מורי וידידי!
דפדפת בעלים נשכחים וגילית מחדש איגרת שכתָבָהּ קאנט הישיש לאחד מידידיו, ושם נמצאים דברי ביטול על שלמה מיימון, בזו הלשון: “אף פעם לא הצלחתי להבין, למה נתכוון מיימון בנסותו ‘לתקן’ את הפילוסופיה המבקרת – בכגון אלה מתנסים היהודים בחיבה יתירה, למען תלות את עצמם באילן גדול”. (תרגום המליצה האחרונה כלשונה: “למען לזכות, על חשבון אחרים, בחשיבות מדומה”). קראת ונדהמת, גם קאנט?! אין נקי?! בעצם לא הפתיעתך תגלית זו כלל. אלא שהיא באה לאמת ולחזק בקרבך הכרה מושרשת בך מאז הגיע הס"מ לשלטון: נעֵר יפה־יפה בן אשכנז, ותמצא בשקע נשמתו שנאת־ישראל; השטן של ימינו איננו יוצא דופן, אלא תמצית רוח העם, והוא עומד, כביכול, על כתפי הפילוסוף. ומאידך גיסא, ראה את בני־עמנו, שסיגלו להם ביתר שאת את לשון שונאיהם ואת תרבותם והעשירו את התרבות הזרה בנכסים של קיימא – ומה שכרם? שנאה, רדיפה, נידוי, חורבן.
להתווכח על רוח עם אשכנז – לא היום הזמן והשעה לכך; המערכה נטושה, שעת חירום נדרשת לפי חוקיה היא. אולם על קאנט, בן המאה הי"ח, ניתן לשוחח גם עתה. לפי עניות דעתי, אין למנות אותו בין גדולי אשכנז בלבד, אלא מאז הופעתו נעשה קניין העולם כולו, ואישיותו הפרטית, כשנמצא דופי בפינה נידחת שלה, לא תעניין ולא תעסיק אותנו יותר מאשר פרטיות לאומיותו, אשר גדרה נפרץ זה כבר. קאנט שייך לעולם, לספרות העולם, למחשבת העולם, ואלו מהשקפותיו אשר הזמן גרמן בטלות לגבי מנת חלקו הנצחית, שהפכה לרכוש האנושיות. ברם, בני עמנו, באשר הם, ידועים כשואלים בראש ובראשונה את השאלה: כיצד התייחס פלוני בן־האלמוות אלינו? רגילים אנו להזכיר בכל דור מחדש את עוונו של שקספיר בעיצוב דמות היהודי מוונציה. כמה מדברי גתה, אמרות ארעיות וגם פתגמים החקוקים באבן, אינם פוסקים מלהרגיז אותנו. מאמריו של דוסטויבסקי הנוגעים בנו עלולים להחשיך לנו את זוהר סיפוריו… רגישים אנו עד מאוד, וללא צדק. כל בן־אדם, האמן עוד יותר מאשר האדם הפשוט, עלול לטעות, במעגל חייו הפרטי, ובוודאי שהוא יבוא גם על עונשו. אולם, אם הוא נמנה בין אלה החיים אחרי מותם, נחרץ פסק דינו שצדיק הוא: הזהב קיים, הסיגים נשכחו. ואפילו אם דעה קדומה, החתומה בחותמת זמן חייו של היוצר הגדול, התגנבה לתוך כתביו: כשרונו מעלה את הטעות לדרגת אמת ונותן לנו ללמוד ולהיבנות אפילו משגגותיו. לפי דבר המסורת שלנו כתב משה את התורה ובה, כידוע, דברים חריפים עד מאוד כלפי בני עמון, מואב ועמלק; ואף על פי כן יש לנו הרשות המליאה לצחוק למי שיטיל, מתוך הנימוקים האלה דופי בדמות הזאת שנעשתה יקרה לרוב בני העולם. בחרתי בכוונה דוגמה הפוכה, בה מופיע הגדול לנו כמלא רוח קנאה גזעית – אבל אפשר להרבות בדוגמאות ניטרליות שאינן נוגעות לא לנו ולא להם. מה תגיד, למשל, לצרפתי בן הצרפתים, שיתאונן ביום מן הימים על שקספיר ועל טולסטוי, היות והראשון תיאר את “הבתולה בת אורליאנס” בצבעים מגונים, והשני שינה את פני נפוליאון וכמה מבני עמו שלא לטובה?! ודי ברמז.
נחזור אל קאנט ואל מיימון. נשכח לרגע את הנצח המוחלט של הראשון ואת הנצח היחסי של האחרון. ננסה לשפוט את קאנט ולעת עתה לא נקרא את “עד המלך” של הסנגוריה. את… מיימון. אמת, כפי שאנו למדים מתוך האיגרת הנ"ל נרגז קאנט על השגותיו של מיימון. כלום זה חטא? מבלי שנהיה נמנים בין יודעי פילוסופיה על בוריה, רשאים אנו לקבוע: דעת קאנט ודעת מיימון – דעת קאנט עדיפה. אולם קאנט לא הביע את הערתו השלילית על מיימון לא בדפוס ולא ולא בכתב, אלא… במכתב. במכתב פרטי שנשתמר במקרה, נדפס במקרה ומעולם לא היה נועד לדפוס. את המכתב הזה יש, אפוא, להעריך כשיחה פרטית, את האמרה כפליטת פה בעלמא, ואין האדם נתפס לא על צערו ולא על רוגזו הנובע מצערו. ואף זאת: בן שבעים ואחת היה האיש בכתבו זאת, והנתקף על ידו, זה שהרגיזו בדבר ביקורתו – אז כבן ארבעים.
אבל, מדוע תשתכח ותיעקר מליבך האמרה שכנגד, אותו המשפט המפורסם אשר קאנט, גם אז כבר איש זקן – בן ס“ו – מסרוֹ על ידי תלמידו־ידידו מארקוס הֶרץ, למיימון עצמו? אותו הפסוק, אשר מיימון החשיבו כהסכמה והכניסו בגאווה לתוך סיפור חייו? קאנט, אמנם דוחה את מיימון (“נבצרה ממני לתת לך את כל חפצך ולהוציא משפטי על כל דברי חיבורך”), אבל מפייסו מיד (“מבטיח אני אותך, כי לא מפני אשר נקלותָ בעיני נמנעתי מעשות זאת; אני אינני בוזה לשום שאיפה נכוחה בענייני מחקר הנוגעים לאנושיות, ואף כי למחקריך אתה, המעידים עליך כי באמת כישרונך למדעים עיוניים ועמוקים הוא כישרון לא־מצוי”), ומיימון מוסיף על הדברים האלה את ההערה הזאת: “נקל לשער, מה נכבדה ומה נעמה לי תהילת המבין הגדול הזה”, ומוסיף להתגאות ב”עדותו של יוצר השיטה בעצמו", שיצאה לטובתו. (כל הציטטות – לפי התרגום העברי לי. ח. טביוב של “תולדות שלמה מיימון” ב, פרק ט"ז).
מובטחני כי מיימון גופו היה שופט את קאנט לכף זכות. ואם אין אתה תמים דעים עם הביטחון הזה, אשר אין להוכיחו, הבה נעביר את השיחה לנקודה אחרת, סמוכה לה עד מאוד: לשאלת מיימון עצמו, לגורלו האישי. איזו סביבה ידעה להכיר את ערכו של פורץ־גדר הנעלה הזה – סביבת האח או סביבת האויב? האם זכה אף מפי אחד מכוהני עמו לתגובה ישרה, נימוסית, חסרת גידופים? האם לא פנו אליו עורף גם החרדים (אשר התנגדותם אליו מנומקת בדעותיו הקיצוניות) וגם המשכילים? מי תמך בגופו ופרנסו בשארית ימיו? רוזן נוצרי. מי הציל את ספר המופת שלו, ספר תולדות חייו, ועזר בידו לפרסמו? סופר נוצרי. ובני איזה עם סקלו את ארונו – כלום לא בני עדתו הוא? כלום לא נקבר “מחוץ למחנה”, כדין המתאבדים? כלפי מי צעקו דמיו של היהודי הגדול הזה מן האדמה?
אל נא לנו למתוח ביקורת לא על יחיד ולא על כלל זרים מחמת השקפות גזעיות שאינן נעימות לחיכנו. עמדה כזאת אינה לפי כבודנו. אין היא מעלה אבל היא מורידה, כי עלולה היא לשלול מאיתנו את ההנאה מפירות התרבות המשותפים לכל בני נוח. לעומת זאת, לא רק רשאים אלא מצֻווים אנו לבחון את עצמנו, אם נמצא בנו מרוח החופש, אי־התלות הרוחנית, הסבלנות וכל המידות הטובות שהננו דורשים אותן מאת זולתנו. אל לך לדון את הזר, אם לא נתנסית בניסיונו! מי ייתן, ואומתנו תהא לעולם מוגנת כלפי ארס הפשיזם המדיני והאינקוויזיציה הדתית!
דבר, כ“א בחשון תש”א (22.11.1940)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.