רקע
דן אלמגור
ברקלי: מיניאטורות רטובות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

מתוך: “איגרת אויר” 7 ימים שבועון ידיעות אחרונות. 2.2.78


גישמי-הברכה שירדו בצפון-קליפורניה אחרי שנתיים ללא גשם, הפתיעו גם את בעלי חנויות-הענק, שלא טרחו להזמין מלאי של מיטריות, בהנחה שהבצורת תימשך; שביתת האוטובוסים הכללית נמשכת שלושה חודשים; אל גל תביעות הבג“ץ השונות שהגישו האמריקנים, הצטרפו תביעת רוכבי האופניים, הדורשים היתר לרכב ב”כביש-המהיר"; ותביעת בעלי-מישפחות הדורשים שהמישטרה תקפיד על החוק, לפיו אסור לבעלי-בית לסרב להשכיר דירתו למישפחה עם ילדים.

הבצורת הקשה, שפקדה את צפון-קליפורניה בשנתיים האחרונות, כבר הפכה לשם-דבר. בכל פינה ניתן לראות כרזות ושלטים, המזהירים מפני ביזבוז מים. בחלקים שונים של קליפורניה הצפונית הוכרז כבר אשתקד משטר קיצוב, ונקבעו עונשים לכל מי שישתמש במים בכמות העולה על המותר, במיסעדות חדלו המלצריות להגיש את כוס מי-הקרח המסורתית, שהיתה מוגשת לרוב עוד לפני שהספיק האורח לפתוח את פיו ולהזמין את ארוחתו. החקלאות סבלה קשות, והכל חששו מפני חורף שחון שלישי, שהיה עלול להמיט שואה של ממש על צמחיית האיזור ועל החיים בו.

לזרים שהגיעו לכאן, ושמעו את התלונות הקשות על הבצורת, היה קצת קשה לתפוש מה משמעותה של בצורת נוסח-קליפורניה. כיצד אפשר להתלונן כל הזמן ברצינות רבה על הבצורת הקשה, שעה שניתן לראות כאן נהרות זורמים, מפלי מים, אגמים יפים ואפילו בריכות-שחייה פרטיות בחצרו של כל בית שלישי או רביעי?

כל מי שטעם פעם טעמה של בצורת אמיתית, או חי במישטר-מים קפדני, לא יכול היה שלא לחייך לנוכח ההגבלות שהוטלו על תושבי האיזור, ושלפיהן אסור היה עליהם להחליף את המים בבריכות-השחייה הפרטיות שלהם יותר מפעם בשבוע. אבל במדינה שבה ניתן למצוא שפע מכל דבר היה גם בהגבלה כזו משום איום מפחיד, שהאמריקנים אינם רגילים לו, בדרך כלל. עד כה ידעו שניתן לרכוש כל דבר בכסף. עתה, לראשונה בחיי רבים מהם, נתברר להם שגם מדינת האפשרויות הבילתי-מוגבלות נאלצת להטיל עליהם מיגבלות.

אבל למרבה המזל ולרווחת הכל, נפתחו בשבועות האחרונים ארובות השמים, וגשם עז ובילתי-פוסק כימעט, ירד על צפון-קליפורניה, לראשונה מזה שנתיים. את מקום החדשות על הבצורת תפשו לפתע ידיעות על שיטפונות, גאות־נהרות והתמלאותם של המאגרים. בימים הראשונים לגשם, עוד הזהירו פרשני הטלוויזיה את הציבור שלא להיתפש לאשליות, כי יש חשש שהגשמים לא יספיקו למלא מחדש את המאגרים שנתרוקנו. אבל ימים אחדים לאחר מכן, כבר הודו גם הפקסימיים שבין החזאים, כי סכנת הבצורת חלפה, ושוב ניתן להתקלח ללא הגבלה, או להחליף את המים בבריכה שבחצר אפילו פעמיים בשבוע.

במישאל-בזק שהוקרן בטלוויזיה נשאלו עוברי-אורח רבים, האם ישנו עתה את הרגלי החיסכון במים, אותם נאלצו לאמץ בשנתיים האחרונות. רובם הביעו שימחה על שחלפה סכנת הבצורת, אך הודו שגם בעתיד יוכלו להמשיך ללא הפרעה במדיניות של חיסכון במים. “כבר התרגלתי לסגור את המים במיקלחת בשעה שאני מסתבנת, ולא להניח למים לזרום סתם ככה”, אמרה אחת. “אני חושבת שאמשיך לעשות זאת גם עכשיו. הרגל זה הרגל…”

גישמי-הברכה הממושכים שירדו על צפון־קליפורניה פינו עד מהרה את מקומם במהדורות החדשות לידיעות מדאיגות, שהגיעו מן החוף המיזרחי. סופות השלגים הקשות, ששיתקו את החיים בניו-יורק ובערים אחרות, לימדו את תושבי קליפורניה שבעצם, אין להם מה להתלונן על מזג-האוויר במדינתם. בהשוואה לחורף הקשה שהתחיל במרכז ארצות-הברית, בצפון ובמיזרח, נראים ימי-הסגריר המעטים של קליפורניה כמזג אוויר-אידיאלי…


 

איש מנגן בחושך לעצמו

לאחר שכל המאגרים התמלאו והמדינה נתעשרה שוב גם במי-תהום, זרחה לפתע השמש על קליפורניה הצפונית. וגם העיירה האוניברסיטאית ברקליי, בה אני שוהה, נתעוררה לחיים. אחרי שנתיים ללא גשם שכחו אפילו הנמרצים שבסטודנטים טעם מטר. עובדה: ברגע שהחלו כאן הגשמים אי-אפשר היה להשיג בשום חנות כל-בו מיטריות. חנויות הענק, שנותרו בשנתיים האחרונות עם מלאי גדול של מטריות, שאין בהן חפץ, החזירו הקיץ את כל המלאי למיזרח. והשלימו, כנראה, עם המחשבה כי גם החורף לא יזדקק כאן איש למיטריות. אבל ברגע שהסתבר שהפעם אין מדובר בזרזיפים של מה בכך, אלא בגשם של ממש, נשלחו מיברקים בהולים למיזרח: “שילחו מיטריות”. ועד שהגיעו המיטריות – כבר זרחה שוב השמש, ומי יודע מתי ייעשה בהן שימוש.

בימים הראשונים לגשם אפשר היה לראות ספורטאים נלהבים, הנראים בכל פינה, כשהם גומאים מרחקים בכל שעות היום והלילה.

אבל ברגע שזרחה השמש לשעות אחדות, נתגלתה לעיני ברקליי אחרת, המזכירה במעט את העיירה הססגונות והסוערת שעמדה במרכז תנועות המחאה וה“היפיס” בסוף שנות הששים. פיתאום צצו דוכני המחאה השונים ברחבה שבכניסה לקאמפוס, ועד-מהרה נשמעו מכל עבר קולות תופים וחלילים, גיטארות ופחים.

אבל לא רק בשעת הפסקת הצהריים ניתן לשמוע כאן צלילי מוסיקה. יש להקות, שאינן חדלות להשמיע את קולן גם בשעות מאוחרות הרבה יותר, כשהכיכר מתרוקנת מאנשים. מבעד לחלון המישרד בו אני יושב נשמעת מאז הבוקר נגינתה הסוערת של להקת “סטיל־בנד” כושית, שתריסר חבריה חבושי התרבושים, מתופפים ומחוללים בכניסה לבנין הסתדרות הסטודנטים. הבנות מרקדות במשך שעות כאחוזות־תזזית, והנקישות הקיצביות של כלי-המתכת מתמזגות עם הלמות התופים האפריקנים, עליהם הולמים כבר למעלה מארבע שעות שני מתופפים אחרים – כושי ולבן – היושבים בקצה השני של הרחבה. והסטודנטים עוברים ליד המנגנים, מאזינים, מצטרפים מדי פעם לריקוד, לעיתים משליכים מטבע, וממשיכים בדרכם.

יש גם סולנים, היושבים בכל פינה, מחללים, נושפים בקלרניט, תוקעים בחצוצרה או פורטים עלי גיטארה. רובם נהנים מעצם הנגינה ומן העובדה שהם מתמזגים כה יפה בנוף המיוחד של ברקליי. אמש, כשחלפתי בקאמפוס בשעה מאוחרת בלילה, אפשר היה לשמוע מן החשיכה, נגינת חליל או קרן.


 

“סטינקי” תוקף שנית

חרף נגינת החליל הפאסטורלית, מתוך החשיכה, אין ההליכה בקאמפוס החשוך מהנה במיוחד. וזאת בעיקר בגלל כמה “טיפוסים”, העלולים להגיח לפתע מתוך האפלה ולדרוש ממך את ארנקך. אך טבעי הוא שעיר סטודנטים תמשוך אליה גם “טיפוסים” בילתי־סימפאטיים, שחלקם הגיעו לכאן עוד בימי “ילדי הפרחים”. כמה מהם אינם עושים רעה לאיש. הם סובבים בתלבושות מרופטות.

אבל יש גם הבאים לכאן במטרות לגמרי לא תמימות. כמעט בכל ערב נשדד מישהו בקאמפוס בשעות הערב, ואחת לשבועיים-שלושה מודיעים העיתונים על מיקרה-אונס נוסף, בתוך גבולות האוניברסיטה, או בשיכוני הסטודנטים. אין פלא שצעירים כצעירות, מעדיפים שלא לפסוע לבד בשבילי הקאמפוס אחרי-חשיכה.

הסטודנטיות יראות מפני “סטינקי” הידוע לשימצה – אנס אלים, המטיל חיתתו על בנות העיר זה חמש שנים. במשך שנים אלה ביצע האיש המכונה בשם “ריחני” זה, שפירושו “סרחוני”, בשל הריח המבחיל הנודף ממנו – למעלה משיבעים מעשי-אונס בקאמפוס ובשכונות הסמוכות לו. לפני כשבוע חדר בבוקר לדירתה של קריינית טלוויזיה מפורסמת, קשר את עיניה ואנס אותה באכזריות. יד המשטרה קצרה מלברר, אם הפעם בחר, דווקא, בקריינית זו משום שהתריעה מעל מסך הטלוויזיה על אוזלת-ידה של המישטרה, שלא הצליחה לתפוש את האנס במשך תקופה ארוכה של חמש שנים. או אולי זה היה מיקרה.

לא פעם, מזכירה האווירה כאן את זו של ניו-יורק או ערים אחרות. לא-מכבר הותקנו בכל רחבי הקאמפוס טלפונים מיוחדים לשעת חירום, שבעזרתם יוכל כל אחד להתקשר מיד עם המישטרה ולהזעיק עזרה.

לילה אחד, סמוך לשעה עשר, יצאנו, מרצים וסטודנטים, מהרצאה שהתקיימה בקאמפוס. ירד גשם, והחשיכה היתה כבדה. כשהתקרבנו למכונית, קפא נהגה על עמדו, ולחש בטון נפחד, לעצמו: “מה זה? הוא עוד כאן?”

הסתכלנו בו בתמהון, והוא הצביע לעבר ספסל-עץ הניצב מתחת לאחד מעצי האקליפטוס. שם, על ספסל, ישבה דמות גבר לבוש-שחורים, חובש מישקפי-שמש כהים, על הספסל הרטוב, כשהוא מחזיק בידו מטריה שחורה.

“הוא היה כאן כשהחניתי את המכונית, לפני שעתיים”, מילמל ידידנו. “כך בדיוק ישב אז, בגשם. בינתיים חלפו שעתיים, והוא עדיין כאן, באותה ‘פוזה’ ממש”.

התבוננו בגבר על הספסל. הוא לא נע. אין ספק שהרגיש שמסתכלים בו בתימהון ולא הניד עפעף. לרגע היה נדמה שזהו פסל. רק תזוזה קלה של זרועו שיכנעה שאינו עשוי ברונזה.

מה עשה שם, בחושך בגשם, במשך שעתיים? האם ארב למישהו? האם היה מסומם? ואולי סתם תמהוני, הנהנה לשבת במשך שעות בגשם ללא־ניע, או להדהים את האנשים המעטים, המבחינים בו פיתאום?

“אולי כדאי להודיע למשטרה?” שאל מישהו. "מישטרה? בקאמפוס? בברקליי? אתה שוכח שאנחנו נמצאים בערש המילחמה למען חופש הפרט. אם יעצרו מישהו לחקירה, יזעיק עולמות, וכל העיתונות תמלא אות1.


 

שמח נוסח טראנסילבניה

ברחוב סמוך נגלה מחזה יוצא-דופן אפייני מאוד לעיירה זו: לפתח בית-קולנוע קטן, המקרין את הסרט ‘הצגת הזוועות’ – סרט המבוסס על מחזמר-רוק מתחכם, המלגלג על סירטי-הזוועה נוסח פראנקשטיין ודראקולה – עמדו כמאה צעירים וצעירות, שהמתינו להצגת-חצות. חרף הגשם והקור ניצבו כתריסר מהם כשעליהם רק ביגדיהם התחתונים שלא היו אלא מחוכים וביריות נוסח “הימים הטובים ההם”. אחרים, עוטי מעילי-גשם שחורים, הפשילו לעיתים שולי מעיליהם לרווחה והציגו לעיני העוברים ושבים את מה שמתחת למעילי הגשם. זו היתה תצוגה ססגונית של מחוכים וביריות נוסח טרנסילבניה, היא ארצו של הרוזן דראקולה. בין לובשי המחוכים והחזיות היו גברים, שנהנו מכל העסק הנאה פורימית.

לא היה זה, כנס של “קוקסינלים”. כימעט כל העומדים בתור היו סטודנטים וסטודנטיות, ביניהם תלמידי-תיכון, שהחליטו “לעשות שמח”. בהעדר אפיקים חיוביים להוצאת מירצם הם בוחרים מדי פעם בסרט מסוג „הצגת הזוועות", בו התיחכום והאווילות משמשים בערבוביה, ומתחרים ביניהם כמה פעמים ראה כל אחד מהם סרט זה, המוצג בו לפרקים, לדיברי עיתון הסטודנטים יש שראו כבר את הסרט שלושים פעם ויותר. השיא שייך לזוג סטודנטים, שראו את “הצגת הזוועות” המטופשת למעלה ממאה פעם.

גם זוהי ברקלי: עיר אוניברסיטאית, שתושביה מתפארים ברמת האוניברסיטה שלהם ומחשיבים עצמם כנבונים, מתוחכמים ורגישים. רק סטודנטים בעלי ציונים גבוהים מתקבלים לאוניברסיטה כאן, ורמת הלימודים נחשבת לגבוהה במיוחד. ואף-על-פי-כן, ניתן לראות כאן מדי ימים אחדים מחזה שכזה, בו נוטלים חלק סטודנטים וסטודנטיות – שרבים מהם מצטיינים, ודאי, בלימודים – המוכנים לעמוד בתחתוניהם בליל-גשם, כדי לראות בפעם השלושים סרט מטומטם, שבקושי ניתן לראותו עד סופו אפילו פעם אחת.


 

“כאן מותר לעשן”

גאוות בני ברקליי על מידת הרגישות-לצדק של עיירתם מחייבת אותם, לא פעם, לשלם מחיר יקר.

כך, למשל, נמשכת פה כבר כשלושה חודשים שביתה של כל נהגי האוטובוסים, וכל התחבורה העירונית והבינעירונית משותקת. שלושה חדשים… ואין איש מתמרמר. שהרי אנשי ברקליי ידועים בדאגתם לצדק סוציאלי, ואם החליטו נהגי האוטובוסים לשבות – סימן שהצדק איתם. איזה פרצוף יהיה לה, לברקלי, אם יוודע ברבים שתושבי העיר הזאת דורשים לשים-קץ לשביתה של שכירים, הדורשים את זכויותיהם?

לאורח מישראל קשה להאמין שביתת, אוטובוסים כללית, נמשכת כבר שלושה חודשים, ואיש אינו מתערב. נכון, שהעיירה אינה גדולה, ולא פעם ניתן להסתדר גם ללא אוטובוסים. לרוב האנשים מכונית או שתיים, ואינם זקוקים לתחבורה הציבורית. אחרים רוכבים על אופניים, או רצים. אבל מה עושים אלה שאין להם מכונית, או שאינם יכולים לרוץ או לרכב על אופניים? זקנים הנאלצים להגיע לרופא, או ילדים הגרים במרחק כמה מילין מבית-הספר? מלצרית במיסעדה, הגרה בעיירה סמוכה, או מוכרת-הממתקים העיוורת, הנאלצת לשכור עתה יום-יום מונית מיוחדת, כדי שתסיע אותה אל דוכן-הממתקים שלה, ודמי-הנסיעה מגיעים, כימעט, להכנסה היומית?

כשהגעתי לכאן, לפני כחודש, כבר חלפו חודשיים מתחילת השביתה, והכל הבטיחו ש’או-טו-טו', יסתדר הענין. בינתיים הגישה הנהלת חברת האוטובוסים לנהגים הצעות חדשות, ואלה דחו אותן מיד. וכך חולפים הימים, ובכל רחבי ברקליי אין אף אוטובוס אחד לרפואה. ובני-המקום מספרים, כי שביתה כזאת פורצת אחת לשנתיים-שלוש, ובכל פעם היא נמשכת חודשים אחדים ואיש אינו פוצה פה. שהרי זוהי העיירה המתקדמת ביותר בעולם…

דוגמה נוספת לייחודה של ברקליי: החוק נגד העישון במקומות ציבוריים. חוק עזר עירוני אוסר על העישון לא רק בבתי-קולנוע, אלא גם בכל חנות, בבנק ובמישרד המקבל קהל. לא רק על המבקרים והאורחים אסור העישון, אלא גם על העובדים. רק במקומות בודדים ניתן להבחין בשלט “כאן מותר לעשן” – בדומה למקומות שבהם נהגו להמשיך לשתות גם בימי “היובש הגדול” ואיסור מכירת המשקאות החריפים. אבל בדרך כלל מתנוסס בכניסה לכל חנות, סופרמרקט, בנק או מיסעדה שלט רשמי: “העישון אסור על-פי החוק”, ולידו שלט מוכר נוסף: “תודה על שאינך מעשן. האגודה האמריקנית למילחמה בסרטן”.

זה כשבוע מתנהל כאן בברקליי מישפט-הראווה הראשון נגד מפירי-החוק. סטודנטית נמרצת, שנכנסה לחנות והבחינה בבעל החנות, העומד וסיגריה בפיו, התלוננה על המעשה במישטרה. לדבריה, ניסו השוטרים להניאה מהגשת התלונה: “למה לך להסתבך?” אבל כיוון שבני ברקליי ידועים בעקשנותם ובדבקותם לעקרונות, התעקשה ואף מסרה לעיתונות, כי המישטרה משתדלת להתחמק מהגשמת החוק. עתה, נערך בבית-המשפט ויכוח ממושך. בעל-החנות טוען שלא עישן בחנות, אלא על סף יציאתו החוצה, לרחוב. אך כיוון שבאותו רגע ממש נקרא לטלפון, הצליחה המתלוננת, לתפוש אותו כשהוא מחזיק סיגריה דולקת בפיו בתוך החנות.

האווירה הכללית כאן – בעיירה שהתפרסמה כמעוזם של מעשני הסמים למיניהם – רואה במעשן את אוייב הציבור. השר קאליפנו, שהכריז לא מכבר, כי הוא מפסיק לעשן (עישן שלוש חפיסות ביום), כיוון שהעישון הוא “התאבדות הדרגתית”, הפך גם לאלילם של אויבי־המימסד. על סמים כימעט ואין מדברים כאן כיום. פרט לקוקאין, הנחשב לסם אריסטוקרטי, המחדד את חושי האמנים. בחנויות הספרים שליד האוניברסיטה ניתן למצוא מדף שלם של ספרים על הקוקאין, ביניהם ספרים של סופרים נודעים, שהודו כי הקוקאין הביא להם ברכה.

מעשני-הסיגריות הפכו, איפוא, למיעוט נרדף. ולא נתפלא אם עד מהרה יגיש אחד מהם בג"ץ, בטענה שזכויות-האזרח שלו מופרות. ויש להניח שעד מהרה תקום גם תנועה להגנת המיעוט הזה, וודאי יימצא אף מארלון בראנדו חדש, שיגן על זכויות המעשני הנרדפים.


 

“ילדים חיות – או. קיי.”

הפנייה לבתי-המשפט, בטענה שזכויות-האזרח נגזלות מן הפרט בגלל חוק זה או אחר, הפכה כאן כימעט לספורט לאומי. זה שנתיים מתבררת בבתי־המישפט תלונתו של צעיר יהודי, שדרישתו להתקבל לבית-ספר לרפואה נתקלה בסירוב, כיוון שבתי-הספר הללו מעדיפים כיום כושים, מקסיקנים, אסיינים ונשים – גם אם ציוניהם נמוכים מציוניו של הסטודנט הלבן והיהודי. תביעה זו, שזכתה לפירסום בעולם, אינה יכולה שלא להעלות חיוך אירוני על השפתיים. דווקא אותם צעירים, שנלחמו כל העת למען זכויות הכושים והמקסיקנים, מוצאים עצמם מקופחים בגלל אותה מדיניות, שלמענה לחמו. ולא במיקרה משהים בתי-המשפט את החלטתם בסוגייה חשובה זו, העשוייה לערער את מדיניות “עידוד המיעוטים”, שהושגה אחר מאבקים ממושכים כל־כך.

תביעה אחרת, רצינית וחשובה פחות, הוגשה לא מכבר לבית־מישפט מקומי על-ידי אגודת רוכבי האופניים של ברקליי. כידוע, אסורה הרכיבה על אופניים בכביש-המהיר מטעמי בטיחות. עתה, קמו רוכבי האופניים והגישו בג"ץ: מדוע תישלל מהם זכותם הבסיסית לרכב על אופניים בכביש המהיר, שהוקם בעזרת המיסים שהם משלמים?

בג"צים נוספים הוגשו כאן לאחרונה גם בשאלה אחרת, הנוגעת למספר רב של אזרחים: האם יכול בעל-בית למנוע את השכרת ביתו או דירתו לזוג עם ילדים?

עד לפני שנים אחדות היה ברור לכל, שמרבית בתי הדירות להשכרה, בקליפורניה, אינם מיועדים למישפחות עם ילדים. בית-דירות, שבעליו היו מוכנים לקבל דיירים עם ילדים, היו מציבים שלטים מיוחדים, שהכריזו: “ילדים וחיות או. קיי”. גם במודעות הקטנות בעתונות צויין במפורש “ילדים או. קיי.” אחרת, לא היתה למישפחה כזו סיכוי להיכנס לבית-דירות כזה.

בעלי-הבתים הסבירו זאת תמיד בנימוקים הומאניים: “מרבית הדיירים שלנו הם אזרחים קשישים, שכבר גידלו את ילדיהם ונפטרו מן הרעש והמהומה. עתה הם רוצים לחיות בשקט. ילדים בבית פירושם רעש, צעקות, ליכלוך. לשם כך קיימים בתי-דירות מיוחדים, שבהם יש ילדים לכל הדיירים, ואיש אינו יכול להתלונן”.

ואכן, במרבית בתי הדירות, גרים זוגות קשישים ללא ילדים, או אנשים בודדים. שיבעים אחוזים מן הדירות בברקליי תחפושות בידי אנשים שאינם נשואים (סטודנטים, מי-שהיו-סטודנטים וסתם אנשים, המעדיפים לגור בגפם בעיר האוניברסיטאית). בסאן-פרנציסקו הסמוכה, נסגרים מידי חודש בתי־ספר נוספים לא מפני שהאוכלוסיה “הזדקנה”, אלא מפני שחלק עצום מן התושבים אינם נשואים כלל (וביניהם רבבות הומוסקסואלים ולסביות, שהפכו את סן-פרנציסקו לביתם).

לא מכבר החליט בית־הניבחרים של קליפורניה, כי אסור להפלות אזרח בבחירת דירתו רק משום שיש לו ילדים. ואף-על-פי-כן ממשיכים מרבית בעלי-הבתים לפסול על הסף כל דייר חשוד, וגם בטורי המודעות הקטנות מופיעה הנוסחה החדשה: “רק לדיירים מבוגרים”. כמה עיתונאים, שצלצלו לכל אותם בעלי-בתים, נענו בסירוב ברגע שסיפרו, כי יש להם ילדים, כלב, או חתול. וגם כשהזכירו לבעלי-הבתים, כי התנהגותם נוגדת את החוק טענו, כי אם ישכירו זירה אחת למישפחה עם ילדים – יפנו כל הדיירים האחרים את דירותיהם מיד.

השאלה עומדת להתברר בקרוב בבית-המשפט, והחלטת השופט קשורה, ודאי, גם בשאלה: האם יש לשופט ילדים, כלב, או חתול? ומתי בדיוק חדל לעשן?


  1. “תמלא אות” – המילה קטועה במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות