רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברסלוי : צעירים; תר"ע

1.

 

I.

השגחה. – עולם המחשבה ימלא אותנו לרוב כל כך, עד כי רק לו נשים לב, להתבונן על כל חלקיו, לנתחו ולפרשו, לשקלו ולהביט בו, להבינו ולהכירו ולדברים אחרים לא נשים לב… ואותו דבר, שהוא המניע בפילוסופיה ובתורת ההכרה, יסיח את דעתנו מעולם ההשגחה, וממחקרי ההשגחה, שמהותם לא פחות בחיים ובמעשה מדעת וכל תרבות הדעת… אנו חושבים בכל ובאלהות ההשגחה לא נחשוב, נחשוב בהגיון ובמחשבה, ובמעשים ובאריגת המעשים, ואיך הם נעשים בחיינו אנו, לא נחשוב. – –

מה היא ההשגחה? מה היא המחשבה? הנני מקריב שאלה אחת לשניה, יען כי מוצא אנכי בירור הראשונה על ידי השניה, מוצא אנכי את מהות סדר ההשגחה כמהות מערכת המחשבה…

אמתיות מופשטות, כשהן לעצמן, בטרם נבעו אל האדם וכבשן לב האדם אין דנין עליהן, אין דנים על אמיתתן. אמיתתן היא לרוב אמת נושאית ולא נשואית. הדעה החיה בלב האדם ומושלת באדם היא אמיתת אותו אדם. האמת חיה באדם מאותה העת, שנתגלתה לו והשיגה הוא בעצמו. ההשגה הנפשית תוליד את האמת. הנני אומר “השגה נפשית” ולא רק הגיונית־מחשבית; ידיעה סתם של אשה פלונית, שאנו רואים אותה ואנו מכירים אותה, לאו שמה ידיעה, אם לא באנו עמה במגע נפשי וקירוב לבבי. הקירוב הזה הוא התגלות נפשנו, ועל כן מושל הגלוי הזה עלינו וחי אתנו באופן אמיתי־נושאי. נניח, שאמת פלוני היה כבר היולי בטרם הכירו אותו, לכח אמיתי נהיה מיום שנתגלה וגם מאז, למי שבא עמו בקירוב רוח. – מציאות דעה מתחלת מעת ממשלתה על האדם ובמי שתמשול בו. – –

וכך הוא הדבר בהשגחה. ההשגחה תהיה לכוכבו של האדם, מוליכו ומדריכו, מעת שיכירנה וימשילנה עליו, מיום שהחל חנה להכיר את מפעליה וצעדיה בעולמו ובמעשיו… אמיתית ההשגחה תתאמת אצל אותו האדם, שחדר אל אריגתה והכיר את מסכתה בחייו ושהמליכה עליו. – ההשגחה היא אמת נגלית, המשפיעה על אותו האדם, שנתגלתה אליו. עין ה' צופיה באדם, מעת שיכיר זה התחתון את היד הנעלמה בחיים ובמעשים, מעת שיכיר, שנתון הוא תחת ידי כחות נעלמים, שיטו את חייו למסבי איזה מטרה ותכלית אישית, נאמר למלאכותו ולמזלו. אל אלהים שוכן בערבות האדם והוא אדון לכל מעשיו, מעת שיבין וירגיש הוא את אלהות המעשים והשמירה האלהית שבמעשים. וכיון שהכיר את ידי ההשגחה והכניס אותה בנפשו ובעיקרי נפשו, כבר הוא נעשה שותף בזה אליה ונשמע אליה, אם יחפוץ או לא יחפוץ. כיון שהוא מכיר והתחיל להכיר אדון מצוה לכל המעשים ולכל התנועות, הרי הוא כבר עומד יחד עם זה תחת ידי ההשגחה. ההשגחה היא מתנת האדם ומזלו של האדם, יותר נכון אלהות האדם והתגלותו של האדם. ההשגחה היא אמת נגלה וכֹח נגלה. ההשגחה והדעה המה מלאכי האדם ותורות האדם, תורות נפשו ובריתו, אשר יעשה את העולם ואת החיים, את עולמו וחייו; המה המה היקום אשר באדם ויש להם מציאות יחוסית לאדם. ההשגחה והדעה המה שני צירי האדם, שעליהם יסובב ועל פיהם יחתוך לו חייו ועולמו; ההשגחה והדעה המה חותם תכנית האדם.

ובספרי החזיון אנו למדים ממפעלות ההשגחה, כמו שאנו למדים בספרי המחשבה על אודות המחשבה. סכום המחשבה ויסודה מונח בההכרה והכח ההכרי, צעדי ההשגחה מונחים ונראים באריגת המעשים. החיים בני יומם, המקרים הפשוטים המה חוליות בטבעת ההשגחה, המה אברים ופרקים מן חזיון החיים וממשלת החיים.

עין רואה ועין צופיה! עינו של האדם רואה, כי עין צופיה עליו, שיש שיטה במקרי חייו ומאורעותיו, שהכל שמור לאיזה כונה ותכלית, ושהכל עושים את ממשלת חייו.

מה הוא האדם, אם לא עולם בעולם? מה הם הנפש והרוח היודע, אם לא סכום המעשים ותורות המעשים? מה הוא החי המשכיל, אם לא נפעל ופועל על ידי זה שנפעל? מה הוא האדם בלא אלהים שוכן בנפשו, בלבבו, ובמעשיו, בדרכיו, בצירוף חייו ותהליכותיו.

עין רואה ועין צופיה, עינו של אדם הרואה ומכירה רק את רבונה, בוראה עם זה את העין הצופיה עליו. האדם הוא הסיני של ההשגחה. בקולות וברקים תרד עליו להומו וגם בקול ענות: בכל יחזה את האלהים וימליך עליו את האלהים. – – –


 

II.

עבדות וחרות. – עבדות וחרות, באיזה אופן נוכל לומר עבדות בתוך חרות על מוסרו של האדם, שעוצר בידו לעשות מה שלבו חפץ ולא יניחהו לעשות מה שלבו חפץ. העולם פתוח לפנינו, הכל פתוח לפנינו, החיים מעוררים לקחת מהם בכל פנה וחוזרים ומעוררים. אין דבר, שלא נתן לנו להנות ממנו, אין דבר שלא ימלא חשקנו וימשוך אותנו אחריו. העולם להנות נתן, החיים להנות נתנו. האדם מצטער על כל מה שראה בעיניו ולא נהנה, זו היא הבת־קול התמידית באדם וחיים; זהו דרור האדם, ואלה הן שאיפות האדם ועשירות האדם, להנות, לחבק את כל העולם בזרועותיו ולגמא אותו בלבו, לגמא בהלב התואב והחושק את כל מכמני החיים, לקחת מכל הבא ביד ולחזור ולקחת, בלי נותר. כל ותור עבדות היא! כל קול מוסרי מונע מלהנות עבדות הוא, האסור הנפשי עבדות היא ועצימת העין עבדות היא.

נשמע נא מה בפי בעלי המוסר. להם נוסח אחר: העבדות הזאת, שאתם מותחים קו תחתיה חרות היא. אם כחי בנפשי להכריע את תאותי, אם תאותי בידי נתנה, אם כל החשק שבי בידי הוא לעצור בו ולמשול בו, הרי זוהי חרות נפשית, אישות יסודית. חרות ההנאה נתנה לכל בהמה, וחרות המוסר הוא מתנת האדם. החי יקח מכל הבא בידו, והאדם בוחן את כל הבא לידו…

איזה גבור? הכובש את יצרו, איזה בן חורין? הכובש את יצרו. איזה אדם! הכובש את סערות לבו ומטה אותו, מטה את חפצו כחומר ביד היוצר.

ואם נשאל: מאין תבוא העבדות והחרות בלבו של אדם ביחד? מאין יבוא הנגוד הפנימי שבין צרכי הלב המוסריים ובין תרועות העולם והחיים? מאין גם ההבדל בלבו של האדם גופו, מה שקוראים הדתיים “יצר הרע” ו“יצר טוב”.

אם נאמין בשתי־רשויות, ביוצר אור ובורא חשך, בדו־פרצופים, פשוט בשניות בעולם ובחיים, אם נבוא לאלה במובן הגיוני, אז גם נבין במובן הגיוני את המקורים השונים לאלה; אבל אחדות הטבע והאלהות, המקור האחד לכל הנמצאים בפנים שונים, תסיר את החיץ שבין הרע והטוב, בין הכח המוסרי ובין כח החיים. ועל כן יאמר, שכל הזיה דתית ואלהות, כל תורה של אחדות העולם והאלהים מובילה לאי־מוסר, כלומר מובילה לרגש מתיר את הכל ועושה את האדם קרוב להכל. “השם יתברך רוצה שיעבוד אותו האדם בכל האופנים”, ואפילו בתאות ודברי חולין יאמר החסיד. אין חולין לפני הקב“ה ואין דבר שאינו קרוב להקב”ה. האדם הוא חלק אלֹה ממעל וכל אשר בו הם חלקי אלהי ורצונו יתברך; והיה אם לא ישמע האדם ברחשי לבו, שהם רק רחשים אלהיים ממעל, הרי זה ממאן בחזיונו יתברך וגורם לגלות השכינה מקרבו… הטענות נגד בעלי ה“הכל אחד” נודעות, הטענות נגד בעלי ההסתר נודעות.

אנו מתיחסים לשאלת עבדות וחרות במוסר ובחפש החיים, לא ביחס הגיוניי, כי אם ביחס שיריי ויוצרי. השיש כמו שגדל הוא בודאי בר חורין בהקף מקומו יותר מזה שפסל בו היוצר והקציע אותו לפסלו, אבל דוקא על ידי צורתו הוא מקבל את החרות האמתית, הפנימית. הכח המוסרי של האדם הטהור הוא רק כחו של היוצר, יוצר בנפש וברוח, יוצר במעשים ובסדור המעשים. חרות מוסרית היא חרות של היצירה. העולם נתן לנו לברוא ממנו, לברוא בו, החיים נתנו לנו לצקת אותם על אבנים שלנו, הנפש נתנה לנו לעשותה, לעשות בה.

אל תאמינו שנותנים אתם איזה דבר, בפסלכם את השיש שבכם ואין אתם משתמשים בהנותר והעודף, בריאה נפשית אתם בוראים בזה, יצירה, מעשי ידי יוצר.

ואל תאמינו, שעבדות היא זאת, שנשמעים אתם בחובכם לקולו של היוצר בכם ברוח ובמעשה; אדרבה, חרות היא, חרות של היוצר ומעשי ידיו. אל תאמינו, שאין העולם שלכם, את אתם שלכם.

מוסר הלב היא רק זמרת הלב ויצירת הלב. שמאל דוחה וימין מקרבת, והלב הוא המתוך שביניהם על ידי השראת שכינתו, על ידי היוצר שבו.

אם העולם הוא בידכם לצקת אותו על אבנים של נפשכם, אז הרי אתם בני חורין במובן יותר בהיר, משאינכם בידו ונשמעים רק על קולו.

חֵרות האדם תבוא מפנימיותו והעבדות היא מה שמוטל על מסביב לו. העולם הוא עבד הטבע, ובני אדם נקראים בנים למקום. – העולם מתחיל מבראשית והאדם יקרא שמות למעשי בראשית…

חרות זו, שנתנה לכם כסבורים אתם שעבדות היא, כדי שתיגעו אחריה ושתעמלו בכח יצירתכם בה. עבודה נתנה לכם וטהרת הרוח ושאיפות הרוח. הרוח בעצמו הוא רק סמל החרות ונובע מן החרות.

בעבדות מוחלטת טבעית ובסבוב התמידי של כל חקי הטבע על צירם, מבלי נטות ימין ושמאל, אין אפשר כלל לרוח ואין מבוא כלל לחיי רוח. הרוח הוא שנוי מעשי בראשית והפוך הקערה על פיה במעשי בראשית, מהפכה בכל יום, בכל מאורע נפשי ורוחני. היצירה ומעשי הרוח המה מעשי בראשית שניים, שאם גם החומר שעל האבנים שלהם הוא חומר קדום, חומר העולם והחיים הנתנים, אבל הצורה היא חדשה, הצורה מתחלת עוד הפעם ובוראת עוד הפעם לפי רוחה, לפי מטבעתה, לפי כחה ומהותה.

עבדות וחרות, בתור עבדים באנו ובני חורין היינו, נהיה. התחלנו בעבדות ונסיים בחֵרות.


 

III.

חובת הלבבות. – את הטוב נקבל מאת אלהים ואת הרע לא נקבל! המקום נתן לנו את המנוחה ואת הנחלה ואותן לא נקח? חתחתים וצורי מכשול הן אמנם על כל שעל, על כל צעד, אבל יוצר האדם לא יזנחהו ואלהים שם לבו של בר־נש לו למושב. היודעים אתם את החסד שבאדם והאור שבמשמרת האדם? היודעים אתם, כי יש טוב וישר, חסד ומעגל טוב, כי יש צדק עולמים ואישיות עולמים?

ואם סער תסער התאוה, אם גלים יכה החטא, אם הרשע והעול גם כן ישכנו בנו, וימצאו להם מקום, הרי הכף נכרעת תמיד לה לטובה, הרי הנפש הטובה תמיד תתן לנו ערובה.

טובת לב, שלות עולם שוכנות בלבו של אדם, ההולך ליושר דרכו, אמונת אדם ובטחון באלהיו, בנפשו, בחסד שמים ובחסדי מרומים. מה ישנו נעלה מאלה וטהור מאלה? מה ישנו דבר יותר מרגיע את הלב ונותן לו את המנוחה הדרושה מטובלי שחרית וממתפללי שחרית, ממשכימים עם הבקר וכל טהרת הבקר.

אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא, זו היא אלפא ביתא של האדם, של מתנת האדם. אלהי, אל בשם הכנוי, אל בתור אב, אבי, אל דיין ושומר את האדם, אל נותן מזון ומחיה להאדם, אל בא אל האדם בצר לו ומדבר אליו רכות, אל אוהב את בריותיו ודואג לבריותיו.

מה היא התשובה? מה היא התשובה עוד קודם החטא? מהו אותו הרגש הרך, המקשר את האדם עם קונו ועושה אותו קרוב לקונו? מה המה הרהורי שדי, הבאים ללבו של אדם ומפלסים להם נתיב ללבו של האדם?

החזיון שבחיים עושה את כל אלה, מסירת הלב לאיזה דבר יקשרנו אל אותו דבר.

האדם לא רק נקשר אל הטבע, כי אם מתעשר הוא על ידי הטבע. האדם משים את לבו ללב העולם ומאזין על נפשו, על ראשו, על חייתו, על מהותו. ומהו המהות העורת, אם לא קדמות הכח שביודעים? מה היא המית חיות האדם, אם לא הכח דלא פסק מהעולם ומכל חללי העולם?

אתם אומרים, הרע מושל באדם ובחיים, ואמר יאמר לכם אתם המושלים. אתם אומרים, הרע הוא רע מוחלט ומורים אתכם, שבידכם הוא להטותו כחפצכם.

לא חדלו הרע, קוראים לכם, מקום יש בנפשכם להניע את הרע ולהטיבו, מקום יש בנפשכם להיטיב כל דבר ולהאיר כל דבר.

הלב הוא היוצר, הלב הוא הבורא, הלב הוא שנותן חותמו על כל המעשים ועל כל הרגשות והמחשבות. הלב הוא חותך חיים גם להמות ולצללי המות, הלב הוא הבאר האחד גם להמים המאררים גם להמים המתוקים. המתוק יהפך בו למר והמר בו למתוק.

וזה הדבר אשר יתן לנו הכח לחיות וערובה בעד החיים, הצדק העולמי השוכן בנו, מנוחת הצדק וגעגועי הצדק. העולם יתחיל בנו, העולם יתחיל בחיינו, במעשינו, בלבבינו. העולם יעשה את דרכו במסלות לבבינו. העולם הוא סכום צדק עולמים עם מלחמת עולמים ואנחנו המכריעים, לנו נתנה ההכרעה במעשים ובלבבות.

חובת הלבבות היא היא רגשי ההכרעה, האור היוצא מלבנו לכל חי ולכל נמצא, לכל מאורע ולכל מעשה. חובת הלבבות היא חזיונית־אורית, להאיר להשמים ולהארץ ולכל צבאם, להאיר לכל המעשים והחזיונות, להאיר לשוכני מעלה ומטה.

בן תמותה תאמרו, אדם בעל בשר ועור גידין ועצמות הוא, האדם היום בכאן ולמחר בקבר. אבל קראו את מצבוֹת האדם, שיציב לו לנפשו, לרוחו, שיציב לו ולכל הדורות, שיציב הוא לו ולמעשי בראשית. קראו את מעשי בראשית בפרשת בראשית, קראו את המית האדם וסערת האדם בספרי הנביאים והתורות, ראו את בוני עולם ומשכיות עולם, ראו המחשבות העקריות של רבי הדורות וקדושת המעשים של צדיקי הדורות וגדולי הדורות. הלב הוא הנותן ובורא את כל אלה. הלב שאמר שיר השמש, שיר השירים של האור, שבו מרפא וחיים הוא נצחי יותר מהשמש ומכוככי2 השמש. הלב יוצר איזה מעשה לדורות, הוא נושא בחבו את חיי הדורות.

ואם אלף פעמים, מתים אנו, את צללי המות אנו נושאים בחיים ובשירה, גם אדון המות, זו היצירה הדמיונית, היא גם כן באה מהלב ומרחשי הלב. המוסר הוא פחד האדם והמית האדם, המוסר הוא הצד השני של מטבעת החטא ושניהם בלבו של אדם הם נצקים; שניהם המה חזיון רוחו והסער אשר בלבו, הרגש האלהי שבאדם, שגאה יגאה או מבקש הוא לו מפלט…

צדק עולמים הוא שותף לסערות עולמים, המנוחה תביא3 לפני הסער והסער יקדים את המנוחה, אנו וחיינו נותנים לכל את הגשר. חובת הלבבות וסערת הלבבות נותנות את הגשר. – –

חובת הלבבות היא המעין העולמי והסער העולמי. חובת הלבבות מוליכה היא את כל נחלי המעשים והחזיונות אל ים החיים והים אינו מלא.

השמים שמים לה' והארץ נתנה לבני אדם, והלב, מושל בשניהם יחד. הלב הוא גלת הכותרת של הבריאה ותהום הבריאה; אנה נברח? אנא4 נסתיר פנינו מפני חובת לבבינו? – –


 

IV.

הצדק. – הצדק הוא לא רק יסוד חברותי, הסכמי, דבר צבורי, לא רק תשובה על העול ועל הרשע, על חיי אלמנות ויתומים ואין להם מושיע בצר ועל הנגזלים והעשוקים, כי אם גם נר למאור, נר לצרך הנפש ולחיות הנפש.

אנו יכולים לצייר לנו רגש הצדק גם בלא חיים חברותיים וצבוריים, בלא חיי משפחה ושבט. יכולים אנו לצייר לנו רגש הצדק, בהיות עוד אדם לבדו ואין עוד עזר ואויב כנגדו.

הצדק הוא דבר ששואב מבפנים ולא מבחוץ, הצדק הוא אחד משרשי הנפש וחתוך הנפש.

הצדק אינו דבר נבדל מן הרשע וסותר את הרשע, כי אם ישנו גם בלב הרשע, בלב כל חי משכיל. הצדק הוא לא לבד אותו דבר, שנותן להמקבל, שמושיע לנושא ומקבל תשועה, כי אם עצם פרטי חי כשהוא לעצמו ומתנועע כשהוא לעצמו.

הצדק הוא מן מנוחה שבלב ותשועת הלב. הצדק הוא בערכו להנפש מה שהמים להגוף. הצדק אינו מתנה ולא נחלה, כי אם פתיחת הלב וצירוף הלב.

אמנם היה יהיה הצדק לרוב למין מעשה בהרגשה, למין דבר, שיראה במעשה ויבא לידי הרגשתו על ידי מעשה וחזיון, אבל אין זה רק אתחלתא חצונית, מתירא אנכי לומר הצד התחתון של הצדק, במובן, שהעובד את בוראו על מנת לקבל פרס עבודתו הוא רק צד התחתון ב“עבודת השם”, שלא על מנת של זה לקבל פרס.

אין אנו אומרים כך, בשביל שמקילים אנו בעזרה לאדם, אלא, אדרבה, להפך, בשביל שתשועת אדם בצר לו היא דבר גדול ורב מזה וענין אחר לגמרי מזה. אם אמרו חכמים: “כל המצפה לשלחן חברו עולם חשוך בעדו”, גם עולמו של הנותן יחשך, שהוא הנותן ל“צלם אלהים”, והוא בר־נש מחסה בכנפיו על בעל צלם אלהים אחר. ואם מהצדק ישאב האדם את הכח לתת, אין בה רק גסות הרוח, שהוא הנותן…

ואמנם כן, אותו הצדק, המוביל את האדם לידי נתינה ולהיות עוזר לחברו בצר לו, עושה אותו בנקל לצדיק בעיניו, אבל דבר לנו עם הצדק הטהור, עם הצדק הנפשי והרוחי, דבר לנו עם איזה חק השואי באדם, בנפשו וברוחו.

חכמים אומרים: המצות נתנו לצַרף בהם את הבריות, אבל ישנם בני אדם נולדים מצורפים, ישנם בני אדם מצורפים בלא מצות, כי אם על ידי איזה כח פנימי מחדש אותם תמיד ומחיה אותם.

ואתם הלא תדעו, כי המצות עתידות הן להבטל לעתיד לבוא; ומה ימשל אז אם לא הצדק הפנימי. על מה יחיה האדם אז, אם לא על הצדק הפנימי?

ולאותם דברים, של העתיד לבוא, כבר ישנו עתה שרש, כבר מונח מאז ומקדם שרש, כבר נושא האדם בנפשו שרש…

אל תבקשו השואה בחוץ, בקשו אותה בפנימיותכם, אל תפנו טהרתכם להעתיד הגדול, התחילו מהיום, התחילו בעצמכם.

לא יום בא לה' לכל בשר ולכל רוח לטעת בהם רגשי צדק, היום הזה כבר בא, היום הזה כבר בא בה בעת, שהאדם נהיה לבעל צלם אלהים ולבעל נפש חיה.

השכל הוא מאוחר מהצדק, החברה היא מאוחרת מהצדק, טהרת האדם התחילה בהאדם, בו, בנפשו ובאשר לו.

אומרים, כי משפסקה הנבואה בישראל חדלה כל התגלות, אבל הצדק המתגלה בתהלים, אם גם הרשע מנוקד שם, הוא שיריי הוא מאותו של הנביאים ונשא הוא במובן נפשי יותר מאותו של הנביאים. האדם ישוב מרע לבו על ידי הנביאים ויתפלל מתוך התהלים, זהו מתנת הצדק הפנימי, היסודי השירי, הרגשי, הנפשי.

ממשאי הנביאים החוצבים להבות אש התגלגלו ובאו ספרי החקים ותורת כהנים, מספרי התהלים ומהצדק הנושב שבהם לא יבאו חקים ואי אפשר לפַרֵט אותם על ידי חקים. ירושת יחזקאל בתוספות גזרות וסיגים לא פסקה במעטה זו עד היום, ואת ספר התהלים אנו קוראים עוד היום בלי אמצעים

ברכי נפשי את ה', אמר יאמר האדם, הוד והדר תעטרנה, ואת הצדק נטעת בלבי. אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי בנפשי. לאור הצדק אלך ברוח, והנר לא ידעך. שויון! העולם במשכיות לבבי. לא צדקות אבקש ממך כי אם צדק, לא ישור הדורים, כי אם יושר ברוחי. לאור זה, לאור הצדק חיי בעיני כיום אתמול; לאור זה לא איגע ולא איעף, לאור זה אלך תמים דרכי ואמצא מנוח. אם זאת תקח ממני, מחני נא מספרך. לא המתים קרובים ליה, חיי הם הצדק. הצדק השוכן בי, שם מלה התגליות השוכנת בי…



  1. נדפסו בירחון “הזמן”.  ↩

  2. “כוככי” – במקור המודפס, ייתכן שצריך להיות “כוכבי” (הערת פב"י).  ↩

  3. “תביא” – כך במקור המודפס, ייתכן שצריך להיות “תבוא” (הערת פב"י).  ↩

  4. “אנא” – כך במקור המודפס, ייתכן שצריך להיות “אנה” (הערת פב"י).  ↩

המלצות קוראים
תגיות