מתוך: “תרבות ספרות אמנות” ידיעות אחרונות 18.11.1977

כל חוקר-ספרות, המנסה כיום להצביע על השפעת מאורעות ביוגראפיים על יצירתו הבדיונית של סופר כלשהו, ובעיקר מתוך גישה פסיכולוגיסטית, יודע שהוא מתחייב בנפשו. הפרשנות הפסיכולוגיסטית-פרוידיסטית, שהיתה באופנה רק לפני כמה עשרות שנים, נראית כיום בעיני רבים כתופעה ארכאית-כמעט, הראוייה לכל היותר למנוד-ראש סלחני. ואף-על-פי-כן, נדמה שיש סופרים שניתן לדון גם כיום בהשפעת חוויות אישיות טראומטיות על יצירתם, ובעיקר מפני שהם עצמם חוזרים ומתארים חוויות אלה במישרין ובעקיפין, במודע ושלא במודע, ועושים הכל כדי לשוות לגיבורים ולארועים המתוארים ביצירתם אופי כמו-אוטוביוגראפי. וזאת, אם על-ידי כך שהם מספרים את סיפוריהם בגוף ראשון, בלשון “אני”, או מכנים את גיבוריהם בשמות שונים, הזהים או דומים לשמם שלהם; ואם על-ידי כך שהם חוזרים ומציינים ליד סיפוריהם שמדובר, בעצם, ב“מעשה שהיה”, או “מעין המאורע”, ואף מנסים ליצור גם בהערות-המספר ובפרטים שונים אחרים את הרושם, שכל המסופר והמתואר בסיפוריהם – אכן, ארע להם במציאות.

סופר מובהק כזה הוא מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן־גריון), שהיום מלאו 56 שנה לפטירתו. עד ליום מותו, ב־18 בנובמבר 1922 – והוא אז בן 56 שנים – חזר מי"ב וסיפר בצורות ובלבושים שונים על שתי חוויות אישיות קשות, שעברו עליו בימי נעוריו, עוד בטרם מלאו לו שמונה-עשרה שנה. האחת: מות אמו הצעירה, לפני שמלאו לו עצמו שתים־עשרה שנה, ונישואיו השניים של אביו, זמן קצר בלבד לאחר מות האם, לאלמנה יפה, שהביאה עמה לביתם גם את שתי בנותיה חולות-הרוח. והשניה: גירושו מבית חותנו – לאחר שנתפס על-ידי החותן בעת קריאת ספרי-השכלה אסורים, ונאלץ לעזוב לצמיתות את מסיפור אשתו הצעירה, האהובה עליו.

בצבעים חריפים    🔗

שני הארועים הללו היו, כמובן, שכיחים מאוד באותה תקופה – שנות השבעים והשמונים למאה הקודמת. תוחלת-החיים היתה אז קצרה למדי, ולפחות חצי-תריסר מן הסופרים העבריים המוכרים לנו מאותה תקופה נתייתמו בגיל צעיר מאחד מהוריהם, ולא פעם מיהר ההורה שנותר בחיים כשהוא מטופל בילדים, להינשא שנית. דמות הילד היתום – שצויירה לא-פעם בצבעים מלודראמטיים חריפים – מופיעה פעמים אין־ספור בכתביהם של מספרים ומשוררים רבים. בצד שירי “יתמות” של ביאליק ו“אשרי, יתום אני” של שלום-עליכם, המוכרים לכל, מצויים גם לא מעט סיפורים, הנפתחים בדומה לסיפורו של ברשדסקי, “רסיסים”: “נער בן שתים-עשרה הייתי אז… אמי הייתה גוססת, והרופאים כבר נואשו מחייה… עשר שנים עברו, ואני ישבתי עוד הפעם על ידי מיטת גווע יקר… אבי היה גוסס, והרופאים כבר נואשו מחייו” (‘כתבים אחרונים, עמ’ 125. וראה גם “קדיש יתום” לאז"ר. כרך ב' בכתביו, עמ' 57 ועוד).

גם תחושת היתמות של הכלל חוזרת ונזכרת בכתביהם ובמיכתביהם של רבים. בצד התלונות על עייפות, אין-אונים, גסיסה, ריקבון והתפוררות. הניב “דור יתום” שכיח מאוד באותה תקופה (אוי לנו בדור יתום זה“, כותב פאיירברג ב”לאן“, עמ' 70 במהד' שטיינמן; וכן בכתבי בריינין, וברשימת מי”ב על אחה“ע ב’לוח אחיאסף' תרנ”ט, ועוד ועוד). במאמרו “צורך ויכולת בספרות היפה” (תרנ"ז) כותב מי“ב: “החיים שלנו יתומים, מפני שסופרים דלים שרויים בתוכנו” (כרך מאמריו, עמ' קנה); ובמכתבו להורודצקי הוא מתלונן שוב; כה יתומים אנו, יתומים גמורים, המחפשים מה ולבנו מלא מה, ולמה עוד לקוות” (‘התקופה’ י"ג, עמ' 462).

עולם עיסוקנו הפעם לא בתחושת היתמות הקיבוצית, שהיתה אופיינית כל-כך לדור, אלא דווקא בחווית היתמות האישית של גיבורי מי“ב, ובעיקר בכמה דמויות נשים, המופיעות במיכלול יצירתו הבדיונית וקשורות בדמות האם שמתה ובדמות האם החורגת, שבאה במקומה. למעשה מופיעות בצד שתי הדמויות הללו עוד שתי דמויות נשיות, מפתיעות יותר – דמותה של אשה מבוגרת, אלמנה בדרך-כלל, המפתה את הגיבור הצעיר ומעניקה לו את נסיונו הארוטי או המיני הראשון, ודמותה של הזונה, שגם אצלה הוא מבקר לאותו צורך, ודווקא בערב-שבת. ארבע דמויות-נשים אלו חוזרות ומופיעות ביצירת מי”ב, מסיפוריו הראשונים ועד לפרקים האחרונים של הרומאן “מרים”, עליהם שקד על ערש-מותו, והן מתקשרות זו לזו בדרכים שונות, מודעות ואולי גם בלתי־מודעות, היוצרות אותה “אחדות בריבוי”, האופיינית כל-כך ליצירתו של ברדיצ’בסקי.

תיאורי האלמנה    🔗

לפני שניגש ליצירתו הבדיונית של מי“ב, נפנה תחילה לביוגראפיה שלו, שנכתבה בידי אלמנתו, הגב' רחל בן-גוריון, בהקדמה לכרך סיפוריו, שיצא לאור בשנת 1951 – כשלושים שנה לאחר פטירתו. כשהכירה רחל במברג את מי”ב בברלין, על סף המאה, היה כבר כבן שלושים-וחמש, בעל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת ברן. בעשר שנים קודם-לכן עזב את “תחום המושב” ברוסיה, שם נותרו גם שתי נשותיו הראשונות. אומנם, זמן קצר לאחר נישואיהם יצאו מי“ב ואשתו השלישית לביקור קצר במזרח, כדי לפגוש שם את בני משפחתו. אולם אין ספק בכך שאת מרבית הפרטים הביוגראפיים” שביצירתו הבדיונית. עם זאת, מן גריון מפי בעלה. משום כך אין להתפלא על הדמיון הרב שבין הפרטים המובאים בביוגראפיה, לבין הפרטים ה“אוטוביוגראפיים” שביצירתו הבדיונית. עם זאת, מן הראוי לציין שאלמנתו של הסופר היתה

אשה בעלת השכלה רחבה וחוש-ביקורת מפותח, והיא סייעה לעבודת בעלה לא רק בכך שתירגמה את יצירותיו לגרמנית או לרוסית, או רשמה מפיו דברים ביומנו הספרותי. מכאן שיש להתייחס לביוגראפיה שרשמה כאל מקור מהימן.

וכך מתארת רחל בן־גריון את אמו של מי"ב, שמתה עליו בילדותו, ואת האם החורגת:

“אמו של מי”ב, פרל, היתה בת אמידים… היא מתה בדמי-ימיה, בטרם מלאו לה שלושים. בשנות חייה האחרונות היתה רתוקה למיטתה. מחלתה היתה, כנראה מחלת ההידרקון. היא היתה גבוהת-קומה מהאב, קוי פניה בולטים ונרשמים בזכרון רואיה… בעלת מזג חם, עומדת על שלה בתוקף ודוחה מעל פניה מי שאינו לרצון לה…

“לתקופת השנה נשא אביו של מיכה-יוסף אשה בשנית, אלמנה בשם אסתר, אשה יפת-תואר מהנייר מאלנויה (נקראה בפי כל ‘האשה היפה מטאלנויה’)… מהזיווג הראשון נשארו בחיים שתי בנות טרופות-דעת… ובן אחד, שאחרי כן טבע בנהר” (כ“ס – כרך כל סיפורי מי”ב – עמ' 7)

כמעט כל הפרטים הללו חוזרים ומופיעים במפורש או במרומז ביצירתו הבדיונית של מי“ב, בה עסק עד ליומו האחרון ממש. כמעט כל גיבוריו ה”אוטוביוגראפיים“, המופיעים בגוף ראשון או נושאים שמות שונים, קרובים לשמו, הם יתומים מאם (פרט לאחד בלבד, גיבור הסיפור “הבריחה”, היתום מאב דווקא). ובמיקרים רבים מזכיר המספר כי אביו של גיבורו, שהוא רב בעיירה קטנה ב”תחום המושב" – כאביו של מי"ב עצמו – נזדרז לשאת אשה שניה מייד לאחר פטירתה של אשתו הראשונה.

שתי האחיות – ונעמי    🔗

בסיפוריו הראשונים, שנתפרסמו בשנים תרמ“ז-תר”ן, יש עדיין מה שמכנה דן מירון במאמרן על “גרשיים” משום “תגובת עלבון באמצעים בלטריסטיים… זעקה בעלת משמעות פרסונאלית רבה” (‘מאזנים’ י“ט, תשכ”ד, עמ' 248). מות האם נזכר בדרך כלל בנעימה מלודראמטית, כדי להגביר את רחמי הקורא על הגיבור, ודמותה של האם החורגת מצויירת בצבעים חריפים, מתוך זעם ושינאה, כבר ברשימתו של מי"ב “מעולם האצילות (השקפה על ישיבת וולוז’ין)”, שנתפרסמה בשנה הראשונה לפעילותו הספרותית, והוא כבן עשרים-ושלוש, הוא מתאר בין דמויות תלמידי הישיבה בה למד גם נער צעיר, המתבשר לפתע על מות אמו (‘הכרם’ א. תרמ"ח, עמ' 69). ומאוחר יותר, באותה רשימה: “לפתע יעברו כבני מרון הימים הטובים שהיו לו, אשר בטרם בואה התענה תחת ידי אם חורגת” (שם).

בסיפורו הראשון של מי“ב שראה אור-דפוס, “הציץ ונפגע” (תרמ"ז), מרובים הפרטים הביוגראפיים, הקרובים מאוד לאלה עם של המחבר עצמו; אך מות האם אינו נזכר שם כלל. לעומת זאת, תופס נושא זה מקום חשוב בסיפור הארוך “גרשיים”, שנתפרסם בהמשכים מעל עמודי ‘העברי’ כשנתיים לאחר מכן, בשנת תר”ן. בסיפור זה בא מי"ב לקיים הבטחה שהבטיח לקוראי העיתון ברשימתו “דבר על אודות התולדה והאוטוביוגראפיה”, שנתפרסמה שם כחצי-שנה קודם לכן, ובה הצהיר: “בדעתי לכלול באוטוביוגראפיה שלי שעתיד אני לכתוב… אנכי אציג לפני הקוראים חיי כמו שהם, בכל תמונה שקבלו, ובמקום דייתי (שיהיה) לידי לבאר כל תקופתי אציג לפני הקוראים כל רעי, אשר לקחו חלק בחיי ובעולמי” (‘העברי’ תר“ן, גל' י”ג, עמ' 96).

ואומנם, ניסה מי“ב לקיים את הבטחתו, שמו של גיבור “גרשיים”, מיכאל, קרוב לשמן שלו – מיכה-יוסף – ורוב הפרטים המובאים בסיפור קרובים למה שידוע לנו מן הביוגראפיה הנזכרת. במקום שבו נדמה היה למי”ב כי המאורע שהוא מתאר עשוי להיראות מוגזם מדי, הוא טורח ומביא, בעזרת כוכב, הערת-שוליים – בנוסח “מעין המאורע” – שתפקידה לשכנע אותנו באמינות הסיפור. האם החורגת נזכרת בסיפור זה שוב ושוב: “אנא אצא? אמי מתה, ואשת אבי הלא רעה היא כנחש” (שם, עמ' רנט); “ומיכאל, זה האדם אשר הורתו ולידתו היתה בעניות והתענה תחת ידי אשת אביו הרעה וסרת-הטעם” (עמ' רכא); “ולאן הוא הולך? אל עיר מולדתו הסכלה, אל בית אביו הצר ואל אשתו הרעה” (עמ' רעב). גם שתי בנותיה חולות-הרוח של האם החדשה ממררות את חייו:

אשת אביו הכעיסה אותו תמרורים, גם אביו דיבר אתו קשות. וביותר הציקו לו שתי בנות אשת אביו, אשר שתיהן השתגעו בבת אחת (כאן באה ההערה המכוכבת “מעין המאורע” – ד.א.). והיה בכל לילה ולילה, באשמורה השלישית, אשר אז דממה בבית אביו והוא יושב ולומד, קורא וכותב, הוגה וחושב, אז באות המשוגעות, נוקשות על הדלת ותיללנה נכאים, ולפעמים תתפרצנה הפרועות האלה בשערותיהן המעוררות ובעיניהן המפיצות זוועה ומכבות את הנר, והחושך ימלא את החדר. חושך נורא. מתוך החושך ישמע קול רעש והמולה, קול שחוק ובכי" (עמ' רעג).

דמויותיהן של נערות טרופות-דעת מופיעות גם בכמה סיפורים אחרים של מי“ב (“עולם ועולמות בו”, ביידיש; “בלעדיה” ועוד ועוד). אך אין ספק שיש מקום לבחון בעיקר את הקירבה שבין דמויות שתי האחיות-החורגות הללו, המתוארות בביוגראפיה ב”גרשיים“, לבין אחת הגיבורות המרתקות ביותר ביצירתו של מי”ב, הלא היא נעמי, אחותו החורגת של קלונימוס בסיפור הנושא את שם שניהם.

“כאם רחמניה”    🔗

כשנתיים לאחר פירסום “גרשיים” – פירסום שנקטע לפני שהגיע הסיפור לקיצו, בשל סגירת העתון בו נדפס – חזר מי"ב אל חוויות הילדות של גיבורו בסיפור הקצר “אוכמתא וחיוורתא” ('אוצר הספרות ד, תרנ"ב), המופיע שם תחת הכותרת “זכרונות”. וכך הוא כותב שם: "מחלת אמי גברה… ותמת, ותשאיר אותי ואת אחי ואחיותי לאנחות. אבי התאבל עליה איזה ירחים, וככלות ימי-האבל לקח לו אשה חדשה ויביאנה לביתו. האשה הזאת הביאה אתה את בנותיה מבעלה הראשון, ותהיינה לנו ל’צרות חיות' (כ"ס עמ' ד).

בסיפור “הדודה”, שכתב מי"ב בגרמנית שנים אחדות לאחר-מכן, מופיע הגיבור בגוף שלישי; אך שמו ושם אביו – יוסף בן משה – זהים לשמם הפרטי של מיכה-יוסף ושל אביו, הרב משה ברדיצ’בסקי. “שלושה חדשים (לאחר מות האם) היתה בבית דודה”, נאמר שם. “כעבור יומיים באה אם אחרת… התחייה עם אמך החורגת בשלום?” (כ"ס עמ' שכו).

גם ברבים מן הסיפורים שפרסם מי“ב בספרוני “הוצאת צעירים”, אשר יצאן בשנת תר”ס, נזכרת העובדה שהגיבור יתום מאם. גיבור “בלעדיה”, המבקר את נערתו, שנטרפה עליה דעתה, במוסד שבו היא מצויה, מעיר לאחר-מכן: “יתומה היא בבית האוסף, ואני יתום גם בחוץ” (ההדגשות במקור. כ"ס עמ' כ). יתומים מאם הם גם גיבורי הסיפורים “מעבר לנהר”, “מחניים” ו“פת לחם”, שנתפרסמו באותה שנה. אך בשלושת הסיפורים הללו מופיעים כבר מוטיבים חדשים, הקשורים גם ביחס שונה אל האם החורגת מזה, ואל נשים אחרות, המשמשות לנער היתום כתחליף לאם מזה.

בסיפור “פת לחם”, שנדפס לראשונה ב“ספר חסידים” באותה שנה, שוב מדבר המספר בגוף ראשון על מי נעוריו של גיבורו ה“אוטוביוגראפי” (“ואני עודני נער אז”). אולם הפעם שונה הנעימה שבה הוא מתאר את האם החורגת: “היא לא היתה אשה רעה כלל, אבל עשתה את הקרוב ללבה” (כ"ס עמ' ה). אף-על-פי-כן מתרחשת בסיפור התנגשות בינה לבין הנער, הנאלץ לעזוב את בית אביו. בשבתו לבדו בשדה,

והוא רעב ללחם ולקרבת נפש אוהבת גם יחד, עוברת לידו נערה רועה, לא-יהודייה. “והנערה נאוה, לה עיני תכלת ושערות צהובות”, והיא מושיטה לו פת לחם ומסתלקת ממנו, ללא מלה. דמות זו של נערה-אשה, המופיעה לפתע כאם אוהבת דווקא ברגע שהגיבור בודד ונעזר תופיע בסיפורי מי"ב, כפי שעוד נראה, שוב ושוב.

גם גיבור הסיפור הארוך “מעבר לנהר”, שנדפס באותה שנה, יתום מאמו. הפעם הוא כבר חתן צעיר, הגר בבית חותנו, ולו אשה צעירה, אהובה ואוהבת. לכאורה, הוא מאושר: “חותני אוהב אותי וחותנתי אוהבת אותי וממלאת לי מקום אמי שהלכה לעולמה” (‘מבית ומחוץ’, עמ' 52). אבל????¹ כשהוא נקלע לבית שמעבר לנהר, ביתו של מיכאל – שוב מיכאל! – הוא חש לפתע מהי תחושת בית חמה באמת, והמלה “אם” חוזרת, ונזכרת באותם קטעים כמה וכמה פעמים: "ועיני אם הבית, שהדרת שיבה לה, מביטות עלי ברחמי־אם. (הבת) הבינונית, עומדת על ידה נשענת עליה ומנשקת אותה: ‘אמי, אמי!’ " (שם, עמ' 55). ואחרי שהוא נאלץ לעזוב שוב את הבית – הפעם את בית־חותנו – הוא חוזר אל הבית שמעבר לנהר, כדי לשון שם, והבכירה בבנות הבית נוהגת בו כאם: “בגיל פנימי ראיתי את הבכירה עושה לי את המיטה ופורשת עליה את הסינור הלבן כשלג, כאם רחמניה” (עמ' 72).

עוול נוסף אל עוול    🔗

הסיפור החשוב ביותר מבחינתנו לענין זה הוא הנובלה “מחניים”, שיצאה לאור באותה שנה (תר"ס) כחוברת נפרדת. גיבור הסיפור – מיאכל, כמובן – הוא סטודנט יהודי צעיר מרוסיה, שהרחיק מבית אביו, הרב, והגיע לשווייץ ללמוד בה. זהו, למעשה, אותו “גיבור אוטוביוגראפי”, המוכר לנו מהסיפור “מעבר לנהר”, שנים מספר לאחר שגורש מבית חותנו. גם הוא יתום, כמובן, מאמו, וגם הוא מדבר על נישואיו השניים של האב, ובמהירות רבה:

"רק את מות אמו הוא זוכר… כשמתה באו תיכף אל ביתם אם חדשה ובנים חדשים. אביו דיבר אתה בלשון נוכח כמו שדיבר את אמו, וכל שינוי לא היה בבית… אבל אצלו השתנה המצב אחרי מות אמו, ואמז לא היה יכול לדבר את אביו לשלום.

"ופתאום זוכר הוא, שגם אבי-אביו נשא אישה אחרי אשתו שמתה, ושגם אבי-אמו עשה כך ושגם לאמו חרה הדבר כך… שתי שנים לפני מותה שמרה את מיטתה, ואביו רק התפלל. – – –

"ואז עלתה על לבבו השאלה: מדוע אין רחמים לפני מידת הדין? שאלה גוררת שאלה ומחשבה – מחשבה, עד שבא לידי הפיכה הקערה על פיה. אין צדק תחת השמש! ושמע מינה דאין דין צדק, גם למעלה מן השמש. ככה היה אומר אז בנפש נעוריו (כ"ט עמ' כה).

כך מייחס המספר לנישואיו השניים התכופים של גיבור “מחניים” את ראשית המשבר הקשה שעבר עליו, משברי שגרם להתערערות אמונתו ולקרע לא רק מ“תחום המושב”, אלא גם מעולם המסורת. תחושת הזעם והעוול של הגיבור-המספר, הרואה בנישואים שניים מהירים אלה בגידה מכוערת בזכרה של האם, המעידה על העדר צדק “מעל לשמש”, מבצבצת גם בסיפורים האחרים, שבהם מתוארים נישואים שכאלה. שמחה היתום, למשל, גיבור “הבן האובד”, אינו יודע כלל עד גיל שתים־עשרה שאמו שלו מתה, ושאביו נשא עד מהרה את אחותה לאשה (“מעירי הקטנה”, עמ' 52). אחרי שמצויין דבר מותה של רחלה, אהובת נעוריו של גיבור הסיפור היידי של מי"ב, “עולם ועולמות בו”, מעיר המספר כבדרך-אגב: “מובן מאליו שאותו אברך-משי (בעלה) לקח אחרי כן אשה אחרת תחתיה” (“קרוב-רחוק”, עמ' 111). האירוניה שבאותו “מובן מאליו” מובנת גם היא מאליה. ולעומת זאת, נשמעת אצל המספר מעין נעימה של שבת, שעה שהוא מזכיר גברים שלא מיהרו לשאת אישה שניה לאחר מות אשתם הראשונה: “ארבע שנים רצופות היה אלמן מאשתו – דבר לא רגיל – ואחר נשא אחות אשתו” (“מרים”, עמ' רע“ג בכ”ס); "אשתו מתה בימי המשבר, ויחיאל שמר לה אמונים ולא נשא אחרת (שם, עמ' רצ); “לאחר שמתה אמי נטל (אבי) מקל ביד ואמר: ‘אם יהין שדכן לעבור את סף ביתי אשבור את זרועותיו ומפרקתו’. שבעה בנים נשארנו ושתי בנות” (“האורח”, ‘קרוב-רחוק’). או "בן־ציון, כפי שאתם רואים אותו, לא היה מאלה שנכנסים מיד לחופה לאחר אבל השלושים… פלג גופו ניטל ממנו ונקבר בבית-העלמין (“הנסיון”, שם, עמ' 72).

לעומת כל אלה, מופיעה ב“מחניים” דמות כמו זו של הסנדלר הלא-יהודי, בעל הבית של מיכאל, הממהר לשכוח את אשתו החולנית: “והאשה החולנות הזאת, בלת ביתו (של מיכאל), יפה היתה לפנים. היא מיטיבה לכת עמו ונותנת לו חמים לרוב, והוא מביט תמיד על ידיה הלבנות. – – – אחרי שבועיים מתה האשה על-ידי הקאת דם פתאומית, ואישה לא התאבל עליה ימים רבים. – – – שינה את דירתו בנשאו אשה אלמנה, ילידיה וביתה” (כ"ס, עמ' כד-כה, לג).

נישואין שניים חפוזים כאלה הם, איפוא, לא רק מכה קשה לילדים, אלא יש בהם גם משום עוול משווע כלפי האם שמתה. עוול זה דומה, בעיניו של מי"ב, לעוול שגורם גבר לאשה, שאותה הוא זונח. ובכך מתקשרים גם שני ארועי-הילדות הביוגראפיים שאותה הזכרנו זה לזה: אל העוול שגרם האב לאם שמתה מצטרף גם העוול שגרם בנו לכלתו הצעירה, שעה שהתעקש להתמיד בדרכו, עד שנאלץ לזנוח אותה לאנחות.

בסיפור “מחניים”, שבו נגענו הפעם רק ברמז. מצויים עוד מפתחות רבים וחשובים להבנת עולמו של הגיבור ה“אוטוביוגראפי” של מי"ב, ובעיקר לקשר שבין מות האם ונישואיו של האב לאלמנה היפה – בין יחסיו של הגיבור לנשים קשישות ממנו, שגילן כגיל אמו, וליחסן שלהן אליו.

על כך – במאמר הבא.