שניים הם הקולות שבן אדם שומע אותם בשעת עליית נפשו: קולו הוא, קול חדוותו וקול תוגתו, וקולו של האחר, הזולת, הנושא בחובו גיל עולם וצער עולם שמחוצה לו. שירת המשורר, או שהיא באה להשמיעך את שירתך אתה והנך משתומם ומתלהב: הרי מסתרי נפשי נגלו לי עתה מפיו של בן־אדם שאינו יודע בי כלל – או שהיא נבדלת ממנגינת נשמתך תכלית ההבדל ואינה באה אלא בחינת הד ממרחקי העולם הרחב ואומרת לך: קול דמי אחיך צועקים אליך מן האדמה.
לא יכולנו לשאת בעול החיים, לולא היינו שוכחים את המוות יום יום מחדש. אף לא יכולנו להמשיך דרכנו, לולא היינו אוטמים את אוזנינו מצעקתם של גר, יתום ואלמנה, אשר את עיוות דינם נראה בכל אשר נפנה. אפילו הרחמן עד כדי להפקיר את עצמו, הנזיר, הקדוש – יקים בלא יודעים מחיצה בינו לבין כלל חבר רעיו, כי אחרת היה עליו להמית את נפשו, והרי הוא ממשיך בצדקתו, ממשיך בחיים.
ורק המשורר מזכיר. וזה קולו של המשורר ש. שלום משמיעך כביכול ללא הפסק את האזהרה המכאיבה, המפריעה את מנוחתך: אל נא תהא שקט, חלל נאנק בעיר!
*
כשננסה לציין את מקומו של שלום בספרות החדשה – והרי הופעת “ספר השירים”, שהוא תמצית עבודה ממושכת של ט“ו שנה בשדה הליריקה, תצדיק את הסיכום – אולי אנו רשאים לכנותו בשם ראשון (“ראשון” במובן: פותח) בין הבאים אחרי הקלסיקנים של שירת התחייה, בין אלה שעומדים מעבר לתקופת הזהב שלה, זאת התקופה השולטת לעיני הדור בגבורה מזהירה וזהבה אף לא יועם. כי הרי הוא אינו ממשיך כי אם מתחיל, אינו מלווה כי אם מתבדל ופונה הצידה, אינו שב לחיק הארץ־האֵם, אלא עורך גלות על פני אדמת המולדת. אחד מבני אותו הדור שקבר את נעוריו בתקופת ביניים שבין שתי מלחמות־עולם, אשר רובם ככולם אות “נע ונד” ניתן במצחם ובזה האות הם נבדלים מאבותיהם ומבניהם, גולגל המשורר לארץ, חי את התקופה הפראית הזאת במלואה בארץ וגילה בה את בת־שירתו הנועדה לו. לא את זאת המנחמת ומאצילה על המשורר ושולחת אותו להיות מנחם; לא זאת הלוחמת ומחנכת את המשורר למשוך בקשת – אלא זאת המאררת את חיי הכרוך אחריה בקללת גורל שאין מוצא ממנו, זאת הכלה ש”דיבוק" נכנס בה.
יחסם השונה של המשוררים לעולם הנבראים והמועלים במחשבה: או שה“אני” שלהם בטל בחלל הגדול סביבם, או שהתבל כולה בטלה בפני ה“אני”. סימנו המובהק ביותר של ש. שלום: כל הנושאים וכל הנשואים שמסביב לו הופכים לגלגולי ה“אני” שלו. המשורר עצמו מתגלה ומתגלגל בכל יצור ויצור, אף בנוף של ארצו, אפילו בדברי ימי עמו. הוא הוא הידיד הנרצח, אף שהאריך חיים ממנו; הוא הוא מת־מצווה זה שנמצא בשדה; הוא הוא הגיבור מימי קדם, שעיוורו את עיניו והוא טוחן בבית האסורים. החיה נותנת את קולה, הצבועים עורגים, הינשופים שורקים מתוך גרונו הוא, המשורר מפענח את לשונו הסודית של החי ושוב מביע ומבטא בה את שיחו הוא. אמנם, לא מתוך אהבת עצמו, וודאי גם לא מתוך הערצת עצמו מגיע בעל השיר למידת ה“אנוכיות” המדומה הזאת; אלא יש פה – והמשל בא לשם הסברת תופעות מקבילות ולא לשם השוואת ערכים בלתי שווים – מחזון בעל ייסורים העתיק, אשר מבשרו יחזה אלוה.
הסכנה הרובצת לרגלי השירה הסובייקטיבית: שהגבול בין מה שהוא פרטי עד כדי כך שלא ניתן לתרגמו, ובין הפרטי שלא רק ניתן אלא ראוי לתרגמו – לא נשמר בכל מקום. ליקויים כאלה יש למצוא בשירי שלום, בייחוד בשירי האהבה ובכללם גם בשירת המופת שלו, במחזור הסונטות. אמנם החרוז והצליל, הצורה הקצובה, משמשים כבר בלאו־הכי מעין אמצעי זיכוי וזיקוק: השירה היא המצילה את המשורר מלהיות גלוי לב עד כדי העלבת עצמו בפני תלמידיו־מבקריו. בפרוזה הוא רחוק יותר מן המטרה האמנותית במלוא אכזריותה של המילה. אין זאת אומרת שלא יגיע אליה, ואין זאת נאמר למען הנמיך את ערך ה“יומן בגליל”, הנשאר תעודה יחידה במינה לאדם ולארצו. אלא כשנבוא להשוות את פרקי ה“יומן” הזה עם בתי השירה “און בן פלא” – בבחינת מה משותפים להם הנושא הביוגרפי והצורה הוידויית – נוכל לעמוד על ההבדל היסודי שבין הרגש הגלמי ובלתי נגאל ובין דברי הלב היוצאים לאוויר העולם כזמר טהור ומטהר.
משהתחלנו למנות – לא חסרונות אלא הבדלים באיכות ההבעה הפיוטית שלו, עלינו להזכיר גם את הניסיונות הדרמטיים. שאלת כשרותם לבמה העברית איננה מעניין הויכוח; יש אך להתעצב על זה, שהתיאטרון לא ידע עד כה להכשיר את החומר הניתן לו אולי בשפע (ושלום הוא לא הראשון ולא היחיד מן העומדים עדיין מחוץ לבמה המחפשת את דרכה ואינה מוצאת אותה) אלא שהיצירות הללו, אלו בהן הוא אומר לכבוש את ההווי הארצישראלי ואלו בהן הוא נסה לפתור חידות נבחרות מן העבר הרחוק – בתור יצירות לא הגיעו לשלמותן. נאבקים בהן כוחות השיר מן הצד האחד והחומר ההיולי של המציאות מן הצד האחר ואינם משלימים זה עם זה. אולם כשנבוא להוציא מתוכם את סם הפיוט המשותף להם, זה מה שמדבר אליך אף מתוך הסצנה הפעוטה ביותר, מתעוררים בנו כינויים לא פשוטים ולא שכיחים כלל: חזון, מסתורין. אף מי שיתחיל להכיר את שלום מתוך אותה הרשות הספרותית, שאולי אינה שלו, יכנהו בשם חוזה.
*
ועוד הערה אחת – לא השגה אלא קביעת עובדה. שלושה כוחות אמנותיים יש להבחין בשירת שלום, ולכאורה הן מנות נבדלות ואולי לעתים אף סותרות זה את זו: הסגולה הנבואית, נשמת שירתו, זו שבעצם אינה זקוקה לצורה כלשהיא והיא היא שקובעת לה את צורתה; אמנות הביטוי, מפותחת ומטופחת עד מאד, המשיגה את שיאה בבניין לא לבד של בתים מורכבים ושל שירי הֵד אלא של מחזורי שירים מיוחדים בהשתלבותם ההדדית; ובו במקום נטייה לפשטות, לעממיות, סגנון מוזיקלי־מנגינתי המגיע לעתים קרובות לדרגת הפזמון והשיר העממי. יש ודבריו נעשים נפש לאותו רגע ששבק חיים, יש ומליצותיו סובבות את סוד תכלית החיים הצפון ממנו, יש והוא מגלה אך זאת, מה שאחד החכמים הגדיר בפתגם זה: “צעיף פרוש על כל הדברים ואף על עינינו הרואות אותם”.
*
דבר המשורר שלום, כאמור, משתמע בלשון־מדבר, אולם מסתוריו הוא אינם נגלים לפנינו חוץ מסוד אחד, עליו מעידות ישר או בעקיפין כל הבעותיו: עצם שליחותו הפיוטית. ומאותו רגע, שלמדנו לעמוד על ברכת האמנות, בה בירכו שר השירה, אף הצדדי שביצירתו מוסיף מאליו חשיבות, אף הקל ביותר מוסיף משקל. פוסחים אנו ב“יומן הגליל” על עצם העלילה, על פרשת האהבה לבת־ישמעאל, ומסתכלים רק בדמות האדם המעורטל, זה שטעם בגופו החי את הקטב המרירי ובשרו אֻכּל ולא אֻכּל. מתוך הפואמה “און בן פלא”, בה חוזר המשורר ביתר עוז וביתר מותק על פרקי הריסות נפשו ובניינה מחדש, אנו למדים להבין, כי הקמים ובונים את הארץ הזאת – בבכור אבריהם, בדם לבם ייסדוה ובלשד נשמתם מציבים את הדלתות. בבלדה התנ"כית “עגלה ערופה”, חזון תקומת המת לתחייה ודברי קטרוגו כלפי מספידיו הצבועים, מפתיעה ומרעישה אותנו עצם התמונה העזה והאכזרית; וגם זאת – שהאזהרה, המכוונת כלפי השופטים המשוחדים שבכל התקופות, הושמעה, כביכול, בימי קדם אלה, ובעל־השיר נמנע מלהוסיף פתרון למשל (נטייה שהיא, לפי דעתי, בעוכרי הפעולה בשיר קיטרוג אחר, ב“יריה בלילה”, בו עורך מי שנפל חלל דין וחשבון עם חבריו שהזניחוהו). כשהרעיון, התמונה והצורה מתמזגים לאחדות שירית, נוצרות אותן האמרות, המתחברות ישר בנשמת השומע־הקורא ומציינות לפניו את המשורר שאין תחליפין לשירתו: “בימינו הוא בונה את ביתו, ואת קברו הוא כורה לו בשמאל”; או: “אין אֵל לתפלתי, על כן היא טהורה”; או: “חיינו לא חיים ומוֹת לא נמות: אנחנו השעונים הדופקים אל הפדות”.
מאזניים, כסלו־אדר ב' ת"ש (1939־1940)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.