רקע
דן אלמגור
ברוגז ברוגז לעולם
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

מתוך: “עונג שבת” 7 ימים – שבועון ידיעות אחרונות 7.9.79


רוב ניבי-הסלנג הם קצרי-ימים ונעלמים כלעומת שבאו, או מחליפים משמעות. למה התכוונו בני העלייה השנייה, כשאמרו על מישהוא שהוא “מצלם”? ומה הייתה ה“רכבת” של בני העלייה השלישית? מה פירוש המושגים “לנסוע לרחובות”, “צ’ילבה”, “כלבוסתא” ו“טראזינה”? ומהו מקור הקריאה “פוס!”

כל מי שעוסק בסלנג או מתעניין בלשון העממית המדוברת חייב להכיר בעובדה המצערת, אך הטיבעית, שרוב ניבי-העגה החדשים הם קצרי-ימים, והם מתיישנים במהירות מסחררת, רובם נשכחים ונעלמים מן הלשון, אך שהם מקבלים פיתאום משמעות חדשה, שונה מזו שהיתה להם בעבר, ולעתים אפילו הפיכה לה. ואין לך דבר פאתטי יותר מאדם, המנסה להיראות “אחד מן החבר’ה”, ומשתמש בגאווה בניב של עגה, שכבר יצא מזמן מן השימוש.

בעיקר חשו בכך סופרי דור תש“ח, שנהנו תחילה מן הפופולאריות העצומה, שאפפה אז את ההומור, הפולקלור והסלנג של ה”צברים“. רבים מהם כתבו אז סיפורים ופיזמונים, המשופעים ב”אהלן“, “סחתן”, “כיף”, “צ’יזבאת” וכד', ולא תפשו עד כמה מיהרו להתיישן אותם ניבים עצמם, שהיו לסמל הנעורים וההשתייכות ל”משלנו“. אחד הראשונים שהכיר בכך היה דווקא משה שמיר, שהחליט לפנות, כבר בשנים הראשונות למדינה לסיגנון חדש-ישן, שאיש מבני־דורו לא פנה אליו לפניו – הלא הוא סיגנון המשנה והמדרש, הקרוי “לשון חכמים”. ומשום כך הפתיע כל-כך הרומאן שלו, ‘מלך בשר ודם’, שאי-אפשר היה למצוא בו אפילו, “סחתן” ו”צ’יזבאת" אחד לרפואה.

עגנון – שרבים מסופרי דור תש“ח והבאים אחריהם פנו אליו, כאל מקור-השפעה (מחוסר יכולת לפנות אל המקורות עצמם) – ידע אמת מרה זו, הקשורה בניסיונות לכתוב בלשון “עכשווית”. משום כך, בחר לכתוב “בלשון שבה כתבו לפני אלף שנה ויותר”, ובזה יכתבו, לדעתו, גם בעוד אלף שנה. העיתונאים אומרים, ש”אין דבר מיושן יותר מהאתמול של אתמול". עגנון, בפיקחותו, ידע שאין דבר מיושן יותר לא רק מהסלנג של שילשום או של אתמול, אלא לעתים גם מן הסלנג של היום.

הדוגמאות להתיישנותם של ניבי עגה בדורות האחרונים רבות מספור. ניקח, לדוגמה, את אחד השירים החביבים ביותר על הישוב – ובעיקר על המתנדבים לצבא הבריטי – בימי מלחמת-העולם השנייה, לפני דור אחד בלבד. היה זה השיר “חברה־יאטים / בחורים כארזים”, שאולתר בקפה ‘כסית’ בידי חבורת משוררים ופיזמונאים, ובראשם יעקב אורלנד (“הי, הי, למה, למה, / אל תשאלה, אל תשאל. / למה, למה, אמא לא חלמה / שאני חייל!”). הניב “חברה לצים? (או, כפי שביטאוהו, “חברה-לייצים”) היה מוכר לכל. וגם הכינוי “חברה-יאטים” היה מובן. “יאט” ביידיש פירושו בחור צעיר, חבר’מן. היה זה שיר-חיילים טיפוסי, ש”תפש" מיד.

עברו פחות מחמש עשרה שנה. וכשהגיעה מילחמת-סיני שרה להקת הנח"ל כמה משיריהם של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי, שנכתבו בימיה הראשונים של המילחמה. השיר האחד היה “מול הר סיני”. השני? – השיר “צ’יזבאטים” (“יה בה יה, יה בה יה, איזה צ’יזבאט!”). המלה “צ’זבאט”, החוזרת בפיזמון פעמים רבות, מזכירה, כמובן, את פיזמוני מילחמת-השיחרור. אבל כבר בבית הראשון של הפיזמון, אנו מוצאים את השורות: “כשנגמר מבצע קדש, / ישבו היאטים / מעגל סביב האש”.

כמה מן החיילים הסדירים בימי מילחמת-קדש ידעו מה זה “יאטים”? וכמה מן הצעירים, הממשיכים עדיין לשיר שיר זה בערבי-הנוסטאלגיה, יודעים כיום מה פירוש המלה? אשר לשיר “חברה לייצים – הוא מוכר, אולי, בזכות הפארודייה ה”גסה" האלמונית, שנכתבה עליו: “חברה לייצים / שקו ב…”.


 

“לצלם” – או “לנסוע לרחובות”?

העיתונות הישראלית, המרבה כיום להשתמש בסלנג אפילו בכותרות מאמרי-המערכת המכובדים, נהגה בעבר להתעלם ממנו, או להצניע אותו באותיות הקטנות שבעמודים האחוריים, וכימעט תמיד בלוויית מרכאות, המעידות על כך, שאין מדובר בעברית תיקנית. הצצה בעיתוני העבר תעיד גם היא על השינויים, שחלו בכמה ניבי־סלנג במשך השנים. כך, למשל, מצאנו בעיתון,הארץ' מיום 2.7.29 – לפני חמישים שנה! – ידיעה על “פילם” (סרט) חדש, ובו “שתי בחורות העולות לאמריקה ‘לעשות חיים’ “. אולם בניגוד למשמעות שיש כיום לניב זה בסלנג שלנו, לא היתה אז הכוונה לכך, שהן נוסעות לבלות ול”התפרפר” באמריקה, אלא לפנינו ניסיון לתרגום עברי של הניב, המופיע גם באנגלית, ביידיש ובלשונות אחרות, ופירושו: למצוא פרנסה, שיש בה מן הקיום.

או, למשל, ידיעה שהופיעה במדור לספרות ב’על המשמר' מיום 2.10.53, והיא מספרת על סופר ש“עלה על שקספיר” (כך, במרכאות). כיום היינו מפרשים כותרת זו כאילו היא מתייחסת למבקר חריף, ש“עלה על שקספיר” ורמס אותו בביקורת קטלנית. אבל אז – לפני 26 שנה – התכוונו פשוט לכך, שיש סופר העולה ומתעלה על שקספיר בכישרונו. הניבים “עלה עליו” ו“רד מעלי”, או “רד ממני”, נכנסו לשימוש רחב בסלנג הישראלי רק בשנות הששים, ולדברי המשורר דוד אבידן הם עברו ללשון המדוברת מן הסלנג המיקצועי של הפרוצות, והתכוונו בדבריהן על “עלייה צורך ירידה” לעלייה שונה מזו, המופיעה במחזה ‘הדיבוק’, או בחזונם של מחברי מגילת העצמאות.

או קחו, למשל – כמו שנאמר ב“שיר הפאטנטים” – את כינוי-העגה “רכבת”.

בימי העליה השלישית ו“רכבת העמק”, ואולי אף קודם לכן, היה המושג “רכבת” מוכר בכל קיבוץ, בכל מחנה־אהלים ובכל מיטבח קואופרטיבי. גולדה מאיר, שהגיעה ארצה בתחילת שנות העשרים, אהבה לספר על ה“רכבת” ההיא, שהיתה קשורה איכשהו למאבק החברות לשוויון זכויות בקבוצה. במקומות שבהן הצליחו הבנות לשכנע את הגברים לשלוח אותן אל מריצות החצץ או אל הרפת, ולעשות במו-ידיהם את מלאכת הבישול במיטבח, לא תמיד עלתה מלאכתם יפה. וכשהיו מקדיחים את התבשיל היו בני הקבוצה מציבים את צלחות הבדיל או האמאייל על-גבי שולחנות-העץ הארוכים בשורה ארוכה, דמויית רכבת, ו“שולחים את הרכבת” חזרה למיטבח. לא פעם נגרמו “רכבות” גם בשל חברות, שלא היטיבו לבשל. ולא מעט דמעות של עלבון נשפכו אז בגלל “רכבות-המיטבח” הללו.

מאוחר יותר נשכחו ה“רכבות” של ימי “גדוד-העבודה”, ואת מקומן ירשו “רכבות” הגרביים – גרבי־המשי, ולאחריהן גרבי־הניילון. וגם כאן פעל, כמובן, הדימיון הוויזואלי.

דוגמה אחרת? הפועל ל“צלם”. כשפירסם ד“ר ריבקאי ב’לשוננו', בתחילת שנות השלושים, כמה רשימות על “הספציפיות הלשונית בפי ילדינו” (כרך ד', תרצ"ב), או על “יצירות הילדים” (כרך ה', תרצ"ג) מנה גם את המלה “מצלמה” כאחד מחידושיהם האלמוניים של הצברים”. מאוחר יותר העיר הבלשן י. אבינרי, שהיה זה ביאליק שטרח והמציא חידוש זה, במקום ‘צלמניה’, שלא היתה חביבה עליו, ובעיקבותיו קבע גם ועד-הלשון את ה’מצלמה' " (יד הלשון‘, עמ’ 182).

בימי העלייה השנייה הייתה לפועל “לצלם” גם משמעות סלנגית: “גנב, לקח שלא בדרך היושר” (משמעות זאת מובאת ב’מילון העולמי לעברית מדוברת‘, בו חסרה ה’רכבת’ של העלייה השלישית). אולם בימי ילדותי ונעורי, בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים, שימש הפועל “לצלם” – לפחות במושבה רחובות, בה גדלתי – במשמעות שונה לחלוטין. כדי “לצלם” לא היה צורך במצלמה כלשהי, גם לא “לפלח” משהו שלא ביושר. כשאמרו על בת שהיא “מצלמת” התכוונו לכך, ש“רואים לה את התחתונים”. גם בנים “צילמו”, ובעיקר כשלבשו את “מכנסי ה’שיבר' " המפורסמים, שאורכם כאורך “שיבר” – כמרחק שבין קצה הזרת לקצה האגודל. וכשעבר בכיתה מיד ליד הפתק המפורסם, “המורה מצלמת!”, נחפזו כל הבנים להציץ ולראות, אם אמנם משתרבב ה”קומביניזון" של המורה מתחת לאימרת שמלתה.

משמעות זאת של הפועל ל“צלם” מופיעה גם ב’מילון העולמי' הנזכר; אולם דומה שהיא חלפה מן העולם כבר לפני שנים. את מקומו ירשו הניב “רואים לה”, וניבים דומים לו (בימי ה“מיני” הפך ה“צילום” לחלק חיוני של האופנה!). כמה מצעירי היום מכירים עוד את המשמעות ה“גסה” של אותו הפועל התמים? ואם תיפול לידיהם פיתקה מצהיבה, ועליה כתוב “המורה מצלמת!” ישאלו: “מה היא מצלמת? בצבע? בשחור-לבן? או אולי שקופיות?”

ואם כבר הזכרנו את ה“צילום”: במחצית הראשונה של המאה שלנו, ואולי עוד בסוף המאה הקודמת, רווח בארץ ניב-עגה הומוריסטי אחר, המופיע גם ב’מילון העולמי', כוונתנו ל“נוסע לרחובות”, שפירושו – על-פי מילונם של דן ונתיבה: “תחתוניו נראים מתחת למכנסיו, או תחתוניתה נראית בשולי שמלתה. במלים אחרות: “מצלמת” (וראה גם בספר “ישתוק לישראל” לא. דוידזון, עמ' 172). יש האומרים, שניב זה נולד עוד בעשור האחרון למאה הקודמת, ובעזרתו ביטאו, בני המושבות השונות, יחס של ליגלוג לבני המושבה רחובות, ה”פרובינציאלים", שבגדיהם התחתונים משתרבבים תמיד למיכנסיהם הקצרים. בעזרתו של ניב זה הונצחה המושבה רחובות בפולקלור הארץ-ישראלי כבר אז, והיה מוכר, כנראה, בכל פינה. בכל פינה, פרט לרחובות עצמה. ברחובות לא אמרו על איש שהוא “נוסע לרחובות” (אלא אם כן נסע באמת לרחובות מן התחנה המרכזית של תל-אביב). אבל אם ראו מישהו שהוא “מצלם” אמרו עליו שהוא… “נוסע לגדרה”.

כך הדרים הניב מרחובות אל מושבת הביל“ויים, השוכנת דרומית לה. ולאן שלחו את ה”מצלמים" מגדרה? לבאר-טוביה? על כך נוכל, אולי, לשמוע מפי בני גדרה עצמם.


 

“מי העומד?” או “מי השוכב?”

למי שעסק פעם – ולוא גם כחובב – ב“סלנג השוואתי” נוכח מיד, שלכל מושבה וישוב בארץ היו ניבי סלנג אכסקלוסיביים" משלו. אחד השעשועים האהובים ביותר על בני הנוער, שעה שנפגשו במחנה-קיץ או בבסיס-טירונים, היה להשוות את מונחי הילדות ומישחקי-הילדות, שרווחו במקומות הישוב השונים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא, כמובן, ה“ג’ולות”: “איך קראו אצלכם לגולות הזכוכית הללו? גולות? גולים? ג’ולות? ג’ולים? באלורות? בנדורות? ואיך קראתם ל,ראסיות‘? ול’גזוזות’? ול’דודעס‘? ול’פורפרה’? ול’קלאס'?” ועוד ועוד. לכל עיר היו מונחים משלה, ולא תמיד ניתן היה לנחש, מאיזו שפה הושאל, וכמה גילגולים עברו עליהם, עד שקיבלו “קביעות” בסלנג של אותו מקום-ישוב.

כרחובותי, הייתי משוכנע, כמובן, שניבי הסלנג שהיו נהוגים אצלנו, בהיותנו ילדים, מקובלים בארץ כולה. רק מאוחר יותר הסתבר לי, שרבים ממונחי הילדות, שעליהם גדלתי, היו אופייניים לבני רחובות בלבד, ולשוא אנסה למצוא אותם ב’מילון העולמי לעברית מדוברת‘, או במילוני עגה אחרים. כבר הזכרתי ברשימה קודמת את “רוזימבומבום” המיסתורי – אותו כינוי, שאותו הענקנו לזחל של הארינמל (בדומה ל“ברל’ה” שבמקומות אחרים). ואיך קראו אצלכם ל“אבן”, או ל“שיש” של משחק ה“קלאס”? ברחובות קראו לו בשם “פאשטה” (פ"א דגושה). ברוב הישובים בארץ קראו לנער, שתורו לעצום את עיניו במשחק ה“מחבואים”, בשם “עומד”. ברחובות שאלו: “מי השוכב?” או “מי השוכבת?” וגם כשקראו לעברם בשמחה “דפקתי אותך!” לא התכוון שום ילד למשהו “מלוכלך”, חלילה. זה עשוי להישמע לבדיחה: אצלנו בשכונה היתה ילדה בשם יוכבד. ואל תשאלו כמה פעמים נאלצה היא להשמיע את “מי שמלפני” ומי שמצדדי ומי שמאחוריו וכד’!

היו עוד מונחים רחובותיים אכסקלוסיביים, שגם הם קשורים למשחק ה“מחבואים” או ל“תופשת”. אצלנו, ברחוב ש. בן-ציון למשל, קראו למישחק ה“תופשת” בשם “שולצת” וה“תופש” נקרא “שולץ” (וו' בחולם מלא, למ’ד בציירה); אבל זה היה רק סלנג “שכונתי” של יחידי סגולה! לעומת זאת, הכירו כל השכונות במושבה את ה“נוסח הרחובותי” של המושג המקובל “פוס” (חורז גם הניב עם “סוס”), שבעזרתו יכול היה כל ילד בישוב אחר להפסיק את המשחק. מושג זה הונצח אפילו בשיר, שנכתב בידי יוסי גמזו (שהירבה לכתוב שירים על מונחי עגה ומישחק של ילדים), והדפיסם תחילה ב’משמר לילדים', ואחר-כך בספרו ‘אן-דן-דינו’):

בְּאֶמְצַע הַ“מַחֲבוֹאִים”,

אוֹ סְתָם, בְּאֶמְצַע הַ“תּוֹפֶסֶת”

כְּשֶׁדָן הוּא הָ“עוֹמֵד”,

אוֹ כְּשֶׁאַבְרֵהמָלֶ’ה “תָּפוס” –

פִּתְאֹם, בְּלִי אַזְהָרָה בִּכְלָל

אֶל הַמִשְׂחָק נִכְנֶסֶת

מִלָה אַחַת קְטַנָה, אֲבָל

מֻרְגֶשֶׁת, שֶׁשְׁמָהּ: “פּוּס”.

מה מקורה של המלה המוזרה “פוס”? על כך כותב לנו במכתבו חיים כץ מתל-אביב (ממנו למדנו בעבר על מקור השיר “זלמן יש לו מכנסיים”, ופרטים חשובים אחרים, הקשורים בסלנג שלנו):

לפני שנים מועטות שהיתי בצרפת, וגיליתי שה“פוס” שלנו מקורו במלה הצרפתית Pouce, שפירושה ‘אגודל’. עד היום קוראים הילדים בצרפת “פוס!” – תוך כדי הרמת האגודל – ברצותם לעשות הפסקה במישחקם. אם איני טועה אפשר לראות זאת גם בסרט הנפלא 'מלחמת הכפתורים". ניסיתי להתחקות על המקור, וההסבר שניתן לי קשור בימי הרומאים, כאשר הגלדיאטורים נלחמו בזירה, והקיסר היה חורץ את גורלם לשבט או לחסד תוך הרמת אגודלו כלפי מעלה, או הורדתו כלפי מטה.

האם שיערו כל ילדי הארץ, שהשתמשו במונח “פוס!”, כי הם ממשיכים בכך במסורת של הקיסרים שחיקי העצמות, עליהם למדנו, בין השאר, גם ב“בין שיני אריות”?!

בהזדמנות זאת מעיר חיים כץ, כי אין זו המלה הצרפתית היחידה שהתגלגלה לסלנג-הילדים שלנו. ה“אן-דן-דינו” המפורסם, שבעזרתו קובעים הילדים בתחילת המשחק מי “רי-שון”, מי “ש-ני” ומי שלי-שי" (הכל במילעיל, כמובן) גם הוא, כנראה, שיבוש מן הצרפתית שנתגלגל אלינו עוד בימי מושבות ה’בארון' (מה עושים בלשון וולטר ומולייר, “סופל’ה קטינו” ו“אליק-בליק-בום”?). שיטה אחרת להפלת גורל, הנהוגה בין הילדים, היא, כמובן, השיטה, “מש-לו-שה יו-צא א-חד”, שהיתה מכונה פעם גם בשם “לעשות אנדה” (אל“ף ודל”ת בסגול). “רק בגיל מאוחר יחסית”, כותב חיים כץ, "גיליתי שכולנו י דיברנו צרפתית מבלי לדעת זאת. “אנדאתרועה” שלנו פירושו, למעשה, ‘אחת, שתיים ושלש’ בצרפתית.

אל אלה ניתן להוסיף דוגמות רבות אחרות, וביניהן את השיר שנכנס לשימוש – אם איננו טועים – בתחילת שנות החמישים. זהו השיר “סוראתי פאסה דרי-דרי-דרה”, המושר במהירות בשעה שהנוכחים, היושבים במעגל, מעבירים במהירות מיד ליד אבן, “שיש” או “פאשטה”. גם המלים המוזרות של השיר הזה, הנשמעות תחילה כלחש עתיק, אינן אלא שיבוש של פעלים צרפתיים, הקשורים בהעברת ה“אבן” מיד ליד.

כן, כמעט שכחנו: במושבה רחובות לא השתמשנו כלל במלה “פוס!” כשרצינו להפסיק את המישחק באמצע, היינו קוראים: “טובה!” (כמו “כובע”, אך במלעיל ובבי"ת דגושה). מה זה “טובה”? מנין בא המונח לרחובות? האם הוא קשור למלה העברית ‘טובה’ (דרך גילגול יידי)? גם בסוגיה זאת נשמח לשמוע מן הקוראים, והאם היו ל“פוס!” או ל“טובה” קרובים נוספים במקומות הישוב האחרים בארץ? תיבת הדואר שלנו היא 109, תל-אביב.


 

“צ’ילבה צ’ילבתי” ו“דארינגה מתחנפת”

היו בלכסיקון הרחובותי גם מלים אחרות, שנבעו מן האופי הכפרי-חקלאי של המושבה. כזוהי, למשל, המלה “טראזינה”, שאינה מוכרת אפילו במושבות ההדרים האחרות. בשם זה כינו את העגלות הקטנות, שנעו בפרדסים על-גבי פסים, ועל גביהן העבירו את ה“בוקסות” עם התפוזים או האשכוליות (שיבוש מצרפתית?). והיתה עוד מלה “רחובותית” אופיינית: “דופיה” (חורז עם “גופיה”, אך בפ"א דגושה). כך כינו במושבה את צינור הגומי, שבעזרתו הישקו את הגינה (ב“תל-אביב הקטנה” קראו לו לעתים “זרנוק”, או “זרק”, בשני סגו’לים, ומכאן נולדו – כפי שכבר סיפרנו בשעתו – המלים ה“גסות” “זרג” ו“זין”). במשך שנים רבות הייתי משוכנע, שהמלה “דופיה” היא מלה ערבית, ש“אומצה” על-ידי בני רחובות. עד שנתברר לי יום אחד שזוהי מלה עברית טהורה – ודאי המצאתו של אחד המורים הרחובותים הראשונים (טלר? לוין-אפשטי?) – שיחדש מלה זו. כדי לכנות בעזרתה את צינור הגומי בעל שני הפיות (טוב שלא בחר בו בשם פיפייה", על משקל, “חרב פיפיות”!).

מלה “רחובותית” אופיינית אחרת, שגם היא אינה מופיעה במילוני-הסלנג, ואינה מוכרת לבני ישובים אחרים, היא המלה “דארינגה”? מה זה “דארינגה”? שאלו את ראש עירית רחובות הנוכחי, או את ראש העיריה הקודם; את ראש עיריית תל-אביב הנוכחי (כן, כן, גם הוא רחובותי. מרחוב ש. בן-ציון!), אל את הרמטכ“ל הקודם (גם הוא מאותו הכפר! וכמוהו נשיא המדינה הקודם!). אבל לפני שתטריחו את האישים הנכבדים והעסוקים האלה אענה אני במקומם: “דארינגה” הוא המונח הרחובותי, שבו מכנים מישהו, השרוי איתך במצב “ברוגז”, אך מתחיל פיתאום ב”להתחנף“. ברוב הישובים בארץ מכנים אותו בכינוי-גנאי, הקשור ב”כלבה" (“כלבה”, “קלאפטה” – היא “כלבתא”, “צ’ילבה”, “כלבוסתא” ועוד). כדברי השיר העממי המפורסם:

צִ’ילְבָּה, צִ’ילְבָּה, צִ’ילְבָּתִי

לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵק אִתִּי!

אבל ברחובות כינו את ה“מתחנף” בכינוי אחר, שאין לו, כנראה, שום קשר לכלבה ולבני-כלבה. וכשרק ניסה להתחנף, מיד היו משמיעים באוזניו את שיר המחץ הבא:

דָרִינְגָה מִתְחַנֶפֶת

בְּבֵית־כִּסֵא יוֹשֶׁבֶת.

למה “דארינגה”? אוריאל אופק ידידי הביע באוזני השערה, כי זהו שיבוש של מלת החיבוב האנגלית “דארלינג”; אך איני בטוח שזהו, אומנם המקור. האם יש למישהו השערה אחרת?


 

“שיחות האוטונומיה” בשיטת “תגיד לו…”

וכיוון שהגענו לפרשת “ברוגז” – הבה נעיף מבט קצר בגילגולי המונחים השונים, הקשורים בה:

התיבות “רוגז”, ו“ברוגז” (כשם וכתואר הפועל) מופיעות, כידוע, עוד במקרא, ובעיקר בספר איוב (“קצר ימים ושבע רוגז”, “שמעו שמוע ברוגז” וכד'). אבל בצדק מעירים עורכי ‘המילון העולמי לעברית המדוברת’ כי “בניגוד למלה התיקנית ‘ברוגז’, אשר בה נשמעת הבי’ת כמונעת בסגול”, נהגית הבי’ת בראש מלת-העגה “ברוגז” בשווא נע קצרצר, מסוג זה המרגיז תמיד את המורים לדקדוק. “ברוגז” הוא “מין מצב”: “מצב של ריב, כאשר אין מדברים זה עם זה, כועסים זה על זה” (עמ' 41 שם). ואין, כמובן, איש שאינו מכיר את השיר האנונימי, שהונצח גם בספר ‘ילדות-קשה’.

בְּרֹגֶז, בְּרֹגֶז לְעוֹלָם.

שֹׁלֶם שֹׁלֶם אַף פַּ-עַם!

המושג “ברוגז” מופיע כבר ברשימות הראשונות של “שפת ילדינו”, שהופיעו בארץ בתחילת שנות השלושים. אולם נדמה שהוא נכנס לשימוש שנים רבות קודם לכן. שירי “ברוגז” מזה והתפייסות מזה מופיעים בפולקלור ובדיאלקטים של עדות-ישראל השונות, אולם נראה שבעיקר השפיעה כאן היידיש. במחקרם, ‘שירי-עם יהודיים מגליציה’ מביאים דב ומאיר נוי שירים ביידיש כ“רינגעלע, רינגעלע, רוגז / זע’מיר געווען ברוגז” ואחרים ( ‘מחקרי המרכז לחקר הפולקלור’, כרך ב עמ' 222, 323–322), ורשימות מקבילות שם). אשר לצורה שבה הוגים בשיר הילדים הארץ-ישראלי את המלה “שלום” (כדרך שהוגים גם את שמו של פרופ' ג. שלום): קרוב לודאי שגם היא נולדה בהשפעת היידיש וההברה האשכנזית, שהטביעו חותמן על רבים משירי הילדים האנונימיים שלנו (“ברל’ה”, "מנדלי שתה קפיר ועוד). אולם זוהי גם צורה עברית עתיקה, שהיתה אהובה מאוד על הפייטנים, אוהבי החידושים, ועם תחיית העברית המדוברת קנתה את לב הילדים, שהירבו להשתמש בצורות כ“שומן”, “שוחר” (שחור), “מותק”, “נומך”, “קורב” ועוד (ראה י. ריבקאי, ו’יד הלשון' לי. אבינרי, עמ' 180). ואפילו לשירה ה“רצינית” הגיעה (כך, למשל, אצל תרצה אתר: “על גובה השמים ועל נומך עפר”, ועוד).

הסופרים העברים שהגיעו ארצה בשנות העשרים והשלושים נהנו למישמע סלנג הילדים המקומי. דניאל פרסקי התמוגג מכל חידוש שכזה, ואפילו ביאליק, שהגיע ארצה בשניה בשנת 1924, והפעם על מנת להתיישב בה. אימץ בשמחה את ה“ברוגז” וחתם את מיכתבו אל הסופרים העברים באמריקה (שנכתב ב־ 26.1.28) במשפט: אי לכם, חברים זריזים, אני ‘ברוגז’ " (אגרותיו, כרך ד', עמי סד). שלונסקי לא איחר לשים גם מונח זה בפי גיבורי “מיקי-מהו” שלו, ואף חידש בעקבותיו תואר כ“ברוגזני”, האופייני למי שאוהב להיות “ברוגז” (“בובה עקשנית וסרבנית… ברוגזנית מאד”). דב סדן השתמש בפועל “להתברגז”, שנגזר מן ה“ברוגז” (ראה מילון י. כנעני). ומרים ילן-שטקליס הנציחה את ה“ברוגז” בשיר הילדים הפופולארי שלה, שאף זכה ללחן. הוקלט ושודר מעל גלי-האתר (‘ספר דני’, עמ' 7):

רֹגֶז, רֹגֶז, רֹגֶז!

שְָׁרוּי חָתוּל בְּרֹגֶז!

שְָׁרוּי בְּרֹגֶז עַל חָבֵר,

עַל חֲתַלְתּוּל אָפֹר אַחֵר.

עַל בִּם, עַל בַּם, עַל בִּמְבּוּלָם –

בְּרֹ־רֹ־גֶז עַל כֻּלָם!

הרבה פחות מוכר הוא שיר הילדים של אברהם ברוידס, “נתפייס” (‘חגיגה של שירים’, עמ' 47):

אַל בְּרֹגֶז, אַל בְּרִיב;

נְכַפֵּר אִישׁ לְאָחִיו.

חֲבֵרִים כִּתְמוֹל-שִׁלְשׁוֹם –

יָד נוֹשִׁיטָה לְשָׁלוֹם!

ואלה הם רק שניים מתוך שפע שירי “ברוגז” ו“שולם”, שקדמו בהרבה שנים למבול “שירי השלום”, המוכרים לכל.

וכשעוסקים ב“ברוגז” – אל נשכח, חלילה, את אחד המינהגים האופייניים והמשעשעים ביותר (לפחות בעיני מי שמתבונן מן הצד), הקשורים במצב מוכר זה. כוונתנו, כמובן, לאופן שבו מתגברים שניים, השרויים ב“ברוגז”, אך מוצאים את עצמם לפתע מהלכים זה לצד זה, באין איש לידם על הנדר החמור, שאותו גזרו על עצמם, שלא לדבר זה-עם-זה, מה עושים? מדברים “הצידה”, ומקדימים כל מישפט בפניה אל אותו אלמוני, שהוא כנראה שומע-ואינו-נראה: “תגיד לו”… “תגיד לו ש…” וכך מצליחים השניים לשוחח ביניהם ארוכות, גם אם נשבעו בכל לשון של שבועה שלא לפנות עוד זה-אל-זה לעולם.

ואולי… אולי זו הדרך, שבעזרתה יוכל ראש ממשלת ישראל להתגבר על ה“לאו” המפורסם שלו, ולשוחח גם עם אותם גורמים, שהוא נשבע לא לשבת עמם ל-עו-לם אל שולחן הדיונים? אם רק יאמץ את ה“פאטנט” של “צברינו” – שאותם הוא מעריץ כל-כך – לא יזדקק אפילו ל“צד שלישי”. די שישב ליד השולחן, יפנה את ראשו הצידה ויאמר “תגיד לו…”

וכל הנדרים והאיסורים והשבועות והחרמות והקונמות והקנוסים והכנויים – יהיו מותרים, עזובים, בטלים ומבטולים.

ומי יודע? אולי ככה יבוא “שולם שולם” לעולם?!

המלצות קוראים
תגיות