רקע
עמנואל בן-גריון
כינוס שירתו של רגלסון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

עשרה קבין אלמוניות, שִכחה, אי־הכרה בגדולה והמעטת דמות ירדו על האמנויות וגדולי יוצריהן; תשעה מהם נטלה השירה.

אלמוניותם של יוצרי אמת, בכל התקופות ובכל התרבויות, הוא חיזיון נפרץ, אך מדהים ומרגיז כל אימת שאנו עומדים עליו מחדש. את האמת המרה הזאת מוכיחה גם השירה העברית, גם זו של זמננו.

ברם, גם ברכה כרוכה במארה זו: שוחרי הספרות וקוראיה אינם יודעים מראש כי חג נכון להם בהתגלות משורר מקורי ובהתגלותו בשנית עם כינוס כתביו. והחג הבא במפתיע יש בו חידוש, אינו נדוש ואינו שיגרתי.

חג כזה הוא כינוס כל שירי אברהם רגלסון בכרך אחד (בהוצאת “מחברות לספרות”), בשם “חקוקות אותיותיך”, על־פי שם הפואמה הפותחת את הכרך. הספר מתחלק לשלושה ראשים. החלק הראשון: שלוש הפואמות הגדולות. החלק השני: משנה מתן (במורחב ובמושלם) של קובץ שיריו “אל האין ונבקע”, שפורסם בשעתו על־ידי ב. כצנלסון, ממעריציו ומיודעי חינו של המשורר, כאחד הספרים הראשונים של הוצאת “עם עובד”. והחלק השלישי: “עיברוּרים” – תרגומים נבחרים, בעיקר מן השירה האנגלית והאמריקאית. שירתו המקורית של רגלסון ניתנה בשתי הברות, האשכנזית והארץ־ישראלית, ושתיהן נמסרות במתן ראשון יחיד. חלקה בחרוזים וחלקה ללא חרוז, והחרוזים ה“לבנים” גם הם בחלקם במשקל ובחלקם במקצב חופשי. הסוגים הפיוטיים שונים ומגוונים אף הם: מן השירה הלירית ושירת ההגות ועד לפזמון ולשיר־ילדים, וקשת הנושאים מקיפה צפונות ראשית ואחרית, תהייה על כבשונם של אומה ואדם, תולדות משפחה אחת, מראות נוף ודמויות אנוש, דמויות מן העבר ומן ההווה, ייחוד עם ועמים. מקומו ושורשו הם בלשונו המיוחדת לו, לשון סלעית ונועזת, קמאית ומודרנית כאחת, וגילוייה (מן הראוי היה לשים לב להם כאשר תוּכן מהדורה שנייה של “אוצר הלשון העברית”) משפיעים עליך משמחת השבת־אבידה בהיחשף איזה רובד שקוע של הנצחית בלשונות.

אתעכב על יצירה אחת, על הפואמה “עקידת שלמיהו”. המשורר מגדיר אותה כפואמה סיפורית. על רקע אחת העליות המאוחרות (אותה עליה “חמישית” – של אמצע שנות השלושים) מובא סיפורה של משפחה אחת שעלתה לארץ: אב ואם וארבעה ילדים; את הילד החמישי שנולד בארץ שכלו בעודנו תינוק. המקרה הטראגי חורג מתחום צער הפרט העמוק והמזעזע כשהוא לעצמו – שכן הזנחה גלויה ואשמה נסתרת קשורות בו – וזורע אור וצל על דברים שבינו לבינה, על גלות וקיבוץ גלויות, על גולה וגאולה, עלייה וירידה, ומעל לכל – על העקידה כייעוד גורלי והגשמתו. בין דפי השירה הזאת דומה, שהתוכחה הישנה־הנושנה גילתה כאן את קיומה מאז ולתמיד, אם גם בשינוי סדר חוליותיה: ראשיתה קללה ואחריתה ברכה…

אילו היה לאל ידי לקבוע למשוררינו הצעירים “קריאת חובה” כדי ללמדם פרק בהלכות חידוש אמיתי, הייתי בוחר בספר זה. שירת אברהם רגלסון עשויה ללמד את המודרניסטים ואת גדוליהם בינה יתרה: החידוש האמיתי מתאשר בעמדו בחליפות הזמנים. כי השירה החדשנית שבאופנה אינה אלא זו הישנה־הנושנה, שרק צובעים אותה בצבע חדש משנה לשנה, ובמקרה הטוב ביותר – מעשור לעשור. ואילו השירה האמיתית, שעצם הופעתה הוא חידושה המתמיד, תשפיע עלינו השפעתה המהפכנית כל אימת שאנו נפגשים עמה מחדש.

דבר, כ“ב באב תשכ”ד (31.7.1964)

המלצות קוראים
תגיות