רקע
עמנואל בן-גריון
שירה ולשון: על ישראל אפרת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

ספרות פירושה עצמאות – ומה גם במקרה המיוחד והגורלי של עם מתחדש, שספרותו בהתחדשותה קדמה גם לתחיית הלשון בפיו, ואף לשיבת הגולים אל אדמת אבות לבנותה מחדש. מעט הסופרים העברים, שנמצאים עדיין בין האומות – הסופר העברי אף הקדים לקיים בגופו מצוות קיבוץ גלויות – עצמאות זו מקננת בנפשם ומדברת מתוכה. דומים הם לאותם כוכבי הלכת, שמסילותיהם מוסבות על שתי נקודות מרכז.

נתבונן, לעומתם, בסופרים היהודיים־הלועזיים – הם־הם הנציגים המובהקים של ההתבוללות ודבריהם תיאוריהם פורחים באוויר. כלום קיים הבדל מהותי בין איליה אהרנבורג, או יוסף וויטלין, לבין ארנולד צווייג, או אנדרה מורואה, או נורמן מיילר – חוץ מזה שכל אחד מהם כותב, או כתב באידיום אחר? אפס, הספרות העברית בתפוצות הייתה, אף נשארה שורשית. נשמת אמריקה, למשל, המדברת אלינו מתוך ספרי המופת של אומה זו, האמנם הוסיפו לזרוע עליה אור חדש סופרים כמו קליפורד אודטס וארתור מילר על הבמה, אירווינג שו או בן הכט בסיפור? ואולם שירה, כשירת “זהב” לישראל אפרת, שנכתבה עברית, שייכת בלא ספק הן לספרות הארץ המתוארת בה והן לספרות הארץ שבלשונה נכתבה, שכן נתחברה בלשון חיים שיניקתה מאמונה קדומה וחידושה בהתגלות אלוה במראות הטבע באשר הם.

וזהו, דומה, פתרון החידה: העמים הנוצריים, המתייחסים על התנ“ך, לשונם אחת עם בני התנ”ך. הכרה קדומה זו לבשה פעם אגדה: בני אנגליה, לרבות בני אנגליה החדשה, מוצאם מעשרת השבטים. אך העברי, בהיותו בן שבט עתיק, זכור יזכור הרבה יותר מאשר העם הצפוני הצעיר את ימי קרבת הגזעים, שהיו פעם בני בית אחד, והוא יבין לנפשם של אלה הנקראים “ילידים” הבנה מבראשית, שמלפני בראשית. כאלה הן שירותיו־תפילותיו של אפרים ליסיצקי, “באהלי כוש”, כאלה שיריו־עדים של ישראל אפרת, בעל הספר “ויגוואמים שוחקים”. הנה פגישתו של גיבור שירתו “זהב” את ההודי, האינדיאני מתושביו הרדומים של יבשת ארץ זו, והמשורר, אף כי “חיוור־פנים”, אך בעצמו בן עם קדום, ידע לקרוא בפני אדום־העור ולרשום למשמרת:

אֵיךְ כָּל בֵּן לָעָם הַזֶה בְּפָנָיו יִשָׂא

חֲתִימַת זִקְנַת עַמוֹ! פָּנָיו חֻצְבוּ

בְּקֻרְנָס כָּבֵד מִתּוֹךְ שַׁחַם כֵּהֶה;

בְּסַנְטְרוֹ החַד וּבְדַקוּת שְׂפָתָיו,

מִי יֵדַע אִם מֵחַדוּת־גַרְזֵן בָּם

אוֹ דַקוּת רֶגֶש…

האדם אחד הוא עם אדמתו, והיא האדמה, זוכרת ימי ראשיתה וראשית ברכה וקללה, המתחדשות עם כל חידוש של מעמדי בראשית:

רְאֵה,

אֵיךְ רִגְבֵי שְׁחוֹר מְנַצְנְצִים בַּחַמָה,

אֵיךְ בְּרֶטֶט־גִיל כָּל הָאֲדָמָה תִקְרָא

לִבְעִיר וְאָדָם:

הִתְנַעֲצוּ בִי בְּטֶלֶף וְצִפֹּרֶן,

הַעֲמִיקוּ אֶל תוֹךְ בִּטְנִי חֹד בַּרְזִלְכֶם,

וְנַתְחוּ, צִבְטוּ, תַּחֲרוּ כָּל בְּשָׂרִי!

דַם פְּצָעַי יִהְיֶה חָלָב עַל לְשוֹנְכֶם,

ואַנְחַת כְּאֵבִי תִהִיֶה שִׁיר חַיֵיכֶם.

מָה אַתְּ, אֲדָמָה ־ ־ ־

אנו עוזבים ארץ נושבת ושבטים משבטים שונים ויורדים אל הימים שמלפני המבול, ימי המיתוס העתיק. ספרו החדש של ישראל אפרת, שזכה בפרס, ספר השירים והשירות “גורל ופתאום”, נתון כבמסגרת בין שני מחזורי שירים בראשיתיים – אדם ותוהו מכאן, ואלגיות בראשית מכאן. נושאם אחד: אדם ואל ועץ הדעת. המשורר שב מלקשר אדמות קדומים, משני עברי האוקיינוס, זו בזו. הוא מקשר ראשית ואחרית בדברי הימים. עץ הדעת, אך משעבר אדם הראשון על מצוות לא־תעשה, לעולם אינו מוגן עוד ושמור. לא הכרובים מונעים, לא להט החרב המתהפכת מפחיד. העבירה והעונש אחד הם, ואין ברירה. האדם מתנכל לאלוהיו, מתחכם עליו וגונב מסודותיו השמורים. המיתולוגיה ה“אלילית” והמיתולוגיה ה“אלית”, שתיהן קדומות ועל־זמניות כאחת, מתגלגלות למיתולוגיה מודרנית של תקופת האטום, אשר הורידה כעין פרומיתיאוס של היום סודו ממעל, וכל האדם מתייסר בגללו ייסורים שלא נשמעו מעודו. המשורר הנושא בחובו מסורת שבטו וניסיון ימי חלדו, נפשו שירה אך דרכו הגות. לדרוש ולחזור ולדרוש במופלא ממנו – אף זה יעודד את האדם במלחמתו עם האל. היה בימים הקדומים איש פלאי שלימד את האדם יסודות והרכבתם־הפרדתם – ובבוא היום קפץ אל תוך לוע של הר־געש, ולא נראה עוד, אך האש שהצית אדירה מן האש ששרפה אותו.

הלוּז שבשירת ישראל אפרת מקומו בארץ, וכשמו כן הוא, שם קדומים. ארץ־ישראליותו הטמירה של מי ששב זה מקרוב אל גבולי הארץ, היא שהכשירתו לשיר שירת ערבות מערבם ושירת קדומים ואחרית הימים של בן דור הפלגה חדש. ימי גוג ומגוג באו עליה, על האנושות, והם אימתו לו לקטן העמים את הברית ואת הבתרים. כולנו אודים מוצלים מאש המשרפות, אף לכולנו חלק בברכת אותו דור שקם לנו מתוך העצמות היבשות של האומה, ואשר השאיר כדברי אפרת באחד משיריו, את הפחד מאחוריו, במקום גלגולו הקודם.

ארץ קטנה כל כך, ושבו בנים אל בין גבוליה הצרים, למצוא ולטעום, לחיות ולקיים מה שהעולם הרחב החסיר ויחסיר:

קְטַנָה אַתְּ כָּל כָּךְ עַד בְּכָל שֶׁנִצְעַד

אֲנַחְנוּ קְרוֹבִים אֶל מֵעֵבֶר;

וְהגְבוּל מִתְחַתֵּךְ תּוֹךְ חַיִים מִכָּל צַד,

גַם חַיֵי הָאִשָׁה וְהַגֶבֶר.

אַך מִידַת הָאַהֲבָה הַמְתוּחָה עַד תִּמְעַל

עַל־פְּנֵי אֶרֶץ יוֹתֵר מְרֻחֶבֶת,

דְחוּסָה כָּאן עַד אֵשׁ בָּה תִּבְעַר, וְגַם עַל

פַּכִּים קְטַנִים הִיא שַׁלְהֶבֶת.

הֲיָדַעְתָּ, אָחִי? נְבִיאִים כָּאן יֵלְכוּ,

שֶׁלִפְרֹק שַׁלְהַבְתָּם הַמגֻדֶשֶת

לְרַחֲבֵי האֱנוֹשוּת אֶת לִבָּם יִפְתְּחוּ,

וַחֲזוֹנָם עַל תֵּבֵל כְּמוֹ אֶשֶׁד.

דבר, י' בכסלו תשט"ז (25.11.1955)

המלצות קוראים
תגיות