רקע
דן אלמגור
עד יומו האחרון: ליום השנה ה-57 לפטירתו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, החל היום
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

מתוך: “תרבות ספרות אמנות” ידיעות אחרונות (לא צוין תאריך)


בשנת תר"ן, כשנתיים לאחר שהחל בפעילותו הספרותית, פרסם מיכה יוסף ברדיצ’בסקי בן ה-25 רשימה בשם “זכרונות”, שהוקדשה לזכרו של פרץ סמולנסקין, שנפטר בעיירת-המרפא השווייצרית מיראן כחמש שנים קודם לכן, והוא בן 43 שנים.

ברשימתו משבח מי"ב במלים נלהבות את תרומתו הגדולה של בעל ‘השחר’ לסיפורת העברית ולשיפור טעמם האסתטי של הקוראים והסופרים העבריים כאחד: “כולנו מוכרחים להודות כי ללא בן משה, אז היתה ספרותנו עד היום ספרות של נערים ולא של אנשים. כולנו התחממנו לאורו של שחר, אשר פקח את עינינו, ויפשט עקמומית שבלבנו, וירחיב מבטנו הספרותי, ויבריא חוש טעמנו, שנדע להבין ולטעום”.1

מי“ב כתב את הרשימה בעת שהותו באודיסה, תחנתו האחרונה ברוסיה לפני צאתו ללימודים במערב. שם, באודיסה, הבין כמה ממשכיליה העבריים של העיר, וביניהם הסופר והחוקר דוד כהנא. בביתו של זה ראה גם מיכתב, שאותו כתב סמולנסקין לכהנא ימים מספר בלבד לפני פטירתו. בחוגי הספרות העברית סיפרו אז בהערצה, כיצד המשיך סמולנסקין אכול-השחפת הרתוק למיטתו בכתיבת הרומאן ‘הירושה’ עד לרגעיו האחרונים, וכיצד מצאה אחות־הסנאטוריום את גופתו, המוטלת על הריצפה, כשסביב פזורים עמודיו האחרונים של הרומאן, בכתב-ידו.2 סיפורים אלה, וכן המיכתב שראה בבית כהנא הרשימו את מי”ב הצעיר מאוד, והוא נתן לכך ביטוי נרגש ברשימתו, בכתבו: “רפ”ס היה עובד נאמן למלאכתו, ויעבוד עד יומו האחרון. וגם כאשר חרב-המוות היתה מונחת על צווארו, לא התייאש את עצמו מן עבודתו, ובמכתבו מן 11 יאנואר 1885, כשלושה ימים לפני מותו, יכתב אל הח' הנ“ל (ד, כהנא - ד.א.)… זהו עבד נאמן, עובד בעל רגש ורב-פעלים, אשר עד טיפת דמו האחרונה יעבוד ויעבוד” (עמ' 112).3

כשלושים-ושתיים שנים לאחר-מכן, בז' בחשוון, תרפ“ב, בהיותו בביתו שבברלין, נתקף מי”ב בהתקף-לב קשה. הרופאים, שהוזעקו לביתו, פקדו עליו שלא לקום ממיטתו ובישרו לבני-הבית שימיו ספורים. כעבור עשרה ימים, בי“ז בחשוון (18 בנובמבר, 1921). נפטר מי”ב, והוא בן 56 שנה.

את עשרת הימים האחרונים לחיין התיארו מאוחר יותר בהרחבה בנו, עמנואל בן־גריון, שהיה ליד מיטתו עד לרגעיו האחרונים, וכן המבקר פ. לחובר, שהיה ממונה על הוצאת כל כתביו לאור, ואשר ביקר את הסופר הגווע מיספר פעמים ימים אחדים לפני פטירתו, שניהם מציינים, כי מי“ב ידוע-הסבל ידע בבירור שקיצו קרב. גם בשכבו על ערש-דווי המשיך להגיה את העמודים שנתקבלו מן הדפוס, דן עם לחובר בדבר שינויים אפשריים ברומאן “מרים”, ואף זימן אל מיטת-חוליו את המו”ל שטיבל, כדי להשביעו שיקיים את הבטחתו ויוציא לאור את כל כתביו, כמובטח.

– ד.א.). אני דיברתי על ליבו להוסיף על הרומאן עוד כמה ידיעות, להכניס בו עוד כמה חוליות-חיים, שנראו לי כחסרות. קצת מן החוליות האלה הכניס בשכבו על המטה, אשר ממנה לא ירד. באחד מן הפרקים-החוליות האלה מופיע גם מלאך-המוות. פרק זה נתחבר ונוסף על הרומאן שלושה ימים לפני מותו של ברדיצ’בסקי".4

לדברי בנו של הסופר, אירע הדבר יומיים לפני פטירתו של מי“ב: “היה זה ביום ד', יומיים לפני מותו, שהכתיב לי שני הקטעים שנועדו למלא חסרונות בפרקים האחרונים שבכתב־יד הרומאן. האחד, פתיחת פרק הסיום שברומאן (פרק מ, עמ' שי"ז בכרך כל סיפוריו – ד.א.), והשני, שמצא את מקומו בסוף פרק ל”ח של הספר האחרון – חזון מרים החולה, אשר נדמה היה בשעת השמעתו את הדברים שזהו חזונו הוא באותם הרגעים ממש”. 5

צמרמורת עוברת גם כיום בקורא, בשעה שהוא מעיין בשורות הבאות, שאותן הכתיב מי"ב הגווע לבנו יומיים לפני פטירתו:

“בקצה החדר התראה איש־מידה לבוש מעיל לבן ועיניו סגורות. צל מסביבו והוא בעצמו כצל. יראה מרים להרים את ראשה ומפחדת מפני חזון היום. היא דיברה עם האיש הזה, זאת יודעת היא, ועוד שאלה אחת בפיה. מתפלג הדיבור ברום האוויר. קשקשי תכלת מזהירים. מתנענע האיש ומפשיל את זרועו. מעילו נסרח על גבי הקרקע. אחד מבני-המוות הוא. הוא לא מת ואינו חי. תרדמה נפלה על הנערה ותיקץ מנבכי צער תמהון…”

במיכתבו אלי, לפני חודשים מיספר, חוזר עמנואל בן־גריון ומאשר את הדברים, בציינו כי הוא רואה בקטע זה “מעין חזון-אחרית שהיה לו, לסופר עצמו, בשעה שחש שכבר עמד להיקרא לפני בית-דין של מעלה”. דומה, שמעטים מאוד הקטעים בספרות-העולם, שבהם מתאר סופר גווע את תחושת המוות המתקרב בעוצמה כזאת.

שלושים-ושתיים שנים לאחר ששיבח מי“ב בן ה-24 את סמולנסקין על שהמשיך בכתיבה “גם כאשר חרב-המוות היתה מונחת על צווארו”, התגלה גם הוא עצמו כ”עובד נאמן למלאכתו… אשר עד טיפת דמו האחרונה יעבוד ויעבוד".


  1. ‘אוצר הספרות’ כרך ב, תר"ן, חלק ג, עמ' 147–152.  ↩

  2. ראה י. קלוזנר, “ימיו האחרונים של סמולנסקין”, ‘היסטוריה של הספרות העברית החדשה’, ירושלים, תשט"ז, כרך ה‘, עמ’ 169–172.  ↩

  3. כבר קלוזנר (ראה הערה 2) עמד על כך שמי“ב טעה בתאריך. סמולנסקין נפטר ב– 1.2.1885. ואולי התכוון מי”ב לכתוב “שלושה שבועות”, או שטעה בקריאת התאריך שעל המיכתב. אגב, את כינוי–השבח “עובד נאמן” העניק מי“ב באותה שנה גם לסופר אחר, שגם אותו הכיר באודיסה – ח. י. גורלנד. ברשימת–ההספד שלו על גורלנד, ”מות ישרים“, שנתפרסמה באותו כרך של ”אוצר הספרות“, מזכיר מי”ב את קנאותו של המנוח לדיבור בעברית: “אנכי מדי באתי אליו, דבר עמי רק בשפצ–עבר. ופעמים רבות ישבנו שעות אחדות ודברנו אודות ענינים רבים, והוא השכיל לדבר מאד בשפת–עבר בסגנון נפלא… כמו בתקופת שלמה המלך” (עמ' 150).  ↩

  4. ברשימתו של פ. לחובר, “ימי ברדיצ'בסקי האחרונים”, שהופיעה תחילה בשבועון ‘מאזנים’, שנה א תר“ץ, גל‘ לא, עמ’ 1–3, ונדפסה שוב בספרו ‘ראשונים אחרונים’, ת”א, תרצ“ד, שיצא גם במהדורה מורחבת בשנת תשכ”ו, עמ‘ 265–273.לחובר הזר על עיקרי הדברים גם בסוף הפרק הביוגראפי על מי"ב בספרו ’תולדות הספרות העברית החדשה‘, תרצ"א, כרך ב, וראה מהד’ תשי“ז, ספר ג‘, חלק ב’, עמ' 78. דברים דומים סיפר לחובר בשנת תרצ”ה באזני יעקב רבינוביץ ואברהם ברוידס, כפי שמעיד האחרון ברישמתו “ימיו האחרונים של מי”ב“, ‘דבר’, 5.11.1971, שנדפסה שוב בספרו ‘פגישות ודברים עך סופרי הדור’, ת”א, תשל"ו, עמ‘ 206–207. וראה גם עמ’ 201 ו–214 בספר זה.  ↩

  5. ע. בן–גריון, “לאור הנר (ימי–חייו האחרונים של מי"ב)”, ב‘שנתון דבר’, תש“ה, עמ' 166–176. מתחת לרשימה ציין המחבר: ”מתוך ספרי אשר אתי בכתב–יד: ‘רשות היחיד’, דרך מי“ב בחיים ובספרות”. הספר לא יצא לאור עד היום, אף שחלפו מאז יותר מ–33 שנים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות