רקע
יוסף חיים ברנר
מִשְּׂדֵה הַסִּפְרוּת ("דון יוסף נשיא" ליוסף קלוזנר)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הוצאת "לעם" (נוסדה על ידי “הפועל הצעיר”), 79–80. "דון יוסף נשיא" הדוכס שׁל נכְּסוֹס (ציור היסטורי) מאת ד“ר יוסף קלוזנר. יפו, התרע”ד. 37 עמודים.


המחברת הזאת, שהוציאה “לעם” אחרי הפסקה של חדשים רצופים בעבודתה, עוסקת גם כן באישיות היסטורית מאותה התקופה הקרובה מאד למקובלים ולשבתאים ותוכל לשמש באיזו מידה כמילואים למה שהובע בספרו החשוב של כהנא. “דון יוסף נשיא היה יחיד בדורו בהבנתו המדינית. דבר זה בא לו דוקא מפני שנתערב ‘בגויים ולמד מעשיהם’. מפני שבתור אנוס ממשפחה חשובה ומפני עסקיו הגדולים היו לו מהלכים בין הספירות המדיניות העליונות. והוא גם היה איש־מעשה ושנא חלומות והזיות”, אבל לפעול איזה דבר בקרב עמו לא עלה בידו, מפני שאין מקום לאיש מדיני בתוך קיבוץ של תשושי־כוח ומחוסרי כל רגש מדיני מאז ומעולם!

דון יוסף נשיא לא נהיה לגיבור טרגי בתולדות־ימינו: יותר מדי, כנראה, היה רחוק מעולמות־החלום, יותר מדי היה יהודי ספרדי עם כל השטחיות וההתפשרות שבטיפוס בני־אדם אלה; אבל הופעתו של יצור כזה בסביבה היהודית, אבדן כוחותיה המעשיים של האישיות הזאת לעמה, אי־היכולת של ה“עם” הזה להשתמש לטובתו בבנים שכמות אלה – כל זה חומר הוא לא רק ל“ציור היסטורי” קטן, כי אם גם ל“טרגדיה היסטורית” גדולה.

תיאור היסטורי רחב של פרטי חיי היהודים, פרנסותיהם ומצבם ה“רוחני” בימי נושא המוֹנוֹגרפיה הזאת שלפנינו אין במחברת; אבל הזכרת הרבה עובדות חשובות וציוּנים כוללים הקולעים למטרתם יש ויש. מובן, שכבכל מה שכותב קלוזנר אף כאן אור וצל משמשים בערבוביה. אותה ההתפעלות, למשל, מ“רגש־האחוה החזק בכל שבטי־ישראל עוד לפני שלוש מאות שנה” בע' 32, על סמך דאגתו של יוסף נשיא ליהודי־פולין, למרות תארו בעצמו את ההפך הגמור מזה בע' 15–16 (סוף פרק ב') אצל “שבטי־ישראל” בכלל… אותה ההתפעלות מהשפעת איזה יהודי איטלקי על עניני המדינות, למרות שכל המחברת הזאת גופה מעידה כמאה עדים על ערכה של “הדיפלומאטיה היהודית” בכל אשר תבוא… אותן ההוספות הספציפיות מעין: “דון יוסף רצה לנסות אותו נסיון עצמו, שהבארון רוטשילד” וכו', או בנוגע לישוב קפריסין: “כמו שחשבו ציונים אחדים בזמננו” (עם מרדכי עמנואל נוח ואפילו עם הבארון הירש ודאי יש לו ליוסף נשיא יותר קווים משותפים מאשר עם הבארון רוטשילד והציונים האחדים בזמננו, אבל אין זה מן העיקר)… אותן ההערות המשתמעות לתרי אפי, ספק־לגלוג, ספק־התפעלות, מעין: “אם אין מדינת יהודים – מה נשאר לאומה הישראלית בגלותה חוץ מ–מספרים ישנים וחדשים?” ואותה חתימת־המחברת השורטת בדיבורים המתחילים “ואף לאחר שלוש מאות שנה”, – דיבורים שאינם ענין כלל ל“ציור ההיסטורי” שלפנינו אלא מין “ובא לציון גואל” בנוסחא חדתא…

רושם לא נעים, מהצד הספרותי, עושות גם החזרות התכופות על הרעיונות היסודיים, שדון יוסף היה בעל חושים וכשרונות מדיניים ונתכוון להיטיב לעמו, אם כי גם לשם תאוות השלטון והשררה העצמית, אלא שדור־היהודים בעת ההיא לא היה ראוי ומוכשר לקבל טובתו: גם הרעיון היותר נכון כשאתה חוזר עליו במחברת קטנה שכזו אחת ושתיים ושלוש (ע' 23, 34, 36, ובאגב אורחא עוד במקומות אחרים) ובאותן המלים ובאותם המבטאים, יהיה בהכרח לזרא.

ברם, איך שיהיה, ובעיקרה וברוחה הכללי זוהי מחברת יפה ומועילה לקהל־קוראינו. טובה עשתה אתנו ההוצאה “לעם”, שנתנה אותה לנו. ותהא זכות זו כפרתה אפילו על המחברת “כתבי קדשנו”…


“הכל היה אז: – יקרא הקורא במחברת זו – ארץ חרבה ומצפה לבניה, דיפלומאט גדול, שהיה קרוב וראוי למלכות, שליט גדול, שאהב את היהודים ולא הפריע את הנשיא היהודי מעבודתו בארץ־אבותיו; אך דבר אחד היה חסר: עם לא היה. עם־ישראל היה אז במצב של שינה, שבו ראה רק חלומות ודמיונות של מקובלים ובעלי־הזיה. “הקול המבשר” של דון יוסף נשיא, שהיה צריך להרעיש את כל עולם־ישראל מן הקצה עד הקצה, מצא לו הד רק בקרב קהילות ישראליות מועטות ואך גאון אחד נתפעל על ידו. אפילו גאוני צפת לא הרימו את קולם לטובת הרעיון הנעלה. יותר מדי חול היה בעיניהם, יותר מדי פשוט וטבעי. בנין עיר, נטיעת תותים, הבאת כבשים לשם צמר – מה היו מעשים פעוטים כאלה בעיני החריפים והבקיאים והמפולפלים של אותו זמן מצד אחד ובעיני המקובלים ובעלי־הסודות ובעלי־הנסים מצד שני?”


דברי־אמת שכאלה מן הראוי שישמיעום וישמיעום כיום ביעקב בספרים ובמחברות השכם והשמע. אם ישוב וירפא לנו על ידי כך – לא נדע, אבל יהי את אשר יהי, אל נא תהא סגולה אנושית זו – להתריע מתוך כאב – קלה בעינינו!


[“הפועל הצעיר”, שבט תרע"ד; החתימה: ב.–י.]

המלצות קוראים
תגיות