המשוררים הגדולים, היחידים הגדולים, יצירתם תמיד למען היחידים היא. יחידים נשמעים להם בחייהם, אך אותם היחידים נענים להם בכל דור ודור. גורלו זה הכפול של היוצר: להיות זר לבני זמנו, אך לזכות לחיי־עד באותם התחומים־התנאים המצומצמים שהיו לשירתו בעת חייו הארציים – מן הטבע הוא או מן הגזירה, ואין לערער עליו, ואולי אף אין להרהר אחריו. השירה הגדולה כאילו מיותרת היא. אמנם: אך כאילו, כי אמנם ברכתה אינה תלויה בהד שתעורר או במעריצים שתקנה, אבל יוצר, בהיותו גם בן־אדם ולא על בדידותו יחיה, תוגה אין חקר היא תוגתו, לחם־חוקו הייאוש, ואת מכאובו יאכל ולא ישבע. אזכיר שניים מגדולי שירת שפת עבר החדשה, את יל"ג, זה האריה דבי־עילאי שקדם לו לביאליק, ואת טשרניחובסקי, זה שרבץ אחריו. אל־נא יַטעה אותנו מעט הכבוד אשר שניהם זכו לו בחייהם, ועל אחת כמה וכמה לאחר שפיהם נשתתק, ושמם גם ייזכר וייפקד כל עוד נשמה עברית באפֵּי העם. ואולם, מה דינו של ביאליק? יודעים אנחנו, כי שכם אחד ניתן לו על אחיו, אך על מה נשתנה גורלו מגורל אחיו?
בביאליק בחר העם להיות נציג נפשו. משורר אחד־יחיד בכל עם יזכה לכתר זה, אחד בדורות ושניים במשפחת האומות. כל עם ועם זקוק לנציג כזה, לגוף חי שיהי מעון לנשמת העם, להתגשמות הנשמה היתירה של העם. בביאליק מצא לו החפץ הזה, הבלתי־מפורש, של עמו העברי, את כלי החפץ. ובעת ששירתו, בת־האלמוות, לא יצאה מכלל יתמות השירה – העם כולו הכיר בו כמשורר, והתגאה בו, ואהבוֹ נפש, ומצא נפשו בנפשו. אילו תכונות או סגולות־יסוד אשר בביאליק הכשירוהו לנשיאות? הווי אומר: זה שהיה כאחד האדם בעמו, על אף היותו כמשורר וכיוצר, כאיש השיר והרוח, משכמו ומעלה גבוה.
הביקורת ההיסטורית, שלא תשא פנים, תלמדנו כי מסורת ישראל אינה אחת, אלא קרעים קרעים היא. את המקרא ואת המשנה אין לאחד. בין ההלכה לבין האגדה אין גשר. התרבות היהודית־היוונית והתרבות היהודית־ערבית, שתיהן צמחו להן ללא מוצא ופרחו להן כלעומת שבאו, ללא המשך חי וללא שוב. אין שיווי זכויות בין יידיש לעברית, ועתידה בת־הלשון לעבור מן העולם משנתעוררה העברית להיות מה שהייתה פעם: לשון חיים שגורה בפי העם ותינוקותיו. בין גולה לשיבה, בין פיזור לקיבוץ, אין לפשר.
על הקרעים, השברים והניגודים האלה יגיב אך היוצר ביתר עוז, ביתר הבלטה, קודם כל הוא שיכיר בהם, אם ביודעים ואם בלא־יודעים, ויצירתו או שתהי מושפעת מעצם קיום אלה הבלתי ניתנים לאיחוד, והמשורר יפול קורבן בכורה לטרגיקה זו הטבועה בנפש עמו; או שיצירתו תתעורר להשפיע על עצם המהלך הזיגזגי של דברי ימי רוח עמו, לאמר לא לבד להעריך ערך מול ערך, כי אם להכריע בין ערך לערך. סופרי ישראל נבחרו מבטן להיות או מקוננים או מורדים. אבל לא כדין מבכיו או מוכיחיו דין העם עצמו. בחובו של הפרט מתמזגים אלה הבלתי ניתנים למזיגה, נחלת הזקנים והשופטים והמלכים והנביאים, והסופרים והחכמים וכו', והוא הנושא איתו את כל הירושות, בין אם יטולטל מגלות לגלות, בין אם יזכה לבחור בדרך החיים ולשוב ולבנות מולדתו מקדמת דנא. אין סתירה ברוחו, כשם שאין סתירה בנפשו. שבעים לשונות הם? לא, כי אם שבעים פנים לתורה האחת. הסוד הוא הנקרא קיום עם, ובלשוננו – נצח ישראל.
ביאליק נתברך בברכה זו של התיכונוּת, להיות גופו ונפשו, חייו הארציים ונשמת שירו ומחשבתו, מאחדים את הניגודים, מבטלים את הניגודים במופתם החי. תורתו של אחד־העם, אשר הגושפנקה של איש־האמת ושל הסופר־היוצר שומרת עליה בלי שתצא מטבעה, מכלל המופשט – ביאליק השכיל לחיות אותה, ובפיו היא הופכת נעשה ונשמע. ביאליק עשה אוזניים למקרא, ואם כי רחוק היה מכל ביקורת, לא נקרא לפעולתו המבורכת בשם פשרה. הוא נתן מעמלו למשנה הרשמית כנתינתה־מסירתה, וגם לזה התלמוד הבבלי שנתקבל ונתקדש. מעשהו החינוכי־לימודי הוא כל פעם תיקון, וחידושו בו בתיקון ולא בחידוש גופו. “ספר האגדה” נתרצה אף הוא בהיותו מודרני ובהיותו בה בשעה בלתי־מהפכני. ביאליק אף הפריש מיצירתו ונתָנָה לילד. יחסו אל היידיש אל “לשון האם” (שהיתה לו ללשון־יצירה אף היא) היה בבחינת ה“מובן מאליו”. איש־העם היה איש־הציבור. בעת שהסופר מטבעו יתבודד ויברח מפני הקהל, התייחד הוא עם קהלו וידע ללמדו, להדריכו, לתת לו גם לחם גם מלח. דבריו שבעל־פה ושיחותיו שפיזרן, וידיים נאמנות רשמו אותן, מצטרפים אל חשבון נחלתו הקיימת, עליה תחנך האומה, כי מחשבתה היא, נחלת אבות חיה אשר הוא השכיל לקראה בשם.
חיי ביאליק היו פשוטים עד מאוד, בטוחים ומאושרים, עד כמה שאלה ניתנים לילוד אישה בכלל ולבן אישה עבריה בפרט. המלאך המשחית, זה השולח ארסו בחייהם של כל המחוננים בחסד הפיוט, פסח על דלתו. אמנם, אף הוא טעם מטעם העוני ומטעם הרדיפה והגירוש, והיה בכלל הקורבנות של המזל הישראלי. גם המחלה קפצה עליו שלא בעיתו, ולא הכיר בה ייסורים של אהבה. ועל כל אלה נוסיף את ההשערה (ושיש לה על מה שתסמוך) כי גם הקריב מחזונו לטובת תעודתו יום־יום, כי המעיט שיר למען לא לשבת אל שני שולחנות כי אם להושיב את עמו אל שולחן אחד. אבל גורל פייטנים – בו לא התאכזר. הוא שבע נחת מברכתו הוא; ומחמישים שערי ההערצה והכבוד שהיה ראוי להם, נפתחו לו רובם בחייו. והד זה המובטח לו מלכתחילה, שוב החזיר אותו להחזיר לעם ברכה אחת אפיים. תרומתו לעמו ולארצו ניתנה ביודעים גמורים וניתנה במילואה.
המחקר הספרותי, הבלשנות הליטרארית, תולדות הספרות ותורת השירה, כל המדעים האלה ומדעי־עזר שהם ראשונים לנו בעברית, ואין תקדים להם בעברית, מוקדשים עתה רובם ככולם ליצירת ביאליק ואף מתאמנים עליה. מה שלא יאה מן הסתם אצל יתר סופרי המופת שלנו – לתת את כל שכתבו, לרבות אותן ההבעות הפרטיות שהם עצמם לא העלו על דעתם שיתפרסמו: הטיוטה בעלמא, הקטע, הנוסח, המכתב ארעי ותלוי אך בשעה החולפת־ לגביו שָאנֵי. טוב עושים האפוטרופוסים על נחלתו, שהם נותנים לנו את ביאליק בשלמות מקסימלית, לרבות הבלתי־מושלם לסוגו ולמינהו. ואין לך סופר מסופרי הזמן שהתרכזו סביבו, ושיצקו מים על ידיו, שלא הקדיש פרק מיצירתו, ואם תמצא לומר: פרק מחייו, ליצירת האח הבכור אשר כבודו מלא מִקדַש הספרות. ליום הזיכרון עומד לצאת לאור ספרו של פ. לחובר על ביאליק, והשמועה אומרת שהוא יחזיק כאלף עמוד. הברכה מובטחת לו לעמל המרוכז הזה של תלמידיו־חבריו: לקשור כתרים ליחיד זה שבא מן העם ונשאר של העם.
גדולתו של האדם הגדול, במה היא נמדדת, או ניכרת מחוץ ליצירתו המיוחדת לו? הסתכל בפניו והקשב לקולו, והרתת יעבור עליך ותגיד: אמנם כן הוא, וגם אני זכיתי – ראיתי ושמעתי. לא ניתן לטעות: הד ברור חד־משמעי יענה בלבך למראה עיניך. וביאליק לא סגר את עצמו ולא שמר על עצמו, ורבים זכו לאותה החוויה: לקרוא בארשת פני בחיר העם פני עם־ישראל מה הם.
הפועל הצעיר, י“ט בתמוז תש”ד (10.7.1944)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.