¹

I.

ערב. – איכה? איכם החיים? איכם חיי? קורא האדם בצר לו, יום ירדוף יום, שבוע שבוע, ירח ירח ושנה שנה; מה מהות אלה? – מה הוא היסוד לכל אלה? החומר והצורה נתנו בבת אחת, האדם וזמנו, אין סדר זמנים קודם להנפש ואין נפש בלי זמן, בלי איזו אחיזה בעולם. הגידו נא לו, מה הוא האוחז ומה הוא הנאחז; ופתרו נא לו, מה הוא התוך ומה הוא הבר; הראו לו הגשר העולמי בין הנפש ושרשה, הראו לו את המקור, את הנצח.

מלים יודעים אתם לאמר הרבה, בטוים ושמות נרדפים הרי אתם ממציאים לכל נמצא ולכל חי, לכל אשר יעוף בשמים והולך על הארץ; יודעים אתם להמציא מלים למושגי הנפש והרוח, לעולם ולאדם, לאלוה ולמעשיו, לטוב ולרע, לחזק ולרפה, לנאמן בחיים ולבלתי נאמן; יודעים אתם לדבר מאלף עד תיו ולצַרֵף כל השרשים והפעלים והנטיות, השמות והמלים האלה, איש איש לפי ערכו ופניו, איש איש לפי משפטו ובטויו, איש איש לפי קולו ובת־קולו; למדו הן גם אותו, את החי בכל אלה, את החי באלה בעדו. –

ואם שבעים שנה יחיה, יאריך ימים עד שיבה, הכל לו כיום אתמול וכחידת יום אתמול; ואם אלפי דברים ורעיונות לו תתנו, עוד אינם אומרים כלום ואין הוא מבין בהם כלום.

כי אמנם החיים המה חידה סתומה גם אחרי הפתרון; כי אמנם גם הפתרון בעצמו ואפשרות הדבר על ידינו היא חידה; כי אמנם הדבור בעצמו והאופן להשיב בעצמנו על מה שנשאל היא חידה; כי אמנם הכל חידה, גם אנו גם חיינו, גם הדורות שעברו כהבאים – כי אמנם החיים תמהים הם על עצמם ושואלים הם על עצמם מראשית עד אחרית, וגם התורה היא רק שואלת, גם משה שאל, גם אלהי הרוחות הוא שואל…

ובדבר הזה אין אנו נבדלים מכל החי, מכל נפש ומכל נמצא בעליונים ובתחתונים; השאלה היא מקור הבריאה וראשית הבריאה; השאלה היא הבאר העולמית, אשר ממנה כולנו אנו שותים, אנו שותים וצמאים…

אל אלהי הרוחות! אתה יצרתנו, אתה נפחת באפנו נשמה, שעתיד אתה ליטלה ממנו; אתה נוטלה בכל יום ואתה מחזירה לנו בכל יום, מה חקר פעולותיך בנו כי נדע, מה פשר השגחתך עלינו… ולבב נתת לנו, אלהים, לשמור את הטוב ואת הישר, את החסד ואת השבועה, שהשבעת את בני האדם לשמרם בחייהם, במעשיהם, בכל אשר יפנו ובכל אשר יביא לידם; ואתה ידעת את הסער שבלבנו, אתה יודע מה חרות שם, במסתרי הלב. לצדק ולמשפט קראו אותנו עבדיך הנביאים, והרהורי הלב – האם אינם נביאים הם? הסער מתחולל בנו, ואתה הנך בא אלינו בכל אלה, אתה הנך בא בכל רחשי הנפש ובכל המית הנפש. הרשות נתונה ובטוב אתה דן את העולם, ואת אשר יעשה בכל, הכל צפוי לפניך.

אל אלהי הרוחות! עולם אחד בראת, אתה אחד ושמך אחד ואנחנו לאחדים בידך, ולמה זה פלגת גם אותנו, גם את נפשותינו, גם את העולם ואת אשר מחוצה לנו? למה נתת לנו את הצער והאושר, את הטוב והרע, את הֵד ההרים והעמקים ומשלחת מלאכיך הטובים והרעים, שאלו ואלו הולכים לפנינו להורותנו את הדרך, לצרף לנו מכל אלה את הדרך ולחפש באלה את הדרך. הכל גלוי לפניך והכל כמוס ממנו, הכל חי בעדך, ולנו – ימים יבואו, שבם נחשוב כי מות בנו, הכל בהקיץ לפניך ואנו ישנים וחולמים. וגם אתה בעצמך נגלית לפנינו על הים כגבור מלחמה, ובימי מתן־תורה כזקן שיושב בישיבה.

אתה דברת את קין ואת הבל, את משה ואת בלעם, אתה משחת לנו למלכים את שאול ואת דוד, ושלחת לנו את עמוס ואת יחזקאל, את אליהו התשבי ואת עזרא. שים שלום והראנו את ידך האחת בכל, הראנו את דרכיך ונדע.

II.

בסתר. – בסתר אלהים, שם בעמוד האדם על צור־המכשול בחייו, על אופים של חייו; שם, שם במקום שהנפש מבקשת לה סִתְרָה, איזה מרגוע ואחיזה בחיים, רגעי נוחם ודעת, שם שם הרחק משאון החיים, משאון חיינו, הרחק מכל אלה הדברים, שרדפנו אחריהם ושרצנו אחריהם, שם בשעת חשבון האדם עם עצמו, עם מעמדו, עם נחלתו בעולם ובחיים, תפול עליו אימתה ופחד מפני יראה עילאה ותתאה, – מרגיש הוא, שאיזה דבר לא נפתר בחייו, שאיזה דבר כמוס מאתו, שאיזה עון נסתר רובץ עליו. מרגישים אנו, שהרבה ראינו ואת המהות לא ראינו, שהרבה הרבה רכשנו לנו ואת היסוד העקרי לא רכשנו, שהרבה הרבה חלמנו וחשבנו לחלום, בעוד שהכל תעיה היא בידנו.

והתעיה הזאת לא שלנו היא כי אם נחלתנו, מכל הימים, מששת ימי בראשית הוא הדבר, מימי הנחש שהטיל זהמה ורעל וספקות בחיים. אמנם עץ הדעת ועץ החיים שם בעדן “ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן”, ואנחנו פרים לא אכלנו ומימם לא שתינו. –

לבנו אומר לנו, כי העון היה לא על אשר אכלנו, כי אם על אשר לא אכלנו. הקללה רובצת עלינו לא על ששתינו מן הבאר המכוסה, כי אם על אשר לא שתינו. המקראות מספור עץ הדעת טוב ורע ללמוד אנו צריכים, ואולי הכל בלשון סגי־נהור הוא.

נמנענו לעשות איזה דבר בראשית יצירתנו, ועל כן אנו סובלים, לא לקחנו מאשר נתן לנו, ועל כן אנו תועים. גם למשה נאמר מפי הגבורה, כמקובל: כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה, אין אני רוצה… חידת האדם היא, ולה אין פתרון לעולמי־עולמים. האדם בעצמו הרתיח את היורה ועמד וקפץ בה… הוא הסיר עדיו מעליו. גם הלוחות נשברו, אחרי שכבר היו כתובים באצבע אלהים. וינחם ה', ויבך העולם!

ומלחמה להאדם עם העולם, מלחמה להאדם עם החיים, מלחמה להאדם עם נפש החיים, מלחמה להאדם עם בני־אלים ועם שוכני מעלה ומטה. התורות והדתות, תנועות העמים והדורות, כל מה אשר יְבַטֵא האדם ביחיד וברבים, כל מה שאורגת התולדה, הכל היא רק הד אותה המלחמה התדירית, רק הדה הגדול והנורא. – לא דבר והפוכו הוא, גם השלום הוא אחד מכלי־הנשק הללו, מתגרת האדם עם נפשו והחפוש אחרי שלות נפשו. מה הוא הטוב, אם לא צירוף הרע? מה היא התשובה, אם לא תגרה בחטא? מה הוא הבקר בלא רחשי ערב? מה הוא אור בלא צללים ואגדת הצללים?

שמענו לאמר, כי על הרוח יחיה האדם, כי האדם יסודו מנפש, אבל את מהותו האמתית לא הגידו לנו, את פשר חיינו לא בארו לנו. שמענו לאמר, כי החיים הם סוד כמוס, כי אלהים שוכן בערפל, כי עתידים מימי אוקינוס לבוא על העולם ולהציף את הכל. והנה גם האפס הזה מאומה לא ילמדנו, ומאומה לא יקח מאתנו. ומה הוא האפס, אם לא מושג דמיוני נברא ביד החי? מה היא שלילת עולמים, בלי סער עולמים?

שמעתם לאמר: סור מרע ועשה טוב. הראו לנו את עצם הרע ואת עצם הטוב, הראו לנו, כי בא גואלנו ושיש אחרית לנו.

ושננתם לבניכם! מה ילמד האדם ומה יאמר לבנו; מה נגיד להם לפנות ערב חיינו, בהגיע השעה להוריש להם דבר. אומרים, כי מלאך המות הוא מלא עינים, וגם הוא יפתל עם חידת החיים; אומרים, כי השטן הוא מלאך המות. מה הוא? – האך כי תפחדו מנו? או, להפך, התאמרו למצוא מרגוע בבואו? התאמרו: יפול אז הצעיף לעד ותשכבון לבטח בעפר, לקחתם ממנו? האמת הדבר, כי הכל התחיל מן העפר? האמת הדבר, כי רק עלינו וירדנו או, להיפך, כי ישבנו פעם בפנים וגורשנו? האמת הדבר, כי יש חשבון לכל אלה המעשים ודעת לכל אלה הדרכים ותוכן נצחי לכל אלה העליות והירידות? את החידה נתתם לנו ואת הפתרון לקחתם מאתנו. את העולם נתתם לנו ולקחתם מאתנו את המרגוע שבעולם, את החיים נתתם לנו עם כל המית החיים ותעית החיים וקראתם למות, ותקע בשופר גדול. – –

III.

חרדה. – וחרדת אלהים יחרד האדם מהמות, צל כל חי. נפשו תתמוגג. קטן הוא בעיניו לזכר קברו ושרפת נשמתו; וחפץ הקיום יקרא לו: בארץ שכן ושב על מכונך. לו לבר־נש נראה, כמו איזה אופל תמידי מחכה עליו ומחשיך בעדו. השאירו לי את מטתי בה אשכב, הוא קורא, השאירו לי כרי וכסתי, השאירו אותי בכאן עלי אדמות. אמנם תועה הוא, אבל יודע הוא כי תועה הוא, יודע הוא עכ"פ, כי איזה דבר סוער בקרבו ושיש סער גם מסביבו.

אלפי פנות בראתם, בני־אֵלים, ארצות רבות וכוכבי מעל, ואת כל החלל הגדול מעולם ועד עולם שטחתם ורקעתם ואותו את האדם לא ידעתם! קרן זוית לנשמתו לא נתתם! מי ימנה מספר לכוכבים, להשמים ולכל צבאם, להארץ ולכל צבאה: גוים באו, ממלכות נוסדו, רבבות נשמות באות אשה אחרי רעותה, לזכר כל המעשים הללו, וכל החזיונות הללו אין קץ. הנה בהמות שדי, שור הבר ולויתן, אריות ונמרים, נחשים ועקרבים, כל צפור כנף וכל רמש האדמה, ובעדו, בעדו החי ומדבר אין מקום; אין לו ערובה, אם לא בין רגע יאבד את כל אלה ולא יהיה עוד שותף לכל אלה.

איכם? איכם, חסדי עולמים? איכם, חסדי אבות וברית אבות? איכם תורות עולם, מחשבות עולם ורגשות עולם? לחבק הכל בזרועו נתתם לו לאדם. את מכמני ההויה נתתם לו, נתתם לו לטפס בכל ולצרף ולחפש בכל, ובעדו – האין שמור, רק אין. – הקבר יאכל את כל אלה בין לילה, שם יהיה האדם למלתעות הרקב באפל האדמה; ואתם, אתם תחיו, תחיו ותקחו לכם קרבנות חדשים ומוחות ולבות חדשים. קנאה ומשטמה אוכלות את בשרו, את נפשו; מי יתן ומתם כמוני, הוא קורא, מי יתן, שכמוכם כמוני נלך למקום משם לא נשוב. אתם תשארו על עמדכם ואת היחיד תשלחו שלוח, השמש יאיר הלאה, כוכבי הליל יוסיפו נגהם ונרו ידעך, ידעך. ויתחנן לה' לאמר: אעברה נא, אחיה נא. גם תפלתו תגוע…

IV.

עטפה. – ושנאה עזה מתעוררת בקרבו לכל היקום, לכל מה שבעולם ובחיים, בדעה ובדבור, במחשבה ובספר, גם הקרובים לו רחוקים מנו, גם השארת נשמתו בחיים יזנח זנוח. את הנר חפץ הוא לכבות, להרים את העולם מצירו, לאל עליון הוא נדחק בצערו, לרוכב בערבות, לדבר עמו! רק מלה אמת, חפץ הוא לבַטֵא את הקללה האחת הזאת – ומת!

ארור היום אשר בו נוצר! בו רמהו, רמהו בחיים ובדרישות החיים! רמהו בעולם ואבוקת העולם! רמהו בדעות ובמחשבות! רמהו בכל דבר אשר לקח לו! ארורה נשמתי, הוא קורא, וכל החופש אשר בנשמתי, ארורה אומנתי, שלא לקחתני משדי אמי ותשליכני ארצה לרוצץ את גלגלתי! הוי, לו מחה מחו אותו מעל פני האדמה בטרם בא על כן לעזבה. קחו אתם ממני את נפשי, הוא מתחנן, קחו ממנו את הרגש המר, שאתם הלוקחים, שאתם יורשיו ואתם באים אחריו; קחו מנו את הטפה המרה, ואת הנשמה, שחומרה מאדם וקרואה בת־אלים. קחו ממנו את זה הודאי הגמור ביסורי נפשו ותנו לו את הספק, צל של איזה ספק, של אמונה וספק. איכה? אַיֶכָה בן־אדם? מה לך בן אדם? הנך חי וגוע, חי וגוע. –

והקיץ והחורף, הבקר והערב, עלמא הדין ועלמא דאתי, כל התורות והמצות, אשר אתם נותנים לו, כל ההבטחות אשר תבטיחנו, וכל הנחמות אשר תנחמו לו מה הם? מה כחם, כי יחל להם? אם נתן ינתנו לנו, מי הוא הנותן, – ואם ילקחו מאתנו, אנה יבואו כל אלה? מה הוא העולם, שאינו נח ואינו שוקט, והוא מבקש ומחפש, שט וממהר, מקלל ומברך, מתרומם ונופל, מתגעגע ומתפלל, אוכל ונאכל? מה הוא הטוב, אשר אתם מדברים בו כל הימים, והרע אשר אתם יראים מפניו? מה הוא הצדק והמשפט, החסד והתשועה, אשר בידכם לתת לו ולהושיעהו, הוא שואל באבל נפשו; מי אתם, הקוראים באזנו כל הימים. את גוי נתתי למורטים, הוא מתאנח, שנה אחר שנה הרי אני נתון למלתעות החיים ולקללת התבל, לשקר הרֵעות, להיאוש ולכל החלום הרע; יום אחרי יום הוא נענה ונדכה בדעות ובמדות, בחפושים ובבדיקות, בהליכות ובתנועות; שעה אחרי שעה הרי הוא רואה את המות בחלונו ואת הצללים ואת קברת התאוה ואת עורון השמש, ברגע כמימרא הרי הוא עומד מול האפס פנים אל פנים ורואה את התהום העולמי; וכל זה לא די לכם, לא דיים לכם עניו, והרי אתם מעמיסים עליו ענוי הדורות וסבל העולמות. לא די לכם, שבן אדם הוא עם כל קללת האדם ומלחמת האדם, והרי אתם שולחים אותו לבני אלים וליושבי שאול, למלכותא דרקיע ולממשלת השטן, ואלו ואלו מושכים אותו הללו לכאן והללו לכאן; אלו ואלו יראוהו אהבה ואיבה, צער ומשטמה, את חרדת השאלה ושניה התותבת של התשובה. מה אתם רוצים מנו בכל אלה? מדוע בחרתם בו בהאדם להומו ולאבדו, להרימו ולהפילו? למה לכם נפש בר־נש וכל יסוריו? תאמרו: האדם קורא לכל שמות, לכל אשר יחזו עיניו ויחלום בהגות נפשו; תאמרו: אנחנו העושים את כל אלה והשואלים כל אלה, אנחנו הננו החורתים חידת עולמים ותשובת עולמים ואנו אשמים בכל אלה, אשר נסבול ונענה, נתיסר ונדכה; אבל מה לכם לדעת את זאת, מה לכם להוסיף מכאוב על מכאובינו, מה לכם להורישנו את ירושתנו בעצמנו.

ואת לבבו יפתח האדם ויזוב הדם והיה לנחל שוטף וגאה יגאה ויכסה את כל האדמה מסביב, ויטבע בו גם הוא, גם אתם, כל אלה אשר למדוהו איזה דבר ונתנו לו איזה דבר. אל אלהי הרוחות, – קח את נפשי! הוא מתפלל, והדם יזוב. –

I.

במצר¹. – הימות סוד האדם עמו, או יפתח סגור לבבו ויהיה לו הרוחה? והסוד, אם אשה, אם עון, אם אלהים או חידת העולם, אם עם וגורלו, מה מנו יהלוך. ואם יהיו כל הנהרות דיו והנהרות קולמוסים, היספיקו? היספיקו להביע חרדת סוד האדם, את סודו, את המסור לו, את אשר נתן לו, או את אשר נלקח מאתו. מחפשים אתם את עצבון החיים בהמָות, בהחדלון, בבוא שיני האפס לכלות כֹל, מבקשים אתם את מהות האדם במלחמת הטוב את הרע, במלחמת אדם באדם ונפש בנפש ודור בדור, מבקשים אתם לדעת את האור והחושך, את העבדות והחרות, את האפשר והנמנע, את הברכה ואת הקללה; ועד עולמי עד יעלם מכם, מי הוא מקולל, מי הוא מבורך, עד עולמי־ועד תתעו בלכתכם, תתעו, נתעה.

והצער בא ואוכל אותו מנפש עד בשר, עד עומק היש. מה המה החיים? האם אשמה או עונש או סבל הדורות. איש איש מאתנו כבר הביא את מצרו אתו בגיחו מרחם אמו. קולר אנו נושאים כלנו בצוארנו. מי ישלם את החוב הגדול? מי ימלט מעמק הבכא? כה כה יאמר לנפשו.

האלהים נתן את החיים ענין רע לענות בו. הוא בחר לו את האדם לתת צבת בנפשו. מה אנו מחפשים? מה מנו נאבד? מה נמצא, מה נלקח מאתנו ומה ינתן לנו? יופי, רגש, מחשבה – דברים רבים תדעו לכנות בפיכם, באמרים רבים תדעו לרמות את עצמכם; אבל הרימו נא את המסך, קחו את המשקפת שבנפש וראו. השמים יורידו אתכם ארצה וממבוכת האדמה תעלו השמימה. – מרמה, מרמה! חידה חדתם והפתרון קבר. עוד לא עשינו את הצעד אל היש, והאפס ישלח את לשונו ויעשה בנו את משחקו הנורא, צערו של אדם גדול הוא מנשוא.

מאמינים אתם, שהסוד הוא במעשה־בראשית, במעשה מרכבת העולם והחיים. מאמינים אתם, ששם שם ממעל לכם חידת העולמים וסוד ההויות. מאמינים אתם, שאם תטיבו את מעשיכם והתקדשתם, תטהרו; שאם תעשו את אלה ואלה תמצאו מנוח. אבל מי יגלה עיניכם לראות, שטועים אתם ומטעים אתם. הנכם נושאים את העון ואת העול; אתם, אתם הנכם הנקודה הנעלמה שבחיים. אתם נתחייבתם כליה למקום, ועל כן שלחכם ה' לתעות על פני האדמה ולתעות בשמים.

גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע; ואנחנו יראים אנו את הרע, יראים את הצלמות, יראים אנו את החיים ונושאים אנו את קללת החיים וסוד עקת החיים. הידעתם את סוד האדם ותוגתו? הידעתם, כי שבע יפול בכל יום ושבעתים יקלל את נפשו בכל יום? הידעתם, כי אין לו מנוח גם בזה, גם בבא! הידעתם את קברת לבבו וצרת לבבו. אלף פעמים אמר נגזר – האם לא משחק הוא הדבר – אלף פעמים נפל, נפל, ועוד יחלום, כי יעשה לו כנפים.

ומי קרא אתכם לנוד לו? מי קרא אותו לנוד לכם? מי ברא את כל אלה בנו ומי ערבב את כל אלה אתנו? אֵבל גדול הם החיים ומנוד ראש. שקר הוא הכל, והאמת המדומה היא חותמו. משתחוה האדם לבני נכר, וקרא יקרא בשם אלהים. הצער יאכל כל המיטב בו, הוא משתולל.

עוד אחת נשאר לו – לשים ידו בערפו. “למה נברא העולם בב'? להראות למי שרוצה לצאת מן העולם שיצא”… אבל הוא אוהב סוף כל צערו את ה“מ' סתומה”; הוא בונה לו מצודות ושם ישב אל עקרבים בנפשו, ואל חלומות בנפשו. עקתו, עקת נפשו הוא עד בלי שיעור, ויש גאולה לו; הוא אומר לגאול עצמו מיד שחת, ברכיו כשלו, והוא יקום, אומר לקום. – – –

II.

המשורר². – ואם אלף שנה יחיה, לא יספיק לגלות סוד השירה ולבטא מה שבידה נתנה. ואם חיה יחיה וישיר, במורג לבבו ישיר, בחלום לבבו ובחטאת לבבו, מה מנו יתן? מה יתן, ממה משלו יתן, מה יאמר, ממה משלו יאמר?

נפשו גחלים תלהט, מי יצית את הגחלים? העולם סוער מקדמת קדמוּתו, מי ישב בסתר העולם? ומי ישיר שירת העולם ואת נכאי העולם?

עולמו של המשורר הוא של כל הדורות, של כל הזמנים, של השתפכות כל לב ויגון לב. עולמו הוא תהום רב לכל חי, לכל מרגיש, לכל מי שנשמה באפו ומעשים בידו.

ערב הוא בנפשו לכל אלה ושותף הוא בנפשו לכל אלה. הוא הרה אותם, הוא הולידם. הוא נושא אותם בחיקו, סובל ומתענה עמהם.

עקת אלהים עליו רובצת וסער אלהים. הוא לוקח חלק מבשרו ונותן לכל חי לאכול, נותן מדמו להם לשתות ומחלבו הוא מקריב להם קרבן.

הוא המשורר הוא אחיה השילוני וגם ירבעם בן נבט. לנשמתו של צדיק יכלה רוחו וחבלי החטא ימשכנו בשאונם.

אשה כי תענה, למראה עון של כל מעונה ונענה בחיים, תדמע עינו, תצא נפשו, וגם את הגוזל, כי ידו קשה, יבין, יבין לרוחו – יבין את האיש מסיג גבול רעהו וכובש לו ארץ, ויבין לזה ולעקת לבבו, כי ילקחו ממנו אדמתו, כי יגרשוהו מאדמתו.

הוא יבין את הליל ואת הבוקר, את שפעת הסתיו והאביב, יבין חית־השדה וצפור כנף, יבין את האלהים ויבין את האדם, יבין שומרי תורה ויבין ממאני־תורה, והוא חי בכולם, בכולם…

והכל נתן לו, להמשורר, האלהים ענין לענות בו, להכל יצרף את נשמתו ואת רוחו, להכל הוא נותן ומהכל הוא לוקח. השלום על שפתו וריב לו עם כל בשר, הוא אמר לרגע הנה הטוב, והרע בא וחותך את בשרו…

ואם אלף שנה יחיה ויסבול, אינם כלום כנגד סבלון רגע אחד, כנגד שירה אחת של צער. ואם אלפי ימים ישטפו על פני כל חי, כל זה כאין כנגד פלצות החיים והצער שבשירת החיים, חייו.

קחו את נפשו, נתצו את נפשו, לקחו סכין חד וחתכו ממנו אבר אבר. הצער שבו לעולם יחיה, ושירת היגון שבו לא תבול. –

תנו לו למשורר קבר אנוש, תנו לו כר וכסת, גם אבן להניח עליו את ראשו. כחלום הוא לו כל הדבר, חלום נורא.

השירה היא ברכת אלהים בתוך קללת אלהים. ברכה וקללה גם יחד. ואידך זילוּ חיו, זילו וסבלוּ, זילוּ וחשבו, זילו והרגישו. את הכל הוא נותן לכם ובידו אין כל, בלתי נפש וחבלי הנפש. – – –

III.

בסער. – וראיתי את החיים בעצם עברתם, ראיתי את עמי בשבט עברתו, ראיתי את הכל בשבט יה, אמר יאמר האדם, בהסתער עליו רוחו. וראיתי את שפלות האדם וקנאת האדם. וראיתי כי שקר כל בשר, כי אבד כל מוסר, כי אין אמת ואין צדק, אין אושר ואין נחת, כי הכל בעמל ינהג, כי הכל בצר ומצוק יכלה את חייו, כי הכל אבד את חייו.

וכל אשר יראה חזון נורא בנפשו, כמו מפלצת בנפשו. כל אשר יראה הרי הוא נושא בחבו ומעבירו בחבו. לו אין תקוה ואין חיים ואין חוף. הכל עבר את הגבול.

והקיץ יבוא, הסתו יבוא, הבוקר, הליל, המית כל היקום כמו עושים להם רקודין בנפשו, מלחמת־שנים בנפשו, מחולות־המות! והחי כי עבר את גבולו ויזנח זנוח.

גנים נטעו, יערות, הנה סלעי מגור, הרים וגבעות, הנה עמקים ומערות; ארץ ארץ וגבוליה, ארץ ארץ ואנשיה, חקיה, תורותיה. ה' יצב גבולות עמים, גבולות האדמה וכל צבאה; ולפתע כמו יעקרו התחומים, לפתע כמו יאלם כל חי וידבר כל אלם, ההרים ילכו ובני האדם יקפאו. לפתע אין חשבון ואין דעת, רק סער אוחז בכלם וסובב בכלם. חִתּת הבריאה תבוא על כל בשר, על כל נמצא.

את נפשו הוא קורע בר־אנוש, דמו שותת וחלומו מתפלץ. כבחבלי־לידה מתהפכים מחשבותיו ורגשותיו, מי ימלל יסוריו? מי יביעם?

הוא רואה את בניו והנה נדחקו בין החומות, רואה את חלומותיו והנה הם קצוצי כנפים, רואה את מעשיו טובעים, רואה את עצמו טובע, טובע בנפשיו וברוחו. הסער לוקח אותו בציצת ראשו ונושא אותו הלאה. צדיק הוא בדרכיו, והחוטא שבו בא ושופך עליו את המיתו. הוא הרשיע בכל, והנה לצדק יתגעגע. –

סערת האדם היא סכוּם כל העונות והצדקות, הגבורות והנפילות. היא כוללת חבלי העולם והאדם והמית העולם והאדם. ושירתה, זו היא עצם המחשבות בצאתן לאַויר העולם, עצם האהבות, שלא יצאו לפועל והשנאות שלא יצאו לפועל, בה שאון החיים, נפש השאונית של החיים.

סערת האדם היא תפלתו בקול. היא אומרת לכתוב את הספרים שלא נכתבו וחיה היא את החיים שלא חיו: היא המית החיים והשמעת קול החיים. – – –

IV.

בדֹחק. – וכי ירבה יגון האדם, יבקש לו בנפשו קבר. אין מלים ואין תקומה לו, בהתעטף עליו רוחו ואין מנחם. מה מנו יהלך, כי יזרח השמש, כי יאיר היום, כי יצאו בני חיים ממחבואם איש לעברו לדרוש אֹכל וטרף; הוא תועה יתהלך. נבאו לו רבות, מנבא כל יציר ויהגה, כי אתא בקר, ולו – אין מעמד.

אין תקוה, אין מבוא לחיים, אבד מנו מנוס. כצללים יתהלך עליא דמות³, כי שכן שדי סר מאתו וכבדו אזניו משמוע. תוגתו ובדידתו הרבה אז לא תעלה אותו, כי אם דוחקת אותו, לא תהמה נשמתו ולא תקשיב, כי אם תסגר.

ואין מרפא ואין תרופה, באין אלהים. אל תאמרו לתת לו מה ולפתוח לבבו למה. בשבילים דש בהם עלו קמשונים, רב קמשונים; הדרכים, פלס לו בהם בעמל נתיב, שוב מלאים הם חתחתים, ובין לילה עלה בהם שמיר ושית, איך יעבור שפי ואיך ימצא מהלך?

ואם ימצא, יאמר למצוא, מה ימצא, באין שומר לראשו. מה בידו, כי ייחל לו. ואם יקים, מי יקימו לבדו? והוא אינו מבקש תקומה ולא יתן בה אמון.

קשה מחשבה הוא בר־נש וחֲשך מנוחה הוא, הוא מגשש כעור גם בין פלדות, כי יעצום את עיניו בחזקה. קוראים לו, והוא מתפלץ בעקתו. רע עליו המעשה, רעים עליו החיים; חשכה נפשו מגאולה, ואין גואל לו. לא תדעו דֹחק הרוח, כי רבה.

וישאל האדם אז ואין עונה, כי לא ידע מענה; הוא סופר סופר, חושב ומונה, לכל תכלית הוא חוקר, ואיו קץ לחֹשך, לחשכו. אבדון ומות הוא רואה, ואת הנתיב לנהרה אינו רואה.

למה אלהים תעמוד ברחוק, מרחוק לו. – –

¹

I.

קין והבל. ויהי בהיותם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו. ויהי קין עובד אדמה והבל היה רועה צאן. שניהם מתחילים מלאכתם בראשית העולם. ובהתרגום: “עני קין ואמר להבל: לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן ולית למיתתן אגר טב לצדיקיא ולית למתפרעא מן רשיעיא. עני הבל ואמר לקין: אית דין ואית דיין ואית עלם אחרן ואית למיתן אגר טב לצדיקיא ואית למיתפרעא מן רשיעיא. ועל עיסק פתגמיא אילין הוו מתנציין על אנפי ברא”.

בראשית יצירת העולם אנו עומדים! הבריאה הנה נגמרה, הנה יצאה מחופתה, לבושה היא שני עם עדנים. השמים חדשים והארץ חדשה. יקוו המים! נחלים ונהרות יפכו בטהרם. ויצמח אדני אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה. המאורות ברקיע, השמים ממעל ששים לעשות רצון קונם. אין פרץ ואין צוחה; אין ריב משפחות, ומלחמת החיים עוד טרם נראתה. מנוחת עולם מרחפת על פני כל היקום ועל פני כל יצור ושקט־שדי מלוה אותם. שבת ראשונה לפני ימות החול הארוכים!

והנה באים עננים. כרעם בגלגל נופלת בעמק השלוה השאלה הנוראה והמחרדת: אית דין או לית דין? קין והבל, שני בניו של אדם הראשון, קמים ומשליכים רעל השאלה על כל חי ועל כל בשר. אית עולם אחרון או לית עולם אחרון? בידם הגסה הם באים ומְחַצִים באחדות הבריאה והחיים וקורעים אותם לשני גזרים. אית או לית? היש שכר טוב לצדיקים וגמול רע לרשעים? משני בני־אדם, ראשונים לנולדים, נעשה אחד צדיק ואחד רשע…

לא היה גם מקצת קמט בבריאה. אדון העולם הוא אחד, יחיד ומיוחד. שלמות ביצוריו ובכל מעשי ידיו. עוד זה מעט, אשר הביא אל האדם כל חית השדה וכל עוף השמים לראות מה יקרא להם –, וככל אשר יקרא לו האדם זה שמו. תום עולמים מונח על הכל והוד עולמים! והנה אנו נדחקים פתאם לשאול המחשבה, והיא את אמריה הקשים אחד אחד תענה: “הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ”. כל צער האדם ויללת לבו, כל המעוק אשר בחיים והחטאת הנוראה הרובצת לרגליו באה ואוחזת אותו בציצת ראשו ומשליכה אותו לארץ גזרה.

מי גרש את האדם? ואימתי היה הדבר שאדני אלהים שלחהו מגן העדן? בפרי העץ אשר היה למאכל אי אפשר שהיה החטא. אלהים אשר אמר: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – הוא לא יירא ולא יתקצף, אם היה יהיה האדם כאחד ממנו לדעת טוב ורע. ואם ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם – הלא בעבור זה נוצר האדם. ויקח אדני אלהים את האדם לשמֹר את דרך החיים ולהשיג דרך החיים. לא! לא, “עטיו של נחש” הוא, שבשלו אנו נמקים כל הדורות, או טעות היא או שנכתבה שלא במקומה. קין והבל הם היו אלה, אשר ביניהם נפלה ראשית החטא וראשית השאלה, המחרידה מנוחת האדם כל הימים. אית דין? או לית דין? החיים נתנו לנו בני אדם, פשטות החיים ואין־סופם נתנו לנו; והנה באו האחים המריבים הללו ויעכרו את הכל בשאלתם ובויכוחם. המה יצרו את הטבעת הראשונה להשלשלת הארוכה והקשה של מה ומה, אשר אנו נושאים על צוארנו ואשר ישא אותה האדם לעולמים…

II.

בזה ובבא. – מימי קדם שואל האדם מזה להבא. יזרח השמש בבקר, והוא על פרי עבודתו בערב יחשוב. היום יפנה, ישכב כל חי, והוא חולם בהמחר ומבקש לדעת, אם הניח מה מהיום למחר.

תורת־האל אמנם לא תתן את האדם לקפץ בקפיצה אחת על החיים אשר לפניו. היא אוחזת אותנו בידיה ואומרת לבן־אדם: הבט, הבט בחייך, הבט באת אשר מסביבך, השכל ללכת, היטיבה דרכך, ראה את עין אדני הצופיה ומולכת בארץ, ראה את העולם הנתן לפניך. האל יראה ויתבונן מטה, אם זרועה שדך בצדק, אם לא עבדת בבהמתך ובעבדך בפרך ועזוב עזבת לדל… הדגן כי ינתן בעתו, שדמות עוטפות בר – אלה ברכות התחיה. יכך ה' – זהו הגיהנם!

הנביאים הנה באים וכותבים בחרט במסכת העולם ויראו לנו את אריגת העולם ואת החיים, את אריגת הטוב והישר ושני מתלעה של הרע. ממלכות, עמים, שבטים, משפחות כלם יגורשו מעל נחלתם בשבט אדני, וכלם יראו לנו בחייהם את משפט אדני. הטוב והרע הם המה המניעים את מלכת השמים וכל צבאם. מאזני הדין עומדים על הארץ וחיי האדם ישקלו בבקר וישקלו בערב. עולם־האמת הוא המשפט, הנצח העולמי הוא הדין והצדק והגיהנם הוא הרשע. יושב בשמים אינו זקן ויושב בישיבה ומחכה בדינו, עד אשר יעזוב האדם מאסרי הבשר והרוח – – הוא הולך ומביט בבריותיו ומשגיח על בריותיו יום יום ובמעשה ומעשה. האל הוא הדין בעצמו, הוא הדיין בעצמו, הוא הצדק בעצמו. הוא ישר וכל דרכיו ישרים. הוא חי וכל חיים בידיו נתנו. הוא אבי יתומים ודיין־אלמנות, מציל עני מחזק ממנו ודל מעושקו. אל אלהים הוא אוהב צדקות ושונא רשע.

והבאים אחריהם אמרים אחרים התחילו אומרים: במקום המשפט שם הרשע והצדק הוא ממעל. את אשר יעקמו העולם והחיים בכאן, יישרו האלהים שם ממעל והחיים הולכים ונמשכים מזה לבא – מעולם הזה לעולם הבא… האדם פושט את גופו כמלבוש ומתעטף שוב לבנים ונשמתו מטיילת בגן־העדן –, אם רק אין עליה להצרף מתחלה בגיהנם. התחומין בין ההויה ובין שלילתה בטלים הם בחשבון־עולם זה. מאורע־המות, הממש היותר גדול, יהיה כאלו אינו…

מאלה – מחדלון הגבולין של זה ובא ועשיותם לדבר אחד ולמסכה אחת – ישאבו עולם החזיון והשירה את כחם. המערכה השירית הוא האריגה שבחיים והרכבת המעשים השונים שבחיים. נשמת האדם תקצר, אם נגביל אותה רק על ההוֹה ועל אופק הקצר שבזה. הזה הוא בעיניו רק שובר על הבא והבא – סוף החזיון של הזה. בני־אדם רצים לבית החזיון, כמו שהם רצים לבית־תפלה. ינתן להם בזה מאשר בבא…

III.

התחלות ראשונות. – חכמת טבע בריאַת האדם והרכבתו תורנו מהותו ואופן חיותו. יודעים אנו איך יאכל וירעב, יישן ויקום, איך ישאף רוח ויחלה; יודעים אנו בנין כל חוּשיו ואבריו הפנימים והחיצונים. יודעים אנו את כל האופנים הטבעים של הנפש ודרכי החיים, גם את הרוח נמוד, את התאוה ואת הצער, את היגון ואת השמחה; ערוך נערך את הצדק ואת הרשע, ערוך נערך לנו את הטוב ואת הרע ונבוא לידי פשר ובאור במוסר ובאלהות. את גלוי האלהות עצמה לממלכת האדם נצרף לנו על ידי רגשי הפחד; ואת רוּם האהבה נבאר על ידי רגשי משפחה והחפץ להוליד ולקיים את המין. אין דבר רוחני, אשר לא נדע לפרשו באופנים שונים, אין דבר נעלם מעינו של החוקר הטבעי; גם אהבת המסתרים, ההויה והשירה הן בעיניו פרקים בתולדות הטבע והאדם. יין ישמח לב אנוש של המשורר. הקיץ עושה הרבה והאור עושה הרבה. השירה בכלל היא רק ילידת הטבע. התנועות הגדולות בתולדות העמים באו על ידי מסבות חמריות. תורת הנביאים, הדת הנוצרית וכדומה נולדו על ידי מלחמת הצדק של העניים והמבקשים חפשה. לאידך, היתה יפיפותו של יפת רק תולדתם של התענוגים והמותרות. משפטי הרומים באו על ידי עוז שלהם. האִסַלם² נולד מהזיה דתית ותאות בשרים…

למה הדבר דומה? לבאור ענין המכתבים על ידי זה שנושא־המכתבים מביאם לנו או את ענין הספרים על ידי המצאת הדפוס… רוב בני־אדם מחליפים הם התחלות שניות בהתחלות ראשונות; את האמצעים והחזיונות הם מחליפים בהאבות. כמה עמוקה היא מאלה אותה השאיפה הפילוסופית, שלא יכלה להסתפק בביאור בריאת העולם על ידי בראשית ברא וכו' ונצרכה בהשגתה להנחת חומר קדום –, להנחת מציאת חמר קודם הבריאה. בכל אופן זה מספיק יותר מההנחה, שהכל בא מן האפס ושצבת ראשונה בין השמשות נבראה….

נבין לדרכי הרוח ותהלוכותיו ואת הרוח עצמו לא נדע; נבין למהלך הנפש ואת הנפש עצמה לא נדע. גם חכמת הטבע, אשר תעמיד לנו חקים ידועים בעולם ובחיים, אינה כוללת במהותה רק תולדות הטבע וקורותיה. היא תספר לנו מהלך דברים וחקים רבים, בלי באור התחלות ראשונות ויסודות ראשונים. כל חלקי הבאור במדעי האדם המה מגיעים כלם אל נקודה אחת ומשם אינם יכלים לזוז להלאה –, וגם אי אפשר להם ללכת הלאה. הם מבארים את הדברים תמיד בהקף ידוע –, ומה שמחוץ לאותו הקף שוב אינם רואים. המה באים בעמל המחשבה לאיזה חוף; אבל אל העבר השני, ששם מתחיל העולם הגדול ומתחילה השאלה הגדולה, לא יבאו.

מניח לכם האדם את השניות ובארו לו את הראשונות. מניח הוא לכם את הדרכים ואת התוצאות, ואתם הראו לו את האבות.

IV.

הלך ושוב. – ואשא עיני ואראה והנה איש נצב ובידו חבל מדה. ואמר: אנה אתה הולך? ויאמר אלי: למוד את העולם אני הולך, למוד את המהות, לסַמֵן את המחשבה ולהעריך את הטוב ואת הצדק. ואמר אליו: לא תוכל את הדבר הזה לעשותו, כי כבד הוא ממך ולא צוך אלהים כזה. ויען ויאמר: לא כן הדבר; כי צוה אותי אדני על המחשבה ועל המעשה ויכלנו עמוד. ואתמה תמוה, איך ידבר איש בשם אדני והאדם עוד לא חזה פני שדי –, ולא הוספתי דבר אתו בדבר הזה, כי יראתי.

אדני נגלה לבן־אדם כגבור מלחמה ופעם נראה כיושב בישיבה. לזה בא בקולות ובברקים ובענן כבד מאד ולזה – לא ברעש ולא ברוח, כי אם בקול דממה דקה. אל קנא ה' – ה' ה' אל רחום וחנון. למי מהם נקשיב? ולמי ומי נעבוד? למי נתן את נשמתנו?

כי כה אמר ה' לא בסתר דברתי – ואנו סתרים נבקש. כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו – ואנחנו, אנחנו במרחק אנו עומדים… ויד שלוּחה ממרום להגן עלינו ולשמרנו – ואנו אמרנו נגזרנו. הספק אוכל כל אשר בקרבנו והודאי אין בידו לתת לנו מנוח. בן־אדם, לך מלך על כל העולם כלו וירשת לך את מכמני העולם כלו וחשבת על כל נבראי העולם כלו. פרו ורדו במעשיכם ובמחשבותיכם. מלאו את הארץ וכבשוה לכם. כן צווינו, ועדיין לא כבשנו לנו אפילו את ד' אמותינו. כל המהות נתנה לנו לנחלה ויד האפס אוכלת בנו. אמרנו כי שמע ה' את קולנו – ומצרי שאול מצאונו. ברכי נפשי את ה‘, אומר האדם, והנה באו החיים ויהפכו בקרבו את הברכה לקללה. וירא אלהים את האור כי טוב במעשה בראשית, ומפי בן־האדם נתפרצה השאלה: למה יתן לעמל אור? אחרת! יום לה’ צבאות על כל גאה ועל כל נשא והרם כליל יחלף – ואנו נקוד ונשתחווה להרם ובו נבקש חסות. מי יבנה את הגשר בין אלֹה ואדם? מי יקח מעל שכמנו את הסבל? ומי יטה אזננו להדבר האחד, שאין הרס לו ואין לו שלילה?

ואשא עיני ואראה והנה איש בא בדרך. פניו נופלים וחבילה בידו. ואומר אליו: מי אתה? ויעמד ויפתח את צרורו ויראני חבל מדה והוא קרוע לגזרים. ואדבר אליו: מה אלה לך? ויען ויאמר: לבני אורישם, את הקרעים האלה, ולא ינסו עוד את אדני. בן־אדם, חוד חידה – ויגעת לריק, כי תאמר למצוא את הפתרון.

¹.

I.

וינחם. – ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעיך. עובד אדמתו ישבע לחם, ואֹרח לחיים שומר מוסר. הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה. לעולם ישב כונן למשפט כסאו, והוא ישפוט תבל בצדק ידין במישרים.

דרכי תורה רבים היו לבן־אדם לנחלה; וכולם הם באים לַיֵשר הדורים בחייו וללמדו דעה, כי יש שומר ומשגיח עליו, פודה ומציל.

נתנו לנו תורה נביאים וכתובים, חזיונות והתגליות ממרום, אחד אחד באו לנו, – יעודים והבטחות, הררי אל נפתחים, בהם ימצא דל מעוז ומחסה אביון, הצדק העולמי ידבר אלינו באלפי לשונות –, ועם כל זה מנוחת האדם עוד רחוקה ממנו, ועוד לא מצא האדם מנוח לנפשו…

ועוד ראיתי תחת השמש, כי במקום המשפט שם הרשע, ובמקום הצדק שם העול; אחרי ישעיה וירמיה יבוא ספר הקהלת בפשטות לשונו ושאלותיו… חצים שנונים בלב האדם, חצים, שלעתים פלחו גם אל לב אלה, הקוראים לצדק בשם אלהי הצדק.

ברוּך הגבר, אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. ומפי האומר את זה שמענו את הקינה: מי יתנני במדבר! ארור היום אשר ילדתני בו, יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך!

המחוקק הגדול, אשר אמר לתת לאנוש תורת־חיים, הוא ישים בפי גבורו המסורי איוב: למה יתן לעמל חיים? ואיש האלהים הלז, אשר הביא בנפשו את הודאי הגמור, על דבר נוצר חסד לטובים ואת הרשעים נקה לא ינקה, לו היתה שעה, שעמד לפני תהום השאלה העולמית: למה רע לצדיק וטוב לרשע?

האל בעצמו, יוצר האדם, אשר אמר ויהי ורצונו הנמרץ חרות בברזל הנצח, גם עליו נאמר: וינחם כי עשה את האדם, ויתעצב על לבו –. נגד אלהים מתנחם ומתעצב אל לבו כל כלי יוצר של הנביאים לא יצלח ואפם מאנוש כל חזון.

II.

אותי עזבו. – הלואי אותי עזבו ואת תורי שמרו! אלהים נדחה מפני תורתו, המעשה והמצוה הם המניעים של האדם, החֹק הברזל, המושל עליו ומדריכהו. הטוב והישר, הצדק והמשפט, כל יחוסי האדם לחברו ולמקום הם פעולות ומעשים. כמו בטוי מתנגד לעצמו יראה הדבר: המעשים הם הרוח והנשמה היא הגוף… יוצר בראשית דורש מנמצאיו את המעשה, את שמירת התורה השלמה, את הודאי שבידים, את הודאי הגמור בהליכות עולם ובחיים…

שמענו אומרים: וצדיק באמונתו יחיה! מה היא האמונה? מהו אותו הרגש החנוכי, שנושאים אנחנו בלבנו פנימה ובחיים לא יראה? בהחיים בני יומם והמעשים הנגלים. הניחו את אשר לה' לה' – והיו טובים, היו בני אדם טובים; הניחו את הרוח ובחרו לכם את הגוף, את החברה ואת הצבור את היחיד ומעשיו, בחרו זה או זה.

והדת? הדת היא המעשה, הדברות הם לרוב, לא תעשה לך. לא תעשה! אלהים מונח בשמירת המצות והפקודות. אלהים מרחף ממעל וגוו בידינו! – תורתו וחקיו שמורים לעד.

אל תביטו ראשונות ואחרונות, אל תביטו אל מה לפנים ומה לאחור, אל תביטו ממעל רק מתחת. ראו מה ביניכם ומה נתן לכם. אפילו כל התורה כולה אינה שקולה כנגד מצוה אחת מן התורה! הרוח אינו שקול כנגד המעשה; מכם ידרש רק המעשה.

ועשיתם את הטוב והישר לשם המעשה, ועשיתם את כל אשר ידרש מכם, את כל אשר נפקד עליכם; גם חותמו של העולם הוא המעשה, גם אלהים הוא עושה.

הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו! יאוש ויגון־אלהי נושב מן הדברים האלה. המעשים יכריעו את אלהים הברואים את הבורא, החזיונות המתחלפים – את היש המוחלט. היש המוחלט.

ועבדת את אלהים, והכריעה העבודה כביכול גם את האלהים. –

III.

לקיחה ונתינה. – טובים השנים מן האחד. האדם מדיני הוא בטבעו. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו. או חברותא או מיתותא! האדם רודף אחרי חברים, אחרי רעים, אחרי אשה, האדם רוצה לפתוח את לבבו ולא לסגור את לבבו, האדם רוצה להביע את אשר בו, את אשר הוא חושב, את אשר הוא מרגיש ואת אשר הוא נושא בחבו ואינו רוצה לסגור את לבו. לא לקחת האדם רוצה מחברו דבר־מה, לא להושע ממנו, או גם לשמוע ממנו, כי אם להגיד לו, לתת לו ולהושיע לו. האדם הוא יותר בורא מנברא, הוא יותר יוצר מיצור, הוא יותר מושל ממשול, נשמת האדם גברת היא, נשמת האדם לא תאהב להסגר ולהשאר בחומותיו; ואם ישימו אסורים עליה, הדמיון הוא לה למפלט והחלום הוא מושיעה: הדמיון הוא הרע הנאמן, במקום שאין רעים, והשתיה לשכרה במקום שאין הכד פתוח…

ואם אלף פעמים תשימו את האדם החי והמרגיש אל מחוץ למחנה, אם אלף פעמים תקחו את רעיו ממנו וכל אשר לו, אם על פיו תתנו מסגר, הדמיון יפתח לו את אשר סגרתם ויתן לו את אשר החסרתם ממנו… איש רעים להתרועע הוא בעל נפש, גם באין בן אדם בגבולו נפשו מולכת. לא לקחת הוא חפץ, כי אם לתת, לא לקבל מגמתו, כי אם לפתוח את ידו ולהעניק לכל נפש.

ואם פעם אחרי פעם תשימו אותו בסוגר הבדידות, סביב לו שומעים. שבט אלוה בפיו, והוא מברך ומקלל! ואפו עז למראה עול, נפשו מרה, רוחו הומה ויגונה ושאונה עולה על כל גדותיה. –

טובים השנים מן האחד והשלשה מן השנים והארבעה משלשה ומספר רב ממתי מספר. והוא אינו אחד אלא שנים ועשרה, מאה. – לבו של אדם לא ידע רחם לעצמו ולאחרים; והוא מיסר את עצמו ואחרים, הוא לוקח מעצמו ונותן לאחרים. –

IV.

השעה האחת. – תנא דבי אליהו: מעיד אני עלי שמים וארץ בין ישראל בין עכו"ם בין איש ואשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי המעשה שעושה, כך רוח־הקודש שורה עליו. – – לכל אדם נברא בצלם, לכל חי מדבר וגם לכל נמצא יש שעת השראת־השכינה, יש רגע רם ונשא, שבו הוא קרוב אל קונו, שבו הוא עושה דבר או משיג דבר, שנתן רק לו ולשורש נשמתו ולתעודת חיתו.

ענין זמנים הוא אמנם דבר כמותי, אבל כחו לא יחדל; עלינו בני אדם אך להעתיק לנו את החיים מהכמות להאיכות, – ולדעת, שהכל יומד לא רק לרוחב, כי אם לעומק. נניח, שאין העולם נברא, סדר זמנים לא יפסק; נניח, שהבריאה לא נכתבה בחרט אלוה על טבלאות האפס, עוד ישאר לנו מושג הזמן והערכת הזמן, גם השארת־הנפש באה לנו על ידי המושג הלז ונצחו וחותמו בנו ובנפשנו, אבל לא הרב בו וכמותו לנו הוא לעיקר, כי אם ישותו והויתו בכלל. הן נוקיר את הזמן ותלוים אנו במחשבותינו בהזמן, ועם כל זה, לא משפט והפוכו הוא, כי אם גם יסודו, שישנה לפעמים נצחיות לרגע, שהאור הדולק ביפיו, בעת שיאיר, נצחי הוא וימלא את מלאכותו בזה, שהן יאיר עתה. אמנם יש חיים ארוכים לרגע, יש מעשה אחד ואמירה אחת כבירה, שקולים המה כנגד מעשים רבים ואמירות הרבה: ישנה שעה אחת רמה בחיים, שקולה היא כנגד כל ימי האדם.

יפה הוא אותו החזיון, שתארו חכמים; שכשחטא האדם ופנה היום, חשב, כי העולם יחשך בעדו וישב ונמק באפל הליל. כיון שעלה עמוד השחר וראה את הבקר זורח, הקריב פר ואמר מזמור! מה רם ונשגב הוא, לחיות בשעת הבקר הראשון ולראות את הבקר הראשון. בקום על האדם שכינת־אל. והנה אחרי השכמת הבקר יבואו צהרים, יבואו ערב וליל, הבקר השני יגיע ומתחיל האדם לומר: מנהגו של עולם כך הוא! התגלות היחידי באדם ובעולם תתהפך למנהג קבוּע. השעה הנשאה הראשונה לא היתה דיה לאדם הראשון ויחיה עוד תשע מאות שנה ושלשים שנה… יאמרו מה שיאמרו, אלף שנה אינם שוים כיום אתמול, כהבקר של אתמול, כהבקר הראשון.

וגדולה היא גם אותה האגדה, המספרת על דבר המלאכים הנבראים בכל יום לומר שירה ואחרי זה נשרפים הם בנהר דינור… מה להם ליצורי שדי אלה עוד לשהות בעולם, אחרי שאמרו שירת הבקר שלהם ומלאו את מלאכותם, אשר בשבילה הם באו? אבל הרבה נבראים יש בעולם, שעוד ישארו קיימים וחייהם נמשכים, גם אחרי אשר עשו את מעשיהם ויקיימו את תעודתם. מה שעליהם היה מוּטל, כבר בא לידי תפקידו ונתמלא, והם תועים עוד עלי ארץ, באפס מעשה… את שלהם עשו, עשו באותה השעה הגדולה, שהיתה להם בחייהם ונכונה בעד חייהם, והנה הם בבחינת אוכלים בטלים…

נאמר לבני אדם פעם: ושניתם ושלשתם, אבל רק זה הראשון, הדבר הראשון, אשר נעשה ושבעדו נוצרנו, לו יסוד, רק זהו נאמן ונכון לנו, וכל אשר בא אחריו, מותר הוא לנו. כל חזרה על דבר היא כבר העתקה מאותו דבר ואינו המקור. לא היתה התורה צריכה להתחיל בבית רק באלף, בראשון שאין שני לו. – –

¹.

I.

המלאכות בחיינו. – הכל צפוי והרשות נתונה. – שאלה עוד יותר קשה מן היחס, שבין הידיעה והבחירה, הוא היחס שבין המקרה ובין המלאכות בחיים. קשה לעמוד על אופים של הדברים, אם כל מסכת המעשים והמאורעות בחיי האדם, רק ילדי המקרה הם וגם צרופם תלוי רק ביד המקרה, או פונים ונוטים הם כלפי מטרה אחת ותכלית אחת.

אמנם למדו אותנו כדבר הזה, ואולם החיים באים ודוחים את אלה. חיי אדם יֵרָאו לנו לרוב כהמון מקרים, מאורעות ומעשים, בעלי פנים שונים ואופנים אפשריים שונים. לא רק הרשעים מלאים הם חרטה בחייהם, כי אם לכל אדם יש עתים בחייו, שיחשוב: אלו ואלו המעשים בעולמי היו לא לצורך, אלו ואלו הדבּורים, אשר דברתי, היו למותר, דבר זה שבא עלי בחיי, לא היה צריך לבוא ולא היה מוכרח לבוא. המעשים בכל יום, הדבורים בכל יום, היחוסים והפניות בכל יום עלולים כל כך להשתנות בכל פעם, תלוים כל כך בסבות חיצוניות ופנימיות, סבות שלא נוכל לשערן מראש ואי־אפשר לכוון להן מקדם, עד שאנוסים אנו להניח, שכלן רק ילדי המקרה העִוֵּר הן, אותו המקרה, שלא ידע חשבון ולא ישמור בצעדיו כל חשבון…

ולאידך מה הוא המקרה? מושגו של המקרה בכלל בלשוננו אנו הוא רק צירוף שכלי, הגיוני וחשבוני, והוא בא מתוך חשבון האדם עם העולם ועם משטרי העולם. ומה הוא העולם, נאמר, מושג העולם, אם לא גם כן מושג צרופי והסכמה בחשאי, שכל המעשים והתולדות, שכל החיים והזמנים מצטרפים לבחינות ונותנים ביחד דבר שלם, שאנו קוראים לו עולם. גם הדבר אשר נכנה לו מעשה, מאורע, הוא רק צירוף של נקודות רבות ותנועות קטנות בנות־רגע לידי דבר מסודר ולידי שלמות שאנו עושים לנו במחשבה ועל ידי צרופי מחשבה…

ומה הוא האדם? מה הוא גם זה, שמְקַשֵר את כל חיי אדם, במחשבותינו אנו לאחד, שמקשר היום להאתמול ושניהם למחר, אם לא כבר דבר סדורי, רוחני, שכלי וחשבוני; ובכן, הדעה האומרת, שאין חשבון, ושהכל רק מקרה, היא תקח מאתנו הרשות גם לְבַטֵא את המלה “מקרה” ולהשתמש בה לצורך ההגיון והחשבון במלאכת העיון; אם לא נאמין בחשבון הגדול בחיינו, אז אין מקום גם לחשבון הקטן…

ועוד זה: השפה היא רק בטוי לדברים, שנמצאים או מורגשים על פינו, בכל פעם היא עושה כונים לדברים מוחשים בחומר וברוח, בעולם ובנפש; וכל מלה נמצאת, להיותה נמצאת ברכוש השפה ובספר המלים של לשוננו, הרי היא כבר מעידה על מציאת אותו דבר, שתבטא אותו ואשר מצא לו בה לבוש. אם השפה תדע מהמושגים: מטרה ותכלית, אם היא תדע מחשבון רוחני לסכום חיי האדם עלי אדמות ויחוסו לכחות עליונים, הרי כבר מונח בזה עצמו יסוד קיים, כי אמנם יש דברים כאלה במסכת האדם ומקריו בעולם ושוררים הם במהלכו ואורחותיו תמיד. באין אלהים משגיח על בריותיו, בודאי לא עמל האדם לברוא לו שמות אלה לבטלה, ובאין מטרה ותכלית בחיים, חסרות היו לנו המלים האלה באוצר שפתנו…

אנו מבררים לנו את הדברים כך: בהאלף־בית שלנו, מא' עד ת‘, יש לנו כ"ב אותיות, והן תבאנה לאלפי צרופים, למלים באין קץ; המלה אשר בפינו עתה תתרקם רק מאותיות אחדות, שבוררת היא לה לצורך אותו הבטוי ותניח את השאר. – אם נאמר המלים “גדול” או “קטן” ורוצים אנו לתַכֵן מושגים אלה, רק האותיות ג’ ד' ו' ל' ק' ט' ן' לנו עתה לעיקר ושאר האותיות אינן צריכות לנו: בבנין המלות “גדול” או “קטן” עלינו לפסוח עליהן ולשכוח אותן. נשער לרגע, כמה קשה היה יצירת המלה הזאת, כמה קשה היה, בבא המושג “גדול” לידי התלבשות מלה מסיומה² המסמנת אותו, לבחור מכל המון האותיות וצרופיהן דוקא באלה ולהרגיש בהן, שדוקא הברות אלה נכונות בעד אותו המושג, והיא היא תביע אותו המושג במלואו…

וכן הוא ענין צירוף מושג המלאכות בחיי האדם בהמון המקרים והמעשים בסביבו. אמנם מאורעות רבים לא לצורך בעולמנו, אלפי מקרים בחיינו ובמעשינו, שלא נדע פשרם ולא נדע להוציא לנו מהם החשבון, מה הם לנו ולמה הם לנו; אבל אחדים מהם, זעיר שם, זעיר שם, נותנים את החשבון, יְתַווּ לנו תוים ויתנו לנו רמיזות והבהקות לדעת את החשבון מהם לחיינו. הנה מקרים ומאורעות השגחיים בחיינו מעורבים הם במקרים סתם ובמעשים סתם, ועלינו לבור את התוך מן הפסולת, את העיקר מהטפל ולדעת מה הם לנו ומה אלה יְסַמְנוּ נלנו³. עלינו לסַדֵר לנו טוב מלאכותנו ותעודתנו עלי אדמות, כמו שאנו מסדרים לנו מלה חדשה לבריאה מחשבית חדשה. המקרים והמעשים הרבים בכל ימי האדם והיקף זמנו כוללים אותיות רבות מפוזרות פה ושם, בלי סדר ומשטר, ומלאכות חיינו היא רק צירוף מלה אחת שלמה בהמון כל אלה.

המלאכות שבחיי האדם היא חותמת שלו, אבל מלוכלכת היא ודבוקים עליה עוד הרבה דברים אחרים, כדי שלא יראה אותה מיד ולא יבין אותה מיד –. וזוהי עבודה רוחנית רבה לבר־נש לנקות אותה מכל חיץ, ללמוד אותה לדעת ולהכיר את היד הגדולה, המושלת בחייו ותעודתו בכל אלה. האדם הוא בבחינת כורת ברית את עצמו ונותן תכנית דתית לעצמו, אם מוצא הוא מלאכותו ויודע את תעודתו, למה שלחהו אלהים לחיות ואיזה צורך מיוחד יש בחייו. –

II.

הפלאה שבלב. – לקורא העברי ממין הישן ידועות המלים: עצם המושכלות למרבה, ידועות לו מכל ספרי מחקר מימי הבינים, שקרא בהם והזין בהם את רוחו זמן רב. מהו עצם המושכלות? מה זה עצם המושכלות בתור מושג מופשט מהאדם וקודם לשכלו ומפזר מאורו לשכלו? מה הוא כח חיים היולי בלא חיים ממשיים? מהו שכל־קדום במובן חומר־קדום?

הקב"ה ברא את עולמו, כבורא מתוך הספר ועל פי תבנית מחשבת הספר. התורה קדמה אלפים דור לפני הדורות, אמרו הדתיים, גם “סדר זמנים” היה לפנים ושוכן בערבות היה מטייל על פני האפס הגדול… הארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. והמים בטרם נבראו. – ככה אנו מדמים את היוצר להצורה ואנו מקדימים את המאוחר. לאפלטון ולרבי שמלאי לא די שכלו של האדם, אשר מתעורר בקרבו ובא בקרבו בבואו בימים, כי אם מושל בו ומאיר לו עוד במעי אמו, במעי העולם. השכל הכללי שם בשרשי ההויה הוא יושב, ומשם הוא מפלס לו נתיב ללב האדם… שכלו של האדם ותבונתו הוא ספר תורה מושם בארון והלוחות כתובים באצבע אלהים.

ואם אמר יאמר בן־האדם לעצמו: אעלה על במתי עב, אדמה לעליון, אם האדם יאמר: עד שלא באתי, לא היה מי שקרא להקב"ה אדון, עד שבאתי אני וקראתיו אדון! אם האדם יאמר: אנכי הריתי וילדתי את כל המחשבות הגדולות האלה, את כל מכמני האלהות וגם את עצם המושכלות… תיכף באים אנו ושואלים: מאין בא רוח האדם? ואיך עלה לו להיות נבדל יותר מן החי, אחרי אשר ארוג הוא בגוו כיתר החי, ובמה כחו גדול להיות עָל לעולם ולמצוא נתיבה לעולם?

הלב והמוח, השכל והרגש, הנטיות והחושים, האלה הם עושים את האדם? האלה הם מיחדים את מותר האדם? האם אלה מולידים הם גם את הרוח? ומה הוא הרוח? מה הוא הלב וכל האלהות שבלב? מה זה הדבר, הנקרא שכל ודעת, תבונה וחריצות? מה המה השמות, שנותן האדם לכל אלה, נותן לעצמו ולכל אשר תחזינה עיניו? מה המה חושי הנפש והרוח? מה היא זאת המחשבה והשירה וההתפעלות והגעגועים עם כל המדות הרוחניות והיסודות הרוחניים? מה זה רוח לגבי חומר? מה זה נפש לגבי גוף?

ולכל השאלות האלה עם כל צאצאיהן וצאצאי צאצאיהן ישנו חוט אחד המקשרן יחד, יסוד אחד ומקור אחד –, הלב וכל הפליאה שבלב. משם יוצאות קרנים לכל אלה והשפעה לכל אלה. הספירות והגלגלים והקשורים שביניהם, יסוד השגתם בלב האדם, מוסר העולם ותכלית הבריאה, יסודם בלב האדם. שם נבקש גם את המושׂכלות ואת עצם המושכלות, משם יבוא הכל, הכל…

וזה רגש האחריות הגדולה, אשר בלבנו, אשר בחיינו ועולמנו אנו; זה יסוד החיפוש הגדול בחיי האדם ותכלית האדם, זהו היסוד לאלפי רבבות ספר, תורת הנפש, תיאור הנפש עם כל המית הנפש ומהלך הנפש.

וזהו המקור לאלפי התורות והדעות, לרבבות המחשבות והעיונים, לכל החכמות שבנגלה ובנסתר, באדם ובחברה ותורת החברה; פלא־האדם וחייו מניעים את כל אלה, לא ה“יראה והפחד” ולא ה“חפץ לחיות” ולהיטב את תנאי החיים.

הפלאה שבלב היא מחיה את אשר בנו ומחזקת היא שייכותנו להעולם, אשר מסביב לנו. היא תשיר, היא תחשוב, היא תחוק את החקים והיא תנשב את הסער הגדול בהתוכחות ובהיעודים, אשר נתנו לנו.

התגלות רבות⁴ באו לעולם. – אדני מסיני בא וזרח משעיר, הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש. אדני בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום, אלֹה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן, רכב אלהים רבותים אלפי שנאן. ויענו קהל עם ועדה: נעשה ונשמע! הלב, הלב הוא השואן בכל אלה.

תנו עוז לאלהים! קראו לנו, ובן־אדם יתן, בן־אדם יתן את נפשו ואת רוחו למכמני העולם ולרוח העולם. בן־אדם יברא משכלו את עצם המושכלות, עצם ההשגות ורצון התורות. בן־אדם יפתח את סגור לבבו לאלה. –

זכרו ימות עולם, בינו שנות דור ודור. אדני יצב גבולות עמים, – ובכל חשב האדם, הגה ברוחו, את הכל הוא שואב מן המקור, ממקור לבבו.

ואספר לכם מעשי יה, יאמר רוח שבאנוש; ואספר לכם מעשי בראשית ומעשי מרכבת העולם, ואספר לכם את מעשי העולם ואת מהות החיים אתאר ומכמני החיים. ואספר לכם את כל המיַת המחשבות והדעות, את כל יסודי התורות ומבועי התורות; ואספר לכם את דבר כל הגלגולים והספירות, את מה למעלה ומה למטה, ואת מה לפנים ומה לאחור; הכל הכל אספר לכם יאמר בר אנוש, באין קץ ובאין תכלית לחזון רוחו.

הים יקרש, הגבעות יתישרו, פני השמים יקרעו והאדמה תבלע בתהו, לצדיקים עושה הקב"ה כנפים ושטים הם בים האפס, ורוח האדם לא יאפס, גם מושג האפס פרי רוחו הוא. וענין שכלי הוא… כל באי עולם הרוחני חיים מפירותיו; והם אוכלים ואינם שבעים. וגם הוא אוכל מפירותיו בעצמו ואינו שבע. נפש האדם לא תשבע, והפלאה שבלב לא תכלה…

III.

המזל. – גלגל הוא החוזר בעולם! גלגל החוזר בעולם ובחייו, בחיי האדם ומזלו על האדמה. היום יעשיר ומחר ידל, היום יעלה ולמחר יֵרד, היום ימצא ומחר יאבד לו.

והמזל בעצמו הוא בעל דו־פרצופים. ישנו מזל רע וישנו מזל טוב, ישנו אדם, שמעשיו מבורכים וישנו אדם מקולל, ישנו אור וחושך במעשים, בקר וערב…

התורה והמוסר אומרים: בידך עתותיך, מעשיך ירוממוך ומעשיך ירחיקוך, בטוב העולם נדון, וברכתיך בכל אשר תעשה! והצד השני של המטבע הוא: לראות שאיזה דבר שולט בנו, אם לטובה אם לרעה, באין כל קשר ויחס למעשינו אנו ולא בתור תשובה כלל על מעשינו אנו. ביד אחת מרחיקה הדת כל מושג הכרחי בעולם, המולך כעִוֵּר, מבלי דעת גמול ותשלום, ובהשנית תפתח לזה דלת, כי יאמר מזלך גרם, גזר־דין מן השמים הוא, שאין לשנותו רק בשדוד המערכות…

והשואל ישאל: איך אפשר זה בצד זה? איך אפשר לאדם להיות נושא עליו סמל בן־חורין, סמל דבר, שיש לפעולותיו חשבון, ולדעת שהוא בא בחשבון ובאים עמו בחשבון, ומצד אחר להיות נכנע אל המזל, שאין לו דין ואין לו תובעים?

אלהים, אלהי האדם הוא המְקַשֵר בין בר־נש לעלמא הדין ולעלמא דאתי, והמזל הוא החיץ והקיר המבדיל ביניהם. מה פשר הדבר? איך נלמוד בזה בינה? ואיך נדין לתהלוכיו.

גם בעלי התורה האחדותית, שלה רק חשבון אחד בעולם ומשפט אחד בעולם, לא ירהיבו בנפשם לדבר מפורש על צד ה“עונש” שבמזל, וגם להם ישותו היא דבר העומד חוץ מתחום “שכר ועונש”; והשאלה גדולה: מאין יבוא? מאיזה מקור הוא נובע?

אומרים: המזל הוא מין קללה או גם ברכה. מה הן הקללה והברכה? מה זה “ארור אתה” ו“ברוך אתה”? מה זה הדבר, כי אדם זה הוא מקולל, וזה – מבורך? גם אלה המושגים כבר לוקחים את נקודת־הכובד שבגלגלי חיי האדם פנימה ומניחים אותה מבחוץ.

אנו מציירים לנו אדם כותב איזו דפים מימין לשמאל וממלא את הטורים בדברים בני־סדר, הנקראים מראשית עד אחרית; והנה בא אחר ומתחיל מן השורה האחרונה הכתובה בדף האחרון, בהמלה האחרונה, והוא כותב על הכתוב משמאל לימין: הולך בחזרה משורה אל שורה, עד שיעבור בקולמוסו ובסדר דבריו על הדברים הכתובים ביד שלפניו. כך הוא בחיי בן אדם מקולל בפנימתו, שיבורך על ידי המזל, או להפך, בן אדם מבורך בפנימתו, ומקולל על ידי המזל. החיים שלו סובבים על צירם, והמזל סובב על צירו, וזה דוחה את זה, זה מבליע את זה.

נייר כתוב הוא חיינו, נשמתנו כתובה עוד מלדה, אומרים, עוד מירושת אבות, ומהדורות מלפנים; והחיים שם בחוץ, מאורעות בני המזל, גם כן באים וכותבים, כותבים הם על גבי הכתב… באים אנו בחיינו מן הכד אל השוקת: אנו בונים לנו בנינים בחיינו ובחיי רוחנו, בעוד שלמחר וגם היום יכול המזל לפתוח את לועו ולבלוע הכל, הכל.

המזל הוא היסוד העור בבריאה. הוא היסוד האפסי בעולם, שעדיין לא נכבש ביד ההויה… ועל האדם היא שומה לפדות עצמו ממנו ולכבוש אותו בחייו…

IV.

על הודוי. – בתורת החסידות של רב אחד גדול⁵ יותר נכון: בעבודת חסידות אחת ישנו מקום עיקרי לודוי־דברים לפני הצדיק, לודוי דברים… היהדות של הרוב לא תדע אלא את הודוי על הגוסס: צו לביתך כי מת אתה! האדם מתודה מתוך הספר, בכלות כחו ואונו. גדול מזה הוא הודוי היחידי, שמתודה בן־אדם בעוד חי ועומד על נפשו ועל מעשיו. שברון הלב הוא הודוי וחשבון האדם עם נפשו ועם לבו. ככֹח טבעי פועל הדבר הזה עלינו, הים גאה יגאה על גדותיו, כי יתגברו המים.

ודוי דברים של האדם, השתפכות לבו ונפשו, פתיחת לבו ונפשו היא נטיה של היוצר, של החי ומרגיש את מסכת העבר והשארת מקרי העבר בעולמו.

המשורר ישיר, החושב מסדר לו טירת מחשבותיו, האדרכל בונה בנינים, המדיני מפלס נתיב בחיי העם, הנוסע יסע ארחות ימים ויטפס על גבעות עולם; והמתודה עושה את אלה על פי כח, השורר בכל אלה, הוא מוליד, הוא בונה, הוא רואה עולמו בחזון רוחו.

חשבון הנפש, הרהורים מוסרים, תשובה, מירוק העון, טהרת הרוח, שמות רבים יש להודוי, והכל עולה בקנה אחד ויוצא לפועל על פי כח אחד, כח של התגלות והשארה. הודוי הוא השארת־הנפש מאתמול להיום, מהעבר להבא, תחית המתים של האדם, בעודו בחיים. הודוי הוא הקול הטבעי באהבה וברעות, בשברון הלב וחשבון, בחשבון מעשיו ועלילותיו.

ספר־התהלים הוא ודוי גדול. ספר אלה הדברים הוא ודוי, קהלת הוא ודוי. של שלשתם אלה יחד, אם גם רחוקים הם זה מזה, מאלה ישנו מה בכל איש ובכל נפש סובלת ובכל אדם משורר.

ואם שבע פנים יכה האדם על לבו, אם כנופל וחסר לב יתיצב לפניכם, אם ירשיע את עצמו על כל צעד ויראה לנו את מפלצת “החיה הרעה” שבנפשו, כל זה נשוא מתוך איזה אור בנפש. דבור הנפש הוא שפת הנפש, ודוי דברים היא חיות הדברים ועלית הדברים. בהודוי, בשעה שיתודה אדם מעצמו וממעשיו, הוא עולה על עצמו ומתרומם על מעמדו. – החטא יתכבש על ידי השתפכות הלב והיה לצדק.

ומה הוא החטא וסערת החטא? אם לא ודוי האדם, שלא התודה עליו; מסתרי האדם שלא מצאו להם בטויים נכונים, מתגלגלים המה במעשים רעים ופרועים; הרע שבחיי האדם, הוא רק שגיאה, תעיה, כֹח שלא מצא לו דברים.

הודוי הוא חִתּוך־הדבור של הנפש ושל הֶמְיַת הנפש, הוא הדרך שנפלס לנו ביער סבוך. טבילת שחרית ודוי הוא. תפלה סתם היא ודוי. האהבה יונקת מאבנים של הודוי והצדקה שבלב היא גם כן מין ודוי. רֵעות האדם תבא מצורך הודוי. בעיקר כל צמיחה וחבור באדם מעין ודוי היא.

הודוי אינו כח מוסרי, כי אם כח שירי, התגלות מעשית וחיונית, המוסר הוא אמנם צורתו של הודוי, אבל לא מבועו ויסודו. הודוי הוא פתיחת־פה לנפש והבנין השירי של אותה נפש. העבר קבור ועלוט במקרים רבים, כל מעשי האדם קבורים אצלו בדמיונו והודוי יפתח להם פתח. העבר הוא דבר שבלב והודוי יעשה אותו למראה עינים ולחזון עינים: החיים נפתחים ממאסרם, והולכים ומתקשרים הם בחזיון חי, לב האדם יגאל! – –

¹.

I.

השגחה. – עולם המחשבה ימלא אותנו לרוב כל כך, עד כי רק לו נשים לב, להתבונן על כל חלקיו, לנתחו ולפרשו, לשקלו ולהביט בו, להבינו ולהכירו ולדברים אחרים לא נשים לב… ואותו דבר, שהוא המניע בפילוסופיה ובתורת ההכרה, יסיח את דעתנו מעולם ההשגחה, וממחקרי ההשגחה, שמהותם לא פחות בחיים ובמעשה מדעת וכל תרבות הדעת… אנו חושבים בכל ובאלהות ההשגחה לא נחשוב, נחשוב בהגיון ובמחשבה, ובמעשים ובאריגת המעשים, ואיך הם נעשים בחיינו אנו, לא נחשוב. – –

מה היא ההשגחה? מה היא המחשבה? הנני מקריב שאלה אחת לשניה, יען כי מוצא אנכי בירור הראשונה על ידי השניה, מוצא אנכי את מהות סדר ההשגחה כמהות מערכת המחשבה…

אמתיות מופשטות, כשהן לעצמן, בטרם נבעו אל האדם וכבשן לב האדם אין דנין עליהן, אין דנים על אמיתתן. אמיתתן היא לרוב אמת נושאית ולא נשואית. הדעה החיה בלב האדם ומושלת באדם היא אמיתת אותו אדם. האמת חיה באדם מאותה העת, שנתגלתה לו והשיגה הוא בעצמו. ההשגה הנפשית תוליד את האמת. הנני אומר “השגה נפשית” ולא רק הגיונית־מחשבית; ידיעה סתם של אשה פלונית, שאנו רואים אותה ואנו מכירים אותה, לאו שמה ידיעה, אם לא באנו עמה במגע נפשי וקירוב לבבי. הקירוב הזה הוא התגלות נפשנו, ועל כן מושל הגלוי הזה עלינו וחי אתנו באופן אמיתי־נושאי. נניח, שאמת פלוני היה כבר היולי בטרם הכירו אותו, לכח אמיתי נהיה מיום שנתגלה וגם מאז, למי שבא עמו בקירוב רוח. – מציאות דעה מתחלת מעת ממשלתה על האדם ובמי שתמשול בו. – –

וכך הוא הדבר בהשגחה. ההשגחה תהיה לכוכבו של האדם, מוליכו ומדריכו, מעת שיכירנה וימשילנה עליו, מיום שהחל חנה להכיר את מפעליה וצעדיה בעולמו ובמעשיו… אמיתית ההשגחה תתאמת אצל אותו האדם, שחדר אל אריגתה והכיר את מסכתה בחייו ושהמליכה עליו. – ההשגחה היא אמת נגלית, המשפיעה על אותו האדם, שנתגלתה אליו. עין ה' צופיה באדם, מעת שיכיר זה התחתון את היד הנעלמה בחיים ובמעשים, מעת שיכיר, שנתון הוא תחת ידי כחות נעלמים, שיטו את חייו למסבי איזה מטרה ותכלית אישית, נאמר למלאכותו ולמזלו. אל אלהים שוכן בערבות האדם והוא אדון לכל מעשיו, מעת שיבין וירגיש הוא את אלהות המעשים והשמירה האלהית שבמעשים. וכיון שהכיר את ידי ההשגחה והכניס אותה בנפשו ובעיקרי נפשו, כבר הוא נעשה שותף בזה אליה ונשמע אליה, אם יחפוץ או לא יחפוץ. כיון שהוא מכיר והתחיל להכיר אדון מצוה לכל המעשים ולכל התנועות, הרי הוא כבר עומד יחד עם זה תחת ידי ההשגחה. ההשגחה היא מתנת האדם ומזלו של האדם, יותר נכון אלהות האדם והתגלותו של האדם. ההשגחה היא אמת נגלה וכֹח נגלה. ההשגחה והדעה המה מלאכי האדם ותורות האדם, תורות נפשו ובריתו, אשר יעשה את העולם ואת החיים, את עולמו וחייו; המה המה היקום אשר באדם ויש להם מציאות יחוסית לאדם. ההשגחה והדעה המה שני צירי האדם, שעליהם יסובב ועל פיהם יחתוך לו חייו ועולמו; ההשגחה והדעה המה חותם תכנית האדם.

ובספרי החזיון אנו למדים ממפעלות ההשגחה, כמו שאנו למדים בספרי המחשבה על אודות המחשבה. סכום המחשבה ויסודה מונח בההכרה והכח ההכרי, צעדי ההשגחה מונחים ונראים באריגת המעשים. החיים בני יומם, המקרים הפשוטים המה חוליות בטבעת ההשגחה, המה אברים ופרקים מן חזיון החיים וממשלת החיים.

עין רואה ועין צופיה! עינו של האדם רואה, כי עין צופיה עליו, שיש שיטה במקרי חייו ומאורעותיו, שהכל שמור לאיזה כונה ותכלית, ושהכל עושים את ממשלת חייו.

מה הוא האדם, אם לא עולם בעולם? מה הם הנפש והרוח היודע, אם לא סכום המעשים ותורות המעשים? מה הוא החי המשכיל, אם לא נפעל ופועל על ידי זה שנפעל? מה הוא האדם בלא אלהים שוכן בנפשו, בלבבו, ובמעשיו, בדרכיו, בצירוף חייו ותהליכותיו.

עין רואה ועין צופיה, עינו של אדם הרואה ומכירה רק את רבונה, בוראה עם זה את העין הצופיה עליו. האדם הוא הסיני של ההשגחה. בקולות וברקים תרד עליו להומו וגם בקול ענות: בכל יחזה את האלהים וימליך עליו את האלהים. – – –

II.

עבדות וחרות. – עבדות וחרות, באיזה אופן נוכל לומר עבדות בתוך חרות על מוסרו של האדם, שעוצר בידו לעשות מה שלבו חפץ ולא יניחהו לעשות מה שלבו חפץ. העולם פתוח לפנינו, הכל פתוח לפנינו, החיים מעוררים לקחת מהם בכל פנה וחוזרים ומעוררים. אין דבר, שלא נתן לנו להנות ממנו, אין דבר שלא ימלא חשקנו וימשוך אותנו אחריו. העולם להנות נתן, החיים להנות נתנו. האדם מצטער על כל מה שראה בעיניו ולא נהנה, זו היא הבת־קול התמידית באדם וחיים; זהו דרור האדם, ואלה הן שאיפות האדם ועשירות האדם, להנות, לחבק את כל העולם בזרועותיו ולגמא אותו בלבו, לגמא בהלב התואב והחושק את כל מכמני החיים, לקחת מכל הבא ביד ולחזור ולקחת, בלי נותר. כל ותור עבדות היא! כל קול מוסרי מונע מלהנות עבדות הוא, האסור הנפשי עבדות היא ועצימת העין עבדות היא.

נשמע נא מה בפי בעלי המוסר. להם נוסח אחר: העבדות הזאת, שאתם מותחים קו תחתיה חרות היא. אם כחי בנפשי להכריע את תאותי, אם תאותי בידי נתנה, אם כל החשק שבי בידי הוא לעצור בו ולמשול בו, הרי זוהי חרות נפשית, אישות יסודית. חרות ההנאה נתנה לכל בהמה, וחרות המוסר הוא מתנת האדם. החי יקח מכל הבא בידו, והאדם בוחן את כל הבא לידו…

איזה גבור? הכובש את יצרו, איזה בן חורין? הכובש את יצרו. איזה אדם! הכובש את סערות לבו ומטה אותו, מטה את חפצו כחומר ביד היוצר.

ואם נשאל: מאין תבוא העבדות והחרות בלבו של אדם ביחד? מאין יבוא הנגוד הפנימי שבין צרכי הלב המוסריים ובין תרועות העולם והחיים? מאין גם ההבדל בלבו של האדם גופו, מה שקוראים הדתיים “יצר הרע” ו“יצר טוב”.

אם נאמין בשתי־רשויות, ביוצר אור ובורא חשך, בדו־פרצופים, פשוט בשניות בעולם ובחיים, אם נבוא לאלה במובן הגיוני, אז גם נבין במובן הגיוני את המקורים השונים לאלה; אבל אחדות הטבע והאלהות, המקור האחד לכל הנמצאים בפנים שונים, תסיר את החיץ שבין הרע והטוב, בין הכח המוסרי ובין כח החיים. ועל כן יאמר, שכל הזיה דתית ואלהות, כל תורה של אחדות העולם והאלהים מובילה לאי־מוסר, כלומר מובילה לרגש מתיר את הכל ועושה את האדם קרוב להכל. “השם יתברך רוצה שיעבוד אותו האדם בכל האופנים”, ואפילו בתאות ודברי חולין יאמר החסיד. אין חולין לפני הקב“ה ואין דבר שאינו קרוב להקב”ה. האדם הוא חלק אלֹה ממעל וכל אשר בו הם חלקי אלהי ורצונו יתברך; והיה אם לא ישמע האדם ברחשי לבו, שהם רק רחשים אלהיים ממעל, הרי זה ממאן בחזיונו יתברך וגורם לגלות השכינה מקרבו… הטענות נגד בעלי ה“הכל אחד” נודעות, הטענות נגד בעלי ההסתר נודעות.

אנו מתיחסים לשאלת עבדות וחרות במוסר ובחפש החיים, לא ביחס הגיוניי, כי אם ביחס שיריי ויוצרי. השיש כמו שגדל הוא בודאי בר חורין בהקף מקומו יותר מזה שפסל בו היוצר והקציע אותו לפסלו, אבל דוקא על ידי צורתו הוא מקבל את החרות האמתית, הפנימית. הכח המוסרי של האדם הטהור הוא רק כחו של היוצר, יוצר בנפש וברוח, יוצר במעשים ובסדור המעשים. חרות מוסרית היא חרות של היצירה. העולם נתן לנו לברוא ממנו, לברוא בו, החיים נתנו לנו לצקת אותם על אבנים שלנו, הנפש נתנה לנו לעשותה, לעשות בה.

אל תאמינו שנותנים אתם איזה דבר, בפסלכם את השיש שבכם ואין אתם משתמשים בהנותר והעודף, בריאה נפשית אתם בוראים בזה, יצירה, מעשי ידי יוצר.

ואל תאמינו, שעבדות היא זאת, שנשמעים אתם בחובכם לקולו של היוצר בכם ברוח ובמעשה; אדרבה, חרות היא, חרות של היוצר ומעשי ידיו. אל תאמינו, שאין העולם שלכם, את אתם שלכם.

מוסר הלב היא רק זמרת הלב ויצירת הלב. שמאל דוחה וימין מקרבת, והלב הוא המתוך שביניהם על ידי השראת שכינתו, על ידי היוצר שבו.

אם העולם הוא בידכם לצקת אותו על אבנים של נפשכם, אז הרי אתם בני חורין במובן יותר בהיר, משאינכם בידו ונשמעים רק על קולו.

חֵרות האדם תבוא מפנימיותו והעבדות היא מה שמוטל על מסביב לו. העולם הוא עבד הטבע, ובני אדם נקראים בנים למקום. – העולם מתחיל מבראשית והאדם יקרא שמות למעשי בראשית…

חרות זו, שנתנה לכם כסבורים אתם שעבדות היא, כדי שתיגעו אחריה ושתעמלו בכח יצירתכם בה. עבודה נתנה לכם וטהרת הרוח ושאיפות הרוח. הרוח בעצמו הוא רק סמל החרות ונובע מן החרות.

בעבדות מוחלטת טבעית ובסבוב התמידי של כל חקי הטבע על צירם, מבלי נטות ימין ושמאל, אין אפשר כלל לרוח ואין מבוא כלל לחיי רוח. הרוח הוא שנוי מעשי בראשית והפוך הקערה על פיה במעשי בראשית, מהפכה בכל יום, בכל מאורע נפשי ורוחני. היצירה ומעשי הרוח המה מעשי בראשית שניים, שאם גם החומר שעל האבנים שלהם הוא חומר קדום, חומר העולם והחיים הנתנים, אבל הצורה היא חדשה, הצורה מתחלת עוד הפעם ובוראת עוד הפעם לפי רוחה, לפי מטבעתה, לפי כחה ומהותה.

עבדות וחרות, בתור עבדים באנו ובני חורין היינו, נהיה. התחלנו בעבדות ונסיים בחֵרות.

III.

חובת הלבבות. – את הטוב נקבל מאת אלהים ואת הרע לא נקבל! המקום נתן לנו את המנוחה ואת הנחלה ואותן לא נקח? חתחתים וצורי מכשול הן אמנם על כל שעל, על כל צעד, אבל יוצר האדם לא יזנחהו ואלהים שם לבו של בר־נש לו למושב. היודעים אתם את החסד שבאדם והאור שבמשמרת האדם? היודעים אתם, כי יש טוב וישר, חסד ומעגל טוב, כי יש צדק עולמים ואישיות עולמים?

ואם סער תסער התאוה, אם גלים יכה החטא, אם הרשע והעול גם כן ישכנו בנו, וימצאו להם מקום, הרי הכף נכרעת תמיד לה לטובה, הרי הנפש הטובה תמיד תתן לנו ערובה.

טובת לב, שלות עולם שוכנות בלבו של אדם, ההולך ליושר דרכו, אמונת אדם ובטחון באלהיו, בנפשו, בחסד שמים ובחסדי מרומים. מה ישנו נעלה מאלה וטהור מאלה? מה ישנו דבר יותר מרגיע את הלב ונותן לו את המנוחה הדרושה מטובלי שחרית וממתפללי שחרית, ממשכימים עם הבקר וכל טהרת הבקר.

אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא, זו היא אלפא ביתא של האדם, של מתנת האדם. אלהי, אל בשם הכנוי, אל בתור אב, אבי, אל דיין ושומר את האדם, אל נותן מזון ומחיה להאדם, אל בא אל האדם בצר לו ומדבר אליו רכות, אל אוהב את בריותיו ודואג לבריותיו.

מה היא התשובה? מה היא התשובה עוד קודם החטא? מהו אותו הרגש הרך, המקשר את האדם עם קונו ועושה אותו קרוב לקונו? מה המה הרהורי שדי, הבאים ללבו של אדם ומפלסים להם נתיב ללבו של האדם?

החזיון שבחיים עושה את כל אלה, מסירת הלב לאיזה דבר יקשרנו אל אותו דבר.

האדם לא רק נקשר אל הטבע, כי אם מתעשר הוא על ידי הטבע. האדם משים את לבו ללב העולם ומאזין על נפשו, על ראשו, על חייתו, על מהותו. ומהו המהות העורת, אם לא קדמות הכח שביודעים? מה היא המית חיות האדם, אם לא הכח דלא פסק מהעולם ומכל חללי העולם?

אתם אומרים, הרע מושל באדם ובחיים, ואמר יאמר לכם אתם המושלים. אתם אומרים, הרע הוא רע מוחלט ומורים אתכם, שבידכם הוא להטותו כחפצכם.

לא חדלו הרע, קוראים לכם, מקום יש בנפשכם להניע את הרע ולהטיבו, מקום יש בנפשכם להיטיב כל דבר ולהאיר כל דבר.

הלב הוא היוצר, הלב הוא הבורא, הלב הוא שנותן חותמו על כל המעשים ועל כל הרגשות והמחשבות. הלב הוא חותך חיים גם להמות ולצללי המות, הלב הוא הבאר האחד גם להמים המאררים גם להמים המתוקים. המתוק יהפך בו למר והמר בו למתוק.

וזה הדבר אשר יתן לנו הכח לחיות וערובה בעד החיים, הצדק העולמי השוכן בנו, מנוחת הצדק וגעגועי הצדק. העולם יתחיל בנו, העולם יתחיל בחיינו, במעשינו, בלבבינו. העולם יעשה את דרכו במסלות לבבינו. העולם הוא סכום צדק עולמים עם מלחמת עולמים ואנחנו המכריעים, לנו נתנה ההכרעה במעשים ובלבבות.

חובת הלבבות היא היא רגשי ההכרעה, האור היוצא מלבנו לכל חי ולכל נמצא, לכל מאורע ולכל מעשה. חובת הלבבות היא חזיונית־אורית, להאיר להשמים ולהארץ ולכל צבאם, להאיר לכל המעשים והחזיונות, להאיר לשוכני מעלה ומטה.

בן תמותה תאמרו, אדם בעל בשר ועור גידין ועצמות הוא, האדם היום בכאן ולמחר בקבר. אבל קראו את מצבוֹת האדם, שיציב לו לנפשו, לרוחו, שיציב לו ולכל הדורות, שיציב הוא לו ולמעשי בראשית. קראו את מעשי בראשית בפרשת בראשית, קראו את המית האדם וסערת האדם בספרי הנביאים והתורות, ראו את בוני עולם ומשכיות עולם, ראו המחשבות העקריות של רבי הדורות וקדושת המעשים של צדיקי הדורות וגדולי הדורות. הלב הוא הנותן ובורא את כל אלה. הלב שאמר שיר השמש, שיר השירים של האור, שבו מרפא וחיים הוא נצחי יותר מהשמש ומכוככי² השמש. הלב יוצר איזה מעשה לדורות, הוא נושא בחבו את חיי הדורות.

ואם אלף פעמים, מתים אנו, את צללי המות אנו נושאים בחיים ובשירה, גם אדון המות, זו היצירה הדמיונית, היא גם כן באה מהלב ומרחשי הלב. המוסר הוא פחד האדם והמית האדם, המוסר הוא הצד השני של מטבעת החטא ושניהם בלבו של אדם הם נצקים; שניהם המה חזיון רוחו והסער אשר בלבו, הרגש האלהי שבאדם, שגאה יגאה או מבקש הוא לו מפלט…

צדק עולמים הוא שותף לסערות עולמים, המנוחה תביא³ לפני הסער והסער יקדים את המנוחה, אנו וחיינו נותנים לכל את הגשר. חובת הלבבות וסערת הלבבות נותנות את הגשר. – –

חובת הלבבות היא המעין העולמי והסער העולמי. חובת הלבבות מוליכה היא את כל נחלי המעשים והחזיונות אל ים החיים והים אינו מלא.

השמים שמים לה' והארץ נתנה לבני אדם, והלב, מושל בשניהם יחד. הלב הוא גלת הכותרת של הבריאה ותהום הבריאה; אנה נברח? אנא⁴ נסתיר פנינו מפני חובת לבבינו? – –

IV.

הצדק. – הצדק הוא לא רק יסוד חברותי, הסכמי, דבר צבורי, לא רק תשובה על העול ועל הרשע, על חיי אלמנות ויתומים ואין להם מושיע בצר ועל הנגזלים והעשוקים, כי אם גם נר למאור, נר לצרך הנפש ולחיות הנפש.

אנו יכולים לצייר לנו רגש הצדק גם בלא חיים חברותיים וצבוריים, בלא חיי משפחה ושבט. יכולים אנו לצייר לנו רגש הצדק, בהיות עוד אדם לבדו ואין עוד עזר ואויב כנגדו.

הצדק הוא דבר ששואב מבפנים ולא מבחוץ, הצדק הוא אחד משרשי הנפש וחתוך הנפש.

הצדק אינו דבר נבדל מן הרשע וסותר את הרשע, כי אם ישנו גם בלב הרשע, בלב כל חי משכיל. הצדק הוא לא לבד אותו דבר, שנותן להמקבל, שמושיע לנושא ומקבל תשועה, כי אם עצם פרטי חי כשהוא לעצמו ומתנועע כשהוא לעצמו.

הצדק הוא מן מנוחה שבלב ותשועת הלב. הצדק הוא בערכו להנפש מה שהמים להגוף. הצדק אינו מתנה ולא נחלה, כי אם פתיחת הלב וצירוף הלב.

אמנם היה יהיה הצדק לרוב למין מעשה בהרגשה, למין דבר, שיראה במעשה ויבא לידי הרגשתו על ידי מעשה וחזיון, אבל אין זה רק אתחלתא חצונית, מתירא אנכי לומר הצד התחתון של הצדק, במובן, שהעובד את בוראו על מנת לקבל פרס עבודתו הוא רק צד התחתון ב“עבודת השם”, שלא על מנת של זה לקבל פרס.

אין אנו אומרים כך, בשביל שמקילים אנו בעזרה לאדם, אלא, אדרבה, להפך, בשביל שתשועת אדם בצר לו היא דבר גדול ורב מזה וענין אחר לגמרי מזה. אם אמרו חכמים: “כל המצפה לשלחן חברו עולם חשוך בעדו”, גם עולמו של הנותן יחשך, שהוא הנותן ל“צלם אלהים”, והוא בר־נש מחסה בכנפיו על בעל צלם אלהים אחר. ואם מהצדק ישאב האדם את הכח לתת, אין בה רק גסות הרוח, שהוא הנותן…

ואמנם כן, אותו הצדק, המוביל את האדם לידי נתינה ולהיות עוזר לחברו בצר לו, עושה אותו בנקל לצדיק בעיניו, אבל דבר לנו עם הצדק הטהור, עם הצדק הנפשי והרוחי, דבר לנו עם איזה חק השואי באדם, בנפשו וברוחו.

חכמים אומרים: המצות נתנו לצַרף בהם את הבריות, אבל ישנם בני אדם נולדים מצורפים, ישנם בני אדם מצורפים בלא מצות, כי אם על ידי איזה כח פנימי מחדש אותם תמיד ומחיה אותם.

ואתם הלא תדעו, כי המצות עתידות הן להבטל לעתיד לבוא; ומה ימשל אז אם לא הצדק הפנימי. על מה יחיה האדם אז, אם לא על הצדק הפנימי?

ולאותם דברים, של העתיד לבוא, כבר ישנו עתה שרש, כבר מונח מאז ומקדם שרש, כבר נושא האדם בנפשו שרש…

אל תבקשו השואה בחוץ, בקשו אותה בפנימיותכם, אל תפנו טהרתכם להעתיד הגדול, התחילו מהיום, התחילו בעצמכם.

לא יום בא לה' לכל בשר ולכל רוח לטעת בהם רגשי צדק, היום הזה כבר בא, היום הזה כבר בא בה בעת, שהאדם נהיה לבעל צלם אלהים ולבעל נפש חיה.

השכל הוא מאוחר מהצדק, החברה היא מאוחרת מהצדק, טהרת האדם התחילה בהאדם, בו, בנפשו ובאשר לו.

אומרים, כי משפסקה הנבואה בישראל חדלה כל התגלות, אבל הצדק המתגלה בתהלים, אם גם הרשע מנוקד שם, הוא שיריי הוא מאותו של הנביאים ונשא הוא במובן נפשי יותר מאותו של הנביאים. האדם ישוב מרע לבו על ידי הנביאים ויתפלל מתוך התהלים, זהו מתנת הצדק הפנימי, היסודי השירי, הרגשי, הנפשי.

ממשאי הנביאים החוצבים להבות אש התגלגלו ובאו ספרי החקים ותורת כהנים, מספרי התהלים ומהצדק הנושב שבהם לא יבאו חקים ואי אפשר לפַרֵט אותם על ידי חקים. ירושת יחזקאל בתוספות גזרות וסיגים לא פסקה במעטה זו עד היום, ואת ספר התהלים אנו קוראים עוד היום בלי אמצעים…

ברכי נפשי את ה', אמר יאמר האדם, הוד והדר תעטרנה, ואת הצדק נטעת בלבי. אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי בנפשי. לאור הצדק אלך ברוח, והנר לא ידעך. שויון! העולם במשכיות לבבי. לא צדקות אבקש ממך כי אם צדק, לא ישור הדורים, כי אם יושר ברוחי. לאור זה, לאור הצדק חיי בעיני כיום אתמול; לאור זה לא איגע ולא איעף, לאור זה אלך תמים דרכי ואמצא מנוח. אם זאת תקח ממני, מחני נא מספרך. לא המתים קרובים ליה, חיי הם הצדק. הצדק השוכן בי, שם מלה התגליות השוכנת בי…