רקע
עמנואל בן-גריון
שמעון הלקין
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א. עד משבר (רשימה ראשונה)

רומן מחיי הבורגנות הגבוהה, האינטלקטואלית שבניו־יורק היהודית של ימינו. לפנינו הספר הראשון (“חורף 1929”, הוצאת עם עובד) ולא ידוע עדיין לאן יובילנו המספר, שמעון הלקין, שאך זה פתח את הסכר ונהרי נחלי תוגה מבודחת שוטפים להם אל ים גדול, רחוק. אנו מתבוננים בחיזיון ורואים את עצמנו מרקדים בפני אלילות כוזבות: תיקון הדת ותיקון האדם ותיקון החברה ותיקון האהבה ותיקון מעוות ישראל… מה שלמדנו, יוצאי המערב ומה ששמענו, חניכי הארץ, על מהותו של קבר־תהום זה אשר שמו גלות: דוגמה עילאה ואכזרית זו של הכרך המודרני בכלל ושל הגדולה בבירות תבל בפרט מוּראית לנו בבואתה, מפלצת קוסמת, גירוי ופיתוי המוליכים אלי שאול, סם מרדים. האבות, צעירותם בלה במלחמת העולם הקודמת, אך האופטימיזם של ארץ־ענק תינוקית החזיקם בחיי פעילות – והם יוסיפו ו“יעשו כסף” וייתנו צדקה, ידברו גבוהה גבוהה ולצון לצון… והבנים – אומללים בני טובים, מתפרקים בני מרוסנים, פוקדים עיונם ועוון אבות בהם באבותיהם, אינם יודעים פני דאגה ונרדפים על צוואריהם מאין דוגמתם, מקטירים על מזבח הזמן החדש ונשרפים בעצמם. לבו של המספר עם מי? רחמיו של מי? הנה בין כל אלה גם ניתן האדם הסובל באשר הוא אדם, זה אשר משחק יצריו גורל הוא לו וחשבונו לא יצא שקול לעולם, כי ביצריו נושא קרבן היא האשה, לעולם קרבן, ואף הגבר לא יקריבנה כי כוחו חולשתו היא פסק־דינו נחרץ מפיה דווקא. שתי תוגות הצטרפו בלבו הרגיש של משורר־אמת: אבדן ישראל, הבלתי מפורש, שבזמני גאות מדומה של גלות זוהרת; ואבדן נפש האדם, ציפור הנפש אשר שמה אהבה, אבדן בעטיה של נחש בראשית, הוא נחש אחרית.

כשם שנכנסה האנושות – בעלי־הברית המאוחדים במלחמת־הגנה בפני השטן התוקפן – למלחמה השנייה ביודעים גמורים, ללא אשליות וללא התלהבות, כי הרי עדים מהימנים נותרו מימי המלחמה הקודמת להעיד כלפי עם ועולם פני המלחמה מה הם, כן ניגש עתה, לאחר שקרה מה שקרה, להעריך את הגלות אחרת מאשר לפני חצי דור. ליהדות אמריקה הגדולה והעשירה והאומללה לא תעמוד עתה שום אשליה שהיא. עניים אנחנו לאין ערוך מאחינו אלה, ורחמינו נכמרים עליהם. השאלות העומדות ברומו של עולמם נראות לנו כטרום־היסטוריות, אין אנו סבורים דווקא, כי גלגל חוזר בעולם ומה שהיה במערב השוקע צריך להישנות מעבר לאוקיינוס; מכל מקום לא נפתח פה לשטן. ההנחה היא, שהיהדות ההיא דווקא תוסיף לשגשג ולעלות משיא לשיא. אלא שאנחנו מתבוננים במיליוני אחינו אלה – הם, לאחר האסון שפקד את האומה, כמחצית המחנה הנשאר לפליטה – ורואים אותם ארמים אובדים. הרהורי ייאוש וחמלה אלה מתעוררים בנו כל אימת שנועמד מחדש קבל מציאות־לא־מציאות זו, ומבחינה הזאת נדון את ספרו של הלקין כעדות נאמנה, כאישור, כחתימה על גזר־דין. מבשרנו חזינו את היהדות ההיא, והנה היא מוחזרת לנו בספר עברי כמות שהיא, טראגית מאה מונים מאשר סבורים יחידים פקוחי עיניים בה, הדגמה מייאשת למארת ישראל עתיקת הימים, זו המחדשת פנים מחוסרי תוחלת דווקא בתקופתנו אנו המודרנית־אפיקורסית. ממדי הגולה ההיא גדולים ורחבים ועמוקים מאלה של כל גולה שקדמה לה, ובה במידה עצומה פורענותה. המדובר לא בשמד מן החוץ, כי אם בגזירה היוצאת מבפנים. תנאי הגלות יוצרים ומטפחים מחלות המצויות אך ורק בקרב השבט הזה. שונים הסימנים, אחת המחלה, ותרופה אין. בלי להיות מוזמנים לכך ניטור כרמיהם של האחרים – ואולי אין להם שומרים נאמנים מאיתנו, אבל הענבים יהיו לנו תמיד ענבי רוש, ענבי זעם. גם ברית היהדות עם ארצות־הברית היא ברית בין הבתרים, הם בתרי עמנו, נתחי נפשנו.

המשורר היהודי שם, ועל אחת כמה המשורר העברי שם, מיטיב לדעת את הקרע הזה וללא כוונה תחילה יגלנו מחדש בכל ניסיון לתאר את מעגלות החיים ההם. ש. הלקין שלח שרשים בארץ, והעברית־האם מדריכה אותו לאן יפנה וממה יתרחק; ואולם אין זה מטבעו לבגוד בזר באשר זר הוא. הנה הוא מודה ומתודה, כי אכן אהוב יאהב לא לבד את המכוּנה דז’ו־יורק, אלא גם את הקיימת, דוחה ומקרבת לסרוגין, האדירה בבירות, ניו־יורק רבתי, עיר גדולה לאלוהים אחרים. שיר מזמור ישיר לה. שביליה נהירים לו, סתריה גלויים לפניו. הגיבורים שלו, רובם יהודים אשר הבירה אימצתה לה לבנים בכורים ולבנים חורגים, בני כל הפלגים (בכללם גם מין מצוי מאד מסותר באופיו, ו“אין דבר”: הציוני המתבולל), כולם באים להעיד לא לבד על יהדותם המדומה והבלתי־מתבטלת, אף לא לבד על אמריקניותם שקנוה ביותר מבמאה קשיטה, היינו בדם ממש – אלא שהם מייצגים גם את בן זמננו באשר הוא בן זמננו, מת־מצווה של תרבות־התערובת. אחד השיאים בספר הוא החתך לאורך “נשפיה” ביתית עליזה, חגו של נוער מתבשם מיין, ממחול, מפילוסופיה, מאמנות, ושכרונו פג בן־רגע וכל אחד יודע נאמנה כי הוא נידון לעולם.

אמצעיו הסיפוריים של הלקין הולמים את נושאו. תיאורו ניתן בין שתי הקצוות: ביקורת מכאן ושירה מכאן. סיפורו מצטיין באותם הסממנים המגַוונים את הנפשות הפועלות גופן: חיתוך דיבורו של האדם כשהוא מדבר בעדו, משיח אל נפשו, ואינו הולך להתחפש כדרכו בשעת שיחתו עם זולתו. הסיפור ערוך לפנינו מונולוגים־מונולוגים. העלילה החיצונית אינה מקיפה אלא הסתבכות מצויה, לכאורה, ואינה מצריכה, לקשירת הקשר ולהתרתו, תחום־זמן מוגבל מאד, אלא שהגיבורים, כשהם מדברים כל אחד אל נפשו הוא, מגוללים כל אחד בפני מצפונו סדראות של זכרונות, חוליות־חוליות של הרגשות, הזכרת נשכחות, גילויי תת־מודע. ולשפתו של הלקין עומדת שירתו. אף על סמך הפרוזה הזאת תכיר בו מייד את היודע שיר וזמר. והשירה שלו, הנשמה הנסתרה והיתרה של ספורו, היא גם המכפרת על חומרת הנושא. כסופר־העד יודע עמוקות ונוגות, כי תקווה אין, כי הגרזן הונף על הגזע, כי השרשים חושפו ואין יניקה להם מן הקרקע עוד. ואולם מבטו מתענג על צמרת העץ בלבלובו, יפה כשהוא מוריק, אף שומר על מותקו במזל שלכת.

דבר, א' באלול תש"ה (10.8.1945)

 

ב. עד משבר (רשימה שנייה)

מתלוננים הרבה על ירידת הקריאה אצלנו. מספר קוראי הספר העברי כאילו מתמעט והולך. אזהרה חמורה השמיע בשעתו מר א. בן־מאיר ב“הפועל הצעיר” (גליון 7, עמ' 21), המסיים במלים כנות אלו: “זוהי קלקלה גדולה ולתיקון היא צריכה. היא נוגעת בשרשי חיינו. היא עלולה לרוששנו ולהביאנו עד ככר־לחם רוחנית. הבה נראה את החיזיון הממאיר הזה כהוויתו ולא נמתיק אותו בתירוצי־שוא ובאשליות – אולי נמצא לו תיקון”.

דברי סיום הם ולמעשה פתיחה. אך האם הבעיה הכאובה הזאת של היום היא?

אעלה כאן פרשת ספר, שהופיע לפני ח"י שנים ונשתכח מן הלב. זהו החלק הראשון (יותר לא הופיע) מסדרת רומנים מוסבים על חיי יהודי ניו־יורק למן סוף שנות העשרים. שם הספר מליצה, שיכולה להיות סיסמה, אך כבימים הקדומים כן בימינו היא ביטוי למציאות מרה מכל מר: “עד משבר”. עכשיו אולי ייזכר מישהו מן הקוראים הותיקים בשם המחבר. הוא המשורר והמספר שמעון הלקין. את הספר הביא ב. כצנלסון לדפוס – באותה סדרת ספרים מיוחדת בערכה שקרא לה את השם “לדור” (אבני יסוד להוצאת עם עובד), והמחבר אז עדיין בתוך אותה סביבה שהעלה בספרו. מאז עלייתו הריהו מכהן כידוע כפרופסור לספרות העברית באוניברסיטה בירושלים, והעמיד תלמידים והדריך חוקרים, וכתב לא מעט לעזרתם ולתועלתם של שוחרי הספרות. אל סיפורו לא חזר, והוא נשאר מקוטע עד עצם היום הזה.

אני זוכר את הרושם הראשון. ראיתי בעיני רוחי את ניו־יורק היהודית האינטלקטואלית, עם מלחמת הדורות; בנים נגד אבותיהם, אבות אובדים ובנים תועים, נשים ונערות רוויות אהבה וצמאות אהבה. מארה משולשת רובצת על כולם: מארת האנושות בימינו, מארת היהודי בכל הדורות והגלגולים, מארת היחיד, האדם באשר אדם הוא. עד משבר! עד כלות. התפרצות צעקה, מתוך חֵך חנוק. ספר מחריד, שלא נתן מנוח.

אל הספרים שהרעישו אותך אי פעם הנך נוהג לחזור. אל הסיפור הזה לא חזרתי מטעם אחר: חיכיתי להמשך. נראה לי הספר כפתיחה של טרילוגיה ואמנם הוא נפסק, דומה כאילו בראשיתו. בינתיים למדתי הרבה, גם על הנושא המסויים של הספר וגם על הלכות ספרות. למדתי לכבד ולהוקיר את הפרַגמנט, את הקטוע, ה“תם ולא נשלם”. כלום לא כל קנייני הרוח משולים לספרים הסיביליאנים? גם שליש הוא בבחינת הכל, וערכו כערך הכל. נהפוך בו ונהפוך בו.

אשר ליהדות אמריקה, הרביתי לקרוא עדויות ציבור זה על עצמו. קם דור של מספרים ומחזאים יהודים כותבי אנגלית, ויצירותיהם, במקור ובתרגום ממש מציפות אותנו. קמו לנו (או ביתר דיוק: להם) אירווין שאו והרמן ווק, קליפורד אודטס וארתור מילר, ברנרד מלמוד ועוד ועוד. דומה כולם נאמנים בתיאור עולמם הסגור, אך אינם משיגים כלל כי הם בעצמם, לרבות יצירתם, הינם אובייקט של ההיסטוריה. נשפטים ולא שופטים, נידונים בלא חנינה ומוכי סנוורים המדמים עצמם בני חורין.

ספרו של הלקין מוצאו גם הוא מתוך החיים העומדים האלה (“עומדים” מלשון מים עומדים). וָלא, כיצד יכול היה להיות מהימן למציאות ולהפכה לחזון, אילולא חזה מבשרו? ודאי רב כוחה של העברית להציל. לעומת זאת, הרי שלא מעט מספרות “המקור” שלנו אינו אלא תרגום, תרגום שברגש, בתפיסה ובהערכה. שירתו של הלקין היא מקורו. משורר תחילה, מי שבכל אכזריות תיאורו המגמתי ללא כוונה מוקדמת, מוכיח, שולל, מוקיע – ומרחם על גיבוריו.

קראתי עכשיו את הספר בשנית (ואני יודע כי עוד אחזור אליו). ההמשך לא חסר לי, הואיל וידעתי עכשיו מראש להסתפק ביש. (לא אומר בכך חלילה, שאינני מצפה להמשך ולסיום, ומי ייתן־יבוא ויפצירו בסופר, שיוציא נידחיו מתוך הגניזה!). חלק זה, הראשון של “עד משבר” נקרא בשם “חורף 1929”, כלומר ההתרחשויות והנסיבות הן מלפני דור. אושר מדומה, שובע, אי מנוחה. הסופר עצמו לא ידע אז על עוצמת השואה הממשמשת ובאה, גיבוריו לא כל שכן. אנשים חיים כאילו בתוך חממה או בביבר, מזדווגים, בוגדים, מתנכרים, ותוהים על תכלית אנוש וישראל. מתוך הגרונות עולים ומתנצחים ביניהם פילוסופים מימי הביניים, מקובלים וחסידים, ובעלי תורות זמננו, כמרכס ופרויד, רבנים גם הם. האווירה משולהבת, הכתיבה עצבנית. ואנו משיגים: מאומה לא השתנה, גם קום המדינה לא שינה דבר. גם הגוי המתואר בירכתי המציאות הזאת (אך אנו חשים בו מאוד) נשאר אשר היה.

נאמר, כי שליחות האמנות היא לנחם. אך דרכה של אותה האמנות המנחמת היא להטריד. ולא תמיד מוכן האדם או הדור לקנות לעצמו תנחומים במחיר אי־מנוחה שתוטל לתוך נפשו. היא אחת הסיבות, ואולי הסיבה, לתופעה הנזכרת של דלות הקריאה. העיקר, אפוא, שישנם ספרים לנו, ואם גם מספרם קטן, העשויים להשבית מנוחתנו ואליהם עלינו לשוב,

עד משבר!

הפועל הצעיר, כ“ח באלול תשכ”ג (17.9.1963)

 

ג. בשולי “מעבר יבוק”

משורר אמיתי – אלמוני הוא. האנונימיות – גורלו מאז נבחר לשירה. ואם ימלא תפקיד בחברה, שהודות לו יכירוהו רבים – חכמה נסתרה זו שהוא עוסק בה בחשאי, נסתרת מעיניהם שבעתיים. אך המקרה של מורה לספרות, מורה לשירה, שהוא גם משורר; לא, שהוא בעצם ומעל־לכל משורר – לא מן הדין שיוציאו מאלמוניות־שבגורל. ונשאלת השאלה: מאות הנפשות שעשה לשירת ישראל: מי מהם יודע על אודות שירתו הוא, של המורה־החוקר, ומה גם את שירתו הוא, של המורה־האדם?

השירה אינה מופשטת. המשוררים שלנו ושלהם שהמורה הדגול מקרב אליכם, לאו דווקא רק כבשר ודם, הרי הם בשר מבשרו. מבשרו חזה אותם, בחלום כבהקיץ. בשירתו שלו הוא נפגש איתם פגישה שבממד רביעי, כביכול. גבולות זמן ומקום מתבטלים; הגבולות המדומים שבין החיים והמוות – לא כל שכן אין מחיצה עוד.

הוגה גדול אחד, ודאי אלמוני (ואיך ייתכן אחרת?) היימאן שמו, מוריץ היימאן, אמר וחזר ואמר: “המוות הוא קול־באס למנגינתנו אנו”. בשירי הלקין המוות אינו קול־לוואי בלבד, דומה והוא קול ראשון. זהו ידע ותת־ידע כאחד, תודעה שבה נולד המשורר, והוא חי איתה וחי אותה. אך דרך שירתו שלו, והוא הפלא, המתים יהללו יה…

בשניים־שלושה קבצים נקבצו עד כה שירי שמעון הלקין; לאו דווקא (אם נדבר בלשון אקדמאית) תחנות בהתפתחות, או חוליות בשלשלת, אלא גלגולים; ואם מותר לומר כך: גלגולי מחילות. הקובץ האחרון, בשם הסמלי “מעבר יבוק”, אינו שירת זקונים. מידות שיר השירים וקוהלת (אני מתייחס אל המימרה המדרשית הידועה) עולות בו בקנה אחד. החי ייתן, גם ייתן אל לבו, ־כי הנה הנה “עזה כמוות”. ועל שניהם, ובתוך שניהם: “ויותר לבדו”.

“מעבר יבוק”, בשיר הפתיחה מופיע טשרניחובסקי, אשר המשורר הלך אחרי ארונו, והמת יתהלך את החי; בפואמת הסיום, כדי שליש הספר, מעלה המשורר את צלמו ודמותו של יעקב רבינוביץ המתגלה לו אחרי מותו, וכאילו ממשיך בשיחה, שהופסקה פעם, בדרכו הטיפוסית לו, האסוציאטיבית, של שירה־שיחה נלבבת ופקחית. פגישות אלה, חזון שחזר והפך מציאות, צד שווה להן (עם כל השוני שבאישים ההם ובתרגום אישיותם לשיר זיכרון): לכאורה ידבר מי שאינו עוד, מי שעבר את היבוק, אך למעשה החי הוא שהיה לפה להם ולעצמו כאחד, והוא מדבר בלשונם השונה – בשירתו האחת.

גם הלשון למשורר הלקין אינה משאת־נפש מופשטת. מוצאו ממנה ושיבתו אליה. הוא נאחז בה; היא נתאמתה לו בנכר; ממש כנוף הארץ שממנה התרחק רק לכאורה, תוך כדי נדודיו. מן הראוי פעם לייחד את הדיבור על התרומה המובהקת של השירה העברית באמריקה לתולדות ספרותנו. המרחבים הגדולים, ריבוי השבטים והגזעים ומסורותיהם ביבשת רבתי; קישורם ביחד על־ידי המורשת הגדולה האנגלוסאכסית שעם זאת אינה מכבידה; החינוך האחד לחופש אשר עם כל זאת אינו מקנה פדות ליהודי, הייאוש, אם כן, דווקא מהגלות הזוהרת הזאת: כל אלה הפרו והעמיקו. הלקין המספר, ברומן הגדול, הפרגמנטרי עדיין, שפורסם לפני כשנות דור, “עד משבר”, נתן לנו בבואת ניו־יורק היהודית עד להחריד, ממש מוות שבתוך חיים וללא תקומה; הלקין המשורר החיה לנו נופי “נובה סקוֹטיה”, נופים גויים מובהקים בייחודם הראשוני, ואכלס אותם דמויות יהודים להמחישם כמו… אך היאבקותו של המשורר כאמן בכיבוש נופי־לשון. ארץ־השירה, מחוז שירתו שלו העברית, רבת אקלימים היא ורבת שכבות אדמה. גם הנחל, המשתעשע בזרימתו, גם הסלע שאפילו להעפיל עליו לא ניתן, וצריך לפוצץ אותו – כל אלה מזדמנים בספר האחד. הנה נעימה עממית (לעתים רחוקות, אמנם!); אפילו נעימת הומור בשירה הסיפורית; וליריקה עצורה, כבדת ביטוי, מועט אשר תוך כדי מאמץ יחזיק את המרובה, הגות והגיון.

את לב הספר מהווים שני מחזורים של שירי אהבה בשם “חרוזים למי”. ארשה לי סטייה הצדה, ואפעיל דמיוני, כי בדור אחר עתיד אולי לבוא חוקר שיתהה, כנהוג אצל המחטטים לפי מקצועם, על החידה: מי היא ה“מי” שבכל מחזור ומחזור. אך שירי הלקין אלה ספוגי אהבה עד כלות, מלמדים אותנו בבהירות שאינה משתמעת לשתי פנים: ה“מי” החשוב באמת, הוא האהבה כנושא ולא נושאת האהבה. “פשט” פשטני, כגון אהבת הזקונים את הנעורים, אינו אלא לבוש צורה; ואילו ה“סוד” ההולך ומתגלה יותר ויותר בכל שיר נוסף הוא ההיאבקות באהבה כגורל: לא אשלחך כי־אם ברכתיני…

נוכחתי פעם באחת מהרצאותיו של פרופסור הלקין; שעה שהמחיש את הטמון מבעד, הגזעי כביכול בסיפור־אהבה של קלאסיקן עברי. השיעור עצמו היה שיר־בפרוזה; ביתר דיוק: שעה של השראה גדולה כעין התהוות של שירה, שהנוכחים, תלמידיו באוניברסיטה, זכו להיות עדים לה. אני מעלה בזיכרוני את הצעירים ואת הצעירות האלה, או את עמיתיהם שבאו אחריהם וששותפו בחוויה זו או בדומה־לה; ואני מדמה לעצמי אחד מהם, שעם תום השיעור לא ימהר מייד לשיעור אחר, אלא שב הביתה ונוטל לידיו את ספר השירים ששמו של המורה הנערץ כתוב בשערו ויתחוור לו: השורש האחד שלדברים שבעל־פה ושלחרוזים־שבכתב, בדמו יחיה, בדמו יחיה:

לִמְקוֹם חַיִים מֵתִים מֵעֵבֶר לְיַבּוֹק,

מֵעֵבֶר לִנְהָרוֹת אִתָּךְ וְעַד הֲלוֹם;

מְקוֹם חַי זְמַן בַּמָּוֶת, לְאֵין נְטוֹשׁ וּלְאֵין חֲבוֹק,

אִתָּךְ הִגַעְתִּי כִּבְהָקִיץ וּבַחֲלוֹם…

פשר הדימוי המופלא? לא אשה, לא נערה. השירה, שירת הנפש.

הפועל הצעיר, ט“ז באב תשכ”ו (2.8.1966)

המלצות קוראים
תגיות