רקע
דן אלמגור
ברד ירד באמצע אוגוסט: שיחת חוץ עם דן אלמגור
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

מתוך: “סגנון חיים” מעריב 27.8.75


החמסינים הכבדים, שתקפו השנה בכל עוזם את האיים הבריטיים המוריקים והפכו אותם לצהובים ושחונים, נפסקו ממש ברגע שבו הצליחו מרבית הבריטים להשיג לעצמם מאווררים, בגדי-ים ומשחות-שיזוף.

בימים הראשונים לחמסין לא תפשו עוד האנגלים מה מתרחש. הם נהרו החוצה, אל השמש, כשהם חושפים את עורם הלבן והעדין לקרנים המיוחלות. הרי לזה בדיוק ציפו כל השנים, כשדיברו על “מזג אויר נהדר” – מעט שמש משזפת, שתאפשר להם להתפרקד בגינה או בפארק הציבורי, להפשיל מעט את השרוולים או להוציא מן הארון את בגד-הים הישן, אותו לא לבשו מאז יצאו להתרחץ בחוף הים בבלקפול, שעה שירד המבול הגדול.

רק ביום השני או השלישי לחמסין החלו גם בני האיים הבריטיים להרגיש ש"מזג האויר הנחמד אינו נחמד כל עיקר. רבים מהם הובהלו לבית החולים, כשצבע עורם אדום יותר מן הצבע האדום שבדגל הבריטי. השהייה בפארק בגוף עירום למחצה אן בגופיה אקזוטית הסתיים לגבי רבים במכת־שמש, או במריחה ספוגת-אנחות של משחות-קירור על העור העדין, שהצמיח אבעבועות.

ואף על פי כן לא התלונן איש. ספורט זה ספורט…

יום לאחר ש“נשבר” החמסין הזמינו אותנו ידידינו לצאת אתם לטיול בפארק. מזג האויר חזר להיות לונדוני טיפוסי לימי הקיץ: שמים אפורים, שחורים כמעט, ועננים הנראים כאילו בכל רגע הם עומדים להמטיר גשם זלעפות. פה ושם זרזיף קטן של מים, אבל איש אינו נבהל. מה הפלא שיורד גשם? אף אנחנו באוגוסט.

טיול בפארק לונדוני בצהרי יום השבת הוא חוויה מיוחדת במינה. אמןנם, עקבות השבועיים הקשים של החמסין ניכרים עדיין בצבע הצהוב, היבש מעט, השולט במדשאות הרחבות. אבל מרבית הצמותים והעצים הספיקו בינתיים להתאושש מן השרב. וכמו בכל הסרטים והספרים ניתן לפגוש שוב את הברווזים והברבורים השטים להם בניחותא באגמים הקטנים שבפארק, בין עצי הערבה הגוחגים על המים. ואת הגברת הזקנה, הנראית כמו דיים מארגרט ראתפורד, הצועדת את צעדת-הבוקר שלה בנעליים גבוהות ובמגבעת, כשהיא נוקשת במקל-הטיולים שלה ומקיפה את הגן זו הפעם השלישית. ואת הגבר הגבוה והמקריח, המוביל לטיול את כלבו מחודד-החוטם, הנראה דומה לו בצורה מדהימה… ואת שלוש האחיות הישישות, היושבות על הספסל, לבושות בשמלות יום-טוב ובמצנפות צבעוניות, ונראות כאילו גזרו אותן מאחד מסרטיו המוקדמים של אלק גינס (אני בטוח שאחת מהן לקראת מילדרד) ואת הדודה הזקנה בכסא הגלגלים, הנדחפת במורד הגן בידי נער צעיר, לבוש מדים – תמונה המזכירה מאד סצינה מטורפת מתוך קומדיה אנגלית אחרת, בה מחליקה עגלת-הגלגלים במהירות מסחררת במורד הגבעה…

איש אינו חסר כאן, בגן. הגבר האלגנטי, הנראה כאיש-עסקים מצליח או כפרופסור באוניברסיטה, המשיט ספינת-מוטור קטנה שהרכיב במו ידיו – ספינת-צעצוע – באגם שבמרכז הגן… ועמיתו לאוניברסיטה (אולי הדקאן בכבודו ובעצמו) העומד ומפריח עפיפון, וכולו גאווה אין-קץ על שהעפיפון שלו מגביה להתרומם יותר מעפיפונה של ילדה בת שלוש, הניצבת על־ידו.

אבל לא רק טיפוסים אנגליים קלאסיים מצויים בגן. למעשה, מהווים הבריטים כיום מיעוט קטן בלבד בקרב המבקרים בפארק בצהרי השבת. בין המטיילים ניתן לראות שלל תלבושות וצבעים: הודים ופאקיסטנים, סינים וקוריאנים, כושים אמריקאים ואפריקאיים, ספרדים ואיטלקים, פולנים וישראלים. בליל צבעים, תלבושות, שפות. לא במקרה פרסם עתון-הבוקר הלונדוני השבוע בעמודו הראשון צילום הנושא את הכותרת “סצינה לונדונית טיפוסית”, ובו נראיות אשה כושית, הנושאת על ראשה “פיילה”, ולידה צועדת אשה יפאנית, ומולם באים שני הודים בתרבושים וילד מקסיקני, בכל הצילום אין לראות אדם לבן אחד, כל שכן אנגלי. אין פלא שהאנגלים מרגישים עצמם כאן במיעוט…

מתחת לסככה שבפינת הפארק נמצאים כסאות-נוח (“כסאות-סיפון”, כפי שהם נקראים כאן, שם המזכיר הפלגות-נופש לאוקיינוסים רחוקים). הכסאות עומדים לרשות הקהל חינם אין כסף. כל הרוצה יכול ליטול כסא ולשבת על הדשא. בתנאי שלא ישכח להחזירו אחר כך למקומו. אנו נוטלים כמה כסאות, ומתיישבים ליד שלוש הזקנות, כדי להאזין לקונצרט-הצהריים של תזמורת-הקשישים, המבקרת בפארק אחת לחודש ומנעימה מוגגיגות ליושביו.

לא רק שלוש הזקנות שעל ידינו, אלא גם התזמורת מזכירה לנו את הקומדיות של אלק גינס. המנגנים הם פנסיונרים ובתולות זקנות (אין לנו ספק ששמה של אחת המנגנות הוא פליסיטי), והם משמיעים וואלסים ישנים וטובים מן הימים ההם. ומי אנחנו שנתנגד להשמעתם של שירים נוסטאלגיים?

גשם מתחיל לטפטף, אבל איש אינו נבהל. שלוש האחיות הזקנות היושבות לא הרחק מאתנו שולפות מטריות (שגם הן ניקנו בשעה שהוואלסים הללו ראו אור-עולם לראש שונה), פורשות אותן מעל לראשיהן וממשיכות לשבת, כשהן מאזינות בהנאה לנגינת התזמורת, הגשם מתחזק והולך, אבל איש אינו קם מכסאות-הנוח. מכל צד צצות מטריות נוספות – כמעט שנתפתיתי לומר “כמטריות אחרי הגשם” – והקהל, שגילו הממוצע כגילם הממוצע של נגני התזמורת, ממשיך לשבת בגשם וליהנות ממנגינות ימי נעוריו.

אנו, שלא הבאנו מטריות, מתחילים לגלות קוצר-רוח. וכשזרזיפי-המים הופכים לגשם של ממש אנו קמים מעל כסאות-הנוח שלנו ורצים החוצה, למכונית. יש גבול למה שתייר מוכן לעשות למען שירים ישנים של עם אחר!

בדרכנו החוצה אנו חולפים על-פני שלוש הזקנות החביבות, היושבות מתחת למטריותיהן. וכשהן רואות אותנו נסים מן הגשם אומרת אחת מהן (ודאי מילדרד!) – לחברותיה: "אתן רואות, לזה התכוונתי כשדיברתי קודם על הזרים הממלאים עכשיו את לונדון…

הרמז ברור. אני עוצר ומסתכל לאחור: כסאות-הנוח! לא זו בלבד שהראינו רכרוכיות הראויה לבוז, בכך שלא נשארנו לשבת בגשם השוטף ולהאזין לוואלס, אלא השארנו את כסאות הנוח שלנו במקומם, מבלי להחזירם לסככה!

סמוק מבושה אני חוזר לכסאות, מקפל אותם ומחזירם לסככה. המנצח של התזמורת פונה עכשיו לקהל ברמקול ואומר בהומור בריטי טיפוסי: “הקטע הבא נקרא ‘איטליה שטופת השמש’. הכינונו אותו למענכם בתחילת השבוע, בזמן החום הגדול. ואנחנו מתנצלים על כך שכעת איננו אקטואלי כמו שהיה”.

* * *

בשעות הערב התגבר הגשם והפך למבול כבד, ואל הרעם הבודד הצטרפה סופת רעמים. ואחרי הגשם בא הברד – כן-כן, ברד ירד בלונדון באמצע אוגוסט! – ובמורד הגבעה שבה אנו שוכנים זרמו המים בגובה שהזכיר את דרך סלמה ביפו בימי השטפון. קורות-עץ של בנין שבנייתו לא נסתיימה צפו במורד הרחוב, והזכירו לנו את הסרט “גברים במלכודת” מי יאמין שרק לפני ימים אחדים שרר כאן חמסין מזרח-תיכוני?

הגשם והברד הציפו את הרכבת התחתית, וכמה מן הקווים הופסקו, מחשש התחשמלות. קוי הטלפון בשכונה דממו גם הם. בבתי-המלון הגדולים נותק החשמל, והאורחים קיבלו נרות קטנים לחדריהם. אבל איש לא התלונן. איש לא עשתה סקנדאל. איש לא ביקש לראות את המנהל. גברים בחליפות אלגנטיות הסירו את נעליהם, הפשילו את המכנסיים היקרים ופסעו יחפים בשלוליות, כשהם מחייכים אל הקהל המריע שעל המדרכה.

אין ספק: כל מה שהאנגלים האלה זקוקים לו כדי לחזור ולהיות הם-עצמם זה ברד קטן באמצע אוגוסט וכמה שטפונות. די להם בקצת גשם, ומיד הם חוזרים להיות חביבים וחייכנים וספורטיביים, כפי שהיכרנום מאז ומתמיד!

המלצות קוראים
תגיות