רקע
עמנואל בן-גריון
שאול טשרניחובסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א. מעתיק הרים

מַנְגִּינָה לִי, וּנְגִינָה לִי מִיָמִים מִשֶׁכְּבָר,

מִמִּדְבַּר יָם, מִקֶּרֶן אוֹר, מִמַּחֲזֹות עַל נְהַר כְּבָר

לפי הצורה “עוקר הרים”, הביטוי השגור בפי החכמים והוא מציין מה שהוא מציין, רשאים אנו לחדש שֵם וכינוי “מעתיק הרים”, והכוונה למתרגם המעולה המעביר יצירת־ענק ממחוזות נכר לרשות בית מולדתו. שאול טשרניחובסקי, ראשון הראשונים בשורת נציגי שירתנו החדשה החיה עימנו כהיום הזה, הוא הוא שקבע גם פני התרגום הפיוטי בדורנו. פרישמן קדם לו כמתרגם־היוצר הגדול שבזמנו, אפס כוחו החזק לא שירֵת תמיד את היצירה החזקה. אך טשרניחובסקי נטל על עצמו לתרגם את השירה הקלאסית, בת הממדים הגדולים, והצליח לחדש, לצד שירתו המקורית – מפעל־חיים על אוצרותיו הגלויים והגנוזים – מפעל חיי עם עתיק, משהעביר את השירה ההומרית הכפולה ללשון ישראל.

בכל ספרות מספרות העולם מהווה תרגום התנ“ך ללשונה את המפנה, אם לא את ההתחלה. לכאורה אין למתוח מקבילה אצל עם הספר הזה, אשר כל חייו בחומר וברוח בנויים על התעודה הזאת המתחילה מ”בראשית“. אולם כיוון שהצדק ודאי עם אלה המייחסים את המקום השני בחשיבות, ליד התנ”ך, לשירת הומרוס – הרי יש מקום לשער כי גם התרגום העברי של השירה הזאת, גולת הכותרת שבמעשי המתרגם טשרניחובסקי, פירושו מפנה בדברי ימי שירתנו החדשה, מפנה שבנינו בוודאי יכירו ויודו בו ביתר עוז.

וכאן, בשאלת ספרות הבנים והבנות, עלינו להתעכב קצת. על שכמו של דור אחד הוטל להקים את בניין החינוך העברי כולו, מן המסד עד הטפחות. עבודה שהצריכה אצל עמים אחרים מאות שנים – מוכרחה להיעשות אצלנו, על שאיחרנו, תוך כדי זמן מוגבל. הומרוס עצמו אמנם איחר לקום לתחייה גם אצל אומות העולם; אבל מזמן גילויו החדש עד שנעשה שוב “עממי”, כביכול, עברו שנים ושנים. שוב: אין גם להסיח את הדעת מן העובדה, כי טובי בני המערב לומדים את הספרות היוונית העתיקה במקורה, והתרגום משמש להם תחליף בלבד. תנאינו אחרים: נחלת קדומים מקורית נפלה בחלקנו, על ההומניזם שלנו אנו מצווים לשמור, ויופיו של יפת היה סגור בפני הנוער העברי, אלמלא נמצא לו המֵליץ. לפני כשנתיים השלים טשרניחובסקי להוציא את תרגום האודיסיאה, ועוד שנה לפני כן פרסם מבחר מתוך שתי השירות ההומריות בשביל בתי־הספר, והשנה שוב נדפס מבחר הנועד לתלמידים. אכן, אם העברי החדש, יליד הארץ וחניכה, יהא שומע גם להבא את הד לשון השירה הקלאסית – תהא זאת זכותו של טשרניחובסקי.

חמישים שנות שירת טשרניחובסקי כוללות שורה ארוכה של תרגומים. הוא נמשך מעודו אל שיר העלילה, אל האפוס, וכבש יצירות מיצירות שונות, גם שחרר הרבה מכבלי השכחה. עמלו הוקדש במידה שווה ליצירה האלמונית־העממית וליצירת נציגי העם. כי נציין שוב את תרגום הומרוס כמעשה המופת שבכל מפעליו אלה, בשל חשיבותה היתרה של השירה הזאת שהיא ה“כל בו” היווני, מקיפה שמים וים ויבשה ומלואם; וגם הואיל ובה ריכז המשורר־המעתיק את כל כוחותיו, ואת ניסיונו שרכש לו במשך שנים רבות, בעברו כמה דרגות של אמנות התרגום. והנה מקרה־לא מקרה מיוחד במינו, שאותו האיש־המשורר העביר לשפת עֵבר גם אחים ובנים ונכדים שונים של השירה ההומרית. “קלוולה” – טשרניחובסקי נתן לנו בעברית מבחר שיריה – אף האפוס הזה כולל עולם ומלואו, ובמידת הסיפור הוא קרוב לשירה הקלאסית: אותו הפירוט של העולם הקטן, ציור וצילום וחזון מציאות שאין בהם לא מן הטפל ולא מן הארעי ולא מן הבלתי ראוי לסימון ולהנצחה. “ריינקה שועל” – גתה הלך ביודעים בעקבות הומרוס, בהופכו את משל־השועלים לשיר עלילה היתולי אחיד־הנושא. אף שירות לונגפלו, משורר בעל חשיבות חלוצית בספרותו ומן המושפעים בין היוצרים, שמרו על תורה אפית שיוצרן קיבלה מאבותיו ומתבארות על ידה. ושוב, בשירה הסרבית העממית אנו מוצאים אי־אלו קווים טרום־הומריים, היינו את השיר הבודד שקדם לשירה המשוכללת, ודרגה פרימיטיבית זו תלמדנו גם על המשוכללת.

מקום מיוחד קובעת לעצמה נוסחת “גילגמש” של טשרניחובסקי. הרי כאן הציל לנו מן הפרהיסטוריה ומן הטרום־שירה שלנו. הקִרבה הלשונית מסייעת לא מעט להצלחת הניסיון, שאמנם רק בידי משורר יצליח, ונמצא שהשירה החדשה שלנו כבשה לה על ידי כך תחומים שמן הצד או אפילו שמלפני מתן שירתנו הקדומה. סגולת העברית, היותה שפה עתיקת־ימים, היא שמקרבת גם רחוקים לשוניים הקרובים אך מפאת זמן היווצרם. ואם אמנם תהום רובצת בין בני־שם לבין בני־יפת, תהום ללא גשר, הרי המחברים של “ספר מלחמות ה'” ושל “ספר מלחמות האלים” קרובים בכל זאת שניהם קרבת זמן לאבי שבטיהם המשותף, ולשון המקרא כאילו נענית מאליה לאֶפִּיקה זו השונה תכלית שינוי מן האפיקה התנ"כית. כללו של דבר: העברית בת ארבעת אלפי השנה נוחה ביותר לקליטת שירת עמים שלשונם שבקה חיים ואין למצוא מתאימות להן בלשונות צעירות, חיות. זאת ועוד אחרת: גם העברית החדשה, בהיותה בנויה על לשון קדומים, לשון בראשית, מאצילה מהודה אף על היצירה הלועזית המאוחרת, המתאכסנת בצל קורתה, ומקנה לה משהו ממידת בראשית. המדובר, כמובן, באיש בראשית של השירה, שהמכשיר הנעלה נשמע לו מאליו.

בשירה האפית המשוכללת מאוחדים שני יסודות, שמלכתחילה אין קשר ביניהם: מיתוס ואידיליה. לכאורה סותרת אגדת בני־האלים, זו הנמרצת וכבדת־המשקל, את הגישה השאננה, את הנטייה להתמהמה בתיאור, להשהות ולצייר תמונה רבת צבעים ובני צבעים, שגם מכחול ההומור הוסיף לה חן. האיחוד בין שני אלה נעשה בנפשו של איש הדמיון, זה שאהבתו לנושאו ולאמנות השיר גם יחד מתגברת והולכת. ובהיות טשרניחובסקי ניחון מטבעו בחסד זה, שסודו וסייגו הוא: שמחה של יצירה, הרי ביכולתו להתמזג עם כל שירת בראשית, שרגש יסוד זה ממלא אותה. גדולה חשיבות כיבושיו אלה להרחבת גבולות השירה העברית המקורית, ושירתו הוא תעיד; ואשר להכנסת הערכים העולמיים לתוך ספרותנו, מובטחת לו תודת בנים וגם תודת אבות.

ייחדתי במקצת את הדיבור על השירות שתרגם; והרי בזה לא נגמרת שלשלת הזהב שצורפה בכוּרו. סופוקלס, שקספיר, מולייר – ממחזותיהם התאים לבמה העברית. הוא יצק לדפוסים עבריים גם שירי־הגיון רבים של בני יוון ורומא: של אנקריאון, תיאוקריטוס, הורציוס. הוא תרגם את “המשתה” ואת ה“פידרוס” לאפלטון. אין למנות תרגומיו הבודדים מתוך שירת עמי אירופה השונים, גם מבעלי האסופות וגם מן הבאים אחריהם. לכל תרגומיו היסודיים הקדים הקדמות מדעיות; גם הקנה מלבוש עברי לגוף הלועזי, גם עשה אוזניים לפרי התרבות הזרה המיוהדת על ידו. גם במלאכת ההעתקה, גם בחיבור דברי המבואות, מתבטאת לצד הכוח השוטף של אהוב בנות־השיר מעין דחיפה־שאיפה חלוצית, ממידת הנחשוניות: אהבה נמרצת לפיוט באשר הוא פיוט ועל אשר הוא פיוט, ורצון עז ומלוכד לשרת את הספרות הלאומית, ליצור בסיס לחינוך הדור. העבודה המכוונת הזאת כבר נשאה פרי ועתידה לשאת פירות. אין סיפוק גדול למשורר, עם מלאות חמישים שנה מאז יצא ליצור, מאשר לדעת: כי פתח אשנב לעולם הרחב לצעירי בני־שפתו.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ג (1942־1943)

 

ב. פלאו של משורר

בקלסתר פני טשרניחובסקי ניכר המשורר לכל, גם לרחוקים אף רחוקים מעולם הפיוט: סימני ההיכר של הפייטן הם הנעורים הבלתי חולפים, התמימות המתגברת מאליה, ועוזה הבלתי מועם של הנפש העדינה. אצילות השירה קודמת יתר על כן: ללא היכרות יתירה אתה אומר לייחס את הדמות המובהקת לאחד הגזעים השולטים; יכול והיית טועה וחושב אותו לבן־ארצם וספרותם של אבירי מדינת מוצאו. אך משהועמדת על טעותך, ולמדת לדעת גם את כל הפרטים שהיו יכולים לסייע לטעותך, הרגשת ביתר־שאת בנס שקרה לו לראש שבט זה בשירה; שמצא את שפתו ואת עמו ולא נבלע בתחומיו של יפת. אבל כי נמשיך להיגרר אחרי המחשבה הזאת וננסה כאילו להעתיק את נשמת שירתו לשפת אותה הארץ בה עמדה עריסתו, נראה מיד: בשירה ההיא של המאה הזאת, לא ייתכן מקומו כלל; זמנו שם היה חל לפני דורות, היינו בימי פריחתה הראשונה של השירה ההיא. ואמנם, כדין ההשכלה העברית, שלא “הלכה בתלם” עם ההשכלה המערבית, כי אם גם איחרה לבוא ממנה, גם איחרה לשקוע, כן דינה של תקופת הזהב שלנו, הבאה בעקבותיה. מה שאירע לספרויות המערב בראשית המאה הי"ט, אירע לשירה העברית במאה העשרים. טשרניחובסקי לא לבד שהעניק לספרות העברית אבני־יסוד של שירה אנושית־כללית ולאומית־ארצית, אלא אף מצא בה, אך בה, את תיקונו הוא.

רוב מניין ובניין של תרבותנו המתחדשת עתה, פרי עמלם הוא של אלה שלא חונכו מלכתחילה לשם הארץ. איך אחזתם הרוח, כל אחד בציצת־ראשו, והחזירתם אלי לשונם ואלי אדמתם? המשורר העברי החדש, שורשי שירתו מה הם ומניין לו סמיכותו ומסורתו? דוק ותמצא, כי לאחר שנסתלקה רוח הקודש נתייתמה השירה העברית והתגלגלה־התגלמה, בעת התרדמה הממושכת שנקראה גלות, בגופים מגופים שונים. אמנם ביאליק מצא אותה בבית־המדרש וידע לאחד את לקח הדורות לכלל תורה אחת, קודש וחול גם יחד; לשון־המקרא ומדרש־האגדה לא סתרו אצלו זה את זה; משנת “סדר זרעים” עוד הוסיפה לו על ברכתם של “הזורעים בדמעה”; והרי גם נחלתם של פייטני ספרד, של אלה אשר שירת־החול גדלה להם בשדה אחד עם שירת הקודש, חייתה בו והוחייתה על ידו. אכן, ביאליק, הבכור בתאומי שירתנו, גשר את הגשר בין תקופה לתקופה ובזה גם הצדיק כל תקופה ותקופה. טשרניחובסקי כאילו קפץ על תקופות הביניים וכאילו קיבל ישר מן הקדמונים. מה הייתה דרכו? והרי אף הוא לא הכחיש את מורשת הדורות, אשר הגלות ודרישותיה עיצבו את דמותה!

בשלהי ימי הקדם המיר ישראל את פניו בפני היהדות. אותה שעה שהתלמוד זכה לכינוי תורה, והוא אף הפרה את שדה הספרות והמחשבה היהודיות, התחילו זרעוני המקרא מפרים שדותיהם של בני יפת. המקרא נעשה בסיס לכל ספרות מספרויות המערב הנוצרי: לשון התנ"ך היא אשר יצרה או גיוונה את לשון כל הגדולים בשדה הפיוט העולמי. אף נחלת האלילות הקדומה, התרבות היוונית־הרומית, השתפכה לאפיק הנצרות, אשר שפתיו שוב שפתי ישראל היו ונשארו.

מקורותיו הרוחניים־נפשיים של המשורר טשרניחובסקי: אותו המקרא, הבאר לא אכזב, ונהרי נחלי השירה העולמית הטבולים באותם המים החיים.

אנו נבאר לנו את המשורר העברי שחותמת ה“אליליות” חתומה בו באופן טבעי יותר וצודק יותר על ידי שורשיו התנ“כיים ועל ידי העובדה שאותה השירה העולמית שהתחבבה עליו אף היא שאבה מאותו המקור. אפילו את המשורר המערבי ניתן להבין ביתר־עוז, כי נשים לב ליסוד זה הנקרא מקרא. טשרניחובסקי נתן ביטוי לאהבתו אל גתה, והלה, אחד משלושת הערכים ששירתו קיימת עליהם, המקרא הוא (שני האחרים: שירת יוון מכאן, ומחשבת שפינוזה מכאן). אנו רוצים להדגיש את תפקיד התנ”ך בעיצוב פני השירה העולמית לא מתוך התייהרות גזעית־רוחנית, כי לזו אין מקום ואין יסוד; להיפך, ככל שנפשפש במעשי אבותינו, נוכל לומר שמאסו באבן שנעשתה ראש פינה בהיכלות נוכרים. אלא שבשדה האמנות והמחשבה בטלה כל בכורה, ולא קרבת הדם תהא הקובעת כי אם הקִרבה מתוך בחירה. ואולם, אם אין בזה אף שמץ של אפולוגטיקה כי אם אך ורק הרצון לעמוד על גדולתו של אחד הגדולים שלנו, ניתנה הרשות המלאה להגיד, כי אצל האומות, לא אותן בלבד מצא כי אם גם את ישראל.

ברם, התנ"ך שימש לו לטשרניחובסקי גם באופן ישיר, ולא בלבד דרך צינורות התרבות, גשר לעולמם של גיבורי יוון ואלוהיה. מחילות תת־ארציות מקשרות בין הצפונות. אמנם הדת והפילוסופיה לא תתאחדנה לעולם, אבל השירה והנבואה אפשר לדרשן לפי כלל אחד. אצילות רוחם של העמים היוצרים בימי־קדם – מידה אחת להן: מידת בראשית. ספר הישר וספר מלחמות ה' אבדו לנו – ונשתמרו אצל השכנים, שהיו קרובים אלינו קרבת מקום או קרבת זמן. נסה להעביר את אלה מן הנחלה הקלאסית לדפוסי שפת־עבר, ותרגיש בַּמשותף, ועל אחת כמה וכמה ששרידי קדומי בבל ומצרים יענו לו, לעברי הבא באחרית הימים, לגאול אותם, והם שיתנו לו אך לו לגאול אותם.

הרבה נפל בחלקו של “עם הספר”, והגדול בכולם: לכלכל ספרות, ספרות ישראל, רבת הגלגולים והתמורות, תוך אחידת היסוד הלשוני, דרך שלושת אלפים שנה או יותר. אך אחת החסרנו: את סגולת ה“בעל־פה”, כי אותה התורה הנקראת “תורה שבעל־פה” היא, לאמיתו של דבר, “שבכתב” עשרה מונים מן הנקראת מפורשות שבכתב. האלוהים ברא את העולם בכוח האות. ברכת האנאלפבתיות לא נחה עלינו. שירת־עם, אגדת־עם, חוכמת־עם, אווילות־עם – מאלה לא טעמנו כי אם מעט מזעיר. ואילו אצל האומות, ובייחוד ניכר הדבר דווקא אצל האומות ה“קטנות”, יש והספרות פותחת בכגון אלה, מתפתחת הודות לקיומם. על טשרניחובסקי נח גם רוחה של השירה הזאת, השירה העממית של האומות, והיא שנתנה לו להיות שלם בגופו ובנפשו, וגמולה גמל לה. הוא קירב אותנו אל האוצרות האלה, ולא לבד שבא לחדש את הנחלה הקדומה שלנו או להחזיר לנו ממה שהעברנו מֵעֵבר ממחיצתנו, כי אם גם להוסיף על אלה את אשר היה לנו לפנים ואף לא נשאר בידי האבות שלנו. אם להשתמש גם כאן בתו הציון “מקרא”, הרי שנקרא לנחלה הזאת בשם “טרום מקראית”. גילויה – תיקון מעוות מקדמת דנא.

העם כמובן מצא לו, במשך הימצאו בפיזורים, תרופות. היידיש באה למלא את חלל העממיות ומילאה אותו על כל גדותיו. היהודים יצרו להם בליל שפה לזמן הארוך של שינת העברית את תרדמת הדורות שלה. ואנו היודעים מה רב חלקה של התרבות הזעירה הזאת, תרבות ביניים, בחידוש הספרות החילונית, כי היא שנתנה ליוצרים יש מאין אחיזה שהיא במציאות החיה. טשרניחובסקי גדל רחוק ממרכזי “שפת האמא” והוא שגילה את העם בעמים. לכן מסוגל היה היחיד בדורו, לגולל את האבן מעל פי הבאר, חפרוה שרים וסתמוה מחוקקים.

ברשימה האבטוביוגרפית שלו הציב טשרניחובסקי ציון בל יישכח ליחסו של הילד אל האות העברית ושל הנער אל הספר העברי. “למען אזכור היטב את האותיות, הייתי עושה כתבניתן מבצק ואופה אותן בתנור… ומעטים הדברים שנעמו לחיכי מאז ועד היום, כאותן האותיות שאפיתי אני”. הנבואה נשארה מנת חלקם של הקטנים, והם, כגדולים ונעלים אז, אוכלים את דבר ה' למען הישמעו. לכתוב ולקרוא רוסית למד עוד שנתיים קודם לכן. בהיותו בן חמש, ולהלן שאל את פי הכתוב בשתי השפות. כה יצא לו, באחד החורפים הראשונים לימי קריאתו, לעבור בעת ובעונה אחת על האפוסים של הומרוס (בתרגום פרוזאי לרוסית) ועל “סדר הדורות” לר' יחיאל היילפרין… “ביותר לבבני ב’סדר הדורות’־ עניין גלגול הנפש, ורבות חשבתי: גלגול של מי נפשי?” אכן הוא גילה לו באותה הכרוניקה הפשטנית, חסרת כל מעוף שירי, את גלגול הזמנים ההומריים שלנו, אשר הֵדָם לא נשתמר לא בשירי־עם ולא כל שכן בשירות עלילה, עד בואו הוא.

חמישים שנה לשירת טשרניחובסקי, ואמנם היטיבו להרגיש ולעשות אלה שחגגו את היובל הזה ושנתנו לו לטעום, ואם אך על סף הסתלקותו, אחת משישים מאהבת העם אליו, ואכן עלה בידם לרמות את המוות במקצת. בהיותו איש הנעורים מאז, אשר זקוניו לא היו לו כי אם משנה־נעורים, הגיע למלוא כוחו ותנופתו דווקא בגיל שנקרא מעבר לשנות העמידה. משדרכה כף רגלו ראשונה על אדמת הארץ, והוא אז בן חמישים, והמלחמה הקודמת והאסונות שבאו בעקבותיה היטיבו למרק אותו, זכו חייו ושירתו לאישורם. לא ניתן לו אז להשתרש; ומאז שובו להשתקע בה עד קנותו לו אחוזת־קבר באדמתה, לא נשארו לו כי אם י“ב שנות יצירה בקרב עמו. אך בתריסר שנים אלה גאל את עצמו וזרע אור חדש על כל יצירתו הקודמת. המעבר אל ההברה הספרדית וההתאחזות בה מעידים עדות חיצונית על החסד שנחון בו. הספר “ראי אדמה”, שנתווסף לו לאחר שנאספו כתביו המקובצים שהם קציר חיי משורר, ייחשב פעם אבן־יסוד של השירה הארץ־ ישראלית, כי אכן מתגלה בו גם העברי הקדמון ששב אל מקור מחצבתו, וגם ה”מה־אנוש־כי־ תזכרנו", אשר תוגת בדידותו הנפשית תיאמן בה בשעה שבוטלה בדידותו הגשמית.

הפועל הצעיר, י“ג בחשון תש”ד (11.11.1943)


 

ג. שירת הזהב

הַלְלוּ הַגִּבּוֹר שֶׁכָּכָה אָהָב

כְּבוֹדוֹ גַם נַגִּיד בְּשִׁירָה שֶׁל זָהָב

ליום הזיכרון, שנה לפטירת שאול טשרניחובסקי, מן הראוי לייחד את הדיבור על יצירתו האחרונה, היא הפואמה “עמא דדהבא”, עם הזהב, שיר הדבורים והמשולים להן. הפואמה נכתבה בתש"א, שלוש שנים לפני הסתלקות המשורר, וכל סגולותיו ומידותיו הפיוטיות כאילו התרכזו ונתגלמו בתוכה ועשאוה גולת כותרת. בעת שגופו כבר נאבק עם מלאך המוות נטול הרחמים, מתוך מאבק מיואש, יכלה נפשו לשר־השיר וזכתה לראותו פנים אל פנים וליטול את הברכה. וכשהכין לדפוס את קובץ שיריו האחרונים, יבול השנים מאז הופעת “ראי אדמה”, אמר לקרוא בשם הפואמה את הספר כולו. עוד הספיק לקבוע את סדר השירים, והמוות בא, מות הגוף. דברו החזק היותר נעשה אחרית־דברו, ומטעם בית־ההוצאה נקרא שם אחר על הספר, שם שירו האחרון לפי סדר זמני היכתבם. (שאול טשרניחובסקי, כוכבי שמים רחוקים: שירים אחרונים, הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב תש"ד).

“עמא דדהבא”, פואמה בשבעה “שערים”, ובתוספת “חתימה”, כתובה במשקל ההקסמטר המלעילי. טשרניחובסקי מתרגמו של הומרוס, היה בו ניצוץ הומרי. איך שלא נקרא לשירו, אם בשם הכללי פואמה או בשם הפרטי אידיליה – אבניו הן מאבני הגזית של האפוס, במובנו הקדום והראשוני של המושג. מתחדשת אפוא שאלת יסוד, זו השרויה במחלוקת בין המומחים למיניהם: מה בין “אז” לבין “עתה”, ולאן הלכה ונעלמה לה ההתפתחות של החיים ושל שיר החיים גם יחד. אך האמת היא שסיבת החיים ונסיבות החיים אינן משתנות, ואילו הנוסחאות והדפוסים משתנים ומתחלפים מדור לדור. מה שהיה הוא שיהיה, מעולם ולעולם, והאמנות, שראי החיים או כקנה־מידת החיים, אינה באה להעיד על חידושי זמנה, כי אינם, אלא לגלות נסתרות שהיו מאז מקדם. אין מן הצורך להשיב בכובד ראש על טענה זו שבפי אלה הנתפשים לפולחן ההתקדמות, כאילו אפסה ובטלה מן העולם הטרגדיה של גרטכן, זו המפותה והעזובה לנפשה, שילדה בעצב ורצחה את ילדה בעצב ונטרפה עליה דעתה – הואיל והיחסים בין שני המינים כאילו השתנו, והאדם כאילו למד בינתיים להתחכם על הטבע וכו'. האמת היא, כי גם אנה קארנינה מלובשת בגד זמנה, ודומה שאין מחיצה בין זמנה לזמננו. בת כל הזמנים היא, לרבות אלה שקדמו לה, ובת כל המקומות; אלא שמצאה את גאולתה־תיקונה בשיר רק במאוחר, על סף זמננו.

מה אפוא בין שירת הראשונים לבין שירת האחרונים? הווה אומר: הטיפה המרה של הספק, אובדן הסגולה להיות ערומים ולא להתבושש, נעילת שערי גן־עדן של התום והילדות, של שלמות הרגשות והלך־הרוח, כי באמור קוהלת: “מי יודע רוח בני האדם העולה היא מעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה” – לא יביע ספק כי אם יביע אומר. וכאן, בנקודה זו, שורש ויסוד ליתרון המחשבה הקלאסית, החל במשנת אפלטון וכלה במשנת שפינוזה, אשר השאלה והתשובה גדלו להן עדיין על אילן אחד, בחינת ענפים מענפי עץ־החיים. בחוכמה ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, היא החוכמה שכמותה כיצירה, משנה יצירה, הודיה ביצירה. מתי אבדה להם זו ליוצרים, ורעל המחשבה החל אוכל אותם – אין לקבוע את הזמן לפי מועדי הלוח, אבל אבוֹד אבדה להם, וללא שוב. הראשונים שלמים היו מן האחרונים, ועליהם אך עליהם עולמנו. ומשורר בן־תקופתנו, אשר תכונות הומריות ניתנו לו ולב הומרי – שירתו נבדלת מאבטיפוסה הנצחי גם בהיותה מושרת ביודעים. לברכת העממיות מן השורש, שהיא גם אלמוניות, לא יזכה האפיקן של המאה העשרים.

אך במה ההתפתחות וההתקדמות, זו שאנו קובעים אותה וזו שיש לה לקביעתה על מה לסמוך? היא בחומר המעובד, בהישג הטכני, ואין לה גבול ואין ערוך לה. יצר לב האדם לא נשתנה מנעורי האנושות; אבל פני האדמה משתנים. הומצאו מכשירים ממכשירים שונים לשפר את תנאי החיים, גם לסבך את שבילי החיים. והאפיקן של זמננו, זה שיראה את העולם ראיה מבראשית, יש לו ויש לו על מה לשיר ומה לכנות בשם. בשירתו ייפגשו להם הזמנים והתקופות, כשם שיזדמנו אלה באלה באלה בארצנו בה הורכבה תרבות חדישה על תרבות המקרא:

… כּוֹבֵשׁ לוֹ מַעֲמָד הַכְּבִישׁ וְחוֹצֶה אֶת כָּל הַמֶּרְחַבְיָה,

רֹאשׂוֹ בְמַעֲרָב וְסוֹפוֹ נָעוּץ בְּמִכְחֲלֵי הֶהָרִים.

יֵש אֲשֶׁר טָס עָלָיו אַבְטוֹ נוֹצֵץ־מִתְנוֹצץ בּחַמָּה

בְּכָל רְמַ"ח אֵיבָרָיו, עֲשוּיִים מַתֶּכֶת וְלַכָּה;

לַילָה לוֹ תַבְנִית חִפּוּשִׁית מְגשֶּׁשֶׁת בְּקַרְנֵי־ הָאוֹרוֹת

תִּגַּע בְּכָל אֲשֶר תִּגַּע מַגָּע חַשְׁדָנִי וחָטוּף;

יֵש מְשָׂרֶכֶת אֶת־דַּרְכָּה גַּמֶּלֶת עֲלוּבָה, וַחֲמוֹר בָּה

נוֹהֵר צוֹעֵד פְּזוּזוֹת, מַכְרֶזֶת עַל עַצְמָהּ בְּשִׁירַת

זוֹגֵי נְחֹשֶת – יְתוֹמָה לְאִטָּה מַאֲרִיכָה בְּדַרְכָּהּ;

יֵש אֲשֶׁר יַעֲבֹר עַרְבִי רוֹכֵב עַל חֲמוֹר קְטַן־קוֹמָה,

עוֹטֶה הַקַּמְבּוּז הֶעָקֹד, וְאִשְׂתּוֹ נגְִרֶרֶת אַחֲרֵיהֶם,

יָדָהּ בְּאֻכַּף הַבְּהֵמָה וְעַל רֹאשָׁה נֵטֶל מַעֲמָסָה

כְּגֹדֶל הַחֲמוֹר וְהַבַּעל – סֵמֶל שֶל תַּרְבּוּת עַתִיקָה.

וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – אִילָן: שִׁקְמָה יְתוֹמָה בַשָּׂדֶה,

רוּחַ תְּזָזִית כְּפָפַתָּה, פּוֹשֶׁטֶת מִזְרָחָה כַּפֶּיהָ,

זֵכֶר לְחֻרְבַּן הַשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְׁפֵלָה הָרְחָבָה.

הקטע מראה לך בעליל, מה בין שירת־ימי־קדם כלשונה לבין שירה חדשה שבלשונה ובעקבותיה של זו הראשונה: אותו המשקל, גם אותה הנשימה, אף אותם הנתונים (אשר כינויים להם חדשים, ותפקידם אחד), וכל אלה בתוספת תבלין ההכרה, אשר אך ההומור ימתיקה. נערים – איננו עוד: התנערנו; וזה זכרנו גורלנו לדור הבא.

בשירתו מציג טשרניחובסקי את עם־הדבורים, תולדותיו ומנהגיו, על סמך המחקר ההיסטורי וההתבוננות בטבע גם יחד, וללב היצור הביט בעין המשורר. בעלי־החיים, כשהם מוצגים בשירה, הם בכל זמן ובכל מקום נושאי משל, הבאים לסמל ולהדגים בני אדם ותכונות בני אדם. ואיך יראם המשורר אחרת, והרי לא יצא מגדרו הוא, מגדר בני־מינו. אלא שניתן לו לתאר את החי למינהו תאור מציאותי, ביולוגי; ואף כל המדעים, על החומר ה“יבש” והענייני שלהם, יהפכו בידי המשורר חומר בידי יוצר, מעין האגדה והמיתוס. לפסגתו הגיע טשרניחובסקי ב“בלדת הכוורת”, שיר מלכת הדבורים ובן־זוגה, אשר אהבתם, בת רגע ברוך אחד, היא חייהם ומותם גם יחד. גם שיר זה שיר־משל הוא, אבל לא את האוהבים והנאהבים ימשיל, אלא יאדיר את נס האהבה כשהוא לעצמו, זה הנופל בחלקם של בחירים, בין מתוך החי בין מתוך המדברים. על אותו הנושא גופו יחזור בפרק האחרון של הפואמה, בתארו בצורה אפית את החתונה – בחינת מלך, המשתתף, דרך הסתכלותו בה, בשמחת נתיניו, והנה הוענקו אלה במלוא האהבה, ברכתה ותוגתה.

ועוד יסוד אחר לשירה זו, ומקור לעלילה רבתי – חכמת הכוורן בכוורתו, זו הנלמדת מתוך ספרים ומחקרים והנקנית בניסיון החי. האלמנט הזה נותן למשורר את ההזדמנות לחזור על דברי ימי הענף החקלאי הזה לתורותיו ולשיטותיו; למסור לנו שמות של מורים ולהזכיר מחידושיהם. השיר, בפרקים האלה, נעשה שיר לימודי, מבוסס על טהרת המקצוע וממציא כללי המקצוע ודקדוקיו. כאן גם בא על צדקו הבלשן אשר במשורר, הוא המחדש מלים וקובע מונחים לצורך השימושי של בני דור התחייה. כאן גם בא על סיפוקו המחבר החומד־לו־שעשוע, אשר אף דרך השחוק והמשחק ידע לטעת בך את הדעת.

והנה בני האדם… הכוורן הוותיק, שקנה לו ישיבה באחד העמקים, והוא ה“מדבר” באפוס זה, בלשון “אני”. גרסא דינקותא היא לו הכוורנות, מימי רוסיה מכורתו, שם נתחבב הילד על פלוני הכומר הישיש, מגדל דבורים, וממנו קיבל לקח ומופת. המשורר ראה את אותו הדיאקון בעיניו ממש, וכמו בכל יצירותיו נרקמים גם בזו חוטי הזיכרונות ממחוז הילדות במסכת ההתבוננויות שרכש לו באוניברסיטאות החיים, עד שהתאחז בארץ המתחדשת וחידש בה נעורי נפש ושיר. אנו נזכרים, למראה הדמות הזאת, גם בדמות אגדית שלהם, רוסית־נוצרית, מונצחת באחד מסיפורי־העם של טולסטוי: יאֶליסי (אלישע), זה הזקן ירא האל, שהקדים את חברו עולה־הרגל במצוות ובמעשים טובים, והנהו “ניצב בגן־הדבורים, מתחת לעץ הלבנה, בלי רשת ובלי כפפות, ידיו פרושות ועיניו נשואות למעלה, וגולגלתו המוקרחת זוהרת באור… כזה ממש עמד לו בירושלים… ומסביב לראשו קשרו לו עדת־הדבורים מעין כתר חי: עיטרהו ולא ציערוהו”.

ירא־אל שכזה, אשר קדושתו קדושה ארצית, נטע בלב הילד העברי את אהבת הדבורים. הגיע הבחור לארץ, והנה ראה עין בעין על מה היא מובטחת ומהודרת כ“זבת דבש”. גם בשמשון נזכר, הזכרה של ממש; בחידתו ובפתרונה. שקד על לימודיו והרחיב אותם וקנה לו ניסיון על ניסיון וחידש חידושים בארץ. והנה ביום מן הימים בא נחיל החלוצים. כוורת של מדברים; קומונה כקומונה זו של הדבורים, אשר כולה תשיר שירת הזהב; המשורר ראה את החלוצים ומשטרם, וכן גם הראה אותם, כמציאות, ראייה אובייקטיבית של אפיקן, אשר אהבתו תקיף כל יצורי־יה, לרבות הנבראים על־פי צו בן־האדם, זה הנברא בצלם… הנה העלייה על הקרקע, הנה העבודה בת הגוונים הרבים ובת המשמעות האחת. הנה ימי שמחת רבים, ימי נחת לכל העדה.

בשירה זו פתח המשורר את ספר התולדות ואת פנקס הזיכרונות ואת מחברת היומן הנמשך ונשלם מדי יום ביומו. חזר וסיפר על זמנים טרום־היסטוריים, מלפני היות האדם על האדמה; הקדים והעיד על חזון אחרית ימים מתוקנת, חלום ימינו ומשא נפשם של נושאי דגל־עתיד לעם ולאדם. עולים ובוקעים קולות מן הגלות ומן הארץ; מתעוררים הדי המולדת הראשונה, בית סבא ואבא, ומתחדשים ניסיונות המולדת השנייה, עריסת בנים ונינים. על הכל השקיף – על כל הכיכר ההיא ועל המושתלים בה, ואף על הבריות הקטנטנות הנתונות לדאגתו של הדואג להם. אל הכל הקשיב, לקול ענות הגבורה ולדממה הדקה ואף לזמזום בעלי הכנף הזערערים צאן מרעיתו של שר קדום־קדום, המכונה “בעל־דבוֹר”; וכל אלה רשם בחרט זהב, וידיו אמונה, עת בעורקיו ובוורידיו כבר התלקחה המערכה המכריעה בין כוחות הקיום לבין כוחות הכיליון – אותו הקרב הנואש, אשר טיבו ואחריתו היטיב להבין, ובוודאי שגם אותה המערכה ראה כהתגלות הטבע, ראויה לשירת משורר, שהיא לעולם שירת תודה לבורא.

המאלפנו מן הדבורים. מזמור לשאול.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ה (1944־1945)

המלצות קוראים
תגיות