רקע
עמנואל בן-גריון
בן־מנחם ובן־יהושע: על משה מנדלסון ושלמה מיימון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

הופעת בן־מנחם, משה מנדלסון, מציינת שתי התחלות, ראשית ההשכלה העברית וראשית השתתפותם של יהודים בספרות הגרמנית. מאתיים שנה עברו מאז. על יסוד ההשכלה העברית הוקמה והתקיימה התחייה העברית. הלשון שבכתב הולידה לשון שבעל־פה. השפה המחודשת קנתה את הארץ המחודשת. מאתיים שנה עברו, וסופרים יהודים כותבי גרמנית קמו כמה מאות, ביניהן עשרות אנשי שם. ובעת ובעונה אחת עם עמוֹד המפעל העברי־הלאומי בניסיונו – נסתם הגולל על הספרות הגרמנית־יהודית.

עדיין לא הגיע הזמן לסכם את תרומותיהם של יהודים לספרות הגרמנית סיכום אובייקטיבי, ללא משוא פנים. הפצע טרי עדיין; שותת דם, אף המלחמה נטושה, מלחמה בגוזרי הגזירה וביורשיהם, ולא נצדיק אותם בהצדיקנו עלינו את הדין. שאלה אחרת מותרת – לתהות על טיב האישים שפתחו בספרות הזאת, לעמוד על מפעלם, להעריכם לפי קנה המידה הפשוט והבלתי כוזב: באיזו מידה חיה נחלתם היום, באיזו מידה היא עדיין פורייה בימינו אלה. בזמן הנכון והמתאים ביותר חודשו בעברית נעוריו של אחד מספרי המופת של הספרות הזאת, ספר חיי שלמה מיימון, כתובים בידי עצמו. בסוף המאה השמונה עשרה יצא הספר הזה ראשונה, במקורו הגרמני; לפני דור אחד נעשה הניסיון הראשון לאזרחו בעברית, מעשה ידי י.ח טביוב. בזמננו חזר ותירגם, תרגום שלם מן הקודם, י. ל. ברוך.

שלמה בן־יהושע מליטא, שלמה מיימון, שחרר את עצמו מכבלי מסורת, מנהג ומשפחה, ופרץ שתי חומות בזו אחר זו: את חומת הגטו המזרחי, על חינוכו המוסכם, ואת חומת ההשכלה היהודית־מערבית, על חשבון עולמה המוגבל ומגביל אף הוא. זה עתה עוד היה “עילוי”, בעל תכונות של רב ומחבר, חוקר את נתוני היהדות – תלמוד, פילוסופיה דתית, קבלה וחסידות – מבפנים; והנה פתאום הוא מתחיל מתבטא באופן חופשי בלשון חכמי המערב וסופריו ומחדש חידושים, אשר גדולי הזמן, גדולי מחשבה ושירה, יכירו בהם. עלייתו של בן־מנחם, בן העיירה הגרמנית, לדרגת פילוסוף נודע בשער וידידו של גאון ויוצר בגרמניה של הזמן ההוא – הפליאה את בני שבטו, גם שימשה מופת להם, ועד סף ימות הגזירה של זמננו התגאו בה יהודי אשכנז; אך עליית בן יהושע מופלאה ממנה. מנדלסון כאילו נולד לתווך, ובזה שליחותו והשארת שמו; מיימון לא התפשר עם הפשרה מעודו, הוא כאילו נולד להפריד בין עולם צר לעולם רחב, ובשליחותו דווקא לא הודו, ולא היה המשך לדבריו ולהופעתו. ואולם היום, בימי זעם וזוועה אלה שלא באו באקראי, כשהחשבון הולך ונבחן אצל שני הצדדים, נמצא מוצדק דווקא הוא, שלמה מיימון, ונספח ישר למניין אבותינו. בתמימותו ובגילוי ליבו, סגולותיו שאיחד אותן עם מידות ההומור והלצון, צייר לנו בתמונה נאמנה ביותר גם את עולמם הפנימי של יהודי אשכנז, בני הדור הראשון לאמנציפציה, אשר אף את מחיצתם הם צריך היה לשבור, למען לחיות.

האנטגוניזם מיימון – מנדלסון, שלא היה ניכר כל כך בזמנם, לעת חייהם והיאבקות חייהם של שני נציגים, נציג ההשקפה המתונה מכאן ונציג המחשבה השואפת אל על מכאן – מתבלט ביותר לאור תקופתנו, עת נראה בעליל כי פרשה בדברי ימי העם ורוחו גוועה ומתה על מנת שלא לקום עוד. ובלא שנפתח בוויכוח על ערכן המוחלט של התרומות הספרותיות שתרמו יהודים לספרות הגרמנית – עובדה היא כי הספרות הגרמנית־יהודית מהווה, או עתידה להוות בזיכרון בנינו, אחת הפרשיות הלועזיות הגדולות והמכריעות של ספרות ישראל, בחינת פרשת הספרות היוונית־יהודית ופרשת הספרות הערבית־יהודית – ביחד שלוש עדויות לפגישת רוח ישראל עם תרבות־יסוד זרה, שולטת ומשליטה, מקרבת ודוחה. ולא מקרה הוא, כי לנוכח עינינו עומד בכל אחת משלוש הספרויות־התקופות האלה איש ביניים אחד, תיאולוג ופילוסוף, מי שאומר לבטא את האמת המוסכמת של תורת עמו בלשון עם זר, שהיא שפת אם שלו, ומי שמתנסה לאחד את שאינן ניתנות לאיחוד: מחשבה ומצווה, דעת ודת. אכן יש הרבה מן המשותף בין שלושת האישים: פילון, הרמב“ם, מנדלסון – שלושתם מתווכים, חכמים כלליים, שזכו בכתר הרשמיות וההיסטוריה הרוחנית מודדת בהם את תקופותיה. ההתאמה החיצונית והפנימית היא כה גמורה עד שניתן אפילו, ואם בהסתייגות מסוימת, להעמיד נוכח כל אחת משלוש הדמויות האלה, דמויות מורים, את הדמות שכנגד של אחד יוצא־דופן, אשר נלחמו בו אם בזמנו ואם בזמן שאחריו, והוציאוהו, אם לא מכלל העדה, מכל מקום מכלל ההמשך החי של הספרות והמחשבה הפנים־ישראלית: הלא הם פלאביוס לעומת פילון; שפינוזה לעומת הרמב”ם, בן־יהושע לעומת בן־מנחם.

הניגוד בין בן־יהושע לבין בן־מנחם משתקף גם מבין השיטין של ספר חיי מיימון. ואולם, וזה מה שמקנה לעדותו של מיימון את נאמנותה הקיימת: הוא, שלמעטים בלבד שמר אמונים והכרת־תודה, ובינו לבין בן־מנחם הרי הפרידה תהום מחשבתית – ידע להציב ציון כבוד לנציג ההשכלה הגרמנית־יהודית, גם הגן עליו מפני סילוף זכרו. בפרק הזיכרון המוקדש בספרו לבן־מנחם סותר מיימון את האגדה, כאילו נשבר ליבו של מנדלסון בקרבו לאחר שנודע לו כי לסינג היה בסתר נפשו מחסידי שפינוזה, והוא קובע לעומת זאת בסרקזם הצרוף שלו: “לא כי! הגיבור הזה מת מחמת המערכה החמישית”, לאמר כשנעתיק את האמרה הנמרצת ללשון נמשל פשוטה: בן־מנחם מת מותו של גיבור בטרגדיה. הנה הפיכה, הנה היטהרות.

המשפט ידגים גם את ראייתו הבלתי משוחדת של מיימון וגם את כוח ביטויו הקולע למטרה. הוא, בחינת צופה ומבקר, היה מסוגל לראות את עצמו על הבמה, גיבור במערכה.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ג (1942־1943)

המלצות קוראים
תגיות