I.    🔗

במצר¹. – הימות סוד האדם עמו, או יפתח סגור לבבו ויהיה לו הרוחה? והסוד, אם אשה, אם עון, אם אלהים או חידת העולם, אם עם וגורלו, מה מנו יהלוך. ואם יהיו כל הנהרות דיו והנהרות קולמוסים, היספיקו? היספיקו להביע חרדת סוד האדם, את סודו, את המסור לו, את אשר נתן לו, או את אשר נלקח מאתו. מחפשים אתם את עצבון החיים בהמָות, בהחדלון, בבוא שיני האפס לכלות כֹל, מבקשים אתם את מהות האדם במלחמת הטוב את הרע, במלחמת אדם באדם ונפש בנפש ודור בדור, מבקשים אתם לדעת את האור והחושך, את העבדות והחרות, את האפשר והנמנע, את הברכה ואת הקללה; ועד עולמי עד יעלם מכם, מי הוא מקולל, מי הוא מבורך, עד עולמי־ועד תתעו בלכתכם, תתעו, נתעה.

והצער בא ואוכל אותו מנפש עד בשר, עד עומק היש. מה המה החיים? האם אשמה או עונש או סבל הדורות. איש איש מאתנו כבר הביא את מצרו אתו בגיחו מרחם אמו. קולר אנו נושאים כלנו בצוארנו. מי ישלם את החוב הגדול? מי ימלט מעמק הבכא? כה כה יאמר לנפשו.

האלהים נתן את החיים ענין רע לענות בו. הוא בחר לו את האדם לתת צבת בנפשו. מה אנו מחפשים? מה מנו נאבד? מה נמצא, מה נלקח מאתנו ומה ינתן לנו? יופי, רגש, מחשבה – דברים רבים תדעו לכנות בפיכם, באמרים רבים תדעו לרמות את עצמכם; אבל הרימו נא את המסך, קחו את המשקפת שבנפש וראו. השמים יורידו אתכם ארצה וממבוכת האדמה תעלו השמימה. – מרמה, מרמה! חידה חדתם והפתרון קבר. עוד לא עשינו את הצעד אל היש, והאפס ישלח את לשונו ויעשה בנו את משחקו הנורא, צערו של אדם גדול הוא מנשוא.

מאמינים אתם, שהסוד הוא במעשה־בראשית, במעשה מרכבת העולם והחיים. מאמינים אתם, ששם שם ממעל לכם חידת העולמים וסוד ההויות. מאמינים אתם, שאם תטיבו את מעשיכם והתקדשתם, תטהרו; שאם תעשו את אלה ואלה תמצאו מנוח. אבל מי יגלה עיניכם לראות, שטועים אתם ומטעים אתם. הנכם נושאים את העון ואת העול; אתם, אתם הנכם הנקודה הנעלמה שבחיים. אתם נתחייבתם כליה למקום, ועל כן שלחכם ה' לתעות על פני האדמה ולתעות בשמים.

גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע; ואנחנו יראים אנו את הרע, יראים את הצלמות, יראים אנו את החיים ונושאים אנו את קללת החיים וסוד עקת החיים. הידעתם את סוד האדם ותוגתו? הידעתם, כי שבע יפול בכל יום ושבעתים יקלל את נפשו בכל יום? הידעתם, כי אין לו מנוח גם בזה, גם בבא! הידעתם את קברת לבבו וצרת לבבו. אלף פעמים אמר נגזר – האם לא משחק הוא הדבר – אלף פעמים נפל, נפל, ועוד יחלום, כי יעשה לו כנפים.

ומי קרא אתכם לנוד לו? מי קרא אותו לנוד לכם? מי ברא את כל אלה בנו ומי ערבב את כל אלה אתנו? אֵבל גדול הם החיים ומנוד ראש. שקר הוא הכל, והאמת המדומה היא חותמו. משתחוה האדם לבני נכר, וקרא יקרא בשם אלהים. הצער יאכל כל המיטב בו, הוא משתולל.

עוד אחת נשאר לו – לשים ידו בערפו. “למה נברא העולם בב'? להראות למי שרוצה לצאת מן העולם שיצא”… אבל הוא אוהב סוף כל צערו את ה“מ' סתומה”; הוא בונה לו מצודות ושם ישב אל עקרבים בנפשו, ואל חלומות בנפשו. עקתו, עקת נפשו הוא עד בלי שיעור, ויש גאולה לו; הוא אומר לגאול עצמו מיד שחת, ברכיו כשלו, והוא יקום, אומר לקום. – – –

II.    🔗

המשורר². – ואם אלף שנה יחיה, לא יספיק לגלות סוד השירה ולבטא מה שבידה נתנה. ואם חיה יחיה וישיר, במורג לבבו ישיר, בחלום לבבו ובחטאת לבבו, מה מנו יתן? מה יתן, ממה משלו יתן, מה יאמר, ממה משלו יאמר?

נפשו גחלים תלהט, מי יצית את הגחלים? העולם סוער מקדמת קדמוּתו, מי ישב בסתר העולם? ומי ישיר שירת העולם ואת נכאי העולם?

עולמו של המשורר הוא של כל הדורות, של כל הזמנים, של השתפכות כל לב ויגון לב. עולמו הוא תהום רב לכל חי, לכל מרגיש, לכל מי שנשמה באפו ומעשים בידו.

ערב הוא בנפשו לכל אלה ושותף הוא בנפשו לכל אלה. הוא הרה אותם, הוא הולידם. הוא נושא אותם בחיקו, סובל ומתענה עמהם.

עקת אלהים עליו רובצת וסער אלהים. הוא לוקח חלק מבשרו ונותן לכל חי לאכול, נותן מדמו להם לשתות ומחלבו הוא מקריב להם קרבן.

הוא המשורר הוא אחיה השילוני וגם ירבעם בן נבט. לנשמתו של צדיק יכלה רוחו וחבלי החטא ימשכנו בשאונם.

אשה כי תענה, למראה עון של כל מעונה ונענה בחיים, תדמע עינו, תצא נפשו, וגם את הגוזל, כי ידו קשה, יבין, יבין לרוחו – יבין את האיש מסיג גבול רעהו וכובש לו ארץ, ויבין לזה ולעקת לבבו, כי ילקחו ממנו אדמתו, כי יגרשוהו מאדמתו.

הוא יבין את הליל ואת הבוקר, את שפעת הסתיו והאביב, יבין חית־השדה וצפור כנף, יבין את האלהים ויבין את האדם, יבין שומרי תורה ויבין ממאני־תורה, והוא חי בכולם, בכולם…

והכל נתן לו, להמשורר, האלהים ענין לענות בו, להכל יצרף את נשמתו ואת רוחו, להכל הוא נותן ומהכל הוא לוקח. השלום על שפתו וריב לו עם כל בשר, הוא אמר לרגע הנה הטוב, והרע בא וחותך את בשרו…

ואם אלף שנה יחיה ויסבול, אינם כלום כנגד סבלון רגע אחד, כנגד שירה אחת של צער. ואם אלפי ימים ישטפו על פני כל חי, כל זה כאין כנגד פלצות החיים והצער שבשירת החיים, חייו.

קחו את נפשו, נתצו את נפשו, לקחו סכין חד וחתכו ממנו אבר אבר. הצער שבו לעולם יחיה, ושירת היגון שבו לא תבול. –

תנו לו למשורר קבר אנוש, תנו לו כר וכסת, גם אבן להניח עליו את ראשו. כחלום הוא לו כל הדבר, חלום נורא.

השירה היא ברכת אלהים בתוך קללת אלהים. ברכה וקללה גם יחד. ואידך זילוּ חיו, זילו וסבלוּ, זילוּ וחשבו, זילו והרגישו. את הכל הוא נותן לכם ובידו אין כל, בלתי נפש וחבלי הנפש. – – –

III.    🔗

בסער. – וראיתי את החיים בעצם עברתם, ראיתי את עמי בשבט עברתו, ראיתי את הכל בשבט יה, אמר יאמר האדם, בהסתער עליו רוחו. וראיתי את שפלות האדם וקנאת האדם. וראיתי כי שקר כל בשר, כי אבד כל מוסר, כי אין אמת ואין צדק, אין אושר ואין נחת, כי הכל בעמל ינהג, כי הכל בצר ומצוק יכלה את חייו, כי הכל אבד את חייו.

וכל אשר יראה חזון נורא בנפשו, כמו מפלצת בנפשו. כל אשר יראה הרי הוא נושא בחבו ומעבירו בחבו. לו אין תקוה ואין חיים ואין חוף. הכל עבר את הגבול.

והקיץ יבוא, הסתו יבוא, הבוקר, הליל, המית כל היקום כמו עושים להם רקודין בנפשו, מלחמת־שנים בנפשו, מחולות־המות! והחי כי עבר את גבולו ויזנח זנוח.

גנים נטעו, יערות, הנה סלעי מגור, הרים וגבעות, הנה עמקים ומערות; ארץ ארץ וגבוליה, ארץ ארץ ואנשיה, חקיה, תורותיה. ה' יצב גבולות עמים, גבולות האדמה וכל צבאה; ולפתע כמו יעקרו התחומים, לפתע כמו יאלם כל חי וידבר כל אלם, ההרים ילכו ובני האדם יקפאו. לפתע אין חשבון ואין דעת, רק סער אוחז בכלם וסובב בכלם. חִתּת הבריאה תבוא על כל בשר, על כל נמצא.

את נפשו הוא קורע בר־אנוש, דמו שותת וחלומו מתפלץ. כבחבלי־לידה מתהפכים מחשבותיו ורגשותיו, מי ימלל יסוריו? מי יביעם?

הוא רואה את בניו והנה נדחקו בין החומות, רואה את חלומותיו והנה הם קצוצי כנפים, רואה את מעשיו טובעים, רואה את עצמו טובע, טובע בנפשיו וברוחו. הסער לוקח אותו בציצת ראשו ונושא אותו הלאה. צדיק הוא בדרכיו, והחוטא שבו בא ושופך עליו את המיתו. הוא הרשיע בכל, והנה לצדק יתגעגע. –

סערת האדם היא סכוּם כל העונות והצדקות, הגבורות והנפילות. היא כוללת חבלי העולם והאדם והמית העולם והאדם. ושירתה, זו היא עצם המחשבות בצאתן לאַויר העולם, עצם האהבות, שלא יצאו לפועל והשנאות שלא יצאו לפועל, בה שאון החיים, נפש השאונית של החיים.

סערת האדם היא תפלתו בקול. היא אומרת לכתוב את הספרים שלא נכתבו וחיה היא את החיים שלא חיו: היא המית החיים והשמעת קול החיים. – – –

IV.    🔗

בדֹחק. – וכי ירבה יגון האדם, יבקש לו בנפשו קבר. אין מלים ואין תקומה לו, בהתעטף עליו רוחו ואין מנחם. מה מנו יהלך, כי יזרח השמש, כי יאיר היום, כי יצאו בני חיים ממחבואם איש לעברו לדרוש אֹכל וטרף; הוא תועה יתהלך. נבאו לו רבות, מנבא כל יציר ויהגה, כי אתא בקר, ולו – אין מעמד.

אין תקוה, אין מבוא לחיים, אבד מנו מנוס. כצללים יתהלך עליא דמות³, כי שכן שדי סר מאתו וכבדו אזניו משמוע. תוגתו ובדידתו הרבה אז לא תעלה אותו, כי אם דוחקת אותו, לא תהמה נשמתו ולא תקשיב, כי אם תסגר.

ואין מרפא ואין תרופה, באין אלהים. אל תאמרו לתת לו מה ולפתוח לבבו למה. בשבילים דש בהם עלו קמשונים, רב קמשונים; הדרכים, פלס לו בהם בעמל נתיב, שוב מלאים הם חתחתים, ובין לילה עלה בהם שמיר ושית, איך יעבור שפי ואיך ימצא מהלך?

ואם ימצא, יאמר למצוא, מה ימצא, באין שומר לראשו. מה בידו, כי ייחל לו. ואם יקים, מי יקימו לבדו? והוא אינו מבקש תקומה ולא יתן בה אמון.

קשה מחשבה הוא בר־נש וחֲשך מנוחה הוא, הוא מגשש כעור גם בין פלדות, כי יעצום את עיניו בחזקה. קוראים לו, והוא מתפלץ בעקתו. רע עליו המעשה, רעים עליו החיים; חשכה נפשו מגאולה, ואין גואל לו. לא תדעו דֹחק הרוח, כי רבה.

וישאל האדם אז ואין עונה, כי לא ידע מענה; הוא סופר סופר, חושב ומונה, לכל תכלית הוא חוקר, ואיו קץ לחֹשך, לחשכו. אבדון ומות הוא רואה, ואת הנתיב לנהרה אינו רואה.

למה אלהים תעמוד ברחוק, מרחוק לו. – –