רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברסלוי : צעירים; תר"ע

1.

 

I.

המלאכות בחיינו. – הכל צפוי והרשות נתונה. – שאלה עוד יותר קשה מן היחס, שבין הידיעה והבחירה, הוא היחס שבין המקרה ובין המלאכות בחיים. קשה לעמוד על אופים של הדברים, אם כל מסכת המעשים והמאורעות בחיי האדם, רק ילדי המקרה הם וגם צרופם תלוי רק ביד המקרה, או פונים ונוטים הם כלפי מטרה אחת ותכלית אחת.

אמנם למדו אותנו כדבר הזה, ואולם החיים באים ודוחים את אלה. חיי אדם יֵרָאו לנו לרוב כהמון מקרים, מאורעות ומעשים, בעלי פנים שונים ואופנים אפשריים שונים. לא רק הרשעים מלאים הם חרטה בחייהם, כי אם לכל אדם יש עתים בחייו, שיחשוב: אלו ואלו המעשים בעולמי היו לא לצורך, אלו ואלו הדבּורים, אשר דברתי, היו למותר, דבר זה שבא עלי בחיי, לא היה צריך לבוא ולא היה מוכרח לבוא. המעשים בכל יום, הדבורים בכל יום, היחוסים והפניות בכל יום עלולים כל כך להשתנות בכל פעם, תלוים כל כך בסבות חיצוניות ופנימיות, סבות שלא נוכל לשערן מראש ואי־אפשר לכוון להן מקדם, עד שאנוסים אנו להניח, שכלן רק ילדי המקרה העִוֵּר הן, אותו המקרה, שלא ידע חשבון ולא ישמור בצעדיו כל חשבון…

ולאידך מה הוא המקרה? מושגו של המקרה בכלל בלשוננו אנו הוא רק צירוף שכלי, הגיוני וחשבוני, והוא בא מתוך חשבון האדם עם העולם ועם משטרי העולם. ומה הוא העולם, נאמר, מושג העולם, אם לא גם כן מושג צרופי והסכמה בחשאי, שכל המעשים והתולדות, שכל החיים והזמנים מצטרפים לבחינות ונותנים ביחד דבר שלם, שאנו קוראים לו עולם. גם הדבר אשר נכנה לו מעשה, מאורע, הוא רק צירוף של נקודות רבות ותנועות קטנות בנות־רגע לידי דבר מסודר ולידי שלמות שאנו עושים לנו במחשבה ועל ידי צרופי מחשבה…

ומה הוא האדם? מה הוא גם זה, שמְקַשֵר את כל חיי אדם, במחשבותינו אנו לאחד, שמקשר היום להאתמול ושניהם למחר, אם לא כבר דבר סדורי, רוחני, שכלי וחשבוני; ובכן, הדעה האומרת, שאין חשבון, ושהכל רק מקרה, היא תקח מאתנו הרשות גם לְבַטֵא את המלה “מקרה” ולהשתמש בה לצורך ההגיון והחשבון במלאכת העיון; אם לא נאמין בחשבון הגדול בחיינו, אז אין מקום גם לחשבון הקטן…

ועוד זה: השפה היא רק בטוי לדברים, שנמצאים או מורגשים על פינו, בכל פעם היא עושה כונים לדברים מוחשים בחומר וברוח, בעולם ובנפש; וכל מלה נמצאת, להיותה נמצאת ברכוש השפה ובספר המלים של לשוננו, הרי היא כבר מעידה על מציאת אותו דבר, שתבטא אותו ואשר מצא לו בה לבוש. אם השפה תדע מהמושגים: מטרה ותכלית, אם היא תדע מחשבון רוחני לסכום חיי האדם עלי אדמות ויחוסו לכחות עליונים, הרי כבר מונח בזה עצמו יסוד קיים, כי אמנם יש דברים כאלה במסכת האדם ומקריו בעולם ושוררים הם במהלכו ואורחותיו תמיד. באין אלהים משגיח על בריותיו, בודאי לא עמל האדם לברוא לו שמות אלה לבטלה, ובאין מטרה ותכלית בחיים, חסרות היו לנו המלים האלה באוצר שפתנו…

אנו מבררים לנו את הדברים כך: בהאלף־בית שלנו, מא' עד ת‘, יש לנו כ"ב אותיות, והן תבאנה לאלפי צרופים, למלים באין קץ; המלה אשר בפינו עתה תתרקם רק מאותיות אחדות, שבוררת היא לה לצורך אותו הבטוי ותניח את השאר. – אם נאמר המלים “גדול” או “קטן” ורוצים אנו לתַכֵן מושגים אלה, רק האותיות ג’ ד' ו' ל' ק' ט' ן' לנו עתה לעיקר ושאר האותיות אינן צריכות לנו: בבנין המלות “גדול” או “קטן” עלינו לפסוח עליהן ולשכוח אותן. נשער לרגע, כמה קשה היה יצירת המלה הזאת, כמה קשה היה, בבא המושג “גדול” לידי התלבשות מלה מסיומה2 המסמנת אותו, לבחור מכל המון האותיות וצרופיהן דוקא באלה ולהרגיש בהן, שדוקא הברות אלה נכונות בעד אותו המושג, והיא היא תביע אותו המושג במלואו…

וכן הוא ענין צירוף מושג המלאכות בחיי האדם בהמון המקרים והמעשים בסביבו. אמנם מאורעות רבים לא לצורך בעולמנו, אלפי מקרים בחיינו ובמעשינו, שלא נדע פשרם ולא נדע להוציא לנו מהם החשבון, מה הם לנו ולמה הם לנו; אבל אחדים מהם, זעיר שם, זעיר שם, נותנים את החשבון, יְתַווּ לנו תוים ויתנו לנו רמיזות והבהקות לדעת את החשבון מהם לחיינו. הנה מקרים ומאורעות השגחיים בחיינו מעורבים הם במקרים סתם ובמעשים סתם, ועלינו לבור את התוך מן הפסולת, את העיקר מהטפל ולדעת מה הם לנו ומה אלה יְסַמְנוּ נלנו3. עלינו לסַדֵר לנו טוב מלאכותנו ותעודתנו עלי אדמות, כמו שאנו מסדרים לנו מלה חדשה לבריאה מחשבית חדשה. המקרים והמעשים הרבים בכל ימי האדם והיקף זמנו כוללים אותיות רבות מפוזרות פה ושם, בלי סדר ומשטר, ומלאכות חיינו היא רק צירוף מלה אחת שלמה בהמון כל אלה.

המלאכות שבחיי האדם היא חותמת שלו, אבל מלוכלכת היא ודבוקים עליה עוד הרבה דברים אחרים, כדי שלא יראה אותה מיד ולא יבין אותה מיד –. וזוהי עבודה רוחנית רבה לבר־נש לנקות אותה מכל חיץ, ללמוד אותה לדעת ולהכיר את היד הגדולה, המושלת בחייו ותעודתו בכל אלה. האדם הוא בבחינת כורת ברית את עצמו ונותן תכנית דתית לעצמו, אם מוצא הוא מלאכותו ויודע את תעודתו, למה שלחהו אלהים לחיות ואיזה צורך מיוחד יש בחייו. –


 

II.

הפלאה שבלב. – לקורא העברי ממין הישן ידועות המלים: עצם המושכלות למרבה, ידועות לו מכל ספרי מחקר מימי הבינים, שקרא בהם והזין בהם את רוחו זמן רב. מהו עצם המושכלות? מה זה עצם המושכלות בתור מושג מופשט מהאדם וקודם לשכלו ומפזר מאורו לשכלו? מה הוא כח חיים היולי בלא חיים ממשיים? מהו שכל־קדום במובן חומר־קדום?

הקב"ה ברא את עולמו, כבורא מתוך הספר ועל פי תבנית מחשבת הספר. התורה קדמה אלפים דור לפני הדורות, אמרו הדתיים, גם “סדר זמנים” היה לפנים ושוכן בערבות היה מטייל על פני האפס הגדול… הארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. והמים בטרם נבראו. – ככה אנו מדמים את היוצר להצורה ואנו מקדימים את המאוחר. לאפלטון ולרבי שמלאי לא די שכלו של האדם, אשר מתעורר בקרבו ובא בקרבו בבואו בימים, כי אם מושל בו ומאיר לו עוד במעי אמו, במעי העולם. השכל הכללי שם בשרשי ההויה הוא יושב, ומשם הוא מפלס לו נתיב ללב האדם… שכלו של האדם ותבונתו הוא ספר תורה מושם בארון והלוחות כתובים באצבע אלהים.

ואם אמר יאמר בן־האדם לעצמו: אעלה על במתי עב, אדמה לעליון, אם האדם יאמר: עד שלא באתי, לא היה מי שקרא להקב"ה אדון, עד שבאתי אני וקראתיו אדון! אם האדם יאמר: אנכי הריתי וילדתי את כל המחשבות הגדולות האלה, את כל מכמני האלהות וגם את עצם המושכלות… תיכף באים אנו ושואלים: מאין בא רוח האדם? ואיך עלה לו להיות נבדל יותר מן החי, אחרי אשר ארוג הוא בגוו כיתר החי, ובמה כחו גדול להיות עָל לעולם ולמצוא נתיבה לעולם?

הלב והמוח, השכל והרגש, הנטיות והחושים, האלה הם עושים את האדם? האלה הם מיחדים את מותר האדם? האם אלה מולידים הם גם את הרוח? ומה הוא הרוח? מה הוא הלב וכל האלהות שבלב? מה זה הדבר, הנקרא שכל ודעת, תבונה וחריצות? מה המה השמות, שנותן האדם לכל אלה, נותן לעצמו ולכל אשר תחזינה עיניו? מה המה חושי הנפש והרוח? מה היא זאת המחשבה והשירה וההתפעלות והגעגועים עם כל המדות הרוחניות והיסודות הרוחניים? מה זה רוח לגבי חומר? מה זה נפש לגבי גוף?

ולכל השאלות האלה עם כל צאצאיהן וצאצאי צאצאיהן ישנו חוט אחד המקשרן יחד, יסוד אחד ומקור אחד –, הלב וכל הפליאה שבלב. משם יוצאות קרנים לכל אלה והשפעה לכל אלה. הספירות והגלגלים והקשורים שביניהם, יסוד השגתם בלב האדם, מוסר העולם ותכלית הבריאה, יסודם בלב האדם. שם נבקש גם את המושׂכלות ואת עצם המושכלות, משם יבוא הכל, הכל…

וזה רגש האחריות הגדולה, אשר בלבנו, אשר בחיינו ועולמנו אנו; זה יסוד החיפוש הגדול בחיי האדם ותכלית האדם, זהו היסוד לאלפי רבבות ספר, תורת הנפש, תיאור הנפש עם כל המית הנפש ומהלך הנפש.

וזהו המקור לאלפי התורות והדעות, לרבבות המחשבות והעיונים, לכל החכמות שבנגלה ובנסתר, באדם ובחברה ותורת החברה; פלא־האדם וחייו מניעים את כל אלה, לא ה“יראה והפחד” ולא ה“חפץ לחיות” ולהיטב את תנאי החיים.

הפלאה שבלב היא מחיה את אשר בנו ומחזקת היא שייכותנו להעולם, אשר מסביב לנו. היא תשיר, היא תחשוב, היא תחוק את החקים והיא תנשב את הסער הגדול בהתוכחות ובהיעודים, אשר נתנו לנו.

התגלות רבות4 באו לעולם. – אדני מסיני בא וזרח משעיר, הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש. אדני בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום, אלֹה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן, רכב אלהים רבותים אלפי שנאן. ויענו קהל עם ועדה: נעשה ונשמע! הלב, הלב הוא השואן בכל אלה.

תנו עוז לאלהים! קראו לנו, ובן־אדם יתן, בן־אדם יתן את נפשו ואת רוחו למכמני העולם ולרוח העולם. בן־אדם יברא משכלו את עצם המושכלות, עצם ההשגות ורצון התורות. בן־אדם יפתח את סגור לבבו לאלה. –

זכרו ימות עולם, בינו שנות דור ודור. אדני יצב גבולות עמים, – ובכל חשב האדם, הגה ברוחו, את הכל הוא שואב מן המקור, ממקור לבבו.

ואספר לכם מעשי יה, יאמר רוח שבאנוש; ואספר לכם מעשי בראשית ומעשי מרכבת העולם, ואספר לכם את מעשי העולם ואת מהות החיים אתאר ומכמני החיים. ואספר לכם את כל המיַת המחשבות והדעות, את כל יסודי התורות ומבועי התורות; ואספר לכם את דבר כל הגלגולים והספירות, את מה למעלה ומה למטה, ואת מה לפנים ומה לאחור; הכל הכל אספר לכם יאמר בר אנוש, באין קץ ובאין תכלית לחזון רוחו.

הים יקרש, הגבעות יתישרו, פני השמים יקרעו והאדמה תבלע בתהו, לצדיקים עושה הקב"ה כנפים ושטים הם בים האפס, ורוח האדם לא יאפס, גם מושג האפס פרי רוחו הוא. וענין שכלי הוא… כל באי עולם הרוחני חיים מפירותיו; והם אוכלים ואינם שבעים. וגם הוא אוכל מפירותיו בעצמו ואינו שבע. נפש האדם לא תשבע, והפלאה שבלב לא תכלה…


 

III.

המזל. – גלגל הוא החוזר בעולם! גלגל החוזר בעולם ובחייו, בחיי האדם ומזלו על האדמה. היום יעשיר ומחר ידל, היום יעלה ולמחר יֵרד, היום ימצא ומחר יאבד לו.

והמזל בעצמו הוא בעל דו־פרצופים. ישנו מזל רע וישנו מזל טוב, ישנו אדם, שמעשיו מבורכים וישנו אדם מקולל, ישנו אור וחושך במעשים, בקר וערב…

התורה והמוסר אומרים: בידך עתותיך, מעשיך ירוממוך ומעשיך ירחיקוך, בטוב העולם נדון, וברכתיך בכל אשר תעשה! והצד השני של המטבע הוא: לראות שאיזה דבר שולט בנו, אם לטובה אם לרעה, באין כל קשר ויחס למעשינו אנו ולא בתור תשובה כלל על מעשינו אנו. ביד אחת מרחיקה הדת כל מושג הכרחי בעולם, המולך כעִוֵּר, מבלי דעת גמול ותשלום, ובהשנית תפתח לזה דלת, כי יאמר מזלך גרם, גזר־דין מן השמים הוא, שאין לשנותו רק בשדוד המערכות…

והשואל ישאל: איך אפשר זה בצד זה? איך אפשר לאדם להיות נושא עליו סמל בן־חורין, סמל דבר, שיש לפעולותיו חשבון, ולדעת שהוא בא בחשבון ובאים עמו בחשבון, ומצד אחר להיות נכנע אל המזל, שאין לו דין ואין לו תובעים?

אלהים, אלהי האדם הוא המְקַשֵר בין בר־נש לעלמא הדין ולעלמא דאתי, והמזל הוא החיץ והקיר המבדיל ביניהם. מה פשר הדבר? איך נלמוד בזה בינה? ואיך נדין לתהלוכיו.

גם בעלי התורה האחדותית, שלה רק חשבון אחד בעולם ומשפט אחד בעולם, לא ירהיבו בנפשם לדבר מפורש על צד ה“עונש” שבמזל, וגם להם ישותו היא דבר העומד חוץ מתחום “שכר ועונש”; והשאלה גדולה: מאין יבוא? מאיזה מקור הוא נובע?

אומרים: המזל הוא מין קללה או גם ברכה. מה הן הקללה והברכה? מה זה “ארור אתה” ו“ברוך אתה”? מה זה הדבר, כי אדם זה הוא מקולל, וזה – מבורך? גם אלה המושגים כבר לוקחים את נקודת־הכובד שבגלגלי חיי האדם פנימה ומניחים אותה מבחוץ.

אנו מציירים לנו אדם כותב איזו דפים מימין לשמאל וממלא את הטורים בדברים בני־סדר, הנקראים מראשית עד אחרית; והנה בא אחר ומתחיל מן השורה האחרונה הכתובה בדף האחרון, בהמלה האחרונה, והוא כותב על הכתוב משמאל לימין: הולך בחזרה משורה אל שורה, עד שיעבור בקולמוסו ובסדר דבריו על הדברים הכתובים ביד שלפניו. כך הוא בחיי בן אדם מקולל בפנימתו, שיבורך על ידי המזל, או להפך, בן אדם מבורך בפנימתו, ומקולל על ידי המזל. החיים שלו סובבים על צירם, והמזל סובב על צירו, וזה דוחה את זה, זה מבליע את זה.

נייר כתוב הוא חיינו, נשמתנו כתובה עוד מלדה, אומרים, עוד מירושת אבות, ומהדורות מלפנים; והחיים שם בחוץ, מאורעות בני המזל, גם כן באים וכותבים, כותבים הם על גבי הכתב… באים אנו בחיינו מן הכד אל השוקת: אנו בונים לנו בנינים בחיינו ובחיי רוחנו, בעוד שלמחר וגם היום יכול המזל לפתוח את לועו ולבלוע הכל, הכל.

המזל הוא היסוד העור בבריאה. הוא היסוד האפסי בעולם, שעדיין לא נכבש ביד ההויה… ועל האדם היא שומה לפדות עצמו ממנו ולכבוש אותו בחייו…


 

IV.

על הודוי. – בתורת החסידות של רב אחד גדול5 יותר נכון: בעבודת חסידות אחת ישנו מקום עיקרי לודוי־דברים לפני הצדיק, לודוי דברים… היהדות של הרוב לא תדע אלא את הודוי על הגוסס: צו לביתך כי מת אתה! האדם מתודה מתוך הספר, בכלות כחו ואונו. גדול מזה הוא הודוי היחידי, שמתודה בן־אדם בעוד חי ועומד על נפשו ועל מעשיו. שברון הלב הוא הודוי וחשבון האדם עם נפשו ועם לבו. ככֹח טבעי פועל הדבר הזה עלינו, הים גאה יגאה על גדותיו, כי יתגברו המים.

ודוי דברים של האדם, השתפכות לבו ונפשו, פתיחת לבו ונפשו היא נטיה של היוצר, של החי ומרגיש את מסכת העבר והשארת מקרי העבר בעולמו.

המשורר ישיר, החושב מסדר לו טירת מחשבותיו, האדרכל בונה בנינים, המדיני מפלס נתיב בחיי העם, הנוסע יסע ארחות ימים ויטפס על גבעות עולם; והמתודה עושה את אלה על פי כח, השורר בכל אלה, הוא מוליד, הוא בונה, הוא רואה עולמו בחזון רוחו.

חשבון הנפש, הרהורים מוסרים, תשובה, מירוק העון, טהרת הרוח, שמות רבים יש להודוי, והכל עולה בקנה אחד ויוצא לפועל על פי כח אחד, כח של התגלות והשארה. הודוי הוא השארת־הנפש מאתמול להיום, מהעבר להבא, תחית המתים של האדם, בעודו בחיים. הודוי הוא הקול הטבעי באהבה וברעות, בשברון הלב וחשבון, בחשבון מעשיו ועלילותיו.

ספר־התהלים הוא ודוי גדול. ספר אלה הדברים הוא ודוי, קהלת הוא ודוי. של שלשתם אלה יחד, אם גם רחוקים הם זה מזה, מאלה ישנו מה בכל איש ובכל נפש סובלת ובכל אדם משורר.

ואם שבע פנים יכה האדם על לבו, אם כנופל וחסר לב יתיצב לפניכם, אם ירשיע את עצמו על כל צעד ויראה לנו את מפלצת “החיה הרעה” שבנפשו, כל זה נשוא מתוך איזה אור בנפש. דבור הנפש הוא שפת הנפש, ודוי דברים היא חיות הדברים ועלית הדברים. בהודוי, בשעה שיתודה אדם מעצמו וממעשיו, הוא עולה על עצמו ומתרומם על מעמדו. – החטא יתכבש על ידי השתפכות הלב והיה לצדק.

ומה הוא החטא וסערת החטא? אם לא ודוי האדם, שלא התודה עליו; מסתרי האדם שלא מצאו להם בטויים נכונים, מתגלגלים המה במעשים רעים ופרועים; הרע שבחיי האדם, הוא רק שגיאה, תעיה, כֹח שלא מצא לו דברים.

הודוי הוא חִתּוך־הדבור של הנפש ושל הֶמְיַת הנפש, הוא הדרך שנפלס לנו ביער סבוך. טבילת שחרית ודוי הוא. תפלה סתם היא ודוי. האהבה יונקת מאבנים של הודוי והצדקה שבלב היא גם כן מין ודוי. רֵעות האדם תבא מצורך הודוי. בעיקר כל צמיחה וחבור באדם מעין ודוי היא.

הודוי אינו כח מוסרי, כי אם כח שירי, התגלות מעשית וחיונית, המוסר הוא אמנם צורתו של הודוי, אבל לא מבועו ויסודו. הודוי הוא פתיחת־פה לנפש והבנין השירי של אותה נפש. העבר קבור ועלוט במקרים רבים, כל מעשי האדם קבורים אצלו בדמיונו והודוי יפתח להם פתח. העבר הוא דבר שבלב והודוי יעשה אותו למראה עינים ולחזון עינים: החיים נפתחים ממאסרם, והולכים ומתקשרים הם בחזיון חי, לב האדם יגאל! – –



  1. נדפסו בהקונטרסים “רשפים”.  ↩

  2. “מסיומה” במקור המודפס, ייתכן שצריך להיות “מסוימה” (הערת פב"י).  ↩

  3. “נלנו” – כך במקור המודפס (הערת פב"י).  ↩

  4. “התגלות רבות” במקור המודפס, (הערת פב"י).  ↩

  5. הוא הרב ר' נחמן מברסלב.  ↩

המלצות קוראים
תגיות