רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברסלוי : צעירים; תר"ע

1

 

I.

קין והבל. ויהי בהיותם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו. ויהי קין עובד אדמה והבל היה רועה צאן. שניהם מתחילים מלאכתם בראשית העולם. ובהתרגום: “עני קין ואמר להבל: לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן ולית למיתתן אגר טב לצדיקיא ולית למתפרעא מן רשיעיא. עני הבל ואמר לקין: אית דין ואית דיין ואית עלם אחרן ואית למיתן אגר טב לצדיקיא ואית למיתפרעא מן רשיעיא. ועל עיסק פתגמיא אילין הוו מתנציין על אנפי ברא”.

בראשית יצירת העולם אנו עומדים! הבריאה הנה נגמרה, הנה יצאה מחופתה, לבושה היא שני עם עדנים. השמים חדשים והארץ חדשה. יקוו המים! נחלים ונהרות יפכו בטהרם. ויצמח אדני אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה. המאורות ברקיע, השמים ממעל ששים לעשות רצון קונם. אין פרץ ואין צוחה; אין ריב משפחות, ומלחמת החיים עוד טרם נראתה. מנוחת עולם מרחפת על פני כל היקום ועל פני כל יצור ושקט־שדי מלוה אותם. שבת ראשונה לפני ימות החול הארוכים!

והנה באים עננים. כרעם בגלגל נופלת בעמק השלוה השאלה הנוראה והמחרדת: אית דין או לית דין? קין והבל, שני בניו של אדם הראשון, קמים ומשליכים רעל השאלה על כל חי ועל כל בשר. אית עולם אחרון או לית עולם אחרון? בידם הגסה הם באים ומְחַצִים באחדות הבריאה והחיים וקורעים אותם לשני גזרים. אית או לית? היש שכר טוב לצדיקים וגמול רע לרשעים? משני בני־אדם, ראשונים לנולדים, נעשה אחד צדיק ואחד רשע…

לא היה גם מקצת קמט בבריאה. אדון העולם הוא אחד, יחיד ומיוחד. שלמות ביצוריו ובכל מעשי ידיו. עוד זה מעט, אשר הביא אל האדם כל חית השדה וכל עוף השמים לראות מה יקרא להם –, וככל אשר יקרא לו האדם זה שמו. תום עולמים מונח על הכל והוד עולמים! והנה אנו נדחקים פתאם לשאול המחשבה, והיא את אמריה הקשים אחד אחד תענה: “הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ”. כל צער האדם ויללת לבו, כל המעוק אשר בחיים והחטאת הנוראה הרובצת לרגליו באה ואוחזת אותו בציצת ראשו ומשליכה אותו לארץ גזרה.

מי גרש את האדם? ואימתי היה הדבר שאדני אלהים שלחהו מגן העדן? בפרי העץ אשר היה למאכל אי אפשר שהיה החטא. אלהים אשר אמר: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – הוא לא יירא ולא יתקצף, אם היה יהיה האדם כאחד ממנו לדעת טוב ורע. ואם ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם – הלא בעבור זה נוצר האדם. ויקח אדני אלהים את האדם לשמֹר את דרך החיים ולהשיג דרך החיים. לא! לא, “עטיו של נחש” הוא, שבשלו אנו נמקים כל הדורות, או טעות היא או שנכתבה שלא במקומה. קין והבל הם היו אלה, אשר ביניהם נפלה ראשית החטא וראשית השאלה, המחרידה מנוחת האדם כל הימים. אית דין? או לית דין? החיים נתנו לנו בני אדם, פשטות החיים ואין־סופם נתנו לנו; והנה באו האחים המריבים הללו ויעכרו את הכל בשאלתם ובויכוחם. המה יצרו את הטבעת הראשונה להשלשלת הארוכה והקשה של מה ומה, אשר אנו נושאים על צוארנו ואשר ישא אותה האדם לעולמים…


 

II.

בזה ובבא. – מימי קדם שואל האדם מזה להבא. יזרח השמש בבקר, והוא על פרי עבודתו בערב יחשוב. היום יפנה, ישכב כל חי, והוא חולם בהמחר ומבקש לדעת, אם הניח מה מהיום למחר.

תורת־האל אמנם לא תתן את האדם לקפץ בקפיצה אחת על החיים אשר לפניו. היא אוחזת אותנו בידיה ואומרת לבן־אדם: הבט, הבט בחייך, הבט באת אשר מסביבך, השכל ללכת, היטיבה דרכך, ראה את עין אדני הצופיה ומולכת בארץ, ראה את העולם הנתן לפניך. האל יראה ויתבונן מטה, אם זרועה שדך בצדק, אם לא עבדת בבהמתך ובעבדך בפרך ועזוב עזבת לדל… הדגן כי ינתן בעתו, שדמות עוטפות בר – אלה ברכות התחיה. יכך ה' – זהו הגיהנם!

הנביאים הנה באים וכותבים בחרט במסכת העולם ויראו לנו את אריגת העולם ואת החיים, את אריגת הטוב והישר ושני מתלעה של הרע. ממלכות, עמים, שבטים, משפחות כלם יגורשו מעל נחלתם בשבט אדני, וכלם יראו לנו בחייהם את משפט אדני. הטוב והרע הם המה המניעים את מלכת השמים וכל צבאם. מאזני הדין עומדים על הארץ וחיי האדם ישקלו בבקר וישקלו בערב. עולם־האמת הוא המשפט, הנצח העולמי הוא הדין והצדק והגיהנם הוא הרשע. יושב בשמים אינו זקן ויושב בישיבה ומחכה בדינו, עד אשר יעזוב האדם מאסרי הבשר והרוח – – הוא הולך ומביט בבריותיו ומשגיח על בריותיו יום יום ובמעשה ומעשה. האל הוא הדין בעצמו, הוא הדיין בעצמו, הוא הצדק בעצמו. הוא ישר וכל דרכיו ישרים. הוא חי וכל חיים בידיו נתנו. הוא אבי יתומים ודיין־אלמנות, מציל עני מחזק ממנו ודל מעושקו. אל אלהים הוא אוהב צדקות ושונא רשע.

והבאים אחריהם אמרים אחרים התחילו אומרים: במקום המשפט שם הרשע והצדק הוא ממעל. את אשר יעקמו העולם והחיים בכאן, יישרו האלהים שם ממעל והחיים הולכים ונמשכים מזה לבא – מעולם הזה לעולם הבא… האדם פושט את גופו כמלבוש ומתעטף שוב לבנים ונשמתו מטיילת בגן־העדן –, אם רק אין עליה להצרף מתחלה בגיהנם. התחומין בין ההויה ובין שלילתה בטלים הם בחשבון־עולם זה. מאורע־המות, הממש היותר גדול, יהיה כאלו אינו…

מאלה – מחדלון הגבולין של זה ובא ועשיותם לדבר אחד ולמסכה אחת – ישאבו עולם החזיון והשירה את כחם. המערכה השירית הוא האריגה שבחיים והרכבת המעשים השונים שבחיים. נשמת האדם תקצר, אם נגביל אותה רק על ההוֹה ועל אופק הקצר שבזה. הזה הוא בעיניו רק שובר על הבא והבא – סוף החזיון של הזה. בני־אדם רצים לבית החזיון, כמו שהם רצים לבית־תפלה. ינתן להם בזה מאשר בבא…


 

III.

התחלות ראשונות. – חכמת טבע בריאַת האדם והרכבתו תורנו מהותו ואופן חיותו. יודעים אנו איך יאכל וירעב, יישן ויקום, איך ישאף רוח ויחלה; יודעים אנו בנין כל חוּשיו ואבריו הפנימים והחיצונים. יודעים אנו את כל האופנים הטבעים של הנפש ודרכי החיים, גם את הרוח נמוד, את התאוה ואת הצער, את היגון ואת השמחה; ערוך נערך את הצדק ואת הרשע, ערוך נערך לנו את הטוב ואת הרע ונבוא לידי פשר ובאור במוסר ובאלהות. את גלוי האלהות עצמה לממלכת האדם נצרף לנו על ידי רגשי הפחד; ואת רוּם האהבה נבאר על ידי רגשי משפחה והחפץ להוליד ולקיים את המין. אין דבר רוחני, אשר לא נדע לפרשו באופנים שונים, אין דבר נעלם מעינו של החוקר הטבעי; גם אהבת המסתרים, ההויה והשירה הן בעיניו פרקים בתולדות הטבע והאדם. יין ישמח לב אנוש של המשורר. הקיץ עושה הרבה והאור עושה הרבה. השירה בכלל היא רק ילידת הטבע. התנועות הגדולות בתולדות העמים באו על ידי מסבות חמריות. תורת הנביאים, הדת הנוצרית וכדומה נולדו על ידי מלחמת הצדק של העניים והמבקשים חפשה. לאידך, היתה יפיפותו של יפת רק תולדתם של התענוגים והמותרות. משפטי הרומים באו על ידי עוז שלהם. האִסַלם2 נולד מהזיה דתית ותאות בשרים…

למה הדבר דומה? לבאור ענין המכתבים על ידי זה שנושא־המכתבים מביאם לנו או את ענין הספרים על ידי המצאת הדפוס… רוב בני־אדם מחליפים הם התחלות שניות בהתחלות ראשונות; את האמצעים והחזיונות הם מחליפים בהאבות. כמה עמוקה היא מאלה אותה השאיפה הפילוסופית, שלא יכלה להסתפק בביאור בריאת העולם על ידי בראשית ברא וכו' ונצרכה בהשגתה להנחת חומר קדום –, להנחת מציאת חמר קודם הבריאה. בכל אופן זה מספיק יותר מההנחה, שהכל בא מן האפס ושצבת ראשונה בין השמשות נבראה….

נבין לדרכי הרוח ותהלוכותיו ואת הרוח עצמו לא נדע; נבין למהלך הנפש ואת הנפש עצמה לא נדע. גם חכמת הטבע, אשר תעמיד לנו חקים ידועים בעולם ובחיים, אינה כוללת במהותה רק תולדות הטבע וקורותיה. היא תספר לנו מהלך דברים וחקים רבים, בלי באור התחלות ראשונות ויסודות ראשונים. כל חלקי הבאור במדעי האדם המה מגיעים כלם אל נקודה אחת ומשם אינם יכלים לזוז להלאה –, וגם אי אפשר להם ללכת הלאה. הם מבארים את הדברים תמיד בהקף ידוע –, ומה שמחוץ לאותו הקף שוב אינם רואים. המה באים בעמל המחשבה לאיזה חוף; אבל אל העבר השני, ששם מתחיל העולם הגדול ומתחילה השאלה הגדולה, לא יבאו.

מניח לכם האדם את השניות ובארו לו את הראשונות. מניח הוא לכם את הדרכים ואת התוצאות, ואתם הראו לו את האבות.


 

IV.

הלך ושוב. – ואשא עיני ואראה והנה איש נצב ובידו חבל מדה. ואמר: אנה אתה הולך? ויאמר אלי: למוד את העולם אני הולך, למוד את המהות, לסַמֵן את המחשבה ולהעריך את הטוב ואת הצדק. ואמר אליו: לא תוכל את הדבר הזה לעשותו, כי כבד הוא ממך ולא צוך אלהים כזה. ויען ויאמר: לא כן הדבר; כי צוה אותי אדני על המחשבה ועל המעשה ויכלנו עמוד. ואתמה תמוה, איך ידבר איש בשם אדני והאדם עוד לא חזה פני שדי –, ולא הוספתי דבר אתו בדבר הזה, כי יראתי.

אדני נגלה לבן־אדם כגבור מלחמה ופעם נראה כיושב בישיבה. לזה בא בקולות ובברקים ובענן כבד מאד ולזה – לא ברעש ולא ברוח, כי אם בקול דממה דקה. אל קנא ה' – ה' ה' אל רחום וחנון. למי מהם נקשיב? ולמי ומי נעבוד? למי נתן את נשמתנו?

כי כה אמר ה' לא בסתר דברתי – ואנו סתרים נבקש. כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו – ואנחנו, אנחנו במרחק אנו עומדים… ויד שלוּחה ממרום להגן עלינו ולשמרנו – ואנו אמרנו נגזרנו. הספק אוכל כל אשר בקרבנו והודאי אין בידו לתת לנו מנוח. בן־אדם, לך מלך על כל העולם כלו וירשת לך את מכמני העולם כלו וחשבת על כל נבראי העולם כלו. פרו ורדו במעשיכם ובמחשבותיכם. מלאו את הארץ וכבשוה לכם. כן צווינו, ועדיין לא כבשנו לנו אפילו את ד' אמותינו. כל המהות נתנה לנו לנחלה ויד האפס אוכלת בנו. אמרנו כי שמע ה' את קולנו – ומצרי שאול מצאונו. ברכי נפשי את ה‘, אומר האדם, והנה באו החיים ויהפכו בקרבו את הברכה לקללה. וירא אלהים את האור כי טוב במעשה בראשית, ומפי בן־האדם נתפרצה השאלה: למה יתן לעמל אור? אחרת! יום לה’ צבאות על כל גאה ועל כל נשא והרם כליל יחלף – ואנו נקוד ונשתחווה להרם ובו נבקש חסות. מי יבנה את הגשר בין אלֹה ואדם? מי יקח מעל שכמנו את הסבל? ומי יטה אזננו להדבר האחד, שאין הרס לו ואין לו שלילה?

ואשא עיני ואראה והנה איש בא בדרך. פניו נופלים וחבילה בידו. ואומר אליו: מי אתה? ויעמד ויפתח את צרורו ויראני חבל מדה והוא קרוע לגזרים. ואדבר אליו: מה אלה לך? ויען ויאמר: לבני אורישם, את הקרעים האלה, ולא ינסו עוד את אדני. בן־אדם, חוד חידה – ויגעת לריק, כי תאמר למצוא את הפתרון.



  1. נדפס ב“המעורר” שנה שניה.  ↩

  2. “האִסַלם” – כך במקור המודפס (הערת פב"י).  ↩

המלצות קוראים
תגיות