁻מחשבת, “קשה לי לתאר לעצמי איך אחיה בחוץ⁻לארץ. משונה… אני חשובת שאשתגע.”

“בין כך וכך התפוררה החבורה. דבר לא נשאר…”

“הלשון העברית מצלצלת נפלא” שמע את האמריקני אומר מאחור לאשתו. “עודני זוכר מעט ממה שלמדנו בבית⁻הספר של יום אל”ף. זו שלהם נשמעת אחרת. היה נחמד אילו דיברתי עברית מודרנית."

“יהיה נחמד אם תעצום מעט את עיניך ותישן. הטיסה השפיעה לרעה על עצביך. אינך מפסיק לדבר שטויות. או אולי זו כבר הזקנה.”

“לעולם לא תביני את הדברים האלה, מרתה. עניין אחד הוא מה שאינו בסדר בישראל –ועניין אחר הוא העברית. כשאני שומע את האנשים הצעירים האלה מדברים עברית, דֵערוַארמט זִיך בַּיי מִיר דָאס הַארץ.”

“בכל⁻זאת יש בהם משהו,” לחשה חוה. בחיוך צותתו שניהם לשיחם של האמריקנים. “דבר משונה, היהדות.”

“סנטימנטאליות של זקנים ממלאת את חִכִּי טעם של תה⁻פושר⁻בלי⁻סוכר.”

“זה לא בדיוק כך. לאנשים שנולדו בגולה יחס אחר לדברים. הנה אבא, הציונות היא כל חייו. כשהוא מדבר על הארץ, הוא נעשה לאיש אחר. וזו האמת לאמיתה.”

צביקה בחר בשתיקה. עד עתה לא ירד לסוף דעתו של חותנו. אלא שמראש היה מסוּיג כלפיו – תמימות יתירה אינה מעלה אדם לתפקיד מרכזי, קל וחומר בפעילות כלכלית ומסחרית. ואולי… ברור, שהאקר הוא אדם שובה⁻לב, מדביק כל אחד בהתלהבותו, וחוה מעריצה אותו עד אין⁻גבול.

“בעוד כמה זמן אנו נוחתים?” התרפקה על צביקה. “פחות מחודשיים עברו מאז עזב אבא את הארץ, וכבר אני אכולת געגועים.”

“בעוד שעה בערך.”

“זה יהיה עצום⁻עצום⁻עצום… הצרה היא, שעם הזקנים יהיה קצת קשה. לא הכול מעניין אותם ולהתרוצץ הרבה קשה להם. אילו פגשנו איזה ארצישראלי צעיר, משלנו! אומרים שיש כאן עכשיו מאות. אתה יודע, צריך לברר היכן הם מתרכזים.”

“כן, כדאי.”

השיחה נקטמה. בבת⁻אחת עלה בשניהם אותו קשר⁻דברים – לברר. בדרך זו אפשר לברר היכן מתגורר משה. שהרי בפאריס הוא.

אולי צדק קיכלי, אמר צביקה בלבו. רק מתוך העניין בלבד. מה אירע לו למשה משעה שבא לעיר זו? אלמלא אהרן אחיו היינו מעלים השערות דמיוניות. מה, לעזאזל, מבקש משה בכרך זה? חמש⁻עשרה שנה מכיר הוא את משה. בני שתים⁻עשרה היו באותו יום ראשון ללימודים בגימנסיה. ועוד לפני⁻כן: באותה שכונה גרו, ורק מגרש קוצני גדול, התחום בשני רחובות חוליים, הפריד ביניהם. לא פעם מבקש היה לעבור את המגרש ולהצטרף לאותם ילדים יחפים ושזופים, המפריחים טאיארות עשויות קני⁻סוף ונייר צבעוני. אל תלך, צביקה, היו ההורים חוזרים ומתרים: יכו אותך. תמיד היו מטילים עליו אימה זו: יכו אותך! אותה רגל קצרה, הנגררת אחריו. מעבר למגרש היה משה, הדק, השחרחר, הפראי, מלך ילדי⁻השכונה. ויום אחד מצאו עצמם בכיתה אחת, בגימנסיה. כיצד אזר עוז, וכשעבר משה על גשר⁻העץ הצר, מעל לשַלאל, הלוך ובעוט באבן, וכבר הוא חולף על פניו, העז ואמר:

נכן שאתה מהשכונה שלנו?

נכון – משה הסמיק. לא, פניו הכהים תמיד האפילו.

אני ראיתי אותך הרבה פעמים על המגרש.

גם אני אותך? אתה הבן של אדון רבינוביץ'.

ואתה ווּלף. קוראים לך משה’לה. – שתיקה. משה מאט צעדיו, שלא תכבד על צביקה הצליעה. – אתה למדת קודם ב“ביאליק”.

ותוך כדי הליכתם מהגימנסיה גילו, שכל אחד משניהם יודע עוד דברים רבים על חברו. עד שהגיעו לשער⁻הברזל של החצר של רבינוביץ' כבר גילו זה לזה כמה סודות. עמדו ושוחחו עד שיצאה אמו של צביקה לראות מה קרה לבנה שהתאחר, קראה לו להיכנס ואמרה שכולם מחכים לו סביב השולחן, רק לו לבדו. בחיפזון גמרו ביניהם, שממחר יילכו בצוותא לבית⁻הספר. החליטו לקבוע שריקה מוסכמת, וניסו שריקות שונות. אלא שבמשך הזמן התברר, שלא היה בהן כל צורך. צביקה דייקן היה, עומד בשער וממתין למשה שיגיע. הם היו לחברים בלב ונפש. משה הגן עליו מפני תעלולי הילדים, שהיו מתאכזרים אליו בגלל מוּמוֹ. יחד הכינו שיעורים, כמעט תמיד בביתו של צביקה, בחדר שעמד כולו לרשותו, ואחרי⁻כן שיחקו בחצר הגדולה, ויחד הלכו ליומיות בקולנוע. בשבתות היו יורדים לפרדסים, שראשיתם בגבול השכונה, אוכלים תפוזים ישר מהעצים. גם בחופש הגדול לא התרופפה חברותם. שעות ארוכות יושבים היו על המדרגות האחוריות החמימות של בית רבינוביץ' ומתכנים תוכניות. צביקה הצהיר וחזר והצהיר, כי עז רצונו להיות רופא, לא רופא⁻משפחה כמו אחי⁻אמו, כי אם רופא⁻נשים. משה אמר, כי לכשיגדל יהיה שחקן. או אולי מלח. ואם יפליג בים, אולי גם יגיע להוליווד. ועם זאת נשבעו לקיים את הידידות שביניהם עד סוף⁻ימיהם, ואפילו יפריד ביניהם חצי⁻עולם. כבר אז מרבים היו להתקוטט. עכשיו הרהר בתכונה משונה זו של משה, שניכרה היטב אז: נוח להיעלב. רתחן. ולעולם אינו חוזר בו. תמיד היה הוא, צביקה, היוזם את ההתפייסות. שנים היה משה מסוגל לשתוק, ובלבד שלא ייפגע כבודו. אלא פיתולי נפשו. מילדות הם בו. כל שהתפתח בו בבגרותו, בילדותו זו נעוצים שורשיו. והוא, צביקה, היה כופף ראשו ומוותר. קשור היה אל משה באיזה קשר אווילי. גם כאשר מת פתאום וולף, אביו של משה, והוא הלך לעבוד במלטשת⁻יהלומים, לא הניח לו. משה כבר נואש מן הלימודים, ואילו הוא היה מדבר על לבו, משכנע, משדל. אלמלא הוא לא היה משה מגיע לאוניברסיטה לעולם. אלא שמעודו לא ידע משה להחזיר תודה. ואותה עיקשות שלו, שגם התמדתו בעבודה היתה כנראה אחד מביטוייה. ומן הצד האחר: ההתפרצויות הבלתי⁻צפויות, לפתע⁻פתאום. מה פלא, מה פלא!… מראש צריך היה לשער, שכך יסתיים הכול. אין זו אשמתו. דבר אינו חייב לו, למשה. הכול עשה למענו. הכול –– –

מולו, מעל לפתח המבדיל בין הנוסעים לתא⁻הטייסים, נדלק אור. לוח צלולואיד צהוב ועליו: לא לעשן! נא להדק את החגורות!

־־־־־־־־־־

כל אותה שעה היו מחשבותיה של חוה סובבות אף הן על משה: אפשר לברר. אבל לשם מה? מלה אחת לא כתב, שום הסבר לא נתן. חודשים ארוכים ונוראים אלה. ומה אכפת לי? לא אליו אני באה, ולפגוש אותו גם אין סיכוי. כרך בן חמישה מיליונים. אם כי ארצישראלים אולי כן יודעים הכול זה על זה. מכל מקום, אני לא אשאל, אני לא רוצה לדעת. אילו בא וביקש דבר, ולא הסכמתי, אילו בא וביקש – אפשר והיה נמצא לו צידוק. בכלל, לא מעניין אותי לברר אם היה לו צידוק אם לאו. פרשה זו בחיי תמה ונשלמה. ודאי אינו יודע כלל, שנישאתי לצביקה. ואולי דווקא כן יודע ומרבה דברים על בוגדנותן של הנשים! הה, ממהרות לבטח עצמן בנישואין לגבר הראשון הנקרה בדרכן. מעודו לא נתן אמון רב בי ובאהבתי. הנה אותו ערב, זמן מועט לפני בחינת⁻הגמר הראשונה שלו – – –

־־־־־־־־־־־־־־

אף היא עמדה אז בעיצומן של בחינות הגמר בסמינר למורים, והיתה עמוסת⁻עבודה. אלא שידעה, כי על משה קשים הלימודים שבעתיים. וקשה עליו הישיבה הממושכת בחדרו הקטן. יום יום, כמעט יום יום, היתה באה אליו, להקימו לשעה קלה מישיבתו השפופה, העיקשת, על הספרים. אותו יום באה אליו ומצב⁻רוחה נפלא. היה ערב ירושלמי צונן ושקוף.

שוב משנן כל פעם שבאים אליך –

יש לך שיטה טובה מזו? – חייך, ועיניו עייפות.

הפסק מעט, התבדר, לא לאורך ימים תוכל להמשיך בטירוף כזה.

רק עוד חודש אחד, חודש אחרון כזה, מבקש היה לפייסה. – אינך כועסת עלי?… ואני, עד מוות אני משעמם אותך.

רק התלוצצתי. מה זה עלה בדעתך? את כל חוש⁻ההומור הוא מאבד בחודשים אלה! ודאי שאני רוצה שתלמד, רק עשה זאת בהיגיון. חזור, חביבי, לספרים שלך! בינתיים אכין אני קפה. הבאתי אתי סריגה.

בחדר נחה הדממה. שעה ארוכה ישבה על הספה, קוראת או סורגת ומביטה בכתפיו הרחבות, הסוככות על הספר. לפתע קפצה ממקומה:

משה, בכלל שכחתי. אני מוכרחה לרוץ.

לאן זה פתאום?

אני מוכרחה לסיים הערב ספר על מתודיקה של ההוראה ולהעבירו לחברה אחרת, ועוד יש לי המון עבודה.

כרצונך. כבר יצאת ידי חובת הנימוס.

מה אתך?! מה אתה מפטפט?!

אינני מאשים אותך. כמה יכול אדם להשתעמם?

טוב, לא אלך, אבל אתה מצחיק! מה קרה לך! – ידעה כי רק העייפות היא שמדברת מגרונו. קרבה אליו, ללטף את ראשו המקורזל.

אינני חולה, ואני לא זקוק לליטופים! – חזר ושיקע ראשו בספר, כאילו זה כבר הלכה, כאילו לא היתה כאן כלל. שעה ארוכה עמדה במקומה והמתינה שיחזיר אליה את פניו. אך הוא לא נע. ושוב ניסתה לפייסו.

אתה מעוצבן, זה הכול. מי אמר לך שאני משתעממת?

לומר צריך? את, לעולם לא תדברי כך. תמשיכי לבוא לכאן, ואפילו יכרסם השיעמום ויחדור עד לשורש נשמתך. את מחונכת מדי. את – תרבותית לאללה…

משה, את המטורף. אתה ממציא דברים שאין להם שחר.

גם הצהרה זו היא העמדת⁻פנים, חוה’לה. את פשוט משקרת.

אל תדבר אלי כך, גם לא כדי להרגיז. מעולם לא שיקרתי לך.

וגם עכשיו את חוזרת ומשקרת. – חיוכו היה יבש, משונה. – ודאי! ובכלל, למה אני לך? כמה זמן את מכירה אותי? שנה וחצי? ורוב הזמן – בצבא, מתגלגל מחור לחור. מגיע פעם ביובל. ועכשיו כאן, תקוע בחדר המטונף הזה וקורא… אני מוכרח לקרוא, עוד ועוד ועוד! ואפילו אתפוצץ – את האוניברסיטה הזאת אני מוכרח לסיים! ואילו את? מדי פעם תבואי, תשבי פה על הספה, מנחמת, מחייכת, נשמה זכה… את חופשית, חוה! את יכולה ללכת!

אתה גס⁻רוח! – מעודו לא דיבר אליה כך. אדם זר עומד ומטיח דברים כמי שנפרצו כל סכריו.

וכל זה משום שאני קורא לדברים בשמם? ראי, חוה, – השפיל קולו והתקרב אליה, – את פגשת את המם⁻מם האמיץ, הגבר שהמשיך לנהל את הפעולה כשכדור תקוע בירכו ורק בקושי אפשר היה לפנותו לאחור, זה שבמעיל⁻סיירים, רכוב על ג’יפ מאובק, מגיע היה לרחובך בערב, זה החבוב שידע לספר מעשיות נפלאות ושנעים היה להיכנס אתו לקולנוע ולנקר את עיני החברות. כל⁻כך יפה היה, גבוה כתומר, זה שטוב היה לשכב אתו מתחת לירח מאחורי אבו⁻גוש ולחלום במשותף על עתיד מבולבל. ובכן העתיד הוא היום. ואני הוא זה. וכאן, בחדר⁻בתולֵי בִּתה של מרת איידלמן אני עתיד לרבוץ גם אחרי בחינות השנה הזאת עוד חודשים, שנים, עד שאסיים ויוענק לי התואר. ואז, רק אז אתחיל להתמסר כל⁻כולי לכתיבת סיפורים אלה שבראשי, וכך יימשכו חיי עד שאיהפך למקק צמוק ושחור. זה אני. ואת – למה לך כל זה?!

ודאי: למה לי! מה אני מבינה?!

לא, אינך מבינה!

ובזה הסתיים הערב ההוא, שהיה – עכשיו אני יודעת – פתיחתו של מה שקרה. אמנם, כן, לאחר שנמלטתי מחדרו רץ אחרי ופיו מלא אלף תחנונים וחרטות, אלא שזו, עכשיו ברור, היתה הפתיחה – – –

־־־־־־־־־־־־־

חוה ראתה אף היא את האור שעלה מעל לדלת שבחרטום. במטוס רחשו הנוסעים. מעילים ותיקים הורדו. נשים התקינו שׂערן. גברים החליקו קרחותיהם. הנוסעים, שרובה של הטיסה הארוכה היו פיותיהם חתומים, החלו מדברים בקולות רמים, נרגשים, חוגרים עצמם בחגורות⁻הביטחון, כמו להיצמד ממש אל המטוס, כמו בזה מותנית הצלחתו של השלב האחרון, הנחיתה.

“ובכן, תודה לאל,” נאנח האמריקני בגבם. " הייתי רוצה כבר לעמוד בשתי רגלי על הקרקע."

“גם אני,” חייך צביקה אל חוה. “רואים משהו בחוץ?”

“הרבה אני לא רואה, אבל כדור⁻הארץ עולה אלינו באלכסון וקרבַי נדחקים לתוך בית⁻הבליעה.”

הדיילת גבוהת⁻הקומה והנאה שידרה אל הנוסעים חיוכים כלשון⁻סתרים: אינכם טועים,רבותי. אנחנו עומדים לנחות. הרעש, דומה, פחת, ועמו גם מהירות המטוס. אורות קטנים ריחפו בחשיכה, באים ועולים אל מעבר לצוהר. המטוס כבר היה בגלגליו על המסלול, ועד מהרה, בלא שחשו שקרה משהו מפליא, פשוט נעצר ודמם.

“נחיתה מושלמת,” נתן לה צביקה ציון. “השעה היא תשע בדיוק, שעון פאריס.”

“רק שהזקנים לא יסדרו אותנו.”

 

פרק שני

הזקנים, כלומר מר ומרת האקר, ישבו באותה שעה בטרמינאל העירוני החדיש בגָאר⁻דֶז⁻אינבאליד, בלב לבבה של פאריס, מחכים לאוטובוס שיביא את בתם וחתנם משדה לָא⁻בּוּרזֶ’ה. מסובים היו בכורסות⁻העור הרחבות, מעלעלים בכתבי⁻העת המצוירים, שהיו פזורים על השולחן הנמוך, העגול, שלפניהם. אלא שדעתם פזורה היתה. ככל שהתארכה השעה כך תכפו הצצותיו של האקר בשעונו. הן את כל ענייניו דחה וכיוון סדר⁻יומו כך, שאם לא בשדה עצמו, למרבה הצער, יקביל לפחות כאן את פני חוה ובעלה.

“וזה מה שאמר לך הפקיד, שהמטוס כבר נחת?” חזרה ושאלה מרת האקר, מגרדת בקצה⁻ציפורנה איזה נתז סיד, שדבר בשמלתה.

“בנוכחותי התקשר פעם נוספת עם לא⁻בורז’ה” חזר והשיב בסבלנות מר האקר. הוא הבין לרוחה של אשתו ושב וציטט את מענהו של הפקיד: “לכאן יגיע האוטובוס בתור עשר דקות, לכל היותר.”

“אני רק מקווה, שחוה הרגישה טוב בטיסה.”

היא כבר התגברה על מצבים קשים מזה," חייך מר האקר, ולא צריך היה לפרש.

“היא רק מעמידה פני גיבורה. אני בטוחה, שאפילו גלולה נגד בחילה לא בלעה.”

זה הבל, אמר בלבו מר האקר. הבעיה שאתהּ עליה להתמודד, חמורה בהרבה. הנחנו לה להינשא לאינבאליד הזה, אמר בלבו וחזר בו, לאיש⁻המדע המחונן הזה, נישואין שאיש מאתנו לא העלה כלל על הדעת, וקמנו והפלגנו לנו מן הארץ.

עד עתהמ וסיף הספק לנקר בלבו – ואפילו באה חוה והכריזה, שזה רצונה. אהבתה את משה כל⁻כך מטורפת היתה, שקשה להאמין שכבר נשכח מלבה.ואולי לא עשתה מה שעשתה אלא כדי לנקום במי שנטשה? אך מה נקמה היא זו?! שאלה גדולה היא סבלו של מי משניהם יהיה ללא⁻נשוא? עכשיו תמַה אפילו הוא עצמו על חיבה זו שרחש לבו למשה. ואיך נשא בשתיקה – סלחנות! – דברים בוטים אלה, שהטיח כלפיו הבחור שוב ושוב! ואפילו לאחר כל מעשי⁻תעלוליו, כבר אחרי שניער מעליו פעם ראשונה את חוה וחזר לו אל אמו, גם אז מיהר למחול לו על הכול. ולמה, לכל הרוחות ולשם מה?! ועוד זאת: כיצד השפיל עצמו הוא, האקר, לפני סער, ממש התחנן לפניו שיקבל את משה לעבודה! עד עולם לא יניח סער לאותה שיחה אומללה שתכסה אותה השכחה. בכל פעם שמתקיימת פגישה של מנהלי האגפים, מבקש הוא לטמון ראשו בקרקע מפני הבושה, שכן בעיניו של סער יכול הוא ממש לראות את הלעג, את השמחה⁻לאיד. כך יאה לו וכך נאה לו. רק מלה אחת מפי בתו האהובה עליו מנפשו, רק חיוך אחד על שפתי משה, וכבר נכון היה להפוך למענם עולם ומלואו – – –

־־־־־־־־־־־־־

יום אחד קמה חוה ונסעה לתל⁻אביב. למחרת שבה ורוחה מרוממת. חביבה היתה, ולא חדלה להתרפק על אביה. חביבות זו תמיד חשודה היא בעיניו, והוא ציפה לבקשה שבפיה:

אבא’לה, אתה מוכרח לעזור לנו!

למי, לנו?

למשה ולי. אני באה מתל⁻אביב.

ובכן – מבקש היה לגעור בה על שקמה וירדה אל משה, אחרי כל תעלוליו, אלא שהתאפק. – ועכשיו מה את מבשרת?

אמו נפטרה.

שמעתי.

אל תהיה קשה כל⁻כך, אבא. אני רואה, שאתה כועס – אבל אינך צודק. משה הוא נורא נחמד, אבא, תאמין לי, רק שהוא כל⁻כך ילדותי. לו עצמו אין מושג מה עליו לעשות. ההתפרצויות האלה שלו באות משום שהוא מבולבל, נבוך, קשה לו להחליט. אם אנחנו –

זו פסיכולוגיה! – ביטל בכעס את דבריה של חוה. – את צריכה להפסיק כל קשר אתו.

ודאי שפסיכולוגיה, – חייכה. – אבא, אנחנו חייבים להבין אותו, לעזור לו להתגבר על קשייו… תראה, אבא, הוא רוצה לשוב לירושלים, והוא מבקש שתעזור לו להסתדר בעבודה.

איזו עבודה?

במנגנון.

בממשלה?! פקיד?! כך אמר?! – חזר ושאל האקר כאינו מאמין. לאחר כל מה שדיבר משה על שחיתות, על הניוון שבמנגנוני⁻השלטון, זה מה שביקש? ואולי הבין סוף⁻סוף, שלא היה שחר להטחותיו? הוא התמלא איזו הרגשת סיפוק מעצם פנייתו של משה אליו, שיסייע לו להשתבץ במנגנון.

משה אומר, שהסתלקותו נבעה מהתקף של מצב⁻רוח, שהיה בעייפות רבה, שכל זה הוא הצבר של המתיחות שהיה נתון בה מיום שהשתחרר מהצבא. עכשיו אמר לי, שאינו רואה מדוע לא יעסוק במה שהוכשר לו באוניברסיטה, בעבודה רצינית, אחראית.

הן כך טענתי אני כל הזמן, כמדומני. רציתי לעזור לו. דיברתי על לבו. את יודעת יפה מאוד, חוה שחיבבתי אותו, תליתי בו תקוות. אבל היום – למען האמת – שוב איני בטוח. ואינני יכול לשוב ולעשות את עצמי לשוטה בעיני האנשים שאליהם אפנה בעניין זה. מה אעשה אם מחר ישוב ויקבל התקף⁻מצב⁻רוח?

זה לא יקרה.אני בטוחה בכך. הפעם הוא חוזר סופית… אל תערום קשיים בדרכנו, אבא. אתה יכול לפתוח לו דלת, בקלות.

את מאוהבת, בתי, – התרה בה.

ומי יעזור לו אם לא אתה ואני? תראה, ברגע שרק יתחיל להרגיש שהוא עושה דברים של ממש, יירגע. אולי אפילו ישוב לכתיבה. והלוא גם אתה, אבא, מחבב אותו. בעצמך הודית…

למחרת שב ועלה לירושלים גם משה, מדוכא ממות אמו, מכונס, שותק. ולא עברו עוד שלושה ימים והאקר החל לשאול את ידידיו ומכריו במשרדים השונים אם יש להם צורך בכלי⁻יקר, מוסמך למדעי⁻הרוח, היסטוריה ופילוסופיה, מגיבורי מלחמת השחרור, חבר של חוה. ועד מהרה גילה, שיש איזו משׂרה פנויה אצל סער.

סער, ידידי – חייך אל שפופרת⁻הטלפון השחורה שבמשרדו, – מדוע אין רואים אותך ואת צפורה בביתנו בעת האחרונה?

פעמים אין⁻ספור נשבענו שנינו,שהגיעה השעה – עלה ממעמקים קולו הצרוד והגס של סער – אך מן השמים נלחמים בנו. אני ממש כורע תחת משא העבודה. האמן לי, האקר, אדם אחר היה מתמוטט מזמן.

הכול מספרים את שבחיך. השר החדש, וזה נודע לי במקרה ממקור ראשון, מעלה את האגף שלך על נס ומונה אותו עם היעילים יותר בשירות כולו. – מחמאה זו, שהשמעתה עלתה להאקר בייסורים, לא זו בלבד שכולה בדיה מראשו, אלא שסער זה, הבזוי, התככן, שסכסך לא אחת בין המנכ"ל לבינו, אף אינו ראוי לה שום פנים ואופן.

ומדוע לא יהיה מרוצה? וכי יש לשר הרבה בהמות⁻עבודה כמוני? – ניכר היה בקולו מדושן⁻העונג של סער, כי המחמאה פעלה היטב ומיידית. – אגב, האקר, שמועה הגיעה לאוזני, שנפלת למשכב לפני זמן לא רב. שוב אותה מזכרת מימי כיבוש⁻העבודה?

האולקוס, סער, הוא מדליית⁻הזהב שלי, האות המלובן בבשרי על חלקי בבניין הארץ. כן, כן, אחי ורעי… נו, לא אגזול עוד מזמנך. מסור שלומות לצפורה. ואגב⁻שבאגב, גונב לאוזני שמרחיבים אתם את מחלקת⁻המחקר שלכם וכי מחפשים אתם בנרות צעירים בעלי רקע אקדמאי, איזשהם מוחות מושחזים. אמת?

שמץ מנהו. המחלקה, בעצם, כבר קיימת ועומדת על מכונה. אלא שרוצים אנו לצרף כמה עוזרים לדוידוביץ. הנה, מחלקה זו היא דוגמה טובה למה שמטילים עלי. שאל נא אתה: מה למחלקת⁻מחקר, שתפקידה לשרת את הממשלה כולה, ולאגף לענייני⁻פנים במשרד המודיעין?… לא רק אתה לא יודע – אף אני לא. זה מה שעלה על דעתם! לפני כשבעה⁻שמונה חודשים קורא לי השר, השר הקודם, ומגלה שהוחלט להקים מחלקת מחקר ומודיעין שאני הוא היחיד שבידו רואה הוא אפשרות להפקיד מחלקה זו. חשיבות ממדרגה ראשונה למחלקה זו, הוסיף, במדינתנו הצעירה. אנו זקוקים לסיסטימאטיזאציה של העבודה, למחקר מדעי של עניינים שונים הקשורים בפעילותם של גופים ממשלתיים, למתודולוגיה מדעית, רוצה לומר. ואת מי מצאו לשליחות זו, שואל אני אותך? את סער, כמובן! הטל אבן – ופגעת ביהודי.

אני מבין לחלוטין את התעקשותו של השר! – אמר האקר, אף כי הקדים ושמע גרסה הפוכה: לא השר ביקש את סער, אלא הוא שתבע בכל תוקף את המחלקה החדשה לעצמו, אף התנה את המשך עבודתו באגף בסיפוחה. טענו כנגדו: מה קשר בין אינפורמאציה לבין מחקר על שיטת עבודה? אך כיוון שעמד על דעתו, נמצא הקשר ואף נתנו לאגף שם חדש: האגף למודיעין פנימי ולחקר שיטות עבודה. – בחירה מוצלחת ביותר בחר השר, סער! שמע נא, יש לי איש צעיר, שהייתי רוצה להמליץ עליו בפניך, ובכל לב.

לרגע השתתק סער, ומיד אמר: אה, ברצון הייתי נענה לבקשתך. אך חוששני, שמן הנמנע הוא. אסור לי.אלא שאני מציע לך דרך, המוכרת לך היטב ממשרדך: המדור לקבלת⁻עובדים. הרי ידוע לך…

כן, השיטות החדשות האלה…שטות… אם מסכים אתה, עקרונית, אטפל אני בכל הסידורים הפורמאליים.

אין זה דבר נעים ביותר, למען האמת. גם כך מפטפטים בציבור על פרוטקציוניזם וכולי…

חס וחלילה,סער! כלום היה עולה בדעתי לנצל פרוטקציה? להיפך, אני פועל למען קבלתו של אדם ראוי. דומה, מכירים אנחנו איש את רעהו זה עשרים ושבע שנים…

שמונה, האקר, שמונה. שבעה באוקטובר תמלאנה עשרים ושמונה שנים ליומנו הראשון ברַאס⁻אל⁻זית.

אכן, עשרים ושמונה! זיכרונך חד כתמיד. אין כאן פרוטקציה, חלילה! אם נלך במה שאתה מכנה דרך, שאינה דרך הישר, כי אם סחור⁻סחור, יילך הבחור וימלא טפסים, יישב ויחכה חצי⁻שנה ובסופו של דבר יישלח למחלקה, שאינה מתאימה לו והוא אינו מתאים לה.וכאן, אצלך, מחפשים בנרות אנשים כמוהו!

כעת המתין האקר להמשך. עמידתו על דעתו צריכה רק לשמש רמז עבה דיו לסער. הן גם סער עלול להזדקק לו ביום מן הימים, ואז, יודע הוא היטב, לא יסלח לו את התחסדותו זו. את המעשיות על המדור⁻לקבלת⁻עובדים ישמור לעיתונאים שלו, או לדרדקים.

הצדק עמך, האקר, אמר סוף⁻סוף סער, – וגם דעתי אינה נוחה מהחידוש הזה. כל מנהל יודע אילו עובדים הוא צריך הרבה יותר מאיזשהו מָדוֹר⁻דְבֵי⁻שוּתְפֵי, הרחוק מצורכי המחלקה המסוימת…

הוא אשר אמרתי, סער יקירי! ואשר לצד הפורמאלי, עלי ועל צווארי. עוד היום אשוחח עם דרומי. הוא יאשר את ההסדר ברצון.

קשה לעמוד בפניך, האקר. ומה דעתך אתה על הצעיר? אנחנו זקוקים לאיש שלמד מדעי החברה, מעט כלכלה, אולי גם פסיכולוגיה.

זהו בחור מוכשר מאוד. מהיר תפיסה. קרוב למקצועות אלה ממש, מאגיסטר במדעי הרוח, מוסמך, מה שקורין עכשיו אֶם⁻איי.

קרוב⁻כמשפחה?

הן ולאו. חבר של חוה.

מדוע לא אמר כך מלכתילה, האקר?! אם כך, מזל טוב. גם חוה’לה שלנו מתקרבת לחופה! אִי, רק כך רואים אנו כיצד קופצת עלינו הזקנה. שוב מזל טוב, האקר… שלח אותו, נאמר, מחר ושיפנה אל דוידוביץ, מנהל מחלקת המחקר. – – –

־־־־־־־־־־

“אני שמחה מאוד, שנישאה לצביקה. חיים יפים, חיי אושר, יהיו חייה אתו,” אמרה מרת האקר.

“מי? עם מי?” רק לאטו קלט את דבריה וצירפם לכדי משמעות ברורה.

“על מי דיברתי אני, ועל מי חשבת אתה?”

“צביקה, וחוה כמובן. כן, בהחלט, אין ספק.”

“הוא בחור רציני, סולידי. חוה זקוקה לבעל כזה. אמנם מעתה יעמוד ביתנו בריקנותו. נעמן בצבא וחוה במרחקים, באמריקה, אבל אם לא על עצמנו נחשוב, אלא עליה – זו התרופה שהיתה זקוקה לה. שם תשוב לאיתנה.” עיניה של מרת האקר היו שטות על⁻פני אולם הטרמינאל המרווח, מחליקות על פני האנשים המצפים כמותם לבאים משדה⁻התעופה. נשים הדורות, בשמלות שחורות או בחליפות סגולות, בכסיות⁻תחרה לבנות המגיעות עד למרפקיהן, ענודות רבידי פנינים, היו משכלות רגליהן הארוכות וגוויהן שנשתמרו רעננים מוטים אל עבר גברים בחליפות כהות, רחבות⁻דשים, בעניבות מצוירות בכל צבעי⁻הקשת. זרים. רובם אמריקנים. אלה יודעים לחיות, הרהרה מרת האקר. כמה נאות נשותיהם, ואפילו המזקינות שבהן. רואה אַת בת חמישים וחזותה של בת שלושים. כמה יודעות הן לברור צבעים, גוני נעורים חמים. אצלנו – מגיעה אשה לגיל ארבעים וכבר היא כולה סבתא. אדום, או ירוק⁻רענן, הוא אצלה בחינת בל⁻ייראה. כשענדה היא עצמה עגילים לראשונה, אך לפני שנתיים, היתה לשחוק בפי כל ידידותיה. בן ובת לה – משמע, חייה הסתיימו. מדי בואה לאחד ממרכזי⁻התרבות בעולם נצבט לבה: מדינת ישראל אינה אלא פרובינציה. כשנאלצת אַת להופיע בין הבריות בתלבושת מן הארץ – כאן בפאריס או בניו⁻יורק – מתכסה אַת בושה. מה יודעים אצלנו?! טוב שחוה יוצאת לכמה שנים לאמריקה. היא תהיה מאושרת שם. וכל אותם ספקות שהיו להאקר, וגם עכשיו, כך נדמה לה, אינו פטור מהם, אינם אלא הבל ורעות⁻רוח. ודאי שתהיה מאושרת שם! גוזרת היא גזירה שווה מעצמה: אילו היתה היא צריכה לבחור בין אותו שארלאטאן, אותו אורח⁻פורח, משה וולף, לבין צביקה, כלום היתה מהססת רגע אחד?! את לימודיו בירושלים סיים בהצטיינות. לכשישובו, והוא דוקטור בפיסיקה, תיפתחנה לפניו כל הדלתות, הוא בחור עדין⁻נפש. ממשפחה טובה. נכון לבוא למען חוה באש ובמים. ובכן, מה הספקות – שהוא צולע? כלום על הריקוד פרנסתו? בחורה צריכה להיות יפה – אבל גבר?! מספיק ודי היה לחוה עם היפהפה ההוא. בעיניה לא מצא חן למן הרגע הראשון, אם כי לא פעם התפתתה גם היא. חשבה – אמן, סופר. אלא שבסופו של דבר התגלה כאפס גמור:

הן אפילו את סיפוריו החשובים כל⁻כך בעיניו, אינו כותב. אלא מה? עיניו היפות? עם עיניים יפות אין הולכים אל מתחת לחופה.

“בכל⁻זאת,” אמר האקר, “בכל⁻זאת, אולי צריכה היתה לחכות עם הנסיעה עד שיגלידו קצת זיכרונותיה.”

“חס ושלום! בבית לא היתה מתאוששת. ואל תשכח: כשם שפעם אחת כבר חזר והופיע, כך עלול היה להתפרץ מחדש לתוך חייה.”

“כן, על כך חשבתי גם אני,”

“ולאמריקה אין סיכוי שיגיע.”

“אבל הוא בעיר הזאת. אולי שגינו שביקשנו אותם להיעצר כאן, אלא שדרך אחרת לא היתה. אני מוכרח להשתהות כאן, ואם לא עכשיו – לא נתראה זמן רב.”

“הבלים. בָּבל של בני⁻אדם. פה אין כל חשש. הרי אפילו איפה הוא מתגורר אין איש יודע. ולבד מזאת,” מרת האקר היטיבה את הכובע האחוז בסיכות⁻שנהב בשׂערה, “לשם מה אני כאן?”

“עלייך אפשר לסמוך.” האקר חייך לעברה, מלא⁻הערכה: אשת⁻מעשה, אולי אף מעשית מדי. מיום שהוא מכירהּ, כזאת היא, ארצית מכף⁻רגל ועד ראש.

הרמקול הדהד, כקורא לתוך באר: “כל הנוסעים לשטוקהולם: כל הנוסעים לשטוקהולם: נא להתכונן!”

הכול קמים ממקומותיהם. נראה, שהנוסעים הגיעו מלא⁻בורג’ה. אנשים החלו נעים לעבר הרחבה הגדולה, הסכוכה, המורבצת אור⁻ניאון צהוב, ומתוכה היו באים אנשים אחרים, תיקי⁻נוסעים,פני כולם ספק תוהים ספק אומרים אותה חגיגיות שבמגע ראשון עם ארץ חדשה. כומר קולוניאלי בכובע⁻שעם ופימה כפולה הגולשת אל מעבר לצווארונו העגול, הקשה. אשה הודית בשרנית, פניה כהות ושמנוניות כסופגנית, עיניה הפעורות בולטות מאוד, חלבוניהן מכחילים, נראית למרחוק בסארי המשי, שעינו כתום⁻כַּרְכּוּמי. אחד כרסתן וגבהן, שמגבעת רחבת⁻שוליים שמוטה לעורפו. מרת האקר תרה אחר חוה וצביקה. האקר עצמו עמד מאחור, בריחוק שתי פסיעות.

“אמא!” נדחקה לעברם דמות דקה וארוכה, עטויה מעיל⁻גשם ירוק. חוה נתלתה בצווארה של אמהּ ונשקה את לחיה, וכבר חשה אל אביה, המרחיב פניו המלאים, הלבנים, בחיוך. שני הגברים תקעו כף – צביקה בהתאפקות, והאקר בתנועות רחבות, אבהיות.

“כבר חששתי שלא תחכו לנו כאן,” אמרה חוה. “נפלא! אני כל⁻כך שמחה!”

האקר כרך זרועו סביב מותניה של בתו.

“איך עברה הנסיעה?” חקרה האם.

“יוצא מן הכלל. כאילו נולדתי במטוס.”

“לא הרגשת בחילה?”

“מה את שחה?” גונן האקר על בתו. “ותיקת⁻קרבות כמותה תחשוש מפני טיסה?! ואם לא הרגישה טוב תספר לך? בואו ונלך, כבר מעבירים את המטען.”

עלו במדרגות הרחבות המוליכות לאולם⁻הקבלה. חצוי היה במחיצת⁻עץ בהירה, נמוכה, שמאלו אל חברות⁻התעופה השונות וימינו אל הציבור. מן התקרה השתלשלו לוחיות⁻פח עם שמות החברות ויעדי⁻הטיסות. מימין לוח שחור עם מועדי ההמראות.

“לא נתקלתם בכל קשיים בסידור הנסיעה?” שאל האב את צביקה.

“לא, כמו שכתבנו לך. איזה פקידון קטן ניסה להטריד אותנו בשאלות לאן, למה, מי משלם. אמרתי לו, שהכול בסדר ושלא ידאג. התחיל לנאום על עומס העבודה ועל טרדנות הציבור. ‘דברים כאלה צריך לברר,’ אמר, ‘זה עניין רציני מאוד. זה לא מסתדר כך על רגל אחת,’ אמר…”

“מיד עם קבלת מכתבכם התקשרתי עם מנהל המשרד וביקשתי את עזרתו. הסברתי לו, כי כאן מקרה מיוחד וכי זמנכם דוחק. לולא ידעתי כמה חשוב שתגיעו במועד לפתיחת שנת⁻הלימודים לא הייתי הולך בדרך זו.”

“באמת, אחר⁻כך כבר היה הכול בסדר. הפקיד התנצל שוב ושוב עד שהצטערתי על כל העניין. הוא קיבל כנראה נזיפה הגונה. ‘כל⁻כך הרבה אנשים מגישים בקשות’ הצטדק, עד שאין עוד לדעת איזה מקרה חשוב באמת.”

“נגד הפקיד אין לטעון. הוא מילא בנאמנות את חובתו.”

“לא, אני רק מספר איך השתלשלו העניינים. מיד נקראתי אל מנהל המשרד ובו⁻במקום סודר הכול.” עכשיו עמדו ברחבה שלפני הגאר⁻דז⁻אינבאליד. לפניהם היתה פאריס.

“טכסי!” קרה האקר. הוא אמר משהו בצרפתית והנהג הנהן בראשו. “מרת האקר ומרת רבינוביץ, בבקשה!”

חוה ואמה קטעו שיחתן ובכפיפה נכנסו למכונית. אך מטר שאלותיה של האם טרם נדלה, וכולן תבעו עדיין תשובות. עם שישבו במכונית חזרה האם ללחוש באוזני חוה, אך הבת היסתה אותה באצבעה ורמזה, כי צביקה עלול לשמוע. מכל מקום, מה שכבר הספיקה לשאול, בעקיפין ובדרך⁻אגב, על חיי הזוג הצעיר, הניח את דעתה. עכשיו נזכרה האם, שבבהילותה לדבר עם חוה לא החליפה מלה אחת עם צביקה.

“נו, ואיך פאריס בעיניך?”

“אנחנו מנסים להתרגל, אני אליה, היא אלי,” התחמק. רק ביקש שיאמרו לו להיכן פונה המכונית ומה מסלול⁻נסיעתם. ההוויה כולה היתה זרה, משל נקלעו לכוכב אחר. כבר צורתה של המונית ועיצובם המשונה, המגולף, של פנסי⁻הרחוב שעברו בו, הבניינים הקודרים, הגדולים, מימין, כביכול היה כל בניין כזה מבצר, גלמי⁻ענק שחורים אלה – כמה עמל⁻אדם שוקע בהם! והנה גשר זה, משובץ אורות – גשר ממש, גדול, שכמותו – אחרי כל⁻כך הרבה תמונות, כל⁻כך הרבה סרטים – אין העין מכילה… רחוב רחב, כמו נעקרו מתוכו שתי שורות של בתים. תנועה רבה זורמת, והחוב כאילו ריק. הכול, הכול שונה, בלתי⁻נתפס עדיין. אתה נאחז בפרטים, והם אובדים מעיניך. והן לא הפרטים – המראה כולו אחר. הריחות אחרים. האורות – אורות זוהרים הם – ועם זאת: שחורה העיר. ולפתע, משמאל, נפתחת כיכר⁻אדירים, עמוד⁻ענק באמצעה וזרקורים אופפים אותו הילה. כל הכיכר כולה שטופת אורות. מכוניות זוחלות עליה כיצורים מסתוריים. וזוהר זה, מהו? מזרקות, כמדומה. ומעבר לכיכר בנייני⁻ענק וחזיתם עמודי⁻היכלות רמים בשורה ארוכה, זה בצד זה.

“פלאס קונקורד,” אמר האקר.

“יפה, מה?” החרתה⁻החזיקה אחריו מרת האקר, כאילו הציגה תכשיט יקר שנזדמן לה בחצי⁻מחיר.

“פאנטאסטי!” לחשה חוה. ובאין מלים הולמות יותר בפיה – כלאה נשימתה.

“הנה כאן,” החפיז האקר דבריו כשדר⁻רדיו העוקב אחר הכדור במגרש הכדורגל. “כאן, מעבר מזה, בית⁻הנבחרים, היכל בורבון של הרצל, ושם, מעבר מזה, ממש מולנו, כנסיית המַאדְלֵין. זה הבנין המואר בזרקורים. לבן כאילו סוּיד. הביטו יפה.”

נרגשת, לפתה חוה את כפו של צביקה. רק עתה התבהר לה איזו דרך עשו היום. לצאת עם בוקר מן הארץ הדחוקה, המעולפת והמיוזעת, עמוסת האבק וההמולה, ולהיות עם ערב כאן, מול תפארת⁻לא⁻נתפסת זו. מסביב רק אבן. אבן שחורה, ממושטרת. לא חניית⁻ביניים. לא כל דירוג. רק איים המזדקרים מים תכול. רק ריבועי⁻שדות פרושים כמרבדים. הרים רכים. פלומת⁻יער. וכבר את כאן. רוצָה היתה לבטא מה שבלבהּ, לומר את אשר מרגיש צבר בראותו לראשונה כרך אירופי, ולא ידעה מה, זולת:

“מה דעתך, צביקה?!”

“מה יש פה לומר כשאין מה לחדש?” העמיד פני מי שעושה מדי יום ביומו את הדרך הזאת. “כמה רומנים כבר נכתבו עליה? כמה שירים? כמה דורות של צעירים כבר תיארו את עמידתם נוכח המראה הזה? כל מה שאומר יהיה ישן ומחוק.”

“ואף⁻על⁻פי⁻כן. אני לא מעכלת את הרשמים, רק שהכול קצת מוזר בעיני, שונה ממה שציירתי לי בדמיוני, אני, שלא ראיתי כיכר יפה מדיזנגוף במוצאי⁻שבת.”

“עוד מעט נעבור בצד הלובר,” אמר האקר ושוב גוש שחור, ארוך לאין קץ, חומת⁻אבנים, שפנסי⁻הרחוב נוגעים ואינם נוגעים בשחורה.

“לאן אנחנו נוסעים, אבא?”

“לדירה. הלילה תשכבו לישון מוקדם. תאזרו כוח.”

“איפה היא?”

“סמוך לבולבאר סן⁻ז’רמן.”

“זו דירה שסידרו לכם?”

“לא,” אמרה אמה. “אנחנו משתכנים בבית⁻מלון, אבל למזלנו נסע אחד מידידינו, שעובד כאן בשליחות ציבורית, לכמה שבועות ללונדון –”

“לונדון!” נאנחה חוה בהשתוקקות. "באיזו קלות אומרים אתם: נסע לו קצת ללונדון! למי שחי בארץ זה נשמע כאגדה. אנשים שנמצאים כאן בתפקיד מזדמן להם ודאי הרבה לנסוע –

“עכשיו הוואקאנס פה וכל פאריס נוסעת. שושן, זה ידידנו, החליט השנה לעשות עם משפחתו את הוואקאנס באנגליה. קצת חבל, שהגעתם בעונה זו דווקא. לא רק הפאריסאים נוסעים, גם ארצישראלים לא נשארים בעיר.”

כולם נוסעים? זה עולה הון⁻תועפות –”

“לא. מסתדרים. מדרימים לריביירה, לפירינאים. נוסעים לנורמאנדיה. רבים הם הנוסעים לאנגליה הקיץ.”

“אל תייאשי אותם,” אמר האקר. “גם עכשיו נשאר להם מה לראות. כאן אנחנו מימינים עוד מעט נחצה את בולוואר סן⁻ז’ארמן.”

“באיזה חלק של פאריס אנחנו בעצם?” שאל צביקה.

“זה מונפארנאס, ואתם גרים ברחוב סמוך, ברי דה רן.”

"זה מונפארנאס?! לא התאפק עוד צביקה. מרת האקר התחייכה בחיבה אל חתנה, שפניו דקים ומשכילים, משקפיים דקי⁻מסגרות לעיניו, שערו בהיר וסרוק בקפידה לאחור. הוא יהיה בעל טוב לחוה.

“מתרגש, מה?” הגיב האקר. “מלה המעוררת את לבם של מליוני צעירים בעולם. המהלך כאן, בכל שעות היום והלילה, ימצא במונפארנאס את נציגיה של תבל כולה, אמריקנים ובני סיאם, אנגלים וכושים מסנגאל, נורבגים וסעודים, הכול חברו ובאו לכאן. כדאי לכם לראות מראה זה.”

“המממ,” המהם צביקה. אך נהגו אותיותיה של מלה זו, מונפארנאס, וכבר ניצבה לפניו כנפש חיה ומייראת. ממש כאן היא נוהמת ומאיימת, מאחרי אוזנו. אפילו כרך זה אינו גדול מדי. לא היינו צריכים להיעצר כאן. רק פגישה עם משה חסרה לי. והן אהרן הראה לי את מעטפת המכתב שקיבל מפאריס, וחותמת הדואר היתה ברורה לחלוטין – – –

־־־־־־־־־־־־

נזדמנתי לתל⁻אביב, – אמר לאהרן ממש בדלת, – ורציתי לדעת אם יש חדש. קיבלתם איזו ידיעה?

הגיע לפאריס. הבטיח לי שיכתוב כשיגיע – וכתב. ממש אתמול קיבלתי מכתב.

מה פירוש, הבטיח? ידעת, שהוא נוסע?

בטח.

אז למה לא סיפרת לי קודם?

ביקש שלא אספר לאף אחד לפני שיגיע, ואני הבטחתי וקיימתי.

על הכול הוא חשב, אני רואה. – ואחרי שעיין במכתב, הוסיף – ואיך זה הצליח לסדר שם הכול כל⁻כך מהר?

קראת: היתה לו תעודה מהאוניברסיטה, ויכול היה להראות שלא יעבוד ולא יבקש כסף מהצרפתים.

על כך לא היה דבר במכתב. צביקה השתומם: איך זה לא יעבוד? וממה הוא מתפרנס?

אל תדבר כמו ילד, צביקה. – את אפו הבשרני חיכך אהרן בגב ידו. זו תנועה, הזכורה לצביקה מיום שהוא מכיר את משפחת וולף, חיכוך זה שמתלווה אליו מיד הצרת עיניו הקטנות. משמע שעומד לספר על איזה מעשה⁻ערמומיות. – ומה חשבת, שמהאוויר הוא חי? זה אני סידרתי לו. בשביל מה אני נהג? נהג טכסי זה עבודה כזאת ששומעים הכול. רק אם יש לך עיניים. ואוזניים. ככה אני דווקא לא שומע – נוסע לי ולא אכפת לי על מה מדברים. רק כשצריך – אני שומע. העיקר, פתאום בא אלי משה ומספר שהוא רוצה לנסוע קצת לחוץ⁻לארץ, שעזב את העבודה ושנמאסו עליו כל החיים כאן. רק שאין לו כסף. זה מה שיוצא מכל האוניברסיטאות האלה. אז אני שואל אותו: מה אני יכול לעזור לך? הלוא אתה יודע, משה זה ילד, עָבד ועבד ובסוף אין לו מיל על הנשמה. דווקא בדיוק אז קנינו דירה, ונשארנו בלי גרוש. בכל⁻זאת אמרתי לו, שאיזה מאה לירות אני יכול לתת לו. אבל מה? זה לא מספיק. מאה לירות. והוא גם כזה גאוותן. לא רצה לקחת. היתה לנו הדירה החדשה שלי, לא נגעתי בה. את הדירה ההיא נשמור בשביל משה, וכבר נשתווה בינינו. וגם עכשיו, כשהציע למכור, אמרתי לו: ומה תעשה עם הכסף? לא יתנו לך מטבע זר, ואם תתחיל לקנות בשוק השחור, תישאר גם בלי דירה וגם בלי כסף. תן לי לחשוב, אני אומר לו. ופעם אחת, אני נוסע בטכסי שלי, שובר לי את הראש, איפה אני אשיג דולרים בשביל משה, אני שומע את זה שאני מוביל אותו אומר לשני, שיושב על⁻ידו: רק בגלל הדירה הבן⁻דוד שלי לא בא ארצה. הוא לא משוגע להחליף את הכסף בממשלה ואת הדירה לשלם במחירים השחורים. גם אין לו כל⁻כך הרבה כסף בשביל להפסיד. אם היה מישהו מסכים להחליף דירה בדולרים, ישר בחוץ⁻לארץ, זה היה הבן⁻דוד שלי עושה. תאר לך! ואני, חמור, איך לא חשבתי על זה לבד?! בטח שזה הדרך. אז אני מסתובב ואומר לו, פשוט: יש לי דירה בשביל הבן⁻דוד. וזהו. אז משה נסע לו, כמו תייר, ושם כבר, עם הכסף שחיכה לו, יסדר הכול – שיקבלו אותו לאוניברסיטה, אני לא יודע למה הוא צריך עוד אחת, רשיון לגור בפאריס, הכול. אבל זה הכול בינינו, צביקה… אם לך אני לא אאמין, לאן יגיע העולם?! בדבר אחד, בינינו, ובזה אשתי צודקת, משה, אחי, לא כל⁻כך בסדר. אשתי אומרת, שאף אחד בעולם לא מעניין אותו, ובזה היא טועה. אבל מה שנכון הוא, שעד עכשיו לא כתב מלה, וגם פה, ראית, כתב שהגיע בשלום, כתב עוד כמה שורות, בקיצור, אבל אפילו את הכתובת בחזרה לא כתב… אני אמרתי לאשתי, שהוא בטח פשוט שכח, אבל, אולי באמת לא מעניין אותו לשמוע מאתנו, אני יודע?…

לא, אין כתובת, – אמר צביקה אחרי שהפך וחזר והפך את המכתב. חותמת הדואר היא מן הרובע החמישי. וזה, כללית, אמר לצביקה פאריסאי אחד בירושלים, זה מונפארנאס. ואולי רק במקרה שלח משה את המכתב היחיד הזה משם דווקא. אלפי סיפורים אפשר לחבר על דרכו של המכתב לאותה תיבת⁻דואר מסויימת. אלא שצביקה, הנבון והמפוכח, חזר שוב ושוב אל ההסבר הפשוט, שכאן במקום מן המקומות, מתגורר משה.

־־־־־־־־־־־־־

“אנחנו רוצים לראות כל מה שנספיק,” השיבה חוה לאביה. “אבל רק שבועיים יש לנו.”

“הזמן, בתי היקרה, הוא מה שאנחנו עושים בו. בשבועיים אפשר לבנות עולמות. אפשר לבלותם בלי שיקרה בהם דבר. בהרבה פחות מזה עלולים עולמות להיחרב.”

“אתה מאוד דיאלקטי,” חייך צביקה.

“גירסה⁻דינקותא, צביקה, ואיני מתבייש כלל בכך. והנה הגענו. רי דה ראן ששים ושלוש.”

 

פרק שלישי


עד שקבעו עצמם חוה וצביקה בנוחות בדירתו של שושן ועד שהחליפו רשמים עם ההורים ותכננו את יום⁻המחרת, הגיעה שעת⁻חצות. חוה היתה עייפה מאוד. בלילה הקודם היתה מסיבת⁻הפרידה וכמעט לא עצמו עין. מירושלים יצאו בחמש. כל היום כולו טסו. ההתרגשות ושפעת הרשמים החדשים הוגיעוה גם הן.

“אני מתה לישון,”פיהקה חוה וגררה רגליה לחדר⁻השינה. המיטה הרחבה היתה מוצעת. לא היה לה אלא להשיר מעליה את בגדיה וכבר היא במיטה ועיניה עצומות.

צביקה ישב לשולחן. הוא כתב אל דודו שבליל. אפשר שיבוא לפאריס. יש להסדיר בבירור את עניין התמיכה בחוה. על כך השעין את נסיעתה של חוה אתו. חלק מן הכסף הדרוש להם שם יתנו הוריו בארץ, ואת היתר ימציאו הוריה. הדוד מליל הוא שישלח להם מטבע זר מכאן לארצות⁻הברית. סידור פשוט ובטוח. צביקה חש שראשו מתהפך. אלף מחשבות היו דוחקות עצמן למוחו, מטלטלות אותו ואינן מניחות לו. רגע עלתה בו איבה איומה כלפי משה. כיצד בא וכרך עצמו על חייו. אפילו עכשיו איני בטוח מפני הכשתו. טוב שחוה אינה יודעת, אלא שיום אחד עלולה היא לצאת לרחוב ולראותו בא מולה. מה יהיה אז? בשניהם תלוי הדבר, ובשניהם אינו בטוח. עכשיו שוב אינו יודע איזה שד הסיתו לשאתה לאשה. אם אמנם עד כדי כך אהבתי את משה, צריך הייתי להמתין לפחות עד שאדע, שאין משה רוצה בה, שאין חוה רוצה בו. אלא שכל זה אינו מענייני. אני רוצה בה. והיא אוהבת אותי. אין היא מזכירה כלל את משה. לפתע התעוררה בצביקה תשוקה אליה, לאחוז בה ולדעת שאכן שלו היא. הניח את המכתב ופסע לחדר⁻השינה.

חוה שמעה אותו בבואו. כששכבה נדמה היה לה, שרק ייגע ראשה במיטה הרכה ומיד תירדם.

אלא שעכשיו שוב אין השינה באה עליה. הכל מרקד ועובר במוחה. מראות, שבשעה שנקלטו לא נתנה דעתה עליהם, עולים עכשיו שקופים וברורים. עקבה של איטליה, המפרץ העגול. במהירות הם קרבים להרים הצהובים. הנה דרך עולה ומתפתלת בהר. מכונית אחת זוחלת עליו כחיפושית. ועמק. רצועה דקה דוהרת בתוכו. אפשר פלג הוא – ואפשר נהר. מפרץ נאפולי – רגלו השמאלית משתלחת החוצה, אל הים, כסרגל של מתכת. עיר גולשת אל הים. ומסלול לבן וגדול בריביירה. עננים לבנים כצמר⁻גפן מרוט תלויים ועומדים בין צוקי האלפים, כמו תמונה בסרט של וולט דיסני. והנה קצב שבור זה – צביקה מדדה בחדר, צולע על רגלו הקצרה. בעיניים עצומות רואה היא גם זאת – כבר פשט מעילו והוא משחרר צווארו מן העניבה הירוקה. כבר תלה כותונתו על מסעד הכיסא. הגופייה הדוקה לגופו. כתפיו מקושתות כלפי פנים וחזהו קעור. זרועותיו לבנות ודקות. מין תמיהה גדולה עלתה בה. מין הרגשה של בחילה. מה אנחנו עושים כאן יחד, בחדר אחד – – –

־־־־־־־־־־־־

בחדר אחר, החדר שלה, בסופו של אותו חורף קודר ובודד. החדר מטרף בשקטו. השכונה, שכונת האמידים, עומדת, כתמיד, על בהונותיה. אבא ואמא אינם בבית. החדר, שכה גאה היתה בו, השטיח המזרחי האדמדם, כד הנחושת הרקועה, השרפרפים הנמוכים, הכריות הרקומות, הכול מעורר בה עכשיו פחד, ממלא אותה חימה. וכי מה, כל ימי אשב פה ואספוד למשה? רק בת עשרים⁻ושלוש וכבר הכול כאן מלחשים בגבי: הה, מסכנה זו, משה וולף, הסופר הצעיר, הסתובב אתה שנתיים⁻שלוש, ולסוף נמאסה עליו, עזבה וברח. למה אינך⁻יוצאת, חוה? יש לנו מסיבה הערב, אנא בואי! יש לי כרטיס מיותר לתזמורת, אוללי את רוצה להצטרף? ומדוע לא אינשא לצביקה, שואלת היא את עצמה בפעם האלף, מדוע לא לקבל את הצעתו?!… צביקה הגון מכולם, אינו מעמיד פנים, יודע שאינני אוהבת אותו. ובכלל, מה זאת אותה אהבה, שהלעיטו אותי בה כל הרומנים האידיוטיים שבלעתי? ואולי צודקת אמא, ואהבה היא בראש⁻ובראשונה כבוד הדדי, חיבה, נכונות להיות עם הזולת… אהבה, טוענת אמא, היא התרגשות חולפת, ואילו לחיות – לחיות תצטרכי עם אותו אדם כל ימים. צביקה הוא בחור חביב, פיקח. אפילו משה היה מרכין ראשו לפניו מקשיב לו כתלמיד לרבו. עם צביקה יהיו חייך מלאי עניין, יפים – – –

־־־־־־־־־־־

“אינך ישנה?” לחש כשבא ושכב לצדה. את כתפה חפן בכפו.

“לא.” בחשיכה חשה במגע הרפוי, הרך, של אצבעותיו. בכל כוחה התאמצה לדחוק מעליה נמלים רוחשות.

“חוה… אני אוהב אותך, חוה.” שפתיו נגעו בצווארה.לא נעה. ידיו נלפתו סביב בסיס גופה. שיקע פניו בחזה, והיה מטביע בו נשיקות. רגע כמעט דחתה אותו בשתי ידיה – בפחד, בסלידה, כאילו פעם ראשונה היא זו להם – אלא שלא קמה בה רוח. שלחה את שמאלה ובאצבעותיה היתה מחליקה, קלות, רכות, בעיניים עצומות, על עורפו. בדמיונה חזרה והיתה באותו ערב חמים, יום שחרורו של משה מהצבא.

־־־־־־־־־־־־־

עמוד כאן, רגע – אמרה בצאתם את בית הוריה. – כך, קרוב לפנס, באור. תן לי לראות עוד פעם איך אתה נראה בבגדי אזרח.

זאת לא פעם ראשונה, – התגרה בה משה. – כבר ראית.

מתי?

כשביקרת אצלנו, בחופש הגדול, לבשתי אותם בגדים שבתיים עצמם, מכנסיים אפורים וחולצה לבנה.

אז לא רימו אותי הבגדים. עכשיו זה אחרת. היום אתה ממש, ממש, אזרח.

ואיך? מה ההתרשמות?

שאתה חבוב. תן נשיקה, מהר! – חבוקים היו יורדים ברחוב הרדום אל הגבעות הקרוחות הנושקות בעיר. – אני רוצה אותך, אזרח.

את בטוחה?

מאה אחוז.

אבל עכשיו, חוה, זה יהיה אחרת. עלינו לאהוב אהבה של שלום, ממושכת, מיום ליום, בלי פחדים, בלי דאגה, בלי מתיחוּת… לא תשתעממי להיות כך יחד שבועות, חודשים?…

שנים, משה. כמה חיכיתי ליום הזה. לפעמים היה בא ללבי פחד, שמא לעולם לא נגיע לסופה של המלחמה. והנה – הגענו, והיום אנחנו מתחילים.

גם בי מתנגנת היום, כל היום, אותה מלה – מתחילים, מתחילים… אני משתגע להתחיל. אלף תוכניות משתוללות בתוכי. ללמוד. לקרוא. לכתוב.

מתי יוצא הספר?

בקרוב. בעוד חודש⁻חודשיים.

זה כבר משהו, אישי הסופר.

זה אפס. סיפורים אלה הם רק פתיחה. אני רוצה להספיק כל⁻כך הרבה, שלפעמים אני ממש חש את הזמן הניגר מבין אצבעותי. אינני מצליח לעצור אותו, ואני רץ אחריו, מדדה כמו נכה, זוחל ולא מספיק. אוה, אני אעבוד!… אבל עלייך, מסכנה, עלייך מה יהיה?

אשב ואביט בך, – צחקה. אהבתה היתה גועשת, עד אין גבול.

ולא תשתעממי?

אה! זה תלוי בך!

ואם כן תשתעממי?

אמצא לי מישהו מעניין יותר.

אבל אני זקוק לך! – והיה משהו ילדותי ונפחד באמת בקריאתו. לרגע ניטל כל ההומור מן השיחה. בכל לבו אמר: – בלעדייך לא יהיה לעבודתי כל טעם.

זו סתם רומנטיקה. איזה צורך יהיה לך בי בחדר מלא ספרים לקריאה ונייר לכתיבה?

כל זה, חוה, תאמיני לי, לא שווה כלום בלעדייך. אילולא את, לא הייתי מוצא בי, אחרי כל השנים האלה, כוח להתחיל מן ההתחלה.

באמת? – צחקה, מסווה את התרגשותה.

באמת ובתמים.

אם עתידו של כשרון ספרותי גדול תלוי כולו בי, עלי לשוב ולעיין בדבר. למען הספרות והמולדת אני מוכנה לכול. בוא נחפש מזבח…

מהלכים היו לרגלי גבעה זרועת משטחי⁻אבן לבנים. הכול התכיל, התרכך באווירו של יום הקיץ הדועך. את גופה לופת היה משה בזרועותיו הגדולות ואת לחיו מרכין היה אל שערה, מתחכך בו.

הביטי במציבות הלבנות, הטבועות בטרישה. רק לפני שנה היתה כאן מלחמה. הנה הבית הזה ההרוס שעל הגבעה,כאן היתה עמדת צליפה ערבית. – הוא משכה אחריו מן הדרך במעלה הגבעה, בין הסלעים. – וכמה שקט כאן הכול היום, ושנינו כאן,חזרנו, שימי ידך על האבן הזאת, חוה. נפלא לשבת כאן, בהרים, ואין מהם פחד. הכול שלך. על כל גבעה יכול אתה לספר כיצד נעשתה שלך.

השתרעו על לוח⁻אבן. כל חומו של יום⁻הקיץ הארוך היה אצור בה. אלפי שנות מים ורוח החליקוה וליטשוה.

יש לך שיער נהדר, – לחש משה לתוך שׂערה.

זה כל מה שסופר דגול מצליח להביע באוזני אהובתו בלילה שכזה?

זה המון, נורא הרבה. עד עכשיו דימיתי תמיד את שׂיערך אחרת – אניצי שׂיער קשים, אפורים, מעופרים.

איזה תיאור מנובז! – קראה, סנטרה מתחכך בלחיו וידה מתחת לעורפו. מתי היה לי שיער כזה?

אז, בלילה, כשחבשת אותי. היה יפה אז, לעזאזל!

אה, זה היה יום…

איך רבצת שעות על המזרן המטונף, משגיחה עלינו, עינייך מתות לישון –

ואתה היית חיוור כמו החומה בליל⁻הירח ההוא. נוסף לכול היתה לך שרטת מכוערת לאורך הלחי הימנית.

השמאלית. זה כשהשתחלתי מתחת לתיל. טיפלת בי כאילו היא, לא הכדור בירך, היתה פצעי העיקרי.

ואתה – שכבת, הסיגרייה בפה, תוקע בי מין עיניים משונות. פחדתי שמא תזוז…

אני רואה את החדר בימין⁻משה כאילו ברגע זה יצאתי מתוכו: תקרה שחורה וקמרונית, שקי⁻החול בחלונות הצרים, המסורגים. על קיר קלוף⁻טיח, מאובקת ושבורת⁻זכוכית, תמונתו של איזשהו סבא, מגבעת עגולה, זקָן מפולש. והארון המגולף, שהובא לשם מארץ רחוקה, ממאה אחרת. ורגלייך בבטלדרס האוסטרלי המהוּה, בנעליים האדומות. רגע עברה בי אפילו מחשבה, שנפלא להיפצע ולהרגיש שלמישהי כמוך אכפת הדבר –

שמע, משה, את האח בבית⁻החולים וואלַאך אתה זוכר?

זה השמן, בפיאות התחובות לו מאחורי אוזניו? בכל פעם שבאת וישבת ליד מיטתי, היה ממש טורף אותך בעיניים –

ואת הפצוע ההוא אתה זוכר, זה שעל שבריו הפתוחים קבעו את רגליו בגבס, והצחנה מלאה את כל חללו של החדר? – – –

־־־־־־־־־־־־

“את אוהבת אותי?” חזר צביקה ושאל. בחושך הצטייר לה קולו תלוי בקורים דקיקים, הססן, רוטט, נפחד.

“כן,” השיבה.


 

פרק רביעי

מאליו מסתבר שמצאו את משה. מתוך שחיפשוהו, מצאוהו. כפרפר אל האש, אמר צביקה בלבו. אלא שעד אז עברו ימים ארוכים, שבמהלכם לא עלה שמו אפילו פעם אחת ולא דיברו אלא בגדולתו של הכרך. בימים הראשונים לא הרפו מהם ההורים, ואת כל שערותיהם ואת כל כשרונם שיקעו באמצעות ותחבולות איך לא להשאיר להם רגע פנוי אחד. לכל מוזיאון, לכל כנסייה ששם לה, לכל תיאטרון ששמץ תהילה דבק בו, גררו ומשכו את בתם וחתנם.

בין מה שראו בלילה, בבואם, לבין מה שראו ביום – לא היה ולא כלום. בלילה – המסתורין, האגדה. ביום – פלאי⁻פלאים. מן הלילה הראשון לא נשאר בזיכרונם אלא מראה פינה אחת, אולם גדול, המולת אנשים רבים, עגלות⁻יד עמוסות מזוודות, קול לשון זרה, פנסי⁻רחוב מטילים אורם על בניינים תמוהים. הכול מוגזם, מעוות. זהרורים על נהר שחור, זרקור שוטף עמודי⁻ענק. ביום – הלכו לאטם, חזרו ועברו אותם מקומות עצמם, עד שנקבע, בראשם, הכול במקומו.

בבוקר הראשון הרבו להלך ברגל. האקר ואשתו שוב נוהגים מנהג בעלי⁻אחוזה הלוקחים את אורחיהם לסיור⁻ראווה.

“אוי, החן הצרפתי!” חזרה ונאנחה מרת האקר בלכתם לאורך בולבאר סן⁻ז’רמן, ידה שלובה ביד בתה. “זה מה שאין לו בכלל הסבר. בפאריס הכול אחרת. יש חן לבנייני⁻הציבור הגדולים ויש חן לבנייני⁻הדירות הישנים, הסדוקים, המטים לנפול. ועוד אומרים שפאריס שוקעת.. איזה שטויות!”

“אהה,” הכריז האקר, “הנה מראה פאריסאי טיפוסי.”

בקרן הרחוב היה בית⁻קפה גדול, פעור כולו אל החוץ. שולחנות זעירים, קלועי⁻קש, סדורים על המדרכה הרחבה. יריעת⁻בד רחבה, מקצה בית⁻הקפה ועד קצהו, סוככת עליהם. חוה עדיין תמהה על התופעה המשונה – אין רואים אפילו אות עברית אחת… שלטי בתי⁻המסחר, המודעות, והאיסורים להדביקן המוטבעים בצבע שחור על קירות⁻האבן האפורים – הכול בצרפתית… והעוברים⁻ושבים לבושים כולם כאילו שבת היום, לא חאקי, לא מכנסיים קצרים…

“פתוח אל העולם,” המשך האקר להתפאר בפאריס, “בלונדון, למשל, יכול אדם לעבור את העיר לאורכה ולרוחבה ולא יראה חיזיון מרהיב⁻עין כזה. ועכשיו, שימו לב, רק מתחיל בית⁻הקפה להתעורר. פאריסאים אמיתיים ישנים עדיין.”

ופנימו של בית⁻הקפה – מראות לטושות מכסות את הקירות, מיחמי פליז ממורקים ניצבים על דלפק דמוי⁻פרסה – הכול מצוחצח ונוצץ, כמה שונה מרחוב אלנבי, שהכול נדחקים בו אל דוכני הגלידה⁻והגזוז הזרועים לאורכו, הכול נעים על מדרכותיו הצרות ומרפקיהם דרוכים. והאבק היבש והמר בנחיריך. כך תל⁻אביב, השונה מירושלים המהלכת וידיה על גבה, בנחת, מנומנמת, אינה מצפה למאומה.

שעה ארוכה התהלכו כך, מתלהבים מכל מראה, סופגים הכול, עד שמעבר לאחד הגשרים, בהגיחם מתוך איזו סמטה צרה, אפלולית, לא⁻כלומית, מצאו עצמם בצד הנוטרדאם. חומה קודרת וגבוהה, קשתות מזוּותות, הרחק שם, גבוה שם, למעלה. והציפייה. והידיעה, שהנה אתה קרב אל מקום נודע לתהילה. מתוך הסמטה ישר אל כיכר גדולה, מרוצפת כולה אותה אבן גראניט אפורה. על פני הכיכר פזורים אנשים, ולפנים, אל סורג לפני חזית הקתדרלה, נשענים אנשים אחרים – כמה זעירים הם נראים למרגלותיה – ועיניהם בראשי הצריחים הנישאים. להקות תיירים מקיפות במעגלים את מורי⁻הדרך שלהן. חוה הגביהה עיניה עם ידו המונפת של אחד המדריכים. מן הסרט “הגיבן מנוטרדאם” נוצרה אצלה ציפייה למראה חשוב יותר, ותחילה התאכזבה: גוש אבן גולמית. שלושה פתחים מקושתים. ולפתע מתחילה היא לגלות סודות ב“גוש האבן הגולמנית”. אותה שורה ארוכה של פסלי⁻ענק היוצאים מן האבן, קבועים גבוה מעל לקשתות שלושת השערים. והעמודים הדקיקים⁻כביכול שבין פסליהם של מלכי יהודה, ישראל וצרפת. פסעו לאחור, אל מרכז הכיכר. חלון ענק במרומי חזית הקתדרלה. שני צריחים מלבניים, ושוב שורות של עמודים דקיקים, וקשתות מגולפות. והנה החימרות שראתה ב“הגיבן מנוטרדאם”. ושוב קרבים הם אל הבניין, ההולך ונעשה ענקי ורב⁻פנים יותר ויותר. קשתות השערים כולן דמויות מפוסלות. השליחים. מתחת לרגליהם מתגלים שׂעירים, מיני מפלצות משונות. קדושי⁻עליון ושדי⁻שחת. הפּלא– כאותה חידת⁻ציור, שצריך לגלות בין קוויה כמה אנשים מסתרים בענפי⁻האילן – נפרש ומתגלה. אתה הופך את הציור, חזור והפוך, ומכל זווית מתגלית דמות נוספת, קופצת מתוך קווים שלא ציפית למצוא בהם דבר.

לסוף נכנסו לתוך הקתדרלה. “הזמן דוחק,” זירז האקר. “צריך עוד להספיק ולראות.” תחילה האפלולית – צר וגבוה ומיתמר. אנשים מהלכים על בהונותיהם. אורות צבעוניים נוזלים מתוך הוויטראז’ים, מפילים מרבדים על אבני⁻הרצפה. על⁻כורחך נחבא קולך. אי⁻שם, מעל לעמודים הנישאים, בנקודה שאין עיניך מגיעות אליה, צופה מישהו הליכותיך. כל עמוד מגולף כאגודת עמודים⁻דקיקים, כמוהם כנרות החלב שמדליקים המאמינים שם בפינה. הכל במידות⁻ענקים וכמו ידי אשה עיצבוהו.

“אני מתחילה להבין כיצד מעוררת הכנסייה רגשות דתיים,” לחשה חוה. “כל מה שלא סיפרו לנו בתיכון על הסגנון הגותי! אתה נעשה לאפס על רצפת הקתדרלה הזאת.”

צביקה חש אף הוא אותה התפעמות, ורק כדי לא להניח לתבונתו שתיכנע לרגשתו, אמר: “אלא שגם את הנוטרדאם, כמו את האלים כולם, עשה האדם.”

“מה זה משנה? הוא עשה משהו אלוהי, ואל אותו משהו נישאת הנפש.”

“זה מה שחסר אצלנו בארץ,” תרגמה מרת האקר את הדברים ללשונה. “החיים אצלנו כל⁻כך יבשים, חסרים איזה, נו, מוסיקה, קצת⁻קצת ליריקה. הנה,” הורתה באצבעה על זקנה צמוקה, עטוית⁻שחורים, שהיתה קובעת נר ארוך ודק על שפוד של ברזל. "פעם בשבוע היא נכנסת ומוצאת כאן פיצוי⁻מה על סבלהּ.

“בשביל דמי⁻כניסה עלובים כאלה,” אמר צביקה, “לא היה כדאי להשקיע כל⁻כך הרבה עבודה בבניין מפואר כזה.”

“לא תחשוד בי שאני איש דתי,” מסר האקר הצהרה, “אף אין אני זומם לטמטם את ההמונים, כמו שאתם הצעירים נוהגים להטיח, אך האמן לי, יקירי, מוטב שיבואו לכאן משיתנו כספם ביין.”

“זהו, זהו,” תמכה בו מרת האקר בהתלהבות, אם כי בלש⁻קול, מפני כבוד המקום. “החיים הם יותר מכסף. אצלנו לא שומעים אלא על מעשי⁻מרמה, סכסוכים, הפגנות, שביתות, נהרגים על שווה פרוטה. החיים הם יופי, הם קדושה, שמחה. אנשים שכחו ליהנות מהחיים. אצלנו.”

חוה קרצה לצביקה בעינה. לא כדי להעלות שוב אותה גירה הם כאן. בשתיקה הניחו להאקר לחתום: “זהו החן הנפלא של העם הצרפתי. ארצות רבות ראיתי, אך רק הצרפתים יודעים החיים מה הם: לאכול, לאהוב, לשמוח.”

־־־־־־־־־־־־

אותו יום עצמו, לפני ערב, הוליכם האקר לפגישה עם צעיר ארצישראלי.

“נדברנו עם בחור אחד,” אמר, “והוא ישמח להראות לכם מעט את העיר. אתם תרצו לנצל כל רגע, ואילו לנו יקשה להתרוצץ הרבה. גם איזה תענוג זה לבלות כל הזמן בחברת ישישים כמונו.”

“מצוּיין,” אמרה חוה. “מי זה?”

“הוא עובד באגודה לפיתוח התיירות בין ישראל לצרפת. בחור חביב מאוד.”

הבחור שפתח להם את הדלת, חייך כמי שבואם לא בא לו בהפתעה. הוא החווה קידה קלה ורמז להם להיכנס. לגופו הדק, הגבוה, היתה חליפה בהירה, כאין האפר. פניו בהירים וחלקים. עיניו לא גילו יותר משמגַלה צנצנת⁻מים תכולה. על זרתו היתה טבעת⁻זהב ריבועית.

“דייקנו, מה?” לא ויתר האקר על הענקת ציון לעצמו. “נא להכיר את מר קמחי. אחד מצעירינו החביבים והמוכשרים ביותר בפאריס. בתי חוה, ואישהּ – צבי רבינוביץ'. אמש הגיעו מן הארץ.” בסבר פנים רציני ואגב הרכנת⁻ראש טקסית לחץ קמחי את ידו של כל אחד מהם.

“מר האקר,” אמר קמחי לאחר שהחליפו כמה פטפוטי⁻נימוסין, “יכול אתה להפקיד את ילדיך בידי. אעשה כמיטב יכולתי.”

“אני בטוח בכך,” טפח האקר על כתפו, “אך אל נא תראה להם יותר מדי. שלא תקשה עליהם הפרידה. ובכן, ילדים, נתראה באופרה.”

“מה נותנת האופרה הערב?” ביקש קמחי לדעת.

“‘בוריס גודונוב’.”

“יבצוע נפלא, נתן קמחי את הסכמתו. ארבע פעמים הלכתי כאן ל’בוריס גודונוב'.”

“בעיקר המקהלה. המקהלה הרוסית – אין דומה לה!” קראה מרת האקר, נשקה לבתה והלכה לה עם מר האקר.

“ובכן, רק אתמול הגעתם,” אמר קמחי כדי להפר שתיקה שהשתררה, ממתין עד שיישבו חוה וצביקה בכורסות הבהירות. הוא עצמו ישב מעברו האחר של השטיח האדום⁻עמוק. “מה נשמע בארץ?”

“אוכלים פילה,” אמר צביקה.

“עדיין קשה כל⁻כך?” נד קמחי בראשו. הוא קירב את רגליו אל כרעי הכורסה ומשך את מכנסיו. מעל לנעלי⁻הלכּה נחשפו גרביים משיים, גונָם כשל השטיח, אך נוטה יותר לסגול⁻התות. “לנו, בחוץ⁻לארץ, נשמעים הדברים ממש איומים.”

“אמור לי,” בחנה אותו חוה בחון היטב, “מאין אני מכירה אותך?”

“אצלנו מכירים כולם את כולם,” חייך וחזר ודיבר אל צביקה. “אינך מתאר לעצמך איך משפיעות ידיעות אלה עלינו כאן. לא קל בימים אלה להיות ארצישראלי בחוץ⁻לארץ.”

“אתה לא ירושלמי?” שאלה חוה.

“לא. גרתי בה זמן⁻מה, אבל זה היה לפני שנים.”

“תסלח לי,” אמר צביקה זהיר⁻זהיר, “שמעתי שהיושבים כאן לא מתים מגעגועים ארצה.”

"אני מכיר את הסיפורים האלה. האמן לי, אלמלא הריתוק לתפקיד והרגשת⁻החובה, היו רבים קמים וחוזרים מיד. מי שנולד בארץ וגדל בה יתקשה מאוד להסתגל לחיים בגולה. וגם בעניין החיים שאפשר לעשות כאן, האמינו לי, מגזימים. יש לנו הוצאות עצומות. אדם צריך להקפיד על הופעתו, יש הוצאות ייצוג, מסיבות וכולי. וכל אלה בולעים הון תועפות.

“ואולי בצבא נפגשנו?” המשיכה חוה בשלה. הבחור הזה מוכר לה ממקום כלשהו.

“לא. הייתי מרותק לתפקיד מסוים בחוץ⁻לארץ.”

“מדבריך,” אמר צביקה, “יוצא שכל אחד מכם כאן מת לעזוב את העיר הנפלאה הזאת ולחזור לארץ. עד כדי כך אין פאריס מושכת?”

“חס וחלילה. עיר מעניינת. נהדרת. אדם יכול לחיות בה חיים שלמים ולגלות עוד דברים חדשים. אבל – זו לא מולדת. אגב, מאחר שהגענו לשאלה זו, אולי תאמרו לי אתם מה הייתם רוצים לראות?”

"אתה המומחה. מקומות, אה, מיוחדים, אופייניים, אתה יודע –

"יש נַייט⁻קלַאבּים, שַאנסוֹניֶירות, תיאטרונים. על המפורסמים שמעתם ודאי כבר בארץ. אגב, בארצישראלים פה אתם מעוניינים? יש ברוך השם קולוניה לא קטנה. אמנם –

“זו העונה המתה,” חזרה חוה על מה שאמרו להם שוב ושוב.

“לא עד כדי כך. לכל ישראלי למינהו – המרכז שלו. בקפה דֶ⁻לַ⁻פֶה, למשל, יושבים אנשים סולידים, כן, סוחרים, למשל. מכאן נקבעת לא מעט כלכלת הארץ.”

“שְׁוַוארצע גֵעשֶעפטן?”

“קשה לומר. עסקים. לעומת זאת, ציָירים, סופרים, פלמ”חניקים, מסתובבים בעיקר בריב גוֹש – גם בסַן זֶ’רמֶן וגם במוֹנפארנאס – רַאספַאיי. אם אתם מחפשים מישהו מהדור שלנו, זאת אומרת, מהחברים שלכם, לשם לכו." מכיס מקטורנו הוציא קמחי חפיסה כחולה ושלה מתוכה סיגרייה. "אגב, אני עצמי מכיר כאן כמה בחורים שלמדו בירושלים – החדר המוארך שהאור הבא לחלונו מן הבולוואר רך וענוג כאקווארל, נהפך בבת⁻אחת לדממה מתוחה וקרה. קמחי חיכה, שיקראו חברים בשמם, אלא שחוה וצביקה החרישו וכמו התאבנו. משה, משה, משה, חזר ונלחש השם במוחה של חוה. כל היום כולו מילאה אותה רק עיר זו ומראותיה הרדופים זה את זה. עכשיו שוב התחדשה התפעמות לב, שב והציפה הכול בחטף, כשבר⁻ענן. כלאה נשימתה, מתפללת שמעצמו ימנה קמחי את שמות מוֹדעיו, הסטודנטים הירושלמים לשעבר. הן אינה יכולה לשאול, ישר: אתה מכיר אחד משה וולף? צביקה יושב ופניו הדקים והלבנים שלווים כמו לא שמע כלל מה אמר קמחי. אך אולי שוב אין משה מעסיקו. הוא אבד ואיננו, ועם נסיעתו כמו נגולה אבן מעל לבו של צביקה. רק שאַת תישארי שלו, רק זה מעניין אותו. לא מתוך רעות נושא אדם לאשה את חברתו של רעו. די לראות איך הוא מסיר בשלווה את משקפיו, נושף על העדשות וממרקן בממחטתו, כאילו על איזו מסעדה סינית אקסוטית סיפר קמחי, לא על מי שאחד מהם הוא משה וולף.

“את וולפסון,” אמר קמחי, כמו מתוך איזה זדון, לרמז שידוע לו היטב גם על וולפסון גם על וולף. ומשלא ראה תגובה בפני השניים שנתן בו סימן. “לומד כאן היסטוריה של האמנות. לא?! ואת שוקי שווארץ? אתה מוכרח להכיר אותו. לפני המלחמה היה גם הוא במדעי הטבע. עכשיו הוא גומר כאן רפואה.”

“לא זוכר,” אמר צביקה וקולו ניחר. שיאמר, שידבר, שימנע את כל השמות ויגיע אל משה וסוף למריטת⁻העצבים. זו תהיה זוועה – שנקום ונלך שנינו אל משה. לא, גם את זה אני לא מכיר. גם לא את ההוא. אותו כן, אבל הנוד הזה לא שווה, שנקדיש לו אפילו שעה של פאריס, גם אם אני מעמיד פנים שמחות למען קמחי. פניה של חוה אף הם אינם מסתירים את מתיחותה. עיניה הייניות, המלוכסנות, כמו הצהיבו מרגע שהחל קמחי במשחק השמות.

“זהו,” סיים. “יותר אני לא מכיר, מסתבר, שאתם הזוג היחיד בארץ, שחבריהם הטובים ביותר אינם בפאריס. לא חשוב. נטייל לנו סתם. אולי נלך לסביבת סן⁻ז’רמן⁻ד⁻פרה.”

“האקזיסטנציאליסטים?” אמר צביקה.

“הנה, אתם כבר מתמצאים! אז החלטנו: זו תהיה מטרתנו הראשונה. מחר?” קמחי חייך. כל נימוסיותו המעומלנת התפוגגה והוא נעשה גם חביב גם צעיר יותר. ובבת⁻אחת ראתה חוה את יעקב מלר, מהכיתה המקבילה לזו של נעמן. הבן של מלר מחנות האריגים. אוי, הבזוי הזה! עכשיו היא נזכרת בכל הסיפור: מיד אחרי בחינות⁻הבגרות הסתלק לו מהארץ כדי לא לצאת לשנת⁻שירות. איך השתנה! איפה קנה את כל הגינונים האלה, אלוהים?! כמה שנים עברו מאז?

"אז מה אתה אומר על הפרצוף הנתעב הזה?! אמרה חוה לצביקה כשסיימה לספר לו את כל הידוע לה על יעקב מלר. “אפילו יום אחד לא שירת. אמציא סיפור מתחת לאדמה ובלבד שלא לראות אותו יותר. נעמן היה מתפוצץ אילו שמע את מי הביא לנו אבא.”

“מה זה משנה,” אמר צביקה. “הזקנים יפחדו להניח לנו להסתובב כאן לבדנו. ימצאו לנו אחר, שיהיה ודאי כמוהו.” צביקה ידע היטב, שלא זה הוא נימוקו האמיתי. על האקר יכולים הם להערים על⁻נקלה, ובעצה אחת עם אותו קמחי עצמו. אלא שלהסתובב לבדו עם חוה בעיר הזאת לא היה רוצה. כאילו בשלושה מתמעטת הסכנה, שייתקלו במפתיע במשה. ואולי נכון יותר, שידברו על כך בגלוי – וישוטטו הם שניהם לבדם בסביבה שמכתבו של משה נשלח ממנה, אולי פשוט ישאלו ארצישראלים על משה וולף, שהוא כלל לא אלמוני בין קוראי הסיפורים שבדור. הרי איננו יכולים להיות עד כדי כך נבזים. לא אתה, שהכול, הכול היית מוכן לעשות למען הטוב בחברים שהיה לך מעודך. ואם נגזר על חוה שתלך אליו, הרפה ממנה, ואת משה אתה חייב, גם אתה, מוכרח לראות.

“לא מעניין אותי. אינני הולכת להטיף לו מוסר. לא רוצה ללמד אותו. רק את פרצופו אינני רוצה לראות.”

“כרצונך, את הפגישה של מחר כבר לא נעים לבטל. במהלך הערב נמצא דרך להוריד אותו מעלינו.”

־־־־־־־־־־־

בשעות היום הוסיפו לטייל בחברת ההורים. כך בימים הראשונים, בסיורי⁻הבזק. האקר היה כמי שהפשיר בו משהו ואת חצי⁻שנותיו השיל מעליו. גופו הכבד היה בחליפה כחולה, רחבת⁻דשים. את מגבעת⁻הלבד היה שומט לאחור, או מסיר, מגלה את שערו השופע, הגלי, שרובו כבר הכסיף. כרסו הקטנה כאילו התמוססה בפאריס. אפו המוצק, הקצר, היה מוגבה ולחייו המרופדות מחייכות בעד עיניו האפורות⁻שקופות. הבעה כזאת, שיערה חוה, היתה לו בוודאי בנעוריו המופלאים, אותם ימים שכה אהב לספר עליהם, כשהיה סולל כבישים בארץ. אביה שבה את לבה בזה, שאיש טרוד כמוהו, שבמסעותיו לחוץ⁻לארץ מוטלים עליו עשרות עניינים נכבדים הטעונים טיפול, מקדיש להם שעות ארוכות יום אחר יום. זה היה ניסיון חדש, והיא חשה שלא רק על מה שלא התפנה לו בעבר מבקש הוא לפצות את בתו, כי אם גם כאילו למלא אותה בחיבה ערב המסע לאמריקה, כחושש מפני משהו. מזרז היה את כולם, מדרבנם, לסאקר⁻קר עלו ברגל מתחנת המטרו, עלו לאט, משום שאצל צביקה, למרות שהשתדל שלא לפגר ולא לעכב את האחרים, הסתמנה עייפות. וגם האם לא היתה רגילה בהליכות ממושכות כאלה. אלא שהיום השתכרה גם היא מהכנסייה המחייכת בכיפות לבנות מתחת לשמים בהירים. התעקשה לטפס ולעלות עד אשר עמדו נשענים אל מעקה⁻האבן שלרגלי הקתדרלה, ולפניהם, למטה, כמו מתחת להינומה תכלכלה, שחוטי⁻עשן מסתלסלים ועולים מעליה, משתרעת עיר⁻האדירים. האקר הצביע על האתרים השונים וקרא בשמותיהם, וכבר, בתוך ימים אחדים, אינם עוד רק שמות. מתוך מרחבי האפור והשחור של פאריס האינסופית עלו בניינים ומגדלים ומצבות⁻זיכרון, אם בכיפה מוזהבת, אם בצריחַ מלבני או בחוד⁻חנית הננעץ בריק החלבי. לפתע חשה חוה מדקרות⁻כאב – התחוור לה, שכל חייה עד עתה היו דלים ועלובים. אותה ארץ זעירה, שכל כולה חול וסלעים ומלחמות וגיבובי⁻בתים, שרחובות צרים ומאובקים דחוקים ביניהם. צר היה להיפרד מן המראה הזה, שרגלי הסאקר⁻קר, כאילו ברדתה ישובו ויינעלו כל הרקיעים שנפתחו לפניה.

־־־־־־־־־־־־

כל מה שאפשר לראות הראה להם האקר בארבעה ימים. ביום החמישי עייף. גם שיער, כי כבר היה עליהם לטורח.

“אנחנו מגזימים,” אמר למרת האקר. “יושבים להם על הראש מבוקר עד ערב. מכל התנהגותה של חוה אני משוכנע, ששכחה את משה ואינה נותנת עליו עוד את דעתה.”

“אני מציעה לעצמנו להיזהר מאוד. תמיד ידעה להסתיר היטב את רגשותיה.”

"אין לזה שחר, אם תשאלי אותי. ומלבד זאת, הלוא הם זוג צעיר, ואנחנו לא מאפשרים להם להישאר שעה אחת עם עצמם. הנה רצו למוזיאון לאמנות מודרנית. אני לא מסוגל להסתובב שם יום שלם, לעבור מתמונה לתמונה, מקשקוש לקשקוש! אין לי לזה לא סבלנות ולא יותר זמן פנוי. אני פה בעבודה, כביכול. וגם אַת, ההליכה הזאת תתנקם בבריאותך.

הזכרת בריאותה העכירה את רוחה. ולא רק רגליה התנפחו וכולה עייפה מההליכות האינסופיות שוטטות זו ברחובות פאריס אינה לטעמה. בפאריס היא רוצה אוֹפֶּרה. חברותיה אמרו לה, שאל לה להחמיץ את “כרמן”, ואם ישחק מזלה, את “אגם הברבורים”, להרחיב את הלב בבתי⁻המסחר המסחררים, ה“גאלרי לאפאייט” וה“סאמאריטן”, אבל סתם ריצה מטורפת, מבולבאר לבולבאר, מכנסייה לכנסייה, ממוזיאון למוזיאון, מבוקר עד ערב…

וכך, למרות מה שהיא עצמה הזהירה מפניו את בעלה, מיהרה להסכים, שאת חוה ואת צביקה לא יקחו אתם אלא לאופרה הגדולה ואולי עוד פעם⁻פעמיים לסיורים מיוחדים, לוורסַאיי, אולי לפוֹנטֶנבלו, כדי ששהותם בפאריס תיהפך לחוויה שתחזק את נישואיהם.

הפיקוח האחר, בערבים, הוסר כבר בערב השני. אמרו לקמחי, שמאוד לא נעים להם להטרידו, חיברו איזה תירוץ, שיקל גם עליו את ההשתחררות מתפקיד המלווה בלא חשש מפני נזק, שמלה רעה של האקר באוזני הממונים עליו תמיט על הקאריירה שלו. פעמים אחדות השמיעה באוזניו את שמו של נעמן אחיה, כרמז עקיף שהיא מכירה היטב את הפרק המסוים ההוא בתולדות⁻חייו וכך החישה השגת הסכמה אילמת⁻למחצה, שבערבים הבאים יניחם לנפשם, אבל בלא ידיעתו של האקר. “אבא,” טוותה חוה עוד שקר לבן, “הוא איש לא בריא, וההליכה הממושכת הזאת אסורה עליו. אך הוא פוחד שנלך לאיבוד. אם ייוודע לו, שאנחנו מטיילים בעיר לבדנו, יתעקש להשגיח עלינו…”

ואולם, גם באותו ערב יחיד בהדרכת קמחי, התרחש דבר משונה, משהו שעתיד היה להישָנות גם בערבים הבאים. מה שהשכיחו הימים, שבו הערבים והזכירו. מה“מטרו” היו יוצאים ערב⁻ערב באותה תחנה עצמה, צועדים במנהרות, מטפסים במדרגות אל הרחוב המרובץ אורות צבעוניים, וערב⁻ערב – שפתיה מחייכות אל צביקה ועיניה מחפשות את משה – חזרה אותה הזיה עצמה. והרי אני לא רוצָה לראות אותו יותר. אנחנו גמרנו. ואפילו אראה אותו, לא אגש אליו, אומרת היתה בלבה שוב ושוב, מצפה בכל רגע לפנים הזכורים, שייבדלו מתוך זרם⁻האדם, יתגלו ממש כאן, ישר מולה. כך היה בערב, כשהוליכם קמחי לאורך סן⁻ז’רמן, לעבר בתי⁻הקפה הנודעים וכיכר ה“אודיאון”. “משה!” צעקה כמעט ממש, בקול, השתלחה כמעט כמו מקשת דרוכה לעבר בחור גבוה, שצווארון אדרת⁻המלחים הקצרה שעליו זקופה, מכסה את אוזניו ומצילה על פניו. לא, לא הוא, ראתה, כשעבר ממש על פניהם. את זרועה שחררה מאחיזתו האוהבת והנתמכת של צביקה, שלא יעבור אל אצבעותיו זרם⁻ההתרגשות שדרך את גופה. צביקה לא הבחין בכלום, וגם על היחלצותה מאחיזתו התנצל הוא. ראשו הבּהיר מוטה היה כרגיל מעט הצדה, כמו לקיים איזה שיווי⁻משקל, וצעדיו הקצרים בָּאו להצניע ככל האפשר את צליעתו. בלבה התביישה חוה על שבחביונו אינה חדלה לבגוד בצביקה ולרמות אותו. אין הוא אלא קורבנה של רשעותך. את אינך מתאווה אלא למשה, למשה, שיהיה, שיבוא, כמו שהוא, כמו שהיה ביום ההוא, בצאתו מאולם הבחינות ועל פניו חיוך של מנצח – – –

־־־־־־־־־־־

משה, לאן אתה רץ? – קראה חוה ממקומה, ליד שער “טרה סאנטה” – קולה הפתיעו, והוא ער, מחפש מאין הגיע.

אַת?! מה אַת עושה כאן?!

חיכיתי לך. נו, איך היה?

שום דבר. שטויות. כלומר, נפלא! – במבוכה חייך, אחז בזרועה והוליכה החוצה, לרחוב. – בואי, נצא. אני קצת מבולבל. תארי לעצמך – לשבת שלוש שעות רצופות ולכתוב, במכה אחת, שנים⁻עשר גיליונות ארוכים וצפופים של עובדות, עובדות, עובדות.

היה כמו אתמול?

לא יודע. חושב שכן. פשוט קשה לי להאמין, שזו כבר בחינת⁻הגמר, שכל⁻כך קלה היתה, שכל זה מאחרי.

ומי טען כל הזמן שתצליח, תודה?! מי אמר שאתה סתם ממרר את חיי ואת חייך שלך, ושאת האוניברסיטה תעבור בריקוד, מי?! התרגשת, חביבי?

עוד אמש ישבתי ועברתי על ערימות הרשימות, והיתה לי הרגשה, ששכחתי הכול. החומר, כשהוא לעצמו, נראה לי פתאום קשה ומסובך פי אלף מכפי שהוא באמת. פרופסור גֶלנֶר קפדן נורא, פרוסי עד מח⁻עצמותיו, ופה, בראש שלי, ריק. עד שקיבלתי לידי את שאלון⁻הבחינה, זחלו הרגעים כדורות שלמים, יותר גרוע ממלחמה.

ואתם קוראים לעצמכם גברים!

הסתכלו עליה, על הגיבורה! כולנו העמדנו כמובן פנים, שלא אכפת לנו, אבל – האמת – הייתי בטוח, שלא יעלה בידי לחבר משפט שלם אחד. ופתאום, כמו מאליו, התחיל הכול להיכתב. עד היום לא האמנתי, שלתוך הגולגולת הזאת אכן נדחס גבב כזה של פרשות היסטוריות, תעודות, שמות, תאריכים. השאלה הראשונה, למשל, המהפכה הצרפתית והיהודים –מיראבו, גריגואר, כְּרִיסְטְיַאן דום, נפתלי הרץ סֶרף⁻בֶּר, היהודים הספרדים, אלזאס, שמונים⁻ותשע, תשעים⁻ואחת, תשעים⁻ושלוש, הפקודה המחפירה… מה אני מבלבל לך את הראש, חוה’לה? חיכית לי כאן הרבה זמן? מה פתאום באת?

מתוך שעמום.

זה הכול?! – כמו תמיד, מצפה הוא לליטוף, לפינוק, אין קל מלהעכיר את רוחו. ואילו חוה, כרגיל, אינה מרסנת דחף מרושע זה שבתוכה, מקניטה, מתחכמת:

לא, אהובי, אישון⁻עיני, כל הלילה נדדה שנתי. ועם הנץ החמה, כאיילה שלוחה נשאתי רגלי לטֶרָה סַאנטָה, עטרת ראשי!

אַת אמנם מנסה למתוח אותי, – התגרה עכשיו משה בה – אבל, עובדה: את כאן! אני, למשל, לא הייתי עומד כמו אידיוט ליד השער ומחכה לך.

מי שלא מכיר את משה וולף! – ואת קריאתה ליוותה חוה בצהלה סוסית רמה: – היו⁻היו⁻היו⁻ היו! הן אם יום אחד לא אשחר את פני אדוני המלך, וכבר מבעתת אותו רוח⁻הנכאים!

נדמה לך! אם כי, מצד שני, – קרובים לבית ההאקרים היו, בסמטה מוצלת וריקה, ומשה דחקה אל בין גדר⁻אבנים גבוהה ואחד האורנים וכיסה אותה כולה בגופו הגדול, – לצברים, ידוע לי, אסור להיות סנטימנטאליים. והם לא יודעים, גם זה ידוע, מה זאת אהבה. ואני אומר לך: את רעה, חוה’לה, מכשפה מפונקת ומרושעת, ואני אוהב אותך.

אני רעה?! זה מה שאתה באמת חושב עלי? – ומעבר להקנטות האהבים החתוליות, חשה בשָׂרֶטת⁻ממש ששׂרטה בה הערת⁻אגב זו, שכמו אמת שלמה שבלבו של משה נחשפה בה.

מ’זה חשוב, יפתי? העיקר, שאני אוהב אותך עזה כמוות אהבתי, חוה’לה. ואני יודע גם מה כבד החוב שאני חב לך: אילולא את, לא הייתי עובר בשום פנים ואופן את מסלול⁻המכשולים הזה. איזה טירוף היו שלוש השנים האלה! אז איך חוגגים את המאורע? מה עושים הערב?

סוף⁻סוף אמרת דבר של טעם. אם אין לך שום ספר לקרוא ושום סיפור לכתוב, אתה מוזמן למסיבה.

מסיבה?!

הפתעה קטנה. הכול כבר מסודר. בהזדמנות זו תכיר גם כמה בריות חדשות, יש בעיר עוד סופרים ומשוררים צעירים, שכדאי שייווצר איזה קשר בינך לבינם ותחדל להסתובב כאן כפרא⁻מדבר. בין השאר הזמנתי את קיכלי, את ירדני. יהיה גם צביקה. עוד כמה חברים טובים.

כמו שאמר אותו נואם בכ' תמוז, בהזדמנות זו שהרצל מת…

לא, תודה, מאוד. רק שלא חשבתי, שנשמח ברוב⁻עם.

מה חשבת?

על שנינו חשבתי. אולי גם על צביקה. לי זה מספיק.

אתי, אני מקווה, עוד תיפגש הרבה. אבל הבטחת לי, בהן⁻צדקך, שאחרי שתסיים סוף⁻סוף את בחינת⁻הגמר האחרונה, תצא מעט מהספרים, תתחיל לחזור אל בין הבריות. כל החברים מוזמנים, וכולם יתייצבו. גם אתה.

את חיוכו המפויס בשעה ההיא, בסמטה הצרה שברחביה, בצאתו מנצח מן המבחן הגדול, שבו תלה הוא את כל עתידו, שמפניו כה חרדו שניהם, דימתה חוה לראות בערב ההוא לפני ה“דו מָאגוֹ”, כשמתוך ההמון הזדקר הצווארון הזקוף של אדרת⁻המלחים השחורה ולרגע היתה בטוחה, שאת משה היא רואה – – –

־־־־־־־־־־־־־

בתוך כמה ימים לבואם לפאריס, החל להתארגן במוחם אותו תוהו⁻ובוהו, הכרך הענק, וכבר למדו למצוא את דרכם בין תחנות ה“מטרו” וברחובות ממעל. הם החלו להבדיל בין הגדה הימנית לשמאלית ובין בולבאר לבולבאר. בעיקר סובבים היו בגדה השמאלית, בין בולבאר מונפארנָס לבולבאר סַן⁻ז’רמן, מוצאים עצמם שוב ושוב צועדים בבולבאר סן מישל, הסורבון, רי⁻דֶז⁻אֶקוֹל וחזרה לסן⁻ז’רמן ולסֵינָה. כבר למדו להכיר את כל מקומות התכנסותם של לובשי⁻השחורים שבקרבת סן⁻ז’רמן ד⁻פרה, אלה המכריזים על עצמים כאקזיסטנציאליסטים. כבר לגלגו על כל מיני הלבוש⁻וההילוך שברחובות אלה, בני אפריקה השחורה והודו⁻סין הצרפתית ואמריקנים צעירים מתהדרים ביחפנותם ושוודיות וארגנטינים, חיוך של התנשאות ובוז מרחף על שפתותיהם בכל פעם שהציצו לאחד מכל אותם “מעָרות” ומאוּרות ומועדוני חשפנות וסתם בתי⁻קפה, ולמחרת שבים וסובבים בעקשנות באותם מקומות עצמם, מן ה“דו מאגו” של סן⁻ז’רמן ועד לציבור בתי⁻הקפה המתגלה בעלותם מתחנת וַאוֶוין, בצומת מוֹנפַּרנַאס⁻רַאספַאיי, מציצים ל“דום”, יושבים ב“סַלֶקֶט”, אולי אפילו לבו של כל אחד משניהם אינו מגלה לפיו את מי בעצם אינם מחפשים, אבל מקווים להיתקל בו כאילו במקרה. וכבר עברה יותר ממחצית הזמן,והוא איננו. לשאול עליו, פשוט, לא העזה חוה, לא העז צביקה, מחשש מפני מה שתגלה השאלה לבן⁻הזוג.

וכך עד ללילה התשיעי בפאריס.

 

פרק חמישי

בבתי⁻הקפה כבר החלו המלצרים להפוך כיסאות ולהציבם על השולחנות העגולים כרמז לאחרוני היושבים, שהשעה שתיים אחר חצות. ואלה, בהבעה של סרבנות, קמו ללכת. חוה וצביקה רוקנו אף הם את שארית הקפה⁻בחלב האחרון של לילם הארוך ויצאו. גשם קיץ שטף את המדרכה וטיהרה. נופם השופע של הערמונים הטיף אגלי⁻מים אל ראשיהם.

“שעה זו היא הנפלאה בכולן,”אמרה פתאום חוה, שילבה זרועה בזרועו של צביקה ונצמדה אליו, כמו להתגבר על איזו צמרמורת. “גם בפאריס מתרוקנים הרחובות. הבניינים הגבוהים ישנים בעמידה. רק שני אנשים, זעירים ועייפים, ממהרים הביתה.”

“השניים הם אנחנו?” שאל צביקה בקול מהוסס. מה שאמרה חוה נשמע פיוטי, אבל לא מדויק. מולם בא זוג. מעבר לרחוב נראה מישהו. היו עוד אנשים.

“אולי גם אנחנו, אולי השנים הבאים מולנו. רק בשעה זו אתה רואה פתאום את האחד, לא את תפארת האדם⁻הנהר, האלפים העוברים עוד ועוד, בכל רחוב, בכל רכבת, המיליונים. שני אנשים לבדם, זעירים ופגיעים, בין כותלי אבן אפלה, מתחת לעצים הזולגים.” הזוג עבר על⁻פניהם, צמודים זה אל זה עד כדי היותם כמין גוף אחד. “עוד חמישה ימים, וזהו.”

“כן, רק עוד חמישה,” אמר, ובו ברגע ראה בבירור. מתוך האפלולית התגלה משה, קרב ובא, רכון אל נערה הפוסעת לצדו, ראשה אינו מגיע לסנטרו. צביקה נעצר, ובלי שאמרה חוה מלה אחת, רק מן התואם המפליא שבעצירתה, ידע שיחד זיהו את משה וכל אחד משניהם מוכה⁻אלם ביחידות. משה והנערה היו צועדים בצעד מהיר, מפזמים איזה פזמון באנגלית. כמעט עברו על⁻פניהם כשנפלט מפיה של חוה:

“משה!”

וכמעט יחד אתה קרא גם צביקה, ספק לקראת הזוג העובר על⁻פניהם, ספק אחריו:

“משה!”

כאילו נחבט והוכּה לאחור, נעצר משה, ורגע ראשון לא היתה זו אלא תגובת⁻רפלכס. וכבר גררה תמיהה: מי זה? מי קורא בשמי בשעה כזאת, במקום כזה?

ורק אז פגע מבטו בזוג שעל⁻פניו ממש עבר זה עתה, ראה את חוה רצה, אפשר לומר, את שתי הפסיעות שביניהם.

“את!” נדהם. “וצביקה?! אתם שניכם?! איך זה?!”

“איזו הפתעה!” התאושש צביקה, בצליעה מודגשת קרב גם הוא אל חברו מילדוּת, וחיבקו בשתי זרועות פשוטות. וכמו בתגובה על אי⁻היענותו של משה, הוסיף: “זה ממש לא ייאמן! סתם כך, ברחוב, בשתיים בלילה! כמו אצל דיקנס!”

חוה רצה לקראתו, אבל נשארה עומדת כדי צעד שלם ממנו, בוחנת באור פנסי⁻הרחוב את הפנים, שראתה שוב ושוב בהזיותיה. מה קרה למשה? האם רזה, ופניו כחשו? האם הוא גבוה יותר משהיה? האם עיניו הן שהעמיקו בחוריהן והתכווצו? מבטה הקיף גם את הנערה, שכמו הוזזה עכשיו לעבר מחיצת⁻קרשים שהוקמה בשפת⁻המדרכה: נמוכה, זערורית, שׂערה מסופר אַ⁻לַ⁻גַארסוֹן, לגופה רק סוודר שחור בעל צווארון גבוה ומכנסי⁻כותנה בהירים.

“מה מעשיכם כאן, לכל הרוחות?” התנער סוף⁻סוף משה מתדהמתו, החזיר חיבוק לצביקה ופסע לעבר חוה, ידו מושטת אליה: “כאוֹב מארץ.”

“אנחנו או אתה?” פלטה, ולידו המושטת לא נענתה. וכבר נתחרטה:

איזו שטות! עכשיו תעמוד להוכיחו, תגלה שהסתלקותו ממשיכה להכאיב לה?! מיהרה להוסיף בחיוך מאולץ: “מסתבר אתה חי עדיין.”

“מסתבר.” בשעה שליווה את אוולין לחדרה, ולמען האמת, כל ששת החודשים שהוא כאן, דחה מעליו כל הרהור בחוה ובצביקה. והנה… הפגישה כאן היא כולה פרי⁻הדמיון, מדהימה. רגע דימה משה כאילו דבר לא חצץ ביניהם, דבר לא קרה בינתיים. ההרגל להיות תמיד בשלושה, הוא ושני ציריו, חוה⁻משה⁻צביקה, השילוש שהוא אחד, היה מקובע לתוכך, כמו אותו מפתן מוגבה בבית⁻אבא, שאין לך כל צורך לחזור ולשנן, כאן להיזהר, כאן להגביה רגל, אלא מאליך אתה פוסע ועובר, עד אשר… אבל השׂמלה הזאת של חוה, שכאילו זה עתה הוצאה מאחד הסאלונים, עגיליה דמויי פעמוניות⁻האיקליפטוס, עמידתה על עקביה הגבוהים, כל אלה אמרו: כאן לא ירושלים, כאן לא אתמול. נדרך משה כקיפוד, מוכן לכל פגע. הסיט מבטו מאפה הדק, מפניה המוכרים כל⁻כך, מעיניה שלה. וצביקה, כדרכו, כאילו כל השאר כבר מחוּור וברור לו היטב, שאל, סתם:

“אז איך פאריס?”

“הסתגלה אלי לא רע,” נענה משה מיד לאותה נימה, וכמו דרך אגב, סתם כך: “אז איך זה התגלגלתם הנה, ועוד יחד, שניכם?”

“אנחנו משתהים כאן לשבועיים, בדרך לארצות⁻הברית,” החזיר צביקה תשובה עקיפה, אבל חוה לא התגברה על הדחף להכריז על נקמתה, ובאותו חיוך מאולץ אמרה: “ודאי שמעת שנישאנו.”

“לא שמעתי,” השיב משה לאטו. צביקה וחוה כאילו נגלו לו מחדש, אך הוא מיהר להוסיף, כל רגשותיו כבושים ורק חיוכו רחב: “אבל בשורות טובות אני תמיד שמח לשמוע. אגב, אוולין,” פנה באנגלית אל הנערה, שקבעה עצמה בנוחות מתחת לערמון: “הכירי נא שני ידידים שלי, מישראל. מרוב שמחה שכחתי את הלכות הנימוס.”

“בנימוסים טובים לא הצטיין מעודו,” אמרה חוה לנערה כשלחצה את ידה, מביטה בה היטב.

“משום כך אני מחבבת אותו.”

“מה נשמע בארץ?” כרך משה זרועו סביב צווארה של אוולין וּמשכהּ אליו. “מתי הגעתם?”

“לפני תשעה ימים,” אמר צביקה.

“ועוזבים –” לא הצליח משה לכבוש איזה רעד בקולו.

“בעוד חמישה.”

“היכן אתם מתאכסנים?”

“אצל ידיד של אבא,”אמרה חוה, מנסה להפגין משהו. “דירה פרטית.”

“סידור לא רע,” החזיר משה לקולו צליל צונן, מרוחק, להישמע בצביקה. “והידיד הוא גם מורה⁻הדרך.”

“לא. אבא ואמא כאן אתנו.” אילו אך יכלה להחזיר לפיה מלים מטופשות אלה, אך הן כבר היו לקניינו של משה, והוא לא איחר להשתעשע בהן.

“יַאבַּאיֶיה! כל החבר’ה, מה? ובכל אשם הפִילֶה הזה! אנשים משתגעים מהפילה! וגם חם עכשיו מאוד בארץ, הה?”

“זה באמת מעניין אותך?” ביקשה חוה להישמע עוקצנית, אבל נשמעה נעלבת.

“מה השאלה, בכלל? אם אני אוהב את הארץ? ואם אני מתמצא בנעשה בה?!”

תחילה התבדח, אלא שתוך כדי דבור הלך והתרגש. אותו עיתון שקנה הבוקר עדיין בכיסו. “הנה יש לי כאן גיליון ‘המדינה’ מלפני שבוע, צינור⁻אוויר לאמיגראציה התלושה. מצאתי בו מאמר נפלא.. רגע, כן, במדור ‘האשה האלגאנטית’. נתקרב מעט לאור. הקשיבו: ‘גם בפאריס יש שעות שלפני⁻הצהריים’.. תארו לעצמכם! ‘יש צורך במאמץ מסוים של המחשבה כדי להיזכר בעובדה זו – בייחוד אם במשך זמן מה נתת דעתך רק על הדוגמאות של דיוֹר, פַאת או בַּאלַאנסִיאַגָה’… מאמר זה אינו מכוון אלייך, חוה, אינך צריכה לכעוס…”

“מה לא מוצא חן בעיניך, ידידי? מה נפגע בך – הציוני⁻החלוץ⁻הפלמ”חאי⁻המורד, או הפאריסאי⁻ הבוהמי?"

"רגע אחד, אני רק רוצה לסיים. ובכן, לאחר שקבע בעל⁻המאמר עובדת⁻יסוד זו הוא מספר לקוראות בתל⁻אביב עובדה שנייה, פרוזאית, גסה, מחללת⁻כל⁻קדוש, שמעו, שמעו! – ‘יש גם רחוב, שאבני⁻מַרצפתו קשות מדי לנעלי⁻הזאמש הדקות גבוהות⁻העקבים’.. בפאריס רחוב מרוצף אבנים! תחילה לא הבינותי, אבל אחר⁻כך תפסתי את העניין, פשוט, זה חלק מהמאבק לחינוך ציוני: למנוע הרהורי⁻כפירה מיעלות⁻החן שלנו. לא רק אצלנו עשויים הכבישים אבן ואספאלט. אפילו פאריס כך!…”

“על מי אתה מלגלג, משה וולף?” שאל צביקה, שנאומו התוקפני, כבר בראשיתה של פגישה מקרית זו, הדהימו. הן יש דברים עמוקים מאלה בין שלושתם.

“מלגלג? חלילה! רק מוכיח עד כמה אני עוקב אחרי המתחדש בארץ מאז נסיעתי.”

“אני הייתי אומר: בריחתי.” עדיין רשאי הוא לומר לילד הזה – שנים אחרי שהתפזרו לכל רוח, היו חברי⁻הכיתה ‘ילדים’ בפי חבריהם – בדיוק מה שבלבו. “אתה מחפש לך צידוקים בעיתון הזה?”

“צידוקים אשמע מפיך. אני מחפש רק אישורים. אבל הרשו לי לצטט עוד קצת הומור ישראלי באוזני שומעי עברית.”

“אחרי כל ההזדמנויות שהחמצת,” לא הרפה צביקה, “דווקא על זו אינך מוותר?”

“אתה, לעומתי, ניצלת היטב את ההזדמנות האחת,” נעץ סכינו במי שהיה הטוב בחבריו, ומיהר לשוב לאנגלית: “סלחי לי, אוולין, שחזרתי לדבר עברית.”

“כל⁻כך מבינה אתכם,” חייכה. “גם אני כך. כשאתה פוגש אנשים מהבית, אינך יכול שלא לדבר בלשון⁻אמך. יש ללשונכם צלצול כל⁻כך שונה –”

“היא נשמעת לך אֶקסוֹטית?” שאלה חוה.

“אם לדבר בגילוי⁻לב: כן.”

“ובכן, אני ממשיך,” דבק משה בשלו. “ומהו, לדעתכם, חג החנוכה? אל תנסו כלל לנחש – לא תצליחו: למזלנו, קרבים והולכים ימי החנוכה, וסוף⁻סוף עומדת להגיע הזדמנות גם לנשותינו בארץ לשׂמלות⁻ערב ארוכות, בינוניות וקצרות.' הנה זו ארץ ההזדמנויות⁻הבלתי⁻מוגבלות, הה?! פשוט תענוג לקרוא. רק אינני מבין מה אתם מחפשים כולכם בפאריס – כשהכול כבר שם?!”

דבריו נענו בשתיקה, וכך עמדו ארבעתם ברחוב, שרק איזה עובר⁻אורח בודד, איזו מכונית הנוסעת כאילו בנשימת⁻מנוע עצורה, מפסיקים את דומיית האשמורת האחרונה העומדת גם בו. אוולין מן הצד, והשלושה – זה כנגד זה. צביקה התבונן בשניים. עדיין לוהטת אהבתם, והם מבקשים לחפות עליה בלשון שנונה. שוב הוא השלישי. משה חָוור, פניו צָרוּ ודיבורו אחר. ואף⁻על⁻פי⁻כן, אותו משה. עדיין מתרגש מדברים, ששום בר⁻דעת אינו נותן דעתו עליהם אלא פוטרם בניד⁻ראש. ואולי היה לאדם אחר? מי היא דוברת⁻האנגלית, שהוא מגפפה ומלטפה, כאילו לבדם הם בסתר איזו חורשה – המזמוז הזה הוא הפגנה, או ביטוי של הווייתו החדשה? ולשונו זו הנושכת: משה לא נברא לדרך זו, שעלה עליה. מדוע הנחת לו למעוד, ולא התרעת ולא הוקעת בעוד מועד, רק הסתפקת ברמזי⁻רמזים קלילים ומרפרפים? אלא שגם בזה לא הייתי מועיל כלום. לפני זמן רב אבד לך הנאמן והאהוב שבחברי⁻ילדותך. עדיין כאילו רֵעים אתם וכבר הוא עד צוואר בעולמות אחרים. האמת היא שכבר בשעה שהגיע לאוניברסיטה לא היה עוד משה שלך, אלא שרק עכשיו רואה אתה כמה אחר הוא.

־־־־־־־־־־־־־

שנים רבות לפני כן, כשקמו האם ושני בניה מן ה“שבעה” על האב, ידע צביקה שמיום זה והלאה יילך ויאבד את חברו. ערב אחד יצאו שניהם, כמנהגם, בכביש החדש אל הפרדסים, ירדו ממנו ופנו לדרך⁻העפר החביבה עליהם, הולכים לאט, שלא יתעייף צביקה יתר על המידה, מטיילים בין השיטים הריחניות, מוסתרים מעיניהם האכזריות של ה“פושטאקים,. לעצמו ביקש צביקה לשמור את חברו הגדול, החזק, הנדיב, היחיד. רק טובתו של משה, אומר היה בלבו, לנגד עיניו. אלא שנער שונה קם מן ה”שבעה". בלא נדנוד⁻עפעף קם ועזב את בית⁻הספר, הוא המפרנס, הוא הגבר!

לא כל אחד צריך להיות אינטליגנט, השיב לטיעוניו של צביקה, שעליו לעשות כל מאמץ ובשינים לגמור את הגימנסיה, לעשות מאטריקיוליישן ולהמשיך ולהגיע ל“משהו”. – גם אבי לא בוש לבוא לארץ, להיות ולהישאר פועל עד לפני שמונה ימים, ככה, עד הרגע האחרון. ההיפך הוא הנכון: מלכתחילה לא צריכים היו לשלוח את בנם לגימנסיה.

וזה עתיד? וזו תכלית? – מתריס צביקה. אלא שמשה פוסע לתוך עתידו המעורפל בכתפיים רחבות, ברגליים איתנות, בקלות⁻דעת מחויכת. – כל ימיך תלטש יהלומים?

מה הבושה?!

גרוע מבושה – זו שטות! שטויות שתקעו לך בראש בתנועה הזאת שסחבו אותך לתוכה. אתה מוכשר ואת יכול וצריך לעשות הכול ולהמשיך ללמוד. כך גם תצליח וגם תהיה בסופו של דבר מאושר יותר.

בין כך ובין כך אין לי כל סיכוי. אני מוכרח לפרנס את אמא. די עבדה היא למעני. מעכשיו חייב אני לפרנס אותה.

אני אעזור לך, משה. שמע, יש לי תוכנית: כל ערב ניפּגש ונכין יחד את השיעורים, ואתה תמשיך כאילו ישבת אתנו בכיתה. אתה תעמוד בזה בקלות. מה אתה אומר?

צביקה חש, כי בהצעה זו שב וקנה את לבו של משה. הוא התלהב מן הרעיון, ובשבועות הראשונים עמדו שניהם בתוכנית. משה עשה מאמצים עליונים להדביק את הכיתה, אלא שמיום⁻העבודה הארוך, שעיקרו בחינת האבנים הזערוריות שוב ושוב בזכוכית המגדלת, היה שב בעיניים עייפות, פעמים עד חוסר⁻יכולת לקלוט את החומר ואת דבריו של צביקה. ואולי לא העייפות הכריעה. כי אם החשש המתמיד שמא מכביד הוא על חברו. בטרם הסתים השליש הראשון, שם משה קץ לפגישות היומיות, והוא עשה זאת בלי רוגז, בלי טרוניה. לבדו המשיך בלימודים, על⁻פי דרכו, קורא בלי הרף, מכל הבא ליד, לא בהתאם לאיזו תוכנית ולא על⁻פי איזו שיטה, מדיר נפשו מכל תענוג. אלא שליעד, עמידה במאטריקיוליישן, לא הגיע. ויום אחד קם והתגייס לצבא. ועדיין היה מחייך, מביט מגבוה בי. כאילו חיי שלי ניגרים וכלים. אותה הזנחה משונה שהזניח את חייו, כאילו היו זוג סנדלים בלים. ויום אחד הגיע לירושלים. אותה דריכות בעיניו. אותה עקשנות⁻פרד. ימים ולילות ללא מנוחה, אחוז בולמוס לימודים. והפעם: עמידה בבחינות⁻הכניסה והתקבלות כתלמיד מן המניין לאוניברסיטה – – – עד אותו יום ששב מן המלחמה השנייה, מלחמת השחרור. כבר אז ברור היה היטב, שמשה מהלך בעיניים עצומות, והוא קרוב למעוד.

־־־־־־־־־־־־־־

מי זה דופק בדלת? נשמע מעבר לדלת קולו המלא, הצרוד מעט, של משה. אתמול שב מהצבא, חייך צביקה בלבו, וכל הלילה חגג כנראה עם הילדה הזאת שלו, הבת של האקר. חוה התקשרה כבר לפני שעתיים, והוא עדיין מחזיר לעצמו שעות⁻שינה.

מה העניינים כאן? – הצריד קולו כשנכנס צביקה, הפשיל מעל לראשו את השמיכה ומצמץ בעיניו. – מי זה? אתה?

צהריים טובים.

חכה רגע… אה, צביקה, מה באמת השעה?

מוקדם. רק אחת⁻עשרה.

שלח את רגליו אל מחוץ למיטה וכפותיו עיסו את לחייו שחורות⁻הזיפים: איום! בתשע היה עלי לטפל בהקצבה לחיילים המשוחררים.

זה בצבא התרגלת כך לישון עד הצהריים?

זה הדבר הפרודוקטיבי ביותר שנותר לי לעשות שם. אגב, איך נודע לך שהגעתי?

שירות⁻מודיעין פרטי. חוה צלצלה אלי למעבדה. היא מאוד נרגשת, הילדה, וגם אני מתייצב לפניך כדי להציע לך את שירותי הטובים. אולי אתה זקוק למישהו שיקיץ אותך בבוקר?

אז מה דעתך על שחרורי המהיר? שמעת איך סידרתי אותם?

בראשי⁻פרקים. טוב שנפטרת סוף⁻סוף מהצרה הזאת. כך אני אוהב אותך בלי דון⁻קישוטיות.

רק במקרה הסתדר הכול כך. ייקח אותם האופל, צביקה, ואני… סוף⁻סוף אני מרגיש כמו בן⁻אדם. אם רק תאושר לי ההקצבה, את העולם אוכל להפוך!

מאמץ מיותר. מעצמו ייהפך.

לך קל ללגלג. – עיניו נצצו. קם ממיטתו, החל מהלך בחדר בפיז’אמה הכחולה. – אתה כל ימיך אתה לומד, ואילו אני – מה אני, לוח ריק. רק הזיות ותוכניות. כך כל השנים.

רבי עקיבא החל את לימודיו בהיותו בן ארבעים ואף⁻ע⁻פי⁻כן עשה לרחל ירושלים של זהב.

אני לא גאון. אני צריך ללמוד כמו חמור. בור ועם⁻הארץ אני.

ניסיון⁻חיים יש לך.

מַיי⁻פוט, ניסיון⁻החיים שלי. אני מוותר עליו.

אל תוותר כל כך מהר. זה הנכס היחיד שלך. ואשר ללימודים, אני בטוח שתצליח.

זה לא רק הלימודים. יש בי הרגשה של שריפה. כאילו ימי קצובים. אני רוצה להספיק, להספיק. אני רוצה לכתוב, ללמוד, לראות. ואני מוכרח לסיים לכל היותר בעוד שנה, שנה וחצי.

לאן אתה ממהר?! שְׂמח שניתנו לך כמה שנים. למד בנחת, ברצינות. תוסמך באופן שתיפּתח לך הדרך לאיזו עבודה רצינית.

ללמוד אני רוצה. לא לסיים כדי לקבל תעודה ולהיפטר. אני רוצה להתמסר לכתיבה. אני מרגיש בתוכי סיפורים עד אין⁻סוף.

זו פעם ראשונה, ששמע אותו צביקה מדבר על כתיבה כעל דרך⁻חייו. שוב לא נתלוותה בת⁻צחוק מבוישת לסיפור שנתן לו לקריאה. הוא התלבש ופנה לחדר⁻האמבטיה, להתגלח.

הספר שלי עומד לצאת בקרוב.

חוה לחשה לי.

אמור את האמת, צביקה, – בידו אחז את המברשת המקציפה והמתין. – איך הם בעיניך?

דעתי ידועה לך. – את דבריו השתדל צביקה לברור בזהירות שלא לרפות את ידי חברו האהוב. – עליך להתרחק מאידיאליזציה יתירה בעיצוב הדמויות. בדרך⁻כלל, לדעתי, יש לכתוב על מה שרואים. ולראות צריך בעיניים פקוחות.

אוה, אתה! – רטן. – עיני שלי פקוחות. מה שבפיך הוא אידיאליזציה, בעיני הוא אמת צרופה. ואל תעקם לי את האף. ואגב, התחלתי עוד סיפור. זה יהיה משהו עצום. רק אתאקלם כאן חזרה ואסיים אותו.

מה עניינו?

היה אצלי במחלקה בחור אחד. גַחליֵיץ. רומני. חצי⁻אנאלפאבית, אבל אמיץ כמו שד. היה נלחם על זה שיצרפו אותו לכל פעולה. תמיד הייתי שואל את עצמי מה לו ולכל זה? ובמשך הזמן למדתי להכיר אותו. הוא היה ציוני, צביקה, יותר מהרצל.

איך אתה מסיים את הסיפור? – ההקדמה חשפה הכול, שוב עוד אחת מאותן תבניות קבועות שנמאס לקרוא אותן. – אתה שולח אותו לקיבוץ?

לא, הוא מת. כמו רבים אחרים. אילו חי, אולי היה הולך לקיבוץ. הרבה יותר מאולי. מציניות לא ניבנה, צביקה.

מראש אינני מאמין בסיפור הזה. איפה מצאת בריות כאלה? איפה מצאת אנשי גח"ל הולכים לקיבוצים, מדברים בלשון האוטואמנסיפציה והפלאטפורמה שלנו? אז הכול פרי דמיונך החמוד, משה. אני לא ציני. אני ריאליסט. אתה מתלהב. אתה רוצה הרבה דברים, ואתה משכנע את עצמך להאמין בממשותם. אתה ממשיך בוודאי להאמין, שלירושלים באת רק כדי ללמוד וברגע שתסיים תצטרף לאיזה גרעין⁻הגשמה, תלך לאיזה קיבוץ.

זו המסקנה ההגיונית היחידה מהשקפת⁻עולמי. אלא שלפני זה אני רוצה לפצות קצת את ילדותי העשוקה.

אמונה, חביבי, היא עניין שבלב. ואני, אתה יודע, לא רק פיסיקאי. כולי אחר. תאמר, מעודי לא הייתי נתון בלב ההתרחשויות הגדולות. נכון, מה לעשות, יצא כך שנהפכתי למסתכל מן הצד. אבל, מן הצד עשוי אפילו שחמטאי גרוע להבחין במהלכים ששחקן מעולה מחמיץ מרוב התרכזות בלוח.

למה אתה מתכוון? – – –

־־־־־־־־־־־

אותו יום השאיר צביקה את שאלתו בלי תשובה. אז לא היה משה מסוגל לעמוד במקומי, לצלוע תחתי, תיקן עצמו צביקה בלבו. זאת לא יבין משה, חוששני, לעולם. שאם לא כן, איך זה גלגל את חייו עד למדרכה זו שבפאריס? אם הסתלק מהכתיבה, הן נשארה לו אז חוה. ואולי עם חורבן עולמו הספרותי פסקה גם אהבתו?

"שאלה של הבל שאלתי, " אמר משה כשנשארה בלי תשובה. "לשם מה באתם לפאריס? לשם כל מה שלשמו באים כולם. גם אני, הה⁻הה… בכל אופן, איזו פגישה מעניינת, בין תכלת⁻ללבן –

“הזדמנות לדבר עברית?” עקצה חוה, ובעיניה נקוו דמעות. בכל⁻אופן, פגישה מעניינת! זה הכול. ואת, בשמחה, באמונה, נתת לו את עצמך כדי שיעמוד כאן, מולך, משל אינך אלא אוויר, יעמוד וילגלג. כמו היית איזו זונה שפגש בקרן⁻רחוב ושכב אתה. אלוהים אדירים, והיה יום שאמרת, כמה אחר אתה, משה, מכל אלה שאני יודעת, כמה ילד נפלא אתה – – –

“גם זה, אבל לא רק,” אמר משה.

“ומה עוד?” התריס גם צביקה.

משה הרחיב את שפתיו כמבקש לומר דבר, אלא ששב וחתם אותן. ירדה דממה משונה. אולי הרהרו שלושתם כאחד באותם לילות ארוכים שהיו להם כרגעים, ואילו עכשיו אינם מוצאים מה לומר זה לזה כעבור עשר דקות ובעיניהם נותרה רק מין אימה מלוחה.

“כבר קרוב לשלוש, צביקה, ויש לנו פגישה בתשע. אנחנו מוכרחים לזוז.”

“כן, באמת צריך לזוז,” חזר גם צביקה ואמר. ועדיין נשארו על עומדם. לסוף עקרה חוה ממקומה והושיטה, לראשונה, ידה לאוולין. חזרה והושיטה ידה למשה, אצבעותיו ננעלו על אצבעותיה ולפתע נתחוור לו, כי אם יתיר אחיזתו, ילכו להם השניים וייעלמו. פגישה מקרית כמו זאת לא תישנה.

“לכמה זמן אתם נוסעים?”

“לשנתיים,” אמרה חוה.

“שנתיים?! קיבלת סטיפנדיה, צביקה?”

“כן.”

“דוקטוראט?”

“מההם.”

“לא רע. לא רע. ומה דעתכם,” נטען לפתע קולו של משה איזו התלהבות, “ומה דעתם שניפגש מחר, אה? כך, באיזה בית⁻קפה, מה?”

“זה רעיון,” נאחז צביקה בקנה שהושיט לו חברו. אם משה הוא המציע, אי⁻אפשר שלא להיפגש לפחות עוד פעם אחת. אולי יצליחו איכשהו גם לחדור אל מה שמתרחש בתוכו, להגיע לאיזו הידברות. הרי אי⁻אפשר שכך ישובו וייפרדו, מי יודע עד מתי. “מה דעתך, חוה?”

“מדוע לא?” אמרה חוה, ולקולה לא היה כל צבע.

 

פרק ששי

“פגישה מוזרה,” אמרה אוולין ונדחקה אליו, כמו רצתה להיטמע בתוכו, כל כולה, “היה קשה מאוד, ילדון מסכן.”

“מנין לך?” רוב שׂיחתם היתה בעברית, ואוולין נותרה מן הצד. לא מבינה.

“החוש הראשון, חוש האשה,” לחשה. “היא יפה מאוד, הנערה הזאת. פנים מאוד מעניינים. אה, המעשה הישן⁻נושן: היא יפה, הוא מכוער, נכה, אבל יש לו כסף.”

לא, זה לא כל⁻כך פשוט. הוא ידיד שלי. שניהם." בשני חודשי היכרותם לא סיפר לאוולין כמעט דבר על עברו, וגם עכשיו לא רצה להיגרר לשיחה על חוה וצביקה.

“אל תהיה מגוחך,” צחקה אוולין ונשקה את ידו הכרוכה על צווארה. “אינני אווזה פותה בעיניך, אני מקווה. והרשה לי להוסיף: גם היא היתה נרגשת. זה עדיין לא מקרה אבוד…”

“לכל הרוחות,” רטן משה. זה לא נכון – אין הוא נרגש, רק לגלג קצת. עליהם. כך גם מחר… בכלל, הוא לא יקיים את פגישתו אתם. “אין לזה שחר. היא לא מעניינת אותי. מה ראית בה?”

“אני בעלת ניסיון, תינוק שלי.”

“הניחי לשטויות האלה.” מהלכים היו לאטם, בשתיקה, בצד הבתים החשוכים. שפתיו נגעו בשערה הגזוז, הבהיר. ריח דק של בושם עלה ממנו. “אינני רוצה אלא בך, אוולין. רק בך.”

“אתה חמוד.” במלוא הרצינות דיברה. “רציתי שתאמר זאת. אני מאוד מחבבת אותך. מאוד.”

“רק מחבבת?”

“אסור לנו להשתמש בביטויים מחייבים יותר.אבל היה לי טוב אתך בחודשיים אלה. ימים יפים היו.”

“ויוסיפו ויהיו,” הכריז חגיגית, משביע את עצמו. רק עכשיו, משפגה ההתרגשות מעצם הפגישה, מפתאומיותה הלא⁻צפויה, הגיעה מהותה לתודעתו. הן כמו בטרם⁻כול עמדו שלושתם, דיברו הם ודיבר הוא, אבל הכול הוא אחר ככלות הכול. הסטירה בפניו נסטרה. צביקה לקח את חוה. חוה נישאה לצביקה. תחילה נישאו – ועכשיו הם נוסעים אל מעבר לאוקיאנוס. אם עד לפגישה הוסיפה במובן ידוע לשון⁻המאזניים לרטוט, לפרפר, הנה מעכשיו ירדה הכף שלו, שקועה היא במעמקי⁻התהום. ומה אתה מתפלא, משה? כל מה שקרה הערב אינו אלא אישור, עוד אישור אחד ותו לא. אתה לא אכפת לך אם מה שעשו השניים הגון כלפיך אם לאו. גם הוא פועַל יוצא ובלתי⁻נמנע של אותה חוקיות עצמה. טוב שעזבת את הארץ. ספר⁻הכריתות שריר וקיים.

“את רוצה לישון?” שאל את אוולין.

“הייתי מטיילת מעט לעבר הסינה. אולי נפנה ונעלה על הפּוֹן⁻דֶז⁻אַר?”

רגישותה הפליאה אותו. כבר יודעת היא באילו ימים מוכרח הוא לשוטט בלי מנוח על⁻פני בבל זו, עד כלות כל כוחותיו. אין היא סתם איזו סטודנטית לאמנות, שפגשת במקרה במסעדת הסטודנטים של רי סן⁻ז’אק, הגם שהיא מעמידה פנים כאילו כל העולם כולו אינו שווה בעיניה פרוטה אחת. עמדו באחת המגרעות המקושתות שבגשר ומבטם בנהר השחור ההולך על גחונו מתחת. עד שאמרה אוולין, לאטה:

“הם באים לראות אותה, התיירים. מה הם רואים?… ואני, כך אני, אני אוהבת אותה: לעמוד בלילה על הגשר ולצפות באורות הצהובים והאדומים המתנפצים במים. כאן אני כאחד אביר קדמון מול טירת אהובתו. טוב לדעת, שממש כאן, נשענים על אבן לבנה זו, כבר עמדו לפני אלפים רבים, אולי מיליונים, ראו מה שרואה אני, הרגישו מה שמרגישה אני. ועם זאת, כאילו נהר זה הוא עכשיו כולו לי לבדי. למעני נברא ולהנאתי הוא שוטף ושב ומתמלא. לא עיריית פאריס צבעה אדום את הפנסים כדי להרנין לבם של התיירים. כך, מבראשית, זורמת הסיינה ומחכה לי, לאֶוולין קוּק, שתיהנה ממנה. אין הנהר תובע דבר. אין אני חבה לו דבר. אין הוא מצפה לתמורה על אהבתי. כמה רגיל הוא בנו, בבני⁻התמותה! אין הוא מתרגש – לא מאהבתנו ולא משׂנאתנו. לא אכפת לו כשם שלא אכפת לוונוס ממילו מה אתה, משה, חושב על יופייה. כשם שלא אכפת לסמטאות, לגנים, לאנדרטות, להיכלים. תאהב אם רצונך, או לא תאהב, כרצונך. חיה ושמח, או תלה עצמך על עמוד⁻הפנס הזה. אינך מפריע לשום אדם. לא כך – וגם לא כך…”

צמרמורת עברה את משה. את כל מה שבלבו מונה היא, אחד לאחד, כמו משיבה על כל שהרעידה והעלתה הפגישה בסוף הלילה, בבולבאר הריק. אכן, זה טעמה של עיר ארורה זו. כאן אין דבר מחייב. כאן אינך נתבע לעשות, ליצור, לחשוב. כאן יכול אתה סתם להיגרף.

“מוזר לשמוע אותך אומרת דברים אלה.”

“מוזר– מה?”

“אַת נאבקת עם דברים, שחשבתי שאינם רודפים אותך – אולי את כל דורך – באירופה.”

“איזו חשיבות יש למקום שנולדת בו? האם זה שקובע? כולנו רצינו שיהיה, אי⁻פעם, אחרת, וכולנו מוצאים עצמנו הולכים באותה דרך. תן לי סיגרייה.”

את קצה הסיגרייה קבע בין שפתיה, האהיל עליהן מפני רוח⁻השחר הצוננת והדליק גפרור. אוולין צמצמה מעט את עיניה התכולות, התינוקיות, ושאבה את העשן כאילו חסרה חמצן.

"לא היה עולה בדעתי, שאַת –” אמר.

“הן אותי לא מעניין דבר, כידוע, רק המיטה.” קולה היה מר, נושא עמו יגונות לא⁻ידועים.

“אני יודע שאַת אוהבת אמנות, שבאת ללמוד, שאַת מציירת.”

אוולין נשפה את העשן בסילון שהתרומם ועלה עם הרוח הקלה אל הפנס מימין, דהה ונמוג. “לילה משונה. ועכשיו אנחנו יודעים הכול זה על זה.”

“לא, אינך יודעת, כשם שאני אינני יודע. אני בא מעולם שבמרכז חיָיו דברים, שבאירופה שלך מייחסים למטורפים ולאנשים שלא גמלו. שם, אצלנו, גדל עליהם דור שלם.” ואחר שהות⁻מה סיפר לאוולין, לנהר, לעצמו:

“אדם אחד היה מהלך בסופו של חודש יוני לאורך כביש אספאלט, שנמס מחוּמה של השמש בארץ ההיא, ארצו. רבים היו המהלכים אז כמותו – ביחידים ובקבוצות – באותה דרך. שבים היו מן הצבא, ממלחמת⁻השחרור של עמם. צעיר מאוד היה, ושמח מאוד, וכוחו פורץ מתוכו. רגליו נשאוהו במהירות, כמעט בריצה, לעבר חיי⁻הדרור של ארצו. כל האנשים יפים היו ביום ההוא, יופי שאינו ניתן לאדם אלא ליום אחד בלבד. מדברים ומספרים היו על כל המעשים שעשו למען שחרורה של אותה ארץ, שהשמש בשמיה כה גדולה, כה לבנה ולוהטת. אותו אדם לא נפנה לדבר עם איש, שכן נחפז מאוד לשוב אל נערה אחת, שהיה אוהבה מאוד. בכיסו היו שלושים מטבעות בכספה של אותה ארץ ופנקס המעיד, שמילא חובתו לארצו ומהיום והלאה הוא חופשי לנפשו. אך אל אוזניו נכנסו דברי האנשים ההולכים יחד אתו בדרך, האומרים: הנה נסתיימה המלחמה ואנו נקראים למעשה הבניין. נקראים, שָמע אותו אדם את האנשים אומרים. כל ימיו הלך אל המקום שאליו נקרא. וגם עכשיו ביקש ללכת לעבר הקול הקורא. כל ימיו אמרו לו, שהוא הנו העם. בלעדיו לא יקום דבר בארצו, אמרו לו. וגם עכשיו צעד ועיניו דרוכות לראות ואוזניו זקופות לשמוע. עיר לבנה ראו עיניו, עיר גדולה ויפה ראו לנגדן. כל אשר ראה בארצו יפה היה בעיניו, אך יותר מכול יפה היתה העיר הלבנה. בתים, שאך זה התבקעו מתוך החול הצהוב, המצוי בשפע באותה ארץ, קרבו אליו. הם היו כגיס גדול, מתפשטים ומכסים כל חלקה טובה, לוחכים וכובשים תחת משׂאם את יבושת הפרדסים, דוחקים ומעלימים בין קירותיהם הלבנים את הברושים הדהויים, פיגומים ומערבלי⁻בטון אחוזי עווית, פועלים אפורי פנים וחזה, שמוטי כתפייה אחת של גופייה שחורה ונקובה… מלוא העין ארץ לבנה… מהלך היה וידיו בכיסיו, והוא שורק פזמון של חיילים. צף ועלה בו רגש שהיה ממלא ומדי ראותו מקום שבו נעלם הנטוש, הפרא, השומם, ואת מקומו ממלא החדש, הצעיר, הגדול. בנחיריו נתלו פרודות של ים מלוח ואבק⁻מלט. על הפיגומים ולרגליהם ראה גברים עבי⁻שרירים ונערים שרגליהם שחורות וארוכות מתחרים על אופניהם. זו היתה ארצו. שלו. אישית. בכל פעם שאמר “ארצי”, מתכוון היה למראה זה. בלבו התנגן שיר: ‘אני עוד אראה לכם, חבובים. אני רק עכשיו אני נולד. רק עכשיו אני מתחיל לעשות. אש תלהב. הקרקע תרעד.’ כך היה אומר בלשון ארצו. מאושר מאוד היה באותו יום…”

“אגדה נפלאה,” לחשה אוולין. “או אולי חלום. אותו אדם כל⁻כך ילד היה.” רעדה מצינת הבוקר העולה ודחקה עצמה לתוך גופו.

“זה היה שקר. אגדה בדויה מראשיתה ועד סופה,” פעפע קולו של משה. את בדל⁻הסיגרייה הטיל אל הנהר המאפיר הזורם מתחת לגשר, וניתק מן המעקה. פיסות הגבוש הצבעוניות, שהיו מרטטות על המים, נמוגו והיו כלא⁻היו. אַרבָה ארוכה רבצה בצד הרציף, משמאל, ככלב שחור. מכונית⁻משא גדולה, פולטת ענן⁻דיזל, חצתה את הגשר. ראשוני אנשי⁻היום בבגדיהם השחורים היו פוסעים לאטם, מִצחַת⁻כובעם שמוטה על עיניהם והם מקטרים סיגרייה ראשונה.

“עוד הווה אחד נולד,” אמרה אוולין, “למתבגרים.”

“עכשיו,” אמר משה, “נשתה קפה ונשכב לישון.”

בית⁻הקפה לא היה אלא קרן⁻בית, פתחיו יוצאים לשני רחובות. כל חללו דלפק וארבעה שולחנות דחוקים לכתלים החומים. בעליו, עב⁻כרס וסמוק⁻פנים, נשען אל הדלפק ולגם יין לבן עם שניים בבגדי⁻עבודה. משה ואוולין רכנו על אצבעוני הקפה השחור. באור שהיה ספק נורת⁻חשמל ספק הבוקר העולה, ראה משה את פניה שהאפירו מחוסר⁻שינה. עיניה התכולות העגולות התכסו דוק עמום. הקווצות הקצוצות של שׂער⁻הנער, פסי דגן וערמון, צנחו כמסך בין ראשה המורכן לבינו. עיניו בערו וראשי⁻אצבעותיו נשארו צוננים, ובכל⁻זאת לא רצה – באמת – לישון. כמוהו, נדמה היה לו, גם אוולין.

“אנשים כמונו,” אמרה שוב במין מענה על מה שלא שאל, “צריכים להישאר במיני פאריס כאלה.”

“נכון,” מיהר להשיב, וכלל לא היה בטוח אם אמנם המאורעות הסתחררו בקצב לא⁻נתפס. בטרם עמד על המתרחש, וכבר הכול מעבר. לכאורה היה לדברים היגיון פנימי משלהם, הכול מוסבר ומנומק – ואף⁻על⁻פי⁻כן! הנה, היום, אותה פגישה. בניינים קורסים ונופלים. מה טוב ומה נעים הכרך הזה המשכיח, אך כלום יכול אתה לשכוח? אוולין אמרה: מחבבת. חווה אמרה: אוהבת. חוה היתה לי מאורע גדול, שאולי לעולם לא ארד לסופו. אלוהים, הכול עודו חי ורוטט בי ועודני ממאן להאמין, שהתמוגג, שלא נותר לי אלא דשדוש זה סביב עצמי. כן, אותו אדם היה מאושר. בטוח היה, שטעמו של אותו אושר מחוּור לו היטב. היתה לו חוה. היה לו נוף⁻צמיחתו. לא נשאר אלא לקום ולעשות. נותרה רק שאלת הזמן.

־־־־־־־־־־־־

יומיים לאחר שהשתחרר, הלך משה לאוניברסיטה, במשכנה הארעי למַטה, ב“טרה סאנטה”. הלימודים זה כבר החלו ואנשים עדיין מוסיפים ובאים מן היחידות המתפרקות, מכל הארץ. באים יחידים, טפין⁻טפין. בא בשער הבניין הכנסייתי ורחישה סמויה ודקה קידמה את פניו, מין ריגוש של יום⁻טוב, ציפייה למשהו חדש, שידע כי ישמח ויתעלה בו. הציפייה היתה רבה לא בשם הלא⁻נודע. אדרבה: בפינה סמויה בהכרתו שמור היה יום⁻השיבה. ואכן, בפרוזדור הצר, שכתליו מעומעמֵי צבע⁻שמן⁻חום⁻בוּצי, הצטופפו התלמידים. נדחק ביניהם כמפלס לו דרך למקום שהוא נחפז מאוד להגיע אליו, בעוד אשר, למען האמת, מבקש היה לעמוד על עומדו ולצפות בהם. עדיין מרובות היו תקיעות⁻הכף הגבריות והקריאות, “הסתכלו עליו על הטַאוויל, גם הוא כאן”, “יימח שמך, איפה התחבאת כל השנים?” “ממי סחבת את הסמל הזה? גם אתה היית בגבעתי?”, או “מה אני רואה – רוח⁻רפאים?! סיפרו שנהרגת!” רבים עדיין במדים, מקפידים להבליט על דש⁻חולצתם את סמל החטיבה, מצניעים⁻כדי⁻גילוי את סמל המם⁻ממים, פרצופים שזופים ומשופמים מחבקים איש את רעהו.

עלה במדרגות הרחבות לקומות העליונות, המזכירות האקאדמית, הספרייה המאולתרת, אולמי⁻ ההרצאות וחדרי⁻הסמינריונים, מחפש פנים מוכרות, רוצה לשמוח גם הוא כחבר. רבים היו חוזרים ורבים מי שלא חזרו. אותו יום שמחו החוזרים בחוזרים. פנים יפות וצוחקות היו ביום ההוא לאוניברסיטה. אחד, שלושה עלי⁻זית על כל כתף, ירד בקפיצות ארוכות במדרגות.

שלום לך, – עצר מחייך. את אותן ההרצאות שמעו לפני המלחמה, אך את שמו של הסרן לא זכר, והסרן לא זכר את שמו.

עדיין בצבא?

לא, רק עד שתגיע האסמכתה לשחרור הפורמאלי. במדים, אבל פטור מכל תפקיד.

איך הצלחת?– שאל משה, משתוקק ליצור קשר, לספר סיפור.

סמוך, – חייך הסרן חיוך רב⁻משמעי. – מסתדרים.

אני הוצאתי לבדי את האסמכתה, – לא התאפק משה והתרברב.

איך עשית את זה? – ביקש הסרן ללמוד משהו מניסיונו של חברו.

קודם⁻כול,פשוט, נמאס לי הצבא עד להשתגע. אצלי זה כבר צבא שני.

אותו סיפור. וכאן מתחילים הלימודים.

בדיוק!… פניתי למג"ד וביקשתי את עזרתו בהחשת השחרור. אז הוא מתחיל להסביר לי, שהגדוד נכנס לתקופת אימונים ושלא יוכל לוותר על שום מפקד. אבל אני בין כך ובין כך לא מתאים להדרכה בתרגול⁻סדר. אמרתי לו, שרגלי שוב מציקה לי ולא אוכל להדריך. הוא צחק. כשראה שבצורה זו לא ישיג דבר, החליט לתקוף אותי מכיוון אחר.

ניהלתם מערכה דיפלומאטית שלמה.

אלא מה?! שמע, אמר לי, אני מתחייב שלא לעכב את שחרורך, אבל, אתה ממשיך בעבודה סדירה עד שתגיע האסמכתה. עשיתי לו תרגיל נגדי: שכנעתי אותו לכתוב לפיקוד, שאינו מתנגד להחשת שחרורי. שלפתי העתק מתוך משרד הגדוד ונסעתי לפיקוד בכוחות עצמי.

ואיך הצלחת להיכנס?

בשיטות הצבא הבריטי. מילאתי לעצמי צו⁻תנועה, שבסופו שלדבר גם לא עשיתי בו שימוש: בשער עברתי בצעד בטוח, ובשומר, אחד מהאסכולה החדשה, נעצתי מבט כזה, חודר לפני ולפנים, שלא העז לשאול אם יש בידי איזשהו אישור. נו, בשלב זה לא נותר לי אלא לחפש חבר. ואכן מצאתי קורפוראל⁻לשעבר שלי מהצבא הבריטי, שהיה עכשיו אחראי לכל העסק הזה, ובו⁻במקום הוכיח לי, שגדול כוחה של הרעוּת מכוחם של הנוהל התקין, הסדר הטוב והחוק היבש. הרים טלפון ואמר: ‘סגן אברהמי? תני לי בבקשה את סגן אברהמי… שמע, חיימקה, יש לי אליך עניין קטן. נמצא כאן אצלי חבר טוב שלי מהצבא הבריטי, משה וולף. הוא זקוק בדחיפות לאסמכתה שלו ביד… איך נכנס! אל תדבר שטויות, חיימקה. העיקר שהוא כבר פה… אם אני אומר לך, בסדר, אז זה בסדר. יש לו ביד העתק של מכתב שנשלח אליכם בחתימת המג"ד שלו. כל מה שהוא מבקש זה רק להחיש מעט את הפורמאליסטיקה… אל תהיה פוץ, חיימקה, ומלבד זה אני פה הרב⁻סרן אל תשכח… יופי. ובכן, אני שולח אותו אליך… מַבּרוּק… להת’, חימקה.' היה עלי להתייצב לפני עוד שניים⁻שלושה ובתוך כמה שעות היה נייר⁻השחרורים בידי. פשוט, מה?

אני חושב, שגם אני אעשה דבר כזה, – התלהב הסרן. צריך לצאת מהצבא מה שיותר מהר.

אל תהסס. אחרת ייזכרו בך יום בהיר אחד ויקראו לך חזרה ליחידה.

כן, לנו אין עוד מה לעשות שם. אתה יודע, – נשען אל מעקה⁻המדרגות, עמד, מביט למטה, בהמון הסטודנטים הנכנסים ויוצאים, עולים ויורדים, – נדמה שכל החבר’ה כאן בטרה סאנטה. כאילו לא אנחנו עזבנו את הצבא, אלא כל הצבא בא לכאן.

פעמון חשמלי הבקיע כמקדח את כל ההמולה. אנשים החלו נבלעים ונעלמים, ובתוך שניות נתרוקנו מדרגות⁻האבן הרחבות והמסדרונות הארוכים ונותרה זו הדממה העצורה, דממת⁻מנזרים.

אינך נכנס להרצאה? – שאל את הסרן.

לא. תחילה אני צריך להתרגל לאווירה. רק אתמול הגעתי.

גם אני. הרגשה מלהיבה. זה זמן רב לא הרגשתי את רצון⁻החיים השוקק בנו כמו בימים אחרונים אלה. בצאתי את מחנה⁻השחרורים פגשתי כורדי אחד מהגדוד, מהירושלמים, אתה יודע, צעיר, כחוש, בגדים התלויים עליו כשׂק, עיניים גדולות ובולטות, פנים שחורים ועגולים. סיפר לי איך עשה הכול להשיג שחרור מוקדם, איך שמח לחזור אל אשתו וילדיו. בקושי בן שלושים ויש לו כבר חמישה ילדים. פועל שחור, אמר לי. אלא שהוא כל⁻כך אופטימי. כולם נראים לי אופטימים משום⁻מה.

אין פלא. כולם מרגישים, שחיים חדשים נפתחים לפניהם. מדינה שלנו.

כן, מה דעתך שניכנס לספרייה?

ברצון.

כאן היה הכול ארעי, כתפאורה שהוצבה ליצירת אילוזיה של מציאות. לא בית⁻הספרים בהר הצופים, מדפים ארוכים, עץ כהה, חגיגי, הכורעים תחת טורי הכרכים העבים, האנציקלופדיות, הלכסיקונים, ספרי⁻היסוד וספרי⁻העזר, ספרי⁻השנה והרבעונים והירחונים למיניהם, לא הדפנות החוצצות בין קורא לקורא לאורך שולחנות אולם⁻הקריאה, לא אותה הליכה מיוחדת, מעוררת כבוד וקנאה, של אחד הדוקטוראנטים, תל⁻ספרים על אמותיו. ובכל⁻זאת, גם כאן, על השולחנות המשרדיים המעטים שבאולם הקטן כבר רכנו ראשים רבים, הקוראים קראו והרושמים רשמו. שוטט גם הוא לאורך המדפים המאולתרים, התעכּב לפני מדף ונטל ספר. היסטוריה של הפילוסופיה המודרנית. ברוּנוֹ, בֵּייקְן, שפינוזה, לוֹק, קַאנט… תחילה התלקחות הדמיון ולאחריה, כמו אֵפר, תחושת האפסות: מה אני יודע מכל אלה?! את השמות, כמה בִּדלי⁻מחשבות, שאני מוצא מסורסים ומקוטעים, במוסף⁻של⁻שבת. הֶגל, ספֶּנסר. לעזאזל, מתי ישתלט על כל הכרכים האלה?! אלא שחייב הוא, מוכרח, בכל מחיר, ללמוד, ללמוד, ללמוד. הנה חַסידוּת. הנה פרוֹיד… ואתה על בחינות⁻גמר אתה מדבר?! הן את האלפא⁻ביתא עצמה עדיין אינך יודע… שעה ארוכה מהלך היה בין המדפים, בלא שיבקש לאמיתו של דבר ספר אחד מסוים. אילו אפשר היה הדבר, בדרך כלשהי, בולע היה בו במקום כל ספר שנתקלה בו עינו. בכל אחד מן הספרים מוצנע היה משהו חדש, נסתר, קסום. אך מתוך שרבים כל⁻כך היו לא השאיר בידו אפילו ספר אחד. לא ביקש אלא למששם, ללטפם, להציץ לרגע לתוכם. ומרגע לרגע שב והתלהט מחדש האפר, שב והתלקח החשק להתיישב מיד אל אחד השולחנות ולצאת למסע כיבושו של עולם חדש זה של דעת, של השכלה… כך, ימים יפים היו לו אז לאותו אדם…

־־־־־־־־־־־־

“נו, הרגנו לילה,” פיהק משה כמו במודגש, “ועכשיו נישן, עד הצהריים.”

“ככתוב ברומנים,” אמרה אוולין.

“הבוהימה הקדושה,” הפטיר גם הוא, הניח את מטבעות הכסף על השולחן ושניהם קמו ויצאו.

“בעצם,” החליקה אוולין בתנועה חדה את שׂערה, ובחיוך פרחחי חשפה את שיניה הבוהקות, הקצרות ובעשר אצבעותיה תלתה עצמה על צווארו,“לא אִכפת לי מה העבר שלך, איך הגעת לכאן. מצִדי, אתה יכול להשליך את הכול לנהר ולהישאר מה שהנך ברגע זה. אני רוצה בך כמו שהכרתי אותך בחודשים האלה. לא מעניין השאר.”

“זה כל האדם. בסופו של חשבון, אין לנו דבר זולת חיינו אנו. ואם את רוצה בי ואני ודאי וּודאי רוצה בך – מה עוד חסר לבן⁻אדם?!”

“קצת שינה,” צחקה אוולין. “אילו ידעה אמא שלי איך בתהּ מבלה כאן את לילותיה!”

“מה היתה עושה לך?”

“לי – שום דבר. אבל היא עצמה היתה יוצאת, בלי שום ספק, מדעתה. אם תשאל את אמי מה פני העולם אחר חצות, היא פשוט לא תדע מה לומר. היא מאמינה, שבין עשר בערב לשבע בבוקר שב העולם לתוהו⁻ובוהו.”

“והיא הניחה לך לצאת לבדך לעולם הגדול, להישחת כדי כך?”

אוולין שיקעה פניה במעילו החום של משה. “אולי לא תמיד היתה כזאת. אבי מנהל משרד דואר באחד הרבעים של לונדון. איש דייקן מאוד. ואמי – היא עושה פשטידות נפלאות! בביתנו, אפילו היו לנו מאה משרתות, לא היה מישהו אחר מעז להכין פשטידה. ידידיו של אבא מקנאים בו מאוד על כך.”

“זה נשמע כמו סיפור על עיירה קטנה.”

“ועדיין אינך יודע זעיר בורגנות אמיתית מהי. אלא שגם אמי חלמה, כנראה, אי⁻פעם, חלום אחר.” היא צחקה צחוק נמוך, רווה. “בעליית⁻הגג שלנו גיליתי פעם צרור מכתבים נושנים, שקיבלה היא מפאריס. חלום על אותה בוהימה, אותה פאריס. אותו יום שהרשו לי הורי לבוא לכאן, אני יודעת, זכרה אמי את המכתבים ההם. כעבור ימים אחדים התחרטה, כמובן, אבל אז כבר הייתי כאן. אני אראה לך מה היא כותבת היום. עדיין מתפללת לרגע, שתצליח ללמד גם אותי להכין פשטידות כשלה לבעלי היקר.”

“נתקעה התולעת בתוך החזרת, אהבה אמי לומר, שוב לא תאמין שיש טוב מזה בעולם.”

“והיא, אמא שלך, היתה אחרת?”

מהלכים היו ברחוב צר שמַרצפתו שחורה ובתיו גבוהים וקודרים והטיח שעל קירותיהם כמו נבקע מרעש⁻אדמה. דומים הבתים לליפטים גדולים שהועמדו על צלעם הצרה. זוהי פאריס האחרת, אמר. באוויר היה ריח של חדרי⁻מגורים דחוקים, של מטבחים, של ביבים, של אנשים הפולטים יגיעת⁻יומם על מיטות ישישות מעבר לתריסים חתומים. הריח היה תלוי בכול, ממשי אך לא מסוים. ברגל יחפה החליק חתול על אבני⁻המַרצפת ובראש מושפל חצה את הכביש. משה הביט סביבו, מחפש אבן להטיל בחתול, אלא שכאן אין דרכים חוליות, אין שברי אבנים ורגבים יבשים בהישג⁻יד. הוא פלט פסססט ארוך ושרקני. החתול קפא רגע במקומו ומיד זנק ונעלם. – – –

־־־־־־־־־־־־־

מיום שמת אבא, נהגה אמא להיוועץ בכול בבנה הבכור. שבע⁻עשרה שנה בארץ, וכאילו זה עתה ירדה מן האונייה, אובדת⁻עצות, אינה יודעת אנא תפנה. באלף נימים רתוקה היתה לבית⁻אביה. מַרבה היתה לספר על עיירה אחת קטנה בפולין. ועל אשה אחת, סבתו שלו. מן הסיפורים שהרבה לקרוא בילדותו ידע, שבכל משפחה סבתא היא נוכחות גדולה ויקרה, חכמה ומלומדת ניסיון ופייסנית, ממתקים נושרים תמיד מכיסיה ונכדיה כרוכים אחריה. אלא שלו עצמו לא היו סבא וסבתא. מעגל⁻המשפחה נפתח ונסגר באבא⁻אמא. על⁻פי טבע⁻הילד, הבין, צריך להתגעגע לסבתא, ממש כמו שאמא מתגעגעת אליה, אלא שחוץ מאיזו סקרנות קלושה לא חש ממש בחסרונה. לא כך אמא, היא זקוקה היתה עדיין לסבתא, וכשמת אבא שבה להתרפק על סבתא, דוחה את האפשרות שאינה בחיים, מתעקשת עד הסוף להאמין שתימצא בריאה ושלמה בסוף המלחמה. אנשים נכנסים ויוצאים ובפיהם דברי⁻ניחומים, כנהוג. אמא אינה שומעת. אינה מזילה דמעה. רק עיניה השחורות הדליחו והצטמצמו יותר ויותר. ויום אחד קמה מאבלה והחלה מסדרת את דירתה, מאווררת, חובטת, מדיחה, עובדת כאחוזת בולמוס. וכשהיה שוב הכול נקי ומצוחצח, כמו לא אך תמול⁻שלשום קמה מן השבעה, קראה אליה, אל המטבח, את הבכור.

משה, אנחנו מוכרחים לחשוב על העתיד. אתה כבר לא ילד. אתה צריך להבין, שמעכשיו אין מי שידאג לנו.

עכשיו אינו רואה מכל פניה אלא את שפתיה הקפוצות ואת נחישות מבטה בשבתה לשולחן⁻המטבח הקטן שנִיגֵר אביו, קולפת תפוחי⁻אדמה בתנועות עזות ומיומנות גם יחד, כנלחמת בהם, סכינה מסיר מעליהם רק את הקליפה לבדה.

חשבתי על זה, אמא. אני יוצא לעבודה.

ידה רעדה ומטבע של בשר לבן הוסר עם הקליפה. לא תהיה לנו ברירה, אמרה. אם אמצא איזו עבודה טובה, תוכל אולי לחזור לגימנסיה בשנה הבאה. מתחת לברז הכיור שטפה את תפוחי⁻האדמה הקלופים. אסור לך להזניח את הלימודים גם עכשיו. בגימנסיה אמרו לי שיהיה חבל מאוד אם לא תקבל את הבגרות. לאהרן אני דואגת יותר. מעודו לא רצה ללמוד, ועכשיו, כשאבא איננו, יסחוב בקושי עד סוף העממי. אילו זה היה תלוי בו, היה הולך היום לעבוד בגאראז'.

אם יעזוב את בית⁻הספר, לא ייגע יותר בספר. אנחנו צריכים לעשות הכול, שימשיך.

אפשר להכריח אותו? הוא פשוט לא רוצה.

אַת צריכה לנסות ולדבר אתו עוד פעם. לך ישמע, אמא. גם אני אדבר אתו שוב.

ניסיתי וניסיתי. הוא לא רוצה לשמוע. הכי⁻טוב, משה, שלא נרמה את עצמנו. מקצוע, פה בארץ, משתלם יותר מתעודות ומספרים. תראה את אבא. היה חלוץ. מציאה גדולה. שבע⁻עשרה שנה עבד כמו חמור, ירק את מרירתו, עד שכרע. או תיקח אותי, מצבי עד יותר גרוע – גם מקצוע אין לי וגם ילדה אני לא. איזו עבודה אני יכולה לקבל עכשיו?! כל מה שאני יודעת זה לעשות ספונז’ה, לכבס, לבשל.

את בכלל לא תצטרכי לעבוד. בתוך זמן קצר ארוויח מספיק בשביל כולנו. ובשנה הבאה, והרי זה מה שבסוף יעשה, יתחיל גם אהרן להביא משהו הביתה.

איך תרוויח בשביל כולנו? הלוואי וזה היה כל⁻כך קל.

אני חושב לעבוד ביהלומים.

תגובתה הראשונה, כרגיל אצלה, ביטאה את אי⁻יכולתה להסתגל למצבים חדשים, ודאי לא לשינוי כל⁻כך בלתי⁻צפוי: אתה תעבוד ביהלומים?! זה עבודה לגימנזיסט?!

רבים התחילו עכשיו לעבוד בענף, וכולם משתכרים טוב. תאמיני לי, אמא, בעוד חודשים אחדים יהיה לנו די כסף לכול. יש ילדים, שאחרי שנה אחת בבריליאנטים עושים שמונים, מאה לירות בחודש.

תחילה מרטט היה חיוך ספקני על שפתיה הדקות. סיפורים, הכול דמיונות. אפילו יביא מאה לירות בשנה, תודה לאלוהים. משה, המפרנס הגדול! פתאום תפסה, כי בנה⁻בכורה, יוצא⁻רחמה, היה לגבר שיוכל להגן עליה, למנוע חרפת⁻רעב. לראשונה מאז מת אביו, ראה את אמו בוכה בדמעות. היא חיבקה אותו, נתלתה בו, משכה את ראשו כלפי מטה, אל חזה, אימצה אותו לגופה, ייבבה בלי בושה.

ילדי הקטן… אבל יהלומים זה לא בשבילך. הנה הבן של לבקוביץ עובד ביהלומים. אומר שזה משפיע רע על העיניים. וכל היום יושבים במקום אחד, לא זזים, עושים עוד פעם ועוד פעם אותו דבר. אתה לא תעמוד בזה, משה, אני מכירה אותך.

אני צריך להרוויח כסף. אני לא נבהל.

אמא לא התפתתה, יצאה לחפש עבודה ומה שהוצע לה, קיבלה. גם כשנוכחה לדעת, שהבטחותיו הדמיוניות של משה היו למציאות,שבוע⁻שבוע הוא מביא מעטפה ובא חמש, שבע, עשר לירות, פי שניים ושלושה משכרו של אביו בימים הטובים ביותר, לא התפתתה. מכתתת היתה רגליה ומחפשת עבודה. עדיין הוסיפה לטעון, שבקרוב יוכל בנה המוצלח לשוב לגימנסיה. ידידיה, דווקא מחמת ידידות, לא סייעו לה. איזו עבודה יכולים הם להציע לאשה חסרת⁻הכשרה בגילה? כך עד שנודע לה, כי בבית⁻ספרו של אדון גלמן מחפשים שמשית. לעולם לא יידע מה היה מחירה הנפשי של החלטתה לרדת עד למדרגה התחתונה הזאת, אבל משהחלה לעבוד וקיבלה לידה את משכורתה הראשונה, חל בה איזה שינוי מפליא. לראשונה מפרנסת היא את עצמה, אינה תלויה באיש. ואם כי משׂכרו של משה יכולים היו כולם לחיות בכבוד, לא עלה על דעתה להפסיק לעבוד. גם חדלה להעלים ממכריה ומשכניה במה היא עובדת. שוטפת רצפות ומנקה בתי⁻שימוש, אומרת היתה לכל מי שביקש לדעת. הו, כן, אמר לעצמו, רק לעצמו, בתשובה על שאלתה של אוולין, אמי היתה שונה מאוד מאמך, וגם אבי היה שונה מאביך, שעל⁻כן נחים היום שניהם באדמה הטובה של ארץ⁻ישראל, ואילו היו בחיים לא היו אלא בני חמישים וכמה. טוב שהלכו לעולמם בשעה שהלכו. הם לא היו מוצאים לעצמם מקום בגלגולו החדש של העולם שבאו לבנות כאן.

־־־־־־־־־־־

“מה לנו שהתחלנו פתאום לדבר על אבא⁻אמא?” חתם משה בנשיקה ארוכה על שפתיה המלאות של אוולין. “או אולי אַת מתכננת להתמחות בפשטידות?”

“אל תזכיר,” עיוותה אוולין פניה, “זה כמו לחשוב על המוות… אנחנו כבר לא נוכל לחזור ולהיות כאבותינו. אנחנו,” קרעה לרווחה את עיניה וכיווצה פיה, מסננת הברה הברה אגב תנועת⁻יד רחבה, כזמרת המנצחת על עצמה, “אנחנו זוג קוסמופוליטים תלושים ורקובים.”

“אני כבר התחלתי להיות מעין מנהל⁻דואר,” צחק, נענה למה שנזכר יותר מאשר להעוויותיה של אוולין. “לא, זה לא טוב, לא בחברה הארורה הזאת… אגב, האם תבואי אתי הערב, זאת אומרת – מחר?” קפץ פתאום מעניין לעניין. רגע רגז על עצמו על פגישה מיותרת זו שיזם. מה לו ולשני אלה, לכל הרוחות. אין לו עוד כל רצון לחדש מגע עם אותו עולם קודם שלו, שמכבליו ניתק סוף⁻סוף. אם כי… בדיעבד… אולי דווקא להיפך? ולמה שלא יקפיץ אותם קצת, למה שלא ירקיד את הצעירים והזקנים גם יחד?..

“בכל⁻זאת מתחשק לך לראות שוב את הנערה הזאת?”

“לא. לא. לא. אבל לטלטל אותם מעט, זה כן, אפילו מאוד.”

“טוב, אם אתה רוצה, אני אתך…”


 

פרק שביעי

חוה וצביקה התייצבו בשעה היעודה. את משה לא ראו. תפסו שולחן בפינת בית⁻הקפה, על המדרכה, חיכו לבואו. היתה שעת⁻ערב מאוחרת. כל היום כולו שוטטו בעיר, ולבם היה כאן. מרת האקר נבהלה למראה בתה. לכאורה, מה יכול היה להשתנות, ומתי? אתמול יצאו עם בוקר לקניות לאם לקראת שובה לארץ. שעות שוטטו באולמות דמויי⁻ארמונות⁻מלכים בבתי⁻הכולבו הכבירים בבולבאר האוסמאן ובריבולי. הפכו וחזרו והפכו באריגים המרהיבים לסוגיהם ולגוניהם. בענייני טעם היתה פסיקתה של חוה מקובלת על אמה, אלא שהיום נהגה שוויון⁻נפש לא⁻אופייני כלפי האריגים המוערמים לראווה על שולחנות ארוכים, טורי המעילים המהודרים, אינסוף השמלות, הכול, הכול. שלא כדרכה, שתקה משך כל מסע⁻הקניות, ואפילו פעם אחת לא ניסתה להניא את אמה מקניית שמלה שבחרה, לא שידלה אותה להעדיף משהו ההולם יותר את גילה, יפה יותר לגזרתה, צבע שונה, בית⁻אופנה אחר. כלום. כל שבחרה האם, הסכימה לו הבת במין אדישות, או דכדוך שקט, כאילו כולה במקום אחר.

“את מרגישה לא טוב, חוה’לה,” שאלה בחרדה. שתיקה של חוה במסע⁻קניות ראשון בחייה בפאריס היא בהחלט סיבה לדאגה.

“לא, חלילה,” השיבה חוה וחתמה שפתיה.

“עינייך שקועות. והעיגולים השחורים האלה. לאמא את יכולה להגיד: קרה משהו ביניכם הלילה?”

“אַת מדברת שטויות, אמא. אני פשוט קצת עייפה. אנחנו מתרוצצים כל⁻כך הרבה, שגם אני נשארתי בלי כוחות. זה יעבור,” מיהרה לחדש את האודם על שפתיה, לשוב ולהתפדר.

את מרת האקר הרגיעו דברי בתה, ואילו צביקה עמד מן הצד ולא התערב בשיחתן. בשניהם הפצירה שאת הערב יקדישו למנוחה, לא ייצאו מהדירה ויקדימו לישון. יוזמתה זו של מרת האקר חסכה מהם תמרוני התנתקות מסובכים. הם מיהרו לקבל את עצתה, וכך יכלו לצאת הערב בשקט ולדייק למפגש. לדייק מדי, ראו עכשיו.

כל מה שאירע מאז נסע משה לא זעזע את חוה כשעת⁻לילה קצרה זו אמש. בכל פעם ששבה והרהרה בה ראתה פתחי מסבאות ובאפלוליתן מייבבים סאכסופונים ככלבים שוטים. ערימת אדם – הוללים וסובאים. כמה אהב משה את ארצו הזעירה, כמה היה מתגאה בה. מה לא היה מוכן לעשות למענה. שוב ושוב ראתה עכשיו את דמותו, את ידו הכרוכה סביב אותה בת⁻בלי⁻שם. האם יכולה היא לשכוח את משה של ירושלים, כיצד היה קורא באוזניה את סיפוריו, והוא, גיבור המלחמה, ביישן כמו ילד. תולה היה מבטו בה, ובעיניה מבקש לגלות אם היטיב לבטא את רגשותיו. כמה ממש כמוהו היו סיפוריו. וכמה נובעת היתה אז כתיבתו. הן אפילו באותם חודשים ראשונים בעיר, כששעבד עצמו לכאורה ללא שיור ללימודים, לפריצה אל האקדמיה, קבע לעצמו שעות לכתיבה. את שני הסיפורים שלא ראו אור, את “כדור שוטה” ואת “רובהו של ג’ורג' פישמן”, כתב אז. וכבר ציפתה שגם הערב, תוך כדי שיחה, יאמר פתאום: “אה, לעזאזל, חוה, הקשיבי. כתבתי היום קטע. אני חושב שלגמרי לא רע…” כמו תינוק היה…

־־־־־־־־־־־־

ביום שראתה בחלון חנות⁻הספרים הראשונה את “מחרשת הפלדה”, רצה ישר לחדרו.

הנה, משה, הושיטה לו את הטופס שקנתה.

השתגעת?! קנית?! הנה ספר בשבילך. ובשביל הורייך. ובשביל צביקה. ערימה.

אני רוצה גם לקבל. אבל להיכנס לחנות ולבקש את ספרו של משה וולף, זה לגמרי אחרת. בדרך לכאן לא יכולתי להתאפק – ניגשתי לעוד חנות, ולעוד חנות. עברתי והצצתי. מחלון לחלון. ומכולם ניבטת העטיפה הנפלאה – החוּם של השדות החרושים. הכחול העמוק של השמים. זרועו של האדם המוֹשלת במחרשה… יום גדול, משה!

עלעל בעותק שלה כאילו פעם ראשונה הוא רואה את ספרו שלו. מבעד לרשתות⁻ההסוואה ניכרה התרגשותו.

סיפורים טיפשיים. הבוסר הציץ מכל שורה.

אני מכירה את הספרים המופיעים בארץ. שלך עולים עליהם אלף מונים.

ועדיין אין זו בהכרח מחמאה.

נו, אומרים ש“מלחמה ושלום” עולה עליהם. אתה מצחיק. הנה, דיברתי עם ירדני…

מנין אַת מכירה את ירדני?

אני מכירה הרבה אנשים. אם רק תפסיק את ההתנזרות המתועבת שלך, תגלה כמה אני מכירה. ירדני ממש מתלהב, אומר שבסיפוריך ניכרת חוויית⁻האמת. הוא התרשם מאוד מדקות⁻הניתוח.

ממה עוד התלהב? – אך בהעמדת⁻פנים אדישה זו שוב לא היה בה כדי להטעות.

משה, ירדני מעוניין מאוד להיפגש אתך.

מה פירוש, מעוניין? שוב סיפרת, שיש לך חבר סופר? כמו לגברת איידלמן שלי.

ראשית, לא אני סיפרתי לגברת איידלמן. אמא היא ש…

ומי סיפר לאמא?

אינקוויזיטור! כבר גם לאמא אסור לגלות שאתה לא סתם תיש, כמו שחושבים כולם?! ושנית, לירדני לא סיפרתי כלום. רק שאלתי אם הזדמן לו לקרוא את סיפוריו של משה דגני, ואז אמר מה שאמר. עכשיו נחה דעתך?

בערך.

אז אתה רוצה להיפגש?

משה השהה תגובתו, היסס ולבסוף ניער ראשו: לא,לא עכשיו. אין לי מה לומר לו.

מה הפחד, בן⁻אדם? מה אתה חושב, שיש לו קרניים? צא, היפגש עם אנשים, החלף דעות. עד מתי תהיה כאן, בחדר הזה? סיפוריך טובים, משה, לא רק אני חושבת כך.

לא, עוד לא. – עיקש כפרד היה. ישב וידיו מסומרות לברכיו. ושוב נטל את ספרו וחזר לעלעל בו. השתהה במקום אחד והתחיל קורא. חיוך של הנאה פרח על שפתיו. לפתע אמר: תאמרי מה שתאמרי, רק עכשיו אני רואה, זה סיפור טוב. הוא חי. הוא נושם. זה הקטע על הבחור, שנשאר תקוע עם המשוריין בבוץ סמוך לקיבוץ וסירב להפקירו.

ודאי שאני זוכרת. זה מתוך “ואפילו אחד”. ירדני הזכיר את הסיפור הזה. הוא אומר, שזו פיסת אמנות אותנטית. כתיבתך מזכירה לו, לדבריו, את טובי המספרים המודרניים. הוא סבור, שעליך השפיעה מאוד וירג’יניה וולף…

כך אמר? נהדר. חבל שלא קראתי אפילו שורה אחת משלה…– צחק. ופתאום קפץ ממקומו, התקרב אליה, שואג ומטלטל את אגרופיו תיאטראלית, – אבל מה זה חשוב?! הסיפורים האלה טובים, את שומעת, חוה? וזה עוד כאין וכאפס. מיליון רעיונות משתוללים במוחי. אני אכתוב סיפורים שבני⁻אדם ירצו לקרוא לא משום שיהיו תוצרת הארץ, כי אם משום שיזרום בהם דם, לא לֶבֶּנִיָה, משום שיהיו אמת. אכתוב כך, שלא כל⁻כך מהר ישכחו את הדור שלנו. איש, איש לא יצליח להשכיח אותנו. ואת הסיפורים האלה יקרא כל אדם בארץ, אַת שומעת?

ודאי יקראו, חבוב, ודאי.

־־־־־־־־־־־־־

“נרדמת?” שאל צביקה.

“לא, מה פתאום?” למעלה מרבע⁻שעה יושבים הם מתחת לאורות הלבנים. אנשים זורמים הלוך, זורמים חזור. אנשים מדברים וצוחקים סביבם, בבית⁻הקפה, ומשה אינו מגיע.

“את עדיין אוהבת אותו,” אמר צביקה. לא רצה לשאול. יודע היה כמה אווילית וחסרת⁻טעם השאלה. כל אותם ימים לא עלה שמו של משה. אפילו אמש, אחרי הפגישה, לא אמרו אלא כמה מלים של שגרה, “לא העליתי על דעתי פגישה כזאת,” העולם שלנו כל⁻כך קטן," ועוד כגון זה. חוה אמרה: “נורא קר לפנות בוקר.” וזה היה הרמז, שהנושא מוצה. אלא שדברים כאלה נשמעים גם כשאינם נאמרים. שתיקתה של חוה מדברת יותר מאלף מלים. אם עד אמש ניתן היה, לפחות רשאי היית, לתרצה כרצונך, הנה עכשיו היא מחוּורת היטב. ומי יערוב לך גם היום שמשה ויתר סופית. הנה הצעה פתאומים זו שלו, שישובו וייפגשו. לפנינו רק עוד ארבעה ימים וכל זה יהיה מאחורינו, הרחק ממזרח לאוקיאנוס. אלא שארבעה ימים אלה הם ישיבה על פִּצצת⁻זמן, שאינך יודע מה יפעיל אותה ובאיזה רגע. הדרך היחידה היא פשוט לשתוק ולהמתין, לא להראות פני קנאי שוטה, ומה שיהיה יהיה.

“בכל שעה שתרצי בזה, אני מוכן לקום וללכת,” שמע עצמו אומר, למרות מה שאך זה גמר בדעתו, “לא אכפה עלייך את אהבתי. אמצא לעצמי עיסוקים אחרים, שאין למשה. אמלא את החלל בעבודה מדעית. אף כי…” את ה“אף כי” הצמיח צביקה תוך כדי השמעת הצהרותיו האביריות. הכול נכון היה לעשות למען חברו, והכול הוא זה. משה זקוק לאשה שתווסת את יצריו משולחי⁻הרסן, שתאזן את נפשו השסועה. “אף כי אינני מאמין, שמשה השתנה. אפילו יאמר כך היום, יהפוך מחר שוב את כל הקערה על פיה. את היודעת, יותר ממני. האם הסביר, האם התנצל, האם אמר מלה אחת כשקם והלך, הסתלק ונעלם? ואתמול –”משה אינו אלא זיכרון," אמרה חוה. הגביהה אליו פניה ושוב ראה כמה נפלאה היא. השקעים האפלוליים מתחת לעצמות⁻לחייה. צווארה הארוך. עיניה, שמבטן משונה, שלכסונן נושא עמו ערגות, שלעולם לא אדע לתת להן ביטוי, כאילו בת גזע רחוק ונעלם לקחתי לי לאשה. “זיכרון. לא יותר. מה שמת שוב אינו קם לתחייה. גם לא בהשבעות ולחשים. עכשיו, אתמול, היום, מחר, אנחנו שנינו.רק. והפגישה עם משה – דפדוף מחדש באלבום תמונות.”

את אצבעותיה הארוכות, השחומות מן הקיץ הארצישראלי הניחה על כף⁻ידו. לעורה החמים ריח של לחם שאך זה נרדָה מן התנור, טעם של נעיצה שמאחרי גבה של אמא היית נועץ את שיניך בקרום הפריך, החמים, הבּשׂוּם.

על כף⁻ידו נחו אצבעותיה של חוה. למן פגישתם הראשונה, כשבא עם משה, אמרה עכשיו חוה בלבה, לא השתנה צביקה. אף לא כהוא⁻זה. ברגעים המתוחים ביותר הוא הוסיף להיות שקול, נבון, מרוסן. וכבר הם נשואים וכאילו צריכה היתה לדעת עליו הכול, ובכל⁻זאת: מה מסתתר אצלו מתחת לעור הדקדק, השקוף? ומדוע אותה הרגשה מרגיזה, שהכול הוא יודע ובדבר אינו מאמין? אומר וחוזר ואומר, שאוהב אותך, ועדיין אינך יודעת מה הוא אצל צביקה, אוהב. גם את משה אהב, אוהב. איזה מין אדם אומר לאשתו, אני מוכן לקום וללכת? ואם אמנם קום תקום, כפי שהתיר לה זה עתה, ותלך אל משה? ואם אמנם תאמר לו: משה, בוא אלי, חזור, אתי, נעשה שנינו כל מה שלבך חושק בו, ובלבד שנהיה שנינו יחד, אוהבים ומאמינים, לעולמי עולמים – מה יאמר צביקה אז? שטויות, הן לא תעזי לעשות זאת. רק דפדוף באלבום תמונות. רק זה בלבד.

־־־־־־־־־־־־

בשעה שישבו, היא ומשה, וביניהם, על הספה, הספר החדש, בא צביקה.

שלום, זוג, אמר וצנח, מיוגע, על כיסא. באתי לברך את בעל הספר הצעיר.

נו, מה דעתך על הבחור? – דחפה את צביקה למנות את שבחי משה.

דעתי?! סייג לחוכמה.

שתיקה? – שתיקה של צביקה כמוה כשלילה. – אז על מה בדיוק באת לברך?

על עצם הדבר, – משך את משקפיו מעל אפו. בלי משקפיים היו עיניו קטומות⁻הריסים כמין עירום משונה, כאילו נחשף איבר מוצנע. מבטן העייף, הדהוי, שיווה לכולו חזות אינאונית. התבדחותו נשמעה גם היא באוזניה נטולת⁻דם: דבר פשוט?! אם חברי הטוב ביותר הוציא ספר והתפרסם – עולה גם ערכי שלי.

אל תלך סחור⁻סחור. אמור את דברך, – לחצה על צביקה.

לדעתו, העיר משה, ספק מקנטר ספק רציני, אני סתם מבזבז את זמני.

אל תסלף. לא כך אמרתי לך. אבל אתה מספר לנו פה על ביצה שלא נולדה. מין ישות פיוטית. ואנחנו רוצים בעוף⁻של⁻ממש – שיהיה בעל כנפיים, אך גם מלא בשר. אתה צריך לבדוק את עיניך, – חזר צביקה והרכיב את משקפיו ושוב שינה חזות. – לסופר אסור להרכיב משקפיים בגוון מסוים אחד, כל גוון שלא יהיה. לא כך נוהגים אתם, ולכן אין דברכם אמת.

מי זה, אתם? אל מי כבר זיווגת אותי, צביקה?

כל הכותבים על החבר’ה. הכול עורבא⁻פרח. לא היה ולא נברא.

הביטו⁻הביטו, – ניתרה עליו חוה. – זיאוס שלי! משקיף על הכול ממרומי האולימפוס ומבטל את העולם כולו. הפלמ"ח אינו נושא? את הרומן האחרון של ירדני קראת? את שיריו של קיכלי קראת?

קראתי. קראתי. ירדני הוא בחור טוב. ומוכשר. יודע עברית. אבל שאלתי אותו פעם: אתה כזה מהפכן גדול ודוגל בדברים כאלה וכאלה, מה לך ולמין מעשיות סנטימנטאלית כמו “האחים”? מה היתה תשובתו – תקע בי את עיניו היפות, הלוהטות, מדד אותי מלוא⁻קומתי עד שהגיע אל הרגל הזאת שלי ועליה השהה את מבטו, והוא, מבטו, אמר: “גם לך יש פתחון⁻פה, אתה, הצולע, שבחיים שלך לא שמעת כדור חוץ מבסרטים של בוק ג’ונס?” זה היה כל הארגומנט שלו. אתכם זה אולי משכנע…

שטויות, מיהרה חוה במבוכתה לשנות את הנושא: להרים כוס אתה מוכן?

תמיד.

לחיי מה אנחנו שותים? – שאל משה.

לאריכות⁻ימיהם של סיפוריך. אלה שכבר כתבת ואלה שתכתוב.

אני שותה לאלה שיכתוב. הסיפור הפותח, “מחרשת הפלדה”, הוא מצוין, לעניות דעתי, וגם האחרים, אם ייכתבו מחדש, יתגלו כטובים.

רק תגיד לי, צביקה, איך לכתוב מחדש?

אל תאזין לו, משה. כולם נפלאים. הם מדברים ישר אל הלב. אנחנו מכירים בהם את עצמנו, את דורנו.

נדמה לך, חוה, – לא הרפה צביקה, קולו סגור, שליו, עיקש. – את מה שייצרו דמיונם ועורמתם של מוריכם אתם מכירים, לא את מי שאתם באמת, את מהותכם האמיתית, את כל אחד מאתנו כפי שהוא באמת, אם אתם רוצים. אני לא רופא, משה, ואין לי רצפטים, אין לי מושג איך אתה צריך לכתוב. אני רק יודע שהאנשים שלנו אינם כפי שאתה מתאר אותם ברוב הסיפורים.

הם אנושיים מדי, מה? לא די חייתיים? יש להם אידיאלים? אלה החסרונות שמצאת?

אם זה גורם לך הנאה, אני מרשה לך לפרש כך את דעתי. אני לא אמן ולא חלוץ, אלא בסך⁻הכול אדם פשוט, פיסיקאי. הדבר המעניין אותי יותר מכול הוא זה, המקצוע שלי. ובכל⁻זאת, מדוע אני מסוגל ליהנות, דרך משל, ממחזהו של איזה אירי, “מֵייגֶ’ר בַּרְבָּרָה”, על הסַאלוֵוישֶן אַרְמִי, על פילנטרופים ועל צביעות בורגנית בארץ רחוקה ולפני עשרות שנים? והרי הנעשה בארץ מעניין אותי לא פחות. אני, לצערי, בסיפורים האלה לא הכרתי את האנשים שאני מכיר.

אותו מחזה מצא חן בעיניך משום שברנארד שו כתב אותו, – צעקה חוה. – אבל משה וולף יישאר תמיד הילד, ששיחקת אתו בחולות.

תסלחי לי, אבל את מדברת שטויות. סופר צריך לא רק להביט, אלא גם לראות ולספר במלים מדויקות מה שראה. פשוט מאוד, וקשה כשאול.

גם את זה קראת, אני יודעת בדיוק איפה, אבל לא מצליחה להיזכר. בכלל, מרוב קריאה איבדת את היכולת פשוט לקרוא וליהנות. נהנית, או לא?!

אני רואה, חביבי, לא רק מביט, – קפץ משה ממקומו. – אל תכעס אם אזכיר לך, שאתה קצר⁻הרואי, צביקה. מה שבעיניך וולגארי, מזויף, תעמולה מפלגתית, לא שייך לספרות, בעיני הוא גדול ויפה. אני מצטער להודיע לך, שראיתי דברים שאתה פשוט לא ראית מעודך…

בסיפוריך לא שכנעת אותי, כי אכן ראית מה שנעלם מעיני.

ייתכן. אין לי כל כוונה לפגוע בך, אבל במשהו צודק אולי ירדני. אני – בשנים האחרונות הייתי בחברת אנשים צעירים, קודם בצבא הבריטי ועכשיו במלחמה, אנשים שכבר חוללו נפלאות, ועוד יחוללו גדולות ונצורות. כל הארץ מלאה אותם. אפילו כאן, בעיר הזאת. על אלה אכתוב. על⁻אף לגלוגם של יפי⁻הנפש.

צביקה לא ויתר. אותו מבט שקט, שאף⁻פעם לא ידעת מה צפון מאחריו. רגע אינו אלא דאגה והתמסרות לחברו, ממש נכון להקריב את עצמו, ומשנהו מלחמה עיקשת על איזו השקפה, ואפילו יערער בזה את ביטחונו של משה בכשרונו:

ובכל⁻זאת, גם אחרי ה“קרדו” שלך, אני מציע לך לפקוח היטב את שתי עיניך, לראות מה שיש, לא מה שהיית רוצה שיהיה. תתחיל להתבונן. אתה עוד עלול לאחר, ילד.

־־־־־־־־־־־־־

עינה של חוה נמשכה אל המדרכה. דליים של אור חשמלי עז נשפכו עליה עד שזהרה כולה. רגל ארוכה על נעל שכל⁻כולה עקב גבוה ושתי רצועות שחורות המצמידות את הסוליה לכף⁻הרגל. נעל מחשוף. מיליון פרטים קטנים המצטרפים למשהו מסחרר, שבארץ לא שיערת כלל את קיומו. יצאת את גבולותיה ובמכה אחת גילית איזו קרתנית את.

“יפָה, הה?” אמר צביקה.

“כן.” ויותר משהיא יפה, אמרה חוה בלבה, עשויה זו מכף רגל ועד ראש מתוך כוונה מפורשת לגרות יצריהם של גברים. “עד מתי נשב ונחכה?”

“הוא יגיע. עוד כמה רגעים. מעניין כאן בכלל לשבת ולהביט. כל אחד טיפוס בעיר הזאת, הביטי.”

על פניהם עבר כושי גבה⁻קומה. איבריו ארוכים ודקים, ופניו המתמזגים בשחור הלילה, חטובים להפליא. שדרתו קַו נמשך אחד, זקופה כאנָך. בימינו חיבק מותני אשה, שאלמלא היתה לבנה, לא היה איש מפקפק שאמו⁻הורתו היא. רוכן היה אליה, ושיניו צוחקות אהבה. ושוב שטפו אנשים ובלעו גם את הזוג הזה. לידם צצו משה ואוולין.

“איחרנו מעט,” חייך משה, “ואתכם הסליחה.”

“בינתיים נהנינו מהנוף,” אמר צביקה.

“מעניין, מה?” גרר משה שני כיסאות וצירפם אל שולחן⁻הנצרים הזעיר. “לא תתנגדו אם אתרגם לאוולין.”

“אדרבה,” המשיך צביקה לדבר בשם שניהם. “נדבר כולנו אנגלית. אנחנו זקוקים לאימון.”

“יפה. ובכן, אני מתאר לעצמי שאינכם רוצים לשבת כאן סתם לפטפט, אלא לראות גם מקומות מעניינים –”

“בהחלט,” נתלה צביקה בהצעה. משה מתחמק מכל מגע קרוב, מסוכן, ואולי מוטב כך. לכולנו. “מה את אומרת?”

“מאוד,” אמרה חוה. “הייתי רוצה לראות, אני יודעת, את מונמארטר –”

“מקומות פיקאנטיים?” – משה חש בצליל⁻הלגלוג שבקולו והחניקו. “יש לי הצעה מצוּינת, בעצם חשבתי על כך מהרגע הראשון, אלא שהמקום שאליו התכוונתי מתחיל לחיות רק בחצות. אין דבר, חזרה ניסע בטכסי, מה דעתכם?”

“מה מבין חמור במרק פירות? אתה הפאריסאי,” ותוך שדיבר ראה צביקה,שאותו אדם שישב סמוך לשולחנם, כשהגיעו הם לבית⁻הקפה, עיתון פרוש כמחיצה בינו לבינם, שמט את עיתונו והוא כּורה אוזן. הוא רכן לעבר משה ולחש: “מישהו מאזין לנו, משמאלך.”

“שינסה לנחש,” אמר משה בקול רם אחרי שבחן את הגבר, פנים רבועות, קמטים מקבילים חרוצים מנחיריו לזוויות שפתיו ועד ללסת התחתונה. מתחת לגבות עבוּתות מציצות עיניים אפורות,אבהיות. משהו מעורר⁻אמון ונעים היה משום⁻מה אפילו בעניבה הסילקית, שענב על חולצה שחורה. “הסקרנות שלו טבעית. אנשים לא רגילים לשמוע את השפה האוריינטאלית המוזרה שלנו.”

“אתה טועה, אדוני,” חייך האיש והוציא מפיו את הסיגר. “אני ארצישראלי כמוכם. שמעתי עברית, ולא יכולתי להתאפק. לא מכבר הגעתם…”

“מנין לך?” החזיר לו חיוך גם צביקה.

“אין כמעט ארצישראלי שאינו שותה כאן לפחות קפה⁻אוֹ⁻ליי אחד,” הסיט מעט כיסאו לעברם. “ואני יושב כאן הרבה. אני יודע.”

“זה בית⁻קפה מיוחד של ארצישראלים?” התעוררה חוה.

“לא רק,” אמר משה, “אבל נכון, את הדולרים שלי קיבלתי כאן. כשהגעתי לפאריס, זו היתה הכתובת היחידה שידעתי.”

“איזה דולרים?” שאל האיש. לשמע המלה ממש נדרך.

“אתה מתעניין?” קרץ משה קריצה קונספיראטיבית.

“אני אוהב להאזין לסיפורים.”

“על דולרים?”

“הו, ידידי –” אף שמוזרה היתה כניסתו לתוך שיחתם, היה סבר⁻פניו נעים להפליא, קולו עמוק ומתמשך ומתנגן, כל⁻כולו אותו טיפוס יהודי⁻רוסי חד⁻פעמי, איש העלייה השלישית. אפילו צביקה חש איזו התרגשות, ויותר מכול מעצם הפגישה בניכר עם ארצישראלי, דובר עברית רהוטה.

“נו, ואיך בארץ? אין1 מצב⁻הרוח?”

“ואתה, אדוני,” שאל צביקה, “זמן רב אתה פה בפאריס?”

“רב למדי. רב למדי.” צביקה הבחין בהבהובו של ניצוץ⁻לגלוג בעיניים האפורות. “ואיך מסתדרים כאן אתם?”

“מה פירוש, מסתדרים?” תמהה חוה. שאלותיו של האיש הזר החלו לעצבן אותה. הרי לך יהודי מן הסיפורים: מכיר אותך חצי דקה, וכבר חוקר את ייחוסך עד לדור עשירי.

“נו, הרי לא קל בארץ, ולא קל למי שנוסע לחו”ל. לא כך אמר איש⁻החמודות הזה, ידידכם, שכאן קיבל את הדולרים?! אוי, קשה עכשיו בארץ, קשה. לא טוב. לא טוב."

ועדיין היה דיבורו נינוח, מתנגן, ציוני ותיק המתייסר בייסורי ארץ⁻ישראל, אלא שחוה חשה יותר ויותר באיזה טעם משונה, רע, העולה מדבריו.

“מה לא טוב, אדוני? מה?”

“כך שואל אדם המגיע לפני ימים אחדים מן הארץ?” הגביה האיש את גבותיו העבותות, קמטט את מצחו הרחב וצמצם את שפתיו העבות בתמיהה גדולה. “הנה, אני, את מיטב אוני נתתי לארצנו הקדושה, שנים על שנים, ולסוף נאלצתי, בכאב לב, לעוזבה.”

“אם כך, ארצישראלי היית,” הדגישה חוה בתקיפות. ביקורת, כן אבל מבפנים. זה – כאחד המרגלים הוא.

"חמש⁻עשרה שנה, ילדתי, שלא לדבר על הבית, עברית, יהדות, הכול, חמש⁻עשרה שנה

*  * *

"וקמת וירדת?!

“בכל⁻אופן, בינתיים. שם אי⁻אפשר לחיות עוד. אדם נחנק. אנשים כמוני הולכים שם פשוט לאיבוד.”

“מי הם אנשים כמוך?” התעורר משה, “מה עיסוקך פה?”

“הכול, ידידי. כל מה שמביא כבוד לאדם.”

“משמע?”

“לירות ישראליות. או דולרים. פראנקים. או שטרלינגים,” חייך את חיוכו הנעים, האבהי.

“סימן טוב הוא לארץ אם זה אכזב אותך,” אמרה חוה. “אתה מאנשי הבורסה השחורה?”

“אני עוסק בתיקונו של עולם,” תיקן האיש. הוא קלע אצבעות ידו האחת באצבעות ידו האחרת והגביהן כמו באיזו תפילה, “עמך ישראל צריכים פרנסה, וכבר אמרו: יפשוט נבלה בשוק ואל יצטרך לבריות. מה גם שכסף אין דינו דין נבלה, שזו מסריחה, וזה לא. ואתם, ידידי הצעירים,” חייכו עיניו האפורות, “ציונים כשרים אתם, מסתבר.”

איש לא הגיב. משה, שהציע את בית⁻הקפה המסוים הזה אך ורק משום קרבתו ומרכזיותו, נהנה בדיעבד מן הפגישה עם איש⁻הוואלוטה צח⁻הלשון. צביקה וחוה לא הסתירו את סלידתם, והבעת⁻פניהם אמרה שהם מבקשים שיסלק עצמו מהם, אך האיש רק בחן אותם בעיניו היפות ואמר:

“אתם כועסים, מה? תחילה שמחתם ועכשיו שוב אינכם רוצים לשמוע מה בפי. אין אני גרוע מכם. ישראלי אני, למרות שהשתקעתי בפאריס. תעודת⁻מסע כשרה בידי. אין אני מכירכם, ואיני יודע על שום מה באתם לכאן. לא ביקשתי אלא לעזור ולהיעזר. אינכם משיבים? כעסכם כעס⁻שווא. עדיין ניכר חלב אמא, חִי⁻חִי. אמנם מתפרנס אני מעיסוק, שרבים דעתם אינה נוחה הימנו, אך האם גרוע אני משום כך מבריות רבות בכרך גדול⁻לאלוהים זה? רצונכם לדעת טיבה של ארץ זו, שסניגורים חביבים אתם לה, אלַי בואו. מיטיב אני להכירה מכם, ידידי. שאלוני, דרך משל, מה המצב היום בארץ ומיד אומר לכם: שנייים נקודה שלושה… אינכם מבינים? זה שער הדולר היום ברחוב לילינבלום, זה הקרוי על⁻שם הציוני הוותיק, החובב⁻ציון… אגב, אני עצמי ציוני ותיק אני. וקצת תורה למדתי בנעורי. והייתי, נו, ‘אַ פַּארְטֵיי מֶענְטש’, היינו איש מפלגה. ואם יש את נפשכם לדעת, אלי בואו, לא אל אלה היושבים במשרדים, שעליהם פרנסתם, ומרבים דברים… ידידי,” הוא קרב והניח את כפו הגדולה, השעירה, על שרוולו של צביקה, “אין אני מבקש להשיאכם לדבר⁻עבירה, חלילה. גם אינני בטוח אם אמנם יש בכיסכם מאותו חומר יקר. אולי אין אתם אלא סטודנטים החיים מהיד אל הפה… אלא שרצוני להגן על כבודי, כלומר… ידידי, כלל זה יהא נקוט בידכם: כל העולם כולו נחלק לשניים – אלה שעוסקים בוואלוטה ואלה שאינם עוסקים בוואלוטה. על אלה האחרונים מוטב שלא נדבר כלל. אלה דומים לצנוֹן, שראשו תקוע באדמה והוא לוחך עפר… אוי, כמה עפר ליחכתי אני בימי… חבל ששעתי קצרה, פגישה לי בענייני⁻עסקים בעוד זמן מעט ואין בידי שהות לספר לכם על עצמי. רק זאת אומר: גם חלוץ הייתי גם פועל, והפּוֹעַל⁻יוֹצא מה?!… ואילו חלקו הראשון של העולם, אלה ראויים לכל השבחים. הריהם מצוינים בחוש המריח. תמיד יודעים הם היכן טוב לו לאדם שיימצא. הנה גם כאן בעיר זו יושבים אלה העושים מעשי זימרי ומבקשים שכר כפנחס, מספרים בשבחה של ארץ⁻ישראל, שאת טעמה לא טעמו מימיהם. רבותי, שקלו נא בדעתכם: הנה אני, אמת, איש⁻ואלוטה אני. ניחָא, זו פרנסתי. אך כלום מעצמי אני קונה ולעצמי אני מוכר? כביכול, כיס אחד נותן וכיס אחר נוטל? אף אתם תודו, שלא כן הדבר. אם כן, ממי אני מתפרנס? פשוט: הנה מגיע לכאן יהודי פלוני מישראל ובכיסו חמש לירות בלבד, שנותנת לו הממשלה בפרַנְקים. שוהה הוא בפאריס כמה שהוא שוהה ובשובו מביא הוא מקרר מכונת⁻כביסה, רדיו, בגדים למשפחתו ולידידיו. ונוסף על כל אלה שמור עדיין בכיסו מעט עודף מאותן חמש לירות. תשאלו! הייתכן?! כל⁻כך גדול כוחו של מטבע זה, הלירה הישראלית?! לא, רבותי, אֵלַי הוא שׂם פעמיו. אלי עולים לרגל כולם. כל אותם יהודים⁻יפים, הקוראים לכל האחרים להדֵק את חגורתם. ואני, אני הוא התנָא דמְסַיֵיע.. כן, כן. בעל⁻כורחכם תודו, שאמת⁻לאמיתה בפי. גם יכולתי לקרוא לכמה מהם בשמותיהם, פלוני האִממפוֹרטֶר, אלמוני שליח⁻הציבור, פלמוני שיצא לשאוף אווירָא דִשְוַוייץ… אלא שחס לי להזכיר שמות. גם אצלנו יש מה שקרוי בפי הרופאים, אֶתיקה מקצועית…”

“ובכן, מה רצונך מאתנו?” אמרה חוה, כולה עצבים. רגע דומה היה לה, שאף היא עצמה נמנית עם אותה חבורה נאה שתיאר איש הוואלוטה. הן הכסף שעתידה היא לקבל בהגיעם לארצות⁻הברית, לא בדרך הישרה יגיע. אף⁻על⁻פי⁻כן, מיהרה להרגיע את עצמה, הבדל גדול כאן. המקרה שלה שונה מעיקרו. הן זהו סידור שעשתה המשפחה בין בניה. הדוד הוא שמבקש להיות להם לעֵזר. והיא הרי לא באה לקבל מידיו מתנות⁻חינם, ולכן מפקידה היא לזכותו סכום⁻כסף מקביל בארץ. ובכלל, על איזה סכומים מדובר כאן! וחוץ מזה, האם להשתעשע הם נוסעים לאמריקה? ללמוד הם נוסעים, ובשובם תפיק הארץ תועל2 מרובה משניהם גם יחד.

"מה פירוש, מה רצוני? אם יש לכם צורך באדם מהימן –

“הנח לנו, אדוני,” אמר צביקה והעווה פניו בסלידה. “לא כיוונת הפעם.”

“אין דבר, רבותי, אין דבר,” אמר האיש, התקין את עניבתו האדומה, עניבת⁻אמן, וקם לשוב למקומו. “אני את טובתכם דרשתי… ואולי, אולי כבר נִדְבַּרתם כבר עם יהודי אחר? לא יחיד אני לפני הבורא… נו,תשרֶה הברכה בכל מעשיכם.”

“הוא עצום!” פרץ משה בצחוק בשעה שנעלם איש⁻הוואלוטה בבית⁻הקפה. “איזה כושר⁻ניתוח גאוני. איזו מסקניות. חברים, אני מכריז, שזה האדם הישר ביותר שפגשתי מעודי. סלחו לי רגע. אני מוכרח לתרגם את דבריו לאוולין.”

“הוא פילוסוף,” אישרה גם אוולין, ואת הסיגרייה שלה איפרה לתוך ספל הקפה, “נְבִיא תקוּפתנוּ.”

“זה חֶלאת אדם, אוולין,” אמרה חוה.

“לזה חיכיתי,” אמר משה. “הוא רק אחד המקרים הקיצוניים, אפשר לומר, מן המושלמים ביותר. אך יש דרגות⁻ביניים. אוהו, כמה כאלה יש!”

“אי⁻אפשר להכליל,” אמרה חוה. לרגע ניסתה לדמות את אביה כאחד מלקוחותיו של איש⁻הוואלוטה, והיא דחתה מחשבה זו מעליה בשאט⁻נפש. “יש כאן בעיר שליחי⁻המדינה, שליחי מפעלים כלכליים, תלמידים,אמנים…”

“באמת?” אמר משה, “הן האיש הציג את הבעיה בכוח מופלא. למה לא תעמדו פעם גם אתם ותשאלו: עם מי סוחר? אני, למשל, בכוח הדולרים שקיבלתי יושב אני כאן ומשתלם. וגם אתם, יש להניח, והאיש שדאג לכם הוא בוודאי מר האקר. וידיד אחד שלי מתקיים כאן רק מכוח⁻ההמצאה הגאונית שלו: הוקצבו לו שלושים אלף פראנק בחודש. מה עושה הבחור? עשרת אלפים הוא נותן לחבר אחר, ותמורתם מקבלים בארץ הוריו שלושים לירות. מעגל שלם – ובכיסו של הידיד נותרים עשרים אלף פראנק בחודש… יש מקום לשאלתו של הברנש.”

“מי שאומר שכל הארץ משתקפת בברנש מתועב זה, מוכה בעצמו שׂנאה חולנית ועיוורת,” אמרה חוה. כעת היא רואה עד היכן הגיע משה. וראוי לומר לו את הדברים ישר בפניו: “מי טוען שהכול בסדר?! ודאי שיש דברים הטעונים תיקון. ודאי שיש אנשים מושחתים. אבל זהו אחוז אפסי. הארץ היא ארץ חלוצית. אנשים מקריבים אצלנו לא רק את כספם, את חייהם נותנים הם…”

“ארץ חלוצית?” אמר משה. “זו מלה חדשה. מאיזה מחבוא הוצאת אותה? אצלנו כולם מקריבים את עצמם. אחד נוסע לשנתיים לארצות⁻הברית, חי בנחת, צובר לעצמו נדוניה קלה, אשתו לומדת לשיר, בנו לנגֵן, בתו לרקוד – והוא חלוץ. כולם קדושי⁻עליון. ודאי ישנה חלוציות, וגם כאן, מעבר לים, יושבים נציגיה – לא כולם, בפירוש לא כולם. בהתחלה יש עוד שזוכרים, כי כל פרוטה שהם מוציאם אינה שלהם. אך לא על הצְנוֹנים אנחנו מדברים, בלשונו של ידידנו. אלה הולכים ונעלמים מן העולם, כמו הלטאים הקדמונים. את אלה ישמרו להבא במוזיאונים. בארצות⁻הברית תלמדו מה קורה לארץ חלוצית, את מי היא מולידה: את הפוֹרדים למיניהם, את הפּוֹלִיטִישנס, את הגַאנְגְסטֶרים. מי, מלבד איזה סוֹפֵר שוטה, מתעניין בעוּבדה שקיבוץ אנשים עלובים באוֹקלהוֹמָה נאבק על כִּברת⁻ארץ מוּכּת⁻סַחַף. גם שם היתה תקופה שאדם יצא לייצג את ארצו מעבר לים ולראשו פרוות⁻שועל. גם שם היתה פעם תחרות בין אנשים על בעילת קרקע בתולה. את מקום אלה, אצלנו כמו אצלם, תפסו זה מכבר ערכים משכנעים יותר.”

“זה נכון,” אמר צביקה. במפתיע עלו הדברים על האפיק שביקש להעלותם עליו. בהדרגה מתחוור מה הוא הדבר שאינו נותן למשה מנוח. “איש אינו מכחיש, שתקופת כובע⁻הפרווה מתה. אבל מי שמטפל בַּמציאות בְּדרך הִיסטורית פקוחת⁻עין, לא רומנטית, יודע שכל תקופה שונה בצורתה מתקופות אחרות, וכל תקופה מולידה אמצעי⁻מאבק שונים, הן אתה צריך לדעת… אנשים המבקשים להילחם ימצאו תמיד את נשקם. אין גבול לאפשרויות.”

“מלחמה!” צחק משה. "מלחמת פשפש בממותה. אילו היה איש⁻ואלוטה זה מטריח עצמו ומוסיף ומפתח את השקפת⁻עולמו, היה אומר ודאי כך: ‘אתם, ידידי, מדברים על מלחמה. אך אינכם מתכוונים לכך ברצינות. אני, כשם שאני נִגלֶה לעיניכם, הנני התגלמות התקופה. אתכם חינכו על שקרים היסטוריים. לימדו אתכם לוותר על הכול, על רצונכם, על חייכם. מלאכת⁻מחשבת של רמייה. אלה פקעו כבועות⁻סבון עם כל משב רוח מצויה, עם נגיעה ראשונה. כאן,’ " משה הצביע על הרחוב, שאנשים הוסיפו לזרום בו בלי הרף, טובלים כולם באור, “בעיר זו שוכנת המאה העשרים. כאן רואה אתה את טיבה של התקופה הנבזית ביותר בתולדות האדם. אלה תנאי⁻מעבדה, בלשונך, צביקה. רד משַאנְז אֶליזֶה ולך, בקַו ישר, עד סמוך לכיכר⁻הבאסטליה, ותראה היטב – ובהגדלה – את הדרך שבין רמת⁻גן לשכונת התקווה. שיניים טורפניות. שרירים עבותים. עורמת⁻שועלים. זו סיסמת היום. ואם כך הוא, היה מסיים איש⁻הוואלוטה, למה לי רחוב לילינבלום, אם הפלֶצל של פאריס לפני?”

“ודאי שזו מלחמה טורפנית,” אמרה חוה, “אך יש הבדל. אנחנו עודנו חיים בתקופת בניין, קוֹלוֹניזַציָה. קול של שירה עולה מעצם העשייה.כל יום נוסף יישוב חדש. מַאֲבַק⁻אדם עוֹלה וצומח עם חדש.”

“נו, כאשר את מתחילה לצטט את הַאקר קשישָא,” אמר משה ואסף את הסיגריות לכיסו, “סימן שהגיעה השעה לנעילת הוויכוח.”

שוב ויכוח. והן נשבע שלא יוסיף ויבזבז את זמנו על דברי⁻הבל אלה. שוב ושוב לועס הוא אותם דברים נדושים עצמם. אלא שכמו מאליו נסחף הוא. איזשהו צורך סמוי לספר לחוה, שלא מתוך שהוא נבזה קם ועזב אותה, שהרבה דברים נצטברו עד שעשה מה שעשה. אך אולי מוטב שלא יאמרו דבר. שם ודאי ממשיכים הם, כמו בימים ההם, לטחון מים, להכריז הכרזות שאינן מחייבות אפילו תרומה של פרוטה אחת לקרן⁻הקיימת. אילו ישב בארץ היה מבלה ודאי גם הוא בקפה “ציון”, או מסתגר בחדרו, ממלא גיליונות ארוכים בדברי⁻כזב אלה, שאינם אלא גלולות מבחילות של סכרין. שתי שנים עברו משעה שהתפרסם ספרו. שתי שנים, שלא הוסיף ופרסם במהלכן אפילו שורה אחת. רק תלי⁻תִלים של נייר, ניסיונות עקרים בזה אחר זה, סיפורים שהיה לוהב עמהם, תוך כדי הכתיבה, וכבה עם סיומם. ועכשיו, חיים אלה שהם כמו מאורת⁻אופיום… ייקח את הכול האופל!

“אנחנו חייבים לזוז,” אמר משה, “אם אנחנו רוצים עדיין לראות משהו. קמנו?”

“את הדברים האלה,” אמרה חוה בקחתה מעל הכיסא את מעיל⁻הגשם הירוק, “לא שמעתי מפי מר האקר. אחד, משה וולף, הוא שאמר אותם.”

צביקה שמע, גם הבחין שלרגע נחרד משה, וביקש לומר דבר⁻מה, אלא שמיד לפת את זרועה של אוולין.

“אני יודע לאן נלך,” נזכר משה בתעלול שעולל לו חבר בשבוע הראשון שלו בפאריס, "אנחנו נלך למקום צרפתי טיפוסי. נראה איך משתעשעים הצרפתים האמיתיים. לא בין כל התיירים האלה. בינם לבין עצמם. אתם יודעים, הם שונאים את ה’אטרַנזֶ’רס'. אוולין, מה דעתך, על ‘הסוס השחור’?

“טוב.” מעולם לא היתה שם, רק ראתה שהמקום נזכר במדריך לתיירים, השבוע בפאריס.

“סלחו נא לי, רבותי,” נשמע קולו של איש הוואלוטה, שהגיח מתוך בית⁻הקפה ואתו אדם שני, שנשאר עומד מהצד. “אולי אתם פנויים מחר לפנות⁻ערב?”

“מה העניין?” תבע צביקה בחשד.

“מחר מתקיימת מסיבה לכבוד קבוצת ספורטאים מהארץ. אני ממליץ מאוד. אגב, תפגשו אותי שם.”

“זה יכול להיות נפלא,” נדלק משה. “מי הוזמן?”

“כל הקולוניה.”

“אני מודה לך מאוד על הרעיון,” לחץ משה את ידו של איש⁻הוואלוטה. “להתראות.”

“להתראות, רבותי. אני מקווה, שתבואו כולכם.” הוא פנה עם חברו לעבר אחד, והארבעה לעבר תחנת ה“מֶטרו” הסמוכה.

“אנחנו יודעים על המסיבה. הצירות היא המארחת,”אמרה חוה. באוויר היה תלוי ריחה של הסערה המתרגשת.

“וגם האדון והגברת האקר ישתתפו בה?” חקר משה.

“כן.”

“אם כך, אנחנו הולכים מחר. אני מוכרח. זו תהיה חוויה.”

“לשם מה, משה?” שאל צביקה. “מה אתה זומם עכשיו?”

“שום דבר. פגישה עם ידידים ותיקים. ודאי ישמחו שם לראות אותי.”

“אני מסופקת. וייתכן שאנחנו לא נלך.” ידעה שלא תוכל למנוע מהוריה את ההשתתפות באירוע גדול כזה. אמהּ לא תחמיץ הזדמנות כזאת. ואם תגלה לאמהּ את הסיבה האמיתית, תשים עליה משמר ויאבד כל סיכוי לפגישה נוספת עם משה.

“הם יבואו, חוה, זה ברור לשנינו,” אמר משה, “וגם אני אבוא. סוף⁻סוף, אני אזרח ישראלי ועלי לשמור על קשר עם בני⁻ארצי…”

“ואינך מסתפק בקריאת ‘המדינה’ בוקר⁻בוקר?” לגלג צביקה.

“לגמרי לא. אגב, בינתיים קראתי בעיתון זה עצמו מאמר, שאמש נעלם מעיני, מאמר מעודד ומלהיב על שביתה במפרץ חיפה, במפעלי היציקה ‘תובל⁻קין’. אני מקווה שאצליח לצטט בעל⁻פה את עיקרי הדברים. מדובר בתגובת המשטרה.”

“אה, זה! הסכסוך התחיל כבר לפני כמה שבועות. המשטרה טוענת, שהשובתים ניסו לחבל במכונות.”

“והפועלים?”

“הם טוענים, שהציבו משמרות שקטים בכניסה למפעל.”

“ומה דעתך אתה?”

“מבחינתי זה הכול היינו⁻הך. התחילו להגזים אצלנו בשביתות. על כל שטות, שביתה.”

"היינו⁻הך? –´הם היו יורדים במדרגות המוליכות לרציף התת⁻קרקעי, נחפזו לאורך מנהרות מקושטות בכרזות פרסומת צבעוניות. האור הכה על אריחי⁻חרסינה נוצצים ועל אנשים מעטים, שהיו משָרכים דרכם במנהרות הארוכות. הגיעו עד לרציף, הושיטו כרטיסיהם למבַקרת המנומנמת בבגדה השחור ועמדו. האפילה והצינה כבר זרמו מתוך הנִקבה והתפשטו על רצפת⁻המלט, הכתלים הנוצצים והתקרה הקמורה. התחנה עייפה מהסברת⁻הפנים לריבואות האדם הפוקדים אותה שעה שעה. רבוצה היתה ישישה ומסואבת, עטויה בבלואי פארה הנושן. עדיין היתה שהות להתיישב על הספסל הארוך מול השלט המכריז “מחלקה ראשונה”. משה המשיך: “ואף⁻על⁻פי⁻כן אצטט. הלוא אני סטודנט לשעבר ולמדתי לייחס חשיבות רבה למקורות. שביתת⁻השבת והניסיון לתפוס, או לחבל, במכונות – סיפר העיתון – היא אקט פוליטי מובהק. תעשיית⁻הברזל הצעירה שלנו היא אחד הענפים החיוניים לעתידנו. בלי ברזל אין להקים מפעלים לא לבניין המדינה ולא להגנתה. שביתה כזו כמוה כחבלה ישירה במדינה. ברור, אם כן, שתפקיד המשטרה היה למנוע ניסיון זה. לשם כך מקיימת המדינה את המשטרה. ויוגד נא – מסיים העיתון בחגיגיות – המשטרה התנהגה אתמול, בתנאי פרובוקציה קיצונית, באופן ההולם את אופיה המקצועי. זהו, חברים, מהיום ברור מה תפקידה המקצועי של המשטרה שלך. בארצות אחרות היה לאופי מקצוע זה שם ברור יותר – שבירת ראשי פועלים… אגב, לשם מה ציטטתי את כל זה?”

“רצית להפגין את בקיאותך בנעשה בארץ” לחשש צביקה.

“נכון, אלא שידיעותי לוקות בחסר. עלי להוסיף וללמוד. גם מחר.”

“אני מבקשת אותך, עוד תספיק לבקר במסיבות כאלה. אל תלך מחר.”

“אדרבה, מחר יהיה לזה טעם מיוחד… והנה הרכבת שלנו. אנחנו ממשיכים עד פיגאל.”

 

פרק שמיני

כחיית⁻קדומים מסורבלת ועצלה זחלה הרכבת התחתית, שִרבבה גופה מתוך הנקבה האפֵלה, קרבה והגיעה ועצרה בצד הרציף. הדלתות הכפולות נפתחו לצדדים ופלטו וקלטו נוסעים. הארבעה מיהרו גם הם לקפוץ פנימה, אך מחמת הדחק נשארו עומדים דחוקים לדלת הקרון. אווירו דחוס אנשים וריחות, והכול לחוצים זה אל זה. בצד משה עמדה אשה עבת⁻בשר, משקלה מוטל לעברו והיא מתאמצת להגיע, בכל מחיר, למסעד המושב. בכובד⁻גופה דחקה אותו לעבר חוה. לחיו נגעה בשׂערה. ריח דק של בושם עלה ממנו. על צווארה, סמוך לתנוך⁻אוזנה ידע, ישנה שׁוּמה גדולה כאפונה. היו ימים והיא היתה כולה שלו, היתה הוא עצמו. כמעט ושלח ידו לחבקה. כה קרובה היתה. בגרונו התעבה כמין אגרוף, שהיה פוקק אותו עד למחנק. היא נשואה. לצביקה, לחברו הטוב. הוא החכם. הוא הריאליסט. עוד כשהיה בן שתים⁻עשרה ידע מה יהיה כשימלאו לו שבעים. משפחת רבינוביץ, בעלי “מטוויות רבינוביץ”, גאוות השכונה. שולחנו של צביקה היה ערוך. רק שיישב וילמד. אל דאגה. יסיים את הגימנסיה, ימשיך באוניברסיטה, וגם חוה תהיה שלו. חוה… אילו בא אליו מישהו רק לפני שנתיים וצייר תמונה אווילית כמו זו כאן, הערב… אלא שגם באותם ימים נפלאים ברור היה לך, חביבי, שעתיד אתה לאבד אותה. לא נולדתם להישאר יחד. כן, גם באותם הימים – – –

־־־־־־־־־־־־

– – – באה לחדרו, טוֹבה ורחוּמה. ופתאום, בלי כל גירוי, התמלא זעם על עצמו, עליה, על הכול. עוד חוסר⁻אונים. שתלך. שתניחו לנפשו ותלך. עד שקמה ויצאה. כתמיד גווה גמיש וזקוף, שדיה שלוחים לפניה, גאים ובוטחים. רק ברגע שנטרקה הדלת מאחוריה, ידע שלא יוכל בלעדיה. נשאר חדר מרוקן, אוויר ספוג⁻עשן וגלי⁻נייר וסתיו בחלון. כאילו נחתך חבל שעליו היה מהלך. וכבר היה אחריה, רץ כמטורף בסמטה הנקייה, הרדומה.

חוה! – צעק. היא המשיכה ללכת, גופה זקוף כמקודם. – חוה!

לאטה נעצרה. לאטה הפכה פניה ועמדה. קרב אליה, התחנן:

חִזרי, חוה.

לשם⁻מה? לשם⁻מה? הלוא אמרת לי ללכת.

זו העייפות הנוראה. אינני שולט על עצמי. אולי אני זקן מדי לכל זה. חזרי אתי, חוה.

ועדיין לא אמרה דבר. תאב היה להסב לה ייסורים משום שהיא יפה כל⁻כך. ורגע השתוקק לחבקה עד שיידע הוא בוודאות, שאכן מחזיק הוא בה, עד שתחוש היא עד כמה מתאווה הוא לה. בַּשבִיל המנומנם, מתחת לירח, מוטלים צללים. חוה הושיטה ידה ונגעה בשׂערו, וחיוך⁻של⁻פיוסים⁻ נולד על שפתיה.

באמת חשובה אני לך יותר מכל אותם ספרים וניירות, ילדון?

וכבר אמרתי לך. ואַת רואה.

משה, הילד הגדול שלי!

כמה עמדו כך בשביל, עומדים בשתיקה, היא בזרועותיו, שוב רפה ותינוקית. צינה נחה על ראשיהם. בענפי האורנים מאַוושות אגדות. שמא יפוג הקסם בכוחו של זיע אחד. אילו רק ידעת עד כמה אני רוצָה בך! עד כמה שוֹנה אתה מכל אלה שהכרתי לפניך, כל אלה מהגימנסיה, חברי שלי וחבריו של נעמן. אתה – כולך לבדך. כולך מה שעשית בכוחך. שעל אחרי שעל. דבר לא בא לך מן המוכן. אהבַתי לך תתחדש תמיד. תמיד תהיה לי חדש יותר, גדול יותר. הנה אתה המם⁻מם. ופתאום – הסופר. ושוב אחר – המתמיד. אתך – הכול תמיד מפתיע, בלתי⁻צפוי.

ואם אתפרץ שנית ואפגע בך שוב? אלא שזה לא יקרה עוד לעולם.

אדע שבגלל אהבתך אתה כזה. – – –

־־־־־־־־־־־

מבעד לחלונות הזכוכית ניבטה תחנה. שוב נפערו דלתות. שוב עלו אנשים. אלה נשארו דחוקים אל הדלת בחלל שבין שורות המושבים. חוה ומשה נשארו עומדים מעבר מזה, צביקה ואוולין מעבר מזה. חוה הפנתה ראשה אל משה. שפתיה היו משוחות בשפתון אדום⁻רווה⁻חושני. מתחת ללסתותיה הבולטות פרחו עיגולי סומק. בעיניה המלוכסנות השתקפו נורות⁻החשמל. ועדיין היא כגביע יין, דקה, פריכה, חמה.

“שאלת ממי שמעתי מה שאמרתי,” חזרה חוה במפתיע, “אחד משה וולף היה מדבר כך.”

“כבר אמרת את זה,” סינן משה בזעף.

“חשבתי שלא שמעת.” ולאחר שהייה: “אתה נמנע מלדבר אתי.”

“מה את רוצה לשמוע?”

“אין לך מה להשמיע?” חזה עלה וירד. צווארונה גבוה ומכסה את צווארה הלבן. משפט אחד, ושוב אתה יורד בדרך הסליחות והכפרות והעינויים. את המיוחד היא מחפשת, את הפיקנטי. זהו זה. שרק לא יהיה כמו אלה שהכירה. כמוה ככל אותן נשים הממלאות כרך ארור⁻מאֵל זה. ויקראו לו מֵם⁻מֵם. ויהיה שמו סופר. ובלבד שיהיה מעניין. והן ראיתָ. בְּעין. וכבר באותה מסיבה ראשונה, צריך היית למתוח קו ולומר: עד כאן. זה היום ההישג הגדול. זה יום הרגשת הכיבוש. – – –

־־־־־־־־־־־־

לפני⁻כן היו למשה לילות ארוכים של ייסורים ושל אין⁻אונות ושאלות מה⁻אני⁻עושה⁻כאן⁻בכלל. ככל שהדיר נפשו אף מאותם שעשועים קטנים שכפתה עליו חוה, כן רבו אותם לילות. פסקו מסיבות ליל⁻השבת והוויכוחים וההאזנה למוסיקה טובה בבית ההאקרים. שוב לא היה מקבל במאור⁻פנים את צביקה. רק ללמוד, ללמוד. ומתוך שקיעה זו בחדר התכול היה עולה לפתע הלוך⁻רוח של עלפון, של הזיה, כמוה כהמיית⁻חלילים רחוקה, כשירתה המפתה של סירנה, מנתקו מעם הספר, שהוא חייב לסיימו, מרתקו לאותו משהו סמוי⁻מן⁻הלב, אותה מנגינה מתפרעת, המגרה כל תא שבגופו. הוא יושב תחתיו, אבל שוב אין האותיות מצטרפות לכלל משמעות אחת נהירה. וכך שורה אחרי שורה, עמוד אחרי עמוד. עוקר היה ממקומו, משתטח על כיסוי⁻הצמר של מיטתו, מושך רומן שזה מכבר התחיל לקרוא ולא המשיך, מעלעל בחוברת של שירים, וגם בהם אינו מוצא רגיעה. הדף שלפניו נקוד סימני⁻חרטומים. החורף שהקדים השנה, משתפך לתוך החדר, קר, לחלוחי – אופפו בשלווה שהיא⁻היא האימה. מה לו ולשלווה זו? כיצד חִלחלה לתוך חדרו וקנתה בו שביתה, כשהוא, בתוך⁻תוכו, אינו יודע שלווה? בתוך ספריו העבים, החכמים, יודעי⁻הכול, אבד דבר⁻מה, שלא קוֹרָא לו שם, אך ברור כשמש, שהיה קיים בו אי⁻פעם ועכשיו אינו עוד. היה יוצא מהחדר ומשוטט בשכונה, שאפילו האספאלט של רחובותיה הצרים ישן ומפורר, ממשיך ומגיע לטבור העיר, למשולש⁻הרחובות. שוב אין אבנים פצועות משתרבבות מן הבתים המרוטשים של בן⁻יהודה. המון⁻אדם נע מקודקוד אל קודקוד בשובה ונחת, ובתי⁻האבן הירושלמיים עומדים כתף אל כתף, גבוהים ואיתנים. והוא מוסיף ויורד ומשוטט בשכונות המשתפלות לקרקע, אבן עתיקה, גגות⁻רעפים וריח שתן מזדחל סביב, חוזר על עקביו ושב ונישא עם הירושלמים, הסובבים את המשולש, משתהים אצל כל קיוסק ולפני כל חלון⁻ראווה, סובבים והולכים אנשים חיים. ותחת רגלי טיילי⁻הרחוב נשחקת אותה המיה שבלב, ועכשיו יכול הוא לשוב לחדרו בידיעה, שכל ימיו לפניו, לחזור ולקרוא מאותה שורה עצמה שממנה קם, כאילו לא הפסיק אלא כדי נדנוד⁻עפר, אחד בלבד. רגיעה זו לא היתה מתקיימת בתוכו אלא לשעה קצרה. צביקה בא וקורא: קום צא. חוה באה ומתחננת: בליל⁻שבת זה אתה מוכרח לבוא. אלא שאינו זז מהחדר. עד לאחר שעמד בבחינה, עד לאחר שהוכיח לעצמו שאינו נופל מהאחרים. רק אז ידע שלווה ונכון היה ללכת עם חוה למסיבה, לפגוש את כל המשוררים והסופרים הצעירים, את ירדני, את קיכלי, את כל האחרים.

משה!– קראה לו לצאת מהמטבח. – עזוב את הסנדוויצ’ים. בוא הנה רגע. נא להכיר: ירדני. גאולה. משה. וולף.

ובכן, זהו ירדני, זה שספרוֹ התפרסם כל⁻כך, שכל המבקרים גמרו עליו את ההלל, שאומרים שהולכים לעשות ממנו סרט. רגע ראשון: אכזבה. כל⁻כך צעיר?! וחזותו – כפני סתם כל בן עשרים⁻וחמש, או שלושים, המוכּר לך מאיזשהו מקום בארץ. אלא שמיד מצא, שבכל⁻זאת – עיניו שונות, מיוחדות, כאילו דחקו אותן באצבעות עמוק לתוך ארובותיהן. רחוקות הן ממך, ואוחזות בך כמין קרסים. קבועות הן במקומן, וסילונות לא⁻נראים של עצב קולחים מתוכן. ובכל אלה, העיקר – צבר: הפנים השזופים. הצווארון הלבן, המגלה חזה שעיר. כף⁻היד הגברית, המושטה אליך, גלויה וברורה.

נעים מאוד, חוה, וזה אדם… – חייך. – אני מבין שצריך לברך אותך.

פרט קטן.

לגמרי לא! בחינת⁻גמר זה לא מַאסחָרה… באיזה חוג?

היסטוריה.

מקצוע מעניין, מה? גם אני צריך להקדיש פעם איזה חתיכת⁻זמן רצינית לאוניברסיטה.

אתה לא סטודנט?!

לא – צחקה גאולה. קטנה היא, ועגולה, ולבנה, ואמהית כל⁻כך. – איפה יש לו זמן?

אה! – וכבר בוש בשאלה. זה היה מגוחך אילו בא עכשיו סופר כירדני וישב לספסל אחד עם כל הדרדקים.

ואיפה כל החבר’ה? – שאל ירדני, והסיע את כל ראשו לכאן ולכאן.

מיד יגיעו כולם, – אמרה חוה. – היכנסו בינתיים לחדר. משה ישעשע אתכם. אני עוד עסוקה קצת במטבח.

פקודה זו פקודה, – אמר ירדני ונכנס לתוך החדר הגדול. וכבר היו יושבים שלושתם ומשוחחים, כאילו היו רעים ותיקים. חוה הביאה עוגיות, וירדני מכרסם ומשבח.

יש לך מזל, – חבט לו ירדני על ברכו. – חוה’לה, אחת בגוש. ילדה – זהב. אני מכיר אותה מהימים שהיתה כזו – השפיל את כף⁻ידו הפשוטה עד כדי אצבע אחת מהרצפה. – אני ונעמן אחיה היינו חברים טובים. מהגימנסיה. אתה יודע, חוה היא המבקרת שלי, בה"א הידיעה. יש לה חוש עצום לספרות. כשהיא אומרת על משהו שהוא טוב, אז אתה יכול לסמוך… תגידו, איפה השגתם עוגיות כאלה? גאולה, את מוכרחה לטעום… – ירדני חייך, מחה את זוויות⁻פיו בשתי אצבעות ופנה אל משה: – זה מזכיר לי סיפור. היה אצלנו בגדוד טיפוס אחד, ג’חש…

אה, הקאדט הזה!… – מיהר משה לגלות, שאף הוא מכירו. מעתה הוא וירדני שווים. הזיכרונות המשותפים משווים אותם.

מנין אתה מכיר את ג’חש?

בחייך, מי לא מכיר אותו. הסגן של ברל’ה, נכון?

אם אתה היית אתנו, אז מה אתה יושב פה ושותק!… כמעט ושיניתי את הסיפור, שינוי פיוטי, כמו שאומרים. באיזה גדוד היית אתה?

תשעה⁻עשר.

אצל גרישה. עכשיו אני כבר אפילו בטוח, שאתה מוכּר לי… העיקר, את הסיפור על הטרפנטין שמעת?

תזכיר מה היה.

ג’חש הלוא היה משוגע אחרי עוגות. פעם היתה איזו מסיבה פלוגתית והטבח אפה עוגה. בטעות שמו לתוכה טרפנטין. כולם אומרים, שהעוגה לא בסדר ולא נוגעים בה. אבל ג’חש, שטויות, הוא אומר…

אני נזכר. לפנות⁻בוקר עובר השומר…

את שומעת, גאולה, לפנות בוקר עובר השומר ומוצא את ג’חש, המכנסיים למטה, לפני חדר⁻האוכל. הלוא לא היה מסוגל כבר ללכת… וזה היה עניין!

ואתם, אנשים אכזריים, נהניתם. – גאולה ישבה, כפותיה תומכות כמו גביע את סנטרה, מאזינה. מה מקסים הניגוד בין פניו העזים של ירדני לבין רכּותה האמהית, המכונסת בתוך עצמה, של גאולה.

אה, אלה היו ימים! – שב וסיכם ירדני.

שוב מצ’אזבט? – נשמע קול מהפתח ואתו נכנס אחד, שנראה כאילו הוא תלוי בצווארונו על מסמר, אי⁻שם למעלה. פניו צהובים כבצק יבש ומתוכם משתלח אַף מַקוֹרי, שכמו נצבּת בשתי אצבעות ונמתח עד מעל לשפתיו נטולות⁻הדם. רק עיניו הבולטות, התכולות⁻מימיות, חלבוניהן אדומים ובעוד רגע הן קופצות מחוריהן.

אם קיכלי כאן, – הכריז ירדני, – הכול כבר כאן. בוא, התכבד.

קיכלי, בשתיקה של קצין⁻חוקר, גלגל את מבטו האדום סביב⁻סביב.

דירה לא רעה, – רטן סוף⁻סוף. בצאתו מפיו, נתקל קולו בחוטמו, נמעך והתפזר. – כורסות בהירות, שטיח. היו מוכרים פעם עוגות בצבעים האלה: צהוב⁻ביצים פריך בשכבות, וביניהן ריבת⁻דובדבנים וקרם שוקולדה… בכלל לא רע.

אתה מתמוגג כאילו לא ראית דירה בחיים שלך, קיכלי –

אני כמו אלוהים⁻הבן – המשיך קיכלי להזחיל את המלים וכבר מצא משה יותר משמץ של חן בסגנונו, נולדתי ברפת, ואולי באורווה? אה, וזה אני מבין, החבר של החברה של החברים? אם טרם היה לך התענוג, קיכלי… נעים גם לי. אני רוצה להודיע לך, משה: נבחנתי כבר בשני מקצועות ובעוד חצי מקצוע ושום כלב אפילו לא העלה בדעתו לערוך לי מסיבה, – נאנח, נגס מהעוגה והמשיך, גאולה צוחקת בפה סגור וירדני חושף את שיניו היפות וצוחק ברעמים – הה, מקלָט עַצְלוּת לי ויצָרים, שָם עִתוֹתַי⁻רוּחִי ודִמְיוֹנֶיהָ, מנוּם הָעִירִי לבָבי, שַׁחַר הַרְבִּי נָא צֵל נָוִי, פֶּן הַפַּיְטָן יְִקּפָּא לִבֵּהוּ, מְאוֹד יַקְשׁיחַ, יִתְַאְכֵזר וִיהִי לְאֶבֶן, סוֹף דָּבָר, בִּשְׁאוֹן חַיים שֶׁיַצְּמִיתוּהוּ בְּטִיט⁻יָוֵן, גַם אָנוֹכִי… טטם⁻טה מִתְפַּלֵשׁ, אחי…

שמע, זה נורא מוכר, – שאג ירדני. – אני לא יודע מי חיבר את זה, אבל בטח לא אתה!…

לא אני, והשורות גם לא מוכרות לך משום שמימיך לא קראת שיר הגון. ותראו את הדז’ונגליר השני, את שלונסקי.

עכשיו ידע משה! כלומר, ניחש, פשוט משום שהעיתונים הרבו לספר על הנפלאות שעשה ב“יֶבגֶנִי אוֹנְיֵיגין”, שמן התרגום הזה מדקלם קיכלי בקלות מדהימה, עוד ועוד. מתי, לכל השדים, ימלא את כל החורים האדירים בהשכלתו? מתי ישתלט גם הוא על זה? אלא שקיכלי כבר היה במקום אחר:

ומה אתם אומרים על יוֹאָב?

מה קרה לו? – שאל ירדני, כחושש מאיזו בשורת⁻איוב.

התפטר! – והפעם הרצינו פניו. מאוד.

לא ייתכן, – קפץ ירדני ממקומו. יואב היה אחד המפקדים המהוללים של הצבא, נערץ על הכול. איש לא העלה על הדעת, שאף הוא יעזוב. זה סוף⁻העולם! זה טמטום, טירוף… מה מתרחש בארץ הזאת?

צביקה נכנס לחדר, שתי נערות לפניו, חוה אחריו.

ירדני כבר נואם? – שאל ומיהר, כדרכו, להתיישב.

יואב, – דיווחה גאולה, – סולק מהצבא.

אז מה, – תמה צביקה – מה כל⁻כך מפליא כאן?

אותך לא מפליא שום דבר, – רגז ירדני, – רומסים ודורסים את ההישג הגדול ביותר של דורנו, את תמצית⁻רוחנו, ואתה שואל לך, “אז מה?!”

אני מיואש מכם. מדי שבוע חוזרת אותה התמונה: מסדרים את מישהו, ואתם נכנסים מיד למצב⁻רוח. אתם מגיבים כמו ילדוֹת סנטימנטאליות, תאמינו לי. אז היתה מלחמה, ואתם כולכם, ויואב בטח, הייתם גיבוריה, סוֹ וַואט!, אני, כידוע לך, איש מדעי⁻הטבע…

פרט ביוגראפי מדהים זה ידוע כבר לכולנו, – אמר קיכלי.

ובכן, בטבע שולטים חוקי⁻ברזל. מתה תקופה, ואִתה כל יציריה. מתחוללים שינויים אקלימיים קיצוניים, והטבע כולו כאילו מתהפך. מה הועילו לבני עידַן הקַארבּוֹן הזיכרונות על הימים החמים והטובים ההם? מה הועילו להם כל התלונות על הקרח הנורא המכסה את הארץ בעידן פֶרם? הם פשוט קפאו כמו ילדים טובים…

קשקוש בגרוש! – ירדני חצה את החדר וניגש ישר אל צביקה, שישב ליד מקלט הרדיו והשתעשע בפסלון⁻עץ. – על איזה חוקי⁻טבע אתה מדבר?! אנחנו כולנו כאן, חיים וקיימים! אלפים. רבבות. בקיבוצים תמצא אותנו, במושבים, במושבות, בערים, כאן, בחדר הזה. אנחנו לא נסתגל, צביקה – אנחנו נסַגל. על אפם ועל חמתם… איזה שטויות! איך אפשר להגות גליל, ולא לראות אותנו? מהי, לכל השדים והרוחות, ירושלים החצויה, המרוסקת, אבל, החיה והנושמת, אם לא אנחנו?! אנחנו לא ממוּתוֹת. אנחנו חיים. אנחנו זוכרים…

ואולי נכון יותר ככה, – אנפף קיכלי, – לַנִשְׁכָּחִים יִרְוַח וְלַחַיִים יִרְפָּא…

בחדר השתררה דממה. משה חש, שחוץ ממנו, יודעים כולם מה ציטט קיכלי הפעם. משה אימץ את זיכרונו אבל לא היה שם כלום. אני לא שייך להם, אני לא יודע על מה הם מדברים, ירד עליו שנית ענן שחור. ירדני הטה ראשו לאחור ובתנועה העביר אצבעותיו כמסרק בשׂערו השמוט והתקינו. את דבריו הפנה אל קיכלי:

לא, לא ירווח לנשכחים, ולא ירפא לחיים, ואת החרפה – לבתיהם של אלה שממיטים אותה נוֹלִיך.

עוד תתפלא, – לא ויתר, מהצד, צביקה.

אני לא מאמין, שהם באמת רוצים בתקופת⁻הקרח. זה הכול נובע רק מאיזו ראייה מסולפת, אני בטוח, מאיזשהם שיקולים מוטעים. הם לא מבינים מה שהם עושים. יבוא יום והם יאחזו בציצית⁻ראשם ויראו מה עוֹללוּ פה. ואז, אז ישובו אלינו, אל תוֹרמֵי⁻הדָם הנצחיים…

זו אפשרות אחת. אבל אם נניח – שהרי רק מה שנוגד את חוקי⁻הטבע הוא מחוץ לגדר האפשרי – אם נניח שכל מה שקורה, – התעקש צביקה, – אינו רק בחזקת טעות בלבד? אז מה?

זה לא יעזור להם. כל מי ששירת בחטיבה, כל מי שיודע מה היתה החטיבה ברגעי⁻הגורל, מבין שבלעדינו אין מי שיגן בגופו על הארץ הזאת. ההכרח יכפה עליהם לשוב אלינו. ומכורח המציאות ישוב הצבא להיות צבא⁻העם. בלעדינו לא יילך להם!

זו הצרה האמיתית, – אמר קיכלי, – לא נֵלך, כי נָטוּס! לא נָטוּס, נִבַּזֵקָה!

אולי תפסיק לצטט לנו כאן את כל השירה העולמית! קבלה חוה, אבל משה שמע היטב את ההערצה לבקיאותו השופעת של קיכלי.

זה חלקו המקורי ביותר של כל הוויכוח, – אמרה אחת הנערות שהגיעו עם צביקה. על הספה הצרה ישבה, וראשה מוּטה לאחור. מתחת לאיפור הכבד, לא קשה היה לראות, היה עורה מחוטט. שמלתה רחבת⁻השרוול היתה ירוקה⁻אזובית, רקומה בסגולים. בשתי ידיה חבקה את קרסול רגלה היחפה, המוגבהת, לקצה⁻הספה.

אתם שניכם, – אמרה לה חוה, ־ את וצביקה, נולדתם ללכת יחד לחופה.

ללכת יחד עם ליאורה אני מוכן תמיד, – אמר צביקה, – אבל למה דווקא לחופה?

לשניכם תהיה החופה פשוט ניסיון מעניין מאוד. לך תהיה הזדמנות לכמה ויכוחים טובים – להוכיח לרָב, שהנישואין הדתיים אינם אלא שריד מטכס מאגי עתיק; לשכנע אותו, שבעצם אין כל טעם לערוך לכם חופה מפני שהחתן והכלה כופרים בעיקר והכלה לא טבלה במקווה; וברגע שתצליח להביא את הרב לזה, שיסרב להשיא אתכם, תוכל להוכיח לו את ההיפך הגמור, שבעצם אין כל סיבה בעולם שלא להיכנס לחופה. ומה כבר ההבדל בין נישואין אצל שופט⁻שלום והליכה אל הרב?

אבל לא אמרת מלה, חוה’לה, על מה שיהיה לי לעשות בחתונה כזאת? – הִקשתה ליאורה.

את? – רגע אחד היססה חוה, ופתאום ידעה: – את תעמידי לרב רק תנאי אחד, שבמקום שבע הברכות, יקרא את תי. אס. אליוט.

"את חבובה! – רעם ירדני בקולו הצברי הצרוד. – את אלף!

שיהיו בריאים גם צביקה וגם ליאורה!… ואנחנו, אני אומר לכם, יש לנו בכל⁻זאת דברים שאנחנו מאמינים בהם בלב שלם.

יחי החבר’ה – הגביה צביקה, כמו גביע, את פסלון⁻העץ. – – –

־־־־־־־־־־־

איזה טמבל היית! איזו תמימות שבה ומילאה אותך בערב ההוא! אכן, אמרת בלבך, זה, בדיוק, מה שחסר לך במשך כל חודשי⁻ההסגר הארוכים! בשיבתך כלוא באווירת בין⁻השמשות המתמדת בבית איידלמן, בדומיית⁻המוות הבולעת אותך לתוכה ברגע שאתה פותח את הדלת וחוצה את המסדרון האפלולי, ממש נושם את זכר איידלמן המנוח, הממלא את החלל הבלתי⁻מאוּורר, נדמה לך שהעולם כולו מת. והן לא אל סתם בני⁻אדם יצאה אז נפשך. אל חבריך בני⁻מינך, אל אותה הוויה גדולה שהיא הנעורים, שהיא אתה גופך, היתה תשוקתך. כל הדיבורים האלה של האקר ושל נעמן ושל צביקה, אינם אלא אבק פורח. הכול קיים ועומד. אמנם כך, הצבא שוב אינו אתה. אינו אנחנו. כשאתה אומר, “צבא”, אתה אומר, “הם”. ובכל⁻זאת, כן קיים עדיין ה“אנחנו” הגדול, וכאן אתה, וירדני, וקיכלי, וחוה.

“מה מצחיק אותך?” שאלה חוה, שעדיין חיכתה למענה. משה הביט בקרון⁻המטרו הלבן, ששמונה⁻עשרה שעות ביממה הוא נושא בשתיקה את הפאריסאים במנהרות התת⁻קרקעיות. עיניו רואות את האשה העבה הדוחקת את מפלי⁻חזה כנגד גופו, ואין הוא חש בה כלל. דרך ארוכה עשתה כביכול הרכבת, ורק עוד מהלך תחנה אחת בלבד עשתה.

“נזכרתי בבדיחה,” התחכם. חוה שתקה.עדיין היא אצילית וסגורה, שׂמלתה שחורה, פניה מאופרות, אך מתחת לאפה הדק, שנחיריו התרחבו מעט, שקופים כמטווה משי חיווריין, רעדה שפתה העליונה.

“אין לנו מה לומר זה אל זה?”

“שנינו חצינו את קו האמירות,” חתך. משה התכוון לרכּך את דבריו, להשאיר פתח, והנה החמיר בדיבור, אולי משום שתפס עצמו בכך. כיצד נתגלם הכול, הימים שהיו והימים שעתידים עוד לבוא, באותן שעות ערב. אלא שעדיין מלא היית הנאה מעצמך. הן עמדת בבחינה בהצלחה וכל אותו יום היו פניך נוהרים. מה גם שהשעה הראשונה היתה כה מעודדת – – –

־־־־־־־־־־־־

– – – התור היה עמוס בהם, אנשים שהוסיפו ובאו. הכול שותים ואוכלים ומשוחחים. חוה עוברת מאיש לאיש, מחייכת, מהתלת, קושרת שיחה. צביקה פרש וישב על שרפרף בפינה והתבונן. ולפתע התגלה לו, שאותו נושא שבער כמדורה, דעך וכבה זה כבר. מבקש היה לשתף עצמו בשיחות, לעקוב אחר המתגלגל מִפֶּה לפֶה, אך רובם של הדברים שנאמרו רחוקים היו ממנו.

קיכלי, – קוראת נערה שגופה שופע ופורץ משׂמלתה הנוצצת, פניה עגולים ושיניים לה לבנות וזעירות. – בוא הנה רגע. לכבוד מה בכלל המסיבה הזאת?

אַת באמת לא יודעת? – העמיד קיכלי פנים מופתעים. לא היה אפשר לדעת אם פנים צהובים⁻חולניים אלה רציניים או מבודחים. וכבר רעם מפינה אחרת קולו של זה האדום, סוודר צהוב, פנים רבועים כקובייה, רעם⁻קול של מוכר נפט:

ירדני! אתה יודע שהכול סודר?! הייתי אתמול בתל⁻אביב!

באמת? הגיב ירדני, שנָתוּן היה בשיחה אחרת, תגובת⁻נימוס, אלא שהאדמוני לא הסתפק במה שכבר הודיע והמשיך:

אל תשאל איך זה הלך! רצה להכניס לי כל מיני שינויים. אז אתמול באתי אליו ואמרתי: או שאתה מסכים להוציא את השירים כמו שאני ערכתי אותם, או שאני הולך אל רביבי. הלוא אתה יודע, ירדני, רביבי משתגע שאת השירים שלי אוציא אצלו.

אתה מתכוון לקובץ שירי⁻הרועים שלך?

לא, במקרה באתי – חדר קולה של הנערה והשיב על שאלה שלא הגיעה לאוזני משה. – דן פגש אותי ושאל אם אני רוצה לבוא למסיבה. פשוט משך אותי. אמר, שגם הוא לא יודע בדיוק.

מה זה חשוב לכבוד מה? העיקר ששמח ויש מה לשתות. ואיפה דן שלך עצמו? הלך להתווכח על ציור בחדר השני?

שמע מה שאני אומר, – קבע האדמוני, – לא משתלם לכתוב שירים. פרוזה זה דבר אחר לגמרי. אם כי לכמה מהשירים חוברו מנגינות, וזה דווקא כן יכניס קצת… אגב, החלטתי לכתוב משהו בפרוזה. נושא שקוּפַּח בספרות שלנו. אתה רוצה לשמוע?

סארטר,– הגיע עתה קולו הלעגני של צביקה מן הפינה המרוחקת שליד הרדיו, במקום שישב מוקף חברים, – בולמוס תקף את כולם. תחילה משבחים. אחר⁻כך מגַנים. אני רוצה לדעת: מי כאן קרא משהו משל סארטר?!

אני קראתי, – עלו קולות מתוך הערבובייה. – הדיאלוג שלו, חריפות הביטוי. יש מחזה מצויין…

מחזה מצוין! – אמר צביקה – כולם קראו את המחזה המסכן האחד הזה שתורגם לעברית. מה יש שם?

אני, – צווח שני בקול דק ונרגש, קול בהול של חולה קצרת, – אני מדבר על הרעינות הפילוסופיים שלו, על הניתוח העמוק והאכזרי של מציאות המאה שלנו, של היחיד העומד אינאונים מול החברה ואינו יכול אלא להידרדר…

כן⁻כן, זמר ישן⁻נושן. קדם לו הַיידְגֶר. השאלה על מהות האני, על הרצון החופשי, על המוות, המרוץ לעבר המוות: מה יפה כאן?! תורה פסימית, דפיטיסטית, מוציאה מראש כל אפשרות של מלחמה בקיים, כל סיכוי, כל טעם…

זה מטיל עלי סיוטים, – אמרה השמנמונת לקיכלי, שקרב וישב לידה בקצה הספה. – דן הביא לי את התרגום האנגלי. כשסיימתי, היתה לי הרגשה ממש מחרידה. מה הם החיים בכלל?!..

קפקא הוא גאון, אבל הוא ממוטט הכול מתחת לרגליך. תמצית יצירתו היא התמוטטות השלווה והביטחון הזעיר⁻בורגניים.

רעיון לא רע, – נתן ירדני ציון למה שסיפר לו האדמוני, תוך שהוא מחכך את כף⁻ידו הפשוטה במכנסיו הכחולים, על הפרוזה שבכוונתו לכתוב. – בכיוון זה צריכה, לדעתי, לנהל ספרותנו את המלחמה… בדורנו אין עוד להסתפק בדרכי⁻הכתיבה האמריקניות. לנו דרוש לא נאטורליזם…

משה הקשיב עוד ועוד, ולא היה לו דבר משלו לתרום לשיחה. הכול נכנסים לדברי הכול. קבוצות מתהוות ומתפרקות במהירות. אחד מתווכח עם קבוצה שמימינו ואוזנו נטויה לקבוצה שמשמאלו, משיב לאלה ומקשה על אלה. ובכל פעם שסטתה שיחה לנושא חדש, נוצרה סביבו קבוצה חדשה. והכול – הררי⁻הררים: בֶּרְטְרַאנד רַאסְל. תוֹמַֹס ווּלְף. דְרַייזֶר, וֶרלֶן. הבעיות הפילוסופיות החדשות שנתעוררו עם פיצוץ הפצצה האטומית. חומר ואנרגיה. המשבר בדראמה הצרפתית. ומדוע אין אנו צריכים לכתוב בדרך הריאליזם הסוציאליסטי. והאם זה נכון ששרה אַדִינְסקָה תשחק במחזהו החדש של…

משה מקשיב בשתיקה, והכול מבחינים בשתיקתו, תמהים עליה ומצפים שישמיע גם הוא איזה דבר⁻חוכמה. ואולי כבר מחברים מאחרי גבו סיפור על החבר שמצאה לה חוה… לא, הוא לא מתמצא בשום שטח, תַיש הגון!… שנות הקריאה והלימוד, המאמץ העל⁻אנושי, הכול היה משועבד לרעיון האחד – לדעת, להשכיל. והנה, פה, הערב, פקע הכול כבועה של סבון. לעומת אלה כאן בחדר, אינך אלא בור ועם⁻הארץ, כלי ריק. כאילו לא הגעת לקו⁻הסיום אלא חזרת לקו⁻ההתחלה. מרמה היית את עצמך ואת זולתך. רמקולים משדרים את ריקנות מחשבותיך. הכול מביטים בך, כולאים את גיחוכם. אילו מסוגל היית לעשות מעשה, היית קם ונמלט אל מעבר להרי חושך, כדי להיטמן שם עם חרפתך. אלא שאינך קם. עיניך בולשות ומחפשות את חוה. איננה. בתוך כל ההמולה קמה ויצאה.

משה מילא מחדש את כוסו ויצא אל הפרוזדור. קול צחוק חם עולה מחדר⁻השינה של ההאקרים, פורץ ומתגלגל – קולה של חוה. משה עצר את נשימתו. שמע קולה של נערה שנייה. זה קולה המתפנק של ליאורה. עמד ולגם מגביעו, נשען אל הקיר ובאוזניו מכה ההמולה הלא⁻נפסקת שבגבו, בחדר הגדול. מחדר⁻השינה הגיחו השתיים.

השתגעת? פרץ קול מגרונו כשראה את חוה. לבושה היתה שׂמלת⁻משי אדומה, לוהטת, שמחשופה העמוק מגלה את קימורי שדיה, את לובן⁻בשרה. לרגליה סנדלים דקי⁻סוליה וגבוהי⁻עקב. כנגד הרצועות השחורות הכרוכות סביב קרסוליה בלט שבעתיים לובן רגליה החטובות. ולפתע עלתה בו התשוקה לרדת על גחונו ולהוליך את ידיו כנחשים על חלקת⁻עורן. האדום הלוהט של שמלתה משחק בזרועותיה הארוכות. והנה שפתיה!…

תראי איך הרחיב את עיניו, – צחקה ליאורה.

לא מוצא חן בעיניו, – אמרה חוה. – נכון שלא מוצא חן בעיניך? – קרבה ואותו ריח מתוק, שמראה נשים רכות ופריכות מעורר תמיד בדמיונו, הלך לפניה.

לא… דווקא לא…

אמור, אמור, כל מה שעל קצה לשונך. זה מה שכל הגברים אוהבים – אמרתי אני לחוה – אשה מפורכסת ולבושה יפה. אני – אמרתי לה – אעשה אותה יפה כפי שלא היתה מעודה.

משה שונא נורא פיר⁻כוּס! אשה מפורכסת, הוא אומר, מעוררת בו גועל… – חוה ביקשה לפייסו. החליקה על גב ידו. אולי היין שלגם בשתיקה כל הערב הוא שגרם. בכל איבריו פשט חום למראֶהָ. כל כולה אחרת, לא חוה שהכיר זה שמונה⁻עשר חודשים. נקֵביוּת זו הקורנת ממנה…

אל תביט בי במבט הזה, משה. רק התבדחנו.

לא מוצא חן בעיניו?! – צחקה ליאורה וקרבה אליו את פניה המחוטטים. – הביטי בו היטב. ראי איך מרקדים אישוניו. רק הרגע גילה אותך סוף⁻סוף כדרך שגבר צריך לגלות אשה. אתם והתורות המיושנות והמגוחכות שלכם על פַש⁻טות, על טב⁻עי⁻יות! ציפורים בעונתם עושים יותר מזה, הם עצמם מצמיחים זנב צבעוני לשגע את הנקבה שלהם. זהו, בלי הבדל דת, גזע, סוג ומין… צדיקים שלי! תביט, משה, ברגל הנחה על העקב הגבוה, כמה יפה הקו העולה מראשי האצבעות ועד לברך. וקימור השריר. ואיך חובקת השמלה את גזרתה של חוה. והשלך האור האדמדם על זרועותיה. וקו הצוואר והכתפיים הצרות…

תפסיקי, מה קרה לך? נעשית סרסורית? מיד אני הולכת לפשוט את כל הבגדים האלה! – אלא שלא הלכה. להיפך: ליאורה משכה אותה אחריה לתוך החדר הגדול, והכול הצטופפו סביבה, שורקים ושואגים. משברי⁻הדברים הגיעו אליו אל המסדרון, חש היה באש המלחכת סביב חוה האחרת. הוא היה כאיש נדהם, ועם זאת נדמה היה גם לו, כי אמנם יפה היא יותר עכשיו. ובאמת, מדוע לא? מדוע שלא תתפרכס? כלום אין כל אלה אלא מוסכמות? גרבי משי, שבעבר היו לסמל לכל המנוון והמושחת, מקובלים עכשיו על הכול. האם השתנה טיב הגרביים? לא. הבריות הם ששינו את טעמם. ואם כן – למה לא מחשוף עמוק? ולמה לא אודם⁻שפתיים? למה?!… לא, זה דווקא יפה. – – –

־־־־־־־־־

וגם עכשיו, לכל הרוחות, יפה חוה. ועיניה מביטות בך ומחכות לתשובתך.

משה דחק עצמו לאחור, אל דלת הקרון,שאם לא כן היה שב ונופל שדוד לרגליה ולא היה לו עוד מנוס.

“את מבינה,”אמר, “שנינו חצינו קו. אני לא יכולתי להתמיד בחיים ההם. אני נותרתי בלי כל אחיזה. ואת, את נשואה לצביקה. ובדיעבד כל מה שקרה פועל לטובתך. עם צביקה יהיה לך יותר טוב.”

“מדוע עזבת? מה היה? מה קרה? אילו רק ידעתי: מדוע?”

“ומה זה כבר משנה היום?”

“הכול. אילו באת אלי ואמרת, פשוט: חוה, היו לנו שנתיים – והן נגמרו. היתה אהבה – ואיננה. הייתי מקבלת, משלימה. אבל אתה – בלי לומר מלה, בלי שלום, ברחתָ! ויום לפני⁻כן עוד ישבנו שנינו ורקמנו יחד עתיד משותף. ושבועות אחרי שנעלמת, גם זה התגלה לי, המשכת לשבת בארץ ולטפל בסידורי הנסיעה לפאריס.”

“זה המצב. הכול פשוט נגמר. ואם לא אמרתי לך זאת אז, הנה אני אומר לך עכשיו.”

“משה,” סמוכה מאוד אליו היתה, וריח גופה והבל⁻נשימתה עטפו אותו, וריסיה הארוכים מושפלים למחצה ומצילים על עיניה. “יום אחד היתה אהבתנו שמי⁻השמים ויום אחריו אשפתות? איך? איך?”

“הכול הוליך לסוף הזה.”

“אבל מדוע לא אמרת לי מלה? כל⁻כך בטוח היית, שדבר לא ניתן עוד לשינוי? מדוע?”

“גם היום אינני יודע מה לומר לך. ואז – אז דיברנו די. יותר מדי.”

“לא, גם אז לא דיברנו. ימים על ימים היית שותק כמו דג. ואני גם יכולה להצביע על היום שבו התחיל הכול להתהפך.”

“באמת? ממש, תאריך מדויק? מעניין. הנה, לי עצמי אין מושג, ואם אמנם ידעת, באותו יום, מדוע לא התרעת? מדוע – ולמה – חיכית?”

“לא אז. אז לא ידעתי. רק כעבור זמן רב שבוּ הדברים והתבהרו. היה ערב אחד, כבר אחרי שהתפורר החוג לספרות, ואני באתי אליך לחדר. החדר היה אטום, נודף צחנה, ואתה שכבת בבגדיך על הספה הלא⁻מוצעת…”

“נכון, ומה קרה באותו יום? מה גילית?”

“את עיניךָ. הן היו כבויות. הן אמרו לי להסתלק. שאלתי: משה, מה קרה? ואתה: שום דבר. אני מנסה להגיע אליך, להבין, ואתה בשלך: שום דבר. ומאותו יום שתקת. צריכה הייתי לדעת, שאתה פשוט אינך רוצה בי עוד. וגם אתה, משה,” היא הגביהה את קולה ונדמה היה לו שהקרון כולו מטה אוזנו לשיחתם, “גם אתה היית חייב לומר לי שאתה מתכונן לעזוב אותי.”

“איזו תועלת יש היום בכל הבירורים האלה? ובכן, אם זה דרוש לך – אני מקבל עלי את כל האחריות. בין כך ובין כך –” הנה כבר הוא מצטדק, ואין לו שום דבר להצטדק עליו, וגם אין עוד ביניהם שום עניין המחכה לפתרונו. הכול פתור. יצא הדין. “קבלי את דברי כפשוטם: זה קורה. פתאום התברר לי, שאני לא אוהב אותך. נבהלתי מהמחשבה שאני מתומרן לתוך חיי⁻משפחה, ברחתי מהאחריות – והנה אני כאן. ואינני רוצה בשום חיים אחרים. ריבונו של עולם, אסור לבן⁻אדם להיות סתם יצור אנוכיי ובזוי? זוהי זכותי המלאה, מַדאם!”

“לא שלך!”

“מה יש? יש משהו שאני חייב למישהו? וכבר אמרתי לך, גם את, לא רק אני, זכית לתחליף העולה על המקור.”

“אתה טיפש. רשע וטיפש. אני מכירה אותך יותר מדי טוב.אפילו לשחק את תפקיד המנוול אתה לא יודע. המשחק הזה יסתיים בכישלון גמור.”

“זה לא העסק שלך!” שיסע אותה בגסות. שוב היא מדברת אליו כאילו עודם קרובים כאז ומתירים לעצמם ניסוחים חריפים.“פסיכולוגים נעשו פתאום כולם – צביקה, אוולין, את.. בעצם, מכולם היחידה שמכירה אותי היא אוולין. אגב, איפה הם שניהם?”

הציץ מעל לכתפי האנשים המצופפים בקרן ה“מטרו”: צביקה ואווליין מצאו להם מושב קרוב לדלת האחרת של הקרון. התחנות היו באות בזו אחר זו: סוֹלפֵרינוֹ, שַאמבּר דה⁻דיפּוּטה, מַאדְלֵין, גַאר סַן⁻לַאזַר, ועכשיו מתקרבים לתחנה, שבה הם יוצאים. מרחוק שמע את קול⁻צחוקה של אוולין נמוך ורווה. ואולי זו העומדת כאן בסמוך, צמודה לחבר שלה, הוא מחכך סנטרו בשערה ולוחש באוזנה דברים המשלחים מגרונה את הצחוק הזה?


 

פרק תשיעי

זו היתה אוולין. תחילה שתקו. אחר⁻כך דיברו על דברים של מה⁻בכך. הוא שאל אותה על פאריס. היא – על הארץ. יחד לגלגו על נערה אחת שעמדה בריחוק⁻מה, וצביקה בידח את דעתה בלשונו העוקצנית.

“ואתה חברו של משה? אתם ממש כמו שני הפכים.”

“מדוע? הוא לא משעשע אותך?”

“משהו יסודי יותר.”

"אני לא אקזוטי –”

“אקזוטי?”

“כך אמרת אמש. שמסיבה זו אַת מחבבת את משה.”

“אה, שכחתי. ובעצם, לא לזה התכוונתי. הוא משונה, החבר שלך, אפילו מפחיד לפעמים. אתה, גם כשהתווכחתם בלהט, היו עיניך מלגלגות, כאילו לא ביקשת אלא להפגין את יכולתך להגן על כל עמדה. משה לועג לכול, מבזה את הכול, אבל עיניו עצובות תמיד. זה המשונה כל⁻כך אצלו. שפתיים מעוקמות בחיוך תמידי, ועיניים מביטות בך מאחרי צעיפים שחורים.”

“כל הזמן היה כך?” שאל צביקה והרהר בשניים שנשארו בחלקו האחר של הקרון.

“זו שאלה אווילית, ידידי, אם תסלח לי על הביטוי. מנין לי לדעת אם רק עכשיו הוא עצוב, או ירש עיניים כאלה מאבותיו? הוא לא מסר לידי עותק של פרשת⁻חייו כשנפגשנו.”

“על מה אתם נוהגים לשוחח?”

“עד היום לא נגמרו לנו הנושאים.”

“למשל?”

“מאיזה תחום אתה מבקש את המשל?” צחקה אוולין, משועשעת.

“נניח, ספרות.”

“גם. בין⁻היתר. מדוע?”

“ראית אותו, לפעמים, כותב?”

“משונה שאתה שואל. גם אני לא אוהבת לכתוב הרבה. בכל⁻זאת, מפעם לפעם, אני מכריחה את עצמי לכתוב הביתה, או אל חברים שלי באנגליה. משה, אף פעם לא. אני לא חושבת שראיתי אותו כותב אפילו מכתב אחד.”

“אני מדבר על כתיבה ממש. והוא גם לא דיבר אתך אף פעם על כתיבתו?”

לא רק עיניה, כל פניה כמו נפערו לרווחה, ספק בתדהמה ספק נכונות לפרוץ בצחוק פרוע:

“אתה לא הולך להגיד לי שמשה כותב ספרים?”

צביקה השהה תשובתו. רגע עמד צביקה לגלות לאוולין, שמשה היה אחד הכשרונות העולים בספרות הארצישראלית הצעירה, שקובץ סיפוריו הראשון זכה להצלחה רבה אלא שבלם אותו איזה חשש. אינך מכיר אותה כלל. לכאורה, אנגליה קטנה שאין לה בעולמה אלא התמונות שהיא לומדת לצייר, ואף זאת, אומר לו לבו, היא עושה בלי התלהבות יתירה, שבעצם עיקר רצונה הוא לדחות ככל האפשר את שיבתה לעתיד היחיד המצפה לה שם, מעבר ללאמאנש. ואולי אתה טועה בה ודווקא היא מסוגלת להטיל עליו את השפעתה, אפילו, מי יודע, לוותר עליו למען חוה, זאת אומרת, לעשות הכול כדי שישוב לכתיבתו? אתה לא יודע אם בוערת כאן איזו אהבה גדולה, או שסתם הצטלבו כאן במקרה דרכיהם של שני אנשים בודדים. אין לך צל של מושג מהו הכיוון, שממנו אורב למחשבתך על משה האיום הגדול ביותר.

“למה אתה לא עונה לי?” שאלה אוולין. דומה היה לה, שרק עכשיו מתחילות להיפתר כל מיני חידות, ודמיונה כבר החל מפתח את מה שנרמז בגישושיו של צביקה. “בעוד שתי תחנות אנחנו יורדים. מה הוא כותב?”

“לא סיפר לך שום דבר על סיפורים שפִּרסם?”

“אנשים כמונו נמצאים כאן בין⁻היתר כדי לחיות בנפרד מאיזשהו עבר. זה סתם בזבוז לשבת בפאריס עם כל זה. ודרך אגב,” בקצה לשונה לחלחה את שפתיה, “התחלתי להבין מה העצב הזה בעיניו. אמש, אחרי שנפרדנו, סיפר לי משה סיפור, אגדה על איש צעיר ששב ממלחמת⁻השחרור של ארצו, ובשובו לא היה מאושר ממנו. איך זה פרח פתאום אושרו, מה גרם, אין לי מושג. דבר אחד למדתי בוודאות מהסיפור – הוא עדיין אוהב את הנערה שבאגדה, את אשתך, את חוה.”

“קשקוש. הוא לא אוהב אותה. כל מי שיש לו עיניים רואה שהוא לא אוהב אותה.”

“תלוי במה שהעיניים רוצות לראות.”

“ומה רואות עינייך?” הוא חייב לדעת עד כמה עמוק יחסה אל משה. ואולי אולי תעזור לו להרחיק את השניים זה מזה. לתוך ביצה עמוקה נתקעתי כאן, ועכשיו אינני יודע איך יוצאים מתוכה, אמר בלבו צביקה, שהיטב עמד על משקלה המוסרי של התוכנית הנרקמת במוחו. לא, לא את רעתו של משה הוא דורש. בדיוק להיפך. בכל לבו הוא מקווה, שחברו ישוב ארצה. כן, שיזכה בכל הכתרים ורק את חוה ישאיר לי, שלא כמו בילדותנו, יהיה משה גם הפעם החזק, הגבר הנאה, הכובש כל מי שנפשו חושקת בו, ואתה, אתה העיט על שדותיו..

“אני עצמי מאושרת כאן. זהו הטוב בעולמות שאני יכולה לצפות להם,” אמרה אוולין. "אבל משה, התחלת לומר משהו על סיפורים שפִּרסם –”

"כן, הוא סופר, מהסופרים הצעירים שלנו, מהטובים ביותר – "

“אלי שבשמים, סופר! ספר לי עוד. ואני בכלל לא ידעתי איזה אושר נפל בחלקי.”

“אושר זה לא בדיוק מה שהקרין משה. המצב הוא –” צביקה חיפש איזו דרך לקרב להבנתה את מהותו הפנימית של המשבר הנפשי העמוק, שנקלע משה לתוכו. איך הלך ונגרף לתוך איזו רומנטיקה עקרה של צבא⁻שחרור שעבר זמנו, איך התחפר בזיכרונות על חבורות של לוחמים נלהבים, שכל מעייניהם בכלל, בטובתו, במטרותיו, ואין להם אפילו דבר אחד שהוא שלהם בלבד. והוא שיעמוד להם אף אם תאבד המטרה שלמענה נתנו את חייהם. צביקה לא הפסיק לשאול את עצמו אם עשה בשעתו הכול כדי להקיץ את משה מדמיונותיו ולהחזירו לקרקע המציאות – – –

־־־־־־־־־־־

עשית, כן עשית, אך ככל שטרחת אתה להקיצו מתרדמתו כך הלכה אמונתו בך והתערערה, כך הלכה והתפוגגה חברותכם. בארץ כבר שב הכול להיות כמימים ימימה, כמו כל השנים – ורע מתמיד: הטורפים טורפים – והנטרפים נטרפים. ומשה עודו מתחפר בחדרו ושוגה באשליות. הוא דמה לאדם שאימץ את כל כוחותיו להרמת משא כבד – הגביה נוצה, וכל קרביו נקרעו… אתה מבקר אותו בחדרו – ומוצא אותו יושב, ראשו חפור בתוך ספריו, על אדן החלון כוס לא רחוצה משעת קפה⁻הבוקר, מעל ארון⁻הבגדים הישן מזדקר עיתון העוטף⁻למחצה שארית של כיכר לחם, לא קשה לראות שימים רבים לא החליף מצעים, לא סידר את הספה בשוכבו ובקומו, לא פתח חלון, לא הדיח את הרצפה. רק נכנס צביקה וכבר קפץ משה מכיסאו, בידיו ספרו הפתוח, הגביה עיניים עשנות, בחרטום⁻נעלו דחף גרב אל מתחת לספה, סגר את דלת⁻הארון, מכסה אגב כך הכול בדיבורים:

יופי שבאת, צביקה. מצאתי פה דבר נפלא, שמע…

חכה רגע, תן לבן⁻אדם לנשום, – העמיד צביקה פנים משועממות, סילק את ערימת המצעים מפינת הספה והתיישב. אבל משה לא החשה לרגע: –

נפל לידי אפלטון. “המדינה”. התחלתי הבוקר לעלעל, ואני פשוט לא מצליח להינתק. עליתי במקרה על קטע נפלא. ממש לא ייאמן, שנכתב לפני שנים רבות כל⁻כך. אפלטון מדבר שם על אמנים, שאין החברה רוצה באמנותם ורואה בה סכנה לקיומה. שמע טוב. “אנו,” כותב אפלטון, “נהיה כורעים ומשתחווים לו” – לו, זאת אומרת לאותו אמן – “כּלאדם קדוש ומופלא ונחמד. אבל הגד⁻נגיד לו שהנה אין במדינתנו אדם כזה ואף אין לו רשות שיהיה, ונמשח ראשו בשמן המור ונשים כתר עליו ונשלח אותו למדינה אחרת. ואנו נשתמש בפייטן ובבעל אגדות קפדן יותר ונחמד פחות לשם התועלת,” – נו, מה אתה אומר, צביקה?!

אז מה, אז הוא אמר! – פיהק צביקה. – אתה בטח חושב שגילית עוד איזו אמריקה. את הפִּסקה הזאת מכיר העולם איזה אלפיים וארבע מאות שנה.

מה אז מה?! מה אתה מעמיד פנים, לכל הרוחות?! מה לא מוצא חן בעיניך עכשיו?! אתה רוצה לשכנע אותי, שאני לא צריך ללמוד?! אז אני לא כזה אינטליגנט כמוך, צבי רבינוביץ! אז אני מגלה רק היום דברים שאתה הבאת אתך מרחם אמך, אז מה?!… עכשיו נרגעת?

לא. בחודשים האחרונים אתה מתנהג במין חכמנות משונה. אתה מנסה להקניט בלי⁻הרף, ולי אין מושג למה. צריך פעם לומר לך בכל גילוי⁻הלב, שזה מתחיל פשוט להימאס עלי.

כבר אמרת.

אגב, גם עם הגברת הצעירה אתה יושב וקורא פילוסופיה?

קורא – ותגובתה שונה! אתה מוציא אותי מהכלים. בהתחלה לא הפסקת לדבר על לבי, לפתות אותי באלף נימוקים לעלות לירושלים ולהתמסר ללימודים. אבל היום, כשאני מלא כולי באמת תאוות⁻לימודים, התחלת להשמיע מנגינה אחרת. בא לו אדם לחדרי פעם ביובל, שום דבר אינו לרוחו, מבקר, מטיף מוסר, כאילו מינה אותו מישהו לאפוטרופוס על הנפקד הזה. שיהיה לך ברור: אני אקרא מה שאני רוצה וכמה שאני רוצה, אכתוב סיפורים ככל העולה על רוחי ואני לא שם damn על עקימוֹת⁻האף האיסטניסיוֹת שלך.

ואתה – אל תצעק עלי! אני עוד לא אשתך! טוב, הדמוקראטיה מניחה לכל אדם להרוס את חייו כאוות⁻נפשו, אבל ענה לי בבקשה: כמה פעמים ביקרת בתיאטרון מיום שהשתחררת מהצבא?

זה לא עסק אביך!

ובקולנוע!

מיליון!

ובמסיבות! או סתם בבית⁻קפה, לשיחה עם חברים?

…אומאק!

אני יודע בדיוק: אפילו לא פעם אחת. אתה חי חיים של חמור נושא ספרים. אה, שכחתי! בלילות⁻שבת נהגת להתארח ואצל ההאקרים… איזה שעמום! ואתה – אתה רוצה להיות סופר?!

על אפך ועל חמתך!

אתה, על כל פנים, מנסה לכתוב סיפורים… על מי ועל מה אתה, בדיוק, כותב? האם יש לך בכלל מושג מה מתרחש ממש מעבר לקיר הזה? הלוא במשך הזמן תידמה כמו שתי טיפות מים לאיידלמן, שרוחו מוסיפה כנראה לרחף בבית הזה. אתה בעצמך עשית צחוק מהאלמנה החוזרת ומדברת על מידותיו התרומיות של המנוח: אוי, איזו התמדה! אוי, איזו פוריות! אוי, איזו אהבת⁻ציון!… אלא מאי? שום בן⁻אדם אינו מסוגל לקרוא מרצונו החופשי סיפור אחד של איידלמן. חוץ מהאלמנה. וחוץ ממך, משום שאין לך ברירה. כאן, בחדר הזה, ליד השולחן הזה שאתה לא קם ממנו, בצלה של אשתו⁻העדינה והמסורה לו בלב ונפש, כתב איידלמן דברים שלא היו ולא נבראו, לא נקראו ואינם נקראים. בסוף תנהל גם אתה איזו יחידת תעמולה, תהיה מנהל ההסברה של אחד המוסדות הלאומיים. אבל סופר כמו שחלמת להיות, כמו שהאמנתי אני תמיד שתהיה – לעולם לא!

את האנשים שעליהם אני כותב, צביקה, אני מכיר פי אלף יותר טוב ממך, למרות שאני לא רואה את העולם מבעד לחלונות “עטרה”, “ברזיל”, “טעמון”, “סביון”…

לא היה מזיק גם לך לשבת קצת בבתי⁻קפה. קרבתם החיה של בני⁻אדם רק תחַיה אותך. אתה כותב כאילו השתלט עליך איזה דיבוק. היזהר, משה, שלא יקרה גם לך שעם הדיבוק תצא גם נשמתך. לא הכול מצוי בספרים.

והלוא אתה הוא שטענת וחזרת וטענת, שהעיקר הוא הלימוד. עכשיו אתה קם והופך הכול על ראשו!

ודאי, כולי בעד לימודים, מאוד! אבל בימים אלה שאנחנו חיים בהם, הארץ נהפכת מיישוב למדינה, כל הפרצוף האנושי שלנו משתנה משבוע לשבוע, ואתה, משה, כורע תחת שנים ארוכות של גלגולים, עבודה, מלחמה אחת, מלחמה שנייה, הכול במערבולת מטורפת, בהשתנות מתמדת, אתה צריך להיפתח אל החוץ החדש הזה, להכיר את מה שמתהווה ומתהפך בחיים סביבך, לא לשבת כבול לשולחנו של המנוח איידלמן. ותן לו להגיד לך עוד משהו, מאחר שכבר קיים השידוך הזה בינך לבין חוה האקר – אגב, פעם אחת מותר לי לנדב לך את דעתי, take it or leave it, עניין מיותר לחלוטין בשלב זה של חייך, אבל, החלטת⁻החלטת – אתה חייב משהו גם לה. איזה מין אורח⁻חיים זה לזוג⁻נאהבים?! אני מזהיר אותך מפני חיידק השעמום. החיידק הזה המית כבר הרבה אהבות…

צחוק צבאי קצר: חה! חה! חה! מי שמדבר! צביקה רבינוביץ, שמיום שאני מכיר אותו מעלה גירה אחת – נייר, נייר, נייר!

אוה! – נרכן צביקה אל אוזנו של חברו כממתיק סוד כמוס – פה קבור הכלב. הסטודנט האידיאלי הוא זה שכל העולם סבור שלא פתח מעודו ספר, שהוא נראה תמיד בכל בתי⁻הקפה, אבל הוא למד הכול ויודע הכול…

זה תספר לסבתא שלך!

נו, טוב. אבל אם תחזור אליך שפיותך ותרצה לראות אותי, גלגל את גופך המגושם לקפה “ציון”. בין עשר לשתים⁻עשרה, כמעט כל ערב. צָ’או, מוֹשיקוֹ – – –

־־־־־־־־־־־־

כל דבריו נפלו על אוזניים ערלות, וכשקלט סוף⁻סוף משה את אזהרותיו ושמע לעצתו, היה מאוחר מדי. כל מה שיספר עכשיו לאוולין לא יהיה בו כדי להאיר את מערכת⁻היחסים המורכבת שבינו לבין מי שהיה הטוב בחבריו, לא יסביר מה בעצם מוטט את משה. היה סופר. בן⁻יום פרח ובן⁻יום קמל. אך מה הביא לקמילה?

לא, לא מיעוט⁻כשרון, אני משוכנע שלא. האם שתיקתו היא עונש שגזר משה על עצמו, שתיקה שכפה על עצמו מרצון?… כן ולא. כן ולא.

יותר לא מאשר כן. ואולי אין אפשרות לקרב את אוולין אל מה שקרה למשה אלא דרך האגדה:

“בקיצור זה כך – אני מכיר את האגדה שסיפר לך משה. אולי אדבר גם אני בסגנונו, ורק אפתח את הנושא. אספר לך מעשה בנסיך יפה⁻תואר.” צביקה השתתק, מחפש איזו פתיחה והופך בראשו את הדברים לאנגלית. "לא בארץ האגדות נולד הנסיך ההוא. בארץ רחוקה אחת על פני כדור⁻הארץ שלנו, בממלכת אביו המלך, חי. לילה אחד, ליל⁻ירח נפלא, יצא הנסיך, רכוב על סוסו, לשוט ביער העתיק אשר למרגלות ארמון⁻המלכות, והנה קול קורא לו, והקול צלול ודק כקול פעמוני⁻כסף. הביט הנסיך כה וכה, ואין איש. ויוסף לרכוב ביער, ובלבו אמר: אך חזון⁻תעתועים הוא. והנה שב הקו לקרוא: ‘נסיכי! נסיכי יפה⁻התואר!’ קרניים תכולות חדרו בעד הסבך והאירו בנוגה חיוור את מעבה היער. התבונן הנסיך באלומת האור ולבו גאה, כי יצא לבו של הנסיך יפה⁻התואר אל כל היפה בתבל. גם מיטיב נגן היה, ובכל ממלכת אביו המלך יצא שמו, ועל ערש⁻בתולותיהן היו בנות רבי⁻הממלכה חולמות על הנסיך יפה⁻התואר, העומד מתחת לחלונן ושר להן את שיר אהבתו.

"עוד הוא עומד ותוהה על קול פעמוני⁻הכסף, והנה מתוך אלומת האור התכול יוצאת עלמה, כתונת משי⁻סין צחורה לבשרה, שערה השחור⁻כעורב סתור, ובכפה ורד שגוֹנוֹ כנוגה הירח החיוור. ותקרב העלמה ותאמר: ‘הנה ידעתי כי איש אשר לב לו אתה. אין את נפשך להיות למלך אחרי אביך. רק את הטוב ואת היפה תבקש’ ויתמה הנסיך ויאמר: ‘ומנין לך כי אין את נפשי להיות למלך ואני לא גיליתי את לבי לאיש.’ ותצחק העלמה, וקולה, כקול פעמוני הכסף, הלך מסוף היער עד סופו. ובצחקה, והנה נישאה ממקומה וריחפה ועלתה עד אל מול פני הנסיך, היושב רכוב על סוסו, ותשב על צוואר הסוס, פניה מוטוֹת אל הנסיך. מימיו לא ראה הנסיך אשה יפת⁻מראה כמותה, וגם בחלומו לא ראה יופי כיופיה. ‘מי את?’ שאל. ‘פיה אני, ועל כל הטוב ועל כל היפה אשר בלב האדם הופקדתי. והיה כי תשזוף עיני בחצרות⁻המלכים נסיך אשר לבו יוצא אל הטוב ואל היפה, מעירה אני ומעוררת את לבו לצאת ולבקשם.’ לב הנסיך ניתר בתוך חזהו, כי לא שיער אשר יש ממלכות לטוב וליפה מחוץ לארץ ממלכת אביו, ובאפס⁻קול לחש: ‘ואיה אבקשם? והן בארץ אבי ראיתי אשר יד ביד יילכו הטוב והרע, היפה והנתעב, ואין מפריד.’

"ותרכון הפיה לעברו ושני שדיה הקטנים, שני תאומי צביה, נגעו בו, ועיניה נגהו נוכח עיניו, תמות וטובות להפליא, ותאמר: ‘בוורד אשר בידי אגע בעיניך, וכאשר תשוב ותפקח אותן תראה והנה בארץ רחוקה עומדות רגליך, הארץ אשר אליה יצא לבך, ארץ הטוב והיפה. כל יושבי אותה ארץ טובים ויפים המה. תורה גדולה מסורה בידם, תורת הפיה יקראו לה. כי אני היא שציוויתיה להם אני אשר קיבצתי אותם לשָם מארבע כנפות הארץ, נסיכים כולם, כמוהם כמוך, נסיכי יפה⁻התואר. וזה דבר התורה: איש כי יבקש להורות לבני⁻האדם את דרך הטוב ואת דרך היפה, ראשון יהיה לעשות ככל אשר יורה לזולתו. הוא יהיה להם לאות ולמופת, ממנו יראו וכן, יעשו. לא יהי בארץ ההיא אשר יאמר איש ‘זאת עשוּ’, רק ‘זאת נעשה’ ייאמר בה. ומראה הארץ ההיא מראה החלום אשר חלמו בני⁻האדם מיום ברוא האלוהים ממשלת אדם באדם. מַראהָ מַראֶה חלומם של האנשים, אשר אותם מצווים על פני תבל כולה ‘זאת עשו’, והאומרים אינם עושים את אשר יצוו. הנה ראיתי, נסיכי, כי לא ישרו בעיניך המעשים הנעשים בארץ ממלכת אביך. אל הארץ ההיא אשר אני מביאה אותך אליה רד ועם אנשים, אנשי מעשה כולם, איש לנפשו ואיש לחבריו, עשה גם אתה.’ ויישק הנסיך לפֵיה על מצחה החיוור כפני הירח המלא ויאמר, ‘כדברייך אעשה’.

"ויהי כאשר שב ופקח הנסיך את עיניו והנה בארץ ניכר, ברחוב העיר, עומדות רגליו. ויצא לתור אחר אשר אמרה לו הפיה. וירא בחורים מתגודדים בכיכר העיר, זינם עליהם כדרך אנשי המלחמה, וישאל לפשר הדבר. ויאמרו לו: 'צר ואויב עלה על הארץ הזאת להצמיתה וזקני העם הוציאו קול לאמור, היום אנחנו יוצאים למלחמה, ובאנו אל העיר הזאת וחקרנו ודרשנו ומצאנו, אכן אמת הדבר, והיום נאספים אנחנו כאן להישלח אל מול פני המלחמה. הנסיך חקר ודרש גם הוא ומצא, כי אמת דיברו הזקנים, וייצא גם הוא למלחמה. ובבואו לשדה⁻המלחמה ראה, כי רבים עד מאוד הנערכים לקרב, חרבם על ירכם, אשפת⁻חיצים על כתפם, חנית בידם. מתנדבים בעם הם כולם, לא מצוותם החזקה של פקידי המלך קיבצה את גדודיהם, כי אם איש איש כמצוות לבבו התייצב תחת דגלו. ויידע הנסיך, כי כן דיברה הפֵיה, לארץ הפלאים קְלָעו וֶרֶד⁻הקסמים אשר הגיעה אל עיניו. מביט היה בעיני הלוחמים מימינו ומשמאלו, והנה עיני⁻נסיכים הן. רואה היה את הדם השותת מפצעיהם, והנה דם⁻מלכים הוא. ובלילות, כאשר נאספו סביב מדורות, להחֵם את גופם הדווה מן הקרב שמאחריה ולאזור כוח לקראת הקרב שלפניהם, יושבים היו ושרים שיר אחר שיר, שירי אמו המלכה כולם. אז ידע, כי את אשר אליו יצא לבו, מצא.

“לימים שככו הקרבות. הנסיכים התירו את חגורם ושבו איש לביתו. וישמח הנסיך, כי בא השלום וייצא לשוט בארץ ולהתהלך בה לאורכה ולרוחבה. הדברים אשר אמרה לו הפֵיה בלילה ביער העתיק חקוקים היו על לוח⁻לבו, וגם בעיניו ראה כי אך אמת דיברה. והנה, בשוטו בארץ ובהתהלכו בה, ראה פה ושם גם מעשים רעים, מעשי תועבה. ובכל⁻זאת לא נתן תפלָה בפֵיה. ראה איש מכה בחרב את רעהו, ואמר: ‘לרַפאותו מקיז הוא את דמו.’ ראה אדם מוציא מפי חברו את בִּלעו, ואמר: ‘רעל הכניס חברו לפיו, רק להצילו ממות ביקש.’ ואולם, מראות כמו אלה חזרו ונשנו בכל אשר פנה. ויאמר הנסיך אל לבו: ‘אין זאת, כי אם פה ושם בקצווי⁻הארץ שרדו נידחים אשר תורת הפיה טרם הגיעה עדיהם. אקום אני ואַעלה על ספר את נפלאות חברי הנסיכים, למען יראו העם את הדרך הטובה והיפה אשר יילכו בה.’ כלא עצמו הנסיך יפה⁻התואר במגדל⁻שן וישב לכתוב את ספרו. ימים ולילות ישב ומגילה אחר מגילה כיסה באותיות שחורות, עד אשר כילה את מלאכתו. או⁻אז נטש את המגדל וייצא לעבור בארץ ולקרוא בכל עיר וכל כפר את תורת הפֵיה ולשיר באוזני העם את תפארת רעיו הנסיכים, כי גם נעים⁻זמירות היה הנסיך יפה⁻התואר. הוא מתהלך בארץ, והנה בא לקראתו נסיך שני, בגדיו בלואים, מעיניו הקרועות לרווחה ניבט השיגעון וחיקו מלא מגילות⁻ספר. עובר הוא בדרך אחרת, ונסיך שלישי בא מולו, גם הוא לבוש בלואים, צקלונו גדוש מגילות⁻ספר ובשיגעון ינהג. ויחרד הנסיך מאוד ונפשו נבהלה. ובכל⁻זאת בא בשער העיר ועמד לקרוא את כל הכתוב בספרו, והנה מרעימים זקני⁻העיר פניהם וגוערים בו: ‘גש הלאה, איש נוכרי! מה לך פה, ומי לך פה?!’ וילדים יחפים וחשופי⁻שת רוגמים אותו באבנים וקוראים, ‘עלֵה, משוגע! עלה, איש⁻הרוח!’ וכך הוסיף הנסיך לנוע על הערים ועל הכפרים, ממאן להאמין, כי ככל הארצות בתבל גם הארץ הזאת, ארץ⁻הפלאות. חיים היו בגופו ובלבו הדברים אשר דיברה אליו הפיה בצאתה מתוך אור⁻הירח ובנפשו מראה גופותיהם שותתי⁻הדם של רעיו הנסיכים. עד היום הזה אפשר לראותו צועד לבדו במרחקים האינסופיים, ממאן להאמין, כי רק ביער העתיק אשר למרגלות ארמונו של אביו המלך שוכנת הפֵיה ורק לנסיכים יפי⁻תואר מתגלית היא, גופה קרני⁻ירח ועיניה נוגה סהרורי, רק חלום ליל ירח חלמו כל רעיו הנסיכים, חלם הוא…”

צביקה השתתק. הוא היה חיוור ועייף. על קמרונותיה האפלים של הנקבה, מעבר לחלון ה“מטרו”, הבליחו נורות צהבהבות, נמתחו כבלים שחורים, לפניו ישב אדם, פניו טמונות בדפי “פראנס סואר”.

“אתם כולכם אנשים משונים,” אמרה אוולין לאִטה. “גם אתה, לתדהמתי, אינך שונה ממשה.”

“אני,” התנער צביקה וגיחך כאילו אין לאגדה שסיפר כל אחיזה במציאות כלשהי, “אני הריאליזם בהתגלמותו.”

“מדוע חיברת אגדה מחרידה כזאת?”

“משה הוא מגיבוריה של איזו אגדה, ורק בלשונָה אפשר לנסות ולספר עליו. את טועה, אנחנו לא דומים. אני לא עירבתי מעודי בין חלום למציאות. לא אני.”

“אשריך. גיבורי האגדה נוח להם בין כריכות מוזהבות. כשהם יוצאים לרחוב, הם אבודים. אפילו חוקי⁻התנועה אינם מוכרים להם.”

הרכבת האֵטה מהלכהּ ובלמה בחריקת בלמים מצמררת. בחרסינה הלבנה של קמרון⁻התחנה קבועות היו במסגרות כרזות⁻פרסומת גדולות: נערה בהירת⁻שיער ושחומה משמש שרועה לה על חולות הקוֹט דְ’אַזִיר פרה אדמדמה וגִדלת⁻עטינים מפיקה גבינות; מגדל אֵייפל ועוד משהו, אולי בוֹשֶׂם

“כאן אנחנו יורדים.צביקה, סלח לי מראש אם השאלה שאציג לך עכשיו תפגע בך: מה אתה מעדיף – שמשה ייקח ממך את אשתך וישוב אִתה לישראל, או שתמשיכו לאמריקה והוא יתנוון כאן הלאה בחברתי?”

“שאלה שטנית,” לא כבש צביקה את תדהמתו. זרם היוצאים נשא אותם אל הרציף, והם זזו לעבר הקיר, מתבוננים סביבם, מחפשים את השניים.

פרק עשירי

חוה ומשה הגיחו מתוך הדלת האחרת של הקרון.

“הנסיעות האלה במטרו הורסות אותי,” אמר משה. “אדם מבלה חצי־ימיו מתחת לאדמה.”

“מוכרחים למהר,” אמרה חוה, "כבר עוד מעט חצות.

“אני רק מקווה שזה משהו מעניין,” אמר צביקה כשקרב אל השניים. “לפני כמה ימים גררו אותנו לאיזו מסעדה סינית, עסק לתיירים, לא לשכמותנו.”

עלו במדרגות שחורות, מתפוררות. בצאתם ממעמקי־האדמה, הקביל את פניהם בולבאר רחב־ידיים, שבמרכזו קומץ אילנות חבוטים, אפלוליים, כמין גינה קרוחה. לפני היציאה עמדו שתי נשים, בעיניים עייפות, זקוקות לפרנסה, סקרו את הבאים.

“זו שאנסוניירה,” נקט משה לשון מדריך־תיירים, “כאן תהיה לכם הזדמנות לראות איך מבלים הצרפתים האמיתיים.”

“ואיך הם מבלים?”

“משהו שלא מהעולם הזה. שאנסוניירה זו שימשה מקור־השראה לגדולי הסופרים והאמנים. די אם אזכיר את אמיל זולא, שהיה לו כאן כיסא קבוע, את ואן גוך, שבימי פאריס שלו התגורר כאן בסביבה, בקיצור, מקום מיוחד במינו!”

“בחייך?! נורא מעניין,” אמרה חוה, וצביקה לא ידע אם הסעיר בה משה משהו, או שהיא רק מקנטרת מישהו.

“הנה, כבר אנחנו מגיעים,” המשיך משה באותו טון מיכאני של מדריך־תיירים. אחריו השמאילו ועברו בבולבאר אחר, שבשני עבריו קראו נשים עשויות צינוריות־ניאון ססגוניות, בקריצות־אור לקאבארטים, למסעדות, לתיאטרונים ולבתי־קולנוע את המון־האדם הממלא את מדרכותיו, תיירים מתוני־צעד ועינָניים, נשים, מתדייני על אתנן בכל משקע־קיר ובכל מבוא־בית, שוטרים שחורי־גלימה, חיילים קולוניאלים, סוחרי־שטיחים מארוקאנים, מוכרי־פירות מדובללי־זקן מאחרי דוכניהם העלובים וצעירים המצטופפים לקנות באגט־בצ’יפס במזנונים מעלי־עשן טיגון. מאותו רחוב דחוס המראות, הריחות והאנשים, השׂמאילו שוב אחרי משה לסמטה צרה – מין יתמות חנוקה של בתים גבוהים, עקומי שדרה, קלופי־פנים וחתומי־תריסים. אולי זהו גם מראהָ בשעת־היום, אבל בלכתם בה בלילה היה כאילו נדחקו הבתים זה אל זה להתגונן יחד מפני אי־מה המתנכל להם. נורות זעירות, שיותר משהן מאירות באות הן להדגיש את חשרת הלילה מסביב, נעוצות כדגשים רפים בחזיתות הבתים, מרמזות על בתי־המלון המפוקפקים שמאחרי הכניסות החומות. חוה כמו התמלאה ממש בריח המסתורין שמדיפים התריסים הנעולים, הווילונות האטומים, איזשהו צחוק נשי בודד המתפרע רגע באיזה מקום לא־נראה לאורך הסמטה הצרה. ובכן, זוהי שוב אחת מאותן פינות שכה הרבית לקרוא עליהן, ללחשש עליהן, אך עד לנסיעה זו לא הצלחת לצייר בדימיונך, באופן המוחשי הפשוט, מה שקוראים זנות. איך זה נראה? אשה לוקחת מידו של גבר שטרות כסף, אולי עומדת אתו על המיקח, לפני שהיא מכניסה אותו אליה, פותחת לו את מיטתה, שוכבת פשוקת־רגליים. איך זה נעשה? מה קורה? אם כי כבר קראה ושמעה את כל התיאוריות, החברתיות, והכלכליות, והפסיכופאתולוגיות, איך כל זה מצטרף בדמיונה לתמונה מוחשית. בארץ, כך אומרים, אין זנות כתופעה. אמנם, היו תמיד מספרים על איזו אחת בעיר ושתיים במחוז, שכולם ידעו להראות עליהן באצבע, אבל כמוסד חברתי, כחלק מהווי החיים המקובל, פשוט אין דבר כזה, אין, או יש? ומה ההתרגשות הזאת שאַת חשה עכשיו בתוכך? אילו אך יכולת, בלי שיבחין בך איש, להציץ אל הקורה ברגע זה ממש מעבר לחלון שתחתיו את עוברת! ואשה זו, החולפת עכשיו על פנינו, לבושה מעיל שחור, היורד לה עד מעל לברכיה, אולי קמה לפני רגע מאיזו מיטה וכבר היא משַחֶרת לגבר נוסף, לעוד כמה פראנקים? זה יכול להיות? מה זה, אשה זונה? סתם אשה, אפילו די צעירה, די נאה, ואין בפניה דבר המבדיל בינה לבין סתם כל אשה, בינה לביני. אין כל הבדל? באמת, אין?!

מסוף הסמטה עלו ברחוב־המדרגות תלול, מטפסים והולכים בין אילנות מקריחים, ושוב השׂמאילו ושוב הימינו. הדרך היתה ארוכה הרבה יותר מששיערו, ובגלל צליעתו של צביקה האטה גם חוה מדי פעם את קצב־הליכתה. לרגע עברה מחשבה רעה במוחה, שבזדון גורר אותם משה אל המקום הנידח הזה, הרחק מן המֶטרוֹ, בראש ההר, כדי לבזות את צביקה. אולי לא אותו, כי אם אותה. שתיקה ירדה על ארבעתם. דומם עברו בין שתי חומות־אבנים גבוהות, שמכוניות זעירות עגנו בשפתן, מכונסות תחתיהן כבעלי־חיים. משיצאו מבין החומות פסקה באחת תנועת האנשים המבקשים פורקן־לילה. צעדו ברחוב צר, בתים קטנים מתנמנמים להם משני צדיו, פתאום זרועים השמים המן כוכבים, ולולא הכרך האינסופי שם למרגלות מונמארטר, היה רחוב פרברי זה כמעט כמו ערב בשכונה.

“זהו,” הכריז משה. לפניהם ניצב בית קטן, גדר נמוכה, גג של רעפים. מעל לדלת הראשית מזדקר במאוזן מוט וממנו משתלשל שלט מצויר כל אמצעיתו כתם גדול, שהוא ודאי “הסוס השחור”, ומעליו, בקשת פשוטה, אותיות מסולסלות ותאריך, 1768, ודאי שנת ייסודו, עוד בימי “המשטר הישן”, לפני המהפכה הגדולה.

“מה זה בכלל?” לא התאפקה חוה. “זה כמו אצלנו ברחביה. בית ישן. יש כאן בקושי אולי שני חדרים.”

“דווקא בזה הייחוד הגדול,” דבק משה בתפקיד ה“גַיְיד”. “כאן לא תראו, מחוצה לנו, כל זרים. הכול צרפתי טיפוסי. רק זכרו, אתם מזמינים ‘אוֹרַאנזַ’אד’, לא שום יינות, שאמפאניה, קוניאק, רק גָזוֹז תפוזים!”

דלת־העץ הכבדה נפתחה לתוך פרוזדור צר, נמוך מאוד, קירות שמוטי־כתף, תמונות־עץ ישנות. ממש לפניהם היה פתח האולם, ומעבר לו ניבטו על הקירות הלבנים שורות כלי־נחושת ממורקים, ובחלל עמד ניחוחו של בית־כפר עתיק, שאמנם לא ראית כמותו מימיך, אבל ברור היה לך תמיד, שכך צריך שייראה. בחור, ששערו השופע ונוצץ, הקביל את פניהם – ואת אצבעו קירב אל פיו. לא היה צורך בהסברים. בעד הפתח הגיע קולה הצרוד משהו של אשה, שהוא גם מַעמקי־זִמרה, גם נְהִי אדם בודד בליל־חורף, גם בִּכיוֹ של שיכור, שאינו יכול עוד לעמוד על רגליו. דוממים עמדו בפתח וכבר התהפך הקול ופרץ וטיפֵס וגָעש, והיה להילולת־חדווה נטולת כל סייג, פורעת כל נימוס. עמדו עד שבשׂיאה נחתכה השירה כמו בסכין וסאון מחיאות־הכפיים בלע אותה לתוכו ומחה את זכרה.

“Spil vous plait”, אמר הצעיר והרכין ראשו באדיבות. ראשון צעד משה אחרי הצעיר, אחריו חוה וצביקה, ובמאסף אוולין. רק כשעמדה בפתח ממש הבחינה חוה בשלוש המדרגות המורידות אל מה שבמבט ראשון היה בעיניה בחדר־מרתף ירושלמי, אלומות של אור אדום נשברות אל עשן־הסיגריות הממלא את חללו. רק משהתרגלו לתאורה המעומעמת, הבחינה כמו מבעד לערפל, בקירות השחורים ובתקרה הנמוכה, הנתמכת במרישי־עץ עבים. ובחזותו של הקהל. סביב שולחנות איכרים גדולים וגסים הצטופפו לקוחות השאנסוניירה, ומשה פילס להם גם הוא דרך עד שגילה זנב־שולחן פנוי ובעברית לחשושית הורה לשלושה להידחף משני עבריו ולהכריח את ישובי הספסלים לזוז קצת. ורק כשישבו ראו כמה כבד, כמה שחור משומן ושנים, השולחן החָרוץ כולו ראשי־תיבות, לבבות, חיצים ותאריכים, שנשאו איזו משמעות למי שחרצום לפני דורות והלכו לעולמם לפני דורות.

“איזו רומאנטיקה!” לחש צביקה, ספק בלגלוג ספק בהתפעמות. פונדק כזה שונה מכל מה שעשוי להיקלע לתוכו אדם בתל־אביב. ואין כאן שום רמז לאחיזת־עיניים – הכול כאן כאילו קלעה אותם מכונת־הזמן לעידן קודם, מאות שנים לאחור.

“נפלא,” אמרה גם חוה. חדר כמו זה, חשה, ראתה אי־פעם בחלומה. לא, חשה, היא יודעת: זה החדר, האור הקלוש, הפסנתר החבוי בפינה הרחוקה, האשה הבשרנית, שראשה קרזולים מחומצנים, המפלסת למשמַניה נתיב בין השולחנות כשוברת־קרח בין הקרחונים, מעל לראשי היושבים נושאת באצבעותיה הנקניקיות מגש עם גביעי־יין וכוסות אוראנז’אד. ושוב היסה הפסנתר את המהומה, בישר את כניסתו של זמר, גבר גבה־קומה, חולצה כחולה־משיית ומטפחת־ספנים אדומה ענובה לצווארו. גם אותו, אמרה בלבה חוה בתדהמה, גם אותו ראיתי בחלומי.

הקהל הריע לו בכניסתו, בדרך שמקדמים פני אמן נערץ והוא הודה למעריציו בחיוך מצודד, עמד בצד הפסנתר, נשען אל הקיר. הוא הרכין ראשו וחיכה עד שנאלמו מחיאות־הכפיים. רק אז הִכה הפסנתרן על הקלידים והזמן פתח בשאנסוֹן, שנענה מיד בלחשי־התמוגגות.

בינתיים כבר הסתגלו עיניהם של חוה וצביקה לאור העמום. ממש מולם, לשמאלו של משה, ישב זוג צעיר. לאשה היתה שׂמלה מִשיית אדומה ופנינים גדולות, כסופות־עמומות, היו תלויות לה כנטיפים מתנוכי־אוזניה. חוה הסיעה מבטה לימין, לראות מי הם שותפיה לספסל־העץ הגס והקשה. ממש לימינה ישבה איזו גברת אלגאנטית בשמלת קטיפה סגולה, רבת־קפלים, ומעל לשׁדה השמאלי הגבוה, פריפה דמוית פרח, עלי כסף רקוע משובצים יהלומים זעירים. ממש כמו בחלונות־הראווה, נעצרה נשימתה של חוה. הזמר סיים את שיר־הפתיחה, שיר קצר לחימום־הקהל, ושוב רעם החדר. אם בתחילה רק נדמה היה לה, שהלשון הנשמעת כאן אינה צרפתית, אלא מיני לשונות אחרות ובעיקר אנגלית־אמריקנית, שדובריה מגלגלים בין לשונם לשיניהם, הנה עכשיו כבר לא היה עוד ספק: האשה בסגול שלימינה היא אמריקנית. בגבהּ, בשולחן סמוך, שאג גבר באוזני מישהו בלשון שאינה אנגלית, אבל גם לא צרפתית. אלא שהזמר כבר הודה בחיוך צנוע ופתח בשיר רב בתים, שמִן הלחן ומן העצב השזור בבאריטון המקוֹנן, חציו שיר חציו סיפור, כמו מתנועות־ידיו עשירות המבע, קל היה לשער שזו באלאדה עממית, שרבים בקהל האזינו לה פעמים רבות. בהגיע הזמר לבית החוזר, הצטרפו אליו כולם, גם הם בלחש־קינה נוגה ומתמשך. ובסיומו של שיר אהוב זה עלה כל הקהל ממש על גדותיו מגודל ההתרגשות ורגעים ארוכים לא שככו התשואות, אולי לא רק לזמר, כי אם גם למקהלה המריעה עצמה.

“בראוו! בראוו!” הצטרף גם משה אל הקהל הנלהב. צביקה פזל לעבר חברו, וציפה לבלתי־נמנע, לציון הנלהב שייתן משה לזמר:

“עצום, לא?!”

“באמת נפלא!” הזדרז צביקה לרכוב על סוסו של חברו. “חוויה אמנותית, חוויה נפשית כבירה!”

“והאטמוספירה,” הגביה משה את התפעלותו בשלב נוסף, “ראיתם איזו פשטות עממית, פאסטוראלית כמעט, ספוגה כאן בכול? כך מבלים הצרפתים!”

“וגם העובדה, שחוץ מהבעלים והאמנים אין כאן אפיו צרפתי אחד, אני חושב, לא משנה דבר. חוויה היא חוויה. ומה אִכפת לו לזמר הזה מי מאזין לשירתו?” המשיך צביקה בלי לחייך, תוהה עדיין מי כאן מותח את מי, משה אותו, או הוא את משה. “הוא שר, הוא יוצר אמנות, ולדידו יכולים כולנו להיות בובות־שעווה.”

“עוד איך אִכפת לו! הלוא הוא עוסק כאן הערב בזנות אמנותית. תסתכל בהן, בפרות־המַרבֵּק האלה, שבין המלון המפואר ובין מועדון־הלילה היקר, הן קופצות גם לכאן לשעה של פשטות עממית. ובאוזני השמנות האלה הוא צריך לעמוד ולזמר תמורת כמה פראנקים עלובים.”

בחיוך כבוש האזין צביקה לחברו, שנפל כהרף־עין בפח שטמן לו. אחרי פאריס, אחרי כל המלים הרמות, נשאר משה אותו ילד תמים – ואם להתאכזר – למבוגר אינפנטילי, שאין לו בעצם מושג אמיתי לא על חייהם של בני־האדם ולא על אמנותם. על מה הוא מקשקש, החבר שלי, אמר צביקה בלבו ובקול רם, מתון־מתון, אמר:

“התגבשותו של שיר־עם עשויה להימשך מאות שנים. לתוכו הוא סופג את שמחות העם ויגונותיו, את ניצחונותיו ומפלותיו, את ימי־הגיאות ואת ימי־השפל. מי יודע, אולי דווקא הערב נוסף לשיר משהו, שורה, מלה, צליל, שמעתה יבטא גם את הרגשתו הנבזית של הזמר, הנה כך העשיר גם הערב את השאנסון הצרפתי.”

"אתה וההסברים שלך! לזמר הזה כבר לא אִכפת לא מה הוא שר – ולא באוזני מי. יש לו קול, והוא זקוק ללחם. הוא שר לכל מי שמשלם כל מה שיש לו שומעים. בעוד כמה דקות ישיר את "Perhaps. Perhaps. Perhaps…”

“על מה הם מדברים?” שאלה אוולין את חוה מעבר לשולחן.

“מה?” אימצה חוה את אוזנה.

“מה הם מתווכחים?” אוולין נכרכנה אל השולחן לקרב את פיה אל חוה.

“אה!” אישרה חוה ששמעה את שאלתה. שכנתה דיברה בקולי־קולות, ובכל־זאת הנמיכה את קולה כשאמרה לאוולין, באנגלית, “על הזמר הזה. משה אומר, שזה נורא שזמר צריך לשיר בעד כסף לעשירים האלה. וצביקה אומר, שהאיש הזה הוא אמן, והוא משמש באמנותו ולא אִכפת לו מי מאזין לו.”

“אני מבינה.” אוולין האזינה לקולותיהם של השניים, ומעתה כאילו הבינה באמת את מהלך שיחתם. משה היה מדבר בהתלהבות, מצמצם את עיניו השחורות, ואצבעותיו מורטות בלי־הרף את שערו המקורזל, הגזוז קצר. פניו המוארכים, החטובים, להטו ומבעם היה דרוך ועז. כל שני החודשים שהיא מכירה את משה התמעטו לעומת היממה האחרונה, אפילו ביחס לשעתיים האחרונות, לאגדה שסיפר לה על צביקה על חברו.

“משה,” נכנסה פתאום לתוך השיחה, “אני מוכרחה לספר לך משהו נחמד. במטרו סיפר לי צביקה עליך אגדה, יפה עד בכי.”

“ומי זה פקפק בחוש־ההומור האנגלי,” התבדח משה. “סוס נכנס ל”פַּאבּ" וביש בירה גדולה – וצביקה מספר אגדות!"

“אבל זו אמת. סיפר. אם כי אל הסוף, נדמה לי, לא הספיק להגיע.”

“אתה סיפרת אגדה?” השתוממה חוה וצחקה עם משה. “זה נכון?”

“שטויות,” רטן צביקה במבוכתו. שכך תחשוף האנגליה הקטנה הזאת את אגפו, “מתחתי אותה קצת.”

“מה סיפר לך?” שאלה חוה.

“על נסיך יפה־תואר. עם פֵיה שיצאה מתוך אור־הירח. על תורת הפיות ואל ארץ הפלאות, שאליה קלעה אותו. אבל מהו בעצם סופה של האגדה, צביקה?”

“אני מסופק מאוד אם תיהנו מהסוף. וחוץ מזה, זה לא מקום לאגדות ארוכות.” אך תוך כדי אמירה, תהה צביקה אם לא ראוי לספר את כל הסיפור גם למשה. ומדוע לא יזכיר לחברו את הימים שבהם לא היה שיעור לכוח־אמונתו, ואפילו כשהיו מוכיחים לו באותות ובמופתים שאותו משהו שהוא האמין בו פשוט אינו קיים, היה דבק באמונתו בו עד כדי טירוף? ראשיתו של המשבר היתה מייד לאחר שעמד בבחינה הראשונה. אמנם, הוא התמיד בלימודיו, אך כבר אז אפשר היה לראות שרק רגש־הכבוד אינו מניח לו לנטוש את האוניברסיטה. שוב לא סיפר בהתלהבות, כמנהגו, על הרצאות ששמע, על ספרים שקרא. משבוע לשבוע הלכה שתיקתו והעמיקה, כשוקעת תחתיה. ימים אחדים לאחר שעמד בהצלחה באותה בחינה סיפר בהתלהבות, שעכשיו הוא מתכנן ספר שני, שלם יותר, בוגר יתר. לכתיבה זו הוא מתעתד להתמסר במלוא המרץ. ראשו מלא רעיונות, אמר. אלא שמהר מאוד כיסתה השתיקה גם את הספר הנכתב והולך, ושוב לא ניתן היה להציל מפיו דבר. “אני עובד”, היה חוזר שוב ושוב על אותו משפט עצמו, “אני מתקדם, מקווה לסיים.” ולא סיים. כשהיה מבקר בחדרו – מנהג עשה לעצמו לבוא אל משה במפתיע, כדי שלא יספיק להסתיר מפניו את מצבו – מוצא היה אותו לרוב שרוע בבגדיו על הספה הסתורה, לא מסופר, לא מגולח, חלונות החדר אטומים, ריח רע של אבק ושל עובש מסופג בחללו. באותם הימים התחיל משה להיראות בקפה “ציון”. בזמן הראשון היו ביקורים אלה נדירים, לא רוכים ועל פניו נסוכה תמיד, כמין מחיצת־מגן, הבעה לגלגנית. בהדרגה נעשו ישיבות אלה תכופות וארוכות יותר ויותר; מקשיב, מפטפט, נודד מחבורת מתווכחים אחת לחברתהּ. מאוחר יותר, כשבא פתאום ירדני ובפיו ההצעה המפורסמת לקיים חוק אקס־קוּרִיקוּלָארִי, כפי שאמר, בספרות, ניעור לזמן־מה גם משה לחיים והוא שיקע עצמו בבירורים אינסופיים וחסרי־תכלית על הספרות, על המדינה, על מה לא. לחברו הנאמן לא היה משה מוכן עוד להאזין. חברותם זו, שראשיתה היתה בשחר־נעוריהם, חדלה להתקיים, למען האמת. מכוח ההרגל ומחמת אי־היכולת לקום ולנתקה, נמשכה כאילו, אבל מהצורך ההדדי להמימצא תמיד יחד, המהזדקקות ההדדית, לא שרד דבר. אלא שעדיין חוזר היה ומשכנע את עצמו, שאוהב הוא את משה כתמיד, דואג לו ודורש את טובתו. ובאחת הפעמים, כשבא, כמנהגו, כאורח לא קרוא, שקע בשיחה ארוכה ומייגעת על סיבותיו של המשבר העובר לע חברו. הוא ניסה להוכיח למשה, שמקורו בשינוי המהפכני המתחולל במציאות הארצישראלית עצמה, בתנאים החדשים שאיש לא שיערם לפני שנים אחדות. רק ראייה אמיתית של מציאות זו תאפשר לו להיחלץ בשלום מהמשבר הפנימי, שנהפך לו למין מלכודת. אלא שמשה דבק באותם רעיונות ישנים, שהמדינה והעם והנוער והההתיישבות והחלוציות, הכול חד הוא, פנים שונות של אותה מהות עצמה, זה משלים את זה, והכול אתִי־שפּיר. כל מה שדרוש, התעקש משה, הוא נוסחה שתבטא את קשר־הגומלין שבין כל הגורמים. עכשיו נזכר בדבר שאמר בשעתו משה ובמה שהשיב הוא לחברו, כל כמה שהדיבור על כך נלעג אחרי כל מה שקרה ביניהם מאז ושבעתיים דווקא כאן, באמצע “הסוס השחור”. ואף־על־פי־כן ייענה לאתגר משום שלדידו נשאר משה – בזאת קשה לו מאוד להודות אפילו בינו לבין עצמו – אהוב־נפשו.

וכך אמר צביקה בתוך כל הרעש: "את אשר סיפרתי לאוולין, תשמע מפיה. ולאמיתו של דבר, גם לא יהיה בכך צורך, שכן ראשיתה של האגדה ידועה לך היטב. עכשיו אספר את סופה. רֵע־נעורים היה לנסיך יפה־התואר. שנים ארוכות לא ראו זה את זה. הרע המשיך לשבת בחצר המלך, אביו של הנסיך, ואילו הנסיך נעלם ועקבותיו אבדו. ויהי כי עברו שנים, ודבר לא נודע על גורל הנסי יפה־התואר, קרא המלך לרע־נעוריו וציווה עליו לָתוּר בעולם ול אלשוב בלי אשר ישיב את הנסיך או יגלה מה אוּנה לו. ימים רבים נָע הרֵע ונָד ברחבי העולם כולו, ועד ארץ־הפלאות הגיע. ויום אחד ראה ברחוב העיר את הנסיך יפה־התואר, והנה בגדיו צוֹאִים, עורו צָפוּד, לא תוֹאר לו ולא הדר, רק עיניו יוקדות כתמיד. לקח הרע את הנסיך, הביאו למלון־האורחים אשר גר בו ואמר לו כדברים האלה: “צא, רעי ונסיכי, צא את הארץ הזאת. נטוש את חלומות־השווא ושוב עמי לארמון המלך הזקן אביך. הנה קרבו ימי אביך למות ונפשו יוצאת לראותך בטרם ייאסף אל אבותיו. מלכותו נָכוֹנה בידו ואותך מבקש הוא למשוח למלך אחריו, וגם עַם הָארץ רוצה בַּנסיך יפה־התואר שימלוך עליו. עד מתי תתור אחרי אלהים אשר לא היו ולא יהיו. 'שמע הנסיך את דברי רע־נעוריו ואמר: ‘אין לי חפץ בכיסאו של אבי. את תורת־הפֵיה אני מבקש להשליט על ארץ־הפלאות ולא אנוח ולא אשקוט עד אשר אמלא את שליחותי. ואתה, לך שוב אל ארמנות אבי. מה לך פה?’ ‘להסתפח על שומרי תורת־הפיה אני מבקש. רק אמור נא לי: מה דבר התורה הזאת?’ בערמה דיבר רעו של הנסיך יפה־התואר. ידוע־ידע כי רק בדברי הפיה על אודות ארץ־הפלאות שָׂם הנסיך מבטחו ועל כן ממאֵן הוא לגלות לְלִבּוֹ את אשר רואות עיניו כל הימים, כי ככל ארצות־תבל ארץ־הפלאות. וכה אמר הנסיך לרֵע־נעוריו: ‘כל אשר ייעשה בארצנו, ארץ אבי המלך, בכוח הזהב ייעשה. לא יניע איש ימינו או שמאלו בלתי אם ישקלו לו בזהב, בִּשְׂררה או בּתהילה, וּשׂררה ותהילה משקלם זהב. עובד־האדמה והעושה במלאכה, והאוּמָן, והחָרָש, והרופא, והנביא, והשופט ושר־הצבא, אחת שאלתם: בכמה תשקלו את מעשי? זה משפט ארצך וארץ אבי המלך. והנה, זאת תורת הפיה: “כי יהיה הנער לאיש, ישאל – מה חסרה ארץ אבותי ואמלא אני את מחסורה? ואם עובדי־אדמה היא חסרה, והיה לעובד אדמה. ואם חוטבי־עצים ושואבי־מים יחסרו בה, יחטוב עצים וישאב מים. לא יקום הנער ויאמר: אש בוערת בעצמותי, רק לנבואה אצלח; שמלה לי, קצין אהיה לכם. רק עצים יחטוב ומים ישאב.” זו תורת הפיה, וזה משפט ארץ־הפלאות.’ ורע־נעוריו של הנסיך יפה־התואר עמד בחלון ובראותו את האנשים המתגודדים בכיכר־העיר, צחק צחוק מר: ‘הנה לנגד עיניך הכיכר והאנשים המתגודדים בה, מהם תַגָרים, מהם חָרשים, מהם מיטיבי־נגֵן ומהם נוכלים ואנשי־מרמה. איש ומלאכתו, איש ומאווייו. ואתה נסיכי ורעי, לבך האוהב, שכלך הטוב, עיניך הפקוחות וידך האמונה על עט־סופרים, הם מלאכתך. אין ארץ־פלאות. לא פלאות ברא האלוהים, רק את האדם ברא. ארצך לך, את מלאתך עשֵה ואת עמך עבוד באמונה, את כל בני עמך, את הטובים ואת הרעים, ותבוא עליך הברכה מעתה ועד עולם, אמן ואמן…’ זה מזכיר לך משהו, משה?”

“עד כדי בחילה!” שפתיו של משה היו קפוצות ועיניו נעוצות בפסנתר שבפינת החדר. את מקום הגבר תפסה עכשיו אשה גוצה, חיוכה פשוט ולבבי, והיא כמו מצפה לאיזשהו אות. כמה נקישות על קלידי הפסנתר לא עוררו לא רק את האשה הגוצה והלא־צעירה, אלא כל השאנסוניירה כולה שרה אתה. בכל הלשונות שרו. צרפתית. ואיטלקית. והאמריקנים שלימין חוה שרו באנגלית, הם ואוולין. חוה רק האזינה, מבולבלת חשה איך נחתם שוב משה לגמרי, תוהה איך זה לא נשאר בלבו אפילו זיק של אהבה לא כלפיה, לא לארץ, מנסה לצוד את מבטו של צביקה, לרמוז לו שיקומו ויילכו. אבל צביקה שתגובתו של משה הממה אותו, ולא הבין למה אמר, “עד כדי בחילה,” שאל:

“מה קרה?”

“לילי מארלן! השיר הסימבולי הגדול של העולם החדש!”

מולה, סמוך לקיר, מתחת לאיקונין זעיר, ראתה חוה כל הערב זוג קשיש. גם בישיבה ניכרה האשה בעצמותיה הרחבות, בצחות פניה הצעירים מכפי שנותיה, בעיניה האפורות־שקופות, שכמו חייכו לעברה בנעימות טובה. שונה מאוד היה מראה הגבר שלידה, בהחלט זקֵן, פנים מוארכים, גרומים, קמטים אנכיים חרוצים לו בצדי אפו החד, שפם קצוץ מעל לשפתו העליונה. עד עכשיו לא פצו פיהם, אבל שיר זה עורר אותם פתאום והם שרו שניהם בקול רם וברור, כאילו ישבו ושרו הימנונות בכנסייה. כחניתות ננעצו בערבוביית הלשונות קולותיהם של האיש והאשה.

“יש כאן גרמנים,” קראה חוה, נחרדת.

“איפה?!” קרא צביקה, כאילו אמרו לו שחיות־טרף נראו מהלכות בעיר.

“מה אתם מתרגשים כל־כך?” אמר משה. “אני מאוד אוהב את ה־ambience הזה, אחד המקומות המיוחדים ביותר בכל פאריס…”

“נמאסת עלי, אתה וכל הפטפוטים האלה,” התרוממה פתאום חוה מהספסל בהבעת־תעוב והתיזה כלפי משה היושב מולה: “נמאס! נמאס! נמאס! אני רוצה ללכת מכאן, צביקה, ומיד!”

“מה החיפזון הזה?” התעלם משה, בקרירות מודגשת, גם מחוה שדחקה בצביקה לקום כדי שתוכל להשתחל החוצה גם מכל הזרים, שרעשנותם הלא־נפסקת של הארבעה חרגה עכשיו לגמרי מגבול הנסבל, “כאן רק מתחילים עכשיו החיים, כל הלילה לפנינו. והגרמנים?… בדיוק להיפך, נוכחותם מביאה את התמונה לידי שלמות. רק הרמוניה מושלמת מעניקה חוויה אמנותית מלאה.”

“צביקה, אתה מזיז את עצמך?” ובלי להמתין, הגביהה חוה את שמלתה הצרה עד מעל לברכיה, והעבירה רגל אחת והשנייה מעל לספסל, דוחפת הצדה כל מה שחסם את דרכה, מתעלמת ממבטיהם הנזעמים של המזמרים בהתלהבות את “לילי מארלן” ומתנועות־הידיים הנרגשות והמאותתות לה לשבת במקומה עד שתיגמר השירה. במבוכתו קם גם צביקה מהספסל ובצליעה זהירה התחיל לנוע לעבר היציאה.

“עכשיו אין גם לנו ברירה,” חייך משה אל אווילין, שלשווא ניסתה להציל מפיו מה גרם את ההתפוצצות הפתאומית הזאת. כשהוא כובש את צחוקו, לחש באוזניה: “היה ערב מוצלח…”

“מוצלח למי?!” לא התאפקה גם אוולין משעלו בשלוש המדרגות וקרבו לדלת־העץ הכבדה. “שלושתכם משוגעים, ומהר מאוד הצלחתם לשגע גם אותי.”

משה כרך את זרועו הארוכה סביב צווארה, כבש את ראשה בחזהו ולא השיב.

“מה אתה רוצה מאתנו, משה?!” אמרה חוה משיצאו הארבעה אל מחוץ לשאנסוניירה. קולה רטט זעם ועלבון, “לשם מה גררת אותנו עד כאן? אם שוב השתלט עליך הצורך להתעלל במישהו, מצא לך קורבנות אחרים. אני עייפתי. לי אין כל רצון לראות אותך עוד פעם, שתדע לך, אתה ־ אתה ריקא, כן, והולך־בטל. עזוב אותנו! מצא לו ambience, התועבות הגרמניות האלה.”

“אני מת על המקום הזה,” אמר משה, “כאן אני רואה את פני העיר הזאת, ואם אתם רוצים, הרבה יותר… הלוא אתם אינכם מפסיקים להתמוגג: כמה נפלאה פאריס! הה, איזה קסם! איזה חן! תחילה המציאו למיטיבי־הטעם מקומות, שרצפתם וקירותיהם שיש, ארבעה מלצרים לכל שולחן, עשר מנות, שלושה מיני יינות, ואפריטיף לפני וקוניאק אחרי. גם המציאו מקומות שקירותיהם ותקרתם מצופי מראות, שבהם אתה יכול לא רק להתחייחד עם היפהפיויה של הדור אלא גם… אבל גם מזה עייפו, ואם עד עכשיו ביקשו להם עתירי־ההון רק את מה שאין קונה אלא הכסף, הרבה מאוד כסף, ואילו לנו, לדלפונים, הניחו מיני חדרים מפויחים כאלה, להצטופף בהם ולרקום בשירים מרובי־בתים את שִׂמחותינו, את עיצבוננו, את ייאושנו ואת תקוותנו, באו וקנו מאתנו גם את פינת־השעשועים ההמונית הזאת. מכל העולם הם באים, משני עברי הגוֹרָלית במלחמות, בקושי שש שנים אחרי שנקברו אחרוני מתיה, לשיר כאן יחד את ‘לילי מארלן’ של ה’אפריקה־קוֹרפּוּס' והסוליסטית היא זמרת־העם הפאריסאית. הנה, לכן אני אוהב דווקא את החדר המפוּיח הזה, לא את הגאלריות המלכותית של הלובר…”

“מי שמחפש לו צידוקים, מוצא אותם בנקל,” לא התרשמה חוה, “איך מגיעים מכאן לבית שאנחנו מתאכסנים בו?”

“בטכסי. בשעה כזאת מוטב לרדת כמה מאות מטרים מכאן,” ומיד המשיך בטון קליל, “כן, מתחתי, אתכם! כך סידרו גם אותי כשהגעתי! באתי וראיתי: אין בעולם דבר כזה, שהוא גם פיקאנטי, גם פיטוּרֶסקי, גם בשעות הקטנות של הלילה וגם – עממי! הצרפתים העממיים לא יכולים לבלות כאן עד עלות השחר. בעלות השחר הם נאלצים לקום לעבודתם. הה, חינה של פאריס!… כן, אני אוהב אותה, אבל משום שהיא מתנהגת עם כולנו ביושר. את פאריס נהוג לתאר ככרך האשליות, בירת כל הבורחים, אין אכזרית וגלוּית־לב ממנה. די לאדם שיילך ברגל, בשעות היום, מהנקודה הזאת ועד לבולבאר הקַאפוּצינים, כדי שיראה את האמת שלה חשופה לעין כול.”

“עוד מעט גם תאמר, שזו גם היתה מטר בואך לפאריס,” הטיחה חוה.

“לא, אבל בדיעבד, למדתי הרבה.”

“את התורה העמוקה הזאת יכולת ללמוד גם בארץ,” אמר צביקה.

“בארץ תירצתי כל מקרה שרמז על קיטוב מעמדי בתירוצים שונים ומשונים. שם יש הסבר לכל תופעה. אביך, חוה, וכל ידידיו הצבועים – וההתלהבות שלהם! הלאומיות הצרופה! קיבוץ־גלויות! ההתיישבות! שם אסור להזכיר כלל את המלווים בריבית, הספסרים, הרמאים, הנבלים, כל אלה המוצצים את דמם של הרבים, המתעללים בחייהם ומבקשים, נוסף לכול, שעל כל אלה ישבחו ויפארו וירוממו אותם! מר האקר הנכבד, כמה ישמח לראות את פני המחר!”

"נסיכי היפה, " החזירה לו חוה באותה נימה. “הקדוש המסכן!”

“היום, בפאריס, אני סתם אפס בריבוע. וזה ממש נפלא: הכול מצפצף עלי, ואני מצפצף על כום! לא נעים לשמוע, חוה’לה, אבל לי, כאן, פשוט טוב, טוב מאוד, מצוין!”

“ואחרי שיאזל לך הכסף?” הכניס לו פתאום צביקה מהצד.

“אסתדר איכשהו. אל תדאג.”

“בכל־זאת?”

“יהיה לי זמן לחשוב על כך. כמו כולם.”

“כמו איש־הוואלוטה?” לא הרפה צביקה.

רגע השהה משה את תגובתו, אבל עכשיו הִכתה חוה: “אתה נבוך, הה?! לומר לך משהו? בדיוק כמו שלא החזקת מעמד במחקר לא תעסוק בהחלפת־כספים. ולא, כפי שאתה אוהב לצייר את עצמך, משום שאתה איש־מוסר. לגמרי לא. משום שמטבעך אתה ברחן, לא מסוגל להירתם לאיזשהו עול, לעמוד באיזשהו מאמץ נמשך, אפור, קשה, שבלעדיו אין שום הישג, לא במחקר, לא בספרות, לא בעסקי־כספים. כאן מצאת לך גם אפשרות לחיות בלי להתמודד עם שום דבר ובלי להשיג כלום, גם לישון כל הימים ולשוטט כל הלילות, וגם להיות מוקע על הצלב, הקדוש המעונה, סאן־מואיס…”

“אני לא הייתי מרחקי לכת עד כדי כך,” מיהר צביקה לרכך את דבריה. בחושך עשו את כל המוֹרָד חזרה, אבל גם בעיניים עצומות יכול היה לראות את פניו של משה משחירים מעוצר־כעס. ראשו מוטה לפניו, ידיו בכיסיו ורגליו הארוכות משתלחות קדימה, צעד משה ראשון וצביקה מדדה אחריו. “תקשיב לי רגע, ואל תרוץ כל־כך. לא מענייני לנתח עכשיו את ההשתלשלות. פילוסופית, כשהן לעצמן, יכולות כל מסקנותיך להיות נכונות, אבל אפילו אתה, משה, אינך אידיאה מופשטת. אני מנסה לראות איך עתידים להתגלגל חייך בעיר הזאת, זה הכול. נגיד, שאת דירת האמא שלך תאכל לאט יותר, והכסף יספיק לך לא לשנה, אלא לשנתיים, אולי לשלוש. מה הלאה? תישאר לחיות בצרפת? ואם תישאר, תוכל לומר לעצמך שבחרת בחברה פחות מקוטבת, פחות מנוונת? תיסע עם אוולין לאנגליה? אל תכעס עלי, משה, אבל אלה הם חיים־כאילו, בטח לא אותם חיים בוהמיים, שהדבקוּת ביצירה, אגב מרידה בכלליה של חברה אטומה, מתנכרת, עוינת, היתה עיקרם. אתה ברחת מהיצירה, משה, ומי שלא עובד, לא יוצר, לא עושה כלום־כלום־כלום, הוא סתם טפיל, ובמשך הזמן נדון ליהפך לחלאת־אדם…”

“חלאת־אדם, מה?!” נרעד משה. רק עשרים וארבע שעות בלבד עברו מאז נפשגנ בבולבאר סן־ז’רמן, פגישה מסממת, כופה מצב של התגוננות עיקשת, נואשת, ללא כל מחשבה. ואילו עכשיו ניצבת לפניו התמונה במלוא אימתה: זה סוף־כל־הסופים. אתה חלאת־אדם! הוא – הזוחל למיטתך בטרם הוצבה, היורק על ייסוריך בתבונה של מי שדרכו אין בה מבואות נעלמים ומסוכנים; היא – שהלכה אל מי שהלכה, שהתמסרה למי שהתמסרה, ובלבד שתפטור עצמה מחיבוטי־מצפון, ובלבד שתראה חיים, ובכל מקום שבעולם – הם ייחשבו עד עולם למהוגנים שבאזרחי המדינה!… רק עכשיו השיג את כל האכזריות שבמעמד זה ובכל אותן שיחות־טרקלין אינסופיות ששבו עכשיו לזיכרונו, בהן ובהמשכיהן כאן. אתה חלאת־אדם! אתה. ואוולין. וכמותכם כל רבבות אובדי־הדרך, שהוקאו לכרכי התבל, אלה כבויי העיניים, מחוקי הנפש, המתגוללים בדמם שלהם ומתייסרים בייסוריהם שלהם וחלומותיהם המרפשים רודפים אותם. מהם יהיו מחר־מחרתיים אותם ישישים הזרוקים כאשפה לתוך לילות־הסגריר ונדחקים אל ההבל העולה מנקבות ה“מטרו”, להחם את בשרם הכלה, ומהם שישובו לעבוד את בתי־הבנקים ומשרדי־הממשלות, שִדרתם שבורה ולבם מת. ואכן אמת הדבר: אתם חלאת־אדם! ואילו השניים, הם ושכמותם ימשיכו לגאול את העולם. תחילה יהיו רק בניהם של המנהלים את העולם וכעבור זמן יגיעו לראש־הסולם והם עצמם יהיו למנהלי־העולם. צביקה, בנו של הממון – וחוה, בתו של השלטון. אתה תנוע ותנוד בסמטאות העולם, מטורף ונשכח מלב, והכול ימשיך לסוב כקדם, כקדם, כקדם – – –

־־־־־־־־־־־־

“לא התכוונתי לפגיעה אישית בך, משה,” אמר צביקה, “על הגיונו של התהליך ניסיתי להצביע. וזה הגיונו, זה כן.”

הגיעו לכיכר קטנה, למרגלות ההר. אי־פה אי־שם עדיין קרצו אורות בפתחיהם של מועדוני־הלילה. כמה מוניות נושנות, כמין פחיות־שימורים משונות, ציפו לנוסעים. נהג מצומק הגביה את מִצחתו השחורה, הסיט את זנב־הסיגרייה מזווית אחת של פיו לזווית האחרת ואת גבותיו הגביה בשאלה: לאן.

“רִי דֶה־רֶן,” אמר משה.

“אתה מבין,” חזר צביקה ואמר ברגע שהתיישבו ארבעתם במונית, “זה כך, ואני לא פוסק אם זה טוב או אם זה רע. הנה, העיר הזאת. הלוא אתה שונא אותה. אהבתך אותה היא אהבת העבד את השוט. מה שיפה בכרך גדול זה הוא כולו בזמן עבר, לואי קַאטוֹרז, לֶ’אמְפְּרוֹר', ושמות גדולים אלה מקיימים בחיים את ההווה שהקיב עד השורש, מפיך, משה, שמעתי זאת לפני פחות משש שנים, כששבת מהמלחמה. ההווה הצרפתי עצוב ־ והעתיד, לא שמענו שמרבים לדבר עליו כאן באיזו ציפייה דרוכה. אבל אתה יודע מה, לצורך התרגיל אני מוכן להניח, שיש כאן רבים המאמינים בעתיד כזה, שכוחות גדולים פועלים כאן להבאתו. אבל כל האוויר כאן שונה. הלוא אתה מכיר אותי לא מאתמול: אני לא מאלה שמתלהבים בקלות ונשבּים לכל סיסמה. אבל כאן ממש חשתי בכל ההבדל העצום שבין הארץ שלנו לבין מה שקורה כאן. אותך הוליך מיד קדימה ריחו המשכר של אותו פרי יפה שהחזיקו במרחק־זרוע ממך, הפרי שקסם ודִרבן ולטעום ממנו לא ניתן לך – המחר. לנו לא היה שום אתמול. בעמוד־השדרה שלנו חסרה חוליה – אין לנו סבא ואין לנו סבתא. יותר מזה, לא היה לנו אתמול ואל מה שהיה ־ התנכרנו. וכל מה שהיה למישהו מאיזשהו עבר – הסתרנו, התביישנו בו, השתדלנו להפגין שניתקנו כל קשר עם העבר ואת מנהגי אבותינו ואבות־אבותינו אנחנו הופכים על פיהם. אבל לא רק בלי עבר אנחנו חיים – ההווה, גם אצלנו, אפור מאוד, קשה, דל. כפיצוי על החֶסר הכפול הזה, כאילו מכוחו של איזשהו חוק־טבע, גדל והתפתח והיה ליסוד עיקרי בחיינו – העתיד. אתה לא תעמוד בחיים האלה כאן. שמע לי: לפניך ברירה, לחזור הביתה ולהשתתף בכיבוש העתיד, ואפילו באגרופים ובשיניים, ולך היו פעם אגרופים ושינים, או…”

"או־ל־היות־חל־את־א־דם – " הניח משה הברה בצד הברה, כקורא חיבור־בית־ספר. אלא שמיד התמתח ופנה אל חברו:

:ועכשיו אמור לי אתה, צביקה, שאתה אינך נבזה וחדל־אישים, יליד המקרה־מאחרי־הגדר! אתה, שמימיך לא הקדשת אפילו רגע אחד מזמנך למשהו, שלא יביא תועלת ישירה לך לבדך; אתה, שעוד בגימנסיה היית מלגלג על כל דבר קדוש – אתה, בדרך לאמריקה, במטרה לשוב משם מוכתר בתואר דוקטור, שישמש לך מפתח לקאריירה מכובדת מאוד, פרטית מאוד – אתה מטיף ציונות לי?!… אל תשסע אותי, צביקה. אנחנו מכירים אחד את השני בעל־פה ואל תתחיל למכור לי את כל ה־shit על זה שהארץ זקוקה לפיסיקאים. זה אמנם נכן, אבל לא זה השיקול שלך. על מה שטוב לצביקה רבינוביץ החלטת לפני הרבה שנים, ואגב, אני לא מאשים אותך בשום דבר. תבוא עליך ברכה, אבל אתה, חביבי, חתיכת חרא שכמוך, אל תנאם את הנאומים האלה באוזני. בשעה שקמת להגן על הזַמר ההוא היית נאמן לכל עולמך – אין אדם צריך אלא לבטא את עצמו, ולכל השאר אין כל חשיבות. אַ־בְּרַאווֹ! אבל איך אתה מעז – שניכם, תסלחו לי – ללמד ציונות אותי?! הרי מה שמתרחש בינינו, בקוַוארטט החמוד הזה, מזוויע! אילו ישב כאן מן הצד איזשהו אדם נורמאלי, המכיר היטב את קורות־חייו של כל אחד מאתנו, ומאזין – הלוא היה מזעיק מיד אמבולאנס!… לא חשוב. כל הנאומים האלה מיותרים לגמרי. הריני משחרר בזה את מצפונכם מכל עקה לאלתר ולנצח־נצחים. מותרים אתם, מותרים אתם, מותרים אתם. הלוא כל העולם יודע, שאני הוא שברחתי…"

“בוא לא ניכנס לעניין הזה,” אמר צביקה, לא נבוך כלל מדבריו הבוטים של משה. “אבל אם לשוב לעצם העניין,משה, לא רציתי לומר אלא דבר אחד – שאתה פועל בניגוד לכל מהותך ומשום כך אתה פשוט לא תעמוד בחיים האלה כאן.”

“אה, מתוך דאגה לי ולחיי ראית אותי נהפך לחלאת־אדם!” אמר משה בלעג מר, “ומתוך דאגה נבהלת לשאת את חוה לאשה פחות מששה חודשים אחרי שעזבתי את הארץ. אתה, שבשכלך החריף מסוגל לייצג בכל נושא שבעולם, ובכשרון אדיר, גם את הבעד וגם את הנגד, ודאי בנית מערכת־טיעונים מרשימה, גם בעד המעשה הזה. חבל שלא היתה לי הזדמנות לשמוע אותך…”

“מה הכעס הצדקני הזה?!” נכנסה עכשיו חוה לוויכוח. כבר אתמול רמז משה על מה שבלבו. עכשיו הוא מכתיר את עצמו בנזר־של־קוצים: מתברר, שאנחנו בגדנו בו, לא הוא בי! ומצד שני – עברה תמיהה בראשה של חוה – אם אכן לא נשארה בלבו כל אהבה אלי והוא קוטל באכזריות כל ניסיון שאני עושה לקשור אתו שיחה, מה אכפת לו שנישאתי ומה זה משנה לו שדווקא לצביקה? "לפני שנעלמתָ – תקן אותי אם אני טועה – באת אלַי וביקשת שאחכה לך, נכון?…באת והסברת לי את כל מניעיך, מה?…יותר מזה: מה, בכלל, אנחנו חייבים זה לזה? נישָאר, כמו שאומרים, ידידים… אגב, הוסיפה משהו שתחילה לא עלה בדעתה, “עכשיו ודאי אין מניעה שתשוב ארצה. הלוא אנחנו לא נהיה שם.”

"ואולי גם ממני אתה מחכה עדיין להסבר – " מבטו של צביקה היה קבוע בחלון הקדמי של המונית ובכביש,שמכוניות מעטות משיטות היו לאורכו גם בשעה זו עיניים צהובות פעורות ואדומות מצומצמות. “את חוה נשאתי מפני שאני אוהב אותה. זכותו של כל אדם לאהוב אשה, אפילו היתה אשת היקר בחבריו. זכותו לשאתה אם היא רוצה להיפרד מחברו ולהינשא לו, ואפילו לא קם היקר בחבריו ונעלם בלי להשאיר אחריו סימן, בלי שהתחתן אתה ולכן גם בלי צורך להתגרש. מה גם שהוא משמר באשה זו הרבה מזִכרו היקר של אותו חבר, שאפשר אולי לראותו כאילו הלך מעולמו…”

“אמור שאתה אוהב אותה,” חזר משה באותה עקשנות עיוורת, “אבל אל תוסיף על זה קשקושים, שגם אתה לא מאמין בהם.”

“ואולי אני כן. אני לא נולדתי וכל־כולי החיים בְּאֶרץ כמו שלנו והמלחמה עליה. אתה כן, וזאת כל האמת, ואני מתפלל בלבי שתשוב לעולמך. ואם לא אתה ושכמותך, מי יעמוד לה?”

“בחייך, צביקה! כדי לשים קץ לתשפוכת המיותרת הזאת, אני מצהיר: זה ששה חודשים קיים בחיי רק ערך אחד, אני, משה וולף. ישותי שלי היא החשובה. והארץ – עובדה שהצלחתם להסתדר שם יפה מאוד גם בלעדי.”

שוב לא השמיעו הגה עד שהחליקה המונית לתוך הרחוב ונעצרה לפני הבניין האפור־שחור,שבאחת מדירותיו התאכסנו. חוה מלמלה שלום רפה ומיהרה לעבר השער. צביקה השתהה רגע, נשען אל דופן המכונית:

“אז אתה בא מחר למסיבה?” שאל את חברו, ולוֹ עצמו לא היה ברור לְמה הוא מקווה יותר, שמשה ייעלם מחייהם, או שיצליח לראותו כמה שאפשר יותר בזמן שנותר להם בפאריס.

“אני חושב שלא,” מיהר להכות, ותוך כדי דיבור חזר ההיסוס. האם יברח מהפגישה עם הוריה של חוה? ומצד שני, לשם מה לו כל העימות המיותר הזה עם ההאקרים? ומצד שלישי, אז – זהו? פשוט לא אראה יותר את צביקה ואת חוה? “אני לא יודע. נראה.”

 

פרק אחד־עשר

“מדוע אינך מתפשט?” חזרה אוולין ושאלה. משך כל הנסיעה מהבית שחוה וצביקה התגוררו בו ועד לחדר שלהם, לא אמרו מלה. נכנסו, ומשה נרכן אל השולחן הקטן והרופף, התחיל לעלעל באלבום רפרודוקציות ולא זז. אוולין כבר הספיקה להתפשט, לחלוץ נעליים, לתלות אל גרביה על מסעד־הכיסא, ומשה עומד ומדפדף.

“עוד רגע,” אמר בכל פעם שניסתה לפייסו, ולא הרים עיניו מהדפים הצבעוניים, הופך אותם בזה אחר זה, לא זוכר מדף לדף. על ראשו כאילו טיילה סכין משורש אפו ועד לעורפו, מבקעת אותו כאבטיח. רק תעצום עיניך, או תרכז מבטך באלבום, ומאליו יחלוף הכאב. למרות השעה המאוחרת, היה מעבר לעייפות, ער עד שקיפות מדהימה. מאליהם היו מתגלגלים ועולים מראות, קולות, אירועים. לא הוא, מישהו אחר יושב שם, וכאיזה מנהל־חשבונות חיצוני עושה סדר בכל המהומה שבראשו, מסווג, מחבר, מחסר, מסכם. היטב שמע את אוולין מפצירה בו שוב ושוב לבוא ולשכב לידה, והוא כמו היה רק כאב חסר גוף, אלא שעכשיו, פתאום, עברוֹ חום גופה הנצמד אליו מעורפו, והוא הסתובב ובאורה החשוף והנוגה של הנורה ראה את גופה המעורטל, הנרתע לאחור. ראשה, המסופר אַ־לַ־גַארסוֹן, הדגיש כתמיד את נשיוו הכובשת של גופה הרך, המעוגל. הקשתות המשיקות במפגש קימורי־אבריה כמו שיכּכו לרגע את הלמוּת־הטירוף שבראשו. משה עקר ממקומו, ואת מערומיה אימץ אל גופו.

“התעוררת סוף־סוף?” לחשה, נעלבת.

"אַת יפה, אוולין, אַת נפלאה, אַת – " כרך סביבה את שתי זרועותיו והניפה כדי לשאתה אל המיטה הממלאת את רובו של החדר, חוזר ולוחש באוזנה לחשי אהבה ותשוקה, כמו להשביע את הרוחות ששבו ותופפו בתוך ראשו.

אם כי כפותיו היו חזקות וחמות כתמיד, שוב לא נותר ספק בלבה של אוולין: אין היא משמשת למשה אלא מפלט מאשה אחרת. הרבה למדה עליו ביום אחד זה. לעיניה היה לאדם שונה, סובל ומעונה, והיא התמלאה עליו רחמים. לאִטה, אך בעקשנות, חילצה עצמה מבין זרועותיו, מיהרה להויצא את הפיג’אמה שמתחת לכר וחרף כל מחאותיו לבשה את המכנסיים, כִּפתרה היטב את החולצה ובשיכול רגליים התיישבה בקצה המיטה, הבעת פניה רכה, כמעט מחוּיכת.

“מה העניינים פה?” תמה משה על המהפך החריף.

"אתה יודע טוב מאוד – "

"אני רואה רק חיוך בּוּדהָא טוב ומיטיב ופוזה של קִיפּוֹדָה – "

“מהרגע הראשון, משה, לא תבעתי הרבה מאהבתך. לא ביקשתי אלא מה שיכולת לתת, וגם אני לא נתתי לך יותר ממה שיש בי ברגע זה. אבל ישנו דבר אחד, משה, שלא אוכל להשלים אתו אפילו לילה אחד. לא אסכים שאתי במיטתך תשכב עם חוה.”

עיניה התכולות היו מצועפות בדוק חם כמו בלילה הקודם בבית־הקפה שבבולבאר. ראשה היה שמוט ושפתיה המלאות פרודות. אולי הצדק אתה, אמר בלבו. אולי, אם כי אני לא חש בתוכי אפילו שמץ של הימשכוּת אל חוה. הוא פסע לעבר החלון, שתריסו היה פתוח והוא נשקף אל הבתים הכבדים, האפורים־השחורים, שגשם דקיק כמו בלע לתוכו את גגותיהם והם נראו עכשיו כבסיסיהן של פירמידות שנבלעו בערפל. משה הדליק סיגרייה ואת עשנה נשף כלפי הגשם העצוב שמעבר לזכוכית.

אוולין שכבה. הקור שבמצעים הלבנים צמרר את בשרה, והיא משכה את השמיכה הדקה עד לסנטרה. אלא שגם היא לא הצליחה להירדם. היא לבדה במיטתו והוא לבדו לפני החלון, מאַכֵּל סיגרייה אחת ומזנבה מצית שנייה. מי יודע כמה עישן מאז ראשית הערב. לפתע חשה געגועים הביתה. כמה טוב היה אילו ידעה, שמעבר לקיר, בחדר הסמוך, ישנים אבא ואמא, שמישהו דואג לבריאותה משום שהיא ממעיטה לישון ומשום שאינה מתקנת את השֵן שנפלה מתוכה הַסתימה, ומישהו בודק אם הדלת נעולה היטב ומישהי שוקדת על החלפת המצעים, אמא ממש, שתזכור בכל עת את צרכיה הקטנים ביותר, שלא תצניע את גאוותה בפשטידות הפודינג והתפוחים שהיא מצטיינת בהכנתן. הנה זרוקים הם כאן שניהם, משה והיא, שני ילדים אובדים, ואין להם מושג מה הם עושים זה בזה ומה הם עושים עם עצמם. בשעה זו כבר ברור לגמרי, ששוב סיבכה עצמה עם בחור מסובך עד אוזניו כמו פּוֹל.

“משה!”

“כן,” אמר, ולא המיש עיניו מהדלף שגושי־הבניינים התמוססו לתוכו.

“היה לי בלונדון חבר. פּוֹל. זה היה בשנה האחרונה של המלחמה. אני הייתי אז בת שבע־עשרה, והוא בן עשרים־וחמש. הוא היה קֶפּטן ברג’ימנט חי”ר, קצין יפה ובעל נימוסים משגעים. אז כבר שירת בצבא זו השנה השישית – נלחם באפריקה, נלחם באיטליה, שירת בצרפת. על איטליה היה מספר לי סיפורים נפלאים. על הגפנים ועל היין הזורם שם כבירה, על כרמי־הזית ועל ערי הרנסאנס, שאפילו מהמלחמה יצאו בנס. ועל רומא. הוא, על רומא סיפר לי כל־כך הרבה, שאפילו ברגע זה אינני בטוחה שלא חייתי שם. אני ממש רואה את חלל הענק של סַן־פֶּטֶר ומשום־מה חקוק בזיכרוני פרט אחד, פסלו של פאולוס הקדוש. אולי משום שפּוֹל שלי נקרא על שמו. בכל־אופן, אני ממש רואה את כף רגלו השישית שְׁחוּקָה מנשיקותיהם של מיליוני מאמינים, דור אחרי דור, מאות שנים. ועל האַפֶּנִינִים היה פול מספר לי, על האיכרים המעבדים במעדריהם מטליות מדורגות של קרקע סלעי, פנים כברזל חלוד, אנשים פשוטים וטובי־לב. בסיגריות אחדות היו החיילים קונים ערימות של תפוחים, מֶלָה, אני זוכרת. על הרַאגַאצוֹת הטוֹסְקָאניות היה מספר, היפות בנערות איטליה. במשך הזמן התמזגו בראשי פול וסיפוריו. כבר אז עניין אותי רק הציור וכל חלומי היה לנסוע, כשאך יתאפשר הדבר, למרכזי האמנות הגדולים באיטליה, בצרפת, בהולאנד. פול היה כל אלה – הלוא גם אתה היית באותם מקומות, התנסית באותם ניסיונות – ואני הייתי מהופנטת. ברור היה לי, שאם יבקש ממני לקפוץ מעל לגשר ווטרלו לתוך התמזה, זה מה שאעשה, אבל סביר היה יותר שאנשא לו ואת ירח־הדבש נעשה בסיור באיטליה. רק שתחילה היה עליו למצוא לו פניה ב־civy street, והקשה מכול – איזו קורת־גג בלונדון. קשרים מסוימים מהצבא זיכוהו בעבודה במחלקת־המכירות של בית־מסחר גדול לדברי־הלבשה, אבל כדי להחזיק מעמד נאלץ לעבוד שעות ארוכות ובתנאים די משפילים. שכרו היה עלוב והתפקיד חסר־עניין וסיכויים, לא עיסוק למי שעמד בראש פלוגת לוחמים בקרב. לא עבר זמן רב, ופול חדל להזכיר את איטליה. הוא היה מספר לי על איכות החליפות שייצר מֶקפֶרְסן בתנאי־הצנע שלאחר המלחמה, על חבריו לעבודה, על המנהלים, על השִגרה המַשמימָה שהסתגל אליה במהירות מפחידה. זֵכר לא שרד בפניו מן הקצין יפה־התואר, שעשה עם המחנה השמיני את כל הדרך מאל־עלאמיין לבּוּלוֹנְיָה ולוונציה ואחר־כך לפאריס ולברלין. בתוך שנתיים נהפך פול לזַבָּן טיפוסי, אחד מעשרות הממונים על מדורים במחלקות־המכירה שבשש קומות בית־המסחר הענק. קשה היה לי להשלים עם פול החדש, אבל ההחלטה להיפרד ממנו היתה קשה עלי לא פחות. פול היה עייף מטלטלות, המקסרקטינים, מהמתח, מהשינויים האינסופיים, והוא רצה פשוט בית, עבודה קבועה, אשה. ואילו אני הייתי בינתיים לבת תשע־עשרה ויותר מכול פחדתי מגורלם של הורי, מזה ששאיפת־חיי תצטמצם לאפיית הפשטידות של אמא."

משה ידע שאין אוולין מצפה לתשובה. אולי סיפרה כל זאת לו ואולי רק למען עצמה. אנחנו משתוקקים לשמר את חלומותינו ורוצחים את נושאיהם. אנחנו רוצים להישאר בני שבע־עשרה. באותו ערב אצל חוה, כשחש נדחה מתוך אותה חבורה תוססת, שופעת ידע, ניעור בו מחדש הדחף לכתוב.


־־־־־־־־

הוא ישב והכוס בידו כשקרב אליו קיכלי. מתוך החדר בקעו הקולות המלהבים: מאו־טסה־דונג! מה אתם חושבים יקרה עכשיו עם סין?!…. האם אמת הדבר, שהמחזה החדש יורד אחי הצגות ספורות, בגלל איזה רמז מגבוה?! לא יתכן!… וזה נכון שירדני עומד להתחתן עם גאולה?!… שששש!… הוא שומע – שמלתה האדומה של חוה מרחפת בחדר, חולפת מפינה לפינה – מארחת ממדרגה ראשונה…

חכה רגע! – משה הפנה את ראשו. קיכלי ניצב עליו, ופניו הצהובות נראו זקנות מאוד. – נשתה לחיים, מה? לחיי מחרשת הפלדה!

משה הסמיק, אלא שהעמיד פני תם: על איזו מחרשה אתה מדבר?

ידיד, כדי לסלק את ההבעה האווילית מעל פרצופך, אוסיף: חוה גילתה לי! לפני דקות שתיים. היום, כך אמרה, אני מרשה לעצמי לגלות לך, שמחבר מחרשת הפלדה הוא משה. אל תכעס. אין לך מה להתבייש בספר הזה. הוא לא אידיוט. אם תשאל אותי, זהו אחד מקבצי־הסיפורים המעניינים ביותר שהתפרסמו אצלנו אחרי המלחמה. – משה הקשיב בדריכות. לא היתה שעה כשרה מזו מבחינתו להשמעת כמה מלים טובות על ספרו. – אמור לי רק זאת, מה היה לך צורך בפסיבדונים? זהו עסק לתקופת ההשלה הכתריאלית: בוקי בן־מוקי. אלקנה האלקושי… סיפור שאתה כותב, מהו? תמצית הנפש. אני שואל אותך: את הנפש אתה שוטח לפני כל העולם, ואילו את שמך, שאין בינו לבין ישותך הפנימית ולא כלום, דווקא אותו אתה מצניע? משה וולף הוא כבר שם גלוי ומפורסם אצלנו, ואפילו תמציא את הפסיבדונים המופרך ביותר. או… – לרגע השתהה קיכלי, כאילו העמיק באיזו סוגיה קשה – אם להעמיד את השאלה על ראשה: כתיבת סיפור כמוה כהכרזת מלחמה. אתה מתריס: זו דעתי. אתה מזמין, כביכול, כל יריב להתמודדות, אך –

אך את שמי איני מגלה! – השלים משה בחיוך את המשפט, – אבל לא זו היתה הסיבה.

לרגע הביט בו קיכלי בעיניים, שהיין ערפל את ראייתן ופרץ בצחוק: ובכן, אתה באמת אתה?!

מה מצחיק אותך?

חוה לא אמרה לי עליך מלה. אלא שאיזשהו חשד התחיל לנקר. תאר לך: יושבים כל החבר’ה ושוברים את הראשים – מה מצאה דווקא בך חוה, שכל אחד מאתנו היה מוכן ללכת באש ובמים למענה, מה?! אמרו: אחד מם־מם מצא לה, סטודנט… זה לא כל־כך נשמע לי, והיה עוד משהו שעורר בי איזו תהייה: חוה שאלה אותי מה דעתי על מחרשת הפלדה, שאלה פעם, פעמיים, שלוש, כמו ששואל רק מי שמעורב עמוק – ואז החלטתי שזה אתה, וזה עבד… אני שמח מאוד, משה, סיפורים יפים. הייתי רוצה שנשוחח עליהם בהזדמנות.

ועוד באותו ערב, בשובו לחדרו, ישב לכתוב. רעיון חדש הבשיל במוחו. מתוך סערת הרגשות שנאבקו בתוכו כל הערב, ועוֹצֶר החוויות המנוגדות שטִלטלוּ את נפשו, נולד הרעיון. הרבה עשתה השעה האחרונה של המסיבה. הכול שקטו, וחוה הניחה תקליט על הפאטיפון והשמיעה קונצ’רטו לפסנתר, וההאזנה הדמומה כמו בראה פנים חדשות לכולם. ברגע שיצאו האחרונים, עזר לחוה לנקות ולהחזיר הכול למקומו וממש רץ לחדרו וישב אל השולחן. תחילה היו רק שברי־דברים: יישוב ערבי נטוש, פסנתר, נערה, יחידת־צבא. תוך כדי כתיבה החל הסיפור ללבוש צורה הופרטים להצטרף ולהתחבר: מעשה בנערה תל־אביבית שנלקעה לאיזשהו יישוב מבודד, וסמוך לבואה נוּתקה הדרך אליו. היא מצטרפת למלווי־שיירות בכוונה לחזור בעזרתם לתל־אביב. ימים ארוכים עוברים בציפייה לפריצת המצור ולפתיחת הדרך, והנה, כשמגעי היום והיא חופשית לשוב לביתה, אינה מסוגלת להיפרד מהיחידה, והיא נשארת בה. שוב עוברים חודשים. מליווי־שיירות והיאחזוּת־לשעה בראשי הרכסים, עוברת היחידה למלחמת־תנופה. הפעולה הגדולה הראשונה: כיבוש כפר ערבי גדול. הבחורים מתפזרים ומלילה בִּיזָה. הנערה נדהמת. היא רוצה למנוע אותם מלשלוח ידים בביזה, ואינה יודעת איך. והנה בא אחד הלוחמים ומספר על פסנתר שראה באחד הבתים הגדולים שבמרכז הכפר, ובאותו רגע היא יודעת מה תעשה. זה חודשים שלא ניגנה, אף לא סיפרה לאיש ביחידה שהיא תלמידת האקדמיה למוסיקה. היא ממהרת אל הבית, שהתגלה בו פסנתר. זה נשקהּ היחיד. היא מכה על הקלידים. תחילה אין איש נותן דעתו עליה. אבל היא מתעקשת ומנגנת עוד ועוד, נלהבת מן היצירה – זו שלמדה לקראת בחינת־הגמר באקדמיה – ומן המטרה שהציבה לעצמה, להעיר את הלוחמים מטירופם הפראי. והנה רואה היא אחד עומד בדלת הפרוצה. ושני. ושלישי. הצלילים צדים עוד ועוד לוחמים, והם מתקבצים ובאים כמכושפים. זהיר זהיר הם פוסעים פנימה, בנעלי־צבא כבדות, בסנדלים, בנעלי־קרפ, רובצים על דרגש, על שטיח, על רצפת־האבן הצוננת. הנערה יושבת בגבה לפתח, אבל היא רואה אותם נאספים, ודומה לה שהיא ממש חשה איך מתפוגגת ונעלמת רוח ההפקר וההרס. רק צלילי הפסנתר מושלים בבית הנטוש במרכז הכפר שכל יושביו נסו על נפשם במהלך הקרב הלילי. ידי הנערה כבדות, ראשה מסתחרר, אך היא מפחדת להפסיק, שלא יפוג הקסם ולא תתחדש הביזה. רק כשהיא מגיעה לאפיסת־כוחות, ראשה צונח על הקלידים והדממה העמוקה העוטפת אותה מסביב אינה נשברת, יודעת הפסנתרנית, שהכישוף פעל.

אחרי כמה ימי כתיבה רצופה, מטורפת, סיים משה את הכתיבה, ותחושתו היתה שהפעם הוציא מתחת ידו מלאכה מתוקנת. בלי פסק־זמן, חזר ל“גחלים”, סיפור על אחד הגַחַלֵייצים שהיו לו במחלקתו, ואחריו כתב את “יַלדי המִדבּר” ועוד כמה סיפורים קצרים. כמי שצִקלון מתערבל בראשו יצר את סיפוריו באותם הימים. מדי פעם היה נוטל סיפור שכבר השלים את כתיבתו, חוזר וקורא כאילו לא מעטו יצא. לא ייאמן, אומר היה בלבו בהתפעלות, שאני, משה וולף, כתבתי שורות יפהפיות כאלה!…

אבל לא יצאו ימים רבים והתחוור לו, שחל איזה שיבוש בחייו. בא ונהיה כל מה שצביקה הזהירו מפניו. עם צביקה עצמו לא נפגש עכשיו אלא לעתים רחוקות, ואיזה אֵלם הפריד ביניהם כמחיצת זכוכית. והנה החליט משה, שהגיעה השעה לקבץ את סיפוריו החדשים בספר. ביממה אחרונה זו כאן, בפאריס, שבה אליו בפרטיה פרשת־השבר בחייו. כן, צביקה היה חכם, אבל את העיקר לא ראה. כשישב לערוך את סיפוריו, נדמה היה למשה, שהוא חש באיזשהו ליקוי המצוי בכולם. קרא וחזר וקרא, ועדיין לא איתר את הפגימה. מצא עצמו הולך לקפה “ציון”; בפני צביקה עמד, לא כן בפני קיכלי. מאז אותה מסיבה היה קיכלי לבן־בית אצלו, וזה היה חוזר ומשדלו להצטרף לחבורתם. כמעט מדי ערב, כשתש כוחו מכתיבה ומקריאה, היה הולך ל“ציון”. תירוצים היו לו למכביר: קצת להתבדר. הצורך הנפשי לפגוש חברים ולהחליף דברים. סתם לשבת בצוותא. אך עילת־העילות, המשיכה הפנימית באמת, היתה אחת – קיום ההרגשה שבתוך עמך אתה יושב, או בעברית שלנו, שאתה עם החבר’ה, החבר’ה הטובים, היפים, שכל אשר רוחש במוחך ובלבך, רוחש בם במוחם ובלבם. אנחנו כולנו עודנו כאן. כך עד שישב לערוך את קובץ הסיפורים ואותה תחושה שהחלה לנקר במוחו – שמשהו בהם פגום מיסודו.

־־־־־־־־־־־־

היה חורף ירושלמי שקוף. הקור מסמר את הבשר. מעל לעיר העתיקה תלוי ירח פוֹספוֹרי ונוגהו התכלכּל חוזר מקירות־האבן ומקַרחות־הסלעים הרחבות ומעצי־הזית שכל אחד מהם כמו התכנס לתוך נופו ובלילה כזה הם כמין כנופיה שחורה ומסתורית שהתפרשׂה במגרשי־ההפקר, כממתינה לאות לנוע. יפה העיר בלילות־חורף כאלה, כולה שונה משִפלת־החולות, אלא שירושלים מכונסת כולה מאחרי קירות־האבנים, ומי שאין לו בית – מחפש את הדומים לו באחד מבתי הקפה, השבים עכשיו בקושי לחיים במשולש המרוסק, בין קולנוע “ציון” לבית פרומין ל“מעין שטוב”. עמד משה בפתח קפה “ציון”, ראשו מסתתר מהקור בתוך הצווארון הזקוף של מעיל־החורף הכבד, שעשה אתו בצבא הבריטי ובמלחמת־השחרור ועכשיו, צבוע גרַאנאט, הוא משלים מחזור־חיים נוסף, אפו קפוא וזולג. במבט אחד סקר את הקומה הראשונה, חדר לפנים מחדר, הקדמי כמין קרון צר, והאחורי מוטלא מאיזו גזוזטרה־לשעבר, אך הכול נדחקים לקִרבת תנור־הנפט המודרני שבמרכזו. כבר מרחוק קלטו אוזניו את מהומת החבורה המצופפת שם סביב שני שולחנות ריבועיים קטנים, רעשנותם מרגיזה את זקני הלקוחות של “ציון”, עולי־גרמניה הקשישים, שאחרי המלחמה, ברגע שנפתח “ציון” מחדש, שבו ראשונים לשולחנות שהיו חביבים עליהם בשנות המאנדאט, ל“פלאשתיין פוסט” שהיה ל“ג’רוזאלם פוסט”, למאגאזינים כ“פיקצ’ר פוסט” ו“לייף” שבאותן כריכות קרטון מרופטות. מה מצערים נימוסיהם הרעים של הסטודנטים הצעירים, הסאברות הקולניים, שעכשיו הפכו גם את “ציון”, כמו את הכול פה, לבאזאר מזרחי. משה נדחק בין השולחנות עד שהגיע לחבורה הצפופה מאחור. בדרך הצליח לתפוס כיסא פנוי, הציבו איכשהו על ארבע רגליו במעגל החיצון של היושבים, וישב. הכול היה כמדי ערב. בפינה, גבו אל הקיר ופניו אל מקרן התנור, ישב קיכלי והסיגרייה הנצחית דבוקה לשפתיו נטולות־הדם. לצִדו יושבת אותה עגלגלת, שושנה, ולצִדה של זו – צביקה. מעבר לשולחן, הרחק מהתנור, ישבו ליאורה ועוד שניים־שלושה חדשים, שישיבתם קצת מהצד והימנעותם מדיבורים מעידות על מעמדם. היה שם גם דן, ספק צייר, ספק סטודנט, גבוה ורזה ופניו פני ילד צחקניות. לכאורה הוא נשמע כעוס, אבל הוא כשחקן־חובב שלא נכנס לתפקיד ועוד מעט יחייך באמת. הדבּר הראשי, כרגיל, היה ירדני, בלוריתו סתורה, עיניו היֵיניות רושפות וחולצתו הלבנה, פרומת הכפתור האחד אפילו בליל־חורף כזה, מדגישה את יפי עורפו השזוף.

המפלגה הזאת נדונה לכישלון חרוץ, – פסק ירדני. – בלעדינו לא יצליח לבצע דבר. הם משמידים כל חלקה טובה. בסיסמאות־השווא שלהם הם מרעילים את נפש הנוער. איפה רוח ההתנדבות, אני שואל. איפה הימים ההם, שהיינו הולכים…

אתה רק אל תדאג, – אמר דן ואת גבותיו הדקות כיווץ כדי לשוות לפניו מבע חושב. מדבר היה בקול נרגש ומהר מאוד מחשש שאם לא ייחפז, יאבד את שומעיו. – אתם סתם יושבים ומשמיצים. מי רוצה לפגוע! בדיוק להיפך! הנה רק אתמול אמר גרישה…

איזה גרישה? חייך אליו צביקה ממרומיו.

גרישה שמואלי. שר התכנון והפיתוח. מי לא מכיר אותו?!

אני לא, – אמר קיכלי בקול גוסס מתוך פינתו. – גרישה! אתה, דן’לה, אני מבין, הלכת עם מר שמואלי לגן. איפה זה אמר לך גרישה מה שאמר?

בתא שלנו באוניברסיטה. היתה לנו אמש…

ומה סיפר לכם גרישה? – שאל ירדני, מבודח מאוד.

על הבנייה הגדולה, שבונה המפלגה בארץ. אל מפעל־האדירים. על הקשיים העצומים…

זה נכון, – נאחז ירדני בדבריו, – ואיך לא יהיו קשיים? מי יבנה לכם אם אנחנו…

אנחנו! אנחנו! – השתלהב דן ובידו החווה תנועת־ביטול כמגרש מעליו איזה זבוב טרדן – אתם באמת מאמינים שבלעדיכם לא נעשה פה דבר, מה? אז יש לי חדשות בשבילך: מי בכלל מתחשב בכם?! כבר הוכחנו לכם פעם, שאין לנו כל צורך בכם. אמור לי אתה: מה אתם עושים במדינה הזאת מלבד דיבורים ודיבורים וחבלה במדינה?

נו, לך דבר עם האבטיח הזה! – נשף קיכלי. – חודשים מדברים אתו, מנסים לחדור דרך הקליפה, והוא דן’לה, רק שיר אחד גִעגַע – המפלגה!…

אל תנסה להסביר לי, תסביר רק לעצמך, קיכלי, רק לעצמך – מלהיטותו נראה היה שבמוחו הבזיק ברגע זה ממש טיעון, שאותו לא יצליחו הציניקנים האלה להדוף. ידו ממש התחננה לרגע שקט. – הנה, בואו ניקח לדוגמה את העולים. מי הולך לעבוד עם העולים, הה? תגידו לי אתם, מי? אז תסלחו לי מאוד, עפר אני לרגליכם, אבל במקום לשבת פה ולהשמיץ, היה יותר טוב אילו עשיתם משהו ממשי למען העולים. הנה, את זה תסבירו לי.

הסתכלו עליו, – התערב אחד הצעירים שחש, כי עיקר הכוחות בוויכוח מכוּון נגד דן, והוא יכול להביע דעתו בלי חשש ואפילו קצת לפגוע בדן, למרות שהוא מהוותיקים, ומה אתה עושה בשביל העולים, ובאיזה שעות? אני רואה אותך, כמו את כולנו, כל ערב, פה ב“ציון”.

יותר ממך! – אמר דן עוד לפני שזיהה את בעל ההערה, וכשתפס מיהו, הִכה חזרה: ־ אתה, בכלל, תקשיב בשקט, Children should be seen not heard!

חוכמתם של ילדי ירושלים! – מיהר ירדני להיעשות פטרון לצעיר.

הוא הציג לך שאלה לעניין, ואתה מחזיר לו עלבון.

אתם אל תשבו לי פה ותמתחו ביקורת עלי. אתם כל היום עסוקים רק בעניין אחד, בוויכוחים על סטאלין. זה מה שממלא לכם את הראש – אם סטאלין כן בסדר, סטאלין לא בסדר! ואגיד לכם פה עוד משהו, – על לחייו הבתוליות פשט חיוך תינוקי ועיניו קפצו לכאן ולכאן, לראות אם הכול דרוכים לקראת מה שהוא עומד להטיח בהם עכשיו – אתם מקשקשים ואנחנו בינתיים מנהלים את המדינה, בדיוק כמו שאמר לנין לכם, הכלבים נובחים והשיירה נוסעת לה הלאה. ביקשת תשובה? קיבלת!

אנחנו! אנחנו! ־ נשיפת־קולו השרקנית של קיכלי נהפכה כשהרימה בכעס תיאטראלי לפוֹלסטוֹ. – והם שם כבר יודעים, שאתה שותף להם?! וואלא, דיר בַּעלָאק, אם תמשיך להגיד ככה אנחנו, ימות פה עוד מישהו הערב מצחוק! אתה, דן’לה, לא נעים לי להודיע לך, נמצא בדיוק במצב שלנו. בהבדל אחד, שהמוח האנאליטי שלך את זה לא מסוגל לתפוס. הם צריכים אותך, קודם כול, כעדוּת שהאינליגנציה הולכת אתם, ודי להסתכל עליך כדי לראות איך נראים הם. צריכים, אבל בתנאי שתשב בשקט, לא תנדנד, לא תציג שאלות מביכות ותצביע בעד אנ"ש. ואם תוכיח שאתה ילד טוב, גם ימצאולך ג’וב גדול עליך בעשרה מספרים. אנחנו! יוֹיְנֶה וִוישְנִיצֶר מטלפן אל דן’לה כל בוקר בשם בן־גוריון ןלהתייעץ אתו!…

אתה אל תדאג, גם מתייעצים וגם מתחשבים, – החזיר דן סתמית.

למשה יש אמא מאוד חכמה,– השמיע את קולו צביקה, שנזהר בדרך־כלל מנקיטת־עמדה בוויכוחים האלה וגם הפעם, שמע משה היטב, היה דיבורו עקיף, – היא היתה אומרת ביידיש: מֶע’הֶערט אַייך וִוי דִי קֶעץ.

תַרגם! – הגיב ירדני, שלא להיחשד בידיעת ז’ארגון, אבל בו־ברגע הגיע גם משורר הרועים יהודה האדמוני, הגולמני, והנחית על השיחה את רעם־קולו:

חבר’ה, אתם עדיין ממשיכים באותן השטויות?! אוי, ראיתי עכשיו סרט! – וכבר גילה סדק צר קרוב מאוד לליאורה, שהוויכוח שִעמם אותה עד מוות, אבל לא זזה מפני שללכת הביתה זה לשוב לשעמום גדול יותר, ובשמחה סייעה ליהודה להידחק ולשבת לידה. אמנם, ההתנצחות עם דן, רק כמין שעשוע אכזר, נמשכה עוד קצת, אבל עד מהרה נטתה לאפיק שפרץ לה יהודה בכניסתו, הסרט.

ראינו! ראינו! גם־כן סרט! – העתיק קיכלי הבלתי־נלאה את תותחיו לעבר המטרה החדשה – חרָא בְּלֶבֶּן! דרֶעק הוליוודי פּאר־אֶקסֶלַאנְס! סוּפֶּר־מקצועי. אַפֶקטים של המצלמה. קלוֹז־אַפִּים נהדרים. אבל חוץ מזה? גָארנִישט מִיט גָארנִישט. כמו בכל הסרטים שלהם, ברגע שמתגלה להם בסרט איזשהו רעיון הם נבהלים ומטביעים אותו בתוך אמבטיה של שמאלץ…

זה נכון, – מיהר יהודה להצטרף אל קיכלי ולסלק את כל תואנת־מלחמה – הרגשתי גם אני בדיוק אותו דבר. זה לא אומר שהסרט לא טוב, להיפך, אבל לקראת הסוף ממש רואים איך נבהל פתאום הבמאי, או מישהו, מהצל של עצמו. הם מפחדים שם היום פחד־מוות ממקארתי…

מפחדים! מפחדים! – לגלג עכשיו דן, אולי משום שכל הפיות הוסטו ממנו. – אתם חולים, אני אומר לכם! סטאלין הוא החופש ומקארתי הוא הטירור הגדול של האֶן־קַא־וֶו־דֶה.

ושוב התלקח כל הוויכוח מחדש. התרגיל של דן צלח בידיו. עכשיו צעקו בקולי־קולות בעניין החופש לסוגיו ולמדרגותיהם היחסיות, לגלגו באכזריות על החופש הפורמאלי, המקנה לכל אדם, כמאמרו של אנאטול פראנס, זכות שווה לישון מתחת לגִשרי הסיינה והגנו בחירוף־נפש על הגדרת החופש כהכרת ההכרח, שבו והדגימו אתל עמדותיהם במציאות הארצישראלית, המתהפכת ממש לנגד עיניהם מאז תום מלחמת השחרור. משה עייף מהוויכוחים החוזרים הללו, קולט בחצי־אוזן הן את ההסתערות הכללית של צביקה, השורף בהבל פיו את הכול, מזרח ומערב, צפון ודרום, הן את ההסתערות הכללית יותר, עם צביקה וקיכלי בראש, על דן החייכן בעל המוח האנאליטי.

השעה התאחרה מאוד, ו“ציון” התרוקן גם מן הגל האחרון, יוצאי ההצגה השנייה. נותר רק אותו עיתונאי ותיק, שכאן כמעט ביתו. בפינה רחוקה התגפף זוג צעיר, שלהיפרד התקשה ומקום להתייחד בו בלילה חורפי כזה כנראה לא היה לו. והחבורה, שירדני וקיכלי מככּבים בה ומסעירים בה עולמות. חודשים על חודשים הם יושבים כאן כך, מלהגים עד אין קץ. מיום ששוּחררו כולם, כסטודנטים, שחרור מוקדם, פיהם אינו שובת. ערב־ערב חוזרים פה כולם שוב ושוב על אותם הדברים עצמם, מקניטים איש את חברו, מחווים דעה בשאלות המדינה הצעירה כאילו באמת קולם נשמע והלילה סייעו לפתרונן – ושבים להם עייפים אך מרוצים איש־איש לחדרו, ללימודיו המתישים לקראת איזו קאריירה אישית, במחקר, בהוראה, במנגנוני המדינה. צביקה הציניקן, שיש בו משהו מושחת באמת, שואב חיוּת מהוויכוחים הליליים האלה. בוא,משה, – היה מושך אותו שוב ושוב בחלקת־לשונו – בוא אתנו ל“ציון”. הרבה תלמד כאן. הרבה, אני אומר לך. תאמין לי, העולם זה לא ג’ק לונדון, ואתה לא מרטין עדן. בוא, חביבי, שב עם החבר’ה…

המלצרים היו הופכים את הכיסאות. העבר ברמזים היה כיבוי רוב אורותיו של בית־הקפה. ועדיין רדפו אחריו קולות המתנצחים לתוך הרחוב הירושלמי הריק מאדם. ומה באמת ההבדל בין מי שמגן בהתלהבות על הצבא כפי שהוא נראה היום, לבין אלה היושבים פה ערב־ערב וצועקים, שהם־הם העושים, ומה בינם לבין המשוגע ההוא, המבטל גם את אלה וגם את אלה ומודיע, ששום דבר לא יתהווה פה עד אשר תקום אומה חדשה ברחבי כל ארץ הפרת, מים עד ים. – אוֹ – אוֹ. משה צעד ברחוב הריק, עיניו שומרות על חרטומי־נעליו, גבו מופנה לכוכבי־השמים הרחוקים והלעוסים עד בלי די. כשסגר אחריו את דלת חדרו, השתחל אתו פנימה כל הערב עמוס העשן, הקולות הרמים מדי, הנצחניים, החכמניים, המרירים־לתיאבון. חזר לשולחנו, לגלי הניירות, שכמו בגד בהם בצאתו.

מעלעל היה בסיפורים שכתב, ושוב לא ידע למה כתב אותם כך. מה רצית לומר בהם, חקר את עצמו. “איפה ראית בני־אדם כאלה?” שאל צביקה. איפה? אחד־אחד עברו לפני עיניו כל סיפוריו. אילו יצא חי מהמלחמה, היה ג’ורג' פישמן הולך לקיבוץ בדיוק כמוך וכמו כל חבריך כאן. אותה פסנתרנית – אם בכלל היתה מידה של סבירות להימצאות פסנתר בכפר ערבי כמו זה שתיארת בסיפורך – שוב לא מעניין אותה מה שנעשה אז בכפר הכבוש, והיום אינה אלא פסנתרנית בלבד. ואפיו היה מקרה כזה אפשרי, ואפילו השמיעה אז את הווירטואוזי שבביצועים – ספק אם לשמע סונטה של בטהובן, או נוקטורנו של שופן, היה חייל אחד מושך ידו מהביזה. מתחת לעורו של משה רחשו אלפי נמלים. היה אותו שלב בראשיתי בכתיבתו, שבו טרם הכיר איש ושום אדם לא העלה על דעתו, שנער עובד זה כותב סיפורים ועורכים מוצאים אותם ראויים לדפוס. הנה אותו סיפור בוסרי, שכתב עוד לפני מלחמת־השחרור, בקיץ הרחוק ההוא במחנה־העבודה שבעמק הירדן, סיפור שגרעינו היה שברון־הלב שגרמה לו נערה אחת, שאהב עד טירוף, ואת הפרשה ההיא, בהסוואות קלות, אך בהתרגשות עצומה, כעוקר שן כואבת, כשולף קוץ נעוץ עמוק בבשרו, העלה על הכתב. משהיה הסיפור כתוב דחפו השד להציעו לפרסום באחד מכתבי־העת. כאן שורש אסונו – סיפור ראשון זה נדפס, ומהר. אך בשבתו לכתוב סיפור שני, דחפה אותו לא פעימתה הלא־מרפה של המורסה המוגלתית, אלא התאווה להוכיח לעצמו שפרסומו המיידי של סיפורו היה יותר ממקרה מוצלח, וכי בכוח לפרסם שני, ושלישי, כמה שיכתוב. הפעם כבר טָעם את טַעם העמידה בזירה מול האריה ומול הפר, וכשנדפס גם הוא, החל לעלות מהמדורים החבויים ביותר של נפשו הניגון הכישופי: אני סופר. אני סופר. את הקוראים, הוא יודע עכשיו, לא כישף בסיפוריו, אלב את עצמו הפנט אותו קול לא־נפסק: אני סופר. אני סופר. אני סופר… ואם בראשונה הזהיר עצמו ואמר: כתב־העת שפרסם את סיפורי איונ חשוב, ועורכו שמח בוודאי לפרסם כל זיבורית הנשלחת אליו, הנה את השני שלח לכתב־עת נכבד וידוע, וגם הוא מצאו ראוי לפרסום. יתר על כן: אותו עורך מכובד עודדו לקבץ את סיפוריו, אלה שכבר התקבלו לפרסום ואלה שאפילו כתיבתם טרם הסתיימה, אף מצא להם מו“ל, אחד מבתי־ההוצאה הנחשבים ביותר בארץ, ולפני שאמר ג’ק רובינסון, נהפך משה וולף לסופר… גם כשהתפתה להפצרותיו של צביקה ועלה אליו לירושלים, הודיע לחברו הטוב שכל כוונתו לשבת בה לא יותר משנתיים־שלוש, להתמלא בקצת תורה ולשוב ולהצטרף לגרעין של משוחררי הגדוד היוצא עכשיו להתיישבות. צביקה האזין והפטיר בחצי־חיוך: ראשית, שב ללמוד. שנית, המשך. שלישית, סיים. אחר־כך נדבר!… מתי זה אחר־כך? ולאן זה אחר־כך? ומהי בכלל הדרך שבורר לו משה וולף, דרך חייו?… היו פעמים, שאמר לעצמו, כי לאחר אותן שנתיים־שלוש של תורה לשמה ישוב למלטשת־היהלומים, שעזבהּ לפני שלוש שנים אך ורק כדי להתנדב למלחמה בגרמנים. בימים אחרים, כבר אחרי שעלה לירושלים ועמד בבחינות־הכניסה והתקבל כתלמיד מן המניין, נהג לומר, שהניע אותו צורך פנימי להוכיח לעצמו, שאין כשרונו נופל מכשרונות חבריו שלא זרו לרוח את שנותיהם הטובות ביותר. הוא לא רק ילמד, אלא יצטיין בלימודיו. אלא שכל ההזיות־ או התוכניות – שהביאוהו לכאן בין שחרורו מהצבא הבריטי לבין התגייסותו מחדש למלחמת־השחרור, נשכחו זה מכבר מלבו. אפילו איך ומתי התחוללה בו התהפוכה הזאת וכיצד מצא את ייעודו החדש – לספר על בני־דורו, על מלחמת־השחרור, על הנוער, על הקיבוץ, להיות לסופר, שוב אינו זוכר… באותה שיחה קשה, שבסגנונו הציני הפך אותה הלילה, תחילה בשיחתו עם אוולין ב”מטרו" ואחר־כך באוזני כולם בשאנסוניירה לאגדת־קסמים, אמר אז צביקה:

“חינכו אותך להאמין, שהשירות הלאומי עומד מעל לכול?! על מה אתה מדבר?! מי חינך אותך, משה?! מתי?! אני אגיד לך על מה באמת, התחנכנו כולנו: לעבוד, חביבי, ולהרוויח כסף. הלוא אני מכיר מצוין את הבית שלך, משה, וגם את אביך וגם אמך היו אנשים יקרים. אבל עד צאת נשמתם עמלו, חביבי, למחייתם ובתקווה שילדיהם יצליחו להימלט לחיים קלים ומכניסים יותר. לכך חינכו הורי אותי, ולכך חינכו הוריך אותך, ואל תבלבל פה לאף אחד את הראש. כששבת מהצבא סיפרת לי, שאתה חוזר למלטשת היהלומים. איך אתה אוהב לומר: “My foot” אתה לא חוזר ללטש יהלומים, אלא יושב ללטש סיפורים. זה מה שאתה רוצה באמת, וזה מה שאני משוכנע שעליך לעשות. אבל תפסיק לדבר אתי על ייעוד לאומי, על חובה, על כתיבה על הנוער, על הקיבוץ, אני־יודע־מה. אתה רוצה לכתוב מפני שתמיד היית בעל נפש כזאת, ולפחות לי לא תספר מעשיות”… כך אמר צביקה, ובתוך־תוכו ידע שזו האמת לאמיתה. ואף־על־פי־כן לא הרפתה ממנו תחושת הייעוד, שכמו דרבנה אותו לכתוב עוד ועוד. כך עד לשובו באותו ערב־חורף לשולחנו של איידלמן המנוח ולסיפוריו שלו עצמו – כשחש פתאום שכל מה שכתב אינו אלא קופה של מליצות מזויפות שלא הוא ולא שום אדם אחר מאמין בהן – – –

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

משה החזיר פניו למיטתה של אוולין. עיניה היו עצומות, שפתיה פרודות וחזה עולה ויורד בנשימה רגועה, בלתי־מופרעת. זרועה האחת היתה פשוטה מעל לשמיכה, חשופה עד מעל למרפק, צחה ורכה. אלף גוני חום וזהוֹב שיחקו בשׂערה הנערי הקצר. הוא כיבה את החשמל, ובעד לחלון הדלוח, כמו דרך מסננת־בד, טפטף הבוקר האפרורי והגשום, קיץ בחורף, חורף בקיץ. מה בדיוק חיפשת באוולין? פורקן מיני? אהבה? מה אתם מחפשים פה שניכם? אוולין גם היא אינה מאושרת בכוך זעיר זה שלה, בבדים הדחוקים בשטח הצר שבין המיטה לארון ולקירות, במרוץ הנואש מהחדר לַבּוֹזָאר, מבית־הספר לגלריות, למוזיאונים, חזרה לחדר, לבּוֹזאר, אחת בין אלפי הוזים, שמכולם יזכו רק יחידים לראות את הזייתם נהפכת להכרה בכוחם היוצר. ומי יכול להיות מאושר בכרך אלמונים זה, שאין בו דבר שאדם כמותו יכול להיאחז בו ולומר, שלי הוא? איך התגלגלתי לכאן? לכאורה, כל סדר־הדברים הגיוני וברור, ועם זאת – בהשתלשלות האירועים אפיןו שמץ של היגיון. מדוע אינך זורק סוף־סוף מבין אצבעותיך את הסיגרייה הארורה הזאת ונכנס למיטתה של אוולין? מדוע אינך קורע סוף־סוף מעליך את תכריכי־הרפאים האלה שאגו הזיותיך? – – –

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ושוב חזר ושיקע עצמו בלימודים. בתוכו היה הכול מסוכסך, אבל שִגרת־חייו נמשכה כאילו דבר לא אירע: היה מקפיד על לוח־השיעורים, הולך לכל ההרצאות, משתתף במכינות, בתרגילים, בסמינרים, רושם בקפדנות במחברותיו, מעיין בכל הספרים שברשימות הבִּיבִּליוֹגרַאפיות, מכין רֶפֶרַטים קצרים, כותב עבודות למדניות, כרסתניות, מעוטרות במראי־מקום. בעיניהם של האחרים הוסיף להיות אותו משה וולף הגמלוני, המסוגר, השתקן, חזות של גברתן וביישן כנערה. מכל המאות שהיה חוזר ונקלע לביניהם בחדרי־ההרצאות המאלתרים של “טֶרָה סַאנְטָה”, לא קנה לעצמו אפיו ידיד חדש אחד. בהדרגה הלכו ונעלמו בגדי־הצבא, שסטודנטים רבים המשיכו ללובשם ימים רבים אחרי השחרור, על־הרוב אחרי ששינו צבעם לאיזשהו חום, כחול, או שחור אזרחי. בהדרגה התרככו גם הפנים ולבשו אותו חיוורון ירושלמי, המשותף לבחורי־הישיבות, לסטודנטים ולפקידי כל המשרדים הרבים שבעיר. לא רק בגדי־הצבא והבשר אכול־השמש נעלמו. גם נושאי השיחות הלכו והשתנו. מדי שנת־לימודים נראו באולמי־ההרצאות ובמסדרונות פנים חדשות, צעירות יותר ויותר. שוב נתקף משה תחושה של שייכות לזמן שחלף ועבר, לאנשים שאבדו ואינם. סמוך לאותו ערב ב“ציון” ירדה בינו לבין חוה איזו שתיקה. בכל מאודו רצה בה. היא היתה זיכרון הפרק הגדול בחייו, היא היתה האחיזה, האמונה, אלא שאימתה של איזו עקרוּת פנימית לא הרפּתה ממנו, הכניסה אותו לחרדה ודחפה אותו להתמודד אִתה בעבודה קשה, עיקשת, לא־נכנעת. בראש וראשונה, ולוא רק למען חוה, חייב הוא להתמסר כל־כולו לכתיבה. בכל פעם שהגיע מחדש להחלטה זו, היה יושב בהתלהבות גדולה אל השולחן, אך עד מהרה היה עולה מן הדפים שכתב כמין אד רעיל: שקר אתה כותב, שקר, שקר. עם שום משפט ששׂם בפי גיבוריו לא היה שלם, שום פתרון שמצא להם לא פתר דבר. מהו זה שהוא חייב לומר לא ברור עדיין לו עצמו, אבל ברור לו מאוד מה אין לו כל רשות לאומרו. הנה ברומן השני של ירדני, “המחלקה”, סיפור קורותיה של מחלקת פלמ“ח אחת, ברור הכול: יודעים מאין באים כל אנשי המחלקה ולאן הם הולכים. גיבורו של הרומן – וכי אפשר אחרת – הוא בן קיבוץ, שאחרי גלגולים רבים בימי־המלחמה שב לקיבוצו ואתו גם חברתו העירונית וגם אחד מאנשי הגח”ל שצורפו למחלקתו, מקלען מצטיין. עכשיו, אחרי שצפה מן הצד בירדני וחבריו, המתהלכים כסהרוריים מאז שובם לשגרת־האזרחות, נתפשים שוב ושוב לאותה מראית־עין של היותם עומדים כמימים ימימה בצומתי ההתרחשויות הלאומיות המכריעות, העמדת־פנים מעוררת־חמלה של צולע־מעלים־צליעתו – התגנב ללבו של משה ספק בכנותו של ירדני, אפילו בואתם דיבורים כובשי־לב שלו, שהיה חוזר עליהם עוד ועוד ועיניו החומות־ייניות בורקות. באצבעותיו הגדולות, המלבניות, זרועות נמשי־החלודה, ממשיך יהודה לכתוב אותם שירי־רועים עצמם, עוד ועוד פַלגֵי־מים שוקקים, צוחקים, עוד ועוד נאות־דשא וכרי־ירק, עוד נֶקְטַאר ושושנים, כוכבים זרועים כפנינים. קיכלי הוסיף לפרסם – אם כי בתדירות פוחתת – את שירי־המלחמה, שהקנו לו פרסום רב כל־כך בקרב הלוחמים ויותר מכך בקרב חברותיהם, אלא שכמין נעימת־משנה נתלווה לנושא הגבורה וההוד נושא חדש, שהלך וחזק ופעמים דומה היה שהוא מתגבר ומשתלט על שירתו – ערגה לימים שהיו, ימי העמידה החשופה מול המוות, התרפקות על הנערים שנפלו בשנה הנוראה ההיא, הצבתם כגדולים ועצומים לעומת מי שיצאו חיים מהקרבות, ובעיקר בהשוואה למאות אלפי העולים החדשים.

הבולט בכל חבורת הסופרים והמשוררים הצעירים, שהפכו את “ציון” לבסיסם, היה ירדני. אם הרומן הראשון שלו פִּרסמוֹ, העמידו הרומן “המחלקה” במרכז עיוניו של כל מבקר־ספרות בארץ ובמרכז עניינם של כל הקוראים בישראל. משה לא היה שלם עם ההתלהבות הכללית, אלא שכל מעייניו היו בעניין קרוב ומכריע יותר – שבסתר־לבו תהה אם אינו משפיע גם על שיפוטו הספרותי – כתיבתו שלו: ואולי אין לאי־הצלחתו להשלים את התקנת קובץ־הסיפורים לדפוס אלא סיבה אחת ויחידה – פשוטה ואכזרית – חוסר־כישרון? חוה עודה מעודדת ומלהיבה אותו, אלא ששוב אינו מעניק להערכותיה אותו משקל שנתן להן בעבר. היא לא אובייקטיבית. היא מסוּנוורת. היא אוהבת אותך. מה שהיא אומרת, אין לו כל ערך. הדברים הגיעו לידי כך, שכל מלה טובה שלה הציתה תא חמתו, כאילו תפס אותה באיזה שקר. המריבות הקטנות, שבדרך־כלל פרצו על שטויות, כמעט תמיד אחרי שהחמיאה לו על מה שכתב, הלכו ותכפו, הלכו והחריפו. המריבות הראשונות פרצו באשמתו, והוא הודה בכ ולא נח ולא שקט עד שהצליח לפייסה. אבל אחרי הפעמים הראשונות, נהפכו המריבות לשִגרה. עכשיו התפרצה חוה. הדברים שהטיח בפרצופו של נעמן, כאבו לה מאוד והיא אמרה לו שהיו לא רק מרושעים אלא חסרי כל יסוד. משה התחפר בביקורתו, וכשאמרה לו חוה בכאב בלתי־מוצנע, שאחיה הגדול, אחיה הנערץ, שהכול יודעים שהאויב לא ראה מעולם את גבו, נשאר בצבא אך ורק משום שזהו לדעתו המעשה החשוב ביותר שהוא חייב ויכול למלא היום, חזר משה על טענתו, שנעמן הוא קארייריסט, המסמל היטב את מה שמתרחש במדינה הצעירה. הדרגה על כתפיו קוסמת לו. יש לו רק פלאפל אחד על הכתף, אבל השני בדרך. דרגה היום היא מדרגה בסולם, היא שלטון על מאות בני־אדם, משכורת גבוהה, מכונית עם נהג, מקפצה למעלה. המריבה על נעמן היתה קשה מאוד, וכפסע היה כבר עז בינה לבין קרע סופי. הם התפייסו, אבל עכשיו באו המריבות דחופות, פורצות פתע־פתאום, כמעט בלא שיוכלו שניהם לשחזר, לאחר ההתפייסות, מה גרם אותן. חוה החלה טוענת, למשל, שכל הימים הוא מסתובב נפוח, עוטף את עצמו בשתיקה, לא מספר לה כלום על מעשיו, תוכניותיו, מחשבותיו. אמנם, בשצף־קצף הכחיש את כל טענותיה, אבל בתוך־תוכו ידע, שזאת האמת. מה יספר לחוה? שהוא לא־יוצלח? לא־אחת השתוקק להביא את יחסיהם לידי משבר שאין ממנו חזרה, לניתוק סופי. כשתעזוב אותו חוה, יוכל לקום ולרדת בשקט מירושלים. אין לו מה לחפש כאן. בשום עניין לא הוכיח את עצמו. בהשכלה – אין הוא מגיע לקרסוליהם של סטודנטים אחרים. כסופר –הוא כישלון, ואפילו לכתוב, פשוט, אינו מסוגל עוד. הדבר הנכון והטוב ביותר שנותר לו לעשותו הוא לשוב לזירתה של אמא, לשוב למִלטשת־היהלומים. זהו המקצוע היחיד, שקנה בו מידה צנועה של מיומנות. בוקר־בוקר יתיישב לו לפני ה“שְטַאנגָה”, האופַן המשוח באבקת־יהלומים, שמן ואַצֵיטוֹן, יאחז ב“צְוַונאגָה” וילטש לו ששים־שמונים־מאה אבנים זעירות בשמונה שעות, קצוות למטה, צלע אחת – “קְצָוָוה”, בעגה המקצועית – קצווה שנייה, שלישית, רביעית, וכך גרגר סוכר שני, עשירי, עשרים, ששים… שיהיה לך מספיק אומץ לקום ולהודות: לזה אתה טוב, אפילו טוב פלוס, לא ליותר מזה – – –

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

שמורות עיניו של משה היו תפוחות ובוערות. בלילה שעבר לא ישן כלל, וכן גם הלילה. ששת החודשים האחרונים צמחו במתוכו מחדש, יוניקם כמורסה את כוחותיו. באותם חודשים ניזון מן החימה הגואה בתוכו על עולם שבנה ולנגד עיניו קרס ואין לאל־ידו להושיע. בששת החודשים האלה שכב פעם ראשונה עם זונה, התנסה במגע מיני עם גוף־אשה ראשון שהזדמן לו, תמורה זהה למספר הפראנקים שהיו אז בכיסו. פני אותה אשה אינן זכורות לו כלל. חי בתוכו ריחו של חדר, ריח חמוץ של בגדים מעורב במתיקות ניחוחו של בושם זול ובריחם של מי־סבון בקערה שבפינת החדר. זכורה לו מסבאה קטנה בסמטה מרוצפת אבנים, וליד הבַּאר שתי נשים, שאחת מהן באה ונדחקה אליך ומשכה אותך אחריה לעבר פתח מאחור וכבר לא אִכפת היה לך דבר – קמת והלכת אחריה, והיא מִלמלה דברים סתומים בלשון זרה ומה שלא אמרה בפיה אמרה באצבעות־ידיה. וכל זה נגמר כאילו באפס־זמן, וכבר אתה שוב בסִמטה העכורה, הנוטפת גשם דקדק, ריק, מוכה, מדוכדך עד עפר. הימים שועטים ואובדים, והאימה עולה עד צוואר. לכאורה, לימודים, אלא שהלב שוב אינו בהם ויותר משאתה שומע הרצאות, מרגיל אתה את אוזנםךם ללשון שרק משהו מיסודותיה קנית במאמצים רבים במכינה של מאדם דניאל בירושלים. משוטט אתה בכרך הלא־נגמר הזה, הרבה לבד, הו, כמה לבד. עד שנכנסה לתוך חייך אוולין. שני זרים, שתי נפשות בודדות, נקלעים במקרה לתוך השירות העצמי של מסעדת־הסטודנטים הענקית, חצי־בקבוק ה־vin rouge של הבלונדינית הנערית שלפניך נשמט כמעט לארץ, ידך הארוכה חוטפת אותו באוויר, היא מודה באנגלית, לולאה נאחזת בקרס, אתם יושבים לשולחן אחד, זה מצליח לחלץ מגרונו הפקוק של זה פרצי־צחוק וכך, כמו מבלי משים, יוצאים יחד לרחוב, עושים יחד את כל הדרך הארוכה לבולבאר סאן מישל, עד הגן הלוקסמבורגי, מאז שוב אינכם נפרדים, יחד מגלים את חמדות המוזיאונים, יחד מרגילים אוזניכם ללשון הבמה,יחד נכנסים לבתי־הקפה של סן־ז’רמן־ד־פרה, מוצאים שמחה משותפת, זה בחיקו של זה, שוב שניים, יחד, לא אחד, רק לא אחד, חודש אחר חודש… האם אין זו אהבה?

משה בא ושכב לצד אוולין. גופה החם היה כמו אי־אז בילדותו הרחוקה כשהיה מתגנב לתוך מיטת הוריו, נצמד לחיקה של אימו. משך אותה אליו. מתוך שנתה פשטה את שתי זרועותיה וכרכה אותן בכל כוחה סביב צווארו. הוא נשק את שערה, את שפתיה, את צווארה, את שדיה.

“ועדיין אינך ישן. מה השעה עכשיו?”

“כבר שוב בוקר.”

“מסכן שלי. ומה עשית פה כשהיית לגמרי לבדך? בוא אלי, ילד.”

גופו היה מיטרף בגופה. ומתוך האפילה, מטבעות האור הזרחניות, צפים ועולים מחדש המראות שהוא חוזר ומוחק, הקולות שהוא חוזר ומחריש – – –

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

וכרגיל, ירדני הוא הפותח.

חברים, – הוא אומר, – היום נשמע את ליאורה פותחת את הפגישה על הערכים הפורמאליים אצל ג’ויס. הרצאה זו, השבת, תהווה מעין סיכום לפגישותינו בסמסטר הזה. אני מנצל את ההזדמנות, שרשות הדיבור כבר נתונה לי, כדי להעלות שאלה, שכדאי שכולנו נציג לעצמנו מפעם לפעם: לשם־מה אנחנו מתכנסים כאן בכלל? החוג שלנו, שמטבעו הוא מצומצם, מזמן יחד יוצרים צעירים מתחומיה השונים של הספרות, ואנחנו כולנו שונים זה מזה בכתיבתנו, בנושאינו, בסגנונותינו. אבל יש גם לכולנו מכנה משותף רחב. אנחנו דור חדש, שבגופו חווה חוויה ראשונית נדירה מאין כמותה – שחרור עם. ואנחנו בניו של דור הדם והשרירים. ואנחנו דור, שמתחת למאכל הגמלים הוא רגשן, רומנטי… אז בוא נדבר פעם על משהו שקורה פה בזמן האחרון, כך אני מרגיש, בין ארבעת קירותיו המיותמים, לכל אחד מאתנו – איזו תחושה שמשהו ביצירתו פגום, שהוא מכה בראשו קיר. בהתחלה היה כאן פחד כללי להשמיע דברים כאלה בפה מלא. והנה, בחוג הזה, בהדרגה, נוצר המגע. רוב הנוכחים כאן הערב יודע כמה – ועל מה – לא התווכחנו פה במשך הזמן. שוב ושוב דובר על הצורך להרחיב את אופקינו הקרתניים, לקרוע חלונות לתרבויות העולם. הלוא אנחנו גדלנו פה כמו אִינְגִ’יל. ומה לא נאמר כאן על משבר הנושא – על מה כותבים ועל מה ראוי לכתוב, על מה לא כותבים ועל מה בושה שכותבים. בעניין אחד היתה מעין הסכמה כללית: הפגישות האלה טובות, דרושות, חיוניות לכולנו. ועניין שני, שכבר הזכרתי: אנחנו נקדיש פגישות ליצירות נבחרות משל גדולי הסופרים בדורנו. כולנו חיים בהרגשה של חורים אדירים בהשכלתנו, ואילו בהווה אין האוניברסיטה עוסקת כלל. מה שלא מת לפחות חמישם שנה, לא מתחיל לחיות אצלם. והרי בחדר זה, אם מותר לי לוותר לרגע אחד על ענוונותי הטבעית, יושבת חבורה שהיא השאור העתיד להתסיס את עיסת־הרוח שלנו, מחבריהם של ספרים שבעוד עשר־עשרים שנה ייבחנו עליהם בבחינות הבגרות…

ירדני עשה הפסקה. עיניו השקועות עמוק בחוריהן, רשפו. בנקודה סמויה בחלל היו קבועות. הכול חיכו בשתיקה למה שיאמר בהמשך. שבועות עברו מאז ביקר קיכלי אצלך בחדר, גלגל אתך שיחה שיצא מתוכה, שגם הוא נתון בלבטי־כתיבה, כותב הרבה פחות מבעבר, כך הוא וכך אחרים. תגלית זו הסירה מעל לבו של משה אבן כבדה. כתיבה, מסתבר, היתה אחד ממשחקי־ההתבגרות, ושנות ההתבגרות דינן, במוקדם או במאוחר, שיגיעו לקצן הצונן. והן אתה עצמך היית חוזר ומצהיר – ניחם משה את נפשו – שלא נולדת להיות סופר, גם לא מסרת לאיש שום שטר־התחייבות. השאלה היא רק – מה הלאה? מעולם לא הגעת עם חוה לדיבורים מפורשים, בהירים וחדים, על עתידכם יחד – עתיד כפרנסה, כמשפחה, כבית. אצל ההאקרים נוהגים לדבר ברמזים. מרת האקר, האצילית השומרת על נימוסים נאים, רק מקפידה לבשר לו על בנו של עוד אחד מידידיה, שזכה במשרה רמה אחראית מעניינת מכובדת במשרד ראש הממשלה באוצר בשירות הדיפלומאטי או באחד ממוסדות המחקר שבשנתיים האחרונות גם צצים בירושלים. עכשיו, כל עוד נתונים מוסדותיה של המדינה הצעירה בתהליך של התארגנות, שעת־הכושר להסתדר, ומי שיחמיץ אותה – יחמיץ אולי לכל החיים. כאן אין חוכמות – כל הקודם זוכה. ואם חשדה בעצמה שהיתה עדינה מדי, הדגישה הדגש היטב את קשריו המצוינים של אבא־של־חוה, – אם רק יגיד לו מישהו מה מבקשים ממנו. האקר עצמו לוחץ הרבה פחות, מאופק וכובש את רגשותיו. עוד חזון למועד, היה חוזר באומר בפני משה וגם (העידה עליו חוה) שלא בפניו. תנו לבחור לגמור בשקט את הלימודים ולקבל את המַאגיסטֶר, כך, נוסח ישן. וכשיסיים, יבוא, נדבר ונחפש משהו ראוי, מתאים, מועיל, דרוש… חוה רותחת גם היא על שתלטנותה של אמה, על עדינות־הפילים שלה, אך גם אומרת, בתום־לב, שנמאסו לה החיים בבית אמה, תחת סינרה, נתונה לרודנותה. רמזים אלה מהלכים עליו אימים, שכן משמעותם אחת: חוה מצפה שיקום ויאמר, בלי חוכמות, תעזבי את אמא, בקרוב נגור בבית משלנו. מחר, בעוד חודש, אחרי שאוסמך, אבל – מתחתנים. החלטה כזאת פירושה חסימת כל הדרכים לעבר מה שבלבו אינו מוכן עדיין לוותר עליו.

לכן עודד אותו כל־כך מה ששמע מפני קיכלי: אם כך, אולי אין כאן רק עניין פרטי קטן של חוסר־כישרון אלא איזשהו שֶבר דוֹרי. בהתלהבות נאחזה חוה בדברי קיכלי, שהרי מרגע שחלה אצל משה אותה עצירת־כתיבה האמינה – וכך אמרה לו וחזרה ואמרה – שזה פשוט קורה, זה קורה כנראה אצל כל סופר, יש תקופות של שפיעה ויש עונות־יובש, והיא לא רק מאמינה, היא יודעת, פתאום ייפתח המעיין. ועכשיו, ממש עם דבריו של קיכלי, אמר לעצמו גם משה: כן, צריך פשוט להתיישב אל השולחן ולכתוב. לא חשוב – יש מה, אין מה, לכתוב. כמו שקודחים בסלע. ושוב חזר גם לקריאה התאוותנית. הנה כך אמר ירדני – קודם כול עלינו להעמיק בספרות העולמית החיה, ספרות דורנו. אנחנו חלק מהעולם, ובעיותיו בעיותינו. איזו שטות, היה נואם עכשיו משה באוזניה של וה, איזו שטות היתה זו להקדיש זמן וכוחות־נפש רבים כל־כך להיסטוריה!!!… את מי, לכל השדים והרוחות, מעניינים באמת שיקוליו של אוקטביינוס כשהתייצב לפני הסינאט והכריז על הסתלקותו מסמכויות־השלטון שהיו בידיו, האם היה כאן איזשהו תכסיס ערמומי ומתוחכם מאין כמוהו, או – כפי שיש טוענים – התכוון לכך באמת ובתמים? מה זה חשוב לי, למשה וולף? ואת מי, באמת־באמת, מעניין אם המועד ליציאה למלחמה נקבע במטהו הכללי של הקַייזר ימים רבים לפני הרצח בסאראייבו, בהשפעת שינוי חוקת־הגיוס בצרפת, סיום חפירתה של תעלת קיל והכנסתן של אוניות מלחמה מטיפוס חדש לשירות הצי הגרמני הקיסרי – או שרצח הארכידוכס פרדינאנד והגיוס הכללי ברוסיה הצארית הם שהציתו את חבית אבק־השריפה, כפי שנהוג לומר?! לא אותי!… עכשיו סוף־סוף אני עוסק בעניין האחד המעניין אותי באמת – הספרות. אלא שהחוג הזה שלנו מתכנס שוב ושוב, ומשהו גם כאן איכשהו לא מוצא חן בעיני, זה לא זה. על מה הוא מדבר, ירדני?… אולי אשמע יהיר, אומר ירדני, אבל הקבוצה שבחדר הזה היא בעיני כוח. וכבר היו דברים מעולם – בחדרים צנועים מזה נולדו רעיונות ותנועות שהפכו את העולם. והערב, בגמר מחזור הפגישות הראשון של החוג, שהקדשנו אותו כולו לגדולי הספרות האנגלית במאה העשרים, אני משוכנע יותר מאי־פעם באמיתותו של מה שאמרתי על עצמנו. ובכך, ליאורה, הבמה שלך…

ליאורה הרצתה, ודבריה כמו נשברו אל אוזניו והגיעו רק הברות־הברות מרוסקות: שבירת המבנים הקלאסיים, השרירותיים… זרם־התודעה…מקומה של האדוציאציה הטבעית, החופשית… החורף מתקרב לקִצו, אלא ששוב באה שבת קרה במיוחד. יהודה האדמוני, שידיו ידי חוטב־עצים וקולו קול מוכר־נפט, הביא אתו איזו סמינריסטית חדשה. על פניו הלביש ארשת של האזנה דרוכה לדבריה של ליאורה, אך ידיו גיששו, מיששו, ליטפו וחיבקו את הסמינריסטית, המרוכזת גם היא כביכול בהאזנה ובעשיית רושם טוב על כל השמות הנודעים שבזכותו של יהודה היא יושבת בחברתם, ולכן היא דוחה בחשאי את ידיו, מהסה אותו בלחשי־תפנוקים, אלא שהמצב כולו משרה עליה איזשהו שיכרון קל, ואך בקושי בולעת היא את הנאתה מחיזוריו החפוצים של בן־לוויתה, את צחקוקיה השמחים. משתדלת היא מאוד להחשיב את הספרות, ואת שיריה של רחל, ובעיקר את “בן לוּ היה לי, ילד קטון, אורי אקרא לו, אורי שלי”, היא אוהבת לדקלם בלחש חם וקצת צרוד, כאינגריד ברגמן ב“למי צלצלו הפעמונים”, גם קוראת, אבל קרבתם של הסופרים עצמם מעוררת אותה הרבה יותר. כשסיימה המרצה את הערות־הפתיחה והגיעה הפסקת התה והעוגיות, כנהוג פגישות החוג, לא התאפקה ובאותו לחש חם וקצת צרוד שבה וסיפרה ליהודה, כדי שהדברים יגיעו גם לאוזניהם של השניים־שלושה שעמדו אתם, ומשה בתוכם, על זה שבחנוכה ירדה לתל־אביב ו“מישהו”, לא חשוב השם, שחקן די־ידוע ב“קאמרי”, נתן לה הזמנה להצגה שהשתתף בה בתפקיד די ראשי, לא חשוב איזה בדיוק, ואחרי ההצגה לקח אותה ל“כסית” והראה לה כמה מהמשוררים והסופרים הצעירים הכי־מפורסמים בארץ. הם היו כל־כך מתוקים! זה היה בכלל ערב נורא מעניין, למרות שהתפלאה אז לגלות שהסופרים הכי־חשובים, שאת מתארת לעצמכם אותם תמיד נורא רציניים, יכולים להיות נורא נורא מצחיקים, אפילו לא נעים לספר!… ותגיד לי, יהודה, מה שם המשפחה של המרצה, נו, ליאורה? אני בטוחה שאני מכירה אותה מאיזה גלגול קודם… שטרן?!… ליאורה שטרן, נו, בטח, עכשיו אני יודעת בדיוק, היא למדה עם נחמה, אחותלי הבכירה, בגימנסיה, שלוש כיתות מעלי. בקושי הכרתי אותה. היתה דווקא ילדה די טובה, בכלל לא כזו מצטיינת, נחמה, שגם היא לא היתה הגאון של הכיתה, היתה עוזרת לה באלגברה ובאנגלית. זה נורא מצחיק! איך שהיא מרוחה כולה, והעגילים הארוכים האלה, וכל ה“שטעל” הבוהמי, אוי ואבוי, ליאורה שטרן! היא נשארה קצת עגולה, אבל אז היו קוראים לה “פֶסַאלֶה”… אתה בכלל־בכלל לא מבין יידיש, יהודה? מה זה, אתה מקיבוץ?!.. פסאלה זה חבית קטנה. אבל עכשיו היא אפילו כמעט יפה…וגם היא משוררת?!… ומתמחית בשירה אנגלית מודרנית, אתה אומר?!… נורא מעניין! יהההה, נחמה אחותי לא תאמין לי!…

בפינה אחרת יושב כהן, ברייה תמהונית זו, שאין יודע בבירור מאיפה התגלגל לחוג הזה. סופר הוא לא, אבל הוא מאוד־מאוד מתעניין. אפילו פעם אחת לא ביקש את רשות הדיבור ולא תרם משפט אחד משלו לדיוני החוג, אבל לא נעדר מאף פגישה, כולו קשב דרוך, מן ההתחלה ועד הסוף, ראשו – שקרחתו המתקדמת מבריקה בברק אינליגנטי – עולה ויורד עם כל משפט, כמין נוטריון המעיד שכל האמור לעיל הוא אמת ויציב. הערב הביא אתו את רעייתו, שפניה פני בובת־חרסינה ובקבוקי־תסרוקתה כבקבוקיה של שירלי טמפל בת השש, ועל הכיסא היא יושבת כאילו היו אחוריה זכוכית ונציאנית. בשתי אצבעות עדינות מחזקת היא עוגית יבשה, מכרסמת כזית ולועסת בשפתיים סגורות ובניע־לסת אטי ומרוסן מאוד, כחוששת שמא יחלל קול העוגית הנגרסת את קדושת־הספרות, רק מדי פעם היא מפריחה לעבר קרחתו של אישהּ חיוך צנוע… על הספה שרוע קיכלי, ידיו שלובות ככרית מתחת לעורפו, זנב הסיגרייה המעשנת תקוע בזווית־פיו, ספק מאזין ספק מנמנם. ועוד שם שני החדשים, שנה ראשונה, השותים בפיות פעורים את דבריה של ליאורה, ומולם, מעבר מזה, אותה נערה ששנים רבות תשוב ותספר, שזכתה לשבת בחדר אחד עם ירדני. ליאורה עודנה בג’ויס, מספרת על התפתחות סגנונו, החל בסיפורי הדַבְּלִינָאִים, דרך דיוקנו של האמן כאיש צעיר, מרחיבה את הדיבור על מבנהו המיוחד של יוליסס ועל מגמותיו במבנה זה, יום אחד, יום הלוויית אמו של סְטֶפאן דֶדַאלוּס. ושוב, רוב הדברים שעוסקת בהם ליאורה זרים למשה. כמה שלא השתדל להכין עצמו לפגישה זו של החוג, לא עלה בידו לקרוא אלא כמה עשרות עמודים מתוך יוליסס, קצת מפה, קצת משם, קטע מתוך ה־Porirait, דף או שניים מתוך Dabliners, וגם זה ברפרוף, ככה־ככה. אין מספיקים כל אלה כאן לקרוא כל־כך הרבה ולעכלו? הנה אני כמעט בן עשרים־ושש, כל ימי אני קורא, מרבה לקרוא, ואין בראשי אפילו רבע מכל מה שמתגלגל בפגישות החוג הזה על כל לשון. איך זה הצליחו הם ליהפך לידענים כאלה? הםא באמת בקיאים הם בכל הספרות הענקית הזאת, ושמא לא קראו גם הם אלא פרק מפה ודף משם, בדיוק כמוך? הנה, ירדני, לא פעם ניסית לתהות על קנקנו, לבדוק ולגלות עד כמה רחבות באמת ידיעותיו, ואם כי הוא חריף ומהיר כשד, התחושה היא שגם הוא יודע הרבה פחות מכפי שנשמע מדיבוריו הבוטחים. ואפילו הפֶסַאלֶה לשעבר, ליאורה, שפתאום האירה אותה הסמינריסטית הקטנה באור לא צפוי, מנין, ומתי, קנתה כל מה שהיא שופכת פה הערב?… האם גם כל החוג הזה אינו אלא איזו העמדת פנים אחת גדולה, גלגול חדש של ויעודי האינטליגנטים הקרתניים מן הרומנים העבריים המשמימים, קצת רוחניות של שבת בין הקוּגְל לבין מְלַוֶוה מַלכָּה… ונניח נא, שאכן קראו – נו?! כלום בזה העניין?!…

אנחנו כולנו מודים לך מאוד, – אמר ירדני לליאורה אחרי שחתמה בחיוך וניד־ראש קל את דבריה. – אני בטוח, שאני מבטא את דעת הציבור הזה כולו באומרי, שזכינו להרצאה יסודית, מקיפה ומאלפת מאוד. יפה מאוד, ליאורה, יפה, יפה! יש שאלות. מי ראשון?

אני, – אמר משה.

כן, – נתן לו ירדני את רשות־הדיבור, אבל עיניו תהו על פשר המתיחוּת ששמע בקולו של משה.

מי כאן בחדר קרא באמת, בשלמות, את כל יוליסס? מי קרא את ספריו האחרים? מי קרא את Finnegan’s Wake?

לרגע דממו הכול, נדהמים גם מהשאלות, גם מן הנימה המתגרה שבקולו של משה. רק ירדני חייך:

לאן אתה חותר, משה?

סתם, מתוך סקרנות. ואתה, ירדני, קראת?

שאלה קצת מעצבנת, – לִחשש בחיוך מבטל, כאילו היה משה איזה נער שהחציף פניו כלפי גדולים ממנו.

בכל־זאת, – לא הרפּה משה. – אל תתבייש. ספר לנו.

כן! מרוצה?

הכול קראת? הכול־הכול־הכול?!

אתה מבלבל את ה… – פתח ירדני בכעס, אבל ריסן עצמו באמצע המשפט ושב לחייך בפה מלא שיניים צחורות – זה לא החומש. לא מוכרחים לקרוא כל מלה וכל אות.

ואולי, כמוני, קראת רק את הקובץ הדקדק, הצהוב, שערך תי.אס. אליוט, הה?!

זה מעט?! – הכה ירדני חזרה, והכול צחקו־לרווחה.

מה אתך, כהן? – המשיך משה.

כן, הסמיק כהן והציץ בבובת־החרסינה, – כלומר, כמובן, כמה שהספקנו, בהחלט…

ואַת, נערתי? – רכן אל הסמינריסטית שהביא אתו יהודה, זו שאחותה נחמה למדה עם ליאורה בתיכון – ספרי, ספרי…

אני מבקש אותך, משה, – אמר ירדני בחימה כבושה, – להפסיק את ההצגה הזאת. נפלת על הראש, או מה?

זה פשוט נורא מעניין, ואם תשאל אותי – אולי אפיו יותר מההרצאה עצמה.

איפה בדיוק כואב לך, חביבי? – לִחשש קיכלי ממשכבו על הספה.

אני אגיד לך בדיוק איפה, – שמע עצמו משה מדבר מתוך איזה דחף פנימי שאינו מסוגל לרסנו. – שיטה פאנטאסטית – לנהל קלוב סאלוני ולקשקש על נושאים אופנתיים, לחזור על איזה מבוא לאנתולוגיה, על ערך באנציקלופדיה, על מאמר שהתפרסם לפני שבועיים באיזה מוסף לספרות…

מה בדיוק הטענה שלך? – שאלה ליאורה, שחשה עצמה נפגעת ראשית מדבריו המעליבים של משה. – שאנחנו כולנו קראנו פחות ממך, או יותר ממך?!

זה בדיוק מה שלא ברור לי. הלוא אני קורא בלי הפסק, ועדיין לא הצלחתי לקרוא אפילו אפס־קצה מה שנזכר כאן בפגישות שלנו.

נו?! ־ לגלגל ירדני – אז אתה רוצה שנעזור לך לקרוא?

אני מאוד רציני. מה אנחנו מנסים להשיג בחוג הזה? מה התכלית?

לי נדמה, שחוץ ממך, מבינים כולם.

מה זאת אומרת, – רעם יהודה, – מה פה בכלל השאלה, יש סופרים שקוראים גם סופרים אחרים. זה מרחיב לנו את האופקים…

אל תעמוד לנו פנים גם אתה, יהודה. מה קראת אתה לא קשה לנחש.

עזוב, מויש’לה – אמר ירדני – מה לך שנטפלת לישרים ולתמימי־דרך?

אי־אפשר לפטור הכול בבדיחות, ירדני. לא הקריאה היא הבעיה המרכזית שלנו, ולא כדי לעשות אחד על השני רושם החלטנו להתאסף יחד.

אלא לשם מה? – שאלה ליאורה לא בקנטרנות.

אומר לך לשם מה: כולנו, כל אחד מאתנו, מרגישים שהגענו לאיזה מבוי סתום. איש מאתנו אינו כותב, ולא מהיום, שורה אחת של ספרות שחותמה אמת. ובעיקר – אני אומר זאת בפה מלא – אנחנו, הכותבים פרוזה. והלוא נהגנו לטעון, שעל כל אלה צריך לחשוב בצוותא. היו שהציעו, שנקרא שורה של יצירות־מופת ונשוחח עליהן לא במסגרת אוניברסיטאית אלא דווקא לגמרי בינינו. שפיר. גם אני לא נגד. להיפך. אבל, לא זו השאלה הבוערת, שאנסח אותה עכשיו בכל החריפות: האם כתבת אתה, ירדני, בשנה האחרונה, שורה אחת שאתה חש היום שיש לה ערך קיים, אם לא ביקורתם של מבקרים שוטים היא קנה־המידה היחיד שלך?

אתה יודע יפה מאוד שכתבתי, – אמר ירדני, וקל היה לראות שפנייה אישית ישירה ובוטה זו הדהימה אותו. הוא לא היה רגיל שיפנו אליו בסגנון כזה. – דעתי האישית היא, שבשנה האחרונה כתבתי יותר מכמה שורות, שיתקיימו לא יותר ולא פחות משורות שכתבו אחרים.

אתה ממש מפליא אותי, – אמרה ליאורה. את דפי־הנייר שעיינה בהם בשעת הדיבור קיפלה ותחבה לארנקה, ותוך כדי כך שלפה מתוכו מסרק ומראה זעירה. – גישתך לשאלות אלה היא ממש וולגארית, לא גישה של אמן. ומה בדיוק תיארת לעצמך? שבפגישות האלה יימצא מתכון־הקסמים לחיבורן של יצירות־מופת? אמנות היא בסך־הכול עניין של כשרון ושל השראה. החיסרון שלך ושל הדומים לך, הוא בדיוק בזה – בזלזול שלכם בלימוד, בידע, בהשכלה. ולא נעים לי להוסיף, השפעתו ניכרת היטב ביצירה עצמה.

בכלל, – החרה־החזיק יהודה אחרי המרצה העגלגלה, שעדיין היתה נרעשת מגסותו של משה, ואת דבריו הפנה לא אליו כי אם אליה, – מה־זאת־אומרת, לא יצר שורה אחת?! ו“המחלקה”, רומן שכל הדור מדבר עליו, הוא פחות משורה אחת?! אולי יש פה כאלה המְסַכְּמִים כך ספרים שכתבו אחרים, או את מה שכתבו הם עצמם. לא “המחלקה” – לא אלפי הקוראים ולא ירדני בעצמו. ואם למסקנה משונה זו הגיע משה על סמך מה שכתב הוא, שידבר על עצמו. תגיד־תגיד, אל תתבייש.

הרומן הזה הוא כמו הרומן הקודם, כמו הסיפורים שלי, כמו הרבה ממה שנכתב אצלנו. מעט מאוד אמת־חיים יש בזה. מעט מאוד הבנת המציאות השלמה וההולכת ומשתנית של חיינו בארץ. הנה, קיכלי – הוא שותק. מה כתב קיכלי מאז שיריו הנפלאים בימי המלחמה?

מעט מאוד! – לִחשש קיכלי בפינתו הנשכחת על הספה. גם כשדיבר נשמע ישֵן וקולו מזדחל מתחת לאפו כמתוך חלום. – ומה שכתבתי היה רע מאוד. צריך עוד לחשוב על כל זה, אבל אולי נדחה את הדבר לערב אחר.

למה לדחות? – לא הרפּה משה, שפירש את הערתו של קיכלי כהצטרפות לדעתו – בפגישה הראשונה שלנו, אצל קיכלי בחדר, דיברנו דברים מאוד מוגדרים. ומה יצא מזה – קלוּבּ סְנוֹבִּי!

מה הוא רוצה בכלל? למה הוא לא מפסיק לנדנד? – לחשה הסמינריסטית לתוך אוזנו של יהודה.

אני מוכן בהחלט להסביר לך מה אני כן רוצה ומה אני לא רוצה, – הפנה משה את דבריו אליה. – כינוס של קַאצ’קֶעס, שבאות להביט בסופרים צעירים, אני לא רוצה.

שמור על הלשון שלך, משה! – רעם יהודה.

הסגנון כמו שלימדונו כאן פעם, נובע מהתוכן.

ומהו בדיוק התוכן שלך, חוץ מהסגנון הזה? – הפטיר ירדני, וקם במופגן ופנה אל ערימת המעילים.

כל הפגישות האלה אינן מקדמות אותנו כהוא־זה – חזר משה בעקשנות על שלו, לא מוותר על זכות המלה האחרונה. אלא שהכול כבר קמו אחרי ירדני, חיפשו את מעיליהם והתעטפו היטב לקראת היציאה החוצה, מתלחשים, מצחקקים, כאילו לא דיבר, כאילו לא היה כלל בחדר. חוה עמדה מן הצד, נבוכה ונכלמת. ירדני כרך את צעיפו כריכות אחדות סביב צווארו, ומשה קלט את מבטו המחייך. כלום באמת אמרת פה הערב רק דברי־הבל? ואולי ירדני וכל האחרים, הם שאינם מסוגלים להביט לאמת בעיניים? ותוך שעברה מחשבה זו בראשו, קרא: ־ אני אגיד לכם מה פה העניין. הנה, ירדני, תגיד לי, היית חבר קיבוץ “צַבָּרים”, נכון?

אז מה? – רטן ירדני כאילו זחלה לו נמלה במעלה הרגל.

כאן טמון שורשם הפשוט של הדברים. כך אצלך. כך אצל קיכלי, שבגלל מה שקוראים מגבלות פיסיות, לא עלה עם חבריו להתיישבות, אבל נשאר קשור לתנועה וקרוע בתוכו. כך ליאורה, שאולי לא חשבה מעודה על הקיבוץ ועל משהו בדומה לו, אבל חשה עצמה מחוץ להתרחשות החיה, ולא פלא שספרות הזמן, שעניינהּ הוא היחיד הבודד והמנוכר ומשברי־זהותו, מצאה הד עמוק כזה בלבה. למה רק בלבה של ליאורה? כל אחד מאתנו כאן לכוד בתוך איזשהו משבר פנימי. אני טוען, שלשיתוק פנימי זה הגענו משום שלא נמצא לנו האומץ האינטלקטואלי והרגשי להתמודד עם מה שקרה לנו ולחפש איזו הארמוניה פנימית שונה, וכך נשארנו כולנו חולי הדרך שעזבנו, חולי הדרך שאנחנו עומדים בה היום.

ואתה?! – התפרץ יהודה, שפרצופו הג’ינג’י ממש הסגיל מכעס, – ואתה לא עלית לירושלים רק לאיזה שנה־שנתיים ללמוד קצת ולשוב ולהצטרף אל הגרעין שלכם?! אז מה אתה עומד פה הערב ונותן לכולם ציונים?!

הלוא על זה אני מדבר: עלינו. אם להודות במה שקורה בתוך־תוכי – חוששני שלא אשוב ואצטרף אל הקיבוץ שלי, כבר לא. והכי נורא הוא, שאני לא יודע למה, לא למה אינני חוזר אל חברי ולא מדוע, בעצם, אני ממשיך לשבת פה? לא מתוך שהכרעתי באמת, כך או אחרת, בכלל לא. סתם. סתם. סתם. על זה חשבתי שנדבר. הלוא כולנו פה משחקים משהו. כולנו פה חבורה של מעמידי־פנים. יהודה, אדבר לא על ירדני ולא עליך. על עצמי. אני, מכל מקום, לא כותב. ופתאום נמאס לי להתחזות ולהשיב לכל מי ששואל אותי: הו, כן, אני כותב, אני באמצע, יש לי כל מיני תוכניות… שקר!… האמת היא שחודשים על חודשים לא כתבתי שורה אחת הראויה לדפוס, לא אחת. לכלכתי נייר, כן, הרבה נייר, אבל מה שכתבתי ראוי רק לכבוד אחד ולשימוש אחד…

זה נורא עצוב! – הגיבה ליאורה בקול שלא נשמע עצוב כלל. את מעילה הגזור היטב והמיטיב עם גופה המלא הידקה היטב, על צווארה ענבה את מטפחת־הצמר הצבעונית, ואמירתה נשמעה כאיזה מס־יציאה ששילמה כדי להסתלק סוף־סוף החוצה. ואולי באמת אין בין מה שמייסר אותך לבין עולמם של כל האחרים כאן ולא כלום? שלוותם מוציאה אותך אמנם מכליך, אבל ההסבר אולי פשוט ואכזר יותר מזה שהרגזת בו את כולם: הם כותבים, לומדים, חוקרים, שמחים איש בחלקו, ואתה – סופר־של־ספר־אחד, ואפילו תנפץ את ראשך אל הקיר, לא תשחרר מתוכו מה שאין בו. אתה בסך־הכול עוד אחד מאותם כוכבי־שביט שאהבת לצפות בהם בלילות המכוכבים שבמדבר המערבי –שבּן־רגע נשחק ואבד, פשוט ואכזר…

אלא שבאותה שעה התקומם בכל מאודו נגד גזר־דין קטלני זה, ואף־על־פי שתוך כדי דיבור שמע בתוכו קול המשדלו שלא “לקשקש שטויות אינפנטיליות, שאתה בעצמך בז להן”, דיבר עוד ועוד, כאחוז בולמוס: עצוב יותר, ליאורה, עושים פוזות. תמיד אפשר למלא דפים בשורות מסולתות, מסולסלות, כמו אלה שקראתי אמש – נוּר, בַּרְבּוּר שַעשוּעים ענוֹג פִּכְפֵּך אוּרים של אוֹדֶם. על אגן השוֹשַנִים הלבָנוֹת… וכן הלאה וכן הלאה….הוא דִמדם כְּאוֹקְטוֹפּוּס פַּנָסים בְּשַׁעַר יאנוּס, עֵת עֵירוֹם כְּנִיריאדָה בבּוֹרִית האוֹקיאנוס, טהורה כְּבַת־פּוֹסידון, היא פָּרטָה על פסנתר… הנה, פרי ההשכלה הקלאסית שזכינו לה בחולות תל־אביב, וכך אפשר יהיה לכתוב עוד ועוד, לנצח־נצחים, אבל היצירה שלנו, זו הנעקרת מתוך־תוכנו כמו לבו של דַאנַאקן, זו המתיזה ניצוצות, שורפת, ממרידה, לא תיווצר בסאלון הזה…

שמע, ילדון נרגש, ־ ליאורה, שכבר עמדה ליד הדלת, שבה וקרבה אל משה, לחייה המחוטטות מדיפות ניחוח של תמרוקים. – ואולי נכתוב כולנו פלאקאטים ונדביק אותם על לוחות־המודעות, משהו כמו הפרסום לַמִלווה העממי?…

אולי, כן, למה לא, אולי זה!

דרך צלחה, ידידי. אבל בכל הנוגע אלי – ספרות אינה פלאקאט. לבו של הסופר – סיסמוגראף. ירצה או לא ירצה – הסיסמוגראף רושם. ואם עומד לו כוחו הספרותי למצוא מלים שיהלמו את צופן הסיסמוגראף – הוא סופר. זה כל הסוד. אנחנו יכולים ללמוד זה עם זה, זה מזה, לברר, ללבן, להעמיק את הרגישות, לחדד את הראייה. לא יותר. עזוב את כל השטויות האחרות. כל אחד מאתנו כאן, אם כשרון לו, ייצור מתוך לבו, אם לב לו, בלשונו, אם לשון לו.

מה עושים אם הסיסמוגראף עצמו ניזוק ברעש האחרון?! יש דברים, שהסיסמוגארף הפגום הזה חדל לקלוט. ומה שמתרחש פה בינינו – מה לעשות, זו תחושתי – אינו אלא להג לִיטֶראטִי ריק. אני את שלי אמרתי.

וכבר נדחקו הכול אחרי ליאורה, פניהם ליציאה, גבם אל משה. נשארה חוה, ולהפתעתו – ולשמחתו הכבושה – קיכלי, שאחז בזרועו ורמז לו להשתהות בחדר. פניו של קיכלי היו צהובים כתמיד, נטולי דם, עייפים מאוד ־ – –

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

משה הגביה את ראשו מצווארה של אוולין, והביט בה באור הבוקר הפאריסאי המטפטף בעד החלון העכור: היא ישנה. גם עיניו, שזה אך נפקחו מתוך המראות החוזרים ומסתחררים במוחו, כבר היו שוב עצומות־למחצה, בוערות כאילו אחזה בהן אש.

 

פרק שנים־עשר

חוה עלתה במדרגות ולא הֵסבה ראשה לאחוֹר. עמידתו של משה – אחרי כל הדברים שנאמרו ביניהם, אחרי פרשת “הסוס השחור” – ואוולין תלויה בזרועו, הביאה אותה עד דמעות. אילולא כוח־רצונה, היתה קורעת את פניו בציפורניה. מעולם לא העלתה על דעתה, שבמשה טמון משהו אכזר ונשחת עד כדי כך. האם בכלל ייתכן שבתוך חודשים ספורים יחול באדם שינוי חריף כל־כך, ושמא קינן בקרבּו השטן כל השנים? הֶחפיזה עלייתה במדרגות, כל כמה שהניחו לה שמלתה הצרה ועקביה הגבוהים. הטוב ביותר היה אילו קירו את שהותם בעיר הארורה הזאת בשלושה ימים. תחילה התפללה בלבה: הלוואי וניפּגש! אבל עכשיו אינה רוצה לראותו עוד. די לה בשני ערבים אלה. שוב אין דרך חזרה. רק שלא יממש את איומו ויופיע מחר במסיבה, מפני ששם עלולה לפרוץ שערורייה רבתי. מיד יבינו אמא ואבא, שכל סיוריהם כביכול ברחבי פאריס היו חיפוש נמשך אחרי משה – ואכן גם מצאוהו. לחייו של קמחי יירד אבא בגלל קשר־ההטעיה שקשר אתם. הטיפש הזה – סיפור מעולה מכרה לו! אלא שהאמת השלמה היא, שגם קמחי עצמו שמח בוודאי על שפטרו אותו מהעיסוק בהם. עניינים נכבדים ומהנים יותר יש לו לענות בהם בפאריס. בסך־הכול לא ביקש אלא להחניף קצת לאבא, שמכוח מעמדו כמנהל אגף־המשק במשרד הצי השפעתו רבה על חוגים שונים שהוא קשור אליהם כאן. כך יצא קמחי נשכר פעמיים. אבל מחר, וואוו, יכוהו אבא ואמא ברעמיהם!… אלא שדבר אחד ודאי – על לשונו ישמור, והמחזה יהיה מביך מאוד: צביקה רבינוביץ הלך לחפש למען אשתו את חברה הקודם כשהוא מבין היטב במה עלולה פגישתם מחדש להסתיים. רכּיכה הגונה הוא צביקה זה, ילחשו זה באוזני זה כל מי שהסיפור ידוע להם, ולמי בארצנו הקטנטונת אינו ידוע… אך מעל לכול חרדה ממראה־הפנים שיהיה לה עצמה בקבלת־הפנים. משה ישעשע עצמו בכעסם של אביה ואמה. יותר מאשר את אביה שונא הוא את אמה. בזמן הראשון עשו עליו רושם רב נימוסיה האריסטוקראטיים כביכול. הוא לא ידע ולא הבחין, שכל עולמה סובב על העמדות־פנים וגינוני־כבוד. האמת הכמוסה היא, שאף עליה אין אמה אהובה. ולא מהיום. כבר בבית־הספר היתה כופה עליה כל מה שהיה שׂם אותה ללעג ולקלס בעיני הכיתה. התסרוקות שלה! הסרטים שהיתה קולעת בשׂערה! ופתאום התחיל השיגעון עם הפסנתר: ולא סתם לפרוט על הפיאנו – אלא לשיעורי־נגינה שלוש פעמים בשבוע ותרגולים בלי סוף, ובכל חג ובכל אירוע מזעיק המנהל את חוה אל הפסנתר והילדים מקנטרים אותה ואומרים, שאמה פשוט תבעה מהמנהל, שהילדה שלה “תתן הופעה” ורק משום שהיא בתו של האקר מהממשלה, מוכרח כל בית־הספר לשמוע את הצִימְבּוּלִים ואת הזיופים שלה… יום אחד מצאה אמה עניין חדש לענות בו – באלט. מורה חדשה, עולה מגרמניה, פתחה סטודיו, הבנות של כל ידידותיה כבר נרשמו, ולא ייתכן שרק חוה’לה שלה לא תרקוד. למזלה, פסקה המורה שאין לה כל עתיד במחול – כבר אז היתה גבוהה מדי, רזה, קשוּיה, נעה בקצבים משלה. אמה, “קברה את עצמה מבושה”. הכול אצלה היה, ועודנו, למען הרושם. בביתם אין טלפון שובת לרגע: הנה בַּאזאר לטובת העולם – מנדבים בגדים ישנים, מצעים שחוקים, כלי־מטבח שאין חפץ בהם, הנה מסיבת־תה למנהיגוֹת ארגון המתנדבות והנה מתארגן יום־סרט לטובת חולי־העיניים שירושלים משופעת בהם. כל יום מפעל חשוב יותר, גדול יותר, רעשני יותר… רק בשנים האחרונות, בשירות הצבאי ובמהלך החיים בקרב אנשים אחרים, עמדה ממש על תכונותיה אלה של אמה. איזה הבדל בינה לבין אמו של משה. לעולם לא תשכח את הפעם הראשונה שהביאהּ משה אל אמו. בימי ההפוגה הראשונה, כששוּחרר משה מבית־החולים, ירדו שניהם לראשונה מאז חנוכה, לפני פרוץ הקרבות בירושלים לשלושה ימים לתל־אביב. – – –

־־־־־־־־־־־־־־

היתה שעת־דמדומים, והם ישבו במרפסת־הדירה, ששימשה גם לאִחסון כל מה שלא נמצא לו מקום בתוך הדירה הצרה – פחים ותיבות ושאר גרוטאות מסודרים בפינה אחת, מכוסים בשטיח דהוי, והשאר מצוחצח ונקי. שתו תה בכוסות וזללו את העוגה הממולאה, שגברת וולף עמדה לאפות כמעט ברגע שראתה את משה נכנס, בריא ושלם, הביתה. לא זו בלבד שלא ידעה על פציעתו, אלא שכאשר ראתה אותו, אמרה: “אוי, סוף־סוף ירדה לי האבן מהלב! כבר מותר לספר: היה לי חלום נורא, חלום חוזר, שאתה שוכב בבית־חולים, אני אפילו עכשיו לא רוצה לספר מה בדיוק ראיתי…” משהו במבטים המופתעים והמשועשעים שהחליפו ביניהם עורר כנראה את חשדה של האם, והיא מיהרה לשאול אם החלום לא היה סתם… כדי לא להפחידה מדי, הכחיש תחילה משה הכול, רק סיפר על המערכה הקשה בירושלים, על מאות החללים ואלפי הפצועים, בהם רבים מקרב חבריו, ורק מאוחר יותר, כבדרך אגב, אמר שגם הוא “נפצע קצת” והוסיף כי “אפילו השכיבו אותי לנוח, בבית־חולים.”

איפה נפצעת?! – תקעה בו אמו את עיניה המבוהלות, שעדיין נשתמר בהן, אותו ברק זיתני שבעיני בנה. אצבעותיה המגוידות, אכולות סבוני־הכביסה והסודה ומכורסמות הציפורניים, שכמו צמחו לתוך העור המחוספס, חבקו את כוס התה. עכשיו הניחה בזהירות את הכוס על מעקה־המרפסת ורכנה על בנה, שגם בישיבה הוא נראה גבוה ממנה. – מויש’לה, איפה נפצעת?.!

הפצע הכי־מעליב בעולם, אמא! צימק את פציעתו לכדי איזו מהתלה, הגביה את מכנסו הקצר והראה לה את הצלקת במעלה־היָרֵך – כדור – כמעט־בתחת!

אבל היא, קירבה למקום הפצע את ראשה, ראש־השיבה, ובאצבעות זהירות נגעה בצלקת, כאילו כך תחוש ממש עד כמה סיכנה פציעה זו את בנה, כאילו כך יועתק הכאב מגופו לגופה. מבין שמורותיהן הקמטוטיות, השקופות־כמעט, הוגבהו עיניה אל עיניו הצוחקות, הבוטחות, של בנה. ובכל־זאת חזרה ושאלה:

ועכשיו, עכשיו לגמרי בסדר?

צחוק, הכדור רק דִגדג אותי. אילו ראית את אלה ששכבו שם מסביב. הפצע הזה עשה לי רק בושות…

ואם כי כל ניסיונותיו של משה להוציא מפי אמו צחוק מלא, משוחרר, לא עלו יפה, שבה ונרגעה, לקחה את כוס־התה מעל המעקה, התיישבה על שרפרף־העץ והחלה בוחשת לאט־לאט את הסוכר.

ולמטה, אצל ברמן, – אמרה – שני בנים, גם בֶּני וגם חיים. עד שרואים שני בנים כאלה, עד שמגדלים אותם, עד שמתחילים לרוות גם קצת נחת… ובתוך חודש אחד, שניהם. ומאז אצלם תשעה באב. יושבים עם תריסים סגורים. לא יוצאים… ואַת, חוה, גם אַת היית שם, במקומות ההם?

אני, – התגאתה לפני האם – אני זו שחבשתי אותו!

אַת, – מעיניה נשקפה תודה, ואולי גם קנאה באשה צעירה זו שברגע ההוא סוככה על משה. – אמרי לי את האמת: זה היה פצע קשה?

מי שחי והוא לא משותק, ולא עיוור ולא קטוע, מרגיש כמו חדש.

וכמה שכבתָ בבית־החולים?

לא הרבה. – דווקא די הרבה, ידעה חוה היטב, משום שהיו זיהומים לא מוסברים, אבל יחד עם משה כיסתה על הפרטים בחיוך.

והכי נורא זה מה שקרה עם בני, – חזרה אמו של משה לפרשת שני בני השכנים שבקומתה הראשונה. בכלל לא מצאו אותו. לא שהוא נעדר. הוא היה באוטו־משא מלא פצצות, או משהו, והוא נקרע לחתיכות קטנות, הוא וכל מי שהיה שם. קברו את כולם יחד, בקבר־אחים. ואת חיים, הקטן, אתה זוכר?

הלוא כשהלכתי אני לצבא הבריטי, היה עדיין תינוק, בן כמה, שבע, שמונה?

לא מויש’לה, אתה כבר לא זוכר. הוא היה כמעט בשמונה שנים צעיר ממך, ואם כשהתגייסת היית בקושי בן שמונה־עשרה…

נו?!

אז חיים היה כבר בן עשר. והוא נפל שבוע לפני יום־הולדתו השש־עשרה. למה הסכימו לקבל ילד כזה, אני לא מבינה… והשתתקה. שניהם שתקו אתהּ. את התה גמעה בשאיפות רמות, וכל בליעה היתה מלוּוה בִּקבוקים גרוניים רמים. – ואחרי כל זה אתה עוד חוזר לירושלים?

שם הגדוד שלנו. אני בריא לגמרי, אמא.

הלוא פעם אחת כבר נפצעת. זה לא מספיק להם?

משה השיב בחיוך, ואמו רק פרסה פרוסות נוספות מהעוגה הפריכה והפצירה בהם שיאכלו עוד. מאוחר יותר אמרה:

אילו זכה אביך לראותך חייל במדינה היהודית, נלחם על ירושלים, לא היה שואל שאלה כזאת. אבל אני, מה לעשות, אני בסך־הכול אמא, וכל מה שנשאר לי בעולם זה שני ילדים – – –

־־־־־־־־־־־־־־

אכן, שבו התמונות ורדפו זו את זו בזיכרונה של חוה, שונים מאוד האנשים שפגשה בחודשי המלחמה, ואילו אמא, גברת האקר הנכבדה, הנעה מעסקנות לעסקנות ולכאורה מסורה לכלל, לא יצאה גם אז מתוך עורה המוגן היטב ומתוך מעגל האינטרסים המחושבים של בית האקר. בתחילה הלך משה שבי אחר חזותה הנאה, גינוניה האריסטוקראטיים כביכול, נעימוּת הליכותיה, בתוך־תוכו מודד כל העת את אמו שלו המצומקת, קשת־היום וצרת־האופקים במידותיה של אמה, והשוואה זו מגמדת עוד יותר את דמותה. לא לזמן רב. עד מהרה התהפכה התפעלותו מאמה והיתה לשׂנאה ממש. הרבה דברים הביאו לכך. הן היא, מן ההתחלה, היתה מסויגת מהחבר הזה שהביאה בתה הביתה, ורק לזמן קצר – כשראה אור ספרו “מחרשת הפלדה” והוא זכה להיזכר לשבח בעיתונים – שינתה באורח קיצוני את יחסה אליו. אבל בפנימיותה חשה, כי מכל זווית שהיא מאיים משה על עולמה. כך כשהתלקח ריב־הדברים בינו לבין נעמן בנה על הקאריירה שלו בצה"ל המתארגן. כך המחלוקות החוזרות עם האקר, והכול מתוך איזו קיצוניות שמאלנית הרסנית ופרימיטיבית. כך כאשר היה מוקיר רגליו מביתם בבוא עליו אחד מהתקפי־הדיכאון התכופים, מופיע פתע־פתאום, בגדיו לא נקיים, מקומטים, לחייו מכוסות זיפים שחורים. מפי חוה, שכוונתה היתה לרכך את לב אמה, נודע לה שחדל ללכת לאוניברסיטה ואפילו בעטו אינו נוגע עוד, ואז כבר לא העמידה אפילו פנים והחלה רומזת לו רמיזות עבות, שאחת היא לה מה חושבת עליו בתה המסונוורת והטיפשה חוה – אין הוא רצוי עוד בבית משפחת האקר. אצלנו לא רגילים שזרים – ובוודאי לא צעירים שצריכים עדיין להוכיח עצמם – יחציפו פנים. אלא שמשה פשוט התעלם ממנה, ולמרות שבכך הוסיף חטא על פשע, לא שינה מדרכו. קשה מזה היה עניין היחסים בין משה לבין אביה. איש נפלא הוא אבא. חכם. ואיש־רעים. ושופע הומור. כמה מבין הוא לנפשות בני־אדם. מינקותה ידעה – אבא, כל יודעיו מעריצים אותו. בכל פעם שבאו ילדים למסיבה בביתם, התפללה היא בלבה שייכנס אבא, יפגין את כשרונותיו, ישגע את כולם במשחקים שיאַרגן. מנין לאבא משחקים נהדרים כאלה?… אצלו זכתה תמיד להאזנה סבלנית ורצינית, לעצה טובה. לכתף תומכת. מידה רעה אחת לא מצאה בו. כמה חן היה בסיפוריו על הימים שעבד עבודה גופנית מפרכת. אם אירע ולביתם הזדמן אדם, שאף הוא כבר ישב בארץ באותם ימי־בראשית רחוקים, התנסה באותה עבודה קשה ובאותם מקומות, לחוף הכנרת, בגליל התחתון, במושבות השומרון, שוב לא היה אפשר להכניס ביניהם סיכה. בהם, בזקנים, יש מידה של אמונה והתלהבות, שמביאה צעיר בן־דורנו לידי קנאה עזה. בלב ונפש מתמסר אבא לכל תפקיד שהוטל עליו, כפי שאהב לומר: “לא סבא ולא אבא היו אדמיראלים, אבל אם בן־גוריון קבע – אז אין ויכוח ואני הָאֶקוֹנוֹם של האַרמַאדה היהודית!” מיום שעלה, תיכף אחרי המלחמה הגדולה, הראשונה, חייו היו קודש לצורכי הכלל. אפילו משה, עד שעבר ביניהם החתול השחור, היה מוקסם מאבא, העריצו. פעמים אחדות חזר וסיפר על פגישתו הראשונה, האקראית, עם אבא בזמן המלחמה.

אביך, – אמר, ועל פניו העזים מתפשט חיוך תמים של ילד המסגיר מה שבעיניו הוא סוד גדול, ואילו לשומעיו לא רק גלוי וידוע, אלא פשוט ומובן מאליו – אביך הוא איש יקר. האקר, כך הזהירו אותי, הוא פקיד גבוה, שעיסוקו כספים, מחירים, קניות, מכירות, ובדמיוני כבר ראיתי אחד מאותם קמצנים חסרי־לב, עיניים בולשות, חקרניות, קרות. ציפיתי לשאלות מכשילות. אבל הוא – ממש חבוב. לא עברו חמש דקות, ונעשינו ידידים. התחיל לספר לי מעשיות, זיכרונות, התוודה על פיזור־דעתו ואמר שאינו ידוע אנא היה בא לולא זכה למזכירה מוכשרת ונאמנה, שהיא ראש־האגף האמיתי, ולהמחשה סיפר כמה אפיזודות אמיתיות מהמשרד. הוא השרה אווירה נינוחה כל־כך, שמיד הרגשתי משוחרר לגמרי במחיצתו.

אבא אהב להתנצח עם משה. בחברתו נעשה הוא עצמו צעיר יותר. התעניין בספרים שקרא משה ־ אם קרא, היה מעמיד את בקיאותו במבחן, ולא – היה מבקש את הספר בהשאלה, או חוקר את משה גם על הכתוב וגם על הכותב. הה, איזה לילות־שבת מלהיבים עשו אז יחד עם אבא, ואפילו על הוויכוחים החריפים שהתלקחו לא אחת ביניהם היתה מרחפת איזו רוח חגיגית. אבא גם היה מקפיד לשים להם סוף ברגע הנכון, ואז היתה מגעת שעת המוסיקה – אבא שולף מן התקליטייה פרקי־חזנות, או אָרְיוֹת, ומשהיו עפעפיו מתחילים להיעצם, ידעו שאפשר להסתלק. בליל־שבת כזה, בגלל נעמן, גם פרץ הריב הגדול הראשון, שצריכה היתה לדעת שאינו מבשר טובה.

כבר ישבו ארבעתם לסעודת ליל־שבת כשהגיע במפתיע נעמן ואתו חבר, רב־סרן כמותו. נאה היה נעמן במדיו, דק וגבוה כאמו וכאחותו, ורק את עיני הכפוריות ירש מאביו. כמה גבר הוא, הופתעה בכל פגישה מחדש עם אחיה הגדול, ועם זאת טבוע משהו נשי בתמירותו, בפניו החטובות, בקווים המהוקצעים של אפו הדק. רק השקיפות הזכוכיתית של עיניו אין בה דבר מאותו זוהר פתוח, סימן־ההיכר המובהק ביותר של פני אבא. אצל נעמן הן חלון שקוף לקיר אטום.

באנו לא־מתוכננים, לא־צפויים, לרגע, לשבת־שלום, – אמר והציג את חברו: ברוך.

שבת־שלום ומבורך, – אמר האב, – אבל נסיעה עד ירושלים, ובשיירה של שבת המלכה, צריך שתהיה לה סיבה. ודאי להראות לחברך איזה גֶעפילטֶע פיש עושה אמא מבַּאקַאלָה קפואה.

קניתי. אם תשלים הפעם עם תהליך מקוצר, אבא, אז חצי־שעה יש לנו. – הוא פנה אל חברו – אמרתי לך, ברוך, בלי לאכול לא יעבור הביקור. חצי שעה?!

שלא כנעמן, היה ברוך כלחם עגול לפני שהוכנס לתנור, ג’ינג’י שָלוּק, שריסי־עיניו לבנים, שפתיו עבות וכפות־ידיו הרחבות מנומשות ומכוסות פלומה לבנבנה. זה אוהב לאכול, אמרה חוה שנייה לפני שהנהן:

תודה רבה!

בעודם מחכים לשני האורחים שיסיימו את קציץ הבאקלה ולמרק שיוגש רק אז לכולם, ביקש נעמן לשמוע מה התחדש אצל אביו:

עושים ציונות, הה? – אמר בחצי־חיוך.

זה גורלו של אביך, – השיב אבא בנימה ששיווה לקולו בדברו בעניינים הלאומיים הגדולים. – מלאכה זו, ניתנת האמת להיאמר, לא תמיד היא נעימה, בכלל לא. אבל יש פתאום שעה של סיפוק עילאי, ובשעה כזאת בא אני על שכרי. הנה, שמעו סיפור… ממש לפני שהופעתם לנו כמלאכי־שרת, מלאכי־השלום, עמדתי לספר מה עבר עלי אתמול. נזדמנתי לנמל חיפה. והנה פוגש אני שם ידיד ותיק, מאלה שהעלייה היתה כל תוכן־חייהם עד שלא קמה המדינה ושבעתיים אחרי שנפתחו לרווחה כל השערים. על מה מדברים – גם על העלייה עצמה, ההולכת וגואה ממש מחודש לחודש, וגם על השאלות הלא־קלות שמעורר קיבוץ כל הגלויות בזמן כל־כך קצר ובתנאים כל־כך קשים. אמר לי ידידי: הן ממילא נשאר אתה ללון בחיפה ועולה מחר לירושלים. הילווה אלי והקדש לי שעתיים־שלוש, ובדרך נסור לשער־העלייה, אולי גם למחנה הגדול בבית־ליד. חשוב לי אישית, האקר, שתראה ותתרשם במו־עיניך. – הוא עשה הפסקה קצרה. עיניו הזוהרות התלחלחו, התרככו, הוצפו איזו עצבות. – אוי, ילדים יקרים, אוי איזו חוויה מופלאה! הן כתבו וסיפורו עוד ועוד על הסאגה הלאומית האדירה הזאת – ועדיין, אומר אני לכם, עדיין לא נאמר דבר הממצה את המהפכה ההיסטורית שחוזות בה עינינו. באים יהודים, ילדים! יהודים מניחים הכול מאחרי גֵוום ובאים, ברבבות ובמאות אלפים! וחיים כאן בתנאים איומים, בלתי־אנושיים! הלכתי עם ידידי בין הצריפונים, בין האוהלים. האם שמעתי טרוניה אחת? לא, לא אחת! זוהי תופעה שאין לה אח ורע בהיסטוריה האנושית כולה: עם שב לארצו! אומרים, ימות המשיח! מאי קא משמע לָן ימות המשיח!… ישנו אותו ציור מופלא של הדמיון העממי – גלגול מחילות! אלפי יהודים, אלפי־אלפים, ברחבי העולם כולו, מתים בכל דור ודור – מה זה בכל דור ודור – בדורנו! – וכל אלה, באחרית הימים, יתגלגלו לעבר ארץ ישראל!… בילדותי דימיתי שבאחרית הימים תרעד תחתינו האדמה בגלל כל המחילות האלה, תעשה קפלי־קפלים מתחת לרגלי. והנה, בדורנו, קרה משהו גדול לאין שיעור: אנשים חיים, במאות אלפיהם, מתגלגלים ובאים לארץ ישראל. שעות כמו אלה שהתנסיתי בהן הבוקר שקולות היו כנגד עשר שנות חיים. יותר. מה נאמר ומה נדבר…

על השולחן פרושה היתה מפת־השבת הלבנה. הנרות דלקו עדיין בפמוטיהם. מבקבוק יין־הקידוש מזג אבא שתי כוסיות לנעמן ולחברו ולכל אחד מהם פרס פרוסה אלכסונית של חלה, הכול כמנהג שבשנים האחרונות הוא מקפיד עליו בקנאות משונה – “גם היום אני לא אורתודוכסי, תנוח דעתכם, נשארתי ברוך השם אפיקורוס, אבל אין רעיון סוציאלי נשגב ונעלה מן השבת, וזה אלפים בשנים הוא מתגשם בכל בית ישראל, אז למי שחוגג את האחד במאי, מותר לחוג גם את השבת, לחיים!” – היה משיב לכל השואלים – ואכן, אל השבת בבית אביה, לאווירה המיוחדת שהיתה שורה בה, אינה חדלה להתגעגע ותמיד מתלווה לגעגוע זה זכר האגדה שאהב לספר לה שוב ושוב בילדותה, מעשה ביהודי שתעה ביער, והלילה ליל שבת־קודש, והנה מרקדים בתוך החושך שני אורות זעירים, שני נרות שבת… כל השבתות, חוץ מהשבת ההיא, שפתאום התנפצה לרסיסים.

נו, מה אתם שותקים פה כולכם? – ניסה אבא לנער את השתיקה שהשתררה אחרי שסיים את סיפורו הארוך על ביקורו הבוקר בשער העלייה ובבית־ליד. – מה לכם כי נעצבתם? לחייכם, ילדים, אשריכם ואשרינו שדורנו זכה למה שלא זכו לו מאה דורות של יהודים.

עם ישראל חי! – הגביה נעמן את כוסית־היין, ובכל־זאת שמעו הכול בנימת־קולו הסתייגות אירונית מסגנונו המליצי הדביק של אביו. אגב התעלמות מהדברים שסיפר אביו זה עתה פנה בשאלה אל משה:

אז איך החזרה ללימודים, מוישה? האחות הקטנה מספרת, שאתה מזיע דם.

לי זה לא קל, ואחרי ההפסקה השנייה, אפילו יותר קשה.

מה זה, הפסקה שנייה? – תהה נעמן, אבל מיד השיב בעצמו: ־ אתה מתכוון למלחמה בירושלים? אני מבין. כמה הספקת ללמוד בין השחרור מצבא הבריטי לגיוס לצה"ל?

אנחנו פה גוּיסנו לצה"ל רק לקראת הסוף. כשהתחילו היריות, קראו לנו, אני יודע, סיימתי שנה ועוד רבע סימסטר.

גם כן סטודנט?! פלט ברוך ברתיעה ספונטאנית, משל גילה ששכנו לשולחן מצורע. ־ אפשר להשתגע מירושלים. איפה שאתה מוריד רגל, אתה דורך על סטודנט. מה הם יעשו כולם אחרי שיגמרו את האוניברסיטה?

הם יכולים כולם לישון בשקט, ־ הגיב נעמן באירוניה קרה בעיניו, – קצב צמיחתם של מנגנוני המדינה שלנו מהיר אפילו יותר מצמיחת האוניברסיטה. יהיו משׂרות לכולם.

קרוב לוודאי, שנעמן לא התכוון כלל למשה – כך חשה אז ועכשיו משוכנעת היא בזה הרבה יותר – אבל משה קפץ כמי שהכישו נחש, אלוהים יודע למה.

יש כאלה שנמנעו מלקחת אפילו סיכון כזה, ונאחזו במשרה הראשונה שהוצעה להם בצבא. – מיד בתום הקרבות הועבר נעמן מגדודו והוצב כמדריך בבית־ספר צבאי למפקדי־שדה, ובזה נותק גם פורמאלית הקשר בינו לבין הפלמ"ח המתפרק. בתוך פחות משנה הוצב לתפקיד בכיר באחת החטיבות החדשות שהוקמו במהלך המלחמה. לא אחת העיר משה לנעמן ברמיזה, שמרננים על גינוני קצונה שמיהר לאמץ לעצמו, ואפילו בלהיטות יתירה, על זניחת ערכי הכוח המתנדב והחלוצי ששירת בו שנים כלוחם וכמפקד. נעמן הגיב בכל פעם ברוגז רב, טען כי מן הרינונים המרושעים האלה עולים הקולות המוכרים־מדי, קולות הכיתתיוּת המפלגתית, הקִנאה וצרות־העין, שדרכן מאז היתה להתעטף במשי של צדקנות קרתנית. הקמת המדינה יצרה, לטוב ולרע, מציאות שאין כל דמיון בינה לבין מה שהיה קודם – אנחנו חיים בזמנים אחרים, מתקבץ פה עם שונה ומתוכו מוטל על הפיקוד לבנות צבא חובה, שבלי דירוג הירארכי בהיר ומוצק, פשוט לא יתפקד. כל השאר, חביבי, הוא בלבול־ביצים.

כך בשיחות קודמות. הפעם נמנע נעמן מתגובה ישירה על הערתו התוקפנית של משה, ובקול קר כקרח אמר אל פיסת־הדג האחרונה שעל מזלגו:

על כל פנים, אלה שנאחזו, כפי שאתה אומר, במה שהציע להם צה"ל, לא יושבים כל הימים בספריות או בבתי־קפה וכדי להרגיע את מצפונים בונים תיאוריות, כמו ארמונות־החול לגלי־הים.

סימן מצוין הוא להם אם נותר להם מה להרגיע.

ומה! גיבורים גדולים! – מיהר ברוך לסייע לחברו – קמו וברחו מהצבא לאוניברסיטה בדרך לכל מיני קאריירות ובסוף הם עוד מצילי המולדת! מכירים אותם טוב מאוד!

ואותך הכריחו להישאר בצבא, ממש הקרבת את עצמך, – לגלג משה, – ולא לשוב לפיגומים.

אני אף־פעם לא הייתי פועל בניין, ולא עבדתי על פיגומים, – הגיב ברוך בקול נעלב.

סליחה, לא היתה לי כל כוונה להעליב אותך. רק רציתי לומר, ששקלת בוודאי גם כמה משתכר היום מי שסתם עובד קשה לעומת השכר, המכונית הצמודה והכבוד ההולכים עם הפלאפלים שעל הכתף.

אז מה פסול בזה? – הקשה נעמן בקול חותך כחרב.

אז כלום, – החזיר משה בנימה, שהכול היה בה, רק לא חיבה – דיברו כאן עד סטודנטים ועל קאריירות, אז כדאי למדברים להיזהר בלשונם, כדי שלא אצטרך לפרש את כעסם.

רגע אחד, רבותי, מה מתרחש כאן סביב שולחן־השבת? – נכנס ביניהם האב – מאימתי נהפך השירות בכוחות הביטחון לבושה?

קאריירה, נעבאך! – צירפה גם האם את קולה הנסער. קשה מכול היה לה לשמוע את הבחור הזה, שדחק עצמו לתוך חייהם, מבזה ליד שולחנה את בנה הגיבור. – אילו רק רצה בכך, היו פתוחות לפני נעמן יותר מקאריירה אחת, וגם אתה יודע זאת. על הכול ויתר נעמן מפני שאצלו שירות המולדת קודם לכל קאריירה, ומה ששמענו כאן עכשיו הוא פשוט מזעזע! לסכן את החיים יומם ולילה קוראים קאריירה, בּוֹזֶ’ה מוֹי!

אַת טועה, אמא, – אמר נעמן בשקט רב, בפנים חתומות – משה, שיושב פה אתנו ואינו מרוצה מברוך וממני, הוא וחבריו, הם הגיבורים האמיתיים שלנו.

זה סתם משעמום כל הקשקושים האלה, – הפיל ברוך את גרסתו שלו כקרדום כבד, – מה יש להם לעשות כל היום, לכל הסטודנטים האלה? יושבים ומתפלספים. אַ־הִין־אַ־הֶער. אני רואה מה קורה אתם במילואים – אחרי שבוע אחד של שפשוף בריא, הם נהיים מחדש בני־אדם.

כמו שניכם, רצית לומר, – נעץ משה סיכה חדה.

אני מבקש לשים קץ לדיבור הזה, – רגז האב.

מפליא איך הצמיחה הארץ מיני בריות כאלה, שהיו רוצים לראות אותה נחרבת, ובלבד שתוכח בזה אמיתותה של תורתם…

מפליא שבעתיים איך נהפכו, לוחמי־חירות מתנדבים למייג’ורים ולקולונלים, שיש מזהים בהם את המודל הבריטי ויש שמוצאים בהליכותיהם קרבה אמיצה יותר לדוגמה הבאלקאנית.

תכתוב על זה ספר, – לא התאפק נעמן וירה ישר לתוך הלב.

רק חבל שלא יזדמן לך לקרוא אותו.

אני לא מספיק אינטליגנטי?

לא, אתה זקוק לכל רגע פנוי להנאה מעצמך.

אתה באמת חושב שאתה פיקח, – אמר נעמן, ועיניו היו שקופות וקרות מתמיד. אילו התנהלה השיחה הזו לא בבית הוריו ולא בנוכחות אחותו, כך חשה אז חוה, היתה מתרחשת ברגע זה התפוצצות. אבל כאן הכו רק הלשונות, ולא הועילו גם נסיונותיה להסות את משה.

אתה שוכח, שנעמן שירת בפלמ"ח חמש שנים, וזיקותיו, עם כל הכבוד, היום גם עמוקות הרבה יותר משלך…

אנחנו מדברים לא על פירמה שהתפרקה, אלא על איזה הלוך־רוח שהתפרק. אני מכיר אנשים, שלא היו כלל בחטיבה, אולי לא שמעו כלל את שמה ובכל־זאת, לא ייאמן, נכונים היו, בכל שעה, לתת את כל־כולם וכך לצאת ברכוש גדול מהזכות המפוקפקת לאכול בחברת קצינים בלבד.

ואתה לך נהל מדינה! – הִתווה ברוך תנועת־ייאוש בידו הג’ינג’ית, שאורות־השבת פיזזו על פלומתה הלבקנית, – אני פשוט לא יודע לאן נגיע בארץ הזאת: מצד אחד יש לך מין סטודנטים כאלה, שחושבים שהם הכי־חכמים בעולם וכל מה שהוא לא בדעתם פשוט יסרבו לעשות ומצד שני ממלאים לך את המדינה במארוקנים מסריחים…

איך אתה מעז לדבר על יוצאי צפון־אפריקה, – התרתח האב, ודווקא כלפי ברוך – על אנשים שאתה בוודאי מפקדם!

כל הכבוד לרגש הציוני שלך, – התייצב נעמן, בסגנונו שלו, לדברי חברו – אבל אני לא יודע, אבא, מה היית אתה אומר אילו נתנו לך גדוד של ברנשים כאלה.

ובכל־זאת, – לִחשש משה – אינני יודע סרחונו של מי גדול יותר.

אתה, משה, – הֵסב עכשיו האב את רוגזו ואת מבוכתו כלפי מי שפתח בוויכוח המיותר הזה – איזו זכות יש לך – להטיל דופי בנעמן, במעשיו ובמניעיו?! נעמן, ברוך, אחרים, מנסים לפחות לעשות משהו, עובדים כחמורים, מחרפים את נפשם, אולי עושים גם טעויות איומות, טעויות היסטוריות, אבל אתה, בעניין זה אמר לך נעמן דברים כדרבנות: כך, כתוכּי אתה חוזר על דברי אלה הרוצים שהבית הזה ייהרס כולו כדי שתוּכח צדקתם, כאילו זה העיקר, לא איך הופכים את סוכתנו הנופלת לבניין לדורות.

בניין? לצערי, אני רואה רבים מדי הבונים את עצמם. זה, אולי, כן.

רבה השׂנאה בדבריך, משה. מחריד אותי החשד, שמבקש אתה לראותם נכשלים בבוא יום־המבחן…

אני נשבע לכם, שאני רוצה בהיפך הגמור. הלוא מה ששוברים הם עכשיו, שובר אותי, נשבר בי. אלא שבכל ישותי אני חש: לכישלון כזה מוליכה דרכם.

דרכם?! אולי נדבר אחת ולתמיד גלויות, משה! – בחריקה דחק האב את כיסאו לאחור וקם ממקומו. לא פעמים רבות ראתה אותו אחוז כעס. כה שקול ומתון וחרד לכבודו של הזולת היה תמיד. ואילו עכשיו נעשו גם עיניו שלו קרות ומנוכרות כעיניו של נעמן. – היזכר נא, איך זכית בשחרור מוקדם מהצבא?. בדרכי־מרמה! כן, משה, כן! את המחלקה שלך הפקרת בלי מפקד, על המג“ד שלך הערמת, תיקנת – שלא לומר, זייפת – מסמכים, באלף תחבולות הִשׂגת באכ”א/פרט את שחרורך מצה"ל – ועוד באת והתפארת בחריפותך! וכלום לא היה לך אז במה להתפאר, משה? וכלום הִקנה לך שחרור מעין זה – ואפילו בשעת כעסי אני נמנע משימוש בהגדרה חריפה, ומדויקת יותר, של המעשה – איזשהו יתרון מוסרי על נעמן, שנקרא לשאת בעול והוא אכן נושא בו?

ומדוע לא? – רואה היא את משה בליל־שבת ההוא בביתם, משחק במזלג שבידו, מגלגלו מבין הזרת והקמיצה לבין הקמיצה והאמה, האמה והאצבע, האצבע והאגודל ובחזרה. באיזו התרסה שלֵווה הביטו עיניו בעיני האב, והוא – כאילו בפניו ירק.

ובאמת, מדוע לא?! הרי על אי גדול ובוטח אנחנו יושבים, ובצבאנו משרתים מיליוני חיילים! עצומים וחזקים אנחנו, איננו מוקפים אויבים ושום סכנה אינה מאיימת על עצם־קיומנו! ובאמת, מדוע לא יקום מי שהיה לוחם מתנדב ומפקד מצטיין ויתנער מכל נורמה צבאית ואזרחית אלמנטארית?! וכל זה למה? אם הצבא אינו פועל בהתאם לאיזשהם הבלים אנארכיסטיים, שאתה דוגל בהם, אז “פַּאשוֹל” – אתה הולך! אני לא רוצה לומר פה שום דבר על הקשקוש הזה על “אנשי פאנפילוב”, שחבריך הפכו אותו פתאום למודל. אני עוד הספקתי לטעום את טעם “הגווארדיות האדומות” של טרוצקי. על דברים קטנים פי אלף, האמן לי, משה, היו יורים שם. וגם פה אצלנו, אילו היה הצבא בידי חבריך, היו ההירארכיות נוקשות יותר, היתה דיסציפלינה של ברזל, אלא שאז היתה זו לא דרכם, כמו שאתה אומר, אלא דרכנו!…

לא, בפירוש לא משום כך. ואני יודע היטב איך היתה האווירה לפני שהתחילו לשחק בצבא. היום, במצב שהשתרר, הרגשתי עצמי מיותר, לא דרוש, מפריע. אז שחררתי את הצבא מנוכחותי.

אם האמנת בנכונות דעותיך, היה עליך להישאר ולהיאבק עליהן! דרכך היתה דרכם של רפי־האופי, משה, של הברחנים.

אומרים עלי, אני יודע היטב, שאני תמים. – ועדיין הקפיד משה לדבר במתינות ובלי להרים את קולו. אני לא מכחיש. אבל לא עד־כדי־כך! להיאבק על דעות אפשר כשלמאבק כזה יש סיכוי. האנשים החדשים, המאיישים את הצבא המתארגן, אינם קונים נימוקים כמו אלה שאני נושא בצקלוני. אין לי מושג מדוע הוחלט לארגן את צה“ל במתכונת הצבאית המקובלת. דווקא אני מניח שהיו למארגנים כוונות טובות. לא כן כמה מאלה, שמוּנוּ על ביצועו של הארגון הזה. אספר לכם מעשה שקרה לי בקורס שהשתתפתי בו אחרי ההפוגה השנייה. זה לא בדיוק סיפור לשולחן־השבת, ואני מבקש מראש את סליחתכם. בין־השאר היו לנו שיעורים בתטל”ג, הצגת בעיה על שולחן־חול ופתרונה. את השיעור ניהל אחד המדריכים, נדמה לי שהיה רב־סרן, והבעיה היתה העברת שיירת־רכב דרך נחל רדוד. בכל קבוצה כזאת, גם בינינו, יש תמיד מארשאלים־לעתיד עם פתרונות צבאיים מסובכים: להקים גשר בֵּיילי; להשתמש בבהמות־משא; למלא את הנחל פגרי־רכב ולעבור מעליהם. ביקר אצלנו באותו יום אחד המייג’ורים של הצבא הבריטי, מראשי הצבא החדש. כל פתרון דחה בתנועת־ביטול והעוויית־בוז. אחר שנואשנו כולנו, שאל: מה יש לכל חייל הגון תמיד בכיס? נו, מפקדים עברים צעירים, מה יש להם בכיס – תנ"ך, מכתב של חברה, תחבושת אישית… לא, אומר הגנראל, כל חייל הגון יש לו בכיס כמה קאנדונים…

הכול נדהמו, אבל חוה, אפילו היום רואה היא את הזעזוע בפניה של אמה:

נו, הלוא באמת יש גבול למה שקורה פה הערב!

זה לא אני, גברת האקר, זה הגנראל, כך בדיוק אמר: "אתם יודעים מה זה exhaust? באנגלית טובה אמר מלה זו, והוסיף: “תופסים את האקזוסט ביד, מכופפים אותו כלפי מעלה, מלבישים עליו את הקאנדון, זה לפחות אתם יודעים, ועוברים…”

דווקא רעיון גדול! – לא הצליח ברוך להחניק את צחוקו. – זה מפקד עם תושייה!

אין מביאים ראיה מגַסֵי־הלשון! – זעף האב. – אתה הופך ויכוח נוקב לקאריקטורה!

לא גסות־הלשון היתה שם העיקר. כולנו יודעים מלים וסיפורים גסים הרבה יותר. אני מהרהר במעמד, במופת הקלגסי. אגב, אם תטענו שאני עושה מזבוב פיל, אסכים אתכם. באותו קורס ביצענו תרגיל של התבססות במשלט שכבשנו והערכות לקראת התקפות־נגד. ושוב התהלך בינינו כמשקיף, איזשהו מפקד בכיר. לי נדמה היה, שחלק מסוים של התרגיל מתנהל באופן שגוי, וחשבתי שזכותי, אולי חובתי, להעיר על כך –

אנחנו קוראים אותך חמש־חמש, משה, – שיסע ברוך את דבריו ועיניו האדומות לא הסתירו עוד את הסלידה ואת הזעם, – נכבש משלט, האויב עלול לתקוף חזרה, צריך להתחפר במהירות מאקסימאלית בהגנה, והוא ינהל לנו סימפוזיונים. כמו באוניברסיטה, או בפנימייה לבנות.

יותר משניהם – בית־החינוך הגדול והחשוב ביותר שיש לנו היום פה. תן לי רק לגמור. מה אומר לי המפקד הבכיר, ועכשיו הוכחת לי, שכך היית אומר גם אתה: “לְךָ בתרגיל הזה יש תפקיד אחד, למלא פקודות. אם הפקודה היא לחפור – חפור! שעה, ארבע, שמונה – עמוד וחפור. וזה לא עסקך אם מה שאתה חופר הוא עמדה, קבר, או באר. חפור וסתום את הפה.”

אני מסכים אתו במאה אחוז! – נכנס מחדש גם נעמן לוויכוח. – אם לא נשליט על חברת־המהגרים הזאת משמעת ברזל, ייהפכו כל גדודי הצבא לבתי־מדרש, ובמקום להילחם במטרה לנצח, יתפלפלו ויישחטו.

דווקא בזה אני לא כל־כך בטוח, – הקפיד האב לנקוט עמדה משלו, אבל גם לא שכח למתוח מחדש את הקו בינו לבין משה – על כל פנים, ובלי קשר לשאלה אם מה שאמרת עכשיו נכון או לא נכון: הדרך לתיקון אינה עריקה מצה"ל!

אני שוחררתי באופן החוקי ביותר! והרי על כך אתם מדברים כל הימים, לא על מה שמעל לחובה, כי אם על החוק, על הציות העיוור, על משטר ונוהל, ובכך – מהבחינה החוקית אין בי רבב. אבל אם מה שנתבע היום הוא מה שראיתי על קיר מועדון החיילים במחנה הבריטי – Their’s is not to reason why. Their’s is but to do and die – אז בי, בצבא כזה, אין שימוש, גם לא לי בו.

אבל על מה, ריבונו של עולם, מתנהל כל הוויכוח המטומטם הזה? – לא יכלה עוד להתאפק. הדיבורים נמשכים והולכים, רק מעמיקים את הרוגז, רק מרחיבים תהומות. – אפשר לחשוב שמדובר פה על איזה נאפוליון, שאבד לצבא! לרגע לא חשב משה לחתום קבע, והצבא אף פעם לא היה מעוניין בו. רק כדי לא לאבד סימסטר, משך בכמה חוטים והקדים את שחרורו בשלושה־ארבעה שבועות. זה כל הסיפור. על זה לא כדאי לקלקל את השבת, מה גם שנעמן וחברו ביקשו בסך הכול לקפוץ לשעה קלה –

את נחמדה מאוד, חוה’לה – אמר אביה – ואני מודה לך על הטון המרגיע, אבל התרגיל הקטן הזה, ודווקא מצד גיבור אמיתי כמשה, אינו מבשר טובה למדינתנו הצעירה. אנשים מיהרו לפרוק עול, להסיר מעל עצמם את אחריותם האישית. מרצון ושלא מרצון, מדעת ושלא מדעת, הם נעשים לאויביו של המפעל הציוני.

מר האקר! – רתח משה. – לאדם במעמדך, בגילך, לא נאה לחזור על כזבי העיתונים. אלה שאתה קורא להם אויבים הם חברי־נעוריך. יש ביניכם ויכוח, אבל גם הם וגם אתה שייכים לדור יפה…

לא ידידי! קוֹשט דברי אמת! אינני מתכוון אליך אישית, משה, אתה בחור יקר, למרות מה שאתה טועה בטי“ת ותועה בתי”ו, כי אם אל מורי־הדרך – הם דגים ביודעין במים עכורים. אתה קצת כמו ילד שנשבר לו איזה צעצוע יפה ומרוב צער הוא מתחיל לשבור כל מה שנותר לו. אני יודע שלא לכך אתה מתכוון, אבל אתה שולל את כל מעשינו כאן.

אני?! הן בן שלוש־עשרה הושבעתי להגנה, נעשיתי קַשר ונשלחתי להדביק את כרוזי כוח־המגן העברי. בן חמש־עשרה כבר הושבעתי כשוטר מוסף, ניתנה לי קאראבּינָה איטלקית ועם חברי למחלקת החי"ש נשלחתי לעצור את הצנחנים הגרמנים, שאך זה כבשו את כרתים וחיכינו בכל יום שיצנחו גם אצלנו. לפני שמלאו לי שמונה־עשרה הלכתי לצבא הבריטי. בקושי גמרתי מלחמה אחת והתנדבתי כאחד הראשונים למלחמה על ירושלים. כל שעה יפה ואיומה בחיי קשורה להגנה ולמלחמה על חיינו כאן. הן חברַי – ואני מרבה לחשוב על אלה שלא זכו אפילו לשמוע שקמה מדינת היהודים – הם – ולכבוד ייחשב לי הדבר אם בהם תכלול גם אותי – הם מסכנים את המפעל הציוני? אני מסכן פה משהו?

נעמן היושב כאן אתנו, נתן לא פחות ממך, ואינו חש ואינו נוהג כמוך.

יניח נעמן ידו על לוח־לבו ויגלה הוא לי מה רתח בו שם במסתרים. – ואחרי שתיקה כבדה, המשיך משה: ־ ואם הוא שותק, אומר זאת אני. נעמן לא היה מן המפקדים המתפרצים, המצטיינים, ושעה שעל כתפי חבריו הוטלה אחריות כבדה יותר ויותר, דרך הוא במקום. סופּר לי, שבאיזו פגישת מפקדים, אמר בפה מלא, שמקפחים אותו מפני שהוא מפא"יניק. הסיפור הזה, נעמן, נכון?

מעודה לא ראתה את אחיה הגדול מוכה־אלם כבאותו רגע. לרגע נדמה היה, שריב־השפתיים ייהפך לתגרת־ידיים. כלי־האוכל השבתיים נראו מבויישים ומיותרים. מעולם לא הושבתה בביתם סעודה בגסות כזאת. חוה ידעה, שעל כך לא תמחל אמה למשה. במפורש לא תאמר לו דבר. שליטתה על עצמה חשובה בעיניה, אבל היא לא תשכח ולא תסלח. כך גם אביה, חרף מלות החיבה וההערכה שהקפיד לשזר בדבריו אל משה. את מבטן הזגוגי של עיניו הכפוריות קראה היטב: איך העז הבחור ההמוני הזה, לבוא בשבת לבית האקר ולעינינו לבזות את ראש־גאוותי, את נעמן?! עודנה רואה אותו כמו אז, ידיו לופתות את מסעד הכיסא, מכריח עצמו לשתוק, מניח למשה לסיים את דבריו האיומים:

גם כינוי דבק בך, “הַמַּסְכִּין”. חייך בגדוד נעשו לבלתי־נסבלים. אבל לא איש כמוך יוותר. להיפך, הדחף לעלות בדרגה ולהוכיח שאתה טוב מכל אלה שביזו אותך, היה למניע שכיוון את כל צעדיך. כשהסתיים הקורס ששימשת בו מדריך מחלקתי, לא שבת לגדוד, חיפשת מקפצה טובה למעלה. אלה מניעיך נעמן – הצורך הצונן והנבון: בצבא הזה יש ביקוש לקצינים כמוך, שיש להם גם רקורד קרבי וגם רקורד משפחתי, ואילו לשוב היום, אחרי הפסקה של שנים, לקורס שני בטכניון, אה…

הדרך הבזויה, רצח־האישיות! – מתווי־פניו החטובים נמחתה כליל הרכות הנשית. – הסכסכנים השפלים האלה. ברגע שאינך מתיישר אתם, אינך מתרפס, אינך מכשכש בזנב, ישמיצו אותך, ישפילו אותך, יפיצו עליך שקרים וכזבים. לא קשה לנחש מי לחש את המעשיות האלה באוזניך. ידידי, תגיד להם, שאם הם חושבים שבלעדיהם ייהרס הצבא, ואז יתחננו לפניהם לבוא ולהציל, הם חיים בעולם מדומה. אנחנו נבנה צבא אמיתי, לאומי, מנצח. ברוך, ואני, ומאות בחורים פשוטים ומסורים מהסוג הזה, שמתוך שנאה וטיפשות אתה מכתים אותם כקארייריסטים. אנחנו נקים צבא כפי שאנחנו מאמינים שעליו להיות במדינה ריבונית, מודרנית, במחצית השנייה של המאה העשרים. יום אחד יתפכחו החברים שלך ויתחננו לחזור לעמדות שלדעתם הועידה ההשגחה העליונה רק להם, ואז יגלו שכל העמדות תפוסות. אין לאן לחזור. יהיה הרבה יותר מדי מאוחר ־־־

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

צביקה עלה במדרגות אחריה, וכמו פעם ראשונה שמעה את הקצב השבור של צעדיו האטיים, האחד קל, מרחף, האחר כבד, כהלמות־פטיש. כשנכנסו, צנחה לתוך כורסה, עייפה אפילו מכדי להתפשט.

“אני פשוט מת לישון,” אמר צביקה והחל מתקלף, “עוד לילה אחד כזה ואני מתמוטט.”

“גם אני,” פיהקה חוה בפה פעור וברגל אחת חלצה את נעלה מהרגל האחרת. אצבעותיה היו קשויות, בוערות. “העיר הזאת מוצצת את הלשד.”

“מתי קמים מחר?” שאל צביקה אחרי שנכנסו לחדר־השינה.

“אני ישנה עד הצהריים. פשוט, הרגליים שלי נגמרו ואתה, מסכן, בטח עייף נורא.”

“נורא לא,” העמיד צביקה פני גבר ללא חת. אבל זו לא היתה האמת. בחמש שנים אינו עושה קילומטראז' שעשה פה בעשרת הימים האחרונים.

“מי שבאמת מסכן הוא הבחור הזה, משה.”

“עשה לי טובה ואל תזכיר יותר את שמו. את המסכנות הזאת הזמין על עצמו, ממש נהנה מההרגשה שהוא קורבנה של התקופה.”

"לפעמים נדמה לי, שהאשם העיקרי הוא אני. הלוא את רעיון העלייה לירושלים הכנסתי לו לראש אני. תמיד חשבתי שהוא מוכשר הרבה יותר ממני, והיו לי רגשי־אשמה כלפיו. וכאן, הייתי משוכנע, יגיעו כל כשרונותיו לפריחה מדהימה. היום אני יודע שצריך היה להישאר במלטשת היהלומים. לאדם בלי חוש־הומור אסור לפתוח ספר, ואילו משה קרס תחת התייחסותו הרצינית לחיים – "

"כל זה לא מסביר את התנהגותו המעליבה, אכולת־המרירות. היה לי נורא קשה הערב, צביקה – "

"לכל אחד משלושתנו היה קשה באופן שונה. גם אני ניסיתי להסביר לעצמי את התנהגותו: או שהוא קרוב להרס פנימי מוחלט, ואת חייו יסיים על איזה מסמר, או שהוא משחק משחק נפתל ומסובך אתנו, ועם עצמו, וגם כשהוא מבזה ושורף הכול בהבל־פיו, בוכה לבו. אני מכיר את משה מגיל עשר, אחת־עשרה, הוא מסכן באמת – "

לראשונה מאז בא אל חוה וביקש את ידה, דיבר איתה על משה בלי כל מעצורים. ותוך כדי דיבור גילה עד כמה הוא משוחרר. בחדר־השינה היתה מיטה כפולה. חוה שכבה ראשונה, במיטה שישנה בה כל לילותיהם בדירה זו, תוך שמָתחה גופה מתחת למצעים, אמרה, מאזינה לקולה כאילו דיבר אדם זר:

“אני רק שואלת את עצמי: מה יש? האם הוא הרָגיש היחיד של הזמן? הסופר היחיד? הנה ירדני – גם הוא עבר בדיוק את כל אותם הגלגולים שעבר משה, מחזיק באותן השקפות, ובכל־זאת הוא כותב, הוא מפרסם, הוא חי. תיקח את יהודה. כולם צחקו לו, והוא כתב שירים, כתב פזמונים, עוד, ועוד, ועוד, ועכשיו הלחינו רבים משיריו והם מושרים בכל הארץ. היתה לו בתיאטרון הצלחה גדולה אחת, ועכשיו הוא עומד להעלות מחזה שני. כך כולם – אחד אחד. רק משה קיבל על עצמו את תפקיד הדור האבוד…”

כל הלילות האחרונים היה צביקה נכנס למיטה השנייה. עכשיו בא ושכב ליד חוה, חש את רגליה החמות נוגעות ברגליו, גם ברגל הארורה שהיא גורלו. אותה הרפיה פנימית, שחש לראשונה עם חוה, דחפה אותו להציג לה שוב אותה שאלה שהיה מציג לה שוב ושוב, והפעם בציפייה לתשובה שתערב לאוזנו:

“אני מוכן, במלוא הרצינות ובלי כל טרוניה, לקיים מה שאמרתי לך הערב. אם אַת אוהבת את משה ורוצה בו, אני קם ומסתלק לי בשקט ובהכרה פנימית מלאה, שהסוף הזה היה בלתי־נמנע, ואני הייתי לא יותר משומר הפיקדון. רק אמרי לי, בכל גילוי־הלב: אַת אוהבת אותי?”

“כבר אמרתי לך אלף פעמים: אל תהיה טיפש!” היא התהפכה על צדה, חציה עליו, ונשקה לו בקצה אפו ועל מצחו. “לעולם לא תשתחרר מהחרדה הזאת? איך אני משכנעת אותך, שכל זה מת, מת ונקבר. ודאי שאהבתי את משה, ומי כמוך יודע. אבל גם אז, בשלבים די מוקדמים, אמר לי לבי, שאהבה זו לא תאריך ימים. במידה ידועה, אני צריכה להודות למשה, גם על שברח בצורה מכוערת כזאת וגם על התנהגותו הלילה. לא רק האפשרות שנשוב להיות יחד היא בעיני עכשיו סיוט – אני פשוט לא רוצה לראות אותו יותר. אתה החזרת לי את ביטחוני העצמי כאשה, את כבודי כאדם. הלוואי ויכולנו להיות כבר מחר, צביקה, רק שנינו לבדנו, לגמרי לבדנו, רחוק ככל האפשר.”

ועדיין השתוקק לשמוע עוד ועוד, להיווכח שוב ושוב שבאמת רק בו בחרה, רק אותו היא רוצה. את זרועותיו כרך סביב גופה ומשכה אליו בעוז כפי שהיה עושה בוודאי משה. אם יש תקווה לאהבתו – לא בו היא תלויה, למרבה הכאב. והוא מפוכח מכדי להאמין שאולי בדברים היפים שאמרה לו עכשיו חוה תקוות אהבתו, אם כי טוב וגם נעים היה לשמוע אותם, והיא גם מאמינה בהם בוודאי. במשה תלויים חייו המשותפים עם חוה, ותקוותו האחת היא – בסתר לבו – שמשה נשאר בפאריס.

 

פרק שלושה־עשר

מר האקר הקפיד לדייק למסיבות רשמיות. ראשו לא הסתחרר מתפקידו, נוהג היה לומר ולתבל בפסוק, לא שררה ניתנה לי אלא עבודה ניתנה לי. כל הפגנות־המעמד האַרטיסטיות החביבות על כמה פקידים גבוהים המוכרים לכולנו, היה אומר, ממלאות את הנפש סלידה. כל הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח הימנו, היה אומר ומניח לשומעיו לסיים את הכתוב בפרקי אבות. קבלת־הפנים נקבעה לשעה חמש, ושעה ארוכה עמד על גבה של אשתו וזירזה לסיים את הקוסמטיקה, להחליט איזו שמלה תלבש ואיזה כובע תחבוש. כשנכנסו אל האולם הגדול במעון הנציגות באָוְוני דֶה־וַאגרַאם, לא נראו בו אלא איזשהם סטודנטים, איזשהם ישראלים רשמיים שהזדמנו לפאריס בענייניהם ובדומה למר ומרת האקר תצמח תועלת כלשהי לעניינם. אך זה הפקידו מעיליהם במלתחה וכבר קידמה איזו אשה צעירה את פניהם בחיוך רחב.

“מזכירתו של בעל־השמחה,” הספיק האקר ללחוש באוזני אשתו, “נערה נבונה וחביבה מאוד, ובעיקר בעלת סגולה נדירה בין צברינו החמודים והעוקצניים – טאקט.”

“שלום לך, מר האקר,” ובהיסוס קל הוסיפה: "שלום לך, גברתי – "

" גברת האקר – " חייך מר האקר.

“נעים מאוד. אני שמחה להכיר סוף־סוף גם אותך, גברת האקר.” פנים לבנות מאוד היו לה, עור ענוג, שמחיוורונו קרנה איזו שקיפות, עיניים פעורות וּמשום־מה נוגות, שפתיים מלאות, שליפסטיק דובדבני־אפל משוח עליהן בנדיבות, וחוט של ביישנות מוצנע אפילו בחיוכה הרחב מדי.

“אנא, היכנסו פנימה.”

“שלום ילדתי. וידידנו הנספח, למה בוששו פעמי מרכבותיו?”

“לצערו הוכרח להתעכב לרגל עניין חשוב ביותר, והוא ביקשני להתנצל בשמו. הוא יגיע בתוך עשר דקות. ואתם – בכלל לא ישראלים: מגיעים בזמן!”

“חוק בל יעבור הוא אצל אדון האקר, כל מסיבה פותחים אנו,” אמרה מרת האקר, שאילו בקולה שמע, נכנסים היו אחרונים – ולקול תרועתן של חצוצרות־כסף. איזו צורה יש להם עכשיו – מחכים לאדון הנספח שיואיל להתפנות מעיסוקיו האחרים! העיכוב הבלתי־צפוי, המזכירה המתנצלת ואגב כך מסבירה כמה דחוק סדר־יומו של הממונה עליה, כל זה מתוכנן מראש להאדרת תפקידו ואישיותו. כעסה לא מנע ממנה לבחון את לבושה של הנערה ולהתפעל מטעמה הטוב: שמלתה השחורה ממזגת הפכים – חגיגית במידה ההולמת את רשמיות האירוע ומקיימת את האיפוק המבדיל בין שעת־הקוקטייל לבין סעודות־ערב ממלכתיות. מוצלחת במיוחד חגורתה הרחבה, ומסייעת לרושם זה גם גזרת הצווארון הזקוף, הגברי למחצה והמחשוף הצר והעמוק, הפותח צוהר לחזה גברי לגמרי.

“שמלה יפהפייה!” החמיאה לה מרת האקר.

“תודה רבה, אבל באמת זה משהו מאוד פשוט,” הצטנעה הנערה. “ובזיל הזול, אוֹקַאזְיוֹן, כמו שאומרים כאן.”

“השחור שכבש הקיץ את האופנה, שמתי לב, אלגאנטי להפליא!”

“אם לא בפאריס – היכן?! אגב, איך היא בעיניכם?”

“הו, מה יש פה לדבר,” נאנחה מרת האקר, "פאריס תישאר תמיד פאריס!… הבושם הזה שלך, איזה ריח מיוחד!… לבתי רציתי לקנות משהו שבכל פעם שתתבשם תיזכר בפאריס – "

“אני יכולה להציע לך בשׂמים מעולים במחירים מתקבלים על הדעת, אבל בושם, אפילו יותר מבגד, אומרים, צריכה אשה למדוד על גופה.”

“ואיך יודעים שהוא מונח יפה?” צחק מר האקר, מבודח מן ההשוואה המשונה, עיניו נוסעות אגב כך סביב־סביב באולם הגדול, שניכרת בו תנועה מתונה של יוצאים ונכנסים, מחפשות פנים מוכרות.

“זה תלוי בכמה מרכיבים,” נענתה המזכירה לאתגר: “מאוד, למשל, בגִזרתה של האשה, בקומתה, במידותיה. אשה אַמַאזוֹנית לא תשתמש לעולם בבושם היאה לרָזוֹנֶת. בשׂמים הנלבשים היטב על בהירות־עור, שונים מאלה התואמים בטבעיות את כהות־העור, הדרומיות, כמונו הארצישראליות למשל, שלא לדבר על גורם הגיל של האשה, או הנערה…”

“הפלא ופלא,” תמה מר האקר על עצמו שבכל נסיעותיו קנה שוב ושוב אך ורק את הבקבוקונים הכחולים, שטבוע עליהם מגדל אייפל, “סוּאַר דֶה־פַּרִי”. “מאז פגישתנו הקודמת, חביבתי, היית לפאריסאית מושלמת. ואינך מתגעגעת לתל־אביב הקטנטונת שלנו, בין ים ובין מדבר?”

"אינך מתאר לעצמך, מר האקר, עד כמה. אבל ייתכן ואסע לחודש אחד, עוד הקיץ – " ממקום־עמידתה ראתה שלאגף־הנספחות נכנסה חבורת גברים במגבעות הומבורג כהות ובמעילים ארוכים. “אני מבקשת את סליחתכם, אבל החובה קוראת לי. הנספח צריך להגיע בכל רגע. ובינתיים, אני בטוחה, תמצאו כאן ידידים לא־מעטים.”

“תנוח דעתך, חביבתי,” נגע מר האקר, דרך קרבה, במרפקה. כמנהגו הקפיד מאוד, שלא להבליט את רום־מעמדו, אדרבה, לנהוג במזכירתו של הנספח בחביבות מודגשת, כאילו היו שווים. היתה לו על כך מחלוקת תמידית גם עם מרת האקר, אבל הוא לשיטתו: נפשו סולדת מן המקפידים על דיסטאנס בינם לנמוכים מהם בדירוג הממשלתי. אדרבה, יראו הכול שבעיני האקר כל אדם נברא בצלם, ואפילו עומד הוא על שתיים, או שמונה דרגות מתחתיו, בדירוג האחיד. והנה מכר אמיתי, האיש שחיפש בעצם מרגע בואו לכאן:

“מר סמדר שלנו! האללו, מר סמדר!”

סמדר זה, לכל מקום שתגיע – הוא כבר שם. שלשום קנה בשר בארגנטינה, אתמול הזמין עצים בשוודיה, והיום – כמובן – הוא מחכה לך בפאריס. הה, אולי יוכל להשיא למדינה עצה טובה בעניין אותה אוניית־נפט, שהוא כבר שמע על המשא־ומתן שאנו מנהלים כאן על קנייתה.

"שד משחת אתה, מר סמדר! סוף־סוף אדם, שתמיד קונה אני מפיו איזשהו דבר־חוכמה. מדוע איננו רואים כאן את מרת סמדר? אינה בקו הבריאות, או מעדיפה את “גַאלֶרִי לַאפַאיֵיט'?… והנה, גם להב כאן… מה בעניין צהריים מחר, מר סמדר, סעודת גברים, רק אתה ואני?… געמאכט א געשעפט!”

עכשיו הוחש הזרם, ועוד ועוד נכנסים וממלאים את האולם הלא־גדול, הכול פניהם זוהרות כזוהר הרקיע, הכול לוחצים ידיים בחום ובשמחה גדולה. באירועים כאלה חשה עצמה מרת האקר כדג במים. את הישראלים שבין המוזמנים – כלומר, את רובם – היא מכירה כמעט עד אחד ויודעת איך לפנות לאיש ואיש בלשונו. בכישרון יקר זה (“שנולדתי אתו, זה נכון, אבל גם למדתי ברצינות את הפסיכולוגיה של כל אדם שלהאקר היה חשוב הקשר אתו”), סוד התחבבותה על מי שבידידותם היא רוצה. כל אדם בקבלת־פנים זו, שהוא חשוב באמת – מתרכז בפינתם.

ורק הנספח אינו מגיע. כמה אנשים החלו מלחששים ביניהם על משמעותו המעליבה של האיחור. גם האקר מציץ בשעונו, עינו סוקרת שוב את האנשים הגודשים את האולם, בני־המזל יושבים על הכורסאות הבודדות הצמודות לקירות, השאר עומדים על רגליהם, צעירים וקשישים, גברים ונשים, כוסות בידיהם והם טועמים מן החטיפים ששתי המלצריות הסובבות בחדר מציעות. עיניו מחפשות לא את הנספח. הוא מקרב פיו אל אוזנה של אשתו ולוחש בדאגה:

“אני לא רואה את חוה’לה ואת צביקה.”

“צביקה השתדל בוודאי לדייק, אבל חוה – מישהו סיפר לה על שוק הפשפשים בקצה הכרך, והיא כבר הודיעה שעל זה היא לא מוותרת.”

“שופעת מרץ, הילדה. אני יכול רק לקנא בה.” אותו רגע קרב סמדר שוב למעגלם, והאקר שילב זרוע בזרועו של ידידו ומשכו לפינה מרוחקת. למה לחכות עד מחר? אולי יציל מפיו כבר עכשיו איזו אינפורמציה מועילה על אוניות־נפט המוצעות למכירה. מרת האקר גילתה גם היא ידידה ותיקה ופרשה לפינה אחרת.

ממש עם צביקה וחוה הגיע סוף־סוף גם הנספח המסחרי, והמזכירה היסתה את הקהל ובישרה בצהלה על בוא המארח בשעה טובה. הכול, גם אלה שעד עכשיו היו בחדר הקטן, זה שבין הכניסה לאגף־הנספחות לאולם המרכזי, נדחקו לתוכו. צביקה וחוה דחקו עצמם בכיוון הפוך, לאחד הקירות, מחוץ לעיגול הצפוף שהקיף את הנספח. פתאום חש צביקה נגיעה בכתפו – איש־הוואלוטה שפגשו בלילה בבית־הקפה עמד ממש לידם, חליפה שחורה, הדורה, ציפורן אדום בדש־המקטורן, חיוך חביב, שבָּתִי, נסוך על פניו.

“והנה אנחנו כולנו כאן,” אמר בהיגויו הרוסי המתנגן, החם.

“אמת, כולנו כאן,” לא יכול היה צביקה להחניק את סלידתו.

“הבחור השחרחר וּזעום־העפעפיים ונערתו האנגלייה, היכן הם?” שאל איש־הוואלוטה כאינו מבחין בהתאטמות פניו של צביקה. וכשלא נענה, הוסיף: “בחור נבון מאוד. ונחמד. מצא חן בעיני.” וכששוב לא באה תגובה, אמר: “הוא הבטיח לי שיבוא.”

“דברים חשובים הרבה יותר הבטיח ולא קיים,” שמע עצמו צביקה פולט מתוך איזה כעס סתום לעבר הכתובת הלא־נכונה.

“רבותי”, חזרה וקראה המזכירה לשקט, ועכשיו השתתקו סוף־סוף הכול והמתינו לדברי מארחם. איש קטן־קומה ומוצק היה וכרוב הנאספים בחליפה שחורה, אלא שלהבדיל מרובם, היתה איזו כהות בכל־כולו, ולא רק במסגרות העבות של משקפיו ובשערו הצמרי, אפילו לקרחתו היה ברק אפלולי. הוא הגביה את גביע השאמפאניה ואמר:

“רבותי, מלים אחדות בעברית והשאר בצרפתית, כדי שאורחינו המקומיים לא ירגישו עצמם מקופחים,” וכך גם עשה, עובר בזריזות מלשון ללשון, בעברית ניכר היטב חינוכו הצרפתי באלכסנדריה של מצרים ובצרפתית טביעתו המובהקת של הלוואנט. כיוון שעילת קבלת־הפנים היתה תחרות בין קבוצת הכדורגל “נפתלי” לבין אחת הקבוצות הנודעות בצרפת, סבבו כל רמיזותיו על ספורט. כך הסביר גם את איחורו: “אני מתנצל ושב ומתנצל, ומבקש להבטיחכם, שהעניין שלשמו נקראתי בשעה בלתי־מקובלת זו ואשר כדי לסדרו על הצד היותר טוב השתהיתי, הוא בעל חשיבות גדולה לארצנו. אחמיא לעצמי ואומר: אילו נמדדה בשעון־עצר המהירות שבה התרתי אותו סבך עדין, הייתי זוכה שנית באות־הספורט…”

נהמות־הסכמה עמומות עברו באולם, מישהו מחא כף ורבים הצטרפו, וניד־ראשם אמר, חוש־הומור נפלא יש לו לנספחנו. “מן הצד האחר, להתמודד עם רגליהם של שחקני ‘נפתלי’ לא הייתי רוצה, ומן המשחק אתמול מותר לי לנחש שגם יריביהם הופתעו מאוד…” הפעם סאן ממש האולם מן התשואות ועיני הכול נפנו לפינה, שרק עכשיו ברור היה, שאותם צעירים שזופים, כולם בחליפות “א.ב.ג.” חדשות וצרות, המצטופפים בה, הם־הם שחקני “נפתלי”, ואילו הקשישים הנמוכים והכרסתנים הם המלווים. מששככה ההתלהבות, המשיך הנספח ואמר: “תשאלו, גבירותי ורבותי, מה לנספח מסחרי ולספורט? ישנה תשובה קצרה ופשוטה: אנחנו מדינה קטנה וענייה, וכולם עושים הכול, ואם ארכיאולוג יכול להיות רמטכ”ל, אין סיבה שנספח מסחרי לא יעסוק בספורט. אבל יש תשובה רצינית יותר. הופעה נאה, נמרצת ושופעת חיוניות של בחורינו שקולה כנגד אלף נאומים ועשרת־אלפים חוברות. במקום לספר מה יש לנו להציע – מראים אנחנו את מוצרינו, מי שמייצר נוער כזה, יכול לייצר הכול, והוא לא יצטרך להתאמץ למצוא שווקים. השווקים ימצאו אותו… רבותי, גם הנאום שלי התארך כל־כך, שהוא מזכה אותי באות־ספורט שלישי. וכבר היה לישראל ידיד אחד, ‘הידיד’, קצין בריטי מהולל, אורד וינגייט, שמאר כי הספורט הלאומי שלנו הוא הנאום… היום אנחנו יודעים, שבנקודה זו טעה. לחייכם, ספורטאינו הנפלאים, לחייך, ישראל היקרה, שכולנו פה גָלינו מתוכה כדי לשרתה. לחיים ולהתראות בקרוב בארץ!"

“נאום נהדר,” התלהבה חוה.

“שפתיים יישק!” לגלג איש־הוואלוטה בעודו מוחא־כפיו בקול גדול כאילו נשכר לכך, קירב ראשו אל חוה ולחש: "צבוע! כל השנים הוא מתגעגע לארץ וכל השנים, בכל תירוץ אפשרי, הוא יושב בחוץ. הוא מקווה להתראות בקרוב בארץ?! אילו ידעתם איזה מאמצים עשה ואיזה קשרים הפעיל עד שהתמנה לנספח מסחרי בפאריס, שחצי־משפחתו חיה בה. לי עצמי אמר בשיחה פרטית – ויכולים אתם להאמין לי – ‘מה יש?! מה רע לשבת פה כמה שנים?! בארץ יש היום מאות אלפי עולים שאין בשבילם עבודה. קצת ניהנה, קצת נחסוך’ – "

“אדוני,” לחש צביקה ברוגז. "אתה לא מרגיש, שאתה לטורח עלינו? זה יותר ממוגזם – לעמוד פה, בבניין הנציגות – "

“לטורח? אני? עליכם?” איש־הוואלוטה תלה בו פנים נעלבות ועם זה הִבהב זיק של משובה בעיניו האבהיות, הטובות: “אתמול נדמה היה לי, שאתם מזדעזעים מכל מעשה שריח של חוסר־יושר וצביעות עולה ממנו, והיום אני לטורח עליך מפני ששמעת על מקרה מעניין כזה?!… הו, נכנס ידידנו יפה־התואר וזעום־העפעפיים!”

סמוך להם בפתח החדר הקדומני הקטן, הזדקר ראשו המקורזל של משה. כמה חוורו פניו הכהים, אמרה בלבה חוה, ששבה ונתפסה לשינוי בולט זה בחזותו. כמו בשתי פגישותיהם הקודמות, לבש אותה חליפה חומה, שזורה בחוט אנכי אדמדם, שקיבל מהצבא הבריטי ביום השחרור. חליפה זו לא נוקתה ולא גוהצה ימים רבים. המכנסים היו כשני צינורות שבמקום הברכיים הזדקרו מתוכם תפיחות גדולות, כך המקטורן המקומט, שצמרו נשחק וסמורטט. אלא שקומתו הגבוהה, גזרתו האתלטית ופניו הנאות, שהאקלים הצפוני והמחסור כמו זיככו אותן ולעיניו האפלות שיווּ מבט מיוסר – חשה חוה, בטוחה שכך הוא בעיני כל רואיו – מעלימות כל זאת. הוא מושך את הלב יותר מכל בעלי החליפות השחורות שמסביב, ואילו שאלו אותה, אפילו יותר מכדורגלני “נפתלי”. לבה של חוה הולם, אבל מוחה משדר לה בתדירות לא־מרפה, כמו אס־או־אס, הסתלק לך ממני, וכבר הרגע, לכל השדים והרוחות…

“ובכל, אמרתי וקיימתי.” מתחת לשפתו העליונה, הדקה, נחשפו שיניים לבנות, קטנות. את ידו הגדולה הושיט לאיש־הוואלוטה, משיב ברכה על ברכה: “וגם ידידנו בעל הבאנקס־כיס כאן. אז איך העניינים מאז עלה על כולנו השחר, חברים?”

“מה אתה זומם לחולל פה הערב, משה?” שאל צביקה בלי לפתוח כמעט את פיו ורק את עיניו קטומות הריסים, מאחרי משקפיו, הגביה אל חבר ילדותו.

“הפעם, אהם, סתם ערב נעים בחברת אחַי הארצישראלים –” עיניו נחו על השולחן הערוך הצמוד אל הקיר מימינו. “גם שאמפאניה, גם כריכים, גם עוגיות – נרביץ פעם טעימה בריאה על חשבון המולדת! והחברה – סעודת־מלכים לעצמה! קמח־סולת! עידית־שבעידית! איזו טַפְטה יפהפייה, שָׁזִיף־מטוּלָל. הנה היא סגולה, הנה כחולה – והנה ארגמנית. והפרצוף – פלאי־פלאים! ראו איך כולה אשה, בכמה הינפי מכחול, בכמה קמצוצי פודרה, לאבד שנים רבות, ויקרות…”

“ומי המאדאם, רבותי?” שאל איש־הוואלוטה ריטורית, שהה להגברת המתח, והמשיך: “רואים את הברנש הגוץ, פרצוף־הסלק הקלוף המחייך אל כל אשה? קוֹפמָן שמו. קבלן. בונה בתים. כלומר, בונים אחרים. לפני שנים נמניתי גם אני עמם, עם פועליו. היינו מקימים צריפים, בתי שני חדרים, מחסני־בלוקים קטנים. אבל היום – הווּווּאַא! – מי ישווה לו ומי ידמה לו. מקצועו האמיתי – נסיעות. רוב הימים הוא בדרך הלוך או בדרך חזור. את הדירות שהוא בונה אינו מוכר אלא בדולרים, שהוא מקבל, באלף דרכים, מעבר לים. תמורתם הוא קונה ברזל, עצים, מכונות, וכיוון שבידיו רשיונות ייבוא יקרים מפז – מרוויח הוא גם מצד זה. קיצורו של דבר, את הגמד השָלוּק הזה שוקלים כמו את האַגָא־חַאן, בזהב. אגב, בשנות המלחמה, נהפך לקבלן ענק ובנה לצבא הבריטי ביצורים וסלל מסלולי־תעופה למפציצים הבריטיים והאמריקניים. היה מעשה ומסלול כזה התפורר מתחת לגלגלי מפציצים בעת המראתם לטיסה מבצעים לבלקנים משום שקופמן חסך שני סנטימטרים של דבש. כך פִּילְבּוֹקְסִים מסוּימים, שכאשר פוצצו אותם אחרי המלחמה היו לאבק משום שחסך ברזל ומלט. רק גניבות אלה לבדן הלבישו את המאדאם ביהלומים ופנינים מכף רגל ועד ראש…”

“באיזה גל אשפה מצאת את כל הרכילויות האלה, לעזאזל?” לא התאפקה גם חוה, שכן דווקא משום שהדברים היו כאילו מחוץ לאפשרי, זִעזעה בה משהו רהיטותם הבוטחת.

“אַת מתמיהה אותי מאוד, מאדאם,” הניח האיש את כף־ימינו הפשוטה על לוח־לבו. כף־ידו הרחבה ואצבעותיו העבות היו של מי שעבד בהן קשה שנים רבות. האגודל היה קטום בפִרקו העליון. “ואלוטה היא מומחיותי, ונגד זה אני טוען – נגד הבוז הזה שאתם בזים למלאכתי, נגד שמות־הגנאי, ספקולאנט, פאראזיט… האומנם?!… האם היום איני מועיל לישראל הרבה יותר מאשר בימים שמסמרתי לקופמן את הצריפים שבנה, שנשאתי דליי־בטון לבנייניו או כיביתי סיד בבורותיו?… בלי המצלצלים והלקוחות שאני מספק לו בצינורות שלי, לא היה בונה בישראל של היום בית אחד! אני לא עוסק ברכילות, אלא צובר אינפורמציה חיונית על הקליינטורה שלי. אני אמנם יהודי חם, מאדאם, ואתם כולכם, ובעיקר זעום־העפעפיים, התחבבתם עלי, אבל מטבעי אני אדם מאוד־מאוד יסודי. כך היה כשערבבתי לקופמן טיח, חול מסונן ונקי, סיד רך כחמאה אוסטרלית, כך כשאני עוסק במה שמניע את גלגלי העולם, בוואלוטה.” ופתאום החל מפזם: “גלגלי העולם חורקים שן במפעל, ברינה מתמתח כל שריר…”

“אתה משחית את זמנך על תפרנים!” שיסע אותו צביקה ספק בחוסר־סבלנות ספק מתוך סקרנות מבודחת. “הלוא כל רגע אתנו מוכיח, שאין לך כל טביעת־עין. השיחה הזאת כולה הפסד.”

“הה, רבותי, החיים הם לא רק חשבון, אלא גם נפש. הנה רואה אני אנשים צעירים, מושכי־לב, העלולים חס ושלום להרוס את כל חייהם מחמת תמימות, ואני מנסה להציל את נפשותיהם. בנעורי הייתי תלמיד־ישיבה, אדוק יותר מן האפיפיור ברומא. בחימה שפוכה נלחם הייתי בחופשיים, בפושעי־עוכרי־ישראל, אש וגופרית הייתי משלח בהמונם. כשהייתי לחלוץ יחפן בארץ ישראל, כותב הייתי בכל שבוע אל אמי הזקנה מכתבים ארוכים, לא מכתבים אלא פואימות! והיא, העלובה, שבקושי ידעה להתפלל מתוך ה’קורבן מנחה', היתה מבקשת צעירים ממשכילי העיירה שיקראו לה את מכתבי, וכך נהפכו למעין איגרת מיסיונרית שבועית לכל העיירה. אילו ידעתם כמה בחורים קמו ועלו בהשפעת מכתבים אלה, שיצאו מן הלב ונכנסו ללב. כזה אני – מיסיונר מטבעי, וגם היום, כשרואה אני צעירים מסוּנוורים שאינם רואים את המציאות כמות שהוא, נמשך אני לפעול להצלתם. זוהי מִיסְיָה קדושה…”

“עכשיו הכול ברור.” חריפות־ניסוחיו של איש־הוואלוטה שבתה את לבו של צביקה. הוא הצביע על משה והתבדח: “הרי לך אדם כשר להמרה, שרק זקוק לאַפּוֹסטוֹל המתאים. אתה, בכוח השכנוע שלך, עשוי לקנות פה נפש לאמונתך האמונה על מטבע זר. עקרונית, הוא כבר אתך.”

היטב הקשיב משה ללהגו השטני, להגיונו המתפרע, ההורס בעקיבותו כל ערך. ומדוע, בעצם, לא? משה השיט את עיניו על פני האולם בחיפוש אחר איזו נקודת־אחיזה, אחר הוכחה אחת לכך, שאיש־הוואלוטה אינו השתקפות לגיטימית של מה שהתהפך בתוך שנים ספורות בעולמנו. חבורות־חבורות מתגודדים המוזמנים לקבלת־הפנים, ורק איש־הוואלוטה הוא היודע כמה מנכבדים אלה נזקקים לשירותיו. אין להם אות על מצחם, ואין שום דרך להבחין בין החסידים למתחסדים, בין התמימים למיתממים. והן ישנם אנשים אחרים, ודאי בארץ אך גם פה, אלא שבמהומת הזמנים החדשים נבלע קולם, כמו היו קבורים מתחת למפולת. את הנכבדים שבפינה השמאלית, המקיפים שוב את הנספח, אינו מכיר. אבל הנה הגיעה חבורה גדולה של צעירים, תלמידים לסוגיהם, שהוזמנו לפגוש את שחקני “נפתלי”. מאז בואו לכאן הסתגר כל־כך בתוך איבותיו, שנמנע מפגישות עם ישראלים. האופנה האקזיסטנציאליסטית השלטת השפיעה מהר מאוד גם עליהם. הוא עצמו בא בחליפתו היחידה מחשש שבלבוש אחר לא יתנו לו להיכנס, אך כל האחרים – מכנסיים צבעוניים, חולצות משובצות, זקנים, שיער שגידלוהו פרַע, אבל אפילו ביניהם בולט זוג אחד: הוא, גבוה, באוברול ג’ינס כחול על חולצה ירקרקה־לימונית, ששני כפתוריה העליונים פתוחים ועל חזהו השעיר שרשרת־זהב וסמל השיבולים־והחרב. אַי, דוּדו, דודו – עדיין דבק בקמיע! איפה הימים שהיית דודו המקלען, הבחור־בגוש, מלך הצ’יזבאטניקים?! הזקן עדיין אותו זקן, הסמל אותו סמל, אבל אתה, דודו?! מה אתה עושה פה? והרי אני זוכר אותך היטב: רפתן טוב, ברפת גדולה, חדישה, במשק קיבוצי גדול ופורח, נולדת להיות. מי אם לא אני זוכר את הימים, שרבים השתמטו באלף תירוצים מהעבודה ואתה לא פסקת מלשיר את תהילת הפרות? ופתאום – צייר? דודו, בחייך! וזו שאתך, שׂערה גזוּז בעיגול כמו שטריימל, שדיה מפוצצים את שמלתה הכחולה־אלקטרית, הליפסטיק משוח לה עד לנחיריים ועד לסנטר ושני עגילי־זהב תלויים לה מתנוכי אוזניה כצמד אזיקים – הזאת אורה?! הן באותה אונייה הפלגנו מחיפה, בקושי לפני שישה חודשים, בחורונת בשרנית בצמה עבה, בסנדלים תנ"כיים, שגופה מבקש להיות נאהב, ללדת ילדים. תורת הקולנוע היא לומדת? באמת?!

“לא, אתה טועה,” ענה איש הוואלוטה לצביקה. “עיניו בוערות מדי. הוא אוכל את עצמו יותר מדי. וחוץ מזה,” את מרפקו נעץ, מעשה־חבר, בצלעו של צביקה, “ראית איך שורפות עיניו את הבלונדינְקָה ההיא.”

“לפחות בדבר אחד אנחנו בהחלט דומים,” צחק משה, “לא כדי לשפר את כלכלת ארצנו יושבים אתה ואני בפאריס…”

“חלילה,” העמיד איש־הוואלוטה פנים נבהלות.

“גם לא כדי לטפח כשרונות, שבשובם עטורי תארים וזרי־דפנה יעשירו את המולדת…”

"השם ירחם. באנו מפני שפאריס, לעזאזל, היא פאריס – " אמר איש־הוואלוטה, “וטוב לנו כאן.”

“מצוּין לנו כאן!” החרה־החזיק אחריו משה, אבל באמת לא לשם שיחה זו בא, וכך גם אמר פתאום בקול: “טוב, אבל איפה מר האקר שלנו? בתוך כל ההמולה והדוחק סביב שאמפאניה והכריכים אינני מצליח לראותו.”

 

פרק ארבעה־עשר

מר האקר נגרף לשיחות עם מכריו המרובים, מאלה המשוטטים על־פני יבשות ובדרכם הלוך ובדרכם חזור משתהים לשעה גם בכרך זה, שעודו צומת־עסקים בעולם. מתוקף תפקידו כראש אגף־המשק נפגש עם בוני אוניות, עם חברות ספנות, עם ספקים, ממַמנים, בעלי־תכניות ובעלי־דמיונות ועם קושרי הקשרים, המתווכים בין כל אלה. את מלוא־חשיבותו של האגף ואת כל כובד־האחריות שהעמיסו רבי־המדינה על כתפיו, היטיב מר האקר להעריך. יש אגפים שכל עיסוקם סדקית, שִגרה שבשִגרה, שכל אדם בינוני יכול להשתלט עליהם ולנווטם. יש אגפים, כמו זה של סער, שכל־כולם, מן המסד ועד הטפחות, מלים, מלים חלולות, ריקות, שדופות, הסברה, תעמולה, מודיעין, מחקרים משונים שלעולם אינך יודע אם כסף שהקצת להם לא הנחת על קרן הצבי. אגפו שלו, לעומתם, גוף חי הוא, אורגאניזם צומח, גדל ומתפתח. הים – הים הוא עתידה של ארצנו שוכנת־החופים. עמדתה הגיאוגרפית – הים התיכון במערב, ים־סוף והאוקיאנוס ההודי בדרום – אפשרויות אדירות גנוזות בה, אך תנאי ראשון הוא משק־אוניות גדול. ועל כך ממונה הוא. בזיכרונו שמור עדיין היטב המשא־והמתן שניהל, והוא אז שני במחלקה שכל־כולה חדר בוועד־הפועל, הרבה לפני שקמה המדינה, שלא ציפינו שנזכה לראותה בחיינו, על קניית ספינת־הדיג הראשונה מהאיטלקים. כמה לעגו לו אז כל הפיקחים. היום מודים כולם בחשיבותה הכבירה של תרומתו, ומכאן הכבוד שמרעיפים עליו, הכירכורים שמכרכרים סביבו. יפה יודעים הכרישים ודגי־הפַארַאנָה כאחד, כי בלי הן שלו לא יוכרע דבר בענייני משק האוניות, ולא רק בהם לבדם. בכל־זאת, לאו מִלתא זוטרתא היא, להתחיל כסולל־כבישים, כחופר צלחות מתחת לעצי ההדרים, ולאחר שלושים שנה להימצא בעמדת אחריות לאומית וביטחונית כבדה כל־כך! במה זכה? גם בזכות כישרונו, כן, אך בראש וראשונה מכוח דבקותו במטרה. לא אחת, ובעיקר ברגעים כמו זה, כשמכתרות אותו בריות חלקלקות, חנפות, שכל מעייניהן רק בבצען, שבים לנקר בלבו הספקות, הוא חוזר ועושה את חשבון־עולמו. הנה, לפני עשרים –ותשע שנים עלתה ב“אורורה” קבוצת בחורים צעירים. מה יודעים כל אלה העולים לארץ היום, ישר לתוך מחנות־קליטה מוכנים, והעם כולו מחכה ומצפה להם ורוצה ביקרם, ומנגנון ממלכתי גדול ויקר עומד עליהם לשרתם כמו אברהם אבינו את המלאכים! כמה חלומות גדולים נולדו בששת הימים על סיפונה של הספינה, בין קונסטנצה ליפו – וכמה באותה חודשים ארוכים ומפרכים שעשתה הקבוצה בכיבוש־העבודה. אפילו למי שמבּשׂרו חזה את כל אלה קשה היום להאמין, שאותם ימים היה־היו. אוי, הם היו, עוד איך היו! ויש לא מעטים מקרב אותה קבוצת חלוצים, הנטועים עד עצם היום הזה בכל כנפות הארץ – במושבות, במושבים, בקיבוצים. משהוא רק מצליח לגנוב לעצמו שבת אחת בשנה, אחת בשנתיים – מעניק הוא לעצמו את הפרס הגדול, ביקור בקיבוצו. לעולם לא ישכח את ליל־העזיבה, כשישב עם חבריו ממש עד שהאיר השחר והכול יצאו לעבודתם, לא קם עד ששכנע אותם בצדקת מעשהו. הם קיבלו את הסברו, שבכל הנוגע לו, היה נשאר כאן לעולמים, אבל התנועה משוועת לאנשי־מעשה, אורגאניזאטורים, שיסייעו בהקמת מפעלנו במאשטאב ובטמפו הדרושים לנו. מטבעי איש־ארגון אני – אמר לחבריו – וכשבאים מוסדות־התנועה ותובעים אותי, אין מצפוני הלאומי ומצפוני התנועתי גם יחד מניחים לי לבחור בפתרון האגואיסטי הנוח, ולהישאר בבית… כך היה אז, לפני יותר מעשרים שנים, וכך, בצו איזו חוקיות שאין הוא, האקר, אדוניה, התגלגלו חייו מאז, הלך וגדל המרחק בינו לבין חבריו, וגם בהתארחו בקיבוץ, אחת בשנה, או בשנתיים, נוהגים הם בו לא כבאחד מן החבורה אלא כבשאר מנהיגי היישוב המכבדים אותם בביקור ־ – ־

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

“אה, חודש אוגוסט בפאריס, טוריסטים וטוריסטים…”

“מנוחין נותן כמה קונצרטים בשבוע הבא…”

“אנחנו לצערנו ניאלץ להיעדר. ביום בי”ת אנחנו טסים הביתה…" – – –

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

מדברים סביבו, מדברים אליו, הוא משיב, הוא שואל – ושב אל החשבון שהוא עושה עם עולמו: ואולי קם ועזב אז לא משום שבלי כשרונותיו הארגוניים לא היה אפשר להסתדר, כי אם משום שזה היה התנאי שהתנתה לו שָׂרָה, ואז היו לתנאיה עוצמה בלבו – או אני או הם – והוא בחר בה. בעומדו אז על אותה פרשת־דרכים, האם שקל את דרכו עד הסוף? אפשר בכלל לשקול איזשהו דבר עד הסוף?!… המעוררים קנאה אלה שקמים ומחליטים, ואינם מביטים לאחור. הנה משה וולף זה, מלחשים שהוא לא לגמרי שפוי, שהמלחמה שיבשה משהו בנפשו, ובכל־זאת, וחרף כל המריבות, בעיקר ליל־השבת הנורא ההוא, נמשך לבו מן ההתחלה אל אותו יסוד אמיתי, מעורר־אמון ומנחם, שבפרא־אדם שחום זה, ושוב ושוב נכון היה לסלוח לו על מעלליו ־ ־ ־

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

על ההצגה הזאת אתם מדברים?! גם אנחנו ראינו אותה, לפני שלושה שבועות, בברודוויי…" –

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

– – – אחר ככלות הכול, ביני לביני, הגה לא אשמיע, לא באוזני שרה ולא באוזני חוה: הלוא בין משה לבין צביקה אין כל השוואה, ואפילו נעצום כולנו את עינינו ונתעלם מהצורה. קם וברח לפאריס, היחפן המופקר הזה, חי פה כמו כלב, הוא שבר את לבה של חוה והיא שברה את לבו. צריך בכל־זאת להשתדל למענו כאן. ודאי רשומה כתובתו במחלקה הקונסולארית של נציגותנו. אולי צריך אני לגלותו ופשוט להציע לו, שניפגש שנינו לשיחה. הלוא תם שכמותו יאבד בסדום זו – – –

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

“הבט,” אחזה שרה בכף־ידו, עקרה אותו, כולה נסערת, מתוך מחשבותיו. בהטיית־ראש הורתה לו להסתכל בפינת האולם. בראותו עתה את ראשו המקורזל של משה מתנשא מעל לראשיהם של צביקה וחוה, התחוור לו פתאום פשר ההרהורים שנאחז בהם כמו בסבך: עינו קלטה כנראה לשנייה את משה בכניסתו, וכל אותן מחשבות לא נולדו אלא מתוך גירוי תת־הכרתי זה. לאחר שרץ כמעט אל הפינה הרחוקה ההיא, כבש את רוחו, רמז לשרה שתתנהג כאילו לא ראתה דבר ושב לשיחה עם העומדים סביבו.

רק שכשנמצא לו תירוץ להינתק מידידיו בטבעיות, אחז בזרועה והוליכה לכיוון שולחן־הכיבוד כביכול, אבל באמת אל מחוץ לטווח־שמיעתם של אחרים.

“הזהרתי אותך, שזה מה שיקרה!” רעד קולה של מרת האקר, “אסור היה לנו להשאיר אותם לבדם אפילו לשעה אחת! תסתכל עכשיו! תראה את הלחיים שלה! המשוגע הזה ימיט אסון עליה, על צביקה, על כולנו! מה אנחנו עושים?!”

“רק בלי פאניקות!” כל הצער וכל התסכול שבלבו היו בחימה שבקולו. מראהו של משה, רגע אחרי שהודה בינו לבינו בגעגועיו עליו, הרעיש אותו, אבל רגע שני התמלא חימה לא רק על שרה, שאפילו תא אחד מאותה נערה שהלך אחריה מהקיבוץ לא שרד בה, כי אם על עצמו, על כישלונו בפרשת־הדרכים ההיא, לפני חצי־יובל שנים. איך העזו צביקה וחוה להערים עליו ולהיפגש במסתרים – עכשיו ברור הכול – עם משה?! כל אותם ערבים שקמחי אמור היה להילוות אליהם – בחברת משה וולף בילו בתו ונכה־הרגליים הזה, חתנו. פעמיים טִלפן אל קמחי – ופעמיים הניח קמחי את דעתו: הכול בסדר גמור! בתך וחתנך מבלים יוצא־מהכלל!… והיכן פה התולעת הזאת, קמחי? אה, הנה הוא שם, ממש דבוק לאיזו עלמה, שליו ושאנן. אף עליו הערימו חוה וצביקה, ומושג אין לו לתוך איזו צרה הכניס את כולנו.

“ניגש אליהם בשקט, ובכל מחיר ניזהר מסקאנדאל,” הורה האקר לאשתו. “כשאדע היכן אנחנו עומדים־ אטפל אני במשה.”

“מה בשקט?” פִּעפע קולה. “איך אפשר בשקט, כשמין –”

“ששש…” היסה אותה מר האקר וממש בכוח לפת את ידה והוליכה לעבר הפינה, שחוה וצביקה ומשה עמדו בה בחברת איש־הוולאלוטה, הדואג לפרנסם בשאמפאניה וכריכים.

“שלום, ילדים,” פנה מר האקר אל בתו וחתנו, כאילו אינו מבחין כלל במשה. “לא ראינו אתכם נכנסים.”

“לפני זמן קצר,” אמר צביקה, תוהה איך זה אין חותנו מבחין במשה, מעמיד פנים גם הוא שהכול כאן טבעי ומובן־מאליו: “ראינו שאתם מוקפים אנשים, ולא רצינו להפריע.”

" זה לא היה חשוב עד כדי כך. גיליתם עוד דברים מעניינים, חוה?" דיבר ישירות אליה, לשמוע מקולה מה מחוללת בתוכה פגישה זו עם משה, שעוד צריך לגלות איך קרתה.

“מאוד,” רעד קולה. הן לא ייתכן שגם אביה וגם אמה פשוט לא מזהים את משה. בדיוק להיפך: התעלמותם האילמת צועקת באוזניה שעקרו אותו מזיכרונם ומלבם והוא פשוט אינו קיים. בדגשים חזקים אמרה: “מאוד־מאוד! בילינו נהדר. גם קנינו חפצי־עור יפהפיים, עבודה מארוקאנית. היה לנו יום נורא נחמד!”

“וכאן, בקהל הרב הזה, פגשתם איזשהם ידידים?” הוסיף מר האקר ושאל בקול מיתמם, מסיע אגב כך ראשו ימינה ושמאלה כמחפש גם הוא מכר שאולי נשמט עד עכשיו מעיניו, מקפיא מבטן בפני משה. “את מי עיני רואות!” קרא עכשיו, מרחיב פיו בתימהון מעושה ומושיט לו את שתי ידיו. “משה וולף! ראות פניך לא פיללנו!”

“שלום,” סינן משה מבין שפתיו. ברגע שראה את ההאקרים מתקרבים נדרך, נכון לקדם פני כל הפתעה.

“משמע, נכונות היו השמועות הסתומות,” המשיך מר האקר להיתמם, “וסוף־סוף מתברר שאכן בפאריס אתה יושב!”

“אבל בחדר הזה אני מרגשי את עצמי כמו בארץ, בכל המובנים,” חייך משה חיוך חצוף לעבר מרת האקר.

“אנה מפני הארץ ננוס?” כפה מר האקר על פניו את ארשת החיוך. “אנחנו נמלטים לנינוה ומוצאים עצמנו תחת דגל ישראל.” ושוב הפנה שאלה אל בתו: “ואתם כך, בקבלת־הפנים, נתקלתם במקרה זה בזה?”

“כן,” נבהלה חוה לסתום מראש את השאלות הבאות. עוד לפני שניגשו הוריה, כשעמד איש־הוולאלוטה ודיבר ודיבר, ידעה שתחת רגליהם רועדת האדמה אלא שחששה להציע לצביקה שיסתלקו בכל המהירות. אם רק תכחיש הכול בתוקף, אולי תעצור איכשהו את ההשתלשלות הבלתי־נמנעת. אלא שמשה, בשלווה גמורה, הפך הכול על פניו:

"לא בדיוק. נפגשנו, אם אתם רוצים, במקרה. שלשום, ופעם שנייה, לגמרי לא במקרה, אמש. בילינו ארוכות, כך גם נודע לי על קבלת־הפנים המכובדת הזאת. באתי במיוחד לראות אתכם, גברת האקר, אדון האקר – "

“אם זו היתה הסיבה היחידה, יכולת בהחלט לחסוך לעצמך את כל הטורח,” נעצה בו מרת האקר שַפודים מלובנים. את כל דעתה עליו צריכה היתה להטיח בפניו בלי כל עידונים וחיוכים, לתבוע ממנו בלי כחל וסרק שיַרפה סוף־סוף מבתהּ.

“איזו סיבה אחרת יכולה היתה להביא אותי לכך שאתגנב למקום שרק נכבדים מוזמנים אליו?”

“ניתנה אמת להיאמר: לפני ימים רבים נואשתי מן המאמץ לרדת לסוף דעתך ולנחש את מעשיך הבלתי־צפויים,” אמר מר האקר, ועדיין בחצי־חיוך.

“בהתנהגותכם, לעומת זאת, אין הפתעות.”

“האקר, עד מתי תעמוד ותאזין ללהג הזה?!”

“נדמה לי שאַת כועסת עלי משום־מה, גברת האקר?”

“גם אני איני רואה כל מקום לבדיחות־הדעת.” עכשיו החל הכעס לגאות גם בו. ההתגרות הזלזלנית באשתו עוברת באמת את כל הגבולות. כל אותם הרהורים שעברו בו לפני שעה קלה, אותה הימשכות סמוּיה אל משה, כמעט קינאה ביכולתו לבעוט בכול מתוך חירות פנימית גמורה, כל זה פג ונעלם. בסך־הכול אינו אלא ריקא עז־פנים ובן־שחץ. כל השומע אותו עלול להתפתות למחשבה, כי הוא הנבגד, הוא המרומה, הוא זה שנטשוהו וברחו ממנו, ואפילו בלי “שלום” של פרידה. ואחרי כל אלה, מעז הוא כנגדך פנים, מדבר אליך כאילו אחרון הסבלים בשוק אתה. אין שום סיבה שבעולם לשאת עוד את דבריו של גס־רוח זה: “הרשה לי לשאול אותך, כמו שאתם אוהבים לומר, ‘דוגרי’ – מה אתה ממשיך לרצות מחייה של חוה? מה אתה שב להתאנות לבתנו?”

“אני לא רוצה ממנה כלום.”

“אבא, אני מבקשת אותך!” שוב אינה תינוקת הצועקת אל אבא שייחלץ להגנתה מפני הנבזה הזה, משה, המתעלל עכשיו פה בכולם, ואותה שם לצחוק. “צביקה ואני נטפל לבדנו בחיינו. אל תעשו לי כאן שערוריות.”

“אם נסמוך עליכם, יעשה זה דברים עוד יותר גרועים ממה שכבר עשה, למרות שכבר עשה מספיק,” הגביהה מרת האקר את קולה, אינה חושבת עוד על כל הקהל הרב הרוחש סביבה. “אין לו מה לעשות בין שניכם חוץ מאשר להרוס לכם את החיים.”

“אממאאאא!”

“שששש–” התחננו קולו של מר האקר ותנועות ה“יו־יו” של כפותיו הפשוטות. “אנחנו לא רוצים לפתוח אתך מחדש שום חשבון, משה וולף. חוה התחתנה. היא מאושרת. וגם ברגשותיו של חברך הטוב, אין לך כל רשות לפגוע. צא מפה. זה הכול. צא מתוך חיינו. צא.”

“אתה מגרש אותי, מיסטר האקר? זו אינה הנציגות שלך, אדוני, אלא שלנו. גם שלי. ואם חברתי אינה נעימה לך, מצא לך פה בקהל חברה מתאימה יותר.”

“שמע לי, משה,” התערב צביקה פעם ראשונה בשיחה בלתי־אפשרית זו. “בואו נצא קצת החוצה, או ניכנס לאיזשהו בית־קפה, לא פה.”

“אני נהנה פה מכל רגע ובמיוחד מהפגישה עם האדון והגברת האקר, לא מתבייש בהם כלל, אלא אם כן סבורים הם, שיש בהם משהו שאני צריך להתבייש בו. אני מאוד שמח שבאתי.”

“כולנו מבינים גם למה – להרוס לחוה את החיים,” לא ויתרה מרת האקר.

“באמונה שלא. הנה אני נפגש כאן מעט מאוד עם ישראלים. רק שתי השיחות הארוכות עם חוה ועם צביקה, שהשראתך, מר האקר, ניכרה בהן היטב, הן שעוררו בי מחדש שאלה: אולי בכל־זאת צדקו הם בוויכוח? באתי לראות, ומה אומר ומה אדבר? מה טוב ומה נעים לשוב ולפגוש את בניה האופייניים של ארצנו החלוצית, הצעירה, העמלנית, הדלה. מר האקר. הנה סוחרינו ונשותיהם המעודנות, המטיבות כל־כך לשוחח בפולנית, ובגרמנית, וברוסית, ובצרפתית נפלאה, והנה האינטליגנציה הצעירה שלנו, שהיום עודנה מתחפשת כבוהימה, אבל מחר תעצב היא את פניה של הארץ. שיחק מזלנו ונמצא עמנו כאן אדם המצויד במיטב האינפורמציה בנושאים אלה… לאן נעלם ידידנו?” משה הסב פניו לאחור. איש־הוואלוטה עמד שם, מחויך כולו: “אדוני, אולי ידוע לך במקרה מיהו הבחור בעל־הלחיים, החיוור, העומד לימין הגבר הגבוה בחליפה האפורה?”

“במקרה, רבותי, במקרה אני יודע,” פסע איש־הוואלוטה שתי פסיעות קדימה, הרכין ראשו ואמר: “שלום, מאדאם, שלום, מסייה.”

“מי אדוני?” שאל האקר, אבל את שאלתו הפנה אל צביקה. עד לאותו רגע לא העלה בדעתו, שיש איזו שייכות בין איש זה העומד בקרבתם ומצוֹתת לבין השלושה.

"אנשים כמוך, אדון האקר, אינם מכירים, באופן אישי, אנשים כמוני, ואולם אני יודע מי אתה, ולי ולאדונים שבחברתם עמדת, יש מכרים משותפים, מסייה, " הוסיף בלגלוג בוטח. מכיר הוא את מנהגם של כל החשובים שבכאן לנקוט לשון־זלזול כלפי מי שאינו מחוגם, חוג בעלי־השׂררה! גם האקר זה קשור בוודאי בחוט סמוי כלשהו אליו, בזאת אינו מפקפק כלל, שהרי כולם, כולם נזקקים לשירותיו. “אני מבקש להדגיש, בדרך מקרה גונב לאוזני שמץ־דבר על־אודותיו, ובמישרין לא היה לי אתו כל מגע ומשא… היא, אוזני, קלטה שיחה בינו לבין איזו גברת, ואחרי שהלך הוא קלטה אוזני האחרת שיחה בין אותה גברת לבין גברת אחרת… ובכן, בחור זה, הוא בן, רוצה לומר, בנו של מישהו. אביו של הבן הוא בעליו של מפעל ידוע בסביבות תל־אביב, ודי לחכימא. כן, שכחתי! – לפני שנה סיים את חוק־לימודיו באחת האוניברסיטאות בארצות־הברית של אמריקה. חמש שנים עברו עליו בלימודים, ואגב, תנו דעתכם – באילו חמש שנים עסקינן! שנה אחת עשה פה בפאריס, לצורכי השתלמות! ואם תשאלו אותי במה – זאת אינני יודע. בעוד חודשיים־שלושה, לעומת זאת, חוזר הבן לארץ וכבר הובטחה לו עבודה. בתנאים מיוחדים, אמר… דומני שבמשרד העוסק בצי הימי דברים אמורים.”

“הצי?” שאל משה, מופתע באמת.

“כן, אך מה חילוק בדבר אם בצי הים יועסק או בצי האוויר?” החזיר איש־הוואלוטה שאלה, הגם שעינו המנוסה הבחינה איך מצטמצם משום־מה מבטו של מר האקר.

“יש ויש חילוק. לא כן, מר האקר?” לא הרפּה משה.

“ומה שם הבחור?” שאל האקר, שעכשיו כבר ניחש במי מדובר.

“שמו, שמו… בן־חיים, אני חושב!” הכריז, מרוצה מזיכרונו, הקולט ומשמר הכול. משהו עוד עשוי לצאת משיחה בלתי־צפויה זו עם מר האקר, שעכשיו נזכר הוא גם במה עיסוקו, ראש אגף המשק במשרד הצי.

“דבריך, אדוני, הם רכילות מן הסוג הפחוּת ביותר. אינני יודע מי אתה, אדוני, ולא מה מעשיך, ואילו מר בן־חיים מוכר לי היטב. אמנם, לא אישית, כי אם מתוך מה שמסרו לי על־אודותיו אנשים מהימנים ועל־פי תעודותיו. באגף שלי, ככלכלן, יעבוד.”

“נעים מאוד,” אמר איש־הוואלוטה. עדיין אינו עובר־בטל, ולהיפך מכפי שאמר הממושקף, רגע אינו מבזבז.

“בן־חיים הוא כלכלן צעיר, אחד מן המוכשרים באנשינו. ראיתי את ציוניו – כשרון מעולה. כשיצטרף לעבודה באגף, נזכה לנכס יקר.”

“העבר מת!” ענה משה כהד, “יחי העתיד!”

“אינני יודע אם יש אפילו שמץ של אמת במה שמפיץ אדון זה,” אמר מר האקר. “אני מניח שלא. מקל מקום, כשמציע לנו אדם בעל כשרונות בולטים כאלה את שירותיו החשובים, לא נניח לסנטימנטים שיכריעו.”

“זה גם ברור! שירותים חשובים לאין־שיעור מספיגת כמה רסיסי־ברזל בלתי־סטריליים בהגנה על איזו עמדת־חול, תפקיד שיכול למלא כל אידיוט.”

“מה הלגלוג הזה על עולם ומלואו?” התפרץ צביקה. גברותו, שנפגעה בשעה שבא אביה של חוה להגן עליו מפני משה, ביקשה פיצוי. "במה אתה טוב מכל אלה כאן? הרי אתה אחד מהם, בפועל ממש. ואם היית כמה שנים חייל! את כל הפרשה הזאת סיימת כשהיית בן עשרים־וחמש. האם בזה קנית זכות להישאר ריקה בחמישים שנות־חייך הנותרות? אני רוצה לומר לך, שמתוך מניעים אנוכיים צרופים יעשו בן־חיים זה ורבים כמותו יותר ממך, האידיאליסט כביכול. "

“בוקר טוב, צביקה! גם אתה הצטרפת?! אגיד לך במה אני שונה – אני אינני סוחר בשמות קדושים. אני מצהיר על זהותי – דקאדנט, דגנראט, מה־לא…”

“אם כך, מה אתה עושה כאן?” אמרה מרת האקר, שכל הדיבורים האלה היו עליה לזרא ואת השיחה רצתה לסיים במלים חד־משמעיות, “מדוע אינך שב אל… אל כל אותן נשים? הרי אנחנו איננו מספיק טובים בשבילך, אתה, ששנים התבטלת וברגע שמצאו לך עבודה מכובדת, מכניסה, פשוט קמת ונמלטת? אתה… מה אתה שוב רוצה? נגמר לך הכסף, ואתה מחפש מישהו שתוכל להתפרנס על חשבונו?”

משה שתק, רק בראשו נד כמו ברחמים גדולים. זו התמונה הנפלאה – לעמוד כאן, בחבורה זו, ולשמוע את אמרי־המוסר של מרת האקר, דווקא היא – אשת־החברה הירושלמית, הקובעת מה כשר ומה מוקצה־מחמת־מיאוס! ואילו אתה – לא די בזה שאתה מלקה את עצמך, ומגלגל עצמך בסחי, אלא שהכול מוקיעים אותך כמסואב. ואם כך, מה הועלת, מה?! אבן קטנה אחת השקועה כולה בפלג־הזוהמה הזורם לדרכו באין סוכר. כלום מסוגלת אבן קטנה אחת לסכור את הזרם, להאיטו? הפלג זורם ומשאיר אותך מאחור, מצחין, מחוק.

 

פרק חמישה־עשר

אותו יום הגיעה הפרשה לסופה. לא הוא לבדו הכריע – אלא שכמה וכמה דברים באו באותו יום בזה אחר זה, הכו על ראשו והיו לאותה נוצה אחרונה, הנוצה הממוטטת, על דבשתו של הגמל. בזה אחר זה. בזה אחר זה.

כבכל הימים, בחמש דקות לפני שמונה, נכנס גם ביום ההוא משה לבניין האגף למודיעין פנימי ולמחקר, מקפיץ בזריזות את גופו ומדלג ממדרגה למדרגה, תיקו מיטלטל בימינו. מצב־רוחו היה טוב יותר מבשאר כל הימים. בתיק זה נשא הצעה מפורטת למחקר, שהזמין רבין, ראש המוסד למנהל ציבורי, הצעה שכמעט בכל מאת אחוזיה היא פרי עמלו: קבלתה – פירושה עוד שלב חשוב בקידומו במחלקת המחקר, שכן ברגע זה אין לאיש מלבדו מושג בהערכת עיסוקים וניתוחם, וריכוזו של מחקר מקיף זה יוטל בהכרח עליו, על משה. אמנם, גם מומחיותו שלו מדומה, רק אתמול נולדה, אך לעומת גורן וירושלמי, וכן גם לעומת דוידוביץ בכבודו ובעצמו, הוא היום indispensable, כפי שנהג גורן לתאר את מעמדו של אצל דוידוביץ. מי יאמין, שאך לפני חודשיים הזמינו פתאום דוידוביץ לחדרו ובלשון אגבית, כמטיל על עובד־המחקר הזוטר משה וולף רק “לסגור כמה קצוות”, בלשונו, אמר: אגב, בעניין המחקר בשביל רבין, שטיפלתי בהשגתו… בשבוע האחרון היו לי אתו כמה וכמה שיחות. אני התוויתי לו תוכנית־מחקר פחות או יותר מפורטת, שנראתה לו מאוד, אבל יש לשוות לה צורה כזאת, שרבין יתפוס איזו תועלת מעשית יפיקו מנגנוני הממשלה מסיווג תפקידים וניתוחם, יש לדבר אתו ברחל בתך הקטנה… יש לנו פה בספרייה שני ספרי יסוד על Job Evaluation ועל Job Analysis. קח אותם הביתה, ואל תבוא למשרד אלא עם תוכנית־מחקר… אני סומך עליך, וולף, ואם תהיה לך איזושהי בעיה, לפקודתך אני.

רק אחרי שבועות של עיון, כשהחל לרדת לעומקן של בעיות, שעד אז היו זרות לו לחלוטין, עמד גם על כל גודל חוצפתם בקבלם על עצמם סקר נרחב כזה. אותם ראשי־פרקים כביכול של דוידוביץ, לא היו אלא אוסף של מליצות כוללניות, שכל הדיוט מסוגל לנסחן על רגל אחת. אף שכבר למד לנהוג זלזול בעניינים רציניים, וראיה לדבר מצא בניסיונו האישי – הוא עצמו התקבל למחלקת־המחקר בלא כישורים אקאדמיים מתאימים – הנה הסיכונים שהוא נחשף להם עכשיו חמורים מדי. בשעה של רצון אף רמז רמיזה עבה לדוידוביץ בעניין האחריות הכבדה שנטל:

וולף, במה אנחנו מסתכנים? שום דבר פה אינו בשמים. ניסיוננו בארץ, תחת האנגלים ובשלטונו הריבוני, לימד אותנו, כי רק בחומר האנושי המופלא שלנו יתרוננו הגדול. גנראלים היו לנו? אדמיראלים היו לנו? מיניסטרים היו לנו? אנשים היו לנו! וכשיש צורך במחקר מסוים לוקחים ספרים, מוציאים מתוכם מה שטוב לעם ישראל, ומבצעים מה שצריך. זה כוחו הכביר של בן־גוריון, ובלי שום השוואה חס־ושלום, בזה גם גאוותי הגדולה בכל השנים, בטביעת־עיני, באנשים שידעתי לבחור, נציג לעצמנו את השאלה באופן הפוך: ונניח שאת המחקר הזה נדחה בטענה, שלא לפי כוחנו לבצעו באופן המושלם ביותר. אז מה, לפי דעתך, יקרה, וולף? האם יסתלק רבין מניתוח תפקידיהם של אלפי עובדים בכל המנגנונים הממשלתיים והציבוריים במדינה וסיווגם המחודש, פרוייקט שיתרחב בעתיד גם על עובדי כל התעשייה? אתה יודע כמוני: המחקר יוטל על חבורת הבורים שכוננה עצמה כיחידת־המחקר של משרד הכלכלה, ושם גם עבודה מקצועית ראויה לשמה לא תעשה, אלא הכסף יזרום שם כמים, לא כן אצלנו – מה שחסר לנו במומחיות, נשלים במסירות. אתה, לבי סמוך ובטוח, תעשה מלאכה נאמנה, ואיני צריך לומר לך, בעניין הזה אלך אתך באש ובמים. והבה לא ננהג בצביעות יתירה, יש פה גם שיקול שני – מצבה של המחלקה, סיכוייה, עתידה. עד עכשיו זכינו בפרוייקטים קטנים, משניים. סקר עמדות פה, מחקר הרגלים שם. הפעם נפתחים לפנינו אופקים חדשים, תקציבים במאשטאב שונה. רבין אמר לי במפורש – כסף לא יהווה מכשול. נקבל כל סכום שנזדקק לו… במלה אחת, הסר דאגה מלבך, וולף, יהיה בסדר! ואם תהיה זקוק לעזרה כלשהי, אל תהסס, אנא, בוא אלי!…

שוב ושוב ניסה משה וולף להיוועץ בדוידוביץ בפתרון איזו שאלה עקרונית, או מיתודולוגית, שהתעוררה אצלו אגב עבודתו על הצעת־המחקר, אלא שדוידוביץ, כדרכו, היה חומק מאחריות ישירה בניסוחים, שבכל עת יוכל לפרשם כרצונו, ועם זאת הקפיד על כבוד מעמדו, ראש־המחלקה.

אה, כן, בהחלט, זה פחות או יותר מה שהתוויתי לך, יפה מאוד… אפשר גם בשיטה זו, אבל זה, כפי שאומרים האמריקנים, לפי ה־gut feeling שלך, לפי מה שאתה מרגיש בקישקעס… כבר יתרו נתן שיעור חשוב בהאצלת־סמכויות למשה רבנו, כשהזהירו: נָבֹל תיבּוֹל גם אתה גם העם הזה אשר עמך. אני ממש כורע תחת עומס העבודה, יקירי, ואינני יכול להכניס את צווארי לכל פרט ופרט. פעל לפי הבנתך, ולפני שנביא את הצעתך השלמה אל רבין, נקיים דיון רציני פה אצלי.

גם מדברי אביה של חוה העלה, שאין לו מפני מה לחשוש: את רבין תיאר כיהודי יקר, הרוצה באמת ובתמים במנהל ציבורי טוב, אבל בשאלות המחקר האלה אינו מבין הרבה. ואם אלה הם פני הדברים, אמר משה בלבו, ועלי הוטלה המלאכה, מגיע לי לאכול את פרייה. ברור עכשיו לכול, שדוידוביץ ייאלץ למנותו באורח פורמאלי למרכז־המחקר, מעמד שעד עכשיו הצליח, במאה דרכים, לא להעניק לכפופים לו. לאמיתו של דבר, את הכנת הצעת־המחקר הטיל עליו מתוך ביטחון, שמשה גם יעשה את הנדרש ממנו וגם יישאר קשור אליו בטבורו. מהר מאוד עמד משה על מערכת היחסים המורכבת שבין מנהל מחלקת־המחקר לבין שני עוזריו המדעיים הבכירים, גורן וירושלמי. כל אחד מהשניים זלזל בחברו ושניהם יחד בזו לדוידוביץ וקיוו לרִשתו במהרה. מיד אחרי כישלונו המקצועי הגדול הראשון. לדעת שניהם, היתה נפילתו של דוידוביץ לא רק בלתי־נמנעת, אלא כל אחד מהם גם פעל, בדרכים סמויות מן העין, להחשתה. בשלב זה חשש לוותר על שני מומחיו העיקריים, אבל לצידם ניסה להצמיח במהירות צעירים מוכשרים, שתלותם בו תהיה מוחלטת. המסקנות המעשיות היו בהירות מאוד: עליו לקבל בהכנעה כל משימה שיטיל עליו דוידוביץ, לעשות לילות כימים בעבודה, להשתלט במירב המהירות על דרכי־העבודה, על הטכניקות המעשיות וחשוב מזה על המינוח המדעי המרשים, ועל הכול – לא לנקר עיניים, להיות דרוך תמיד ולהצניע את העובדה, שברוב הפרוייקטים המחקריים החדשים מערב דוידוביץ, כך או אחרת, אותו את משה. ברגע שייתן רבין את האות לגשת לביצוע המחקר, יהיה צורך לחבּר שאלון־ענק ולבחון אותו ב־pre־test שייערך בקרב קבוצה מדגמית, על בסיס הלקחים שיופקו מה־pre־test יכין את שאלוני המחקר עצמו. בקיצור: דוידוביץ יהיה אנוס להציבו בראש הפרוייקט, ואפילו לא יוענק לו תואר פורמאלי, ייהפך לאיש החיוני ביותר במחלקת־המחקר. זאת ועוד: המגע עם כל משרד, כל אגף כל מחלקה וכל מדור, יפתח לו באחת מאה שערים, ולא זו בלבד שאגב עבודה יקנה אולי גם איזושהי מומחיות־אמת, אלא יקשור קשרים רבים וחשובים. אם אך ירצה, לא לאורך־ימים יוסיף לשבת אצל דוידוביץ, בינו לבין גורן וירושלמי.

בקלילות דילג במדרגות המלון המפואר לשעבר, ששופץ זה מקרוב והותקן כולו לשימוש האגף, כאילו לא על רגליו אלא על כנפי־דמיונו הוא נישא, והגיע לקומה השלישית. לרגע השתהה, שקל בדעתו – והחליט. הוא נכנס לחדרם המשותף של גורן וירושלמי, לומר להם שלום. מה שלא יהיה, כדאי לשמור על יחסים מתוקנים אתם. מה שראה היה המראה הרגיל – גורן שנהג לדייק, כבר ישב לשולחנו, שקוד על עיתון הבוקר, ואילו ירושלמי, באותו סבר של חשיבות, שאינו מסיר לעולם מעל פניו, כבר היה רכון על איזה נייר, כולו עבודה.

בוקר טוב, – החפיז משה, מטה את פלג־גופו העליון אל תוך החדר, בעוד רגליו מוסיפות להיות נטועות על הסף, בדלת הפתוחה־למחצה.

בוקר טוב, וולף, – אמר גורן. הוא הניח מידיו את העיתון הפרוש ומעליו התגלו פניו החיוורות, רפות השרירים. כמין פיאה נוכרית, כשאולה מראש אחר, חבושה היתה על פנים עלובות אלה בלורית שופעת. אפו, שכמו מתחו אותו בצבת מעל לשיעורו, השתפל וצנח לו על שפתו התחתונה, עייף ומיואש מהעולם. משה ידע שרושם זה מטעה לחלוטין. לעולם אין גורן אומר נואש. ואף שמראהו כמי שקם זה עתה מספסל איזה בית־מדרש בקצווי־הגולה שכתליו עשנים וריחותיו עבשים, כמו שלמדנו מן המקראות, עיניו ליצניות, גחכניות, לגלגניות.

שב פה רגע, וולף, ספר משהו, – הִמהם גורן.

אני מאוד ממהר, יש לנו פגישה עם רבין בעוד שעה.

רבין הוא לא ארנבת. את העיתונים כבר קראת?!

בעיתונים אני מציץ אחרי שאני מנקה את השולחן מהדברים הדחופים.

כל־כך הרבה זמן אצלנו, ועדיין לא למדת איך עובדים? ראשית־חוכמה, עיתוני־הבוקר!… צה־צה־צה… חבל עליך, וולף!

וולף עסוק מאוד, אל תשכח. – עלה פתאום קולו של ירושלמי, שאת ראשו לא הגביה מהשולחן. – הוא נעשה פרסונה מאוד גראטה, אינך יודע?

גורן לבוש תמיד ברישול, חליפתו קמוטה, עניבתו שמוטה, כאומר: מה זה חשוב?! ואילו ירושלמי, היפוכו הגמור: לסתם יום־עבודה הוא מגיע בחליפה מגוהצת, בכתונת לבנה, מעומלנת, בעניבת־משי הדורה, מסימני־ההיכר – כך נוהג הוא גם לומר, – של אדם המכיר בערכו ומבקש שאחרים יוקירוהו כערכו. הילוכו זקוף, זקיפות משונה, כאילו הרגשת־ערך זו היא מעין מילוי שדחס לתוך עצמו. כל הברה הוא מניח בזהירות, כמונה מטבעות זהב. הפעם ניסה להתלוצץ, להישמע כגורן, חצי־בדחן, אבל בפיו נשמעו הדברים מרים, ועלבונו יצא מתוכם כמרצע.

אל תיקח ללב, ירושלמי, – מלמל גורן, – יעברו עוד כמה חודשים וגם וולף ייראה ירושלמי כמוך.

בעוד כמה חודשים, אני מבטיח לשניכם, לא תראו אותי פה.

הו, את הסיפור הזה אני שומע מהיום הראשון, – קיפל גורן בקפידה את העיתון שקרא, תחבו בתחתית הערימה שלפניו ולקח עיתון שני. – אתה אדם משונה באמת, ירושלמי. מה רע לך כאן? גם מקבל משכורת נאה, גם קורא את כל העיתונים… הנה אני, למשל, נח לי שמונה שעות, צובר כוח, שב הביתה ויושב לעבודה, ממש…

אתה סמוך עלי – הטיל ירושלמי לתוך מגש העץ המאנדאטורי שכתוב היה עליו OUT, את המכתב שגמר לכתוב. בתנועה חדה יישר את עניבתו, כיווץ את פניו הכהות, שעיקרן חוטם נשרי מאונקל, שעל שורשו נחה מסגרתם השחורה של משקפיו, וכמבקש להפגין גם הוא זלזול תהומי במחלקה, התיישב בקצה השולחן ואת נעלו האחת, הממורקת היטב, הציב על הכיסא. מה שקרה יום קודם בחדרו של דוידוביץ, חש משה, מוסיף להעסיק את ירושלמי.

לי לא חסרים קשרים במדינה. הנה רק לפני זמן קצר הוצע לי לקבל את ראשות מחלקת כוח־האדם במשרד המכרות. אמרתי כן, ובקרוב זה יסודר. לא כדי לשבת כאן שמונה שעות, לקרוא עיתונים, להיות כלי־משחק בידי סכסכן בור ורודף־כבוד ולהתנוון, סיימתי אוניברסיטה.

מה זה משנה לך באיזה משרד אינך עושה כל עבודה? – אמר גורן – אתה כועס על כך, שכאן אינך עושה כלום? הלוא גם שם תעשה את אותו הלא־כלום. כאן, לפחות, אתה פנוי לקרוא בלי הפרעה את עיתוני הבוקר, לשתות כמה כוסות־תה ולשוחח עם אדם פיקח…

אתך, גורן?! לי אין כל כוונה להשלים עם תעלוליו של דוידוביץ. שהוא ירכיב על גבי אנשים, שאין להם צל של מושג?!

אתה מתכוון לאתמול אצלו בחדר? – שאל משה.

אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון. כיוון שממילא אני עוזב, לא יכולה התנהגותך להזיק לי עוד, אבל אני רוצה שתדע: בדעה צלולה חתרת תחתי וקיבלת ניהולו של פרוייקט, שנועד לי. אלה הם נושאים שהתמחיתי בהם ועל סמך מומחיותי קיבל אותי דוידוביץ לעבודה כאן. אתה יודע היטב, שאת ריכוז העבודה הזאת זומם דוידוביץ להטיל עליך כחלק משיטותיו הידועות, לסכסך את כולנו איש ברעהו.

אילו באת אלי לפני חודשיים, הייתי מסתלק מיד מכל העסק. אבל אתה לא יכול לבוא אלי היום, כשהכול למעשה עשוי ומחכה רק להחלטתו של רבין to go ahead, ולדרוש ממני להגיש לך את הפרוייקט על מגש־כסף.

הכול ידעת יפה מאוד, – אמר ירושלמי, ובלבו אכן ידע משה שכך היה ־ אלא שלתומי האמנתי, שלאחר שתעמוד על אופיו האמיתי של הפרוייקט, תגיע מאליך למסקנה הכפולה, שלך אין כל כישורים לניהולו ושאני הוא האיש הצריך לעמוד בראשו. לא חסר לך במה לעסוק, ואין לך כל צורך לשרת את דוידוביץ במזימתו האמיתית, להיפטר מגורן וממני. ששה חודשים יושב כך גורן בחדר, קורא עיתונים ומספר בדיחות, וזה אך ורק משום שהתברר לדוידוביץ איזה כישרון מבריק הוא וכי אם יתגלה הסוד בהנהלת האגף, עוד עלול מישהו לנצל את כשרונותיו ואז – אנה בא דוידוביץ?! גורן טען, שלא אכפת לו. לי כן אכפת. מאוד.

נוווו!… – דחק גורן את ראשו אל בין כתפיו הצרות, כמי שעומד להקשות קושיה חמורה על איזו ברייתא שלפניו. – אמנם, מצד אחד, נכון מה שאומר ירושלמי, אבל מצד שני…

מצד שני, מה? – נעץ בו ירושלמי את עיניו, שבליטותן מוזרה כל־כך עד שנדמה שהן כאילו נלחצות אל עדשות משקפיו.

וכיצד זה הגעת למחלקה זו אתה, ידידי, אם יותר לי לשאול? – בישיבתו בראש מורכן נראה אפו כאילו צמח מסנטרו. – כיצד נהגת אז אתה?

כמקובל. התקבלתי למחלקה בזכות השכלתי, על־סמך תעודותי.

ולשם ביצועם של אילו תפקידים, הזכר לי?

לא היתה אז כל הגדרה ברורה. דובר באופן כללי על מחקרים, סקרים, איחסון מידע לפי בקשות המשרדים השונים, כל־מיני פרוייקטים.

זה נכון. אבל איזו עבודה הטיל עליך דוידוביץ שבועות אחדים אחרי שקיבל אותך לעבודה פה במחלקה?

מה החקירה הזאת, גורן? אתה יודע יפה מאוד – הכינותי סקר מקיף על שיטות־הסברה הנהוגות בממשלות שונות בעולם, אם במשרדים מיוחדים להסברה ואם בדרכים אחרות.

מי האיש שעמד באותה שעה בהכנת סקירה זו עצמה וביום שנכנסת לתמונה אתה כבר היה בידיו חלק נכבד מן החומר שאסף בעמל רב? מי, ירושלמי?

אה, לזה אתה מתכוון! – ירושלמי צחק צחוק קצר, בלתי־צפוי, קפץ מעל השולחן ושב לכיסאו, כמי שאינו יכול עוד לבטל זמנו בשטויות. אך אגב עלעול בערימת־הניירות שלפניו, השיב: – זו היתה אז סיטואציה שונה מעיקרה. הלוא לידי הועבר הטיפול בסקירה משום שדוידוביץ הועיד לך משימה מיוחדת, שהוא – בצדק או שלא בצדק – ייחס לה אז חשיבות גדולה יותר.

כוחה של תמימות! לא הרגיש ולא חש, צה־צה־צה!… צקצק גורן. – שִחרר אותי – ומאז הריני משוחרר! קורא את עיתוני־הבוקר ואת עיתוני־הערב – ומצפצף על העולם…

אני מכל מקום, – לא ויתר משה, – לא ידעתי על כל אלה דבר, ולא היו לי כל כוונות רעות.

כך אמר, ואולם בתוך־תוכו ידע הוא שלא אמת דיבר וכי גורן וירושלמי אינם מאמינים לו. היטב ידע, שזמן רב ציפה ירושלמי להתממשות רעיון המחקר כבסיס לארגון יעיל יותר של מנגנוני הממשלה ודירוגם המחודש של העובדים. ידע – ולא אכפת היה לו, שלתוך חיקו נשר כפרי בשל. דבר אחד נכון: הוא עצמו לא נקף אצבע ולא דחף את עצמו. ולא מטעמי הגינות נמנע משה מלהציע את עצמו, אך אַך ורק שלא לעורר בלבו של דוידוביץ חשש גם מפני שאפתנותו היתירה של הבחורצ’יק הצעיר, בן־חסותו. זה כבר עמד משה על איזשהו כישרון טבעי שהיה צפון בו – להתחזות כשֶה תמים ובמסווה זה להשיג כל מה שלבו חושק בו. אם רק ירצה, החמיא ל“אני” הפצוע שלו, ימצא לו על נקלה מקום טוב בין חיות־הטרף. לא זנב לנטרפים, אלא ראש לטורפים יוכל להיות. אם רק ירצה.

אתה לא צריך להתצטדק, – אמר ירושלמי בלי להגביה עיניו מניירותיו. – גם אילולא פרשה מכוערת זו, לא הייתי נשאר עוד זמן רב אצל דוידוביץ. לא לכך נוצרתי.

אך אף־על־פי שירושלמי חזר על אמירה זו שוב ושוב, ידע משה היטב שלא אלה פני הדברים. אפילו הובטחה לו כבר משׂרה טובה במשרד המִכרות, תהיה זו, קרוב לוודאי, גם תחנתו האחרונה. לא כן במחלקה זו, שבשל אופייה המיוחד היא כמין צומת־דרכים ומי שעובד בה פתוחות לפניו אפשרויות רבות… לא, כל זה יודע ירושלמי היטב, אלא שאחרי שהציע לו דוידוביץ אתמול, בפומבי, לשמש כעוזרו הראשי של משה, לא יוכל עוד לבלוע את עלבונו. הפעם יעזוב.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

מרוצה מעצמו אפילו יותר מאשר בהשכמת הבוקר, נכנס עכשיו משה אל דוידוביץ עצמו. זה הגביה מיד ראשו מהשולחן והאיר לו פנים, שכל כמה שלא ינסה להחליקן בסכין־הגילוח, ייראו מכוסות ראשי־קוצים שחורים, חתכים וסרטות וקרישי־דם.

נו, הכול בסדר? – רמז לו שיישב מעבר לשולחנו.

מאה אחוז! – את תיקו הניח על שולחנו של דוידוביץ, גרר כיסא, אך לא ישב אלא הציב עליו רגל אחת, את מרפקיו נטע בלוח־השולחן, את ראשו כבש בכפותיו וכך פתח בסקירת כל התיקונים והשינויים שהכניס בהצעה לאחר שיחתם ביום הקודם.

ברור, ברור, – חזר דוידוביץ ואמר בסופו של כל סעיף. משה פשוט התעלם מתגובות סתמיות אלה והרצה את דבריו כסדרם. מהגדרת מטרות־המחקר, עבר לפירוט השיטה. תחילה הרחיב את הדיבור על המשרדים ועל המחלקות, שיערכו בהם את ה־pre־test. השיקול בבחירה כפול – מתודולוגי ותקציבי. לביסוסו, הביא משה פירוט של הנתונים השונים, אשר על־פיהם ייבחרו סופית היחידות שבמדגם: מספר העובדים, סוג העבודה, השימוש במיכון, אפשרות מדידתה של התפוקה, או הפעילות, ההבחנה בין מחלקות שירותיות לעומת יחידות יצרניות וכיוצא באלה. דוידוביץ המשיך והפטיר “ברור, ברור,” וכך עד שהגיע משה לנתונים עצמם שהם מבקשים לאסוף. כאן התנער פתאום דוידוביץ ובתנועת־יד נרגזת שיסע את משה:

מה קרה לכל קבוצת השאלות על ניהול ופיקוח?

השמטתי אותה.

והרי אתמול היתה כלולה עדיין בהצעה.

אתה טועה. גם אתמול לא היתה. לא עמדת על כך. – משה חש איך מתמלא דוידוביץ חימה.

מדוע? – שאל בקול כבוש.

זה לא שייך לעניין.

מי קבע מה שייך לעניין ומה לא?

פעם ראשונה העז משה לפעול באופן עצמאי. יתירה מזו, מדעתו של דוידוביץ התעלם לחלוטין, בדעתו שהפעם נתון הוא כולו בידיו. אך עוד בטרם היה סיפק בידי דוידוביץ להתעשת ולהגיב מיהר משה להיסוג נסיגה טכסיסית, בלי לוותר על עמדותיו.

יכול להיות שטעיתי, – אמר. – קבוצת־השאלות שהצעת שייכת למכלול שונה, שהטיפול המחקרי בו מחייב מתודולוגיה שונה. אגב, תוֹמְסון ורוֹבֶּרְטְס, בספרם החשוב “בָּסיס מדעי בַּתעשייה”, חוזרים ומדגישים את ההבחנה בין בדיקת ייצור ותפוקה בתנאי־ארגון נתונים לבין רי־ארגון ראציונאלי של כוח־אדם לשם ניצול מְרַבּי של אמצעי ייצור במינימום של עבודה וזמן. אם טעיתי, אוסיף מיד את כל המכלול הזה…

האמריקנים האלה תיכף מגזימים וכל שטות הופכים למדע. אני עצמי לא מייחס להבחנה הזאת שום חשיבות. הבה נשאיר את שאלתך בחזקת צריך עיון… אגב, השעה מתאחרת ועלינו להזדרז…ואצל רבין אין שום צורך לעורר שאלות…

משה ידע: ניצחונו מלא. אצל דוידוביץ, צריך עיון – משמע נסיגה מוחלטת. אם כי אל ספרם של תומסון ורוברטס, הפנה הוא את משה, קרא עליו בוודאי רק משהו באחד מכתבי־העת המקצועיים. בנוח עליו הרוח אמר דוידוביץ עצמו: שום אדם אינו מסוגל להשתלט על כל ים הספרות המקצועית, והדרך הטובה היא להציץ בסקירות הקצרות שברבעונים ולקבל מושג על הסוגיות העיקריות. כל השאר אינו אלא העלאת גירתם של האחרים וסברות כרס. תורה זו, ידע משה היטב, מקיים דוידוביץ הלכה למעשה. ולכן הספיק נפנוף אחד בתומסון ורוברטס.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

מתון־מתון היה דוידוביץ נושא את גופו הדובי במדרגות המעלות למשרדי המוסד למנהל ציבורי. חליפתו העשויה צמר אנגלי משובח, שיוותה לו מִשנֵה חשיבות. גם משה לבש את חליפת השִחרור החומה שלו, שכן כבר שבחליפה נוהגים הבריות כבוד מיוחד.

אני מקווה שהשיחה לא תתארך מדי, – אמר דוידוביץ כשהגיעו סמוך לחדרו של רבין. – הצעתי היא שנראה בה אקט פורמאלי בלבד. בכלל, את עיקרי־הצעתנו אציג אני, אם כי, כמובן מאליו, אל תהסס מלחוות דעה כשתראה צורך להתערב.

הרמז היה עבה: אינך אלא מוצג, מופת מהלך שאני, דוידוביץ, מנהל את המחלקה. חוקרים ועוזרים משרתים תחתי. פועלים על־פי הנחיותי, אבל המחלקה היא אני, ואוי לך, משה, אם תתן לרבין להרגיש, כי מה שישמע מפי שמעתי אני, חצי־שעה לפניו, מפיך.

האיש שיחרוץ את גורל המחקר, היה זערורי, עור־פניו שחום־מאובק, במבט ראשון נראה אובד מאחרי מכתבתו. גדולה במיוחד היתה, לא מאותו ריהוט משרדי כבד, אפלולי, שעבר בירושה מהמשרדים המאנדאטוריים, כי אם בהירה, תואמת את המרבד החולי שכיסה את מרכז החדר עב־הקירות וגבה־החלונות, לא את שתי כורסות העור, השולחן הדמשקאי העגול, ושני כיסאות העור, שמי יודע מביתו של מי התגלגלו לחדר זה, שראה את האנגלים נכנסים וראה אותם יוצאים. חרף דמיונו הרב של החדר עצמו למשרדו של דוידוביץ, לא היה שום מקם לטעות: הצימוק שמאחרי המכתבה הבהירה רם ונישא הרבה יותר מדוידוביץ! עכשיו גם הגביה עצמו מעט בכיסאו, במחווה של כבוד, קורא אגב כך:

ברוך הבא, דוידוביץ!

בפסיעות גדולות, כמעט עליזות במופגן, חצה דוידוביץ את החדר, מאבד משהו מביטחונו על המרבד שבלע את צעדיו, רכן מעל המכתבה, ולחץ בחמימות את כף־ידו הזעירה והצוננת של רבין.

והנה אנחנו כאן, בדיוק בזמן, מוכנים ומזומנים. וזהו המומחה הצעיר שלי, מר וולף.

בקצה אצבעותיו הצוננות נגע רבין גם בכפו המושטת של משה, אך את דבריו הִפנה אל דוידוביץ: גם מדבריך וגם ממאור־פניך אני למד שאיש־בשורה אתה היום. סיימתם את כל ההכנות?

הדיוק אצלי, מר רבין, הוא ערך עליון. הקדושה אני נוהג בו.

כלל גדול וחשוב מאין כמותו. מה גם שאצלנו, כואב הלב, מחלחל הזלזול הלוואנטיני בדייקנות. בּוּקְרָא, יא סידי! הכול הוא בּוּקְרָא. – קולו של רבין היה עבה ועז להפליא. אצבעותיו הגפרוריות לופתות את המשענת של כיסאו וכל כולו נוטה על צדו, כאילו אוזן שומעת יש לו רק אחת. – כן, כן!… ומה תאמר על המחנק הפתאומי, דוידוביץ? הרי אתה ותיק בארץ: אני חש בחמסין ההולך ומתרגש עלינו למרות שבבניינים הישנים האלה נשמרת איזה צינה.

כך נדמה גם לי, – הסכים דוידוביץ בלי שום היסוס, אפילו הגביה מיד את ימינו כמבקש להניס מעליו את החום, שחש פתאום את נשימתו החורכת על פניו, – בכלל, קיץ נורא היה הקיץ הזה! כבר אחרי החגים, חמסין ממש רודף חמסין!

־ האם השנים הן שנעשות חמות יותר ויותר, – נעווה חיוך סדוק בפניו היבשות, – או אנחנו מסוגלים לעמוד באקלים הזה פחות ופחות. זוכר אני את ימי־החמסין של השנים הראשונות, את הרוח הלוהטת, השורפת, קומי ופחי הרוח…

אה, היו ימים, הם לא ישובו עוד! – הִמהם דוידוביץ לתדהמת משה, שבצד זה שלו טרם נתקל. – הפרדסים נתנו ריחם, יימח שמם…

כן, כן, – התרחב סדק־החיוך בפניו של רבין. את ידו הכפיסית, המגויידת, פשט לעבר הטלפון, כמבקש לגשת לעניין, – כוס תה תשתה, דוידוביץ? גרוני שלי בכל אופן ניחר. ואתה, אדוני הצעיר?

לא, תודה, – אמר משה, מתרגז תוך כדי דיבור על ששוב הוא מגלה מבוכה קרתנית.

אל תפחד, לא תשתה לנו את כל התה, – נקט כלפיו רבין נימה של אבהות. וכבר החזיר את שפופרת הטלפון לתושבתה, ובאצבעות־השעווה השקופות החל מתופף על לוח־השולחן. גם עיניו ננעצו בשולחן, כאילו מחיבור כישופי זה שואב הוא את חיותו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

דוידוביץ הזדרז לשלוף מתיקו שלושה עותקים של הצעת המחקר והגיש אחד לרבין ואחד למשה. מכיס־החזה שלה רבין משקפי־קריאה והרכיבם על חוטמו, ומכאן ואילך האזין בשתיקה להרצאתו של דוידוביץ, רושם אגב כך הערות באותיות זעירות, מציג מדי פעם שאלת־הבהרה מעוטת־מלים וחוזר לשתיקתו.

ברור כשמש בצהריים, – אמר כשסיים דוידוביץ את הרצאת דברי־הלוואי, – ההצעה מעובדת יפה. הקפדתם לשמור על הקודים המנחים שהתווינו בפגישות קודמות. בשעה זו לא נותר לנו אלא לסכם שתיים־שלוש שאלות, מעין סייגים או תנאים מוקדמים לשלב הביצוע. אם בהן נגיע לידי הבנה, ובטוחני בכך, תוכלו לפתוח מיד בכנות המוקדמות.

אנחנו נכונים להאזין, – אמר דוידוביץ וצמצם את עינו המצועפת למחצה בתבלול תכלכל.

ובכן, השאלות להבהרה הן שתיים: הפרסום והתקציב. – תוך כדי דיבור שב ועלעל בדפים הדקיקים, המודפסים במכונת־הכתיבה, השהה את אצבע־השעווה על אחד הסעיפים, עיין בו אגב הרטטת שפתיו הדקיקות, נטולות הדם, הניח מידו את הצעת המחקר, הטה ראשו לאחור, הסיר את משקפיו והבהיר: – כבר בשיחותינו הראשונות, דוידוביץ, רמזת שבכוונתכם לפרסם את ממצאי מחקרכם בסדרת פרסומיכם המדעיים. עכשיו נהפך הרמז לסעיף מפורש בהצעתכם. ובכן, תנאי זה אינו מתיישב אצלי, איך לומר זאת עם השכל הישר.

זה פשוט הנוהג הקבוע, – היתמם דוידוביץ.

ייתכן מאוד, שכך נהגו אלה שהזמינו אצלכם סקרים ומחקרים מסוימים, אם כי אני, אודה ולא אבוש, אינני מסוגל לרדת לסוף דעתם: הם המזמינים את המחקר, הם הזקוקים לו לצורכיהם הפנימיים, הם הממַמנים אותו מתקציבם, ואילו התוצאות הן הפקר פטרושְׁקה!… ילמדנו רבנו! הלוא מחקר־ענק זה אינו איזה רומן, הנמכר בכל חנות ספרים וכל יענטע, המחפשת איזשהו סיפור שובר־לב, נכנסת וקונה!

בכל העולם מקובל לפרסם מחקרים כמו אלה שאנחנו עורכים. הספרות המקצועית…

מי זה כל העולם?!… כל מדינה וסדרי־הממשל שלה ומושגיה שלה. הנה, באנגליה, בימינו יש מונארכיה, דמוקראטיה מונארכיסטית, לפעמים אפילו עם ראש־ממשלה סוציאליסטי. נו?! סמי מכאן, שאם חיים וייצמן הוא רק נשיא, אז אנחנו פחות דמוקראטיים, פחות סוציאליסטיים?! דוידוביץ, באמת!…

אני דיברתי אתך על נוהל, שהיה מקובל מיום שהתארגנה המחלקה ושאתה עצמך, מר רבין, לא ערערת עליו, – ניסה דוידוביץ טאקטיקה שונה – ומלבד זאת, מה שלא נחליט, ניאלץ בסופו של דבר להעמיד את ממצאינו לרשות הציבור.

מי יאלץ אותנו? ומי זה, בדיוק, הציבור?

הן כבר בשלב ה־pre־test נבוא במגע עם משרדים אחדים, עם מחלקות שונות זו מזו בתפקידיהן, במסורתיהן, ומהר מאוד יתעוררו שאלות, אולי חששות, מפני מטרות נסתרות של מחקרנו והשפעות שיהיו לממצאינו על גורלם של העובדים, ארגוניהם, האיגוד המקצועי וכדומה. ורק אם יידעו מה מטרות המחקר ואם נתחייב להעמיד את ממצאינו לידיעתם, נזכה מצדם לשיתוף־פעולה.

אני מציע לך הצצה מעשית, דוידוביץ: הנח לנו לטפל בעובדים בכל המשרדים והמחלקות שתרצו לערוך בהם את כל הכתוב בנייר הזה.

שמא תפרט מעט את דבריך, מר רבין, – אמר דוידוביץ. משה נדרך. האם זו ראשית כניעתו של דוידוביץ, או שהוא מנסה לגרור את רבין לתוך הפח שטמן?

אין כאן מה לפרט. זה פשוט מאוד: אנחנו נמנה עובד משלנו לקצין־קשר בינינו לבינכם. הוא גם יהיה מעין יועץ מטעמנו בענייני תכנונו הסופי של המחקר הגדול בעצמו. מצד אחד יוכל לסייע לכם בבחירת נושאי המחקר בהחלטה על אילו נושאים כדאי אולי לוותר, הכול כמובן לפי צורכי המדינה ובתיאום מלא בינינו, ומן הצד האחר ייצג את המחקר במגעים עם משרדי־הממשלה והמחלקות השונות וייתן לה גושפנקה ממלכתית מכובדת.

במלים אחרות, – אמר דוידוביץ, פניו הגסות, המחוטטות, כמו הצמיחו זיפים שחורים במהלך השיחה. – במלים אחרות, אתה מציג לנו כאן תנאי נוסף: אתם תעמידו עלינו מפקח, רביזור, והוא שיקבע הלכה למעשה את כיוונו של המחקר ואת מהלכו. בפועל, ניהפך לכלי טכני של המוסד למנהל ציבורי.

זו הגזמה רבתי, a gross overstatement, כפי שהיו נוהגים לומר האנגלים, – אמר רבין ואל הסדק החיוור שבפניו, קירב את כוס התה שהוצבה, לגם בקול־שריקה והמשיך: ־ בהצעתי הטובה לא היה דבר, אפילו לא כקוצו של יו"ד, שהצדיק הגדרות חריפות כאלה.

מחלקת המחקר קמה כגוף מחקר מדעי־פרופסיונאלי, והוענק לה איזשהו מעמד מייחד במשרד למודיעין, מה שמכנים בעולם מיניסטריון האינפורמציה, להבדיל אלף הבדלות מפרופאגאנדה. אפילו נגיע כאן שנינו להסכמה, לא יימצא לנו במחלקה איש רציני אחד שיכפיף את המחשבה המדעית־מקצועית, שלמחקר אמיתי הוא תנאי בל יעבור, להנחיותיו של איזשהו מפקח, שכל שיקוליו הם מעולם אחר.

באמונה, דוידוביץ, אתה מגזים כמו רבא בר חנא, – חזר רבין והפריח את חיוכו הצחיח, – ומלבד זאת, גישה מדעית מאי קא משמע לן? גם לנגד המוסד הארצי לניהול עומדת טובת המדינה כולה. כלום מתוך איזשהן פניות אישיות אני מציע סידור נבון והגיוני כזה? המדע, כבודו במקומו מונח, אך לי אין רשות – בימים שהצרכים כבירים והפרוטה אינה מצויה – לממן בכספי המוסד איזשהו מחקר עיוני בעלמא, חשוב ככל שיהיה, אנחנו מחייבים את עצמנו בסכומי־כסף גדולים מאוד, ונצטרך להתאמץ הרבה כדי להתגבר על קשיי ההקצבה, ולכן שומה עלינו ללוות את המחקר מקרוב ולדאוג לכך, ששכרו לא ייצא בהפסדו. בכלל, עכשיו אני מתחיל לחשוב, שאולי ראוי לנו לברר תחילה עניין זה, מה יקר, וכשנדע כמה יעלה המחקר יתחוורו אולי מאליהן גם שאר השאלות.

הגשנו הצעת תקציב מפורטת ומנומקת היטב, – אמר דוידוביץ, שלף מכיסו ממחטה ומחה בזעף את עורפו ואת פניו. – כל פרוטה ופרוטה חושבה על ידינו.

אמנם, אמנם, אך מה נעשה ואנחנו נתבעים למסור דיווח מדוקדק על כל הוצאה. איך נקבל עלינו מימונו של מחקר נרחב כזה אם לא נוכל להצביע על תועלת של ממש שתפיק ממנו המדינה?

כולנו יודעים, שהממשלה קיבלה החלטה ברורה ומפורשת לבצע את המחקר, רואה בו מכשיר חשוב לארגון יעיל של המנהל, ואם יוכיח עצמו יְיוּשׂם במשק כולו. זה לא מסוּר רק לאיזו החלטה חד־צדדית של מישהו מאתנו.

משה כבש חיוך. דוידוביץ ניסח את דבריו בערמומיות, והרמז העבה, שהמכשולים שמנסה לשים רבין, לא יישארו בחדר הזה, אלא ייעשה להם פרסום, יביא את הוויכוח בין שני השועלים לסיום חיובי.

ההחלטה קובעת במפורש, כי המוסד למנהל ציבורי יהיה אחראי לביצועו הנאות, מדעית, ציבורית ותקציבית. האמן לי, דוידוביץ, הִצעתי לפנות לכם את הדרך במשרדים השונים ולהיזהר בכספי המדינה, תזכה לברכות מצד כל בעל שכל ישר ומצפון ציבורי. וכדאי לך לזכור ולא לשכוח פרט נוסף, דוידוביץ – מחלקתך עודנה צעירה למדי ועדיין אינה נהנית מאותה מידה של פרסטיז’ה שזוכה לה המוסד למנהל ציבורי, ולא בלי סיבה. שיתוף־פעולה אתנו יביא לכם אך טובה, ולוּ אני תחתיך, הייתי עושה הכול שההזדמנות הזאת לא תישמט מידי.

ושוב דמם החדר הגדול, שבימי־זוהרו של בית־המלון, בשלהי השלטון התורכי ובשנות המאנדאט, התארחו בו שלוחיהן של קושטא ולונדון. כשצלצל הטלפון, הרים רבין את האפרכסת וניהל אתה שיחה נינוחה, כאילו אינסופית. דוידוביץ הצית סיגרייה, ואפשר היה לראות שהוא מנצל את האהבה הניתנת לו עכשיו. ואכן, כשהחזיר רבין את האפרכסת למקומה, אמר:

אילו הייתי אני משוכנע, שהשיטה שאתה מציע תהיה טובה יותר למחקר, יעילה יותר, לא הייתי מתווכח. ישנה רק פרסטיז’ה אחת החשובה לי, שייוודע כי כל כוונתנו לשרת באמונה את מדינת ישראל, ואין שירות טוב יותר ממלאכה נאמנה…

המלים עודן רמות, אמר משה בלבו, אבל גם בפניו של רבין אפשר לראות, שהוא שמע את מה שביניהן: כניעתו של דוידוביץ מלאה, מיידית, בלי שום תנאים.

אין לי צל של ספק, דוידוביץ יקירי, שהמחלקה שלך מסורה בלב ונפש לחקר האמיתות המדעיות, וכולנו מתברכים בזה. – אפשר היה לשמוע, שהוא מאריך כדי להתרגל לתהפוכה הפתאומית ולחשב את תגובתו. – אתה מיטיב להכירני, ולא מאתמול, ויודע שלא סתם מתוך איזו קפאריזה, ולא כדי לצבור כביכול כוח, מצאתי עצמי מתעקש על איזושהי נקודה, שבעיקרה היא עקרונית, האמינה לי, כמעט לא יותר מזה, למרות שיש כאן גם צד מעשי – עקרון האחריות הממלכתית. צער רב הייתי מצטער אילו נפרדנו שלא מתוך הסכמה, שכן המחקר הזה גדול ויקר לכולנו מאוד ולבי סמוך ובטוח שתעשה מלאכה נאמנה באמת, אך מה אעשה וגם אני קרוץ מאותו חומר ומשתדל למלא את תפקידי באמונה, בלי שום פשרות…

בזה לא פקפקתי לשנייה אחת, מר רבין, זכויותיך המרובות בשירות העם והארץ בכל תפקיד שהוטל עליך מדברות בעדך. המחלוקת בינך לביני, אם אפשר לדבר על מחלוקת, היתה לשם שמים, וכשאתה מבטיחני שתעמיד לימיננו…

כחומה בצורה! – שיסע אותו רבין, ועכשיו נחפז להביא את השיחה כולה לסיום, ותוך שהוא מחכך את כפותיו הצהבהבות זו בזו אמר: ־ נו, דומני, שבנקודות העיקריות הגענו בשעה טובה ומוצלחת להבנה. בעוד שבוע לערך אודיע לך על החלטתנו הסופית, ואז גם אציג לפניך את קצין־הקשר. בהצלחה לכולנו…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אך יצאו מפתח־הבניין, קמלו פניו של דוידוביץ. כשם שבעלייתו במדרגות בית־המלון המפואר לשעבר נישא ממש כל גופו הגדול מכוח הביטחון והכרת־הערך שמילאו אותו כמו הליום, הנה עכשיו הצטמצם והתאפס כולו.

חמש־עשרה שנה אני מכיר את רבין, – דיבר רתת, קולו קול אדם מתפתל בייסורים – ואולם שעד למדרגה שפָלה כזאת מסוגל הוא לרדת, לא הייתי מסוגל לחזות אפילו בסיוטי־לילה. בגלוי ובלא כל בושה, בנוכחות אדם שלישי, מאיים המנוול הזה בסאבוטאז', מפעיל אמצעי־סחיטה ברוטאליים ביותר, ולאיזו תכלית, שואל אני אותך, לשם מה?!

ובאמת, לשם מה?! – נאחז משה בשאלתו של דוידוביץ. שיחה כמו זו שהיה עד לה, לא שיער בדמיונו – אני, מר דוידוביץ, אם לומר לך את כל האמת, לא הייתי מוותר לו בקלות כזאת.

אתה לא היית מוותר!… התיז דוידוביץ בזעם. כל גינוני־ההדר וההקפדה על כבודו שלו נכשלו. התבלול בחצי־עינו נראה מאיים. זיעתו נצצה בחטטיו ועל זיפי־לחייו. שתי ידיו לפתו את תיקו כאילו נשא בו לא צרור ניירות מודפסים אלא פצצת־זמן. – ומה בדיוק היית עושה אתה במקומי?! מחסל את המחלקה באיזו ג’סטה הירואית?! צדק המנוול: היום אין ההכרה בנו מבוססת די הצורך, ורבים עדיין המזלזלים בנו ומהססים למסור לידינו מחקרים חשובים, וגם ידידינו באקדמיה חותרים בחשאי תחת המחלקה. פה ההזדמנות הגדולה שלנו. כמה תקוות גיליתי בפרוייקט הכביר הזה! והנה…

והרי בידינו תוכנית מעובדת לפרטיה, שיכולנו להעבירה ישר לידי הרשויות הממשלתיות העליונות…

כמה תמים אתה, וולף! מכאן שכל חריף – ומכאן איזו ילדותיות מדהימה! כל תוכניותיך המדוקדקות לא תעמודנה מול שיחה טלפונית אחת של רבין אל הרשויות העליונות, כמו שאתה קורא להן. הגרוגרת דרבי צדוק, החבר רבין, מכיר את כולם שם למעלה, וכולם שם למעלה מכירים אותו, ואינך יודע מי שם מושך בחוטיו של מי. אם הוא יגיד לא – זה יהיה לא! איש לא יהפוך את רבין לאויבו בגלל תוכנית־המחקר המצוינת של משה וולף! למה ויתרתי, כמו שאתה אומר, בקלות כזאת?!… ברירה היתה לי?!… ועכשיו לשאלתך, לאיזו תכלית צריך הוא להושיב על ראשנו איש משלו? אני מתפלא על עצמי – איך לא צפיתי כל זאת מראש. נתונים אלה שאנחנו עתידים לאסוף בדגימה שלנו, ומאוחר יותר במנגנונים כולם, על כל משרד, על כל מחלקה, על כל מנהל, ועל כל עובד, הם נשק אדיר. מספרים על מינויים, כישורים, מספרי עובדים ועוד כיוצא באלה, שנאספו בבדיקות שיטתיות, אובייקטיביות, אם יגיעו לידיעת הציבור, צלולים להיות סכנה גדולה.

סכנה למי? – נדהם משה מטיעונו של דוידוביץ, שעלה ממנו צליל של טירוף.

אינני יודע למי, ואינני רוצה להרחיב על זה את הדיבור. אולי לממשלה. אולי לאנשים כרבין, המופקדים על המנגנונים. מכל מקום, שליטה כמו זו שביקש להבטיח לעצמו, תקנה לו קודם־כול כוח לפסוק אילו שאלות פשוט לא נשאל. נקודה זו מחוּורת לך?

על מה שלא נשאל, גם לא יהיו בידינו נתונים…

אכן. ואם יבואו לאחר מעשה וישאלו, יטען שביקש לקמץ בכספי־הציבור, שהמומחים פסקו שאין צורך בשאלות אלה. הוא לא רק יוכל להטיל את כל האשם עלינו, אנשי־המחקר, הוא גם יעשה כך…

דוידוביץ השתתק. את המגבעת שהוא נוהג לחבוש ברחוב בקיץ ובחורף הסיר לרגע כדי למחות את הזיעה. בראש מורכן פנה לעבר בניין האגף למודיעין פנים. לרגע ריחם משה על איש תקיף ורודף־כוח זה, שנחשף בכל עליבותו, והוא ניסה לבטא את הזדהותו:

מי אומר שאנחנו חייבים לתת את ידנו להתנהגות נבזית כזאת?! הן במוקדם או במאוחר ייאלץ לבצע את המחקר. הלוא למישהו יצטרך רבין למסור דין וחשבון!

בסמכותו לדחות בחודשים ושנים, ובמאה ואחד טיעונים חוקיים, את ביצועה של ההחלטה. יותר מזה, אם ירצה, יקים מנגנון מחקר משלו, בנימוק המקובל, שבחר במכשיר, שלמיטב שיפוטו הלם ביותר את דרישות המחקר המסוים הזה. אני מקווה שאתה עוקב אחרי, וולף: לפרוייקט הזה אנחנו זקוקים כאוויר לנשימה. עלינו להשיגו בכל דרך, בכל מחיר! עלינו להצדיק את קיומה של המחלקה למחקר ולבצר לה מעמד מכובד. האמן לי, וולף, שיקול־הדעת שלי היה מהיר כשלך, אבל מורכב הרבה יותר משלך. – לרגע קל שב אותו חיתוך־דיבר תקיף, כתוקע מסמרות, – בכל אופן, גם כך יצאנו מנצחים! הסיכום הוא כזה, שכל כמה שלא יחבל כנגדנו את תחבולותיו המפורסמות, את העובדה המרכזית שאת המחקר הגדול על סיווג תפקידים ביצענו אנחנו, לא יוכל להעלים. יותר מזה, מצד אחד אמנם יעמיד עצמו בראש, אבל מן הצד האחר יזכיר לכל אדם, שהממצאים הם מדעיים, כמוכח משיתוף הפעולה שזכה לו מצד דוידוביץ ומחלקת המחקר שלו. על־כורחו ייהפך דווקא רבין לסוכן־הפרסום החשוב יותר שלנו… באחת: גם בתנאים משפילים אלה, כדאי לנו מאוד לקבל עלינו את העבודה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ובאותו יום, אותו יום עצמו, היתה גם פגישה רביעית. מרגע שובו מן השיחה עם רבין לא מצא משה מנוח לנפשו, לא היה מסוגל להתרכז בעבודתו. ירד לקפטריה הדחוקה שבקומת־הקרקע, שתה קפה גרוע בכוס ועִלעל במאגאזינים ישנים, חזר ועלה למחלקה וישב להתבדח עם מזכירתם, שכיופייה כן תפלות־הווייתה, אי־שם בין התום והסכלוּת. ועדיין השתרכו להן השעות לאטן. פתאום נזכר בקיכלי והתמלא איזה צורך דחוף לשבת ולשוחח אתו, לא בעניין המסוים המעיק עליו היום, אלא סתם כך. מכל החבורה לא המשיך משה להיפגש ובסדירות אלא עם קיכלי. במשך הזמן גם נוכח לדעת, שרק קיכלי לבדו אינו מקשקש בלגין ריק. אלא שלא בקיאות זו היא שמשכה אותם זה אל זה. באותו פרק־זמן שירד משה מירושלים לבית אמו בתל־אביב, קצת משום מחלתה שהחמירה, קצת משום שלא יכול היה לעמוד בחייו אלה, ניתקה הידידות בין ירדני לקיכלי. עדיין ממאן ירדני להודות, שעומד הוא כבר ימים רבים מול הקיר האטום, וממשיך לכתוב ולפרסם את סיפוריו. לא כן קיכלי – מדי פעם מפרסם גם הוא שיר חדש, אמירה נוספת של דברים שכבר חזר ואמר בשירים טובים יותר. בחור מלא ונבון הוא קיכלי. הצוהב של עור פניו הלך ודמה לקלף, ועיניו כמו הזדקרו יותר ויותר מחוריהן, לובנן רוּשת ביותר ויותר נימי־דם. גם נישואיו והולדת בנו לא החזירו לו את קולו הפנימי, שאך לפני שנתיים־שלוש היה מקורי ומיוחד כל־כך, אולי אף הרעו את מצבו הנפשי. משה חש, כי רב המשותף לקיכלי ולו. ואולי המועקה שבלב היא אותו מכנה משותף?

משה צלצל את קיכלי. אחת בשבוע־שבועיים היה אחד מהם מטלפן אל חברו, ולעתים היו נפגשים בשעה מאוחרת יותר בקפה “ציון”. שניהם הבינו היטב, שפגישות אלה באו לפרוק איזו מועקה שבלב, אף שבעניין המסוים לא נגעו אפילו פעם אחת. ידידותם טרם הגיעה לשלב, שבו היא כאילו כוללת־הכול, לגילוי־לב אמיתי. ידידות שלמה ועמוקה, אמר משה בלבו, כמו זו שנקשרה בינו לבין צביקה, לא יוכל לשוב ולרקום. לבו חתום. בכל פעם שהוא מנסה לפותחו לזולתו, שבות אותן גרוטאות חלודות הממלאות אותו וחותמות את פתחיו.

מה נשמע אצלך? – שאל משה.

אצלי אין חדש. קרה משהו אצלך? – נשמעה דאגה בקולו של קיכלי.

לא־לא, סתם שעמום. מה אתה עושה ברגע זה?

כרגיל. ברגע זה אני עורך את נאומו של הממונה על התקציבים לגיליון הבא של ביטאון האוצר.

ואחרי העבודה?

ישר הביתה אחריות למשפחה, ידידי! – לרגע דמם הקצה האחר של הקו, ולאחריו, בנימה שונה, הוסיף: ־ בעצם, אולי אכנס ל“ציון”, להפוגה של חצי־שעה בין החובה לבין האחריות. בוא גם אתה, אם אינך עסוק.

משה לא היה עסוק כלל ועיקר. הוא רק ציפה, שהיוזמה לפגישה תבוא מצד קיכלי, וכדי לא להגיע ראשון השתהה במשרד עד לשעה היעודה, ואז צעד בחיפזון לעבר רחוב בן־יהודה וקפה “ציון”. ריק למחצה היה בית־הקפה באותה שעת אחר־הצהריים, כמו ניטש מיושביו הקבועים, המוכרים. אבל לא רק זה לבדו השתנה מן הזכור לו מאז ביקוריו הראשונים ב“ציון”, בשנה הקצרה שבין המלחמות. עכשיו לא נכנס לשם אלא בחברת חוה, לפני הסרט, או בצאתם מהקולנוע, אך גם כשהמקום מלא מפה אל פה, רק את רוחותיהם של אלה שהסעירוהו בשנה ההיא, הוא ממשיך לראות, מי שמת, מת. החרם הגדול שהוטל על “ציון” על שבימי־המצור נתקפו בעליו פיק־ברכיים, והם חמקו מן העיר, הוסר זה מכבר וכל האזרחים המהוגנים שבו לשתות בו קפה וינאי ועוגות דניות, לעלעל במאגאזינים המצוירים ובעיתונים בגרמנית ובאנגלית, ורק זה ששמו היה אז “פאלסטיין פוסט” נקרא עכשיו “ג’רוזאלם פוסט”. והנה קיכלי יושב בפינתם הקבועה, המוגבהת כמין בימה, מעלעל גם הוא באיזשהו מאגאזין הנתון בכריכות המתפוררות של “ציון”.

איך האשה? והבן־הבכור?– שאלות שחובה לשאול, אם כי עד כמה גדולה באמת שמחתו של קיכלי בכבלי־המשפחה בכלל, אין משה יודע.

אריאל אומר כבר גם קאקי וגם פיפי! ומה יהיה אתכם, משה? ומדוע אתה לא לוקח פעם את חוה ובא כמו שצריך? והחזיר לו קיכלי, בקולו המתנמנם, התקפת־נימוסין.

כל פעם אנחנו מחליטים – השבת הולכים אל הקיכלים! אתה יודע, ההאקרים הם מאוד הורים… תגיד לי, קיכלי, אתה פוגש עוד מישהו מהחבורה?

למשל, מי?

אני יודע?!… מישהו, מישהם…

אם אלה פגישות, אז כן, מפעם לפעם נפגשים. אבל כבר מזמן, אתה יודע טוב ממני, זה לא זה… ואתה, האם גמרת לנו בשבועיים האחרונים איזה ספר?

אני, תודה לאל, פרשתי מהעדר… אגב, שמעתי, שיהודה כתב עוד מחזה…

כן, זה היה בעיתון. יהודה טען כל הזמן, ובצדק, ששירים לא משתלם לו לכתוב. מהצד האחר טען, וגם זה בצדק, שהקהל שלנו צמא למחזות מקוריים… אז הוא מרווה את הצמא הזה!…. איך טיפש גדול כזה חכם גדול כל־כך לכסף?!

עובדה, כדברי הארצפלד, גם היא פאקט. ואתה, יש לך פה איזה שיר יפה?

כן, יש לי פה יותר משיר, – הכה קיכלי חזרה בקולו המנומנם, ההברות מטפטפות מבין שפתיו אחת אחת. אלא שהיום כבר יודע משה, שדיבורו החנוק והמר, אינו אלא ניסיון כושל לכסות על דיכאונו. את התיק שהיה מונח מתחת לשולחן, הגביה כמבקש להוציא מתוכו איזשהו כתב־יד, – כותב הרבה וּמאוד. אם אתה מעוניין לקרוא את המאמר שכתבתי לגיליון הבא של ביטאוננו. חתיכת גועל־נפש כל העמל המיותר הזה.

בכל מקום אותו הסיפור, – אמר משה, ובלי־משים מצא עצמו שוטח באוזני קיכלי את כל פרשת הביקור במשרדו של רבין, חש כאילו רק עכשיו מנסח הוא גם לעצמו את משמעותן של כל אותן הפגישות שבאו הבוקר בזו אחר זו, עם גורן וירושלמי, עם דוידוביץ לבדו, בלשכתו של רבין ושוב עם דוידוביץ לבדו, ורק עכשיו החל מפנה את כעסו כלפי עצמו. מה אתה יושב כאן מול קיכלי וגונח ומתלונן ומאשים, לכל הרוחות? וכי לא ידעת, שכך נראית המציאות? וכי לא ידעת שאלה הם פני הדברים כשהחלטת לחזור לירושלים ולהתברג לתוך איזשהו מנגנון? הן מיומך הראשון בעבודה היית חוזר ומשנן לעצמך כמין אוטוסוגסטיה, שאתה משוחרר מכל אשליה, חוזר ואומר: זו המציאות, אלה האנשים, או בלשונה של אמך, “ככה הם החיים”… ואף־על־פי־כן, שמע עצמו מספר לקיכלי עוד ועוד, לא מסוגל לשים מחסום לפיו.

טיפוסי לגמרי! – באצבעותיו היה קיכלי ממעך את הסיגרייה הדולקת. – אגב, לי עצמי יש סיפור לא פחות מוצלח. מה עיקר־עבודתי בביטאון האוצר, אתה יודע?

רק קודם אמרת לי: עורך נאומים, כותב מאמרים.

גם זה. אבל יש משהו, שאת עיקר־שכרי אני שואב ממנו: מדי חודש מצורפת לביטאון תוספת מיוחדת המוקדשת כולה לתלונות הציבור.

מי לא שמע על “עבדך הנאמן”?! גם אלינו למחלקה מגיעים כל כתביך. אתם מבררים תלונות אזרחים בכל עניין שעולה ממנו ריח של כסף, ומפרסמים את תוצאות הבירורים. זה חומר מרתק מאוד, אם תשאל אותי.

אחרי הסיפור הבא, תמבקש את המחמאה בחזרה, בכל אופן, אם אתה רוצה לראות את פרשת רבין בפרופורציות הנכונות, שמע: לפני כמה שבועות נתקבל במערכת “עבדך הנאמן” מכתב חתום בידי קבוצת־עובדים באגף־המשק של משרד מסוים…

אצל אביה של חוה?! – משה ממש חש איך מצטמרר עורו.

חכה. – בשמאלו שלף קיכלי סיגרייה מחפיסת ה“עָתיד” הפתוחה שלפניו, והצית אותה בזנב־הסיגרייה שבין שפתיו. – במכתב היה כתוב בערך כך: – לפני שנה וחצי נמסר לנו, עובדי אגף זה וזה, שלאגף תהיה אפשרות לרכוש עבור העובדים, ובתנאים מיוחדים, מקררים חשמליים, וכל עובד שישליש עד למועד מסוים את הסכום הנקוב, יקבל מקרר. ומה זה לקבל היום, מחוץ לתור ובתנאים מיוחדים, מקרר חשמלי, אתה יודע. כמה מאות עובדים השלישו את הסכום הנ“ל בידי איזה אדם פלוני באגף, ומאז, לא מופים ולא חופים, לא מקררים ולא כסף. וממשיכים עובדי האגף וכותבים: בדרך מקרה נודע לנו, שעובדים מסוימים – כן – קיבלו מקררים כנ”ל. לתשובתכם אנו מצפים… בכבוד רב…

קשה להאמין. סיפור משונה מאוד.

אפילו מאוד־מאוד! אבל מה שתשמע עכשיו משונה מאוד־מאוד־מאוד: הסכום הכולל הגיע לשישים אלף לירות, מאה ושמונים אלף דולר! גם על דעת איש מאתנו ב“עבדך הנאמן” לא התקבל הסיפור, אבל הכותבים חתמו בשמותיהם המפורשים. גם מנו אחד לאחד את שמות כל המעורבים בשערורייה. בקיצור, פתחנו בחקירה, ומה מתברר – הכול נכון כחשיכה בצהריים!

אתה רוצה להגיד לי, שהאקר?!

חס ושלום, זאת לא אמרתי! הסיפור מסובך הרבה יותר: טיפל בעניין גזבר האגף. מסתבר, שבמקררים אלה פרע בארצות־הברית אדם מסוים חלק מהתחיבויותיו הכספיות. תשאל אותי: מה פתאום באמריקה? מה פתאום במקררים? מתברר, שאותו אדם נכנס לשותפות באמריקה־ישראל משהו, וחלק מן ההתחייבות היה עליו לפרוע במזומנים וחלק בסחורות. מסיבות שאינן מענייננו היה לחותם מלאי גדול פריג’דרים במחסניו, ואגף המשק הסכים שהתשלום ייעשה בפריג’דרים, ולמה לא, בעצם?! הכוונה המקורית היתה למוכרם במחירי השוק. אלא שמישהו, לא ברור לנו עד לרגע זה מי בדיוק, החליט לשמח את לב עובדי האגף במתנה כפולה – לחסוך להם גם המתנה ממושכת, גם את הרווח של הסוחרים. עד כאן הכול מחוכם מאוד: למה לא, בעצם?! רק פה התחיל משהו להשתבש. המקררים הגיעו לחיפה, אבל הנמל בלע אותם. החקירה הצליחה לקבוע בוודאות את מעורבותו של גזבר האגף, אבל עד היום לא התגלו שאר המעורבים במעילה הגדולה הזאת. נבדק והוכח, שכמה מאותם מקררים מצאו דרכם לבתיהם של עובדים מסוימים באגף, וגם זה, כמו שאתה אומר, משונה מאוד־מאוד. מה תאמר על חברך קיכלי, שמפַתח קאריירה של שרלוק הולמס?…

ספר, ספר. ומה היה הלאה?

מאליו מובן, שבשלב זה פנינו למשטרה ותבענו שתפתח חקירה נגד גזבר האגף. אך… כאן נכנס לתמונה מר האקר: כמעט בן־יום הושתקה הפרשה כולה. לכל מי שתבע את מיצוי הדין הסביר, שהוצאת פרשה זו לרחוב – כלומר, למשטרה, לעיתונות ולבית־המשפט – תסב נזק כבד למשרד ולמפלגה. לנציגי העובדים הבטיח, שכל מי שהשליש כסף על חשבון המקרר יפוצה עד לפרוטה האחרונה. הגזבר יורחק מכל תפקיד, אלא שהדבר ייעשה “בלי סקאנדאלים מיותרים”. כאשר פנינו לפני שבוע למשטרה כדי לשמוע על התקדמות החקירה, נענינו שהתיק נסגר “מחוסר עניין ציבורי”. יתירה מזו: לפני ימים אחדים פנו אלינו העובדים וביקשו שנחזיר להם את המכתב, שנשלח “בגלל איזו אי־הבנה”. מעניין, הה?!

הרי זה איום ונורא!…

אל דאגה, משה, – טפח קיכלי קלות על זרועו של חברו, – אמרתי לך שהסיפור שלי עולה על שלך, אבל מה, אל תייחס לדברים האלה חשיבות מוגזמת. ייקח האופל את הכול! אתה תמשיך לנהל מחקרים חברתיים, ואני אמשיך לערוך את “עבדך הנאמן” ולחזק את המוראל הציבורי. הלוא מפיך שמעתי: לעזאזל החיים, העיקר הבריאות!…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ובאותו יום, אותו יום עצמו, היתה הפגישה החמישית. משה חזר לחדרו. מרת איידלמן ישבה בחצר, בין האורנים, קוראת. כשעבר על־פניה, הניחה את ספרה על ברכיה. באצבעותיה החיוורות, המגוידות, הסירה מעל עיניה את משקפי־הקריאה ואת ראשה השב הרעידה לשלום. פניה, שׂערה, שׂמלתה, שלכת־המחטים האפורה המרובדת בחצר, הכול כמו הצטרף לכלל ישות אחת, טובה ועגמומית – עצב שאינו אלא השלכתם של דמדומים דמומים וחמים אלה על נפשך. האוויר עומד. בחצר אין נשמעת אוושה ובבית אין אדם מרים קול. הכול מהוסה. כל היגונות הכבדים של הזמן כמו לא היו ולא נבראו. רק תודה אילמת של שמש מלובנת השוקעת מאחרי האורנים ובתי־האבן. מאחרי הגדר פוסע לאטו ישיש מגוהץ, מסיר את מגבעתו ומחווה בה שלום מעולם אחר למרת איידלמן. אשה צעירה מגלגלת ממרפסת דירתה אַיי־אוּוּוּו־הוּוּוּ מסולסל לעבר מישהו סמוי. גם מרת איידלמן עצמה – לא עצביה הרופפים מרעידים את ראשה, אלא מין קצב הוא שהיא קוצבת לדומיית־ההשקט, לשלוות־החיים ולאריכות־הימים.

במסדרון הצר כבר רבצה האפלולית ובחביונה שיחק במחבואים תִקתוקו של האורלוגין. צמודים לכל הקירות על מדפים גלויים ומאחורי דלתות־הזכוכית של ארונות ישנים, היו ספרים. ופתאום – כאילו פעם ראשונה הוא נכנס לבית – עלה בנחיריו ריחן של מערות קברים. הארונות הם ארונות־מתים. כמה מטעה דומיית־השקט הזאת. הן אך לפני שנתיים, כששכר אצלה את החדר, היתה בעיניו מרת איידלמן לא סתם אשה טובה, רעה, שמחה, עצובה, אשה כמו אמו, אלא אלמנתו של הסופר הנודע איידלמן, דמות שלא מהעולם הזה. בסתר־לבו האמין אז, שלא מקרי הוא המקרה שהוליכו – בזכות איזו מועדה ב“מנזה” – אל הבית הזה דווקא, ביתו של הסופר שדיוקנו החגיגי מוסיף לדהות בטרקלין, בין ארונות־הספרים. איידלמן, איידלמן! רק היום מבין הוא סוף־סוף את סיפור־חייו של האיש, ששיריו הראשונים, כפי שסיפרה לו בשנתיים אלה מרת איידלמן עשרות פעמים, התפרסמו לפני המלחמה הגדולה, כשהיה מר איידלמן כבן תשע־עשרה. על נסיבות היווצרותם ידעה לספר רק מפי המנוח, לא כמו על חמשת הרומנים הגדולים, ועל מאות, אם לא אלפי מאמריו ועל־אודות כל אותם אישים דגולים, רבי־היישוב ומנהיגי־האומה, שהיו מבאי –ביתם, בפרטי־פרטים. מרת איידלמן שבה ומספרת איך הלך לעולמו בטרם השלים לפחות את שאר חמשת או עשרת הרומנים, שנשארו בלתי־גמורים בארונות, וניחומים היא מוצאת רק בזה, שיישאר לדורות בזיכרון האומה, וראיה לדבר – הרחובות המפארים עצמם בשמו בכמה וכמה מערי ישראל. כן מרת איידלמן, אבל הוא, משה, יודע, כי כבר הדור הזה אינו נוגע ברומנים שכתב מר איידלמן ורק העומדים לבחינות בספרות עברית, חייבים עדיין לזכור את שמותיהם, ועל כל צרה שלא תבוא, משננים הם תמציות קצרות שלהם. מזל גדול אחד היה לו, שנשארה אחריו אלמנה כמרת איידלמן, המספרת בו לכל מי שיש לו אוזן שומעת. אפילו נודע לה שאין קוראים לספריו, ספק אם היה הדבר משאיר עליה רושם כלשהו. עצם מציאותו של מה שאינו בביתה או בחצרה, ספק אם הוא קיים כלל.

משה נכנס לחדרו, אינו יודע מה לעשות בעניין הקונצרט הערב.

מיוגע עד מוות היה, עצביו מתוחים להתפקע. לכאורה, השיג היום את מבוקשו. אף־על־פי שרבין יציב איש משלו מעל לראשו, ברור שלמעשה ינהל הוא את המחקר. מבחינה ידועה, אולי אפילו טוב יותר שיתקיים מגע הדוק כזה בין המחלקה לבין המוסד למנהל ציבורי ובפועל יקיים אותו לא דוידוביץ אלא הוא עצמו. במושגים של קאריירה, החלה היום קפיצתו הגדולה הבאה. בעוד חודשים לא רבים יועלה שוב בדרגה. האקר כבר רמז לו, ויותר מפעם אחת, כי במציאות הנוכחית, עולה הביקוש אחר צעירים בעלי שיעור־קומה לאין־שיעור על ההיצע, ולפני אדם המגלה כישרון של ממש וצובר נסיון ידוע, פתוחות אפשרויות כבירות. וכי יש בכלל ספק, שהאקר יעשה ככל־יכולתו לבצר עמדה של ממש לחתנו־לעתיד?! ואפילו לא תהיה עלייתו בסולם ההירארכי מטאורית כל־כך, מה חסר הוא בתפקידו הנוכחי? הנה, ירושלמי מימש את איומו, אחר־הצהריים נכנס אל דוידוביץ ומסר לו מכתב־התפטרות. דוידוביץ הפציר בו פעמיים ושלוש, ככל שמחייב הנימוס וכדי שלא להשאיר לו פתחון־פה, וכשסירב ירושלמי פעם נוספת לקחת בחזרה את מכתבו, קיבל בצער את התפטרותו. מבין בכירי המחלקה נשאר עכשיו רק גורן, אבל מפניו אין נשקפת למעמדו כל סכנה. אפילו יתעורר עכשיו גורן מתרדמתו, ישחיז מחדש את שכלו ויפתח במערכה על הבכורה – את רגליו כבר לא יצליח לדחוק. ההסכם עם רבין הוא פתיחתו של סיפור חדש לגמרי במחלקה. אותו יום בבית אמו, כשהחליט לשוב לירושלים, לקפוץ לתוך ביצה רוחשת זו ולהיות לאחד מאלופי־השורצים, אמר משה בלבו: “אם נגזר עלי לחיות חיים שאין בהם טעם, לא אניח לכל השרצים האלה לטפח, נוסף על הכול, אמונה שלראש־הגל הקיא אותם כישרונם. עם הגל הזה יודע גם אני להתרומם.” ובכן, הגעתי! על ראשו אני רוכב! הנני! אבל מה הלאה?! עכשיו מה?! מה?!…

כשהגיעה השעה, התרחץ, לבש חולצה מגוהצת, והלך לבית האקר. תחילה עמד לטלפן אל חוה, להתנצל באיזשהו תירוץ פשוט, לומר שראשו כואב, לבקש שלבדה תלך עם הוריה לקונצרט. אלא שמוצא זה נראה לו הגרוע בשתי הרעות – חוה תיבהל, תחוש לחדרו, הוא יהיה אנוס להעמיד פני “חולה באמת”, וכל הערב תטפל בו, תחלוט לו תה, תדאג, תספר, תדבר – ואילו הוא חש איזו עייפות פנימית, אינו רוצה לא להשמיע ולא לשמוע. מוטב להיכנע לפולחן הקונצרטים, לשבת בקהל עובדי־המוסיקה, בחללו של “אדיסון” הענק, שביום הארוך הזה התלהט ועכשיו ירחף בחללו ריח חמוץ־מתוק של זיעה ותמרוקים, ואולם מלא האקרים יתמוגג מן המחשבה החשובה שהם־הם בני־העלייה, מי שבלי יוהאן סבסטיאן באך אין חייהם חיים. אם אין מר האקר ומרת האקר יודיעם לקרוא פארטיטורה, הנה יש להם ידיד יקר, פקיד בכיר ומנוי קבוע אף הוא, שכנם לשורה, שכל משך הקונצרט מאיר אותה לו פנס־כיס מיוחד לדבר, וכאינספקטור בוחן את ביצועיהם של המנצח, הסוליסטים והאנסאמבל כולו. די להעיף מדי פעם מבט מלוכסן בפניו כדי לדעת מתי מזדייף משהו על הבמה. הוא הנותן תוקף לאמירתם הפסקנית בעת ההפסקה, בַּפוּאַיֶיה – “האנסאמבל היה ממש פאנטאסטי! כאיש אחד הניפו הכנרים את קשתותיהם! כאיש אחד פתחו בנגינה – וכאיש אחד דממו!” האקר, שיותר מכול אהובים עליו שירי־ערָבָה אוקראיניים ותקליטי־החזנות של יוסלה רוזנבלאט, נאלץ להיראות בכל קונצרט, שלושת הבי"תין הגדולים והוא, האקר – בה!… ואף־על־פי־כן, אמר משה בלבו, באולם־הקונצרטים לפחות, ישתקו כולם.

אל בית האקר הגיע כחצי־שעה לפני שאמרו לצאת. מרת האקר כבר גמרה להתלבש ולתפרכס, ואפילו חוה היתה קרובה לסיום. האקר ישב ועיין בעיתון הצהריים.

נודע לי, שהגעתם להסדר עם רבין – אמר בקורת־רוח.

כבר נודע לך?! – הן רק היום, קרוב לצהריים, שוחחנו על כך. תשובה סופית, אמר לנו רבין, נקבל רק בעוד שבוע.

ובכן, קודם כול, שיישאל בינינו, העניין גמור. איך אני יודע שנפגשתם? במקרה. לגמרי במקרה. יש איזו ועדה בינמשרדית ששנינו חברים בה, ויצא שדווקא היום ישבנו. רבין הוא ידיד ותיק, משנתנו הראשונה בארץ, אפשר להגיד. אני החשיתי, אבל הוא, מסתבר, ידע על הקשר שבינינו והוא גם הזדרז לבשר לי. הִרבה לדבר בשבחך. וכדאי שתדע: רבין מייחס חשיבות מרובה ביותר למחקר זה. סיפר לי על המאמצים הכבירים, שעשה ויעשה, להוציאו אל הפועל. אדם יקר מאוד, רבין!

כן, – לחשש משה. מהלכו של המשא והמתן בבוקר חי היה עדיין בלבו יתר על המידה.

ה’הן' שלך נשמע לי רפה מאוד, – זקף האקר את עיניו השקופות, – מה אירע שם הבוקר אצל רבין? שום דבר לא קרה. אני חש איזו עייפות היום. אולי בגלל החום.

זו ההתאמצות בעבודה. מנהג המדינה לרנן על אנשים כמותנו ולהוקיעם כבטלנים. אומרים, פקיד – ומתכוונים לאחד שיושב ושותה תה מבוקר ועד ערב. בימים ההם, כשסללתי כבישים, הייתי רענן יותר, עייף פחות. פועל – גומר שמונה שעות, והוא אדון לגופו. ואילו אנחנו – לא יום ולא לילה, לא שבת ולא מועד… אגב, בעניין דירתכם…

הדירה? – לא הבין משה על מה הוא שח.

חוה משתפת אותי בכל סודותיה, משה. הדירה שאתם מחפשים לכם.

אה! – המהם משה, שלא לבזות את חוה וכדי שלא יבחין האקר, שהדיבר הזה על דירה נופל כמו לבנה על ראשו. הלוא רק כמו דרך־אגב פלט משהו, שאם ירצו להתחתן, תהיה להם בעיה גדולה של דיור, ולו אין פרוטה לפורטה, גם לא לשכירות בדמי־מפתח – וכבר אביה במרכז התמונה:

ובכן, שמע נא, משה, כבר עשיתי, כמו שאומרים בגרמנית, eine stich probe, אצל כמה מתווכים ובוודאי תשתומם לשמוע, שאפילו כמה הצעות מושכות מאוד כבר הביאו לפני. השאלה הקובעת בעולם השפל הזה היא “מַה יָקָר”, אבל גם על כך נתגבר בעזרת השם, זָארג זִיך נישְט, מַיין קינד, משהו כבר נסדר. במיוחד שבתה את לבי הצעה אחת מסוימת. אמנם, המֶקלֶרים כולם נוכלים ומתעתעים, אבל לפי התיאור, אומרי לי חושַי שזה משהו ראוי, בבית שבניינו נשלם והולך בימים אלה ממש.

היכן הבית?

פה, לא רחוק מאתנו, בשכונה. ניסיתי גם לחשב את האפשרויות הכספיות. ובכן, תמורת דירתה של אִמךָ המנוחה בתל־אביב תוכל לקבל סכום מסוים…

אוכל לקבל רק דמי־מפתח, אין לי מושג כמה…

משהו יישאר. סכום מסוים נגייס אנחנו, ואת השאר נשיג בהלוואה לזמן ארוך בבנק למשכנתאות. תהיינה הוצאות נוספות, רהיטים וכן הלאה, אך הסירו דאגה מלבכם. עלי ועל צווארי. דחוף רק דבר אחד – כדי שלא תישמט דירה זו מידינו צריך שנבקר בה בהקדם ונחליט. אפשר אפילו מחר… לא, מחר אני בסיור, בערב יהיו לי ישיבות ולירושלים אשוב מחרתיים. נקבע עכשיו למחרתיים, לפנות־ערב.

בסדר, – אמר משה. אפילו היה לו מה להעיר, או להוסיף, אין מי שישמע. חוה החליטה, את הביצוע הפקידה בידי אביה והוא, הרגיל לגלגל מיליונים במשרד הצי, כבר סגר הכול, וכאן הוא עוסק בריתוריקה בלבד. מפי הוא מצפה לשתי מלים בלבד, ‘כן’ ו’תודה'. – כן, מחרתיים לפנות־ערב זה בסדר גמור. תודה.

נו, – נאנח האקר לרווחה, – שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם, אבל מכול השלושה, חביבי, קשה למצוא דירה נאה. השם רועי, מה אחסר… והנה האשה הנאה…

חוה נכנסה לחדר, שמלת־משי שחורה, סנדלי־ערב שחורים, טופפת ומעכסת מעט על עקבי ה“שפּיץ” הגבוהים.

ואיך עכשיו אני בעיניך? – נרכנה אל משה.

בימי – אמר האקר, – היו הבחורים מחלקים קומפלימנטים בלי לחכות לרשות מהבחורות.

לא מפי משה, אבא! – אמרה חוה ספק בהתפנקות ספק ברצינות. – עד שהוא אומר מלה טובה, אפשר להתפוצץ. נכון או לא, משה?

היתה יפה. מאוד. מדי יום, זה קרוב לשלוש שנים, חש היה, שמיום ליום היא מוסיפה על יופיה. גם עכשיו מביט היה בה בפליאה על מזלו ובחרדה פן כחלום יעוף פתאום, לוחש בלבו: “היא תהיה אשתי.” על נישואים וחיי־משפחה ועל כל המשתמע משינוי יסודי כזה בחייהם, לא דיברו במפורט אפילו פעם אחת. מין הסכם ללא מלים כרות היה ביניהם, ולא משום הספק, כי אם אדרבה, שלא להעכיר את זוהרה של האהבה, סָככו עליה מפני שיחות על חיי־נישואין. הן בפועל היו חייהם מאוגדים מהיום הראשון, וכלום הטיל אחד מהם אי־פעם ספק בזה, שעד סוף־ימיהם יחיו יחד? כלום הביאם איזשהו היסוס לסייג את היחסים שקיימו, יחסי־נפש ויחסי־גוף גם יחד? אלא שהערב, לראשונה, באורח לא־צפוי כל־כך, נהפכו לחתן־כלה: דירה. משכנתא. רהיטים. שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם. חוה מחזרת אחריו בגלוי, מתפנקת כחתלתולה, האב יושב מצד, מבטן הבוטח של עיניו השקופות כמו פורש סוכת־ביטחון לא־נראית על חייהם העתידים, מביט ונהנה. נהנה ממה? פקעות של חוטים התגלגלו חרש, בלי־משים, אין יודע איך, אין יודע מי, נכרכו סביבך, עוד ועוד, מכף־רגל ועד צוואר. השיורת האחרונה של החוט מוסיפה ונכרכת גם ברגע זה ממש. מחרתיים נלך לראות את הדירה, שההחלטה לרוכשה כבר נפלה. בתוך חודשים אחדים נשב בה, מוקפים ברהיטים שיבחרו יחדיו חוה ואמה.

בעוד שנה תהיה בעל, אב, בן־דמותו של קיכלי חברך, וכמותו, אתו, לחצי־שעה, בין לבין, תשב ב“ציון”. בבוקר תקום לעבודה תחת דוידוביץ, שאינו יודע דבר וחצי דבר בכל העניינים שהוא ממונה עליהם ואינו מרגיש צורך להעמיק בהם, שכן בכל עת מזומנים לו אנשים צעירים, שיעשו את המלאכה במקומו וכשינוס לֵיחם יחליפם באחרים, ממש כשם שהחליף היום את ירושלמי בי. משם תלך אל רבין, היושב זעיר ומצומק מאחרי מכתבתו הענקית, כמאחורי מִתרס, אצבעות השעווה השקופות אוחזות בשפופרת הטלפון, כל־כולו חורש מזימות: פתאום יעוט אליך מאגפך החשוף. ואולי אין דוידוביץ צודק, ורבין ממלא פשוט אחר מצוות הממונים עליו. אולי לא מתוך איזה חשבון אישי ולא להנאתו יקפיד להוציא שאלות מסויימות מן המחקר, אלא מכוח איזו הנחיה כללית: אל תדרוש במופלא. מה פירוש המלה “יעילות”? הבה נניח, שמחלקה מסוימת מסוגלת לעשות את כל המוטל עליה גם אם יישארו בה רק עשרה מתוך חמישים עובדיה. מה יעשו בארבעים המפוטרים? ישלחום לטעת אקאליפטוסים לאורך הכבישים? ידחפו אותם בכוח לעבר האופוזיציה? איזו מין יעילות תהיה זו?! רבין יראה לכך, שדוידוביץ לא יסטה מהנחייה זו, ודוידוביץ ידאג לכך, שאתה לא תעקוף אותו, ואילו אתה, את כל קוצר־ידך ואת כל תסכוליך תפרוק על איזו כתבנית, כמו זו שהעפת לפני שבועיים בגלל כמה שגיאות־כתיב וקצב־הדפסה אִטי מדי: “לא, חביבתי, בעניינים האלה אני פה המחליט. הייתי מאוד רוצה לעזור לך, אבל – צר לי מאוד, אנחנו נאלצים לעשות קימוצים. אולי בעתיד”… הפקעת נכרכת והולכת כמו מאליה. מי אמר, שאת כל אלה עושה אתה אך ורק כדי להוכיח – למי, לעזאזל? – שלא רק צפרדעים יכולות לשרוץ בביצה, שעם הגל הגואה הזה מסוגל לעלות אף אתה. הן כך חזרת וטענת בינך לבין עצמך כל הימים: בכל אלה אין כל קושי להצליח! לכשארצה, אם אך ארצה, אצליח גם אני, הפועל־לשעבר, הסופר־המבטיח־הצעיר־לשעבר, כלומר מי שלא רק נולד לתוך אי־שוויון־ההזדמנויות, אלא עצם התעסקותו בכתיבת סיפורים מעיד על איזו לא־יוצלחיות בסיסית הטבועה באישיותו – אצליח כמותם, ויותר מהם! אצליח במה?! – אהיה כמותם! הנה, קום גש אל הראי היפה, הקבוע בתוך מסגרת ארד ירקרקה. שרץ של ממש יחייך לך ישר לתוך פרצופך, משה וולף!…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

עכשיו ניגנה התזמורת את “הסימפוניה הספרדית”. בעצבנות ציפה הקהל לרגע שבו יש להריע, לא להקדים ולא לאחר. הבקיאים, כִּשכֵנם בעל הפארטיטורה, נתנו את האות ומיד התלקח האולם כולו. מחיאות־הכפיים נמשכו עוד ועוד, שככו ושבו וסערו. באפלולית לפתה חוה את זרועו, צימדה אותה אל ירכה. גופה זרם לתוכו מבעד לשׂמלת־המשי השחורה, הדקיקה. הוא נשק לה בצווארה, בתנוך־אוזנה. ריח הבושם שהביא לה אביה ממסעותיו עלה לראשו. שוב היה כולו תשוקה בוערת אליה – לאחוז בה, להיאחז בה, לא לדבר, לא לחשוב, להבקיע לתוכה, להיטמן בה. כך מסיים הוא – שוב ושוב – את כל המשברים. בכל פעם שהוא מגיע להכרעה על עתידו, וכל ישותו צועקת לו לשנות כיוון בטרם איחר את המועד, מתייצבת חוה על הכף האחרת. בלעדיה אינו יכול. בלעדיה אינו רוצה. שכלו אומר לו: לעולם לא אהיה בן־חורין לבחור לעצמי את דרכי – בכל צומת תעמוד חוה, ומאחרי חוה יעמוד אביה ומאחרי אביה תעמוד אמה, והוא, קשור באפסר, יילך לאן שיוליכוהו הם. אחרי כל הגלגולים שעבר עד לפרידה הקשה מכולן, הפרידה מאמו, שעמה בא – פעם אחת ולתמיד לפחות בינו לבין עצמו צריך הוא להודות בכך, בפה מלא – הגילוי הכואב והמשחרר גם יחד, שעולם־ילדותו פשוט אינו קיים עוד, חש עצמו סוף־סוף, לראשונה בחייו, לא אשם, לא מחובר, יתום עגול, בן־חורין. עכשיו הזמן להימנע מכל פשרות, לבעוט בכל חובה, להתנער מכל אחריות, לא שום עול, לא רגשי־אשם, לא חיי־כפרה. עכשיו הזמן למצוא את הנתיב האמיתי של חייו. אך כדי לעשות זאת, יהיה עליו – לפני הכול – לנפץ, לנפץ, לנפץ…

באפלולית אולם־הקונצרטים, באלכסון, הביט בחוה. כמה שונה היא מחוה של אותו לילה כישופי בעמדה. אף־על־פי שהפצע ברגלו היה כאילו ננעצו מחטים ארוכות בשדרתו, והן נוקבות ועולות עד לתוך מוחו, לא הִרפתה מזיכרונו אותה תמונה בשביל־ההרים, שביל שאינו אלא אבנים מנופצות בקרקע השחור. ירח מתח מסכים שקופים, חלביים־תכלכליים על הגבעה, על בתי־הכפר, על עצי־האורן. טור אילם, כפוף, פתלתול, נע במורד… וכשמבעד לכאביו הבחין בחוה, אפורה ומיוגעת גם היא, במדים האוסטרליים הישנים, הגסים, ובחצי־האור, כמו מבעד לכאביו העזים, ראה את יופיים הטוב והרך של פניה מלוכסני העין, חש את מגען החוסֶה של אצבעותיה, והוא נכבש לה. התאהב! מה זה – בדיוק – התאהב?! בלילה ההוא, כך הִתרה בו שִכלו שוב ושוב, נקבעה בלבו איזו תחושה של חיבור גורלי – כאילו אם ירחיק מתוכו את חוה, ייקרע בתוכו פצע ענק, שחור, שלא יהיה לו מרפא. כל השנים, כך אמר משה בלבו, חי מקופד, כרוך סביב עצמו, מחכה כאילו לאדם שלפניו יוכל להיפתח, להיפרשׂ, להתגלות מלוא מהותו, מישהו שפעם אחת, לראשונה מיום שהסתיימה ילדותו הקצרה, יוכל הוא להישען עליו. כך נקבעה בלבו החובשת הגבוהה, מלוכסנת־העין, החמה, שהצילה – באיזה תענוג חזר ואמר לה זאת – שהצילה לו את רגלו. והנה היא, חוה, אותה חוה, היושבת עכשיו לימינו, וכמה לא – היא היא! כל אותם ימים, שחש איך נשמט3 הקרקע מתחת לרגליו, נאחז בה בכל כוחו, והיא גם היתה לו למשען, יותר מזה – היא היתה טעם התאמצותו הגדולה להוכיח את עצמו. הכול נתן באהבה הזאת, שעבד לה כל רצון, כל כוונה, כל משאת־נפש. האהבה לחוה היתה האמצעי והמטרה, הסיבה והמסובב, המניע והתכלית. וגם כשאמר לו שׂכלו, שחוה זו שבלבו אינה חוה הממשית, גער בשכלו. שהראו לו עיניו, הרבה לפני אותו יום ארוך, שבסופו הלכו ארבעתם לקונצרט, באותה מסיבה רחוקה, כשהתגנדרה בשמלה האדומה, שחוה אינה עוד חוה שבדמיונו, הִקהה את עיניו. בכל פעם שנקלע למצב כזה, המציא לעצמו הסברים ותירוצים משכנעים: מדוע לא? מה רע בשׂמלה אדומה? מה רע בדירה נאה? מה רע במשׂרה מכובדת? מה רע? רק היום, פתאום, הוא יודע, שבחוה שלימינו לא שׂרד אפילו ניגון אחד מאותה חובשת במדים אוסטרליים מרופטים שהתאהב בה בליל־הירח הכישופי בהרי ירושלים. ולא רק חוה לבדה השתנתה. כולם, פעמה בו הכרה זו כפצע מוגלתי, השתנו לבלי הכר. לא כולם, כולנו, היה שב ומתקן את עצמו. כבר אחרי שמתה אמו ידע, שהכול בנו להם פה מגדלים פורחים באוויר, שכל אותם חלומות על מלכות אגדית שבשמם דיברו, שלהתגשמותם חיכו כביכול, פקעו כבועות־סבון, שבקו חיים לכל חי. משוחרר מאשליותיו, וכמי שהסיק כביכול את המסקנות ההגיוניות הנובעות מהתפכחות זו, שב ועלה לירושלים. אלא ששורש חיותו היה בפיכחון הגמור הזה, וכל עוד ידע, כל עוד ראה, נשמרה במובן ידוע גם נפשו. לעבור בין מקקים ולדעת במה אתה מתנסה – הנה כך שומר אתה על נפשך. אלא שבמובן העמוק יותר, האמיתי יותר, כל ההבחנה הזאת היא הבל ורעות־רוח. די לבחון את היום הארוך הזה, המקפל בתוכו את כל החודשים הארוכים שקדמו לו, מגולל אותם מחדש בקצב שקשה לעמוד בו. בלי־משים, בריבּוּד בלתי־נראה, מסתיידת הנפש כתחתית של קומקום. ופתאום – שכבה עבה, כבדה, של אבן סידית. ופתאום – ההשתנות היתה להתפתחות: שוב אינך זה העתיד להתהוות – אלא זה שכבר מזמן הוא זה. כמו כולם, משה, כמו כולם, אין דרך־ביניים. משהצטרפת להוויה זו של שאפתנות ומרפקנות וטיפוס בשלביו הצרים והולכים של הסולם, מפסיקה מהר מאוד להניע את התנהגותך אותה הכרעה ראשונית, “אני רוצה – כדי להראות להם, שאני יכול להיות מי שהם, כלומר מי שאני לא.” תִתְמַרְפֵּק, תטפס, תקשור קשרים – או שלא תהיה. חד וחלק. אתה חייב להיראות במסיבות הנכונות, לשלוח פרחים לאנשים הנכונים ובהזדמנויות הראויות, לערוך מסיבות צנועות לאלה ולהתעלם בקפדנות מאלה. אם אינך רוצה שייצא לך שם של שוטה, של סמרטוט נטול מנהיגות, עליך להקפיד על כבודך, להבטיח את זכויותיך, להיזהר שלא להירמס – ובאין ברירה, גם לרמוס. וכלום לא חשת בכך בצבא, עוד לפני שהתפזר עשן הקרבות. כבר אז החלו להקפיד על חדרי־אוכל נפרדים לקצינים, לבעלי דרגות אחרות, לסתם לוחמים, השליטו את סידרי ה“דיסטאנס” ככל חוקתו ומשפטו. והכול, כפי שלימדוך, אך ורק כדי למלא במירב היעילות את חובות המפקד. זה מה שמבינים – מה לעשות – בני־אדם, הרוצים בראשם לא אחד הישֵן כמוהם, אוכל כמוהם, נוחר כמוהם, מחרבן כמוהם, אלא איזשהו “מוּרם מעם”. המדריך הפלוגתי שלהם, שהיה זכוּר לו היטב מהצבא הבריטי כקצין מחוק, לא נלאה מחזרה, במבטא ייקי כבד, על מה שבעיניו היתה תמציתו העילאית של רעיון ה“דיסטאנס”: No man is a hero to his valet. בפועל זה פשוט הרבה יותר נוח, הרבה יותר נעים. בעצם המצור, עוד בטרם קמה המדינה, הוקמו במחנה “שנלר” חדרי־אוכל נפרדים לקצינים. אכלו קדחת, אבל לא צריך היה להביא כלי־אוכל, ולא היתה עמידה בתור, לא נדחפו, לא קיללו, אולי קיבלו עוד כפית ריבה מהולה במים, עוד חצי־כפית קאוויאר ממחסני “ספִּינֶס”.

ושוב יצא הקהל מכליו מרוב התלהבות, מחא־כף, רקע ברגליו, שאג “ביז” ועוד פעם “ביז”. המנצח האורח, הגאון היהודי האמריקני הצעיר, החווה קידה עמוקה לקהל, הצביע על הסוליסט ועל התזמורת, כאומר: להם, אך להם, נאווה תהילה. הסוליסט היהודי האנגלי הדגול והפחות צעיר החווה קידה מאופקת יותר לקהל, למנצח, הצביע בכינורו על התזמורת והמנצח, כאומר: להם נאווה תהילה. והקהל החש, שירושלים זו, החצויה, המצולקת, המרחפת בין הנצח לבין האיום על כל רגע בהווייתה הרופפת, היא פתאום מטרופולין עולמי של מוסיקה, מריע עוד ועוד, כמסרב לצאת מאולם “אדיסון” אל החוץ הדל, אל פנקסי־התלושים, הפילֶה, מעבּרות הפחונים של תַלפּיות, צועק “בְּראווֹ”, בראוו", כדי להיות עוד קצת כמו בקַארנֶגי הול, באלבֶּרט הול, באופרה הגדולה של פאריס. חוה מקרטעת ממש במקומה מעוצר־הנאה, מנשקת את משה, מצטרפת לקוראים לסוליסט לתת עוד הדרן אחד אחרון, ורק הוא, משה, מרגיש פתאום, שכל החיים האלה פשוט אינם בשבילו. השאלה אינה עוד אידיאל זה או אחר, או אם כך ראינו את הדברים – ואולי אחרת…ייקח השד את כל אלה! פתאום זה משהו אחר לגמרי: אני, משה וולף, פשוט לא מסוגל לראות את עצמי חי כך מהיום ועד עולם. לחיים כאלה לא הוכשרתי, אבל גם מוצא מהם אין לי. ולמה, ולאילו חיים, לכל השדים והרוחות, כן הוכשרתי?! מה לימדו אותי?! הנה מוטטת הכול, ושוב אינך יכול להשיב את הזמן לאחור. שוב אין בכוחך לעשות מה שעשית כשהיית בן חמש־עשרה, שש־עשרה. לפניך פתוח מסלול אחד בלבד – להצטרף לציבור שוכני המשרדים הממלאים את ירושלים. ואין לך איש להיוועץ בו, להתלבט, לחלק אתו את ייסורי־נפשך. בתוך־תוכו חש קיכלי כמותך, אבל הוא חסם לעצמו את דרכי־הנסיגה – חובתו לפרנס יצור רך, שהוא אביו מולידו. לעומתו ירדני שיכור עצמו־לעד, כותב עוד ספר ועוד ספר על דברים שאינו מאמין בהם עוד, ואפילו בורקות עיניו היפות כמימים־ימימה. וצביקה?! מה משותף עדיין לנאמן וליקר בחברי ילדותך, שרק בזכות פיתוייו עלית להר־הצופים לנסות שם את כוחך – ולך? חומות עבות הגביהו בינך לבינו השנים שעברו מאז התחלת להתגלגל מגלגול לגלגול. וחוה. הלוא היא משוכנעת, שעודנה בדיוק אותה חוה שהכרת, זיכרונותיכם מהרגעים הקשים של המלחמה אותם זיכרונות, עתידכם אחד. היא לא תבין מה אתה שח כשתאמר לה, שבעיניך היא סתם עוד אחת מאותן צעירות טרזניות, שאין להן בעולמן אלא שמלות ורכילות, אדם אחר. דרכה של חוה היתה דרכו של העולם שהקיפה, דרכם של הטובים בסביבתה הקרובה. כשהלכו הטובים למלחמה – הלכה גם היא. חזרו מהמלחמה ושכחו למה הלכו, על מה בעצם חלמו – שכחה גם היא. אולי יקום ויאמר לה עכשיו, בכל גילוי־הלב, את אשר עם לבו… אלא שאם יפתח את לבו וידבר, שוב לא ייחָלץ לעולם מחיבוקה המסור. חוה לא תניח לו לחמוק מבין זרועותיה, והוא, החושק בה בכל עוצמת יצריו, יחזור על מה שעשה שוב ושוב, ידבק בה, לא רק בגופה הנחשק, לא רק בנינוחות יחסה לחיים, כי אם בכל ההוויה החסוּיה והבוטחת שיקיפוהו בה ההאקרים, וכך, אגב שקיעה מתוקה, ימצא עצמו מתנשל מכל חייו – – –

באותו יום מכריע לא העמיק משה חשוֹב וסֵדר במחשבותיו לא עלה בידו להשליט. האירועים רק באו דחופים, עוד זה מתרחש וזה בא, ניחת והולם. רק הלכו והצטרפו לכדי איזו אימה גדולה מפני המסלול, ששורת פגישותיו ביום הארוך ההוא כמו התוו לו. וכמין אפקט מצטבר הלך והשתלט עליו דחף של בעל־חיים מאוּים: לקום ולהימלט מתוך המעגל הסוגר הזה, לרוץ עוד ועוד, הרחק ככל האפשר ממקום זה שהוא כולו בשרך ודמך, כולו מבקש למוסס אותך לתוכו, אל מקום שיהיה לא רק רחוק אלא שונה ככל האפשר מהמקום הזה.

קם ועשה: את דירתה של האם, דירה ראשונה ששכר משה לאמו בדמי־מפתח בשנות־עבודתו, שנות־נעוריו, מסר לזרים ואת הכסף שקיבל הפך למטבע זר, וקודם שהיתה לו שהות לחרטה – כבר היה כאן, בפאריס, ומאחריו, כך חש, רק גשרים שרופים.

 

פרק ששה־עשר

מרת האקר הזעימה פנים. הפעם, החליטה, תתבטא במלוא החריפות, מדעת תגיע לכלל התנגשות. את כל אשר עם לבה אמרה, ובמשה נתנה אותו מבט, שנלווים לו רטט־נחיריים והשפלת זוויות־השפתיים: יצור נתעב!

ומשה, שכל משך שהייתו באולם המצופף לא סר החיוך הדק משפתיו, המשיך לחייך גם רגע ארוך אחרי שהשתתקה סוף־סוף ורק אז אמר:

“את הדברים האלה, מרת האקר, כבר שמעתי. לך הביא השימוש במליצות נפוחות – נסיעה לחודש־חודשיים לפאריס, אולי לניו־יורק, כמה שמלות במחיר בינוני ב’גאלרי לאפאייט‘, או ב’מיסי’ס’. בפאריס, למשל, מרשים לעצמם מליצות כמו אלה רק אנשים המעסיקים, כמנהלים, מאות האקרים, מרת האקר.”

“חצוף!” רטט קולה של מרת האקר, “איך אתה מעז?!”

“אני מדבר, מכאן שאני מעז. חתנך היקר לכולנו, הטוב בחברי־ילדותי, צביקה, אמר פעם על גיסו, נעמן שלך: ‘פסגת־דמיונו היא עוד פלאפל.’ בגובה כמה פלאפלים הפסגה שלך, מרת האקר?”

“ואתה מניח לו כך, האקר, לעמוד ולהעליב אותי בנוכחות כולם?!”

ניסתה את רגש־האבירות של אלוף־נעוריה. אלא שמר האקר כבר התגבר על סערת־רוחו ועכשיו שב לשקול את משמעותה של שערורייה ציבורית בבית הנציגות ומסקנתו היתה אחת: ראשית־כול יש להוציא מתוכו בכל דרך את משה.

“משה,” כרך האקר את זרועו בזרועו של משה ולחש באוזנו, “עשה עמדי חסד וצא אתי לרגע. אני רוצה לשוחח אתך ביחידות.”

משה היסס. המעמד כולו היה נלעג מעיקרו: אפשר לחשוב, שהתפרץ לכאן כדי לחטוף את חוה, אבל האמת היא, ששוב אינה מעניינת אותו. סתם כדי להתגרות בהם בא. עכשיו מתחנן ממש האקר שייצא אתו, כאילו היה רימון שלוף־נצרה. ואולי נותר לצבוע הזה עוד איזה נאום שטרם נאם? ולמה שלא ייצא אתו?! את מה שמונח לו באמת על הלב, לא השמיע מעודו באוזניו. כמו כאב פילח אותו עכשיו זיכרון ביקוריו הראשונים בבית האקר בירושלים – איך העריץ את האיש, שכמותו לא הכיר, ואיך התגלה לו, די מהר, שאין האקר שונה מכול אותה חבורה שמפני חיבוקה נמלט לכאן.

“מה עוד יש לך לומר לי?” שאל משה. בניגוד לאשתו, לא נפגע האקר, אלא המשיך בחצי־לחש, בנועם, “כולנו התפרצנו קצת יותר מדי, ולוואי ויכולנו לחזור בנו מכל מה שאמרנו. הן לא נעמוד וניילל כפראים זה נגד זה. אנא, צא אתי לכמה דקות. יש לי לומר לך – ואולי לך להשמיע באוזני – דברים שיפקחו את עיני שנינו?”

“אני מסופק, אבל מוכן לנסות. איך אומרים האנגלים,” שמע עצמו משה חוזר על אמירה של אוולין, “You can’t hang a man for trying”.

מרת האקר פנתה להילוות אליהם גם היא, אבל האקר, בתנועת יד חדה, רמז לה להניחם לבדם. בצאתם אל הבולבאר, פנה האקר שמאלה ומשה אחריו, וכך צעדו שניהם לרגלי הבתים כבדי־הכתלים, האפלוליים – האקר, ידיו על גבו ואצבעותיהן סופרות אלו את אלו, משה, שתי ידיו תחובות בכיסי־מכנסיו, מבטו פירחחי־להכעיס, ראשו מוטל לאחור, שפתיו חתומות, נכון לכול, מחכה להאקר שיפתח. אלא שהאקר ממשיך לצעוד בשתיקה, בקצב מתון, כאילו טרם מצא מלים שתהלומנה את אשר עם לבו. רק אחרי שחצו שני רחובות, בין הקירות האפורים לשדירת הערמונים, שבעוד שבועות אחדים תנשור כל עלוותם העשירה, אמר האקר בקול נמוך, כשח אל עצמו, ורסקי־אנחות המתמלטים מדי־פעם מבין דבריו, היו כאילו הוא קרוב לקרוס מתחת למשא המלים:

“אינני ידוע במה לפתוח: איך אני מגיע אתך אל מה שאם אינו מתקיים – חוכמת שלמה לא תועיל. לא רק אמא של חוה מזועזעת מיחס הבוז שאתה מפגין כלפינו. גם לי כאב הדבר מאוד. אפילו עכשיו, בלי להביט בעיניך, יכול אני לראות את החימה, או חס ושלום השׂנאה הבוערת בהן… ואף־על־פי־כן,” פתאום, לראשונה, נעצר האקר ואחז בשרוול מקטורנו של משה. על פניו פרח לו חיוך כשל מי שפיצַח סוף־סוף חידה מדעית קשה: “דווקא משום שהיום באת לקבלת־הפנים בכוונת מתכוון להיכנס אתנו בריב, לפגוע בנו, אולי לבזות אותנו, רווח לי, קל לי הרבה יותר לנסות ולהידבר אתך. הדבר נשמע כפרדוכס, אך כלום אין הפרדוכס סימן־ההיכר המובהק ביותר של נפש־האדם. הצורך הזה שלך לבוא – הוא בעיני העדות החותכת ביותר, שאנחנו, ארץ ישראל, עודנו מעסיקים אותך.” בידו החווה משה תנועה של ביטול גמור ופתח פיו לומר מה דעתו עליו בכלל ועל משפט אחרון זה בפרט, אלא שהאקר פשוט לא הניח לו:

“לא, אני מבקש אותך, עוד כמה מלים. אני מוכן להקשיב לך אפילו כל הלילה. אבל שמע גם אתה אותי עד הסוף: זכותך המלאה להחזיק בדעותיך, גם בדעה כי מה שאמרתי לך אני הוא הבל־הבלים. ואולם אנוכי חוזר וקובע: שום אדם לא יטרח להיפגש עם אנשים שאין כל נגיעה בין עולמם לבין עולמו הפנימי רק כדי לריב אתם. וכי תיסע לאפריקה רק כדי לבוא באיזו טענה אל הכושים על שעורם שחור?! דאס לעגט זין אופ’ן שכל?!… ולכן אני אומר: זה שטרחת ובאת, ובלא שהוזמנת, כדי להעליב את האקר ואת הגברת האקר, זה כבר, כמו שאומרים, אופרה אחרת לגמרי! מלחמה פנימית קשה מתחוללת בנפשך, משה וולף, ולָזה התכוונתי כשדיברתי על פרדוכס. רק עוד משהו,” נאחז האקר שוב במקטורנו של משה, אלא שהפעם צבתו אצבעותיו את הכפתור האמצעי – “בשעה שנכנסת לאגף הנספחות, עמדתי אני אחוז הרהורים קשים. הלוא הספקת, אולי לא לאהוב ולא לכבד, אבל להכיר אותי – כל חיי אני טרוד בעשייה, פשוטה כמשמעה, וכיוון שתמיד חסרה לי שעה, תמיד חסר לי יום, לא נשאר לי אפילו סדק לשבץ לתוכו את העיסוק בעצמי. פשוט, לא נשאר פנאי. לא לזה. אלא שלעתים, בעיקר במעמדים כמו אלה, מתחילות לזמזם בתוך ראשי כל מיני שאלות: מה לך פה? מי לך פה? מה קורה? מה יהיה? שאלות כאלה. עומד אני שם באולם המפואר, סביבי נדחקים אנשים, שעל כמותם היתה אמי אומרת: מי מייצר את הדבש? הדבורים. ומי מגיע ראשון לכל טיפת־דבש? הזבובים. פתאום התמלאתי איזו עצבות. זה היה ממש רגעים לפני שהבחנתי בך. עברה בראשי איזו מחשבה: הנה, מחר־מחרתיים אני עובר את סף־הזקנה, וכמה השתנו כל חיי! כאילו דבר לא שׂרד מאותו צעיר נלהב, יחפן, נכון להיענות לכל קריאה, זה שירד לפני שלושים שנה בחופה של יפו,” – משה הביט בהאקר, חש שדבריו יוצאים הפעם מלבו. כתפיו הרחבות התקמרו, שדרתו נכפפה כסימן־שאלה וכרסו הזדקרה כחלולית. באצבעותיו מוֹלֵל איזו פיסת־נייר קשה, כרטיס־תיאטרון, או כרטיס “מטרו”, ולאחר שפלט, כמין מקף מחבר, אנחה עמוקה, המשיך ואמר:

“לפעמים אנוס אני לעסוק בדברים, שכל נפשי מתקוממת נגדם. עתים אנוס אני להעלים עין ממעשים שהמהר”ל מפראג – כמו שנהגו לומר אצלנו – לא היה עושה, אפילו לבוא במגע עם אנשים מן העולם התחתון – כן, משה וולף, כשצריך, גם זה! האזנת לרמזיו של אותו נבזה וחדל־אישים, שאינני מצליח להבין באיזה אופן נלווה אליכם. בקיצור, כשעמדתי מוקף בכל אותם שועלים קטנים, נתקפתי געגועים למחנה־האוהלים הפרוץ שלנו לחוף הכינרת בימים הרחוקים ההם. האמינה לי, משה, פי שבעים ושבעה מאושר הייתי בימים היחפים ההם…לא, בבקשה, רק עוד דקה אחת, ובלי ההעוויות האלה, כאילו שתית ריצינל…ודאי מנקר איזה חשד בראשך: אילו מזימות זומם האקר? למה כוונתו בווידוי בלתי־צפוי זה? ובכן, את הדברים האלה אני אומר לך, ודווקא היום, אך ורק מתוך איזה צורך נפשי פנימי שלי. אני מבין לרוחך, יותר משאתה יכול לשער. הרבה מישותי שלי מוצא אני בכל הגלגולים האלה שמתגלגל אתה… ובכן, שעה שעמדתי מוקף בשועלים הקטנים, עלתה במוחי טענה־לסתור. שים אל לבך, משה: מה היא תכליתם של כל המעשים האלה?… הנה, אותו ברנש, שעמד דבוק אליכם בקבלת־הפנים. כלום יש מקום להעמיד אותו ואותי זה מול זה? לעשות בינינו איזושהי השוואה? אנחנו כולנו נוטים לשכוח – ואתם הצעירים הפכתם מלה זו למעין כינוי־גנאי – שקיימת הציונות. כך, כל מעשה שלי מכוון לקדם את הארץ, לחזק אותה, ותהי דעתך עלי אשר תהי! הנה, למשל, האיש המחונן הזה, דוקטור בן־חיים, שקיבלתי אצלי לעבודה. צביקה הוא שצדק בתגובתו: בן־חיים יביא תועלת למדינה, ויהיו מניעיו אשר יהיו."

האקר השתתק, מחכה עכשיו להפרכתם המנומקת של דבריו. משה חייך חיוך עגמומי, ואפילו בנוגה התכלכּל של תאורת־הרחוב, שכמו אבד באורו הנמוג לאטו של יום־הקיץ האינסופי, הדהים את האקר מחדש השינוי החריף במראה־פניו שכּחשו והחווירו כאילו כִּרסמה אותו איזו מחלה, אלא שבטרם פצה פיו, שב האקר ושיסע אותו:

“רק עוד משפט אחרון, סליחה. אותו ברנש! הנה עמדנו כולנו בקבלת־הפנים, ונוצר צירוף שיש בו כדי להוציא אדם מדעתו: אתה התייצבת לימינו, ושניכם יחד תקפתם אותי, הוא התנא דמסייע שלך – ואתה שלו. אנה תולך אותך, את כולנו, התחברות כזאת, דרך כזאת?… הן הספקולאנט הזה חותר תחת יסודותיה של כל חברה. רשאי אדם, גם אתה, משה, להילחם במשטר זה או אחר, אבל להפוך יצור נמאס כזה לדגל?!”

“הוא שום דגל. הוא הביטוי המושלם ביותר של המציאות. אתה, מר האקר, אגב תיאור עבודתך, משכת למסקנה, שאותה ניסית למכור לי, שדווקא בחיים שאתה חי היום, אתה מקריב את אושרך האמיתי למען טובת־הכלל…” משה צחק צחוק רם, “אתם ממש נפלאים! אחד השכנים שלנו בתל־אביב, ידיד של אבי משנותיהם הראשונות בארץ, עבד בניקוי מחראות. אוטו־חרא קראנו לרכב שלו ולמרות שהוריו לימדו את בנו להגיד לכולם, שאבא שלי עובד בעירייה, ידענו שהוא שואב חרא מהבורות. לפי מה שסיפרת לי על ימיך באוהל, הגיע הוא לשיא האושר, לפסגת הסיפוק, ואילו אתה הוא האומלל… תן גם לי לומר משהו, מר האקר. אתה אומר: גם זו חלוציות. טוב. טוענים: נכנסנו לתקופה חדשה. התעוררו צרכים, שעד עכשיו נחשבו לא רק מיותרים, אלא ממש מזיקים – פתאום התהווה מחסור בפרופיסיונאלים, באקאדמאים, במומחים. מי ישלח היום רופא לעבוד בפרדס?! מי ישלח היום אורגאניזאטור גדול לעקור יבלית? זה מה שטוענים, וזה נשמע גם משכנע מאוד. כל־כך משכנע, שקמים אחרים וטוענים שעבודה כאן, בצירות שלנו בפאריס, כמוה כהיאחזות באיזו נקודת־יישוב בנגב או בגליל. שיאמרו גלויות, כי מתנהלת מלחמה בין יחידים על מקום שיהלום את כשרונותיהם, את שאפתנותם, את חמדנותם. שלא ידברו על הקרבה, אלא יודו במה שבכל מדינה אחרת מקובל כמובן־מאליו: שמתנהלת תחרות מתמדת, מלחמת הכול בכול, וכל דנִדחָף מעלה גְבָר. לצורך הוויכוח אני מקבל את ההנחה, שעבודתך גם היא מעשה חלוצי. אבל מה כל הכזב הזה?… אם חייבו אותך, ממש, משום כשרונך הגדול, לקבל עליך את התפקיד, מדוע חייבת גם אשתך להתלוות אליך? מדוע עליך להתגורר רק במלונות יקרים? מדוע צריכה בתך לנסוע לכמה שנים לאמריקה בזמן שכל חבריך העסקנים מייללים שאין במה להאכיל את העם? אני אשיב במקומך, מר האקר: משום שימים רבים, ובשיטתיות, משקר אתה, וקודם־כול לעצמך. אתה מבקש ליהנות משני העולמות, להחזיק בכל הכתרים. וזה, מר האקר, פשוט אינו אפשרי. או שתעמוד כולך במקום שעומדים בו הנהנתנים ותזהה עצמך אתם בכל רמ”ח־איבריך, או שתשוב להיות באמת כאחד העמלים, מעוטי־ההנאות, השתקנים, אלה שאינך מפסיק להתגעגע אליהם. יותר מזה: אשתך נלווית אליך בראש וראשונה משום שקשה לחיות בארץ הלוואנטינית הקטנה שלנו ונעים לשבת קצת באירופה ובאמריקה, אמת או לא?… ובעניין זעמך על איש־הוואלוטה, מר האקר: האם אתה אינך סוחר בוואלוטה?… כן־כן, ואלוטה מסוג שונה לגמרי, כמובן, ושונים גם האמצעים, ושונות גם השיטות, ובכל־זאת, האם לא צריך היה להעמידך באיזשהו בית־משפט לדין על שמכרת מטבעות מזויפים…לי, למשל… גל גדול של מטבעות מכרת, גם לי וגם לחברי, ובתמורה של ממש. היה זמן ואיש כמוך, רק בכוחם של דבריו חוצבי־הלהבות, יכול היה להוליכני לכל מקום שרצה שאלך. בימים ההם קיבלו נערים כמוני כל מה שאמרו אנשים כמוך בלי להרהר אחרי דבריהם, בלי ששאלו: ואיך נוהגים הם עצמם?…. אבל היום, מר האקר, כבר אינני נער והזדמן לי לראות, ומקרוב, ולא פעם אחת בלבד, מה מקיימים הדורשים נאה כל־כך."

“האם אתה מאשים אותי עכשיו במשהו?” נדלק מר האקר. הפגישה הרעידה בנפשו איזשהו עצב ותוך כדי דיבור נגרף וגילה דברים שטרדו את מנוחתו בקבלת־הפנים והכבידו על לבו. לא, הוא לא העמיד־פנים. הוא לא ראה מה רע בזה, שאשתו קונה לה שמלה נאה ושהוא לובש חליפה ועונב עניבה. משה טוען, שכבר אינו נער, אבל כל גישתו ילדותית. הן לפגישות עם בעלי־מספנות, בנקאים, פקידים וקצינים בכירים, אינו יכול להופיע במכנסי חאקי ובסנדלים. מגוחך. עדיין מוכן היה – אפילו השתתק – למצות את הוויכוח עם משה, אלא שהתבטאויותיו הגסות, סירובו להאזין לאדם היכול להיות אביו והערותיו המעליבות, הסעירוהו.

“אינני מאשים אותך, לא במישרין. איך אמר לך איש־הוואלוטה: ‘אנשים כמוך אינם מכירים אנשים כמוני’. אתם עצמכם נשארים תמיד זכים וטהורים. לכל היותר מחפים אתם על אחרים, מסוככים עליכם. ברור שלתלות בכם איזו אשמה ישירה במשהו, אין כמעט אפשרות.”

“גם אתה מפיץ עלילות?” רגז האקר.

“לא…המקררים, למשל,” לָאט משה. לרגע נפלה דממה. למפנה זה לא ציפה האקר: מנין ידועה פרשה זו למשה? ואולי מכסים דיבורים ילדותיים אלה שלו על עוד דברים הידועים לו?

"המקררים – " חייך, “טוב, מכיוון שהעלית פרשה עגומה זו, אני מוכן לפרושׂ לפניך הכול. זו היתה אחת משעותי הקשות ביותר באגף. אתה צודק ברמיזה, שהעניין כולו טופל בפנים, בשתיקה, וזה דבר מאוד רציני. אבל תאר לך מה היה אילו הועמד אותו מנוּול למשפט והעניין לא היה יורד במשך שבועות וחודשים מכותרות העיתונים, איזה נשק פוליטי היינו מעניקים בזה לאופוזיציה חסרת מצפון, שכל חיותה מנבירה באשפתות ומסקאנדאלים.”

“ואף־על־פי־כן, איך נענש אותו אדם? אינני מדבר על הצד החוקי, אלא שואל: מה היה עונשו? במה הסתיימה הפרשה?”

“הוא פוּטר ברגע שהתגלתה, בו ביום!”

“ואחרי שפוּטר. הלוא מדובר בהונאת מאות אנשים, על מעילה, בַּמה לא –”

“לא התעניינתי בגורלו,” אמר האקר, ומחשש שמשה טמן לו איזה פח, מיהר להוסיף: “אמנם שמעתי, כי לאחר שניתנו ערובות מסוימות שהתנהגות כזאת לא תישנה, התקבל לעבודה באיזשהו מוסד ציבורי.”

“האם מותר לי להציע נוסח אחר לסיפור?” לגלגל משה. “מיום ששמעתי את הסיפור הזה ועד שנסעתי מהארץ עברו כמה שבועות, ובמהלכם הספקתי לשמוע עוד כמה פרטים מעניינים. לא זו בלבד, שידוע לך היטב, מר האקר, היכן עובד אותו אדם, אלא שאתה האיש שטרח להבטיח לו מקום־עבודה חדש. האם אני טועה, מר האקר? הסיבה פשוטה: אותו פקיד שסרח איים להגיש נגדכם תביעה משפטית בטענה שפיטוריו היו שרירותיים. הוא, הגנב, איים! ולמה? משום שידע היטב, כי בשום פנים ואופן לא תאפשרו להוציא את הפרשה החוצה, שמא, חס ושלום, יגרום הגילוי לאובדן קולות בבחירות הבאות, ואולי, מחשש שתוך כדי דיג תעלה החכה דגים גדולים לאין שיעור מן הגזבר. מכל־מקום, הוכח ששיקולו היה מאה אחוז נכון – הוא קיבל עבודה חדשה, והפעם, סביר להניח, ימעל במכפלה של ששים אלף לירות… זה הנוסח ששמעתי אני, ואם טרם שיסעת אותי, הוא כנראה גם האמיתי. האם גם אחרי הדברים האלה תשמיע עוד משהו על מאבקך המר עם מצפונך? יהיו מניעיך אשר יהיו – אדם המעורב בטשטוש מעשים כמו זה אינו טוב מאותו איש־ואלוטה, שזעזע אותך עד עומק נשמתך…למה הוא? גם אני, כדברי גברת האקר הכבודה, מושחת, מנוון, רקוב… בכלל,” הוסיף, אינו סולח לעצמו ששוב הלך שבי אחר וידויי הנעורים של האקר. “לשם מה ביקשת שאתלווה אליך? הבה נניח, שאני חוזר בי מכל דברי המינות שהשמעתי ומאמץ אל לבי את כל אמונותיך ודעותיך. האם תחזור אלי חוה? אוכל לקחת אותה מצביקה?”

“דעתך נטרפה עליך?!” הסתמר האקר. ההרגשה, שמשה מטה את השיחה כרצונו, מציג כל דבר בגסות, בחציפות, העבירה צמרמורת בבשרו. אבל תשובה קולעת לשאלתו־התרסתו של משה לא נמצאה לו. ובינתיים המשיך משה לקדוח ישר לתוך הלב:

“הלוא רק זה שהפריד בינינו, וחוה, כפי שאתה יודע היטב, תחזור אלי בכל רגע, אם רק אתה – ואני – נאמר כך.”

“היא לא מוכנה, והיא לא תחזור!” קרא האקר בנחרצות של שופט, אם כי בתוך־תוכו לא היה בטוח כלל ועיקר, שאלה פני הדברים ברגע זה. הלוא בעניין מה שקרה כאן אין לו צל של מושג. בקבלת־הפנים אפשר היה לראות, שבכל הנוגע להם, לא הוכו בהפתעה כשראו זה את זה. ודבר נוסף: כשנעלם משה, התנגדה חוה עד כדי היסטריה, לכל ניסיון שלו להתערב, פחות מזה, לברר היכן הוא. רק זאת ידע, שאסור לו להיכשל בלשונו, וכאילו בזה ינעל כל דין ודברים, הוסיף: “והיא אשה נשואה.”

“גם דברים כאלה כבר קרו, מר האקר. היא מוכנה. אני שואל אותך.”

“היא אמרה לך?”

“אנחנו לא צריכים לדבר כדי שנדע שנינו.”

“אתה טועה טעות יסודית, משה. היא קשורה עכשיו בלב ונפש אל צביקה, היא אוהבת אותו והוא אותה, וקשר זה הוא לברכה לשניהם. פגישתכם כאן היא מקרה, היא משגה, היא אפיזודה חולפת.”

“אבל אני חוזר ושואל: הבה נניח, שאני חוזר ארצה וחוה אתי, שההחלטה כבר נפלה, מה אומר על כך אתה?”


“אתה אדם נורא יותר מכל מה שאמר לי לבי.” בלי משׂים כבר רחקו כמה מאות מטרים מבניין הנציגות, והאקר הפך פניו והחל לצעוד בחזרה.

אבל משה לא מש ממקומו. רק אחרי כמה פסיעות נמרצות, נעצר האקר וקרא לאחוריו:

“דקה אחת לא צריך הייתי לבטל בשיחה זו. שוב אין לך תקנה!”

“או.קיי., נגיד. ובכל־זאת: מה תעשה אם אני חוזר לבניין, מציע לחוה שתבוא אתי ושנינו פשוט מסתלקים לנו?! זה עלול לקרות, אני רוצה שתדע.”

“אתה לא תעז!” הגביה האקר קולו, ומשום שהרחוב מכובד כל־כך ומשום שבאותה שעה נראו בו מעט מאוד אנשים, נשמעה העברית רמה שבעתיים. למרות דעיכת היום, נדמה היה למשה שהוא ממש רואה איך האפיל הזעם את פניו המלאים ובעיניו האפורות הוא בּוֹרק כאבחת־סכין. “בשום פנים ואופן לא אניח לך להרוס שנית את חיי בתי. די. תן לה מנוחה. היא נשואה לצביקה, וסוף לדבר.”

“סוף־סוף אתה משמיע דברים ברורים, אבל מה היתה משמעות כל מה שהקדמת ודרשת באוזני עד עכשיו? שוב אותה דילֶמה הקורעת את נפשך כל הימים, מצוות־השׂכל כנגד קול־הלב? האם תפקידך האבהי הכתיב לך דרשה מסוימת זו דווקא? כוח ההרגל? ההנחה שתצליח לסבן אותי במלים נאות, באיזושהי התוודות אינטימית? יכולת לחסוך לעצמך את המאמץ, מר האקר. את שיחתנו אני מסיים בבשורת־נחמה – לא אהרוס את חיי־נישואיהם המאושרים של חברי היקר צביקה וחברתי האהובה חוה, ואין לי כל כוונה לעזוב את פאריס, אתה יוכל לשוב בשקט לקבלת־הפנים.”

האקר לא מיהר להגיב על מפנה נוסף ובלתי צפוי זה. יש להישמר מכל משמר מהבחור, המשחק ברגשותיו. הוא, האקר, המופקד על עניינים שמחזורם השנתי מגיע למיליונים; הוא, האקר, המפורסם בכשרונותיו הדיפלומאטיים הן באגף ובכל הגופים הרבים שהוא מחובר אליהם בארץ ובחוץ־לארץ מושם ככלי־ריק על־ידי בחורצ’יק זה, שמעמקיו המדומים הם לו כספר הפתוח. אבד לו המפתח לנפשו של משה וולף.

“אם כך,” שאל, “מה היתה מטרת בואך היום לקבלת הפנים?”

זו שאלה אידיוטית, אמר בו־ברגע בלבו, אלא שדבריו האחרונים של משה מילאוהו אי־נוחות עמומה. לא, יותר מזה, איזו חרדה, כפרידה אחרונה משכיב־מרע.

משה נעקר ממקומו ובפסיעות ארוכות וכבדות פנה גם הוא לעבר בניין הנציגות. אפילו רצה להשיב בכנות לשאלתו של האקר, לא היה יודע מה יאמר, בשובו אמש עם אוולין לחדרה, החליט סופית: לקבלת־הפנים לא יילך. אין לזה טעם ולא תכלית. וגם בעלות השחר, כשנכנס למיטתה של אוולין, חזר והחליט: אני לא הולך. אפילו שעה אחת לפני המועד היתה עדיין החלטתו נחושה. יושב היה בחדרו, קורא, מציץ מדי פעם בעד החלון המזוהם, ופתאום קם, התלבש והלך, לאמתלאות ולתירוצים שהמציא לעצמו לא היה מספר, ומתוך כך – היו שקריים כולם. כאילו היו רגליו באזיקים, נע עכשיו. השקיעה ריככה את חזוּת הבניינים המסורגלים, האילנות הגזומים, הרחובות הגזורים כמו במספריים. הכביש רופד בצללי לגיון הבתים, שמידותיהם וכובדם הופכים אותם בעיניו למצודות נעולות. לפני שעה אחת, כשנכנס לבניין, היתה בו עדיין איזו אמונה בעשיית־נפלאות, ביכולת להחזיר את הזמן האבוד. אלא שהדבר אינו אפשרי. ולא רק משום שחוה אינה חוזרת. הוא עצמו איננו אוהב אותה עוד. בשלווה, בקור־רוח, אומר הוא לעצמו את הידוע לו עכשיו היטב: הוא לא אוהב אותה. והן מפני אהבתו את חוה ברח עד כאן. כמה יפה היא, מתפשר משה עם עצמו ומודה בחשאי. אבל האם בסתם פנים יפות התאהב, בעיניים מלוכסנות, ברגליים ארוכות? זה היה הכול? רד עכשיו מכאן, מאְווני דֶה וַאגראם, דרך שער הניצחון, לשַאנס אֶליזֶה, ותראה מאות יפות ממנה, יפות כמוה, משהו אחר, נוסף מאוד, היה בחוה, ובו דבק בכל מאודו, והוא גם שהִפרה אותו, החיה את נפשו, ומשהו זה נשרף והיה לאפר. מכאן, מן המרחק הזה, התבונן בימים שעכשיו הם שוכני־עבר, גם אהבתו לחוה, שסִכסכה כל־כך את חייו. משוחרר מכל הוא, שחרור מלא.

הם קרבו לפתח הבניין, במדרגות הרחבות ירדו כמה אנשים, מחליפים משפטים בצרפתית וצוחקים.

“דומני שאלך לי,” אמר משה.

“ואינך רוצה לומר שלום?” שאל האקר בקול רפה.

“אתה מוכרח להישאר ג’נטלמן עד הסוף, מיסטר האקר,” חייך משה בעצב. “והרי בסתר לבך מקווה אתה שאומר, לא, תודה, לא אכנס לומר שלום. לא שלום, מר האקר, וגם לא להתראות.”

ובכל־זאת הושיט לו האקר את ידו. אבל משה לא נענה, ורק בניע־ראש נפרד מן הפרק האבוד ההוא בחייו. לפתע צר היה להאקר מאוד על משה, ודווקא משום מה שאמר. מצדו אין נשקפת עוד כל סכנה לא לחוה ולא לבית האקר כולו. לא כמנצח חש, אלא כמי שנחל תבוסה, איזו התרוקנות פנימית גמורה. הוא ממש אחז בשרוול־מקטורנו שלמשה.

“אנא, רק עוד רגע. היום אתה מסרב להבין אותי. היום אתה מאמין באמונה שלמה, שאני ביורוקראט מושחת, מישהו מהרומנים שקראת, אולי מגוֹגוֹל. אבל אין הדבר כך, משה!” בדגשים חזקים דיבר, חזור והדגש, “אין הדבר כך, זכור! יכול אתה לטפול עלי ככל העולה על רוחך, אבל זכות אחת לא תצליח לשלול ממני: בכוחותי הדלים מסייע אני להקים עם מאבק־אדם, מאנאלפאביתים, מוכי־מחלות, אנסים, אנשים שהיום אין קדוש בלבם ומחר יבנו ארץ חדשה. במפעל־אדירים זה מסייע אני, האקר המבוזה והמוקע, וזכות זו תעמוד לי לעולם.”

“מר האקר, אנחנו בוַואגְרָם, ברחוב, לא באסיפה של המגבית, מהחומר הזה בלעתי טונות, והוא חדל לעבוד עלי.”

“ולמרות מה שאתה אומר, זו האמת לאמיתה,” בכל לבו ביקש להיפרד ממשה בתחושה, שלא היה לו חלק בחורבנו, כי אם להיפך, שעד לרגע האחרון הושיט לו יד, ביקש להושיעו. “חזור הביתה, שוב לתוך לבם של חיינו שם. אנחנו עומדים בעיצומו של יום אחד גדול. לא לילות של ניאון ושל ג’אז. שם בונים מארוקנים ערים במדבר. תימנים נוטעים את ילדיהם בין הסלעים בואכה ירושלים. אל תמשיך לשבת כאן ולרחם על עצמך יומם ולילה. ראה זה פלא: אני, הקשיש, מסגל עצמי בכל יום תמיד למציאות הממשית. עמה אני נולד בוקר־בוקר מחדש, נע עמה, נבנה עמה. ואתם, הנוער, מה קורה לכם, מה אתם מחפשים פה בפאריס…”

“שבת שלום, אתה, הנוער!… אתם ציירתם לכם תמונה על הנוער: אתם, החוכמה, ואנחנו השרירים. אתם ההלכה, ואנחנו המעשה. הצבר חמוד ועוקצני, אבל קצת גויי, כאותם הכפריים באוקראינה, ברוסיה הלבנה, בפולין, אלה שהכו אתכם ורוּמוּ על־ידכם. המוּז’יק הזה שלנו יעשה כל מה שנרצה אנחנו, ואחת היא מה נרצה, שהרי מה שנרצה יהיה הטוב והישר לכולנו. ולתכלית זו, מר האקר, חיברתם אתם כריסטומטיות, נאמתם נאומים, שיגעתם לנו את השכל. אין זאת אומרת, שנכשלתם בכל אלה. אדרבה, אפשר אפילו לומר, שהצלחתם. מאוד. עד לנקודה מסוימת. אלא ששוב איננו נוער. הסרנו את כובעי־הטמבל ונתגלו פרצופינו, איש ופרצופו. שחררנו את רגלינו מהפַּאטס ומהחגור והתחלנו ללכת, ובלי שמישהו יקצוב לנו אַפּ־אַפּ, אַפּ־אַפּ, בכיוונים שונים ומשונים.”

“אתה אינך הולך כלל, משה. אתה מידרדר.”

“נו, טוב,” עיווה משה שפתיו. שוב מתחילים מן ההתחלה. העתיק את כובד־גופו מרגל לרגל וצמצם עין אחת, כמו לחסום את קילוחו של עשן־סיגרייה. אנשים המשיכו לצאת בקצב גובר, המסיבה קרבה כנראה לסיומה.

“משה וולף”, לא הרפּה האקר, אם כדי שיוכל לומר לעצמו שעשה הכול, אם בתחינת־אמת, “כאן, מסביב, ניצבים בנייני האבן הגדולים כבר דורי־דורות. הערמונים ענפים, רחבי־גזע, עמוקי־שורש, ושם, אצלנו, הכול רק מתחיל להיעשות. עליך לתת את ידך, ולא רק מפני שאתה דרוש שם אלא מפני שלך דרוש הדבר אפילו יותר… הן מה שמוכרח להיעשות גם ייעשה, אתך או בלעדיך…”

“נעים לפחות לשמוע, שמצפונך אינו נותן לך מנוח,” אמר משה, מציב בין הנאמר לבינו מציאות שונה מאוד, מוחשית יותר, דוחה את ידו של האקר: “אבל אני מרגיע עצמי בזה, שגם בעתיד תגיע להסדר נוח עם מצפונך המיוסר, מר האקר. ברגע שתצטרך שוב להכריע בין חברת העבודה העברית הנהדרת, שאתה וחבריך טוענים שהיא־היא משאת־נפשכם האחת והיחידה לבין הגנה על שלטונכם, אנחנו יודעים שנינו מה יכתיב לך מצפונך: מה שפָּסק בפרשת המקררים, לא להעמיד את האשם למשפט אלא לסתום את פיו במשׂרה טובה יותר. ואני, מר האקר, בכל גילוי־הלב, אילו החלטתי שאני חוזר, לא הייתי מצטרף אליך, אלא יוצא נגדך. מסור שלום לכולם שם בפנים.”

“מכל מקום,” קרא אחריו האקר, חש גם איזו הקלה גם געגועים אל הבחור הגדול המתרחק והולך במהירות, “מכל־מקום, זכור, המעשים נעשים!”

משה, שחליפתו האחת, הקמוטה, תלויה ברישול על גופו, היה עד מהרה לגוש אפלולי בערבית הקיצית הנוּגה. האקר עמד והביט אחריו, וכמו מבחוץ ראה עצמו בפתח הבניין כמין סימן־שאלה, כתפיו שמוטות, כרסו הקטנה שלוחה לפניו, בתוכו נהפכה המהומה לאיזה שקט לא נסבל, כאילו כבה “פרימוס”.

 

פרק שבעה־עשר

באולם הגדול שבאגף הנספחות, ישבה מרת האקר על כורסת־עור צרה, צביקה נשען על הקיר מצִדה האחד וחוה עומדת מצִדה האחר, וחכו. השולחן הארוך, המכוסה במפה לבנה, מעוטר בפרחים ובמגשים עמוסים לעייפה כיבוד כשר למהדרין, חטיפי גבינות ודגים למיניהם, מיני מאפה ודברי מתיקה, נראה כאילו הכוהו הארבֶּה, הגָזָם והיֶלֶק גם יחד. רק גביעי שאמפאניה, שבכמה מהן נותרה איזו שיורֶת צהבהבה, ניצבו על רגלם הדקיקה בתוך השיירים, עדים זנוחים לעומד להסתיים עכשיו במהירות, כמעט בחופזה. הקהל הרב, שהתייגע מחילופי־המחמאות, הברכות, השיחות המועילות והריקות, ניגר כמים מכלי נקוב, אם לאיזשהם אירועים אחרים בערב־ממש, אם לבתיהם. גם איש־הוואלוטה הלך לו. האולם שב ונתרווח. אלא שדווקא ההתרווחות כמו הגבירה את עצבנותם הכבושה של השלושה, שנותרו עומדים כך לבדם בפינתם.

“אולי נצא לרחוב?” היה זה אומר.

“לא,” היה זה מתנגד, “מה נעמוד כך בחוץ? מוטב שנחכה לו כאן.”

ורק כשנדמה היה שהנה מטאטאים המלצרים קצרי־הרוח גם אותם, נכנס האקר, עיניו השקופות מחפשות ברחבי האולם הריק. בלי משה.

“והנה אתם פה,” אמר האקר סתמית. “בואו, נזוז.”

ירדו, ואיש מהשלושה לא שאל בקול מה קרה למשה. מרת האקר העדיפה לחקור את מר האקר הרחק מאוזניהם של חוה ובעלה. פגישתם של בתה עם הבחור הזה, שנטשה בצורה מחפירה כל־כך, מעלה ריח של סכנה גדולה, אומרים חושיה. עדיין נערה תמימה היא, ועלולה להיגרף מחדש למעשי־שטות גדולים. אילו אך אפשר היה, טוב היה, ליתר ביטחון, להרחיקה מפאריס כבר הערב, ולכל המאוחר מחר בבוקר. אולי יסעו ליום אחד לליל?! רעיון מצוין, התלהבה מרת האקר מהמחשבה הזאת. הן דוד של צביקה חזר והפציר בהם שיכבדוהו בביקור, וצריכים היו להקדים ולעשות כן, ולא רק מטעמי נימוס בלבד, אלא כדי להבטיח שהדוד אכן ישלח לצביקה את הקִצבּה החודשית, שרק היא תאפשר להם לקיים רמת־חיים הגונה בשנות לימודיו שם. אכן, זה רעיון מצוין, מכל בחינה אפשרית, ואפילו חוה לא תוכל להתנגד לו.

חוה שתקה, אבל מטעמים משלה. רק עכשיו, כששב ונעקר מטווח ראייתה, יודעת היא עד כמה חסר לה משה. רק היום כמו התחוורה לה משמעותן של השנים בקִרבתו. בלבה יישאר לעולם כמו בראשית הקשר, כאותו מם־מם אדיר, שכל הגדוד מספר את נפלאותיו. והפיצוץ שביצע במו־ידיו בדיר־סאלים! מפיו לא שמעה אלא זאת: “הרבה קאנדידאטים למוכתרות לא יימצאו כל־כך מהר בדיר־סאלים!” רק אחד מחוליית־החיפוי סיפר לה בלילה שנפצע משה בירכו, כשהסתופפו כולם בצד גדר־האבנים ואכלו בוליביף עם ביסקוויט צחיח: “בַּארֶד כזה לא רָאִית בחיים שלָך! המשימה היתה להוריד שלושה בתים. בשלישי, בית המוכתר, זה שאנחנו היינו החיפוי עליו, היה משהו לא בסדר. אחד הסבלים, שסחב על גבו שק עם ‘שדית’, קיבל כדור בכתף ממש בזמן שעבר בפִרצה שבגדר. הוא היה שמן כזה, המזל היה שהחומר עצמו לא התפוצץ ולא ריסק כל מי שהיה בסביבה. החבלן השני כל־כך התבלבל, שנכנס להלם ולא זז. אז משה, שבדיוק קפץ לשם לראות אם הכול הולך חלק, צעק: ‘תפסיק, שם, בן־אדם! הנה אני בא!’ לקח את החומר על גבו ורץ ישר אל הבית הגדול, שבמשך זמן רב היה תקוע לנו שם כמו קוץ בעין. הפעולה התחילה פתאום, וכמה רגעים היו הערבושים המומים, מבולבלים, אבל אחר־כך הוציאו רובים, ברֶנים, כל־מה שיש בכפר. תארי לך: מסביב דופקים עלינו בכל הכלים. אנחנו משתגעים. ומשה – כלום, כאילו זה גשם. נכנס לתוך הבניין, עורך את המטען, פוקד על כולם מה בדיוק לעשות, רץ לאחור, מדליק את הפתיל השחור ו־ פו־צ־ץ!… ואת חושבת שעבר קורס חבלה, או משהו?! איפה?! היה מבלה עם החבלנים, רואה איך הם עובדים ותפס הכול בדיוק. מה אני אגיד לך, הקומה השניה ירדה על הראשונה, והגג השטוח התיישב על הכול כמו קאסקט. ומשה, מארגן בשקט את הנסיגה, כאילו לא הוא היה שם ראשון בגיהנום! מה אני אגיד, בכל פעולה, כשאתה רואה אותו מתעלם מהאויב, אתה אומר: הפעם הוא יחטוף!… הפעם הוא יילך להביא!… אבל בשכל אני מבין, שהוא יודע בדיוק מה שהוא עושה, ולראות אותו בפעולה זה לא רק תענוג, זה כבוד…” וכך, במין כאב חוזר, במלים עילגות ומדויקות כאלה, נטבע בזיכרונה. גם שלשום, ואמש, ועכשיו, גם אותם לגלוגים ארסיים על עולם ומלואו, הם־הם משה, הממלא פתאום את החלל שנפער בעולמה. כמו נגד רצונה, חוזרת אותה הזיה לא־מרפה, ילדותית: הנֵה יגיח פה מתוך הדמדומים הלא־נגמרים של ערבית־הקיץ האירופית, חיוך מתחטא על שפתיו היפות, בלי מלים יכרוך את זרועותיו הארוכות סביב גופך, יחבק אותך עד אובדן־נשימה, ינשק אותך בשתיקה, מנשק, שותק, מנשק, ואת יודעת שזו האהבה. כשיצא משה עם אבא רצו הזיותיה בין חרדה לכבודו של אבא לבין איזו ציפייה, שמשה ישוב ויתפרץ לתוך קבלת־הפנים, וכמו איזה טַרַאזָן יישאנה עמו בזרועותיו בצעקה שתפלח את כל העיר, ייקחנה לכל מקום שירצה. עם משה מפיל הדימיון את כל הגבולות. אפילו נחיה באיזו עליית־גג, דלת־על־דלת, הוא מכונס בספריו, בניירותיו, לא מאזין, לא מדבר, פתאום יבוא אלייך, ילטף את עורך, את שׂערך, יספר, סתם, מה תעשו, אילו ארצות תבקרו יחד, אולי ברגל, בטרמפים, וכבר נהפכת עליית־הגג לעולם פתוח וכבר כאילו אתם נודדים יחד במרחביו, כאילו כל עלילות־הדמיון מתרחשות בפועל ממש בזה הרגע. אלא שמשה לא יבוא, וצביקה הטוב והחכם, צביקה שכלפיו אין בלבך אפילו קמצוץ מהאהבה השמורה בו למשה, הוא כל חייך, מעתה ועד עולם. וכי מה תעשי? משה נטש אותך, את תברחי מצביקה, וכל אחד משלושתכם ייסגר לו לבדו מפני געגועיו?!… הישארי, חוה’לה, עם מה שנכנסת לתוכו בדעה צלולה, שתקי וחיי לא את הטוב ביותר שאיננו, אלא את הלא־כל־כך־רע שישנו.

צביקה, הוא זה ששאל מה קרה למשה. חייב היה לשאול, אמר בלבו. הן איש מלבדו לא יפצה פה. ודאי לא חוה, שכל כמה שהיא נשית ודקה ופגיעה, עז כוח־רצונה, ואפילו יפקע לבה, לא תאמר מלה. ולכן, גם כדי שתדע, כי בכל לבו הציע לה מה שהציע ובמובן ידוע אפילו את כאבה על שכך נהג בה משה כואב הוא, חייב היה לשאול. משה, כשם שאת חייו הוא מפקיר, כך מסוגל הוא לנהוג בחיי זולתו. אילו אהב את חוה באמת, לא היה מהסס לרגע לקחתה מידיך, ולא רק משום שהוא עצמו, צביקה, רק נהנה, אם אפשר לומר כך, מן ההפקר. משה עשה מעשים חמורים לא פחות. חדור הרגשת חובה לאמו־האלמנה, היה משה בנעוריו, עבד, השׂתכר היטב, ובתוך פחות משנתיים הצליח לחסוך – בלי כל עזרה מצד אהרן אחיו – כדי שכירת דירה נאה בדמי־מפתח. במלטשה היו הפועלים מקבלים את שׂכרם בכל יום ששי, ואת המעטפה החומה נהג משה למסור כמות שהיא לאמו ולבקש מידה דמי־כיס, חצי־לירה ליציאה של מוצאי־שבת. עד אשר יום אחד נכנס לתוכו השד והוא קם והתנדב לצבא הבריטי. לא הועילו דמעותיה, לא הועילה הידיעה הברורה, שעכשיו תצטרך לשוב אל מה שעשתה מאז נפטר האב, להיות עובדת־ניקיון בבית־הספר – הוא נאם נאום ארוך ונלהב, והתגייס. וכאשר שב מהצבא, הלך לירושלים, פרוטה שחוקה אחת לא נתן עוד לאמו. לא נתן – וגם לא ביקש. צביקה לא ירד לסוף השינוי הקיצוני שנתחולל בחברו האהוב, שפשוט חדל להרהר באמו, למד כאחוז דיבוק ולא אחת נדמה היה, שמניעה אותו למאמץ הלא־נפסק הזה רק התשוקה להשלים את הגלגול, להתקבל כסטודנט. כך כתיבתו, שגם בה שקע כאדם רדוף, ומיום שפגש את חוה במלחמה, השתעבד כולו לה, לגדולה בתשוקותיו. אילו חשק בה כמו עד לבריחתו הפתאומית, אמר צביקה בלבו, לא היה שום כוח שבעולם עוצר בעדו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

“איפה משה?” ברחוב הרחב עמדו הארבעה, ועיניו של האקר חיפשו מונית.

“מעצמו הבין, וללבי נגע הדבר מאוד, האמינו לי, שעליו ללכת לו בשקט לדרכו,” חתם האקר משפט מורכב זה באנחה וחיזק דבריו בניד־ראש, כמנחם אבלים. רק עכשיו תפס הוא עצמו איזו מלאכה נקייה עשה, ולתחושתו זו אף נתן ביטוי זהיר בדבריו: “בלי ריב, ואפילו מתוך מידה מסוימת של הבנה הדדית נפרדנו, וזה לא היה קל, לגמרי לא. הלוא כל סוד הצלחתי בעבודה בחוש הטבעי שלי לנפש האדם. מהמשבר עדיין לא יצא, ואינני רוצה להתנבא מה יהיה בעתיד, אבל לבי סמוך ובטוח, וכך גם אמרתי לו, כי ביום מן הימים יגלה, שלא על הדרך הזו תהיה תפארתו. אני את תקוותי בו מסרב עדיין לאבד, אבל קל זה לא היה.”

“תקוות!” לעגה מרת האקר. הלא האקר עצמו אינו אלא מין מנחם־מנדל, התם הזה: דיבר אתו כמה דקות וכבר שכח הכול והוא שב ומתפעל מאישיותו של משה, ובנוכחותה של חוה, שבדיוק זה היה חסר לה עכשיו. “מה תקווה? מי תקווה? הבחור הזה, תסלח לי מאוד, הוא נכה מבחינה פסיכית. לפני שבועיים ראינו פילם כזה, מאוד מעניין. זהו סיפור בחייל אמריקני, תותחן, שנלחם בחזית הפאסיפית, באחד האיים שם, ויצא מכל הקרבות הנוראים עם היפאנים כאילו בלי פגע. נגמרה המלחמה, הוא השתחרר, חזר לבית־הוריו והחל למרר את חיי אביו. פעם אחת ניסה להעלות באש את בית־החרושת של אביו ופעם אחרת אפילו לרוצחו נפש. בבדיקות התברר, שבהיותו בחזית פגעה פצצה בסוללת־התותחים שלו. בדרך נס לא היה בעמדה, וכך ניצלו חייו, הוא לבדו מכל קבוצת־התותח שלו.”

“הצוות,” מיהר האקר לתקן. בקיא הוא במינוח הצבאי החדש, ואוהב להפגין את בקיאותו. הרכין ראשו ואחרי שאר בני־המשפחה דחק עצמו לתוך המונית.

“ואם נקרא להם צוות, ישתנה גורל הבחור?!” לא הניחה מרת האקר להסיח את דעתה מהסרט וממוסר־ההשכל שבצדו. “העיקר הוא מה שמצאו הרופאים, שהוא הרגיש אשם על שמכל חבריו נשאר בחיים רק הוא. ההרגשה הזאת נהפכה אצלו למשהו פאתולוגי וכאילו כדי להשתחרר ממנה התחיל לעשות פרוייקציה, זאת אומרת – כל העולם אשם, רק אתה, אתה הצדיק היחידי בסדום! – והכי מעניין היה מה שהתגלה בסוף שלא היה בעמדה, בגלל שברח בגלל ההפצצה, אבל מכוח הפרוייקציה קם ושרף את בית־החרושת של האבא…”

“באמת, מאוד מעניין,” התפעל האקר מהסיפור, כאילו לא יחד עם אשתו צפה בסרט, “ובחיים זה קורה באלף דברים, אפילו אצלנו באגף. אבל אצל משה זה משהו אחר.”

“ואני אומרת לך, שזה בדיוק אותו דבר,” התעקשה מרת האקר. “הלוא בסרט הרופא גם מסביר להורי החייל, שחולה כזה נראה כאילו לגמרי נורמאלי. רק שיש לו בראש שיגעון לדבר אחד, וכשזה מתפרץ החוצה הוא עלול לבצע את הפשעים המסוכנים ביותר.”

“בכלל, פסיכולוגיה זה משהו מפליא ביותר,” ניסה האקר שוב למשוך את המשל, כמו שמיכה קצרה מדי, לכיוון שלו. “המקרה שבסרט הוא באמת נורא, אבל איזה דמיון יש בינו לבין מה שאנחנו מדבירם פה?! משה ישוב ויעמוד על רגליו. לוא בקולי שמע, היה שב בלי כל שהיות והיסוסים לארץ, ואם זקוק הוא עדיין לזמן־מה לקצת מרגוע נפשי, היה נכנס לאיזה קיבוץ, עובד בשקט, פוטר עצמו מלחצים ודאגות, מוצא מנוחה… אצלו, לפי דעתי, זה משהו שיחלוף מהר מאוד, רק אורך־רוח. אני לא דואג…”

המונית הסיעה אותם לבית־המלון שההורים שכנו בו, לאכול שם יחד. חוה וצביקה ישבו חתומי־שפתיים ורק האב והאם דיברו עוד ועוד, כחוששים מסדק־השתיקה הדק ביותר. מרת האקר הזדרזה להעלות את רעיון הנסיעה ליממה אחת אל הדוד בליל, ועמדה על כל צדדיה, החל בזה הכספי וכלה בטיול עצמו, הזדמנות יחידה לקבל מושג על צרפת, שהיא דבר אחר לגמרי מפאריס. מר האקר צידד ברעיון בהתלהבות רבה אם כי רמז, שהוא עצמו, בשל שורת־פגישות חשובות ביותר שכבר נקבעו לו, לא יוכל להצטרף. על הצעה זו, שאת מניעיה האמיתיים הבין היטב, השיב צביקה בחצי־פה, ובלבו גידף כילד חסר־אונים את חותנו וחותנתו על דברנותם אטומת־הרגש. חוה ישבה ופניה בחלון, ואם כי לא יכול היה לראות את מבעם, נדמה היה לו שהוא ממש שומע את העובר בראשה. משה, משה, משה, שמע את המלה האחת המתקתקת כפצצת־זמן בראשה של חוה. ואולי הצעתה של האם היא באמת המוצא הרצוי ביותר לכולם – בבוקר ייצאו ברכבת לליל, את שני הלילות האחרונים יעשו מחוץ לפאריס, יסעו ישר ללַא־בּוּרזֶ’ה וימריאו לניו־יורק. שעון־הזמן יפורק. עוד לילה אחרון זה, ופאריס תיוותר ממזרח לאוקיאנוס. חוה תישאר שלו.

 

פרק שמונה־עשר

לאורך הבולבאר הוליך משה את גופו הגדול, מושך והולך בין הבניינים לשורת הערמונים, פניו אל כיכר האֶטוּאל ואל שער־הניצחון, הצופה על כל הרחובות הנוהרים מתוכה למרחבי פאריס, שער בטבורה של עיר פרוצה. שעה ארוכה תלויים הדמדומים בשמי הכרך, שמיִם שכמו סוּידו במברשות ענק, עננים כמשיחות־סיד רווּחוֹת זו מזו. והאוויר מדיף ריח של שלהי יום חמסין אי־אז בילדותך. בשורות רחבות נוהרות עשרות מכוניות במעלה שאנס אליזה אל האטואל ובשורות רחבות נסות עשרות מכוניות במורד השׂדרה לעבר הגנים שם למטה, בואכה הגְרַאן פַּאלֵיי, מחט קליאופטרה והיכל בורבון של הרצל. אולי בגלל זוהרה המשכר של השקיעה הלא־נגמרת הזאת, המסעירה אותו בכל יום מחדש, אולי בגלל איזו התבהרות פנימית, ירדה על משה שַלווה שלא ידע ימים רבים. לא נכנס להיפרד לשלום מחוה ומצביקה, ופתאום אפילו לא אכפת לו. היטב ידע שזו פגישתם האחרונה, אולי לשנים ארוכות, שהפעם אין חזרה, וודאי לא לו. ובכל־זאת היה לבו קל עליו. בעיניים חדשות הביט סביבו, כילד הנעצר לפני כל לוח־מודעות, עיניו לא יודעות שׂובעה מהתפעלות ואפילו ממראה דבק־הקמח הטרי, הגבשושי, הלח, עלה משה לרַחבת־הזיכרון שלמרגלות האטואל, קרא את שמות כל הקרבות הנאפוליאוניים הגדולים, את שמות כל המארשלים והגנראלים, שב והרכין ראשו לפני אבוקת־התמיד במצבת החייל האלמוני, ממש כאילו חוזרת אותה פעם ראשונה, לפני קרוב לשש שנים, כשעשה יום אחד בפאריס בדרכו מבסיס הפלוגה בסְכֵוְונְינְחְן לנמל טולון ולאוניית הצבא שתחזיר אותו ואת חבריו לאלכסנדריה והביתה, ל־Civy Street, כפי שהיו אומרים אז. ומוזר, ביום האחד ההוא הספיק כביכול להגיע לכל מקום, ואילו בחודשים הארוכים שהוא יושב כאן כאילו פעם ראשונה מפעים אותו המראה, כל שֵם כמו מחזיר הדים עמוקים, שאינו מבין איך היה אטום להם עד עכשיו. חזר ועבר מן הכיכר רחבת־הידיים לבולבאר האחר היוצא מתוכה כקרן. על ספסל, בצלו של אילן ענֵף, ישב זוג זקנים, הוא מעיין בפַּארִי־סוּאַר והיא בהולכים־ושבים. שיוּרים של חיים שנחיו מזמן. לבושי שחורים ומצומקים, עורם הצפוד חבוש בתוך קפדנות רכוסה ומעומלנת. המכוניות הזעירות הוסיפו לנהור, מגיעות מכל הכיוונים, קרובות להתנגש זו בזו, אך כבמָחוֹלֹ מנוּוט ביד סמוּיה, מצליחות להתלכד, לנוע עם הזרם המעגלי, להתפרד לתוך הבולבארים ולהוסיף ולנהור לעבר הכיכר. לאִטו טייל לו, אינו מאמין, פשוטו כמשמעו, למראה עיניו, כאילו הוסרו מעל שתיהן תבַלוּלים כמו זה המכסה את חצי עינו האחת של דוידוביץ. עיניו לטפו את הנשים המפורכסות שמתחת לסוֹככי הבד הלימוניים, התַפּוּזיים והתְרוגיים בחזיתות בתי־הקפה. הוא נעצר לפני כרזת־ענק, שיני־הגמל של פרנאנדל מזמינות לסרט חדש. בחלון־ראווה מוצע למכירה עט “פליקאן” מזהב בחמישים ושבעה אלף פראנק. למעוניינים. בעט כזה אפשר לכתוב!…

כן, זו כל משאת־נפשו, להיות לבד, לבד. כמו בסיומו של אחד מאותם מסעות מפרכים הוא חש: התרמיל המאובק כבר הושלך לאיזו פינה, אבל כל כובדו טבוע עדיין בבשרך. לפני שעתיים בלבד, כשהוליכו דחף־פתאום לקבלת־הפנים, עדיין חִלחלה בו החימה, עדיין לחשה האהבה. ופתאום – אין כלום. כל הפרצופים שראה שם באולם הנספחות פשוט לא מעניינים אותו. לאט־לאט, כל זמנו לפניו, יילך במורד השׂדרה, מושך לעבר הגדה השמאלית, עד אל מעבר לסיינה, עד סאן־מישל, עד חדרה של אוולין. באחד מבתי־הקפה לכד מבטו נערה אחת, לרגליה החשופות, הארוכות, סנדלי־קש צהובים, רקומים בחוּט־רַפְיָה אדום, רגל רוכבת על רגל, עיקרה לרחוב, עיניה בספר. יפה מדי מכדי שתהיה אינטליגנטית, שמע מישהו בגבו אומר לחברו. כמה יעלה לו ספל קפה־בחלב בבולבאר־עשירים זה? בלבו צחק משה למחשבה, שכל ששת החודשים שהוא בפאריס לא שהה בשאנס אליזה יותר מכדי הליכה מאֶטוּאַל לקוֹנְקוֹרד, ואף לא פעם אחת העז להיכנס ולהזמין ספל קפה.

פסח על תחנת מֶטרו אחת, ושנייה, הולך עוד ועוד על רגליו הארוכות. בעצם אין הוא ממהר במיוחד אל אוולין. נערה נאה היא, טובה, נבונה, אלא שהוא פשוט, מה לעשות, לא אוהב אותה. ואפילו לא באותה מידה מצומצמת, שהיתה מסתפקת בה. עוד הבוקר אמר בלבו, שהוא אוהב, באמת־באמת, את אוולין. אבל עכשיו, כששוב אינו במנוסה מפני חוה, חש הוא שגם אל אוולין שוב אינו יכול לשוב. טלטלות שלושת הימים האחרונים העלו לגרונו כל אותו פרש שהצטבר בתוכו חודשים על חודשים. הדברים שהשמיע היום ואמש ושלשום המציאו לו פורקן, ואפשר לומר, שאת הכאב העמום שבלב, שִחרר עצם ההכרח להפוך אותו למלים. נכון אמר – ואולי רק התכוון לומר – שאין הוא רואה עצמו שייך לשכבתם החברתית של ההאקרים, כי אם לחברה אחרת, למעמד שונה. כל אלה החיים כאן סביבו בפאריס, ואחת היא לו מה מעמדם, לא מעניינים אותו. אלא שגם האקר צדק: המעשים ייעשו בארץ, והשאלה שעליך להציג לעצמך היא – האם ייעשו אתך, או בלעדיך. הוא חכם, ועובדה שהגיע למקום שהגיע. חכם, ואולי מדויק יותר: ציני. הן זה פירושה של האלטרנטיבה שהציג: אם תאבה ושמעת, ונתת לנו יד, כלומר אם תהיה כאחד מאתנו – טוּב הארץ תאכל… לאנשים מוכשרים, שאינם חושבים את עצמם לחכמים מאדוניהם ואינם מעָרמים קשיים על דרכם, אנחנו זקוקים כאוויר לנשימה. אך אם תמאן ומרית, חביבי, אל תחיה באשליות – חרב תְאוּכַּל. נמצא לנו אחרים, טובים כמוך, פחות ממך, יותר ממך, אם רק נהיה מוכנים לשלם את המחיר. הכול עומד לקנייה בימים אלה, חביבי… עכשיו נזכר משה בדייקנות: לא, את הדברים בעניין השתייכותו לשכבה החברתית של ההאקרים לא אמר, הוא רק הִרבה להגות בזאת – – –

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

היתה זו פגישתו השנייה עם הכורדי. לראשונה נפגש אתו ממש ליד מחנה־השחרורים, ביום שהצליח להקדים את שחרורו. הכורדי, שטרם מלאו לו שלושים, אבל כבר הוא מטופל בארבעה ילדים, כפי שסיפר לו, והוא חסר מקצוע של ממש, שמח בשחרור והיה מלא תקוות לעתידו. הכול היו שמחים ומלאי תקוות. והנה פוגש הוא את הכורדי בשנייה. איזשהו אֵל־צופה־כול זימן אותם בשעה שהיה מסוכסך עם עצמו, אובד־דרך, עושה את ימיו באולמות ההרצאות, שומע עוד ועוד ניתוחים של תהליכים היסטוריים, מוסריים, דתיים, חברתיים, שקוע שעות על שעות בתרגום טקסטים ברומית של ימי־הביניים, שגם אחרי כל השיעורים ועם המילון הפתוח לפניו, הם נהפכים לצירופים סתומי־משמעות בעברית מסורסת. מסיבה כלשהי נסע באחד הימים בקו ארבעים ואחת, זהו הקו, שהלשונות הרעות בירושלים כינוהו “אוֹריֶיט אֶקספּרֶס”, על שום שרוב נוסעיו, כרוב המתגוררים בבית־יצחק ושאר אזורים שנהפכו לשטח־הפקר לאורך הקו העירוני, ועולים חדשים, שוכני מעברות הדרום, הם מזרחיים. האוטובוס היה צר, מחוק־צבע, ממועך ומגורד מבפנים ומבחוץ, קפיציו חורקניים ושִמשות חלונותיו סדוקות ומזוהמות. לתחנה הגיע מלא יושבים ודחוס בעומדים. לא נותר למשה לעשות אלא מה שעושים, להידחף בגופות המצטופפים בתור אחריו ולנגח בגופו את העומד לפניו, וכך להידחס פנימה. כל עוד יישאר סנטימטר פנוי אחד במעבר, יקרא הנהג, “תתקדמו שם אחורה” והנותרים בחוץ ימשיכו להידחק פנימה. אין לו כל צורך במשען, שכן הוא ארוז היטב מלפנים ומאחור. מה שאינו ריחות זיעה ובגדי־עבודה ושווקים, הוא ריחות הצפיפות והחום, רק לא מעט אוויר צח. כבר הצטער, שלמרות המרחק הרב, לא עשה את כל הדרך ברגל. אחד הדחוקים לפניו, ניסה להתרווח מעט ואת מרפקו שיקע לתוך בטנו של משה, וכיוון שגם הוא נרתע מעט לאחור, יצאו כמה מהעומדים משיווי־משקלם וכבר נח על אצבעות רגלו האחת כל כובדה של איזו נעל־עבודה מסומרת. אחד מהעומדים בגבו, ניהל שיחה ערה עם בעל המרפק שלפניו, ומשה, כעמוד טלפון, נושא את הקולות רצוא־ושוב. ובתוך כך חש פתאום בטפיחה חזקה בעורפו. זועם ודרוך־לקרב הפך פניו לאחור:

מי זה מתחכם שם, לעזאזל?

שלום, חבוב! – נדחק לעברו פרצוף אחד, שבתוך המדחפה נראה אפלולי ומטושטש־חזות. – מכיר אותי?

אתה, את הידיים שלך תחזיק אצלך בכיסים! – התיז משה. – אני לא מכיר אותך, ואני לא חבוב שלך.

איך אתה לא מכיר אותי? תביט טוב־טוב, תיזכר. לא יכול להיות אני מכיר ואתה לא מכיר? – מכל דמותו המסוימת, מילא את עיניו של משה זקן־זיפים שחור־משחור שצימח מן הלחיים המשופות, מתפשט כקרזולים צמריים עד אל מתחת לאוזניו ועד למפתח חולצתו, מהצוואר לעבר העורף. מין פרצוף־פרַע, למען האמת, שאינו רוצה להתקרב אליו פחות מכדי כלונס ארוך, אמר משה בלבו. לבוש היה חולצת־עבודה, שצבעה המקורי לא ניתן עוד לזיהוי, הן משום שהיתה כולה טלאים, הן בשל הזיעה ואבק־הסיד שדבקו בה. מה מעתיר עלי הפרצוף הזה אותות חיבה וידידות, כמוצא אח אובד?! – תביט עוד פעם, יא־עיני! שקיבלנו ביד נייר ההשתחררות אתה זוכר? ישבנו שם במחנה־השחרורים, דיברנו, אחר־כך יצאנו לכביש, רק שנינו, הה?! קצין איך אין לו עין לזכור?!…

נכון, בטח! – ברגע זה נהפך באחת הפרצוף האפל לפנים מוכרות היטב. הלוא זה אותו ממזר, שהערים על כולם ובשחרור לקח אתו את הבאטל־דרס בלי שהאפסנאי הבין מה הולך, זה הבחור עם ארבעת הילדים, שתוך כדי המתנה סיפר את כל סיפור־חייו! אלוהים אדירים! בשום פנים ואופן לא היה מזהה אותו! רק עכשיו הוא רואה תא העיניים העגולות הבולטות, את הגבות הסבוכות, הנפגשות בשורש האף, את האף האשורי המקומר, האופייני כל־כך. אבל איזה מראה יש לו היום, מתי הספיק להצטמק, להאפיל, להיעשות עלוב־שבעלובים?! כמה זמן בכלל עבר מאז אותו יום עליז, יום שנפתחו בו כל התקוות…

תגיד אתה באמת קודם לא זכרת אותי בכלל? – נהנה האיש מזה שתפס את הקצין הגבוה בליקוי־זיכרון. – ואנחנו, זיכרון של דוקטור יש לנו. אפילו מה דיברנו אני יזכיר לך, מהבאטל־דרס דיברנו.

נכון, – הודה משה בקוצר־זיכרונו ממש בחדווה, כאילו בזה היה כדי להסוות במקצת, אם לא להכחיש לגמרי, אותו מבע מכוער שאי־אפשר שהכורדי לא הבחין בו. – אני מצטער, אבל ברגע הראשון לא הכרתי…

לא חשוב, זה בגלל שחוזרים מעבודה, מתגלחים רק לכבוד שבת, אבל אתה, ברוך השם, נראה יופי. לומד בנובירסיטה, כמו דיברת אז?

כן, לומד, לומד, נמאס מהלימודים – וכבר הצטער, שהנמיך עצמו כביכול כדי להגיע לגובהו של איש־שיחו, ולכן מיהר להוסיף: ־ ואתה גר איפה, בקטמונים, בתלפיות, בבית־יצחק?

בית־יצחק. תיכף שתפסו את השכונה קיבלנו דירה.

שאתה עובד קשה, אני רואה, ־ אמר משה.

ומה נעשה? זה למה קוראים לנו כורדים, חוצבים, סבלים, בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה. ברוך השם, א־מה מה? עובדים עובדים, ושם דבר לא מתקדם. הכסף כמו חרא. הכול שוק שחור.

אין דבר, יהיה טוב. קשה למדינה, – סיכם משה על רגל אחת את בעיות הביטחון וקיבוץ־הגלויות.

כל הזמן אומרים, יהיה טוב, ונהיה יותר רע. כל יום – יותר רע. כל שבוע – יותר רע. סוכר –אין. שמן –אין. בשר – אין. איך יהיה יותר טוב? מחודש הייתי שוב חייל. בעתודות. בצבא הכול יש. סוכר – יש. שמן – יש. בשר – יש.

לצבא מוכרחים לתת. דבר ראשון, – ייצג עכשיו משה את הרשות.

נכון מוכרחים לתת. א־מה אנחנו מה נעשה? הנה עכשיו עובד במחצבה אני. כל היום עובד פטיש, בַּאלַאמינה, סוחב. לא אוכל, מאיפה יבוא לי כוח. מה אני יגיד לך, זה השׂכל שלי לא מבין: היו פה האנגלים, היה אוכל, היה בגדים, היה כסף, מה היום?!…

היום יש לנו מדינה! – נחרד משה, ספק בבדיחות־הדעת ספק ברצינות – מהערבים צריך לשמור, עולים צריך להביא…

זה רק כל היום מספרים לנו, הממזרים, להם שום דבר לא היה חסר אצל האנגלים וגם היום יש להם יותר. רק שאנחנו שואלים למה לא מוכרים קצת שמן, ביצה, קצת בשר, אומרים: העולים, העולים, העולים….

הנהג לחץ באחת על דוושת־הבלמים. העצירה הפתאומית טִלטלה את כל הנוסעים, כגוש אחד הועפו לפנים וכגוש אחד הועפו לאחור. משה שלח שלום רפה לכורדי, וזה הושיט לו את כף־ידו אכולת השמש והגיר, ומשה נגע בעורה המחוספס ומיהר להידחף החוצה עם היוצאים. רק משנשאר לבדו על המדרכה, החלה פגישה מקרית זו קורמת משמעות.

ובכן, – אמר אז בלבו, – אלה הם פני הדברים כהווייתם, משה וולף ידידי, משעברתָ אל העֵבר האחר, שוב אין כורדי זה לטעמך. בחילה עורר בך ריח האנשים הנדחסים באוטובוס בדרכם חזרה מעבודת־יומם, נפשך התמלאה גועל. רק הכורדי כך? רק ה“אוריינט אקספרס”? כך כל היהודים הסחופים והדלים הממלאים את “הקווים הלא־סימפאטיים” שבעיר. אתה איש נאור, מתקדם, ותחושות שליליות כאלה, ולבך לא יגלה תחושות כאלה לפיך, אבל בפועל, כאילו רק לשמור על הכושר, אתה מעדיף ללכת ברגל, באוויר הצח, שלא להתחכך בשום אדם אחר. וכשנקלע אתה, לעתים רחוקות, באין ברירה, למין קו ארבעים־ואחת כזה, אתה משתדל לשאוף מה שפחות את ריחם של ה“וִוילדֶע חַיֶיעס”, ה“שְוַוארצֶע”, הגודשים את האוטובוס מדופן אל דופן. רק שחורים בלבד? היה ישר לפחות עם עצמך, מיסטר וולף: כל מי שזיעת־עמל חמוצה עולה מגופו, מבגדיו המטולאים. הן לא בכדי החל נושא מאוד חן בעיניך ביתם המטופח המרוּוח, של ההאקרים, החבוי לו ברחוב הצר והרגוע, מוקף באורני ירושלים. הה, מה מעודן טעמה של מרת האקר, כמה הוא מלא חן! מה נאה כל רהיט, מה מרהיבה כל תמונה על הקרי, מה מיוחד כל אחד מחפצי־הנוי שאספו במשך השנים בירושלים ובמסעותיהם בעולם! והחוג לספרות, שהיית לאחד ממשתתפיו הקבועים! ואותו ניחוח מעודן של תרבות, שסִחרר אותך לחלוטין! אליהם יוצאת נפשך, גלגולי החדש, אל כל אותם צעירים וצעירות, אניני־נפש ודקי־שׂכל… צר לי להודיעך, משה וולף המגולגל, אם תאבה ואם תמאן, אח אתה לכורדי זה, שאפילו את שמו, גם אחרי הפגישה השנייה, אינך יודע משום שלא טרחת לברר ובזיכרונך לא קיימת אותו כאדם מסויים, אחד ויחיד. הוא, בסך־הכול, הכורדי, האין זאת, גלגולי?!… והרי מגע ידו המחוספסת, הקשוּיה, מגע זה שהרתיע אותך, העביר בך סמרמורת, קרוב להווייתך האמיתית פי אלף מכל אותה חבורה שהשתוקקת כל־כך להתקבל לתוכה. האם באמת הספקת כבר לשכוח לחלוטין את אביך שלך, גלגולי, את אבא שלנו, שהיה שב עם ערב מעבודתו, שחור מזיעה רטובה ומעפר ומחוּמה הלא־מרפה של השמש הארצישראלית, שלא התרגל אליה עד יומו האחרון? כלום שכחת איך היתה אמך שלך, גלגולי, אמא שלנו, נוטלת את בגדיו כשהיה הוא נכנס למקלחת ותולה אותם בחצר להוציא מהם את הרטיבות ואת הריחות הרעים. כלומר, הם היו, פשוט, מסריחים. ואת ימיה האינסופיים של אמך שלך, גלגולי, אמא שלנו, ימים שהיו מתחילים הרבה לפני עלות השחר ולא מסתיימים לפני חצות, בישולים, ניקויים, כביסות, גיהוצים, הטלאה, תפירה, ריצה לשוק הרחוק והזול ביותר, ושוב בישולים, ניקויים, כביסות, גיהוצים – האם גם אותם שכחת? והן אתה, משה המגולגל, נולדת וגדלת בתוך כל אלה, ומתוך כל אלה גם הגעת לבגרות וכל ימיך גם ידעת היטב מי אתה. ובינינו לבין עצמנו, גִלגולי, גם כשאתה מתלבט כביכול בבעיות הספרות ובמשברי התרבות על כל אלף־אלפי עיקומיהם וזיופיהם, יודע אתה גם יודע, ששורש־הגלגול הוא בהשתוקקות אל האחר, אל דקויותיהם המדומות של כל אותם סופרים ומשוררים שאתה, חביבי, אינך ולא תהיה אחד מהם. הרבה יותר מזה, משה וולף אחֵרִי היקר, כשעלית לירושלים, ידוע־ידעת היטב מה מניע אותך. הן בילדותך ובנעוריך, בשכונה, בבית־הספר, בכל מקום, הביטו בך באותן עיניים עצמן שבהן ראית אתה היום את הכורדי. וכלום שכחת מה רתח בך יומם ולילה בשנות־הנעורים, שנים שלך אין כל סיבה לזכור אותן בגעגועים? שמיליונרים בעלי־חמש־מאות־לירות, אריסטוקראטים של דירת־שלושה־חדרים, אינליגנטים שהיו מיני עוזר־למנהל־חשבונות באיזו מועצה, או מזכיר הסניף השכונתי של התאחדות־החנוונים – הם שהסתכלו מלמעלה עליך ועל אחיך אהרן, בניו של אביך. לירושלים עלית מתוך איזה דחף להעמיד במבחן את עצמך, אך כאש שחורה בערה בך התשוקה להראות להם, שאין כשרונותיך נופלים כהוא־זה מכשרונות בניהם, שלא נאלצו לנטוש את התיכון ולפרנס אלמנה, שבעלה, אביך, השאירהּ בחוסר כול. כדי להפגין את שיוויון –ערכך עלית לירושלים, אך כדי לשוב מתוך בחירה חופשית והחלטה שבהכרה אל המקום שמתוכו יצאת, לשוב ולומר: אני מצפצף על כולכם. אני חוזר למלטשה. אני אהיה הפועל האחר. והבה נראה אם גם בי תעזו לנהוג כפי שנהגתם באבי, והוא שתק, והוא קיבל עליו בכניעה את דינכם, עד אשר כרע־נפל. לאבי לא היתה ברירה. הוא היה זקוק ליום־העבודה והיה תלוי כל־כולו ברצונכם הטוב. לא כמותו אהיה אני. בהשכלתי ובידיעותי אעלה על כולכם, והן שיעניקו לי את הכוח האחד שיש לו ערך אמיתי – את החירות. אני אהיה מסוגל להגן על עצמי, ואף־על־פי־כן אחיה כפועל ואירק על פימותיכם המתועבות.

כן, גלגולי היקר, כך אמרת אז. היית בן שש־עשרה ובן שבע־עשרה ואת השעות שלאחר העבודה עשית בשינון משפטיו הגיאומטריים של אוקלידס, בלימוד עיקש של אנגלית על־ידי קריאת רומנים עם מילון פתוח, בשינון תולדות המאבקים שבין קיסרי רומי הקדושה ואפיפיוריה, בתורת המכאניקה ובתורת האור בפיסיקה, מה לא. חבריך היו לוקחים את נערותיהם יפות־העין וחמות־הגוף לקולנוע, ל“ויטמן”, לים, לגן מאיר, מרכיבים אותן על אופניהן לירקון, אל בין הפרדסים הפורחים, ואילו אותך קיימה אש־התמיד השחורה שבתוכך. אלא שאת כל אלה שכחת מאז ונשארת עם בעיות התואם שבין תוכן לצורה והשתקפות העולם האובייקטיבי בַּפְּרִיסְמָה של אישיותו הסובייקטיבית של הסופר… הה, גלגולי המעודן, הכול אתה יודע ורק את העיקר שכחת! שמע לי, משה וולף, הנח לכל אלה וחזור לקרקע־גידולך, לבית־אביך, למעמדך, אל אלה המנוצלים, המטומטמים, אלה העמלים עד כלות כל כוחותיהם. כל השאר אינו אלא מלל ריק. קום ואמוֹר בפה מלא, בראש כל חוצות: אמנם כך, גם כאן, בארצך שלך, יש עמלים, שכל חייהם מצטמצמים במאבק על דירת־שני־חדרים, על מעיל אחד חדש, על מזנון של עץ־פוליטורה בחדר הקדמי הקרוי בפיהם סאלון, על הזכות לבקר שלוש פעמים בשנה בתיאטרון, נאבקים ואינם מגיעים לכך, שבשבּת אחר־הצהריים יוכלו לומר בבת־צחוק של בעל־בית, הנה, זה שלי. הנה, זה. ואחרים, לעומתם, בונים לעצמם בכוחו של העולם הזה שבידם גם את העולם הבא, כשם שבכוחם זה בנו להם הפרעונים את הפיראמידות המגידות את כבודם זה אלפי שנים… ואולי, גלגולי חדל־האישים, רק להסתנן אל מעבר לקווים רצית, ובלשון פשוטה, ישירה, אינך אלא עריק, אה?!…אה?!…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

את היום ההוא זכר משה היטב, כאילו אך אתמול התרחשה אותה פגישה. כאז כן עתה חש איך כיסתה אותו הזיעה הקרה. בלי משים עשה את כל הדרך הארוכה, וכבר הוא בגדה השמאלית של הסינה, מושך מזרחה לאורך סן־ז’רמן – – –

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הו, כן, שורשם־של־דברים טמון באותה תשוקה נסתרת ועמוקה מכול להימלט מן ההוויה שאצל אביו ואמו ראשיתה היתה בחירה וסופה גורל. אלא שביום ההוא לא העז עדיין להעלות מתשוקה זו את המסקנה המעשית האחת והיחידה. בחדרו הוא כלוא, כבוש בתוך הריח הרע של חלונות אטומים תמיד, ריח אבק שלא נוּגב ורצפה שלא הוּדחה, וסיגריות כל הסמסטר – והנה שוב מתפרצת ובאה חוה, מסתערת בכל מרצהּ והתלהבותה על החדר:

פוי, איזה לכלוך, איזו טינופת! חולירה אתה מגדל פה. מכרת את המטאטא? חכה, אני יודעת איפה הוא…

ובטרם התאושש, כבר היתה מתרוצצת יחפה בחדר, היתה הרצפה הלחה מדיפה ריח רחוץ של ערבי־שבתות אצל אמא, ורק חסר עוד זה, שהנחיריים תתמלאנה ריחות תבשילים, דגים ממולאים ומרק עצמות וצִימֶעס…

אמור עכשיו ביושר, משה, ־ הלמה חוה חזרה, – לא נעים יותר כשהחדר נקי? וגם קצת מרק־עצמות וצימעס לא היו מזיקים לך…

אַת משוגעת!

סוף־סוף הודית שאנחנו זוג מהשמים. תרביץ איזה חיוך, אבירי בן דמות היגון, ותן לעוזרת לפחות נשיקה אחת… – וכבר נדחו הצִדה כל אותם דברים שתִכנן לאומרם, נקרע לגזרים אותו נאום עז־רושם שכתב בראשו. די, התכוון לומר, שוב צמחו וקמו חומות בין אדם לאדם. דמוקרטיית־הדמים הגדולה מתה ואיננה עוד. לא על הגבורה מוטל עליך לספר, לא על הגיבורים שמתו. קום מן הספרים ולך שוב אל אמך, משה וולף. כפופת־גב וסחוטה, מטאטא וסחבה ומברשת קשה בידיה, בחדרי־הכיתות של בית־הספר ומחראותיו היא מחכה לך. מה שצריך לומר, ידע משה בדיוק רב, אלא שבזרועותיו היה גופה הדק של חוה ולפני עיניו היו מפזזות עיניה הזיתניות, המלוכסנות, ובה חשק משה יותר מכול. שעות ארוכות לא החליפו ביניהם אלא לַחשושי־אהבה מקוטעים, מתהפכים ושבים ומתהפכים על מיטתו הצרה של הסופר המנוח, נזהרים שלא יחרידו קפיציה השבורים משנתה את אלמנתו שמעבר לקיר. כשלבשה חוה את בגדיה, סירקה את שׂערה ועטתה ארשת צנועה וחסודה, ושניהם חמקו על בהונותיהם החוצה, כבר כיסה הלילה את ירושלים כולה בדומיית־מוות, ודומה היה שהם שתי הנפשות החיות היחידות הצועדות עכשיו ברחובותיה, בואכה בית האקר שברחביה. משוקעים זה בתוך זה הלכו, ראשה נח על כתפו, סנטרו מתחכך בשׂערה הרך. לא אכפת היה למשה בלילה ההוא שתתארך הדרך עד אין קץ. רק רוצה היה להוסיף ולאחוז בחוה, בכל חייו האחרים פה בירושלים, במזלו הקרוב לכבות. – – –

־־־־־־־־־־־־־־

במקום שימשיך עד לאותו בית צהוב־מתקלף בו שבע הקומות, שבו, מתחת לגג, חדרה של אוולין, הימין ופנה לתוך הרובע הלאטיני. עכשיו כבר ירד הערב סופית, ומהרקיע הכרכי נמתחה השארית האחרונה של נוגה הדמדומים הקֵיציים המשגעים. כאן נשפך האור מהמון בתי־הקפה ובתי־האוכל, חזר בברק עליז ממראות גדולות שהכפילוהו ושילשוהו. אור ורעש, וזרם לא־נפסק של בני־אדם, עולם שונה לחלוטין מזה של בתי־הקפה של שאנז אליזה – כאן הכול צעיר, ססגוני, מרושל־להכעיס, פרוע־להתריס. הנה אותה מאורה של שחורים אפריקנים, לַא־קַאוו־משהו, ואותו מרתף ג’אז של כושים אמריקנים, לַא־קַאטַאקוֹמְבּ־משהו־אחר. מה מחפשים כושֵי כל העולם בפינה זו, גרעינה עתיק־היומין של פאריס? והנה אותן חבורות תיירים אמריקנים, המובאות לכאן מדי לילה לחזות בסוודרים האקזיסטנציאליסטיים, השחורים, בשיער הסתור, להשתאות על הגורב גרב אדום על רגלו האחת וירוק על האחרת.

משה הכניס ידו לכיסו לשלוף סיגרייה מתוך חפיסת הנייר הרכה. אין אפילו אחת אחרונה. בפינה רחוקה, שדלת גדולה וּוילונות מפרידים בינה לבין הרחוב, היתה מעין “תנובה” של יין, חדר נקניקי, דלפק ושורות בקבוקים מאחור, שני שולחנות רבועים צמודים אל הקיר האחד ומעבר ברוחב אדם אחד בינם לבין הקיר שממול. ארבעה יושבים ומשחקים בקלפים. אשה עבת חוטם, כפולת־סנטר, פניה אל הכניסה, הגביהה אליו את עיניה, כתוהה על חדירתו לאיזו רשות־יחיד. השאר המשיכו בשלהם.

“מסייה,” אמרה האשה, והסיגרייה שבזווית־פיה המשיכה לסלסל עשן.

“קַאפּוֹרַאל… סיגַארֶט…” אמר משה בינלאומית וכמחווה לצרפת הוסיף, “סִיל־וּו־פְּלֵיי.”

“אין,” אמרה האשה בלי כל גינוני־נימוס, ושבה לקלפיה, רומזת לו שיהפוך רגליו ויסתלק. לרגע קל השתהה במקומו, לבו נצבט באיזו קנאה סתומה בשלושת הגברים שחורי־המקטורן ומגודלי־הזיפים השקועים במשחק הקלפים עם החוטמנית כפולת־הסנטר, כמו באיזה פולחן קדוש של אלוהי־השלווה, באשה שאינה מציעה לו סיגריות אחרות, אינה משדלת אותו להזמין משקה, בכלל לא מעוניינת בלקוחות. עשה מה שתעשה, רק הנח לנו לעבור בשלום את הרגע הגורלי הזה בקלפים, הנח לנו ליהנות משיחתנו הקולנית, שאף בלי להבינה, מצלצלת מתוכה המשובה הנינוחה. אילו אזר עוז בנפשו, היה פשוט לוקח כיסא, מתיישב לצדם כ“קיבּיצר”, צופה בשתיקה במהלך־המשחק. אלא שהאשה הגביהה אליו שוב, מבט משתומם שעודנו חוצץ בינה לבין הפתח. חייך במבוכה ויצא, ורק מחשבותיו הטרופות הולכות אחריו באשר יילך. אילו ישב סופר לתאר את קבלת־הפנים שהתקיימה לפני שעות אחדות באגף הנספחות, את מזכירתו של הנספח ואת הנספח עצמו, את אביה של חוה ואת אמה, את איש־הוואלוטה, את דודו… ניקח, למשל, את דודו. הה, איזה נושא! צייר אותו – ולפניך כל אותה טינופת ששקענו לתוכה בלי־משים, בתוך שנה־שנתיים! מי אמר, שחובתו של סופר היא להיות נושא־הדגל, לחנך, לכוון, להטיף?!…מה אני נביא?!… אילו אך ישב איזשהו אדם בעל עין רואה, עד נאמן היודע גם קרוא גם כתוב, והעלה על הכתב, בפשטות ובדייקנות מְרַבּית, את אשר הוא רואה, חש, חושב, אינו מעלים דבר, אינו מוסיף, אך גם אינו גורע. אילו – הבה אומר זאת כך – אילו ישבתי אני, משה וולף, ותיארתי, למשל, שוב למשל, אך ורק את החודש האחד בדירתנו, החל ביום שאהרן אחי שיגר אלי את המברק על מותה של אמא וכלה בשבר הסופי שנשברתי. אילו…

עבר לכל אורך הסמטה וחזר ויצא לבולבאר, עוקף את מקשת האבנים הקודרות, אותו מנזר אגרופי שיופיו הכבוש מרעידו בכל פעם מחדש, חצה את הכיכר שטופת האורות המרקדים וכל מחשבותיו אחריו: כן, את הסיפור אפשר לפתוח במברקו של אהרן ולסיימו בהחלטה לשוב לירושלים, להשתלב. הרופא, למשל, הייקה ההוא, שכל סגנונו ממש התהפך על פניו ברגע שהוברר לו, שאינך נהג טכסי כאהרן אחיך, אלא אקאדמאי, מוסמך האוניברסיטה, איש כערכו.

פעם ראשונה מאז חודשים רבים חש איך מתחילים להישזר – כבאותם רגעים נדירים שידע בעבר, היחידים שבהם חי באמת ובתמים את חייו הוא – חוטיה הראשונים של רקמת־סיפור. תחילתו באותו רעיון מעומעם, כללי, ועליו, כעל מצע של פשתן דפוס, נרקמים בחוטים צבעוניים הפרטים הקטנים, חוט אחר חוט, גוון לתוך גוון. ורק עם הצטרפם כהלכה יחד, זה בצד זה, זה לתוך זה, מתלכדים הם לאותה שלמות שגם לרוקם עצמו מתחוורת היא רק אז במלואה. זה מעשה הסיפור. כך, בתוכו־תוכו כבר חש הוא במה ייבדל סיפורו החדש מכל ניסיונותיו הכושלים מן השנתיים האחרונות, אלה שהבריחוהו אל המקום שלפניו הוא עומד עכשיו, הקיר האטום. האסון, אמר עכשיו בלבו, שלי ושל חברי, היה בזה שלא ראינו שקודש־הקודשים חרב מזמן, לא ראינו – ואולי הכה אותנו באֵלם איזשהו טאבו, שאיש שוב אינו זוכר מה היו טעמיו. ירדני, למשל: הפלמ"ח מת ונקבר, והוא ממשיך להיאחז בו בציפורניים. את קיבוצו עזב מיד עם שחרורו מהצבא וחזר לביתם החם והמרוּוח של הוריו בירושלים, אלא שלמשמעויותיה העמוקות של עזיבתו זו לא נמצא בסיפוריו כל הד ואפשר שאפילו בחשכת־הלילה, בינו לבינו, אינו מכיר במציאותן. וכיוון שאמיתות אקסיומאטיות אלה הוסיפו להיות ביסוד כתיבתו, ואילו הווייתו התפלגה מאמונותיו, החל לזייף במוסיקה, לזייף במלים. אולי כדי להחריש את הצלילים האחרים, הפנימיים, אלה שהוא מתכחש לעצם מציאותם, הוא קורא בקול רם וצורמני יותר ויותר: בלבי אתן, אמונותי! הנה אני רואה אותך בתפארתך, קודש־קודשי!… ואולי, משה וולף, תדבר קצת במה שקרה לך עצמך: ואולי, מסיבות אחרות לגמרי, נסתמו מעיינותיך הה?!… לא, הסיבה העיקרית היא בפירוש זו, אבל, אמת, הסיפור הוא גם סיפור־חייך. כמה פעמים חזרת והצהרת באוזני צביקה, שאחרי שתעמוד בהצלחה באותו מבחן גורלי ותימצא זכאי לתואר מוסמך לאמנויות, תשוב אל חבריך בקיבוץ המשלט. את המבחן סיימת בהצלחה, אבל כמו ירדני לא הזזת רגל מירושלים. נוח מאוד היה לך לתלות את הקולר בחוה, או בכל מי שתרצה – אך בעינה עומדת העוּבדה הנחרצת: לא זזת! והן היתה גם תכלית שנייה להתמודדות רוחנית ונפשית זו, תחילה בהר־הצופים ואחרי המלחמה בטרה סאנטה, השבועה לא ליהפך לעוד תלוש בין תלושים שניתקו מצור־מחצבתם, כי אם לשוב אל קו־ההתחלה, למעמד הפועלים, לשוב הביתה. אין אדם יכול לרחף סתם כך, כרוח ערטילאית, בחלל הריק, קל וחומר בעולם מסוים זה של דורנו, שכל אדם מצוּוה לענות בו על השאלה: מה עשית לעיצוב דמותו של עולמנו זה, לא רק מה חשבת על פרצופו?…

רק אם תשוב אל המקום שממנו יצאת, לשולחן מלטשת־היהלומים, תדע בלבך גם אתה, שלא הולכת שולל את עצמך ואת התורה שקנית לא עשית קרדום לחפור בו…

 

פרק תשעה־עשר

הגיע מברק בשבילך, – אמרה מרת איידלמן למשה ברגע שנכנס. מברק משמעו אחד: אסון. בבית הוריו לא קיבלו מברקים. להוציא זיכרון־ילדות רחוק, מברק אחד ויחיד זה שהביא את הידיעה על מות אבי אביו. זה היה יום, שהמטר ירד בו בלי הפוגה, אבא לא יצא לעבודה והוא ואהרן לא הלכו לבית־הספר. נושא המכתבים (המים זורמים על כובע־הגומי המחודד ועל מעיל־הדואר השחור) נקש בדלת. אבא ואמא הפצירו בו שייכנס ויחכה עד שייפסק הגשם. “לא, אני אלכלך לכם את כל הרצפה,” אמר נושא־המכתבים, בוחן את מגפיו המבוּיצים, אבל בסופו של דבר נכנס וישב על שרפרף, ממש ליד הדלת. מתחת למעיל הגומי הוציא את תרמילו הגדול. “וולף, וולף, וולף,” מִלמל תוך כדי עיון במברקים. אבא עמד מתוח לידו, אמא חצי־צעד מאחור ובין שניהם הוא ואהרן אחיו. “אהה, זה! כאן צריך לחתום.” בקפידה חתם אבא את שמו, ורק אז מסר נושא־המכתבים את פיסת־הנייר לידי האב. הוא היה חיוור כאילו כוּסה אבק־מלט. אמא כיסתה את פיה בכף־ידה. הילדים הזדקפו על בהונותיהם. “דער טאטע!” אמר אבא, ולא הוסיף. “אוי־וועה־איז־מיר!” אמרה אמא בקול שאיפה, כבולעת את ההברות לתוך בטנהּ ונרתעה לאחור. אבא פנה אל החלון, שתחתיו הלכה השלולית ונהפכה במהלך הבוקר לים קטן, והביט בתריס המוגף, אולי מאזין גם הוא לצליפות הגשם על רעפי־הגג. נושא־המכתבים חמק החוצה עוד לפני שניגש אבא אל השולחן, הוציא מהמגירה את סכין הלחם, באצבעות שׂמאלו מתח את החולצה ובימינו קירב את הסכין לצווארו, אבל הוא רק קרע קריעה עמוקה בחולצה, אז הבין משה, שקרה דבר נורא מאין כמותו. שסבא זה, שמכתביו היו מגיעים במעטפות עם בולים שטבוע בהם הנשר הפולני, ובמוצאי־שבתות היה אבא כותב אליו לאור המנורה הירוקה, שסבא זה מת, הבין משה רק לאחר זמן, אבל מיום־הגשם ההוא נשארה המלה “טלגראמה” מחוברת בתודעתו עם בשׂורת־מוות. עכשיו קרע בקוצר־רוח את מעטפת המברק:

אמא חולה בוא אהרן.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ברחובם, באותה סמטה שלא נמצאה עדיין ראוייה לכביש־אספאלט, כבר האפיר העפר החולי. המדרכות, שנסללו כמקדמה, כוּסוּ שִכבת חול דק, ואף שהערב זה אך ירד, כבר כלתה מהן רגל אדם. התינוקות כבר הושכבו במיטותיהם הלבנות. הנערים יצאו לתוּר בשׂדרה, או לשוטט בשפת־הים, וקצתם הלכו ל“פעולה” באחד המועדונים. המבוגרים יושבים במטבחיהם, או על הגזוזטראות, שותים תה ומעיינים בעיתוני־הערב. יש המבקרים אצל שכנים, יושבים ומחליפים דעות על החמסין הנדיר – הכבד ביותר זה שלושים שנה, אומרים הזקנים – שפקד השבוע את הארץ. כדי לדעת את הנעשה בשעה זו ברחוב כולו, אין צורך בבדיקות יסודיות – כל המרפסות פתוחות וכל החלונות קרועים וכל ענייני הדיירים גלויים וידועים מאז ראשית־הזיכרון. הרי את שחר־ילדותו עשה שלוש סמטאות למטה מכאן, בצריף הצופה אל פרדס אבו־חליל, ואילו מחסכונותיו נשכר הבית הזה, שכבר אז, לפני שמונה שנים, היה חקוק בחדר־המדרגות שלו אותו “דני חמור” עצמו, אלא שמאז עוטר עוד בהרבה חריצות מסמרים וכתובות למיניהן.

בדלת הדירה, כממתין מרגע ששלח את המברק, עמד אהרן, גבוה כאחיו הגדול, אבל רחב יותר, כרס צעירה כבר דוחקת לשיפוליה את מכנסיו ואת חגורת הפלאסטיק השקופה המחזיקה אותם.

מה יש לאמא? – שאל משה בעודו לחוץ בחמימות את יד אחיו, הקטן, צריך הוא להזכיר לעצמו למראה מידותיו.

הלב, הם אומרים. אף פעם לא סבלה מהלב, אבל ככה זה בא, הם אומרים, כמו גרזן, ב’זֶץ' אחד.

כן, אבל איך זה קרה? בשינה?

לא, ביום. לפני יומיים, פתאום, באמצע העבודה, היא אומרת, הרגישה סחרחורת, וככה, על המקום, נפלה. בהתחלה חשבו, שזה סתם התעלפות, השכיבו אותה בחדר האחות, חיכּו שזה יעבור. רק כשראו שבכלל לא נהיה לה יותר טוב, רצו להביא את הרופא, והוא קבע שזה הלב.

רק עכשיו, כשתיאר אהרן בפרוטרוט מה שקרה, שבו ועלו נסיבות מותו של אביהם, לפני תשע שנים, כמעט בדיוק כך, פתאום.

ומה מצבה עכשיו? – שאל.

הרופא אומר, שהיא צריכה לנוח ולנוח. זאת אומרת, די הרבה. חוץ מזה, הוא אומר, לא צריך לעשות כלום, אבל כשמתחילים עם לב – זה עסק.

אהרן! – נשמע עכשיו קולה הנשבר מסוף המסדרון הצר,– מי זה שם?

אתה אל תדבר על זה מלה – לחש אהרן, ומשה הבחין שאחיו מתנהג כאילו הוא הבכור. – היא לא צריכה לדעת משום דבר, – ובקול לעבר חדר־השינה קרא – זה משה הגיע!

ברגע שראתה אותו נכנס, לפתה את הסדין, כמבקשת להיעזר בו ולהתיישב. עיניה השחורות היו שקועות עמוק בארובּותיהן, שׂערה השׂב אסוף בגלגל, מחמת החום:

אוי ואבוי, אהרן, בשביל זה משה בא במיוחד מירושלים?!

אַת קצת מגזימה, אמא, בין כך ובין כך אני צריך כבר פעם לבקר אצלך, – לחש משה, ישב בזהירות בקצה מיטתה, רכן אליה ונישק את מצחה. – מה העניינים, החלטת לעשות לך חופש יותר גדול?

שטויות. כולם נטפלו בי. הרגשתי קצת לא טוב, נו?! לא תיארתי לעצמי שאהרן גם הוא קוואץ' כזה, פעמיים ביום הוא מביא הנה רופא, וכל כמה שעות הוא פה עם הטכסי.

שששש, – לחש אהרן, שעכשיו כמו הוּזז הצדה, – אסור לך לדבר, אמא.

אולי אסור, אבל לא עם הבנים שלי, – חייכה בשפתיים יבשות. הברק שניצת פתאום בעיניה, עשאן אותו רגע מחדש לצעירות ופיקחיות. ־ אפשר אפילו להגיד, שציוו עלי לשכב במיטה כדי שאזכה בביקור חשוב כזה אפילו מירושלים!

משה קלט את הרמז. והן לא מתוך כוונה רעה הוא ממעיט כל־כך לרדת מירושלים, היה מנסה להסביר לה שוב ושוב, והוא פשוט עמוס למעלה ראש, לומד יומם ולילה, לפניו מאה ואחד דברים שלא יצליח לסיים בזמן, והתורים הארוכים ודרכי־העקיפין החדשות גוזלת כל נסיעה לתל־אביב, הלוך ושוב, שני ימים תמימים. האמת השלמה היתה, ואותה קבר בלבו, שגם אחת בכמה חודשים קשה לו לקשור שיחה שלא תיסוב שוב ושוב על אותם נושאים קבועים, הבריאות, מנהל בית־הספר, ידיד־נעוריו של אביו המנוח, עבודתה שהיא דבקה בה משום שכל כבודה בזה שהיא מפרנסת את עצמה, חדשות אחרונות על אחיו, גיסתו, בנם הקטן ונפלאותיו. וכשהיו כל אלה מגיעים לכלל מיצוי, היה לוקח ספר, יוצא למרפסת ושוקע בקריאה.

הלוא אַת יודעת, אמא, אני פשוט לומד כמו משוגע, ולקראת הסוף, זה נעשה רציני, ־ הצטדק.

ילדון שלי, – אמרה אמא ואת ידה הכחושה הניחה על כפו. – מישהו מאשים אותך?! רק תגיד לי, מתי תהיה כבר דוקטור, ואהרן לא יצטרך להביא לי רופאים זרים?!

אַת לועגת לי, אמא! קודם־כול, אני לא לומד רפואה, אלא מדעי הרוח. שנית, אם יהיה לי מזל, אהיה כמו שאומרים בפולניה, מאגיסטר, לא דוקטור.

אמו עצמה את עיניה. חיוך חיוור, מוּאר מדי באורה של הנורה המשתלשלת מאמצע התקרה, התפשט על פניה המיוסרים. היא לחשה:

בלי־עין־הרע, יש לי שני בנים שאפשר להתגאות בהם, זה בכל־זאת… אילו רק זכה גם אבא לראות את שניכם, היה מרגיש שלמרות־הכול, הצלחנו בעיקר, בילדים…

אמא, – שיסע אותה משה, קצת מחשש שההתרגשות מזיקה לה קצת משום שדבריה הביכוהו מאוד, – אסור לך להתאמץ…

זה מה שאני מנסה להגיד לה כל יום, – תרם עכשיו אהרן את תרומתו הראשונה לשיחה, – הרופא אמר בפירוש, לדבר מה שפחות.

היא החוותה בידה תנועת מה־זה־כבר־משנה, ולמרות זאת נכנעה. משה ידע שפתחה לומר משהו, שחשוב היה לה מאוד להשמיעו, אלא שלו עצמו קשה לעמוד בזה. כבר הזכירה את אבא, כבר אמרה בלי־עין־הרע, עוד מעט יהיה המעמד כולו כאצל מיטת ההולך למות.

אני חושב שנצא קצת למטבח, אהרן, – אמר לאחיו הצעיר והתכוון לאוזני אמו, – נשב ונדבר, ובינתיים תנמנם קצת אמא. אנחנו פה במטבח…

בזרת ימינו טאטא משה את הפירורים מעל השעוונית הישנה הפרושׂה על השולחן הצר. זה מול זה ישבו האחים על שרפרפי העץ, שעם המשפחה עקרו לפני שנים לדירה.

יש לה בקושי כוח לדבר, – אמר משה.

המצב שלה רע יותר ממה שהיא חושבת. תצטרך לשכב הרבה זמן, ועל חזרה לעבודה אין אפילו מה לדבר.

היה אסור לה בכלל לעבוד ככה, – השמיע משה חרטה לשעבר.

מה אני יכולתי לעשות? – הצטדק אהרן, כאילו כלפיו כיוון אחיו את דבריו, – מאה פעמים אמרתי לה שאני מרוויח ברוך השם, ויכול לעזור לה, אבל אתה מכיר את אמא, יותר קל להזיז את הקיר הזה. לא היתה מוכנה לשמוע.

במידה רבה מאוד, זו אשמתי, אהרן – ניסה עכשיו משה להסיר את עקת־האשם מעל מצפונו של אחיו הצעיר, – אילו תמך בה כל אחד משנינו, היתה מסכימה להיעזר ולא היתה מגיעה למצב הזה.

אל תהיה יוֹלְד, – ביטל אהרן את דבריו בתנופת ידו הרחבה, כאילו הוא הגדול בשניהם, – אתה היית מוכרח קודם־כול לגמור, וכולנו יודעים טוב מאוד שדבש אתה לא מלקק שם עד היום. בוא נעשה לנו משהו לאכול.

אני בכלל לא רעב.

איך זה אתה לא רעב? דחילק, אנחנו אצל אמא בבית, ולא צריך להתבייש. רינה ישבה פה כל הבוקר, ובישלה בשביל כולנו. ידענו שתבוא תיכף אחרי הטלגראמה.

איפה רינה עכשיו?

הלכה להשכיב את מיכה. נו, אז מה, לשים את האוכל על האש? – וכבר התכופף אל המקרר, הוציא סיר, החל מתעסק בפרימוס, יוצק ספירט ומציתו בגפרור.

אני הלוא נשאר פה. אוכל קצת יותר מאוחר. תגיד לי יותר טוב מה בדיוק אומר הרופא.

האמת – אני לא מצליח לצאת ממנו. בא כל יום, ולפעמים, כשאני נבהל פתאום, כמו היום, אפילו פעמיים, מסתכל עליה, רושם איזה כדורים או טיפות, והולך. – את אצבעותיו שיקע בבית־חולצתו והשיטן כמו מגרפה בדשא חזהו הסבוך. – כל פעם אני שואל אותו: דוקטור, אתה יכול להגיד לי בדיוק? אז הוא מביט עלי כמו איזה טמבל, מוציא סיגרייה מהקופסה שלי, המונחת פה על השולחן, מבקש אש, אתה יודע, כזה שכבר לא מתרגש משום דבר, ‘בארד, יא־עניִ’, מוצץ כמה מציצות כאומר: עם לב כזה היא יכולה לחיות עד גיל שמונים. אז אם ככה, אני שואל אותו, בשביל מה היא צריכה לשכב כל הימים, בחום הזה, במיטה? אז הוא מתחיל לצחוק לי בפנים, בלי להזיז את השפתיים, הי־הי־הי. אני מרגיש, שעוד מעט אני מתפוצץ. אתה מבין, הלוא אני בסך הכול בעל־עגולה, והוא הער דוקטור, אז הוא עושה לי פרצופים וחולב ממני עוד כמה לירות. אם היא לא תשכב, הוא אומר עכשיו, אם תתחיל ככה לטפס עם סלים מלאים, תסחוב דליים עם מים, תכבס בידיים ותעמוד לתלות כביסות, זה ייגמר רע מאוד. לב זה פּוֹמְפָה, ואם הפּומפה עובדת יותר מדי הרבה, היא נשברת. אז איך אתה אומר לי, שעם לב כזה היא יכולה לחיות עד גיל שמונים?! וה’פּוץ' הזה, במקום לענות ישר, כמו בן־אדם, תוקע עוד חוכמה: יש אנשים, שעם לב כזה חיים יותר מאנשים עם לב בריא, מפני שהם חיים בזהירות, ובזהירות, מגיעים אפילו עד שמונים. אז מה אתה אומר על החכמולוג הזה?! תִרְאֵיי, אדוֹוּני – הוא אומר לי – אני לא יוֹוּתֶיר מרוֹוּפֵאיי. פִּידִיוּק מה יֵיש יוֹוּטֵ־ע רק Der lieber Gott… היום כמעט נתתי לו פְלִיק כזה, שיזכור…

משה לא גרע עין מאחיו הצעיר, שגופו, שעבה בטרם עת, אינו מוצא לו מקום במטבח הצר, ועכשיו, שלַהֶבֶת הפרימוס בוערת בשריקת־לחש מתחת לסיר, שב לזוע במבוכה על השרפרף, מעברו האחר של שולחן המטבח הצר. נהג טיפוסי – כל חזותו, סגנון דיבורו, גם אותה רינה, שבשנות נישואיה הקצרות, שנתיים, שלוש, התפטמה גם היא לבלי־הכר. ועם מחשבה זו, שהתיישבה לו נגד רצונו בתוך ראשו, גם אותו כאב חד, הבנת משמעותה של התבוננות מנוכרת כל־כך באחיו היחיד: בסתר־לבו מתבייש הוא באחיו נהג הטכסי, מתבייש – וזו האמת המחפירה והכמוסה – באמו, עובדת־הניקיון, ומסיבה זו, לא משום טעמים אחרים, ברח מהבית, לצבא, לירושלים, למיליון תירוצים משתנים, מסיבה זו צמצם כל־כך בשנים האחרונות את ביקוריו בבית אמו, פחות מזה בדירתו הדחוקה של אהרן לא הרחק מכאן, ואילו בירושלים כמעט אינו מזכיר, שיש לו גם אח, ואפילו חוה חשבה תחילה שהוא בן יחיד.

על כל פנים, מעכשיו נצטרך שנינו לקבל עלינו את הדאגה לאמא – אמר משה לאחיו בקול. – לעבודה לא תשוב.

על זה אפילו אין מה לדבר. האמת היא, שרינה רצתה שאמא תעבור לגור אצלנו כבר עכשיו…

לא, זה לא בא בחשבון! – קטע משה את אחיו בנחרצות, אפילו בכעס, אלא שתוך־כדי התפרצותו נבהל מהמשתמע ממנה, ובטון שונה אמר: ־ איפה יש לכם מקום להחזיק אותה ואיפה יש לרינה כוח, עם תינוק בבית, גם לטפל בחולה כרונית…

בחייך! יש לנו שני חדרים גדולים. אמא תישן בחדר אחד, ואנחנו עם מיכה, בחדר השני.

למה לנו כבר הערב להיכנס לוויכוח? בינתיים אני ממילא נשאר, וכל זמן שאני פה – אין כל בעיה.

אני כבר גם אותך לא מבין. הלוא רק קודם אמרת, שאתה עכשיו באמצע הבחינות האחרונות שלך, או משהו כזה…

אני צריך בסך־הכול לקרוא ספרים. אשב ואקרא פה.

המחלה של אמא זה סיפור להרבה זמן, אולי לשנים, אז שבוע פחות שבוע יותר כבר לא משנה. מתי הבחינות שלך?

בחינה גדולה יש לי בעוד שלושה שבועות, אבל כמו שכבר אמרתי לך, אהרן, להתכונן אני יכול גם פה, ובמקרה הגרוע ביותר יש תמיד גם מועד נוסף.

אתה אמנם האח הגדול שלי, – טלטל אהרן כלאחר ייאוש את ראשו הגדול, המכוסה רעמת־שיער שחורה, טעונת־תספורת, – אבל אתה תישאר ילד לתמיד! אתה מסתובב שם שנים, וסוף־סוף הגעת לפיניש, אז מה אתה מתחיל עוד פעם עם כל המשחקים האלה? לדחות למתי?! תשב ותגמור עד הסוף, ויהיה לך משהו ביד. – עכשיו חייך חיוך של אח קטן. – אני יש לי בזה אפילו אינטרס. ישאלו אותי, ומה עושה אחיך? אז אני אגיד, אחי גמר אוניברסיטה!…

שניהם צחקו, אבל מדעתו לא זז משה. שוב לא היה ספק בלבו: הוא נשאר כאן. לולא המברק, שחייבו לעשות מעשה, אולי לא היה מוצא בו מעולם את הכוח הפנימי להינתק מחוה, מכל אתה הוויה שבחבלי־קסמהּ הוא אחוז. עכשיו, שכבר הוא כאן ומישהו חייב לשבת ליד מיטתה של אמא, לסעוד אותה, לשמח מעט את השלב האחרון של חייה העשוקים, נפתר הכול כמו מאליו. עוד הלילה יכתוב לחוה ויסביר לה במלוא גילוי־הלב מדוע נגזר עליהם להיפרד, אולי גם מדוע היה עליו להימנע מלכתחילה מלסבך אותה בקשר עמוק כזה עם טיפוס מסובך כמותו. שבוע־שבועיים יישב בבית, ליד מיטת אמו, ואם יוּתר לה בתום עשרים הימים לרדת ממיטתה ולהסתובב בבית, ישוב ליהלומים. אם הגיעו הדברים עד כדי כך, שהוא יושב מול אחיו היחיד ומתבונן בו, מתוך איזשהו ניתוק רגשי גמור, מלמעלה למטה, זה הרגע האחרון ממש.

תשמע, אהרן, נדבר על הכול, אבל לא הערב. איך שלא יהיה, השבוע, בשבוע הבא, יהיה לנו מספיק זמן גם לשכנע אחד את השני וגם לריב. עכשיו, חזור הביתה. לך מחכות גם רינה וגם העבודה.

אני לא מוכרח למהר לשום מקום. בשיניים חסכתי מספר ירוק, והטכסי שלי עובד גם כשאני יושב אתה פה. אל תדאג לי, משה, בוא נדאג שנינו לך.

גם לרינה מגיע שתהיה קצת אתה. אמא־אמא, אבל תיזהר שהסוף לא יהיה, שאת הכול תשפוך רינה על אמא. מחר נמשיך. רק לפני שאתה הולך, תסביר לי – מה אמא אוכלת, איזה תרופות, כמה, מתי, הכול…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

שעות ארוכות היה צמוד למיטת אמו. הרגשתה הכללית, כך אמרה משתפרת ממש מיום ליום. גם תשובותיו של הרופא הלכו ונעשו חד־משמעיות ומעודדות יותר ויותר. בהרחבה, בהסברים ענייניים, תיאר באוזני משה את מהות מחלתה של אמו. כעבור שבוע אמר לו הרופא, שהתרשמותו היא, כי אין עוד כל סכנה מיידית לאיזשהו מפנה קיצוני לרעה, אך התרופה הטובה ביותר במצבה היא מנוחה גופנית מאקסימאלית עוד תקופה די ארוכה. ואכן, משה לא התיר לאמו לעשות כל עבודה, וכדי שתעמוד בבטלה זו, שלא ידעה מיום שעלתה לארץ ישראל, הִרבה הוא לשבת ליד מיטתה ולשוחח אתה.

בהתחלה עשה זאת מתוך הרגשת־חובה בלבד: רק בדרך זו יכול היה להחזיקה במיטתה. בסך־הכול רתוקה היתה שבוע אחד למיטה, וכבר נדמה היה לה, ש“כל הבית נהרס”. בלי־משים נרקם קשר חדש בין אמו לבינו.

במרוצת השנים, ואולי דווקא משום המרחק, הלכה ועיצבה הכרתו את אמו כדמות־מופת, אשת עמל, נפש טובה המחוננת באיזו תבונה טבעית, אמיצת־לב ובעלת מושגים נוקשים מאוד של כבוד, שעיקרם – לא להצטרך לשום אדם, אפילו לא לילדיך. כך ההכרה. ואולם בתוך לבו, למען האמת, לא השתייר מקום רב לאמו. בין העולמות החדשים שנפתחו לו בשנותיו מחוץ לבית, החל בצבא הבריטי וכלה באוניברסיטה, לבין הוויית־חייה הצרה והחנוקה של אמו, גבהו חומות, נפערו תהומות, והנה, בשבעת ימים ראשונים אלה התנסה במשהו שלא ידע, או נשכח מלבו בשנים ארוכות אלה. כשרון מופלא שלא ידע, או ששכח שהיה טבוע בה, התגלה לו בימים ארוכים אלה שישב ליד מיטתה: כל נושא שהיה הוא מעלה, מיד היתה מוצאת לו אמו איזו מקבילה בניסיון־חייה או בסיפורים שהיו רווחים בעיירת־מולדתה, זו שכל עשרים ושתיים השנים שקדמו לעלייתה לארץ לא יצאה כמעט מתוכה – מספרת בבהירות, כשולפת תצלום חד מתוך איזשהו אלבום, סיפור שלם, מפליא בחיותו. כשרון־המספר של אמו, שהתגלה לו כאילו במקרה ובנסיבות כאלה, לא רק שימח אותו, החזיר ללבו איזו תחושה שאולי בכל־זאת ירש ממנה משהו מכישרונה הטבעי, אלא שלראשונה נפרשו לפניו חייה האמיתיים. מיום שהתחיל לעמוד על דעתו, שנא את סיפורי הוריו ומוריו על הימים ההם, אם “אצלנו”, כלומר בחוץ־לארץ, אם כאן בארץ, “כשבאנו”, כפי שהיו אומרים. נדמה היה לו, שכל סיפור וסיפור, ובכל מאה גִירסאותיו המשתנות על הנסיבות וקהל־המאזינים, מכיר הוא כבר ממש בעל־פה, והנה בימים ארוכים אלה רוּתק על־ידי סיפוריה כאילו פעם ראשונה פתחו לפניו איזו ארץ לא נודעת. ילדותה ונעוריה, שימר זיכרונו מסיפורי “אצלנו” ו“כשבאנו”, היו רווּיי סבל ומרירות, אבל עכשיו קרנה מסיפוריה איזו דמות, שאפילו את זכר לחם־העוני שהאכילהּ אביו, אפילו את תמימות אמונתו במשמעות החלוצית של חייהם הדלים, זו שלפני תשע שנים גם מת בה, כאביר בשריונו, היא נושאת בלבה כמדליה.

היטב ידע משה, שמלכתחילה לא נמשך לבה אחרי הרעיון המשוגע החדש, שישליך מאחרי גוו מקצוע מכניס ויחבוש ספסל באוניברסיטה, ולא כדי להיות לרופא, רוקח, מהנדס, אלא “סתם כך, כדי לדעת”, כפי שהסביר לה. מן הצד האחר, היתה בלבה גאווה יהודית על זה שגם לה יש “בן סטודנט”, ובעתיד אולי “מאגיסטר”, או אף “דוקטור”, אם כי בשום פנים ואופן לא הצליחה להבין דוקטור לאילו חולאים. אבל מרגע שהחליט שוב לא ניסתה להניאו, אלא תמכה בו בכל לבה. עכשיו, כשישב שעות על שעות ליד מיטתה, שואל ומשיב, מאזין ומספר, שמעה אותו מפטיר פתאום כמו בלי־משים, שאת בחינת־הגמר ידחה כנראה למועד מאוחר יותר. לרגע נתנה בו מבט נבון, כאינה מבינה מה הוא שח, ופתאום הזדקפה נסערת במיטתה:

מה?! אני לא רוצה לשמוע את הטיפשויות האלה! אחרי שהרגת את עצמך אני לא יודעת כמה שנים, וסוף־סוף אתה כבר לפני הדיפלומה – אתה עוד הפעם רוצה לשבור את הכול?! משה, אתה תיכף ומיד חוזר לירושלים וגומר את האוניברסיטה, בלי שום ויכוחים!

אמא, אין כל סיבה להתרגשות, – ניסה להסביר לה.

לא רוצה לשמוע! אני פה לא אלך לאיבוד שלושה שבועות. יש לי את אהרן, יש לי את רינה…

אמא, קודם־כול אל תדברי, אל תתרגשי. – כבר מוכן היה להיענות לכל מה שתדרוש ובלבד שתשוב ותירגע.

אם אתה רוצה שארגיש יותר טוב, תבטיח לי עכשיו שאתה לא דוחה שום בחינות.

התעקשותה זו, ולא על מה שהיא עצמה החשיבה, אלא אך ורק משום שהיתה משוכנעת שאין דבר בעולם שמשה מחשיבו יותר מלימודיו, החזירה לו מידה של ביטחון ביכולתו, העניקה מחדש טעם לחייו. הוא רכן אליה ונשק את שערה הארוך והמדליל, שהתקשתה עכשיו לסרקו כראוי.

משה עלה לירושלים לבחינה בכתב, ובשובו אף הספיק לספר לה, כי תחושתו היא שעמד בה היטב. היא היתה מאושרת, וכיוון שעכשיו התפנה מעט מלימודיו, העזה פעם ראשונה לבקשו, שיקרא באוזניה מסיפוריו. ערב־ערב, אחרי שהיתה גומרת לאכול, ישב משה ליד מיטתה וקרא לה מתוך “מחרשת הפלדה”. כך היתה נרדמת. שבוע אחרי שובו, כשנרדמה, יצא כמדי ערב על בהונותיו למרפסת, לאכול ולקרוא לעצמו. רק כעבור כמה שעות, כשהציץ לרגע לחדרה, הבהילה אותו איזו דממה מוחלטת, בלתי־אנושית, שעמדה בו. הסדין ששב והתקין לפני צאתו, לא זע ובפניה היה איזה קיפאון משונה, אם כי רק משתפס פתאום, שאין נשמעת אותה נשימה משתנקת, חרחרנית, הממלאת בלילות את הדירה, אין אותו רעד תמידי של שפתיה הפרודות, כאילו חסרה היא עוד קצת אוויר, עברה בו המחשבה החדה: היא מתה! אפילו היו לה חבלי־גסיסה כלשהם, הוא לא שמע דבר. בערב הקֵיצי החם ישב על המרפסת, מכרסם לחם חם, מתבלו בזיתים הערביים הכתושים שהביא אהרן בצנצנת גדולה, מעיין בשש מאות עמודיו של כרך־הקיצור, שהתקין סומרוויל מששת כרכי A Stady of History של ארנולד טוינבי, ובאותו זמן עצמו, כאילו שלא להפריעו מתלמודו, יצאה בשקט מוחלט, על בהונותיה, נשמת אמו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

רק חודש אחד בלבד היה שוב משה במחיצתה הקרובה של אמו. רק חודש אחד בלבד שב להיות הילד שהיה עד ליום שקם והתנדב לצבא הבריטי, כלומר שעזב את הבית לבלי שוב. בכל שעה שהתפנה, היה לומד לבחינת־הגמר האחרונה, רואה בדמיונו את חייו המתחדשים בגמר הלימודים. בשבת הראשונה בבית ביקשה אמו שיכסה את השולחן במפת־שבת. ממיטתה כיוונה אותו אל המדף האמצעי בארון־הבגדים הישן, מעל למגבות, אל מפת־המשי הישנה, ששלחה לפני המלחמה מגרמניה הדודה הניה, מפה ירוקה, מעוטרת סביב־סביב בגדילי משי, עשרות ציציות, שבילדותו אהב לשלוף את חוטיהם, למרטם ולהתירם לחוטים הזוהרים, הירוקים, הצהובים, השחורים והלבנים. המפה היתה החפץ החגיגי והעשיר ביותר שבחדר. את השבתות והחגים בביתם עד למותו הפתאומי של אביו ראה ומפת –המשי של הדודה הניה במרכזם. כשפרשׁ אותה עכשיו על השולחן, היו רוב גדיליה מרוטים ומה ששרד היה כאותם אניצי־שיער בשוליה של קרחת. הברק נשחק ומכל הגוונים הזוהרים שבזיכרונו נותרה איזו תערובת דהויה של ירוק וצהוב ואולי מין חום. ועם זאת, היתה גם עכשיו זיכרון חדרם הגדול האחד בצריף, זיכרון היותה פרושׂה על השולחן שבמרכזו, בצד צמד מיטות־הברזל המוערמות כסתות וכרים ועליהן כיסויי הקטיפה הדובדבנית, אף אלה מחוץ־לארץ. המפה עודנה אותה מפה, השולחן אותו שולחן, רק צמד־המיטות היה למיטת־אלמנותה של אמא. מסעו הגדול, מסע שבע השנים, כמעט שמונה, תם ונשלם, והרי הוא שוב בנמל־הבית. מעתה, משה וולף, אין לך דבר פשוט מהשתקעות כאן. שוב תקום השכם בבוקר עם כל דרי הרחוב ותצא לעבודת־יומך במלטשה, בתרמילך לחם במרגרינה ופרוסות דקות של גבינה צהובה ופלחי מלפפון וצנון, כריכים עטופים בנייר־פרגאמנט ובעיתון של אתמול, ובשובך לפנות־ערב כבר תחכה לך אמא במטבח, עינה האחת משגיחה על הסיר השפות על הפתילייה, שלהבתה צהבהבה, מהבהבת. ואחרי הארוחה החמה, והמקלחת, תלבש נקיים, תקרא, תבקר את אהרן ורינה, במוצאי־שבת תלך לראות סרט, פעמיים בחודשיים־שלושה תלך לראות הצגה, תחיה בנחת.

אלא שאמא מתה, ומותה היה החוט האחרון שחיברו אל הבית. האם מותה הוא שניתק אותו סופית, או אולי היה גם חוט אחרון זה מנותק עוד בחייה, ורק לבו הכחיש מה שידע מוחו כבר ביום שקם וברח לצבא? בשבועות ישיבתו בבית אמו, בשעות־עבודתו של שכירו, בשבתות, או בערבי החולין, הרבה אהרן לבקר יחד עם רינה, ואז היתה היא גם ממלאת את המונית סלי תבשילים, מחזירה כביסה נקייה ומגוהצת ולוקחת מלוכלכת, שכן ביחידות – התפלא משה לגלות – נמנעה משהייה בבית חמותה. במוצאי השבתות נעתרה אחת השכנות ונשארה עם האם, ואילו אהרן לקחו לביתו שלו, למסיבה שהוזמנו אליה חבריו של אהרן ונשותיהן וחברותיה של רינה ובעליהן. הכיבוד היה כיד המלך, ובעיקר מה שלמשה בא כחידוש, קותל חזיר מעושן, שאהרן השיגו בדרכים נעלמות, רום קובאני, ויסקי סקוטי, ליקרים למיניהם, אפרסקים כבושים מאוסטרליה וגבינות צרפתיות, שהשיג אצל ימאים בחיפה.

חתיכת ממזר, אהרן אחיך, – לחשו באוזני משה חבריו הטובים כטוב עליהם לבם באלכוהול.

סמוך! – קרץ אהרן בעינו וחייך בגאווה, כאומר: לא רק מספר ירוק הספיק אחיך לחסוך בעובדה קשה ובהרבה שׂכל, גם בעסקים האלה הוא מלך, ובשבילו אין הגבלות ואין קיצובים. ובקול אמר: ־ מֶע’דַארף קֶענֶען רֶעדְן!

נֵיין־נֵיין! – חתמו החברים על כל אות.

החבורה אכלה בתיאבון מן הבשרים ושתתה בלהיטות מן המשקאות המשובחים, ועד מהרה הותרו הלשונות. כדי שלא יחשבו הנשים, שרק אהרן הוא “צֶעלֵייגֶער” כזה, ואילו כבודם, כבוד בעלי משאיות כבדות והֵייבֶּרים, יתגולל פה באשפתות, החלו מתחרים זה עם זה בסיפורי מעלליהם. סיפר אחד: בשתי “נאגלות” תל־אביב חיפה, תל־אביב חיפה, הוא עושה עשרים לירות ליום, אחרי כל ההוצאות והאמורטיזציה, נקי. מה זה היום עשרים לירות, צוחק לו בפניו חברו, “לך מפה, אתה אֶייזְל, חְמַאר!” העיקר זה לא כמה כסף יוצא לך מהעבודה עם האוטו, אלא איך מתנהג האוטו עצמו – כמו תרנגולת, מטיל ביצי זהב! – וזה מספר עכשיו לא על עצמו. אחד, למשל, עובד בהובלה מהנמל למחסנים בכל מיני מקומות. נגיד שהוא מוביל קונסרבים של בשר מארגנטינה. בדרך הוא עוצר את האוטו לנוח, שהמנוע יתקרר, אַנָא עַארֶף. מספיק להוציא ארגז, להוציא בזהירות כמה קופסאות, לסגור אותו טוב חזרה. מי יכול לגלות? מי יכול לבדוק?… אורח שלישי, שמבטו רחב יותר, חובק את הארץ ומלואה, אומר שהיום נהגים בכלל זה כלום. בזמן האנגלים, במלחמה, כשכל הארץ היתה “קאמפים”, הרים של סחורות, היה אפשר להעמיס אוטו שלם בלי בעיות. היום – כל חתיכת אינסטולאטור עושה בשקט פי שניים מנהג ששובֵר לו יום שלם את הגב על הכבישים… ומאיפה, תגיד לי, ־ מלגלג עליו זה שדיבר לפניו, – ומאיפה משיג האינסטולאטור צינורות בלי אלף אישורים ורשיונות, הה?!… שאלה זו, – ראה משה – סתמה באחת את פיו של זה שניסה להוציא שם רע על נהגי־המשאיות. לכל המסובים ידוע היה כנראה היטב, שהשואל מבין עניין ואין הוא מן המסתפקים בכמה קופסאות “בוליביף”, בחליבת איזה שק סוכר ושאר ירקות, אלא מן ההולכים בגדולות… ובכל־זאת תינה חבר אחר את צרותיו של בעל־משאית. הנה, סיפר, היתה לו הזדמנות לקנות לו גם “מכונה” שנייה, איזו טראנטה ישנה, שהיה לו חשבון להשקיע בה הרבה באוברול של המנוע, החלפת כל הטַיֶירִים, הרכבת ארגז אחר, חשבון נכון, הוא מזדרז להוסיף. אלא מה?! – אני לא יכול לשבת עם תחת אחד בשתי קאבינות! אז צריך לקחת שכיר. מצאתי בחור, הצעתי לו שלוש לירות ליום עבודה. יפה מצדי? יפה מאוד! אבל השמוֹק הזה מרמה אותי כל יום עם סיפור אחר. השבוע, למשל, שבר לי – בכוונה! – את הספידומטר, שלא יידעו כמה הוא נוסע מהצד. אתה לא יכול לסמוך היום על אף אחד מפה עד פה… רק את אחד המסובים, את יפרח, הכיר משה מימי עבודתו של אהרן כשהתחיל לעבוד כשולייה בגראז' הגדול של קואופרטיב “אוֹרְחָה”. כל התקדמותם של אהרן ויפרח היתה באותו קצב, באותו כיוון: יחד התחילו לעבוד כנהגים שכירים. באותה שנה רכש כל אחד משניהם את מכוניתו הראשונה, יפרח איזו מכונית־משא חבולה ואהרן טכסי, שבר־כלי של מישהו שנסע תיכף אחרי המלחמה לאמריקה. שניהם היו מכונאים מעולים, ידיהם זהב, עמלנים, חסכנים, ושניהם, איש על־פי דרכו, ראו ברכה בעמלם. יפרח היה חצי־גפרור, מאלה הניכרים בגרמיהם הברזִליים, בסנטרם המזדקר כלהב, בעיניהם הדרוכות לקדם פני כל מזימה ולהזעיק את בעליהן למלחמה, באותו שפם דקדק, שקצותיו כרגלי חגווים. בימי מלחמת־השחרור, כשהחל להתארגן שֵרות השריון, היה יפרח אחד מראשוני המגוּיסים ליחידת הג’יפים. אהרן, למרות ממדיו – הוצב ליחידת תחזוקה בגלל “משהו בלב”. בשתי אצבעות גִלגל והשחיז עכשיו יפרח את קצות שפמו, עיניו הציצו ימינה ושמאלה כמו מבעד לחרכּי־ירי, ובחיוך של רבע־פה אמר: אם תשאלו אותי – אני בכלל הולך להיפטר מהמכונה שלי, נמאס לי עד פה להוציא לי את הקִישקֶעס על הכבישים. כמה שלא תרוויח, בסוף הולך הכול על תיקונים, חלקים, צרות. כסף גדול במצב הזה עושים רק הסוחרים, ואתם אל תשמעו אותם בוכים, שלא נותנים לחיות בארץ הזאת. אבא של שושנה הציע לי כבר מזמן להיכנס אליו לעסק. עד עכשיו הייתי אומר לו, דחילק, אני יהיה סוֹיחֶר?! אהרן ואני צמחנו בגראז', פשוט אוהבים את ההגה, לשבת לבד, כמו מלך, לקרוע את הכביש. אבל עכשיו, עכשיו סוף־סוף השתכנעתי, שמלכים באמת הם רק הסוחרים הגדולים. על איזה הגבלות אתם מדברים, יא, טמבלים? אני מתפלא עליכם, חבר’ה!…

וכמו שתי הצגות על במה אחת, היו הנשים מנהלות בתוך שיחם של הגברים שיח משלהן, מתלוננות על המחירים המאמירים מיום ליום, אומרות שככה פשוט אי־אפשר לחיות, מראות זו לזו איזה שטויות הן נאלצות לקנות לפני שהכסף יהיה שווה פחות מנייר־עיתונים: הנה, השׂמלה הזאת, המחיר שעלתה הוא ממש טירוף!… או הטבעת הזאת, או צמיד־הזהב דמוי הנחש. אבל מה אפשר לעשות כשלהחזיק כסף בבית, או אפילו בבנק, זה כמו לשמור על קרח בתנור…

־־־־־־־־־־

ושוב ערך משה עם אמו, יום אחר יום, מסעות מסחררים לעולם נפשי מדהים ביַשרותו ובתוּמתו, ושוב התחזק ברוחו. באחד הערבים, אחרי שנרדמה אמם, נכנס עם אהרן למטבח לאכול משהו. ופתאום שמע עצמו מכריז:

תשמע, אהרן, אני חוזר ליהלומים.

מה זאת־אומרת, חוזר ליהלומים? – בשמאלו חיבק אהרן את הכיכר הטרייה של הלחם האחיד ובימינו פרס מתוכה עוד פרוסה עבה. כך, הסכין בתוך הלחם, קפא תחתיו: ־ אחרי כל הלימודים, אתה הולך, כמו יפרח, למסחר?

לא, חביבי. אני חוזר לליטוש, למקצוע שלי, קצוות למטה.

את הכיכר עם הסכין הנעוצה בה הניח אהרן על השעוונית, והתבונן באחיו כמו במשוגע:

אתה רוצה לחזור ולהיות פועל?

נכון.

חכה רגע, אני רוצה להבין, – צִמצם אהרן עיניו ספק בדאגה ספק בחשד שאחיו הגדול משטה בו, – אז בשביל מה הרגת את עצמך שנים באוניברסיטה?

אני לא הרגתי את עצמי. רציתי ללמוד, לקנות דעת, להשכיל, ודווקא נהניתי מאוד. אבל עבודה זה עניין אחר. תמיד אמרתי, למרות שאיש לא התייחס אלי ברצינות, שבגמר הלימודים אני מצטרף לקיבוץ שלי, או חוזר הביתה.

בסדר, את כל זה שמענו אלף פעם, אבל אדם לא לומד שלוש־ארבע שנים בלי שבסוף יוציא מזה משהו. ללטש יהלומים יכול כל שמוֹק. חשבתי שתהיה איזה פרופסור, פקיד, או מה שתמיד רצית – סופר…

סופר זה לא מקצוע. אני רוצה לעבוד ביהלומים, ואז אני יודע, אולי אהיה גם סופר.

אם אתה רוצה להגיד, שביהלומים תעשה כסף ובזמנך החופשי תכתוב סיפורים, אז אתה טועה מאוד. לפני שבע־שמונה שנים, זה היה המקצוע המכניס ביותר בארץ, אבל היום?!… אתה יודע, לפעמים אני רואה את לבקוביץ, את חיים, אחד הראשונים, עובד כבר איזה עשר שנים…

מה, הוא עוד עובד בליטוש?! – נדהם משה. כשהיה הוא עדיין מתלמד, הוציא לבקוביץ שמונים אבנים קטנות ביום, טען שעיניו נהרסות, ששִדרתו מתעקמת, שלא יותר מעוד שנתיים־שלוש יעמוד בקצב הרצחני הזה, יחסוך אלף, אלף חמש־מאות לירות, ושלום על ישראל. בעד שום הון שבעולם לא יישאר במקצוע המחורבן הזה. – מה זה עובד? יש לו מלטשה משלו?

איזה מלטשה?! – לגלג אהרן. – תקוע באותה עבודה, באותו מקום, אצל בְּלָאוּ. להיפך, אומר לבקוביץ, נגמרו הימים ההם. עכשיו דוחפים לו אבנים קטנטנות, ששים בקאראט, דוחפים לו אבנים קשות, קַאפֶּעס, והוא – ברירה יש לו? אוכל דרֶעק ושותק. לך תבקר אותו לפני שאתה זורק את כל החיים שלך דרך החלון.

אבל, תראה, אהרן, אם אני רוצה לעבוד בְּמקצוע, זה המקצוע שלי.

חשבתי שהלכת לאוניברסיטה כדי לעבור למשהו אחר. מה אומרת החברה הזאת שלך, חוה?

אנחנו נפרדים איך שלא יהיה.

או, זה דבר אחר! – אם ענייני נשים כאן, אפשר בהחלט להבין איך הגעת לידי החלטה פזיזה ומשוללת־היגיון זו. – אבל יחד עם זה, תסלח לי מאוד, אני לא הייתי עושה דבר כזה, בוא נדבר גלוי: אתה אחי הגדול, לא? בינינו לבין עצמנו, אני נחשב לאחד שמצליח, יש לי מספר ירוק, יש לי עוד נהג מרוויח, ברוך השם, לא רע. איזה חיים זה, לנסוע כל היום על הכביש? איזה עתיד יש בזה? איזה התקדמות? איזה שינוי? כבר אמרתי לך, חצי בצחוק, שהגאווה שלי זה שיש לי אח שגמר אוניברסיטה, שכתב ספר. זה יותר מזה. אבא מת, ועזב אותנו באוויר. לא שאני כועס עליו, אבל אני נשארתי בלי שום ברירה, נהייתי מתלמד בגראז', בחצי לירה לחודש. כל הזמן חשבתי: איזה אופי יש למשה! איך למד כמו חמור! איך יצא מכל החרא הזה! גם התגאיתי, גם קינאתי, נכון! הלוואי ויכולתי אני לעשות משהו חשוב, להיות מפורסם. אני אגיד לך משהו, שאף־פעם לא אמרתי: במיוחד הייתי עובר בחנויות־הספרים לראות בחלון־הראווה את הספר שלך: מחרשת הפלדה מאת משה וולף. כל פעם הייתי נכנס, קונה ספר, כל האמת, רק כדי להגיד, זה האח שלי, משה וולף…

על זה הוצאת כסף, טמבל? על ספר מחורבן כזה?

אתה טמבל, אם אתה כבר רוצה לדעת! רץ להיות פועל כאילו זה פורים. אני חושב, שאתה פשוט כבר שכחת מה זה. גם את כל הסוציאליסטים שלך אני מסיע לנאום את הנאומים שלהם. אף אחד מהם, חביבי, הוא לא פועל בבית־חרושת. הם קראו על זה בספרים. אבל אתה, משה, יודע, ואני אומר לך: בחיים שלי אני לא שמעתי על בן־אדם, שאחרי שלמד ולמד והגיע למשהו, יש לו משרה בממשלה, כתב ספר, שיחזור ללטש קצוות למטה. אבל, טוב, מה מבין חמור במרק פירות?! תעשה איך שאתה רוצה…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ואכן, באחד הבקרים קם משה והלך למלטשת־היהלומים של בלאו. שנים עברו מאז עזב את העבודה והלך לצבא, שנים מאז ביקר כאן. בתחושה של מעשה רב, שהוא קרוב לעשותו, הגיע לרחוב, ששמו הוסב עכשיו לרחוב המגינים, ועדיין הוא ככל רחובות תל־אביב, שכל בתיו נוצקו באותה תבנית וגובּבו כולם, זה בצד זה, על חצרותיהם הצרות, על מרפסותיהם הסדוקות, על טיח־כותליהם הלבן. באחד מהם שוכנת המלטשה של בלאו. רק משאתה קרב אליו ומציץ באגפו, מבחין אתה בחלונות הגדולים הקרועים מלוא הקיר ומסורגים בסריגי ברזל. קול־נהמת המנועים עולה מתוך הבית. כאן, בקומה הראשונה והשנייה, כמו אז, יושבים הפועלים במקומותיהם, או בהפסקת־האוכל על איזה גדם־עץ בחצר, ילקוטי־העור המהוהים לפניהם, שולים מתוכם כריכים, קציצה, מלפפון, תה קר, יוצאים לשעה מן הרכינה על אופַני־הליטוש, מאור החשמל, מריחות היהלומים. כאן מספרים הם סיפורים, מתכתשים זה עם זה, עיניהם מלוות את רגלי הנערות השבות מהגימנסיה הסמוכה, לוטפות את חמוקי הנשים הצעירות. בקיץ חוצים את הכביש אל הקיוסק שממול. בחורף יושבים על גדר הבטון וקולפים תפוזים.

עלה במדרגות למלטשה. שני שולחנות ארוכים, מקבילים ניצבו בשני אגפי האולם הגדול, שתי דירות שהוסרו קירותיהן הפנימיים ונותרו רק העמודים הרבועים, התומכים את התקרה. משני צִדי השולחנות, בשורה ארוכה, רכונים הפועלים על ה“שַייבּות”. בחדר מהמֶה קולם הרך, הרפה של המנועים, המסובבים את האופנים. בפינה אחת שרה קבוצת פועלים פרק חזנות. באולם תלוי אותו ריח נשכח של מִמסך שחק־היהלומים, השמן והאציטון, ריח החריכה של “קַאפֶּה” יהלום קשה המסרב להתלטש אל פִּלדת האופַן, ריח האבק. אכן, פועל אחד – תמיד הפועל האחד – מטאטא בקפדנות את הרצפה כולה, אוסף את האבק כולו לתוך כברה דקיקת־רשת, מחפש דיאמאנט שקפץ לו מתוך ה“שְׁטַאנְגָה”, מבין ה“צְוַואנְגוֹת”. שתיים־שלוש, ואם לא תימצא האבן, יחרף ויגדף את האבנים, את הצבתות, שנשחקו מדי, את הקפיצים שהתרפטו מדי, את כל ההתפלשות הזאת באבק. ורגע אחרי שישוב הוא לעבודתו, יינתז מבין הצבתות עוד איזה יהלום זעיר וה“שייבה” תעיף גם אותו, במהירות של שלושת־אלפי סיבובים בדקה, השד יודע לאן… משה תר אחרי פנים מוכרות. אחד מעשרת עובדיו הראשונים של בלאו היה, עוד כשהיתה המלטשה כולה ניסור, חיתוך וליטוש גם יחד, בדירתו הפרטית. עכשיו יש כאן רק פנים חדשות. חדשות – למי? שש שנים עברו מאז, יותר, שבע. בצעדים סגורים חצה משה את האולם הגדול. איש לא עצר אותו, אבל איש גם לא הכירו. העיניים היו נטועות באופנים השחורים־אפורים, שכמו על גבי תקליט נחה על כל אחת מהן זרוע ארוכה, מקצה משתלח כלפי מטה ראש דמוי רימון וכמו מחט נוגע גרגר האורז הזעיר הצבות בצמד הציפורניים, רק שהמוסיקה היחידה העולה היא זו של הגרגר העכור הנהפך ליהלום. אלה מלטשים את ה“קצוות” – פירמידת ארבע הצלעות – של צִדו התחתון, אלה מוסיפים ומלטשים “פינות”, כלומר הופכים אותה לפירמידת שמונה צלעות ואחרים מלטשים את צדו העליון, לוח שטוח, ארבע קצוות קטומות, ארבע פינות קטומות. כך כל אבן. ששים ביום. שמונים ביום. מאה ביום. אין פנאי להרים עיניים מה“שַייבָּה”. ואז זיהה פתאום את חיים לבקוביץ.

לבקוביץ, – הניח משה מאחור את ידו על כתפו של הפועל היחיד שהכיר. לבקוביץ, שישב ופניו אל החלון, התיק את הזרוע מן האופן והגביה ראשו אל הקול הזר, ואם כי לא התראו כל אותן שנים, זיהה גם לבקוביץ אותו.

אוי, מוישלה! מי זה הלוקש הזה, חשבתי, שמפריע פה בעבודה! אוי, אתה השתנית, משה! מה אתה עושה פה?

באתי להיזכר, – שמע עצמו משה משיב בזהירות, לא גורע עין מפניו של לבקוביץ, שנעשו תפוחים־צהבהבים, פנים שאינן רואות שמש.

אני מתפלא על עצמי, שתיכף הִכרתי אותך! זה אולי בגלל אהרן, שאני רואה אותו לפעמים, גם לפני לא־הרבה זמן. זאת אומרת, היית ילד ועכשיו אתה בן־אדם גדול, גמרת אוניברסיטה, מה? כמעט פרופסור…

לבקוביץ, אתה כבר שוב עם המתיחות?

רק אל תהיה לי צנוע, וּוַאלַאק. אהרן אפילו הראה לי, שכתבת ספר. אז מה, באתה להיזכר ביענע צייטן, מושלה, אוי־אוי־אוי־ אוי־אוי…

אותך באתי לראות, לבקוביץ.

טוזזז!… עכשיו אתה הולך לעבוד עלי, יַא אַרס! יש לך פה איזה בִּיזנֶס עם בְּלָאוּ?

באתי אליך, אני נשבע לך, יש לי משהו לדבר אתך.

עכשיו?

בכוונה באתי קרוב לצהריים, אבל אם לא נוח לך היום, אפשר פעם אחרת…

אם אתה כבר פה, אני אתן לך ללכת?! בוא, נצא קצת לאוויר…

באיזה חלק אתה עובד עכשיו, – שאל משה, כשהוא נרכן אל השולחן, שמשך השנים העטה ציפוי שחור, שמנוני, כמו לחדש היכרותו עם מקצועו. הכול עלה מהנבכים במהירות מדהימה, אפילו את השטאנגה המיוחדת לעיבוד צִדם העליון, השטוח, של היהלומים, זיהה מיד – עדיין קצוות למעלה? אבנים קטנות?

זה בשבילי הכי נוח, – מלמל לבקוביץ, ובבת־אחת התחדדה כל התמורה שהתחוללה בחיי לבקוביץ בשש־שבע השנים מאז נפרדו דרכיהם. הן בני אותו גיל הם, ולבקוביץ התקבל שנה לפניו אצל בלאו. נער כחוש, חיוור ומפוחד היה אז לבקוביץ. הוריו מאותם כפריים בסרבים, ששליחי הפרדסנים הביאום כדי שיתחרו בעבודה המאורגנת, אך גם יסכרו את פי הטוענים, שהאיכרים מעסיקים רק ערבים. יהודים פשוטים אלה הוטלו לארץ בלי פרוטה לפורטה, בלא שידעו עליה אלא מה שקראו בסידור ושמעו בבתי־המדרש הכפריים, שוכּנו בבתי־אריזה ונוּצלו בלי בושה. בן שתים־עשרה היה כשעלו, וספק אם גם עד אז למד בבית־ספר של ממש. לאחר שלוש שנות עבודה בפרדסים, בחורף באריזה ובקיץ בגיזום, בהשקאה ובכל מלאכה גסה, עברו הלבקוביצים לתל־אביב, ואז גם התקבל לעבודה אצל בלאו, שעלה אמנם מבלגיה, אבל במקורו היה בסרבי וקרוב־משפחה רחוק של הלבקוביצים. תחילה היה מרוצה מזה שמצא סוף־סוף מקלט מן השמש הקטלנית, מהשכר הגבוה יותר. אלא שמהר מאוד התברר, שהעבודה אינה יפה לעיניו הדולקות תמיד, וגם המשקפיים שהותקנו לו הועילו רק למחצה. אבל מקצוע אחר לא היה לו וממילא לא התכוון אלא לעבוד שנתיים שלוש ולחסוך אלף, אולי אלף חמש מאות לירות, רק לעזור להורים לפתוח עסק. אלא שבגלל עיניו לא היה פריונו מן הגבוהים והחסכונות נשארו מתחת למינימום הנחוץ לאיזו התחלה חדשה. כשסיפר משה שהוא מתגייס, נשבע גם לבקוביץ שזה הקיץ האחרון שלו אצל בלאו. ברגע שיתחילו הגשמים, יעזוב. והנה הוא כאן. קצוות למטה. אבנים קטנות.

אני זוכר, לבקביץ, שבגלל העיניים היית צריך לעבור.

אוה, אפילו אתה, אחרי כל השנים האלה, זוכר שבלאו הבטיח כבר אז להעביר אותי לבריליאנטים. והוא, מה פתאום, לא אמר, לא זוכר, בעוד חודש, בעוד שנה! זה לא רק עניין של הכסף, גם המקצועיות, אלא הבריאות – בבריליאנט אתה לא מוציא לך ככה את העיניים…

אבל זה שש־שבע שנים, ואני זוכר לא רק שבלאו הבטיח, אלא גם שהוועד תמך בך.

בדיבורים, כולם תומכים גדולים. רק מה, פעם אמרו שבבריליאנטים אני עלול לעשות הרבה אַפפַאל, וזה עניין של הרבה כסף. אחר־כך אמרו, שאפילו בשביל אלה שכבר עובדים אין מספיק בריליאנטים. השוק נפל פתאום. אבל יותר גרוע להישאר בכלל בלי עבודה. בוא נצא קצת לאוויר.

ישבו שניהם על גדר הבטון, שכאשר עברו לכאן מהדירה של בלאו עדיין עלה ממנה, כמו מהבית כולו, ריח של טיח טרי, ועכשיו היתה שבורת־פינות, סדוקה ומתפוררת. לבקוביץ שאל על מה בא לדבר אתו, אם זה לא סתם מתיחה.

לא, אני באתי בכל הרצינות, לשמוע איך פה עכשיו – אבל מה שסיפרת על המצב שלך…

בריליאנטים זה דבר אחד, והמצב בכלל דבר אחר לגמרי. אנשים לא כל־כך רצים עכשיו ליהלומים. היום יש מדינה, ולנוער יש אלף הצעות אחרות…

אם הייתי רוצה לחזור, היה בלאו מקבל אותי, אתה חושב?

אותך?! – פרץ לבקוביץ בצחוק גדול, נהנה מה“חוכמה” של חברו שעלה לגדולה. – אותך בטח יקבל! עם תזמורת! אתה היית עובד טוב. כמה “זֵייגֶרס” עשית ביום? שבעים? שמונים?

תלוי ביום, תלוי באבן. גם לי היה דוחף “קאפעס”. מה אתה אומר, לבקוביץ, לדבר עם בלאו?

אל תגיד לי שאתה מדבר על זה ברצינות…

מאוד־מאוד! בשביל זה אני פה.

הפעם יצא מגרונו של לבקוביץ מין צחוק שחוף. את כל חבריו לעבודה כבר אמר להצחיק בסיפור משעשע זה, והנה מתברר שמשה מתכוון באמת לשוב לשולחן הליטוש.

לא, חביבי, בשביל אחד שכבר יצא ועבר כל מה שעברת אתה זה פשוט לא, איך אני אגיד לך… בשביל מה אנחנו עובדים פה, אתה חושב? בשביל השד. אפילו זה שמשזף שם עכשיו את הקרחת שלו, הוא עושה בְּרִילְיַאנדִירְן ומרוויח הרבה, אז הוא שמח, אתה חושב?… אני אגיד לך דבר פשוט מהלב, מוישלה, אם הבן שלי, שהיום הוא בן חמש, רק ירצה, ויהיה לו ראש, אני את הנשמה שלי אמכור בשביל שילמד, כמוך, שיקרא ספרים, שיהיה לו כבוד. על מה, אתה חושב, חושבים כל האנשים מרגע שמגיעים לעבודה עד הרגע שגומרים? איך לעשות עוד חמש אבנים, איך להרוויח עוד עשרים גרוש. זה הכול. יש פועלים שכל היום לא מרימים את הראש מהאופַן, ואם לא סוגרים את החשמל בצהריים, אפילו לאכול לא היו מפסיקים. חבל להם לדבר. חבל להם לצחוק. וכשיוצא שאחד מקבל אבנים קצת יותר קשות ומספיק קצת פחות, זה ההנאה של כולם, הכניסו לו!…אני מילא, כבר אבוד, אבל ככה לעבוד אני מוכן רק בשביל שהילד בחיים שלו לא יצטרך לשבת מול השייבה וללטש עוד קצוות למטה, עוד קצוות למטה, עד שייגמרו לו העיניים או עד שיצמח לי סרטן בתחת. איזה שמחה יש בשמונים זייגערס ביום טוב!….

טוב, עד נספיק לדבר על זה, – אמר משה. דברי לבקוביץ הכניסו מבוכה בלבו. אכן, הרבה נשכח מלבו בשנות ריחוקו ומה שזכר התרכך בזיכרונו. עכשיו, פתאום, חוזרת המציאות הממשית, חדת־קווים, חשופה לאורם הבוער של צהרי הקיץ. – אבל, אם אני כבר פה, אנסה בכל־זאת לשוחח עם בלאו.

אתה נפלת על הראש, משה?!

איפה עכשיו המשרד שלו?

בקומה השנייה. – קולו של לבקוביץ היה רפה, עלוב, כאילו פקע עכשיו חלומו האחרון.

כמו אז, – התגאה משה בזיכרונו המתעורר.

אני כבר לא זוכר מה היה אז.

לפני שאלך, לבקוביץ, אכנס אליך להגיד שלום.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בלאו ישב אל שולחן־עבודתו ובדק שקית של יהלומים שהושלם תהליך ליטושם. בלחייו התפוחות היה סומק רענן, כעולה מהרחצה. זקנו, הגזור כמו בסרגל שתי אצבעות מתחת לסנטר ומסופר קרוב לעור־הלחיים, היה מסורק בקפידה, שׂערה תֵילית אחת בצד חברתה, מיעוטן עודן שחורות ורובן כסופות, נוצצות כפלאטינה, כיאה לבעל תלולית־היהלומים. בשמאלו, בין אגודל לאצבע, מחכֵּך היה את האבנים הזעירות, שרק תנועתם הסיבובית של ראשי־האצבעות מעידה היתה על מציאותן ובשתי אצבעות ימינו ה“לוּפָּה”, הזכוכית המגדלת של היהלומנים. רק המבט, שהתרומם מעל ל“לופה”, אמר שהבחין בנכנס, אך גם שלא זיהה את הפועל שלו לשעבר ולפיכך נדרכו פניו בחשד מאובן. אבל ברגע שאמר משה, אני משה וולף, אדון בלאו, התמלא האיש הקשיש שמחה של ממש, הניח את האבן ואת ה“לופה”, לחץ בחיבה את שתי ידיו, הזמינו לשבת, אמר שכבר סוּפּר לו כמה פעמים על לימודיו בירושלים, אפילו על זה שכתב איזה ספר. יש לי גאווה גדולה בזה שאחד הפועלים הטובים שלי, – אמר,– פועל שחשבתי שיום אחד יהיה ל“פאכמאן” אמיתי, הצליח כל־כך. ומה תעשה בלימודיך, וולף?

באתי לשאול אם תקבל אותי בחזרה לעבודה.

באצבעותיו התפוחות, הלבנות, החזיק בלאו את מלקחיו הזעירים, מערֵם בהם את היהלומים הפזורים על לוח־השולחן, כל זיע מרקיד ומשבר את זוהרן המלוטש, והוא צובתן ומטילן בזריזות מפליאה לתוך אחת מאותן שקיות זעירות, הכול כמימים ימימה, אפילו מה שרשם אחר ששב ושקל את השקית במאזני־הקראטים הרגישים. את השקית הזאת הטיל לקופסה שבימינוֹ. עכשיו נטל שקית מתוך הקופסה שבשמאלו, רוקן את אוצרה הנוצץ על השולחן, השׂים עצמו בוחן במלקחיו אם בכלל כדאי לו לבטל זמן על יהלומים זעירים אלה, ורק אז חזר והגביה אליו את עיניו ואמר:

תגיד לי ישר, וולף, בשביל מה באת פתאום?

כמו שאמרתי: אני רוצה לחזור לעבודה. אדון בלאו, אתה אמרת, לי יש נתונים להיות ל“פאכמאן” אמיתי.

אני לא מבין מה אתה רוצה, אבל בעיני זה לא מוצא חן.

אתה לא זקוק לעובדים, אדון בלאו, או שמשהו בי לא מוצא חן בעיניך?

לא זה הדבר! – באצבעותיו, שפרקיהם נראים ככריות, מתופף היה חרש, בתנועות רפרפניות, על השולחן, – אמנם, יַא, גם הפועלים שלי אני מחזיק בשביל זמנים יותר טובים, את האבנים מכניס לסֵייף. אבל האמת, וולף, שלא בזה המניעה. לפועל כמו שהיית אז, יש תמיד מקום. בעיני לא מוצא חן זה מה פתאום אתה צריך אותי. בחורים שיש להם גם אוניברסיטה וגם צורה חוטפים היום. אז פה, זאת אומרת, יש משהו, פשוט, עם ריח לא טוב: קרה משהו שם, או אתה מחפש משהו פה? מה פתאום ליטוש?

פשוט, זה מקצועי. עזבתי את המלטשה כדי ללכת לצבא. אחרי־כן רציתי ללמוד. ושוב צבא, ושוב לימודים. עכשיו גמרתי את הלימודים, ואני רוצה לחזור ולעבוד במקצוע היחיד שאני יודע.

אני אמרתי לך, וולף, היית מעובדי הראשונים ומהמוצלחים ביותר. אילו באת אלי ואמרת לי, אדון בלאו, כך־וכך, גמרתי אוניברסיטה, כסף אין לי, אבל היום יש לי שווה כסף, קשרים במקומות הנכונים, ואני רוצה את עזרתך בכניסה לעסקים, בחור בעל צורה ובעל מקצוע כמוך הייתי מקבל בשמחה. דבר כזה היה בו איזה גֶעדאַנק…

לא, אדון בְּלָאוּ, אני מדבר על עבודה, ליטוש, קצוות־למטה.

עכשיו אני כבר יודע מהו הריח הלא־טוב: ריח של רומנטיקה. ואני, זה אני אומר לך ישר, לא מאמין ברומנטיקנים, ובכל־אופן לא רוצה אותם אצלי בעסק. – בהנאה החליק את זקני התֵילי והגביה את גבותיו העבותות שהתמלאו שׂיבה גם הן. – פועלים היושבים יום שלם לפני השייבה כדי להוציא פרנסה אני מבין. הם עובדים באמונה מפני שבציפורניים הם שומרים על מקום־העבודה שלהם. אבל מי שרוצה ללטש שמונים אבנים קטנות ביום מפני שיפה להיות פועל – לא אצלי, וולף!…

חס־ושלום, אדון בלאו! – קרא משה, ואף שהמכה המדוּיקת שהוּכה אל החומש עקרה אותו משיווי־משקלו, חזר בטון נחרץ יותר על מה ששוב לא היה בטוח בו כל־כך: ־ אני לא יוצא מהאוניברסיטה עם איזה מקצוע. מה אפשר לעשות בהיסטוריה, אם אינני רוצה להיות מורה. משרה בממשלה יכולתי לקבל, ולא בזכות השכלתי, אלא בגלל קשרים, אבל זה אני בשום אופן לא רוצה. פה זה המקצוע שלי. אמא חולה מאוד, ואני צריך לפרנס את שנינו. זה הכול, אדון בלאו, נגיד, שלא למדתי באוניברסיטה.

אוה, אבל זה אי־אפשר להגיד, מיין טייערער. אתה גמרת אוניברסיטה, וזה יהיה מאוד לא בריא פה לכולם, לא טבעי, לא נכון, לא טוב. לא לפועלים, לא לך ובטח לא לי. ואני את בית־החרושת שלי, גם בבלגיה וגם כשבאתי לפני קצת יותר מעשר שנים בלי גרוש, רק עם קצת מכונות, לתל־אביב, בניתי תמיד על יסודות בריאים.

יודע אתה, אדון בלאו, קבל אותי מחדש רק לניסיון. אני לא מציג לך כל תנאים. אקבל מה שייצא לי בקבלנות, ואם תמצא שעבודתי לא טובה, או שאני עושה לך איזשהן צרות במלטשה, תוכל לפטר אותי.

שעה ארוכה שתק בלאו, בחן היטב את היהלומים המלוטשים, החזיר בזריזות גם אותם לשקית, שקלהּ מחדש והטילהּ לתוך הקופסה שבימינו, ובחיוך רחמן למחצה, ספקן למחצה, אמר:

ביהלומים, פועל עם זבובים בראש זה אפילו יותר רע מזבובים בעיניים, אבל, טוב, וולף, לניסיון! – ואת כפו הבצֵקית הלבנה הושיט למשה וכמנהגם של היהלומנים הכריז:– מַזֶל־בְּרוּכֶה!

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כך חזר משה אל ה“שַייבֶּה”. אלא שעכשיו, כחתף, בתוך ימים, מתה אמא. הטעם הגדול באמת לשיבה אל מה שמפניו נמלט – והן זו האמת הפנימית, הכמוסה – לפני יותר משבע שנים, חדל להתקיים, איננו. וכל ההנמקות הנמלצות, הדגלים הרמים, כל אלה מתפוררים והולכים יום יום מתחת לרגליו. הנה הוא עובד. כל עוד היתה אמא בחיים, עבד חצאי־ימים, שלא להשאירה לימים תמימים לבדה. עכשיו הוא ככל שאר הפועלים. אלא שאותו משהו, שבלאו הזקן הצביע עליו בלי חוכמות בשיחתם האחת, “הזבובים בראש”, כפי שאמר בלאו, נעשה ממש מיום ליום לוודאוּת מדכדכת: ובכן, משה וולף, עלה בידך לעשות את ג’סטת האבירים הגדולה ושבת לשַחַק־היהלומים, לאציטון, לאבק המריר של הטִאטוא הבלתי־פוסק, לעשרים אבנים קטנות ביום, וכבר עלית לארבעים, וביום מוצלח אחד לכמעט חמישים וכשתחזור לשׂיאך תלטש מדי יום־עבודה ארבע פעמים שמונים קצוות למטה. נו?! ואז מה?! ומה תשנה בזה שמדי יום ביומו, שבע שעות נטו, תלטש שלוש מאות ועשרים צלעות זעירות כל־כך שרק ב“לוּפּה” אפשר לראותן כהלכה?! הן משהו התרחש כאן בינתיים מסביב, משה וולף. האם המציאות היא שהתהפכה, או אולי רק ראייתך אינה עוד בעיני הילד? כלום תמיד היו כאן חיי הכול כפי שהם נראים לך היום – חיים שהתרוקנו מכל טעם, שאיפה ותכלית, זולת רדיפה אחר אסימונים, שאפילו אותם אינם מצליחים להשיג לעולם?! אמא נשאה בקרבּה עולם של תמימות, של נשיאה־בעול וצידוק־הדין בתחושה שיש להם טעם ותכלית. ואילו כל אלה ששבת לחיות בתוכם היום־ אהרן, ורינה, וחבריהם, ולבקוביץ, וכל שאר העובדים במלטשה, כל מי שאתה שב ופוגש בשבועות מעטים אלה ברחובות שבהם עשית את ילדותך ונעוריך – מה, בשם אלוהים, הוא הכוח המניע את חייהם? כמה התנוולו חיים אלה בשבע השנים שעברו? מדוע אין מרפה ההרגשה, שהכול שרויים כאן באיזשהו פחד מפני זולתם, כאילו כל אדם מוּעד לרמותם, גרוע מזה, באיזו חרדת־תמיד מפני הבגידה שיבגדו בהם גופם ורוחם, מפני היום ששוב לא יוכלו להרוויח את הכסף שאחריו הם רצים וכל כמה שצברו אין בו די, לעולם לא יהיה בו די. אלי שבשמים! אילו הזיות טיפחת לך שם, משה וולף, כשישבת כלוא בבית אלמנתו של הסופר המנוח איידלמן, קורא כמשוגע, כותב כמשוגע, ומה אמרת למצוא כאן? והן בתוך כל אלה עברו עליך – אכן ואכן – כל ילדותך ונעוריך! כמו ילד, שעולם ההזיות העשיר משתלט אצלו על המציאות הדלה, אמרת שתבוא לכאן לא רק לעבוד אלא לאסור מלחמה. אלא שבמלחמה המצחיקה הזאת שלך אין איש מעוניין. במלטשה היה שִמך ללעג ולקלס בפי כל הפועלים. מדי בוקר, כשאתה נכנס לאולם, מקבלים הם את פניך באותו פזמון צימרמני, שאחד מהם הרכיבו על זמר פופולארי: “מי הוא זה אשר חזר/ ללטש יהלומים?/ זה הסטודנט המוזר / שברח מהלימודים!”… באת כדי ליישם הלכה למעשה מה שלימדו אותך ומה שאימצת לך אתה כאמת־מידה: שאין להטיף לאמונות ולמעשים שאין מגשימים אותם הלכה למעשה. כאן תשב, – הורית לעצמך, – בתוך עמך, ועל עמך תכתוב. אהה, זהו העניין: שוב הכתיבה! – הבה נביט ישר זה לתוך עיניו של זה, כפילי ותאומי: לא משום שבעיניך אתה הנך, בפועל ממש ובאמת־באמת, אחד מהם, אלא משום שזה יהיה, כפי שהטיח בפניך אדון בלאו, מאוד יפה! בוקר־בוקר תתייצב במלטשה, לבוש כחולים, תיק האוכל בידיך, תקבל את שקית האבנים, תכין את האופַן ותשב ללטש, כמו כולם. רק לכאורה. כל זה אינו אלא כדי שמפינתך תוכל להתבונן בפועלים, לערוך עליהם תצפיות ממרחק, מגבוה, ובשובך בערב הביתה, תתקלח, תחליף כחולים בלבנים ותשב לכתוב, אָזור צדקנות, על יופיים וכבודם של חיי עמל…זו האמת לאמיתה, כפילי ותאומי, ומפני השאלות שאני כפילך ותאומך, מציג לך לא תימלט גם אם תנוס עד סוף־העולם: מה הועלת בשיבה למלטשת בלאו ברחוב המגינים? מה בדיוק פתרת בג’סטה האידיוטית הזאת? הן גם עכשיו לא יימצא בך הכוח לשוב ולכתוב. גם עכשיו לא תעסוק בהטפה. למה תטיף? הן אתה אין לך אלא חייך אתה, הסגורים ומסוגרים בשבעה מנעולים. משה וולף, קום שוב ועלה לירושלים. הכֵּה על־חטא והטֵל עצמך לתוך החיים כמות שהם נראים באמת, לא עולם מדומה של ילדים זכים וטהורים, אלא עולם המבוגרים, שיש בו חנופה וצביעות ומִרמה וּרדיפת כוח וכבוד ושוק שחור, עולם שאבדו לך בו כל כוכביך וכל מצפניך, עולם שאינך יודע איך יוצאים מתוכו ולא נותר לך אלא לשרוד בו. הדרך פתוחה. הדרך לא קשה. אתה איש צעיר, נאה, משכיל, נעים־הליכות, מתחבב בנקל על הבריות. אתה מועמד טבעי. לכל דבר. ולמה לך לשמש את אדון בלאו. אין מועמד טבעי ממשה וולף למנגנון הממשלה. ־ ־ ־

 

פרק עשרים

כמה זמן סבב כך משה באותו רובע גמוד, שלא שׂרדו ממנו אלא שמו וכמה סִמטאות צרות בין הנהר לבולבאר? סבב וסבב ועדיין הוא בנקודת המוצא. רק עתה, שכפות רגליו בוערות בנעליו, נזכר שבחיפוש אחר סיגריות רץ הוא כך סביב זנבו. עומד היה בסִמטה צרה, פינה שבסמוך לה, בין שני בתים רמים ומתפוררים, נפתח מעבר צר כסדק ושמו שם אותו ספר שקרא בימי עבודתו ביהלומים, “רחוב החתול הצד דגים”. משמאלו היה “נייט קלאב” אלג’ירי. מימינו מין חנות משונה, דוכן פירות וירקות ספק מכולת ספק משהו בלתי־מזוהה שקים וחביות וארגזים ממלאים את כל חללה. בעליה, צפון אפריקני זלדקן, ישב רכון על תיבת אגסים גדולים. בצרפתית צפון־אפריקנית גם מכר למשה את חפיסת ה“קאפוראל”.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

השעה שוב מאוחרת. רגליו בוערות מן ההליכה הממושכת מאַוְונִי דֶה־וואגראם דרך כל העיר. אלא שעכשיו הוא רגוע. הכול הוקא. אכן, אמא אחרת היתה, ואתהּ מתו כל האשליות הילדותיות, אשר דין הוא שבעלות השחר יימוגו, ועם השמש המתלהטת יהיו כלא היו ואפילו ספוגות הן בדם. אלא שאז, כשנשאר בלי האם, היתה חוה, ואילו עכשיו הוא מסוגל כבר לחיות כאילו אין חוה בעולם. פעם ראשונה מאז קם ונמלט חש הוא איך שבים ומפכים חייו. פעם ראשונה אחרי חודשים ארוכים שומע הוא אל הלמוּת דמו. אותו דוֹק של ירוקת שכיסהו, איננו. הפחד איננו. יותר מזה: רצון עז למלחמה חומר בו מחדש. ושוב עולה בזיכרונו תמונה אחת, תמונה אחרונה, שהיא גם הראשונה: לילה אחד יצאה מחלקתם לפעולת־תגמול נגד כפר שאנשיו טבחו את חבריהם באכזריות כשחצו את הכפר במשאית פתוחה, נשקם המעט מוסתר מפני האנגלים. משה הוביל את המחלקה. ראשון הסתער, הרימון לפות באצבעות ימינו, אצבע שמאלו עונדת את טבעת־הנצרה. ראשון שלף את הנצרה, שִחרר את המנוף, הטיל את רימונו בעד הפתח שנפרץ. משה חש איך נסגרים אגרופיו. אותה תמונה של לילה חשוך, לילה של תחילת החורף בהרי ירושלים, חזרה בראשו כמו בסרט. לא, אמר בלבו, אתה לא מת, משה וולף. ואתה מתפוצץ כולך – תפסיק לרמות את האחרים ואת עצמך – אתה מתפוצץ מתאוות־חיים. דווקא עכשיו, ששרף את הגשר האחרון אל חוה, חש הוא פעם ראשונה שחרור גמור. כל־כך בלתי־מחובר הוא, שהוא כנולד מחדש. טעה האקר באומרו ששתי דרכים בלבד פתוחות לפניו. אין אפילו שתיים. פתוחה לו רק דרך אחת, צרה ולא־נודעת, אבל זו הדרך.

רק עכשיו החלו מתפרשים לו חייו שלו, חיי אהרן אחיו ורינה גיסתו וחיי כל האחרים, החל לעמוד על מהותו של החורבן שמישהו מבקש להמיט על הארץ. והרי שלו היא, שלו! ואותם פועלים חיווריינים במלטשת־היהלומים אחיו הם. אבל הוא לא ישוב להיות שׂכיר־אבן כמותם. כל הארץ תהיה ביתו, ובכל מקום שיישב בו יהיה אתם. בסמטאות פאריס העתיקה הוסיפו לובשי גופיות־הפסים וגרבי־הצבעונין והשחור־שחור־שחור למלא את בתי־הקפה, צעירים כולם, אך עיניהם כבויות. הם הסתלקו מכל תביעה, נכנעו בלי קרב. ושמא יקומו היום גם הם, יזרקו את ספלי הקפה־אוֹ־לֶה וישובו איש לארצו ולמולדתו ולבתי אביו? אתה לא שונה מהם, והם אינם שונים ממך. אם הפקת רווח כלשהו מהחודשים הארוכים האלה כאן, הנה בזה הרווח – בהבנה שאין אתם שונים, שאותה המפלצת היא שמפילה פחדה בכל מקום ומקום. והיום עומד אני להצטרף ללוחמים במפלצת. לא כדי ללכת יחד עם האקר אני שב. נגדו אצא. לא אניח לאלה הנדחפים בקבלות־הפנים הרשמיות של ישראל, שיגזלו ממני את מקומי ־ ־ ־

־־־־־־־־־־־־־־

בתוכו הסתחרר כעַלעוֹל הסיפור שהחל להטוות במוחו כשיצא מאותה “תנובה־של־יין”, שישבו בה הארבעה ושיחקו בקלפים, רשות של שלוות־נפש מוחלטת בלב הכרך. לי יש נשק משלי, אמר משה בלבו, ואני אוציא אותו מתוך ה“סליק” שטמנתי אותו בו עמוק כל־כך עד שאני עצמי כמעט שכחתי היכן הוא. מי אומר, שאני מוכרח לשיר שיר־ציפורים?! על החיים שלי אספר, על שנותי מרגע שהסתיימה המלחמה והשתחררתי מהצבא, שנים של בריחה בלתי־נפסקת מעצמי. ועל אמא. ועל אהרן. ועל לבקוביץ. על כולם אספר. כל חוט של דעת שקניתי, שתלשתי ממש בציפורני, אטווה לחבל עבה, לעבות. אספר להם באופן כזה, שיבינו מדוע כאלה הם חייהם, כבויים בטרם עת. וכאשר יבינו, אולי גם ימצאו הם עצמם מה לעשות כדי לשנותם. וגם על בלאו, החושש מפני פועלים כמוני, ואומר זאת בפה מלא, אספר. על האקר. על המקררים! על דוידוביץ. על רבין. הו, כמה יש לך לספר, משה וולף, אמר משה אל עצמו בקול.

עכשיו ממש רץ עד שהגיע אל הבית הגבוה, שמתגוררת בו אוולין. לה יספר ראשונה: אוולין־אוולין, אני שב הביתה, אל עצמי אני שב. אולי תקומי יום אחד גם אַת, אוולין, ותשובי הביתה.

הוא דילג על המדרגות העתיקות, האפלוליות, ורגליו הארוכות העלוהו בקלות מקומה אל קומה, מקומה אל קומה, עד לחדרה שבעליית־הגג. דלתה עודנה נעולה, אבל כבר אין הוא יכול לעצור את בת־צחוקו.

עין החורש,2- 1951: תל־אביב, 7- 1986.

 

חתימת המחבר

את “החשבון והנפש” כתב בהתפרצות נמשכת אחת, צעיר בן עשרים־וחמש. את נוסחו החדש התקין במרחק של עולמות שלמים, אדם בן ששים. עובדת־יסוד זו השתדלתי מאוד שלא לשכוח, וכמין דבר והיפוכו, תיקנתי אמנם לא מעט, אך במהותו הפנימית של הספר לא נגעתי כהוא־זה. וגם בדברי־חתימה אלה כל כוונתי לשרטט בכמה קווים את הזמן המיוחד ההוא ואת נסיבות כתיבתו של הספר. השינוי המשמעותי ביותר בנוסח החדש הוא הצורני־טיפוגראפי – ביטלתי את שני סוגי־האותיות, שנכפו על המהדורה המקורית ובזה הבאתי על תיקונו מה שעוּוות בה למרות רצוני.

זהו ספרו הראשון, לא סיפורו הראשון בדפוס של בן העשרים־וחמש. איזו הזיה מודחקת – “להיות לסופר” – לא הרפתה ממני משחר־ילדותי, אלא שנגיעתה בחיי הממשיים היתה רופפת ביותר. בעצם־נעורי הִטתה מצוקה חומרית נמשכת את חיי לאפיקים אחרים. כשמלאו לי חמש־עשרה הייתי ללוטש־יהלומים ומאוחר יותר לרַתך במפעל לג’ריקנים, ובקיץ 1943, בטרם מלאו לי שבע־עשרה, התנדבתי לצבא הבריטי, לגדוד השלישי של “הרג’ימנט הפלשתיני”. בסתיו 1944 נהפכו שלושת הגדודים לכוח היהודי הלוחם שקם באיחור רב כל־כך, ה“בריגדה”. בראשית נובמבר נחתנו באיטליה, ואחרי תקופת התארגנות ואימונים נכנסנו לחזית והשתתפנו בלחימה בחורף ובאביב האחרונים של מלחמת־העולם השנייה. לא בסביבה ספרותית עברו עלי נעורי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בקיץ הראשון של השלום, באיזו עיירה בלגית, בראסקאט, כמעשה קונדס, כתבתי את סיפורי הראשון. אחד מחברי לחדר היה גרפומן בלתי־נלאה, שהפיק עוד ועוד פרוזה מנופחת ושירה נמלצת ואילץ אותנו להאזין להן, אך כל ניסיונותיו לפרסם משהו עלו בתוהו. בפרץ של שחצנות מרושעת וחסרת־כיסוי, עשיתי אתו ערב אחד “התערבות”: אני אכתוב סיפור, ואם יתפרסם, לא יקרא הוא עוד באוזנינו אפילו שורה אחת משלו. כתבתי מין סיפור קצרצר (“צל העבר”) – ולתוכו, אגב, שחררתי כאבי־אהבה אמיתיים מאוד שלא הרפּוּ ממני בקיץ ההוא – ושלחתיו אל “הגלגל”, שבועון “קול ירושלים”, שיצא אז לאור בעריכת הסופר דב קמחי. מדוע “הגלגל”. לי לא היה מושג על “החיים הספרותיים”, ובהתייעצות הקולקטיבית בחדר התקבלה פה־אחד המלצתו של חברנו הסופר הנ"ל. שלחתי – ושכחתי.

עברו כמה שבועות, ויום אחד בא אלי אחד מזקני המתנדבים, עסקן־פועלים בירושלים ופקיד־אפסנאות ואחראי לדואר בפלוגה, בידו גיליון של “הגלגל” ובו סיפורי וכן המחאת־דואר מ“קול ירושלים” על סך 1.65 לא“י. כשהגיע העיתון, הודה, לקח אותו לעצמו. רק בגלל הצ’ק ומכתב־הלוואי – שאף בו הציץ, כמובן מאליו – צירף אחד ועוד אחד וכך התגלה לו סודי: הצ’ק היה על שמי המקורי, הלפגוט, אבל במכתב צוּין ששׂכר־הסופרים נשלח למחבר הסיפור “צל העבר”, ח. ברטוב, ראשי התיבות של שם אבי־אבי, בן רבי טוביה־בער. הייתי אז בן תשע־עשרה. את זכייתי בהתערבות חגגנו ב”נאאפי" של אנטוורפּן, בשתיית בירה שנקנתה בשכר־הסופרים הראשון שלי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לפרסום קל ומהיר זה לא היה המשך. בשובי לארץ התכוננתי בהתלהבות עצומה לבחינות־הכניסה לאוניברסיטה העברית בירושלים, והתקבלתי כתלמיד מן המניין. זה אך נישאנו, חברת־נעורי ואני, היינו שנינו סטודנטים, הייתי עסוק למעלה ראש בלימודים ובאלף פעילויות, אבל אותה הזיה מודחקת, “להיות סופר”, הוסיפה ללחוש בחֶביון־נפשי. שלחתי סיפור ל“עִתים”, שבועון ספרותי מצודד שערך אז אברהם שלונסקי. לא פרסום, לא תגובה, לא־כלום. כתבתי סיפור שני, וגורלו היה כנ"ל. בחופש האחרון שלפני מלחמת־העצמאות ירדנו לתל־אביב. בברכיים פקות התייצבתי ליד שולחנו של שלונסקי בקפה־המרפסת “קרלטון” בשדרות רוטשילד, אבל הוא לא ידע ולא זכר. בזה נחתם פרק ראשון בדרכי אל הספרות וניתק הקשר ביני לבין שלונסקי. שמעתי שיעורים בהיסטוריה, השתתפתי בתרגילים, למדתי רומית ותלמוד, בלעתי ספרים, כתבתי “עבודות” ונבחנתי לסמינריונים לתלמידי שנה ב'.

כמה שבועות אחרי שנפתחה שנה ב', ב־29 בנובמבר 1947, היתה החלטת האו“ם על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל, ובאחד בדצמבר הוזעקנו – חברי ה”הגנה" – מחדרי־ההרצאות בהר הצופים למרכז המסחרי שהעלו הערבים באש. כך נכנסנו למלחמה בירושלים – מגיוס חלקי לגיוס מלא, ומלוחמים בלי מדים, כפופים למדינה בדרך, לחיילי צה"ל.

בשלהי תש"ח, עם ההתייצבות בירושלים, מצאתי עצמי שב אל הכתיבה. המצור נפרץ, ושירותי הדואר שבו לפעול. סיפור ראשון שלחתי לשבועון “בשער”, וממכתבו של העורך, אהרן חפץ, מנובמבר 1948, שגיליתי עכשיו בין ניירותי ובו הודעה שיפורסם, אני למד שזה היה “מסע עד לבוקר”, מן הסיפורים שלא קיבצתי בספר.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בזה אחר זה שלחתי סיפורים קצרים ושירים גם ל“בשער”, שעריכתו הספרותית עברה כעבור זמן־מה לידי אהרן מגד, גם ל“דף לספרות” של “על המשמר”, שערך אז המשורר רפאל אליעז. מה ששלחתי – נדפס. בינתיים נחתמו הסכמי שביתת־הנשק, ואנחנו הסטודנטים שוּחררנו ראשונים. בשתי המלחמות יחד כילו רבים מאתנו חמש, שש ושבע שנים יקרות, ועכשיו התנפלו על הלימודים בקוצר־רוח, מיהרו להקים משפחות, השתוקקו לייצב את חייהם, להגיע לאיזו נורמאליות.

למרות כל אלה מצאנו – מצאתי אני – זמן לכול. שנים קצרות אלה היו שטופות בולמוס קריאה. רק אז גיליתי את המודרנה בספרות העברית (למשל, את אלתרמן לא של “הטור השביעי”, את יונתן רטוש, הייתי שיכור מ“החורשה בגבעה” של ס. יזהר) ובספרות העולמית. בצד כרכי היסטוריה כללית ועברית, סוציולוגיה, פסיכולוגיה חברתית, מרכסיזם, בלעתי את דוס פאסוס, סטיינבק, המינגוויי, קולדוול, פוקנר, סארויאן. בעת ההיא גילית את תומאס וולף, והוא היה לגיבורי הגדול. כל־כך שהגנבתי את שמו לתוך ספרי הראשון.

סיפור לא יפה ביותר, אך אופייני לעת ההיא, הוא מקורם של רבים מן הספרים האלה: בית־המסחר הגדול, בשוּרת החנויות שהיו דבוקות לחומת העיר העתיקה, עד לשער יפו, בין מלון “פאסט”, העֶמדה הקדוֹמַנית שלנו, לבין עמדות הלגיון הערבי שעל החומה. כל החורף שלאחר המלחמה הוסיפו הגשמים לחדור בעד גג־הרעפים מוכּה־הפגזים ולמקמק את הספרים. היינו מסתננים בלילות דרך שטח־ההפקר ולאורם של פנסי־כיס ממלאים שׂקים בספרים שלא נפגעו מן הרטיבות, איש בהתאם לנטיות־רוחו. עולמות שלמים נפתחו לי מעשרות ספרי Everyman’s Library הבריטית ו־The Modern Library האמריקנית, כולם במהדורות השנים הקצרות שבין תום מלחמת־העולם לבין הקרב על ירושלים. עד היום שמוּר טעם הפגישה עם “מרת דלוויי” של וירג’יניה וולף, עם מחזותיו של צ’כוב, עם ליליאן הלמן, ג’וסף קונראד, ג’יימס ג’וייס, ת.ס. אליוט ועוד ועוד. ספרים גנובים ימתָקו.

ועם זאת, לא הייתי עכבר־ספרים. שנות ירושלים שלאחר המלחמה (רק שנתיים?!) היו תוססות ועשירות מאין כמותן. הייתי פעיל בתא הסטודנטים של מפ"ם והסתדרות הסטודנטים, התחלתי לעבוד לפרנסתי, השתתפתי בחוגי־עיון בספרות ובמרכסיזם־לניניזם. בחוג לספרות היו בין־השאר פנחס אביבי, אלעזר גרנות, חיים גורי, אברהם הוס, ט. כרמי ובחוג למרכסיזם, חגי אשד, שמואל אלמוג, דן הורוביץ, משה ורבה, אליהו חסין, משה ליסק, מרדכי נסיהו ועוד. חיכוך זה היה מרתק ומעשיר, ולמרבה הפלא, נמצא לנו הזמן ללימודים, לפוליטיקה, לעבודה, לישיבה בבית־קפה – וגם לכתיבת סיפורים…

סיפורים, שהלכו ונעשו מורכבים וארוכים מדי למִסגרתם המצומצמת של השבועון והיומון. חיים גורי, שספרו הראשון “פרחי אש”, זיכהו באהבת הדור כולו, התנדב להביא סיפור ארוך משלי, שלא היה לי מושג מה אעשה בו, לעיונו של אפרים ברוידא, עורך “מולד”, הירחון העיוני והספרותי של מפא"י ואז כתב־העת הטוב ביותר בארץ. לעולם לא אשכח איך נהג בסיפורי אפרים ברוידא, לא כאילו יצא ממכונת־הכתיבה של איזשהו סטודנט אלמוני (כתב־ידי היה ילדותי ובלתי־קריא וכדי לקבל ציונים טובים הרגלתי עצמי למן ההתחלה למכונת־כתיבה). עד היום מרעיד בי נימה מכתבו הראשון, בעניין סיפורי “בעפר הדרך”: "זה עתה סיימתי קריאת סיפורך, ואינני רוצה להשהות אפילו שעה אחת ‘יישר־כוח’ זה שבלבי. היטבת לראות. היטבת לספר. בשמחה אתן את הסיפור ב’מולד'. בקרוב תקבל את ההגהות. חזק. "ואכן, הסיפור נדפס במאי 1950. (בשם “בעקבי הבן” כללתיו כעבור כמה שנים בספרי “השוק הקטן”.) סיפור ארוך שני, “מבריחי הזהב”, נדפס בחוברת ינואר־פברואר 1951. (וגם אותו כללתי ב"השוק הקטן"). אני מפרט כל זאת רק כדי להעלות על נס את אצילותו של אפרים ברוידא, ולעומתה – את התנהגותי שלי, כמסופר למטה, שרק טירופם של הימים ההם יכול לשמש לה כמעין התנצלות.

־־־־־־־־־־־־־־

בין פברואר לאוגוסט 1951 קרה בחיינו כמעט הכול.

בפברואר נולדה בכורתנו, גילת. גם בחדר־הלידה המשיכה יהודית להתכונן לבחינות־הגמר, גמרה לקרוא את המבוא לפסיכואנליזה של פרויד. לחיילים משוחררים הוענקו הקלות מסוימות בבחינות, ואף אני קרבתי לגמר לימודי. כבר עמדתי בבחינות הגמר בשני החוגים המשניים, היסטוריה כללית וסוציולוגיה ודימוגרפיה של עם ישראל וכן במחצית הבחינה אצל פרופ' יצחק בער, אחד משני מורי בחוג הראשי, היסטוריה של עם ישראל. נותרה לי רק עוד בחינה אצל פרופ' בנציון דינור. לפרנסתי, התחלתי לעבוד במכון למחקר חברתי שימושי, ועד מהרה מצאתי עצמי במעמד ובדרגת־שכר של “חוקר בכיר”. יותר מכך: פרופ' אליהו לואי גוטמן, סוציולוג אמריקני בעל תורה מקורית משלו, שייסד והקים את המכון, הציג את מועמדותי למִלגת־לימודים מטעם ממשלת ארה“ב כדי שבשובי כ”דוקטור" אתמסר למחקר. לדבריו, היתה זכייתי במכרז מובטחת.

הכול, אם כן, היה מעל לציפיות הפרועות ביותר של זוג בני־העניים האלמונים מפתח־תקוה!

השאלה היתה: אילו ציפיות?

היינו אז צעירים, נלהבים, שבויים לחלומות־נעורינו על אותה אוטופיה אנושית וחברתית, “מדינת היהודים” החזונית, כמו גם על “עולם המחר” הסוציאליסטי. סביבנו הלכה והתהוותה במהירות ישראל של “היום השני”, מכאן המוני העולים החדשים המעברות, הניכור, המחסור, ומכאן התפרצות להוטה כלפי מעלה של “המעמד החדש”, שהאוניברסיטה היתה מאגרו הטבעי. בשביל לצוף על הגל הזה, צריך היה רק להתנכר לאמונות החזקות ולהיחלץ מאחיזתן של הדוֹגמוֹת הציוניות־המרכסיסטיות שהוסיפו להפנט אותנו. זה מצד אחד. מן הצד האחר קינן בנו איזה חשש מפני מה שמאוחר יותר נקרא “התמסדות”.

בראשית 1951 עמדנו בפרשת־דרכים. יהודית היתה אז מורה מצטיינת, בוגרת בית־המדרש למורים בבית הכרם ותלמידה מבריקה באוניברסיטה, שנכונו לה עתידות. נסיעה לארבע־חמש שנים לאמריקה והתרכזות שנינו במסלול האקדמי, פירושן עלייה על מסלול שאין ממנו חזרה.

אל נשכח לא רק שהיינו אז חברי מפ"ם, שבויי האידיאולוגיה והריתוריקה הראדיקאלית. נמשכנו מאוד אל הקיבוץ, שהיה בעינינו צורת־חיים אידיאלית, שלא ייתכן שנעבור את חיינו מבלי שניסינו לפחות להשתלב בה, ודווקא עכשיו, בין סיום־הלימודים והולדת בכורתנו, כלומר לא עוד זוג סטודנטים אלא משפחה ממש, לבין אותם חיבוקים ממסדיים רכים וחמימים שהוצעו לנו מכל עבר. זה לא היה הכיוון הכללי. אדרבה, היתה אז יציאה רבה של בני־הדור מהקיבוצים, ואפילו בקיבוץ תמהו זמן רב על הצטרפותנו.

מה בדיוק עשינו? פחדנו להחמיץ את היפה בהרפתקאות שמציעה הארץ לאוהביה, את הקיבוץ, וכשהשגנו את מה שלשני בני־עניים כמותנו היה הבלתי־אפשרי וסיימנו את לימודינו – בעטנו בכול. את השידוך בינינו לבין קיבוץ עין החורש עשה שליח מפ"ם בעת ההיא לירושלים, שתקופה ידועה היה עורך “בשער”, יעקב הורביץ. כדי להבטיח לעצמנו נסיגה מכובדת במקרה של אכזבה, באנו כמורים שכירים, אבל בפועל לא קיבלנו שכר, חיינו בתנאים של חברים צעירים ובתוך זמן קצר לערך גם התקבלנו פורמאלית כחברי הקיבוץ. קליטתנו היתה מהירה מאוד.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בינתיים התרחשו עוד דברים, שיש להם נגיעה ל“החשבון והנפש”.

בראשית 1951 החל שלונסקי עצמו, במסגרת “ספריית פועלים”, במפעל יומרני הרבה יותר, בעריכת הרבעון “אורלוגין”, משהו מעין מפעלו הספרותי הגדול של דוד פרישמן, חמישה־עשר כרכי “התקופה”, אך ברוח “התרבות המתקדמת” של השנה, שפניית מפ“ם לעבר מה שבלשון המליצה נקרא אז “עולם המחר”, “מחנה השלום” ו”תרבות מתקדמת“, הגיעה בה לשיאה העגום. מכל מקום, כרך ראשון של “אורלוגין” ראה אור בינואר ושני באפריל, ושניהם עשו אז רושם רב. והנה, באחד מימי האביב קיבלתי, בהפתעה גדולה ובשמחה עצומה, מכתב קצר מאת אברהם שלונסקי: שמעתי, שאתה מאנ”ש, ומדוע זה אתה מונע את טובך מאתי? אנא, שלח סיפור ל“אורלוגין”.

לא שכחתי את גורלם של שני הסיפורים, ששלחתי שלוש־ארבע שנים קודם ל“עתים” ואת שתיקתו הרועמת של שלונסקי, ששיתקה לימים רבים את כתיבתי. מאז הניף את נס המרד בביאליק, היה ה“מאסטרו” אפוף הילה של חדשנות, בוהמייניות וקדמה, ואין פלא שפרחי־המשוררים־והסופרים נמשכו אל אישיותו הכאריזמאטית. מה פלא, שהתעלמותו דיכאה אותי עד עפר ומכתבו הגביה אותי לכוכבים? הנה ה“סמיכה” האמיתית, שחשקה בה נפשי. השלמתי אז עוד סיפור ארוך, והרצתיו מיד ל“אורלוגין”. הפעם לא איחרה התגובה לבוא. ב־2 במאי כתב אלי שלונסקי: “קיבלתי וקראתי את סיפורך והוא טוב בעיני. יש לי כמה הערות שבשיחה פא”פ יהיו יעילות יותר. שמא אתה בא לת“א בקרוב? אשמח מאוד לראותך. הודיעני.”

באתי אליו לחדרו הפינתי הקטן בקומה ב' של משרדי “ספריית פועלים” ברחוב אלנבי 73. היה זה ביקורי הראשון בהוצאה, שעתיד הייתי לפרסם בה את חמשת ספרי הראשונים. הייתי נרגש ומלא חרדה. אמנם, סיפורי טוב בעיניו, כתב שלונסקי, אבל למה רמז ב“כמה הערות שבשיחה פנים־אל־פנים יהיו יעילות יותר”? אותן “הערות” התברר לי באותה שיחה, שקדמה לה הרמת כוסית־קוניאק, כבר איני זוכר באיזה תירוץ, הסתכמו בהשגה על שתי מלים בלבד. בסיפור ישנו קטע־דיאלוג, שבו אומר מישהו בכעס, “אם כך, שק בתחת, ברור לך?!” שלונסקי השתדל לשכנע אותי להימנע מביטוי גס כזה, ואני עמדתי על דעתי בחירוף־נפש וניצחתי. מי שאינו מאמין, יפתח את “אורלוגין” (כרך3, יולי 1951) ויקרא בסיפורי “יום ולילה” שתי מלים מהפכניות אלה: “שק בתחת”… מה מדגים יותר את מה שהתחולל מאז בלשון־הדיבור, בספרות, בנורמות התרבותיות שלנו?!

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אכן, שלונסקי היה אז ה“רבי” (ודבר זה בא לידי ביטוי בשמות המשתתפים ב“יבול” ובכרכי “אורלוגין”, החל בעגנון, פיכמן, דבורה בארון ודב סדן וכלה באחרוני הצעירים). עם זאת, כך דרכו של עולם, רחש מתחת לפני הקרקע מעין “מרד”, שיותר מכול ביטא את להיטותו של דור ספרותי צעיר לפרוק מעליו את סמכות האבות. הזכרתי את “בשער”, שהתחלתי לפרסם בו סיפורים ושירים בסוף 1948 וכן את החבורה הירושלמית שנהגה להיפגש לשיחות על ספרים, להראות איש לרעהו מה שכתבו, לפרסם. במרחקים היו התל־אביבים, הקיבוצניקים, השמות המבוססים יותר והאפרוחים שאך זה בקעו מביצתם.

כך עד להולדת “משא”.

איך קם אותו דו־שבועון, שבגלגול שלישי, כמוסף של “דבר”, הוא קיים עד עצם היום הזה? לחדרי המערכת של “בשער”, בשדרות רוטשילד 60, הוזמנו באביב 1951 כעשרים משוררים וסופרים צעירים יותר ופחות (זכור לי, שיצחק שדה, “הזקן”, השתתף), לשיחה אחת ולשיחה שנייה על יסוד “במה לספרות ואמנות וביקורת”. פורמאלית, היתה זו, כקודם, “תוספת ספרותית” ל“בשער”, אך מן הרגע הראשון לבש “משא” דמות משלו.

בכל הנוגע אלי, לבד מהחבורה הירושלמית ופגישות בודדות עם משה שמיר ואהרן מגד, היתה זו היכרותי הראשונה עם “הדור”. סיפור קטן ימחיש את הדבר: בחוצות האחד בינואר 1946 יצאו מגאר סאן־לאזאר שבפאריס לנמל טולון כמה מחיילי הבריגדה, בדרכם לחופשה בארץ ישראל. המסע – ברכבת, באונייה, ושוב ברכבת – ארך עשרה ימים. אחד מהם היה המשורר אמיר גלבע, שני היה חייל צעיר בשם חנוך הלפגוט. בחמש השנים הבאות נתקלו השניים מדי פעם זה בזה. הצעיר ידע כבר אז מיהו אמיר גלבע ואת שיריו קרא באהבה, אבל לא העז לספר למשורר שאף הוא “חוטא בכתיבה”. היו שבים ונזכרים בעשרת הימים ההם ונפרדים לשלום. כשהזדמנו שניהם לאותו חדר בשדרות רוטשילד 60, שאל אמיר גלבע בתמיהה גדולה: “מה אתה עושה כאן, הלפגוט?!” רק אז סיפרתי לו, ש“גם אני כותב קצת” וכי בינתיים שינינו, גם אבי וגם אני, את שמנו לברטוב.

מאז, לפחות בכל הנוגע אלי, חשתי בהיווצרות החבורה הספרותית. אחד מסימני הייחוד היה זה, שלא קיבלתי אפילו אגורה אחת שכר־סופרים… אבל העיקר היה, כמובן, ברוח הטובה ובקרבה – שעד היום איני יודע עד כמה היתה ספרותית ורעיונית ועד כמה היתה “דורית”, או אולי פשוט אישית – שנוצרה בינינו. כעורכים נבחרו ארבעה – חיים גורי, ט. כרמי, אהרן מגד ומשה שמיר – אבל בפועל עיצבו את “משא” וערכוהו בשנות קיומו כדו־שבועון, ט. כרמי ואהרן מגד.

משעשע, או עצוב, לקרוא היום את מה שנכתב, שחור על גבי לבן, בדבר המערכת של גיליון מס' 1 (19 ביולי 1951) עם “משא”: “פני מייסדיו של ‘משא’ לעיצוב שבועון ספרותי סוציאליסטי, מהפכני ולוחם – וההדגשה על שתי התיבות האחרונות …. הגיע הזמן ללכד את הכוח שנאסף, לנצל את הניסיון שנצבר – ולהתמודד עם תפקידי הדור.” לא פחות ולא יותר. בעמוד הראשון, בצד דבר המערכת, מאמר פרוגרמאטי גדול של אהרון מגד ושיר שלי, “שיר לברזל”…

הנה זו פרשת־הדרכים שעמדנו בה בקיץ 1951.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בינתיים הזדמן לנו להשתתף בטיול סטודנטים, במחיר נמוך ובתנאי צנע – חמישה שבועות בלונדון ובפאריס. את כל חסכונותינו השקענו בטיול, את בתנו בת ארבעת החודשים הפקדנו בידי סבתא, ובראשית יולי טסנו ללונדון ומשם לפאריס. בשובנו, לקחנו את בתנו מהסבתא, את דירתנו במושבה הגרמנית בירושלים העמדנו לרשות הקיבוץ והתחלנו בעין החורש בחיים חדשים. לטכס קבלת תעודת ה“מ.א.” נסעה יהודית מעין החורש. לי לא היתה סיבה לנסיעה: את הסתלקותי הגמורה מהערכים הישנים, ביטאתי בסירוב לעמוד בחצי־הבחינה האחרונה, ודווקא אצל פרופ' דינור. גם אחרי שהיה לשר החינוך והתרבות, וגם מאוחר יותר, הציע לי להיבחן ולקבל את התואר, אבל עמדתי במריי. לא סיימתי בית ספר יסודי, לא סיימתי תיכון וגם מ.א. אין לי.

בשנה הראשונה ההיא בעין החורש, אחרי יום־עבודה בהוראה, אחרי הכול, בחדרנו שבבית הביטחון, במכונת־כתיבה מיטלטלת, בהעלם אחד, נזהר שלא לסגנן, שלא ללטש, מניח לסיפור לרוץ לו בפראות רצוא ושוב בין פאריס, מסגרתו החיצונית, לבין הארץ, לבו השותת, כתבתי את “החשבון והנפש”. בסוף החורף, אם איני טועה, הבאתי את כתב־היש אל שלונסקי, שהיה אז גם עורך הפרוזה של “ספריית פועלים”. כאפס־נשימה חיכיתי למשפטו.

כמה חיכיתי?

כשאני עובר היום על התכתובת – לא הרבה. אז בטוח הייתי, שנצחים חלפו. כל נסיעה היתה בימים ההם הרפתקה שלמה. מתי נוסעים? לשירות מילואים, למשל. נשארתי בגדוד־המילואים הירושלמי, ושמחתי עם כל צו־התייצבות. בנסיעה אחת כזו, בין אוטובוסים, טלפנתי ל“ספרית פועלים” מ“עטרה” של התחנה המרכזית. בכוחו של מה שאמר אז שלונסקי על ספרי שמרתי על רוחי הטובה בין צָרעה למי־זוכר־מה שלושים ושלושה ימים, ורק מתוך אנינוּת לא אחזור כאן על כל השבחים שהרעיף עליו.

הכול היה יותר ממניח את הדעת. ב־26 במאי 1952 כתב לי שלונסקי: “זהו עניין של ימים לא רבים (מודגש במקור – ח.ב.). והפסד ההתמהמהות הזאת יצא בשכר טוב.” כך שב וכתב ב־11 ביוני, והוסיף שורה, שיותר ממנה לא צריך: “עזריאל אוכמני, שקרא את כתה”י שלך, הציע לי ממנו פרק מסוים ל“אורלוגין”, אך נדמה לי שיש כאן בלבול בעמודים, הנני חושש מאוד. אנא, בוא לת“א ונברר יחד. אבל העניין דחוף מאוד.”

באתי, ביררתי ואכן, בחוברת אוגוסט נדפס הפרק (“פגישות”, אורלוגין 6). כלומר, הכול יוצא מהכלל, אבל, מצד שני, חשתי שמשהו אינו כשורה, ואינני יודע, מהו. אפסח על פרטים ואגיע ל“מסמר” הסיפור, המסמר הראשון.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

עזריאל אוכמני, שעמד להחליף את שלונסקי כעורך הפרוזה ב“ספרית פועלים”, כתב אלי ב־6 באוקטובר: "אי־סבלנותך אם כי מובנת לי בהחלט, אינה מוצדקת עוד. אין שום עניין להכניסך בכל העניין, אך עובדה, שהמערכת היתה במשבר כמה חודשים. עכשיו נמצא הפתר (ובינתיים עדיין לא שוחררתי על־ידי הקיבוץ) ־ ־. נפסיק איפוא את זיכרונות העבר וניגש לעבודה. ודבר ראשון: העבר את כתב־היד (כלום עברת עליו עוד פעם בינתיים?), אצל שלונסקי לא נשמר כתב־היד בשלמותו. אם נוח לך להעבירו לתל־אביב, העבירו לשם, והוא יגיע לידי…

כשהגעתי למקום זה חשכו עיני. המלים “אצל שלונסקי לא נשמר כתב־היד בשלמותו”, מסתירות אמת קשה יותר: כל כתב־היד אבד לו!

מי יידע את כאבו של סופר צעיר, שככה קרה לו? אפילו אני איני כואב, רק זוכר ששנים עברו עד שבתוך־תוכי התפייסתי עם שלונסקי (אם כי המשכתי לפרסם ב“אורלוגין”, ספרי “פצעי־בגרות” זכה – בחייו ובברכתו – בפרס שלונסקי, ודווקא בשנותיו האחרונות, והנוּגות, נקשרה בינינו ידידות טובה, אלא שזו, כמו שאומרים, אופרה אחרת). היום אני מחייך חיוך של בעל־עבירה ותיק. אז חשתי שכל המחמאות שהרעיף עלי היו לא־אמיתיות, שנענשתי על כפיות־הטובה שגיליתי כלפי עורך “מולד” (שכתב לי על “זכות הלילה הראשון” שהיתה לו בפרסום סיפורי, רק הלילה הראשון, הוסיף).

כאבי היה ממשי הרבה יותר:

ברשותי לא נותר העתק שלם עם הספר, שכתבתי בלילות, על שרפרף, אחרי מילוי כל שאר חובותי. מה יכולתי לעשות? קמתי מאבלי, אספתי כל מה שהיה לי מהנוסח הסופי והטיוטות השונות, והטלאתי מחדש את יריעתו השלמה של “החשבון והנפש”. הבאתי את כתב־היד אל עזריאל אוכמני, ובארבעה בינואר 1953 כתב אלי:

"השבוע אני מתחיל למסור את ספרך לבית־הדפוס.

" ־ ־ לא הזמנתיך עד עתה, כי לעת עתה לא נתקלתי בדברים המחייבים יישוב־דעת משותף. אם בהמשך העבודה איתקל, ברור שניפגש. אתה תקרא בהגהה שנייה, ובזמנו אודיעך.

“הספר יופיע בשוק ב־1 במארס.”

הכול התגלגל עכשיו במהירות. אבוי, במהירות רבה מדי. כאן “המסמר” השני של סיפורנו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

סוף חורף 1952־3. הכול כמו חבַר יחד: הארץ מכוסה מעברות. צנע מכאן ושוק שחור והתעשרות מכאן. הקיטוב המפלגתי מעמיק מימין משמאל. לא רק תנועת ה“חרות” תוקפת בלי־הרף את הממשלה. מאז הבחירות לכנסת השנייה, מצויה גם מפ“ם באופוזיציה חריפה. הסכם השילומים פתח את כל הפצעים. התנפלות אנשי “חרות” על הכנסת וההתנגשויות אלימות עם המשטרה. מאסרו של מרדכי אורן השמאלני בצ’כוסלובקיה, והעלילה על הרופאים היהודים במוסקבה, מזעזעים מן היסוד את מפ”ם ואת הקיבוץ הארצי, גם את תלמידינו במוסד החינוכי. מתחיל הבקע העמוק, שיתרחב ויילך.

זה מצד אחד. מן האחר – היומיום. אני מורה במוסד החינוכי של עין החורש, ובשבועות שספרי מסודר בדפוס נתון אני ראשי ורובי בהצגת הפורים הגדולה שאנחנו מכינים במוסד. לבי אומר לי, שכדאי להציץ ל“הדפוס החדש”, אבל בכל פעם שאני מדבר על נסיעה לתל־אביב ליום־יומיים, שבה ועולה השאלה הגדולה: והצגת הפורים?!…

בסופו של דבר קמנו יום אחד – אני וחברי לקיבוץ ולעבודה במוסד, הצייר משה פרופס ז"ל, שלבקשתי צייר את העטיפה – נסענו לתל־אביב, לראות אם יש כבר “הגהה שנייה.”

יש, ועוד איך! – בישר לי מנהל הדפוס בשמחה. כל הספר סוּדר – והנה כבר ההגהה השנייה.

ראיתי, ושוב חשכו עיני.

בדרכם לאמריקה משתהים חוה וצביקה בפאריס, פוגשים את הוריה של חוה, מתַיירים בעיר ולכאורה במקרה פוגשים את משה וולף, חברהּ־לשעבר של חוה וחבר־ילדות של צביקה. זהו סיפור־המסגרת של “החשבון והנפש”, המתרחש כולו בפאריס, ואם תרצו: זו קליפתו. תוכו – כולו בארץ. עברם של משה, חוה וצביקה, וקשרי־הגומלין ביניהם מועלים ב“הבזקים־לאחור”. בלי להידרש לשאלת צידוקה של טכניקה זו בספר, מהימנותה ויעילותה, כך נכתב.

מה עשה עזריאל אוכמני? הוא החליט לסייע לקורא, ואת ההבחנה בין סיפור־המסגרת לבין ההבזקים־לאחור ליצור על־ידי הדפסת הספר בשני סוגי אותיות־דפוס – סיפור המסגרת בפאריס באות “פרנקריל”, ואילו את מאות עמודי ההבזקים־לאחור באות שונה, “מרים”. החליט, ובלי להיוועץ בי – גם עשה. גרוע מזה, כיוון שלא כל המעברים חדים, פסק כראות־עיניו, בשרירות, לא אחת מתוך חוסר־הבנה.

מי יידע את כאבו של מספר, שככה עשו לספר־ביכוריו? התמלאתי זעם, שקעתי בדיכאון, הודעתי שאני מוותר בכלל על פרסומו של ספר בצורתו זו…

והסוף?

הוכיחו לי, שהיה כאן “טלפון שבור” ואיש לא שיער כלל שלא ידעתי ולא נתתי את הסכמתי. הראו לי באותות ובמופתים, שבדיעבד תועיל הכנסת האות הנוספת לספר. דיברו על לבי: סידור מחדש עלול לדחות את יציאת הספר לאור בחודשים רבים. וכשלא הצליחו להזיז את בן העשרים־וחמש הרתחן והעקשן מדעתו, הפעילו עליו את הנשק הסופי: נכנעו לו. הודיעו לו, שיתעלמו מהעול הכספי הכבד שיטיל סידורו מחדש של הספר על הוצאת־הספרים והתנועה, ויסדרו הכול מחדש בדפוס!

באותו רגע ראיתי בעיני־רוחי את כל התינוקות, שאת פִּתם גוזלת מפיהם יוהרתי הנרקיסית, ואמרתי:

שיישאר השעטנז, חצי־פרנקריל חצי־מרים, לעזאזל!

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

זה כמעט כל מה שביקשתי לספר לקורא מהדורה חדשה זו. הספר ראה אור במארס 1953, וכל המסופר למעלה לא עניין איש. היו לכולנו דאגות בוערות יותר. אפילו פורים לא היה כמתוכנן, שכן ביום ההוא מת סטאלין, אבל גם זה סיפור לעצמו.

הספר זכה לקוראים רבים ולתגובות קיצוניות, מחיוב רב עד לשלילה גמורה. אולי בשל חבלי־לידתו הקשים, אולי משום שהיה שונה מכל כתיבתי עד אז, נקשרה מאז נפשי בנפשו. לא אבוא היום חשבון עם מבקריו. מכל מבקרי למדתי, ובכלל זה גיליתי, שכל מה שפוסק זה בביטחון מוחלט בא חברו ובאותה פסקנות כותב את ההיפך הגמור, גילוי שהפקתי ממנו כבר אז לקח מחסן. עדוּת לדבר מצאתי כשעיינתי עכשיו מחדש במכתב, ששלח אלי עזריאל אוכמני כחמישה חודשים אחרי שראה הספר אור: “מבין שיטי מכתבך חשתי בטינא. והרי אינך צודק. שום ספר לא הגיע למספר רב כזה – ובזמן קצר כזה – של דברי ביקורת. ושהרגזת אנשים – רבוש”ע! – כלום לא זאת היתה כוונתך?" אך יותר מזה שימח אותי מה שמצאתי בהמשך: “אתה אומר: יש עמך סיפור גדול, אך מה זה ‘גדול’? אני רוצה לשמוע על כך פרטים”. כלומר, כל מעייני היו כבר אז בספר חדש,, שבדיוק שנה מאוחר יותר גם ראה אור, “שש כנפיים לאחד”. אבל זהו, באמת, סיפור אחר.

ובסיכום: בנוסח חדש זה יישרתי לא מעט הדורים, שיניתי פה, ערכתי שם, ליטשתי עמוד, גיהצתי פינה, פָּליתי את כל אותיות “מרים” באלפיהן ותיקנתי בזה מעוות גדול שנעשה לספר־ביכוריו, אולי לספר־בוסרו של הצעיר בן העשרים־וחמש, בעודו כואב. זה הכול. משהחזרתי לתמונה את הספר, יוצא מתוכה אני.


  1. “אין” במקור המודפס, צ“ל: איך – הערת פב”י.  ↩

  2. “תועל” במקור המודפס, צ“ל: תועלת – הערת פב”י.  ↩

  3. “נשמט” במקור המודפס, צ“ל: נשמטת – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות