רקע
דן אלמגור
ברל'ה, ברל'ה, צא החוצה!
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

מתוך: “עונג שבת” 7 ימים – שבועון ידיעות אחרונות (ללא ציון תאריך)


עוד הצצה לעולם הסלנג ולמישחקי-הילדות. מעשה בשני ישישים אפריקנים, שהפתיעו חוקר בעל-שם עולמי; ומעשה בצעיר אשכנזי, בן ירושלים, שהפתיע מחלקה שלמה של גדנ“עים מבני תימן, בדברו ב”שפתם ההפוכה". מיהו אותו ברל’ה מיסתורי, שעליו שרים את השיר המופיע בכותרת? ואותו “רוזימבומבום”, שהסתתר בחולות המושבה רחובות וטרף נמלים?

לפני שבועות אחדים ביקר בישראל פרופסור וולף לסלאו, מגדולי החוקרים של הלשונות השמיות בדורנו. פרופ' לסלאו, המלמד גם לשון עברית באוניברסיטה של קליפורניה בלוס־אנג’לס, התמחה בעיקר בחקר הלשונות המדוברת באתיופיה, היא חבש. בצד המילונים וספרי-המדע הרבים שפירסם על הדיאלקטים השונים המדוברים בארץ זו, כינס והוציא לאור גם קבצים משעשעים של משלים, סיפורי-עם, פיתגמים ושירים, אותם ליקט בפינות שונות ונידחות של יבשת אפריקה.

כל עוד משל הקיסר היילה סילאסי באתיופיה, היה פרופ' לסלאו אורח רצוי בממלכתו, ולא פעם אף זכה לאותות הצטיינות מידי “אריה יהודה” על תרומתו לחקר לשונות אתיופיה ולהנצחתם. הוא אף עסק רבות בחקר חיי הפלאשים ומסורתם, וחינך דור של מלומדים צעירים, ילידי אתיופיה, שכמה מהם הגיעו למישרות רמות באוניברסיטה של אדיס-אבבה.

כשנפגשנו לא מכבר בירושלים – שם לימד פרופ' לסלאו הקיץ כמרצה-אורח ללשונות שמיות – שמעתי מפיו סיפור משעשע, הקשור באחד ממסעותיו הרבים לעמקי הג’ונגל האפריקני.

“בשנת 1947 הגעתי לאתיופיה במיוחד, כדי להתחקות אחרי דיא[….]1 אבד מן העולם”, סיפר פרופ' לסלאו. “במקורות כתובים אירופיים מצאתי, כי מאה שנה קודם לכן קלטה אוזנם של כמה מהאירופים, שהגיעו לפינות רחוקות בארץ זו, שפה בילתי מוכרת. אולם כל הסימנים העידו על כך, ששפה זו חלפה מן העולם כבר לפני דור או שניים. אף-על-פי-כן החלטתי לחפש בכל פינות אתיופיה אחרי זקנים מבני אותו השבט, בתיקווה שאמצא עוד זקן או שניים, המדברים עדיין באותו דיאלקט”.

החקירות השונות שערך בעיר הבירה, אדיס-אבבה, העלו חרס. איש לא שמע או ידע על אותה לשון נשכחת. פרופ' לסלאו לא התייאש, ועשה את דרכו לעיר-מחוז קטנה, הסמוכה לאיזור שבו דוברה אותה לשון לפני כמאה שנה. הוא ניפגש עם מושל-המחוז, אך זה לא יכול היה לעזור לו. אולם כששמע אחד ממשרתיו של המושל מה מחפש החוקר, שבא מאמריקה, אמר:

“אצלנו בכפר, הנמצא עמוק-עמוק בתוך היער, חיים עדיין שני זקנים מופלגים, המדברים ביניהם במהירות רבה בשפה מוזרה, שאיש אינו יכול להבינה”.

נקל לשער כמה הקפיצו דברים אלה את החוקר הסקרן. המושל, שידע על קשריו הטובים של החוקר עם הקיסר בכבודו ובעצמו, מיהר להיענות לבקשתו, העמיד לרשותו את הג’יפ הישן שעמד בחצרו ואת משרתו, והשניים יצאו למסע-תלאות של שלושה ימים, שבסופו הגיעו לאותה פינה נידחת, בה נולד המשרת. שם ירדו מהג’יפ, ומיהרו אל הביקתה הקטנה, שבה גר אחד הזקנים. “לבי הלם כמו תופי הטאם-טאם”, חייך פרופ' לסלאו, כשסיפר על הרגע שבו ניצב בפתח הביקתה.

ואכן, צדק המשרת. הישיש, שמעולם לא יצא מן הכפר הזעיר, ישב ושוחח עם ישיש אחר במהירות רבה ובשפה מוזרה, שאותה לא שמע החוקר מעולם קודם לכן. בהתרגשות מיהר לשלוף את פינקסו ואת מכונת-ההקלטה שלו – כפרופסור היגינס ב“גבירתי הנאווה” – ולהקליט את שני הזקנים, שניכר היה כי הם מבינים היטב איש את דברי אחיו.

חלפו כמה דקות מסעירות, עד שגילה פרופסור לסלאו את האמת המרה:

שני הישישים לא שוחחו בניב נדיר, שנשכח מן העולם. הלשון המשונה, שאותה השמיעו, לא הייתה אלא “שפה הפוכה” – לשון-ילדים שבה הופכים את סדר-ההברות במלה, כדי שזר לא יוכל להבין את הנאמר. בני השבט לא תפשו את ה“פאטנט”, ומשום כך לא הצליחו להבין מה אומרים שני הישישים. אבל לפרופסור לסלאו – שהכיר את הלשון, אותה “סירסו” שני הזקנים – לא נותר אלא להשלים עם העובדה המתסכלת, ששלושת ימי המסע המפרך ללב הג’ונגל – ולילות ההתרגשות שביניהם – היו לשווא.

“בסופו של דבר לא היה זה ביזבוז מוחלט”, הודה החוקר באזנינו בחיוך (רגב, הוא קרוב-מישפחה של הקומיקאית חנה לסלאו). “שני הישישים זכרו גם שירים ומשלים רבים שאותם השמיעו באזזנינו בלשון ,נורמאלית'. כשהחזרתי למושל את הג’יפ הרעוע, שמצבו הורע עוד יותר אחרי ששת ימי הנסיעה שלנו, יכולתי להודות לו בלב שלם בשם המדע ובשם חובבי הפולקלור האפריקני. מובן שהעתק מיכתבי, שהגיע לארמון הקיסר, לא הזיק לו כלל וכלל”.

סיפרתי לפרופ' לסלאו, כי “השפה ההפוכה” היתה מקובלת בקרב יהודי תימן עוד לפני דורות, וכי שמעתי אותה בילדותי מפי ילדי שכונת-שעריים ברחובות, שהשתמשו בה במהירות מפליאה, כ“לשון סתרים”, שאינה מובנת למי שאינו מבני תימן. לפני חודשים אחדים הקדשתי שתי רשימות בעיתון זה ל“שפה ההפוכה” ול“שפת הבית” – שגם היא נתפרסמה ברחבי אירופה מפי זמר מבני-תימן, יזהר כהן (“מי המציא את שפת הבי’ת? ו”תימנים גזעיים", כאן 6.4.79, וכן 8.6.79). שאלתי את פרופ' לסלאו אם ניתקל גם בקרב שיבטי אפריקה ב“שפה”, המזכירה את “שפת הבי’ת” שלנו, או את “שפת הרי’ש” או “שפת הזי’ן”, שאותה הנציח הסופר שלום מדינה, בן-תימן, בספרו “המשיח מתימן”.

“מובן שגם האפריקנים מכירים את ה’קונץ' הזה”, ענה. "הם אוהבים להשתעשע בו, ומכנים ‘שפה’ זו בשם ‘שפת הצפרים’. "אוהדי הזמרת הדרום-אפריקנית מרים מאקיבה זוכרים ודאי, גם את “שיר הקליק” המפורסם שלה, שבו ציקצקה בלשונה כציפור, כשהיא מנציחה מסורת עממית עתיקה.


 

האשכנזי שדיבר ב“שפה הפוכה”

הרשימה על “השפה ההפוכה” של בני-שעריים עוררה זיכרונות חמים ואחת, גם בקרב ידידי אמציה פורת, המספר והמתרגם המעולה, שזיכה אותנו במיכתב המפורט והמשעשע הבא, הניתן כאן ככתבו וכלשונו:

כשהיינו כבני תשע או עשר – כותב אמציה – בא לרחובנו, רחוב רש"י בירושלים, ילד אחד והתארח כמה ימים אצל מישפחה אחת, שיחק איתנו ברחוב ג’ולים ומור ואלאם־סלאם (או אלאם-בולי), לימד אותנו את עקרונות “פשה פהוכה” = שפה הפוכה), וחזר לו לרחובות.

ארבעה היינו ונדלקנו לרעיון: ברוך חקלאי, היום איש חשוב במישרד העבודה; שמשון פילמן, היום איש-עסקים בוונצואלה; אברהם פורמן, המכונה “אבא’לה”, איש להקת הנח"ל לפנים והיום מהנדס (ותמיד היה אחי בן אמי ואבי), ואנוכי, עבדך כותב הדברים האלה.

כדרכם של ילדים משוגעים לדבר, הגענו בתוך כמה חודשים לשליטה וירטואוזית ב“פשה פהוכה”, עד שיכולנו לדבר בביטחה על כל דבר שבעולם במעמד הורנו בלי שיבינו אותנו – עד שהתחילו גם הם מבינים מעט. עוד שניים ניסו להצטרף למועדון: יצחק רגר, המכונה “איז’ו”, היום עוזרו של דולצ’ין ומועמד להיות מנהל הבונדס" בארצות-הברית, וחיים מילר, היום מירון, איש בית-זית שעל-יד ירושלים; אבל הם לא הגיעו לשליטה גמורה בשפה.

ברבות הימים לא זכרנו את הילד שלימד אותנו את השפה, ונשכחהו.

עברו שנים, ואני כבן עשרים ואחת, אך זה השתחררתי מצה“ל, מדריך גדנ”ע במשטרת גבעת-אולגה, בימי עקיבא עצמון ז“ל, איש האקליפטוסים ותזמורת-הגדנ”ע, והנה אומרים לי: “לך ונסה להשתלט על מחלקה פרועה של פירחחים מרחובות. כמה מדריכים כבר ניסו להשתלט עליהם ושברו את הראש. נראה איך תצליח אתה”.

ירדתי לי בפיק־בירכיים ובחלחלת מותניים מגבעת המשטרה אל מגרש המיסדרים והספורט שלדרומה, ואני רואה את המחלקה עומדת לה בשורות טרופות ופרועות ומחכה למדריך החדש, כולה צעקות ושיחות קולניות ובדיחות ותיגרות-ידיים. וכשראו אותי יורד אליהם הקבילו את פני בקולות מיצהלה פרועים, ואני מוסיף לרדת אליהם ובלבי חושך. לא נעים לבחור בן עשרים ואחת להיווכח לדעת שאיבד את מנהיגותו לנוכח כנופיית פירחחים.

נעשה עמי חסד, ופיתאום שככה ההמולה לרגע קל, ואני שומע פסוק אחד ויחיד:

“נִהֵה אַבּ נָלוּ דוֹע דֶחָא”

(= הנה בא לנו עוד אחד!).

האמת היא שברגע הראשון לא תפסתי שאני שומע “פשה פהוכה” כי בימים ההם רגיל הייתי כל-כך לדבר “פשה פהוכה” עם אחי אברהם, המכונה “אבא’לה”, שנדרשו לי כמה וכמה שניות בשביל לתפוש ולהשתומם: מניין זה לחברה האלה “פשה פהוכה”? ופיתאום, בבת-אחת, זכרתי את הילד ההוא מרחובות ונקשרו כל הקשרים.

כללו של דבר, אני עומד לפני המחלקה המתפרעת, עד שגברה עליהם סקרנותם לשמוע איך ה“דוע דחא” (עוד אחד) הזה מנסה להתחיל את דרכו אתם, וכשהשתתקו לבסוף לרגע, פתחתי ואמרתי להם בזה הלשון:

“מִי תָאֶם בּוֹשְׁחִיא אֶשׁ־תָאֵם תִּרְמְכּוּ תוֹאִי אֶבּ-פָשָׂה פָהוּכָה, זָא נָאִי צוֹרֵה אֶשׁ־תָאֵם דִעְתוֹ אֶשׁ־נָאִי דוֹלַנְתִי אֶבּ-מַעֲרִיש, אֶוֹ-אֶשׁ־אוֹל שָׁעוּ תוֹאִי אֶבּ־צֶבְּעָא לֶתְמוֹא, זָא יִמ אֶשׁ־בוֹחֵשׁ אֶשׁ-אוה מָחָךְ לָדוֹג אֶשׁ־חִיֵק תֶא הַחֲפָצִים לֶשׁוֹ אֶו כִיֵל תַּהֵיבָּה!”

ומפרש אמציה: אם (אל“ף חרוקה נעשית לפעמים סתם יו”ד ב“פשה פהוכה”) אתם (כינויי-הגוף ונטיות הפועל נשארים אינסטינקטיבית בדרך כלל עם הסופיות שלהם במקומם – בכלל, ההיפוך אינו עיקבי ומדוייק, לפי סדר האותיות, והרבה תלוי איך מתרגלות קבוצות שונות לדבר ביניהן; אבל מי שרגיל ב“פשה פהוכה” מוחו עובד במהירות אלקטרונית לשחזר כל שיבוש לצורתו התקינה) חושבים שאתם (אותיות השימוש, כגון ש, ב, ו וכד' מתחלפות בתוכן עם הניקוד שלהן: אש, אב, או – אבל יש קבוצות שאצלן זה שונה) תמכרו אותי בשפה הפוכה, אז אני רוצה שאתם תדעו (מובן שבשפה הפוכה אין הופכים את הצורה ה“אינטליגנטית” – “תדעו” בצירה – אלא “תדעו” בחיריק) שאני נולדתי בשעריים, ושלא עשו אותי באצבע אתמול, אז מי שחושב שהוא חכם גדול שיקח את החפצים (מלה “גבוהה” כמו “חפצים” יש שאינסטיקטיבית אין הופכים אותה, אלא משאירים אותה “בעברית”, כמו מלים עבריות באידיש ובלאדינו ובערבית-יהודית) שלו וילך ‘ילך’, בחיריק מתחת ליו“ד) הביתה”.

אין צריך לומר שפעולת הדברים היתה מהממת, ובשבוע הימים שהייתי מדריך שלהם נעשינו ידידים טובים ולא היו לי כל קשיים אתם, ולא נשאר לשולחיי אלא להתפעל מן המנהיג הכאריזמטי מבטן ומלידה, שהשתלט על החבר’ה האלה וקנה את ליבם. כשנפרדנו סיפרתי להם כמובן שלא נולדתי בשעריים, אלא בירושלים.

זמן לא רב אח"כ, ממשיך אמציה במיכתבו, נסעתי מסיבוב בילו אל רחובות. ישבתי על המושבים האמצעיים של המונית, והנה פנתה האשה שישבה על-יד הנהג אל איש אחד, כנראה בעלה, שישב על המושב האחורי, ואמרה לו:

“נֵת תֶא הַפֶכֶּס!”

ושוב לא תפשתי שאני שומע “פשה פהוכה” ומאחר שהתקשתה להגיע אליו פניתי ואמרתי לו בטיבעיות גמורה:

“נֵת יִל תֶא הַפֶכֶּס אֶו-נָאִי יִנֵת אַל”.

(כלומר: תן לי את הכסף ואני אתן – יתן! - לה).

נפלה דממה משונה במונית, ואני רואה שהכל לוטשים אלי עיניים נדהמות, עד שתפשתי שדיברתי “פשה פהוכה” ושהתופעה באמת משונה, שאחד שאינו תימני מדבר שפה זו במונית שכל יושביה, לרבות הנהג, תימנים גיזעיים, סחתי להם את כל המעשה שסיפרתי לך, וכל הדרך עברה בשיחה נעימה ב“פשה פהוכה” ובצחוק.

כשנתיים אחר הדברים האלה – מוסיף אמציה – פגשתי על שפת-הים באשקלון את עוזי ארנן, היום פרופסור ללשון עברית בירושלים, וסיפרתי לו את כל זה, והוא התלהב מאוד ואמר שצריך לחקור את השפה הזאת, אבל איני יודע אם נעשה משהו בענין.

היום אולי הייתי מתקשה מעט לדבר “פשה פהוכה” בשטף, כי שנים רבות לא דיברתי – מסיים אמציה את מיכתבו – אבל מובטחני שאם אשג כמה ימים בשעריים יתחדש הכל.

עד כאן – מיכתבו של אמציה פורת, שהובא במלואו. הבאנו גם את שמות הילדים הירושלמים, שלמדו לדבר ב“פשה פהוכה”, וזאת בעיקר כדי שיידעו אחינו התימנים מי הם אותם אשכנזים – וביניהם פקידים בכירים – שאותם קשה למכור בשפה זו. ועתה אולי באמת יימצא, סוף-סוף, סטודנט או חוקר לשון, עגה ופולקלור, שינציח “פשה פהוכה” זו, לפני שתחלוף גם היא מן העולם?


 

“לשון-הגנבים” של כתריאליבקה

כדי שלא יתקבל, חלילה, הרושם, ש“שפת הבי’ת” וה“שפה ההפוכה” הן בגדר מונופול של בני תימן ואתיופיה, נצטט גם ממיכתב מפורט אחר שקיבלנו, בו כותב לנו חיים כץ מתל-אביב: "אני הייתי מסתייג מקביעתך, כאילו יזהר כהן הפיץ את ‘שפת הבית’ באירופה. אני יודע לבטח שבווינה היתה קיימת בילדותי שפת ה’דלת‘, ובצרפת השתמשו ומשתמשים עד היום הילדים בשפת ה’גימל’ וה’דלת' " (וכבר הזכרנו באותה רשימה את ‘שפת הריש’, הנהוגה בפי ילדי-פולין).

אשר ל“שפה ההפוכה” – גם היא מצוייה בין אחינו האשכנזים, ואפילו בכתריאליבקה האגדית של שלום-עליכם, שעלילותיה זכו ללבוש עברי מפרי עטו של י.ד. ברקוביץ. בכרך ‘כתריאלים’, בסיפור החותם כרך משעשע זה, “שודדיה של כתריאלבקה” (החדשה), מספר שלום עליכם כיצד חזר לפנות בוקר לחדר האכסנדיה הכתריאלית שלו – אחרי לילה של דליקות – והופתע למצוא שם “שלושה בני-אדם משונים, פנים לא ידועים לי, סובבים אנה ואנה ונר דולק בידם.” מסתבר שהיו אלה “שודדיה של כתריאליבקה”, שנהגו לשוחח ביניהם ב“לשון־גזלנים” פרטית משלהם, המזכירה את “השפה ההפוכה” המוכרת לנו:

"תראהו כסין, יתרחף נמשתו (הראהו סכין, ותרחף נשמתו)", קורא יהודי גבוה וצרוד־קול בלשון משונה אל האדמוני בעל היבלת הכחולה.

…שמשהו בסיכיו (משמשהו בכיסיו)", אומר לו הגבוה והצרוד בלשונם המסורסת.

"כסף", אני אומר, "אתם רוצים? מידי אתם אומרים לקחת כסף? מנין לי כסף? אלוהים שמרני מכסף".

"ארום לו, כי הוא מקשר (אמור לו, כי הוא משקר)", קורא הגבוה והצרוד בסירוס־לשון.

וכך ממשיך ברקוביץ ומביא את דבריהם של שלושת השודדים הכתריאלים ב“לשון הגנבים” שלהם:

"למה אתם ניבצים כלוגמי-עץ? יארסו לו את דייו ואת גרליו?"

"שמשמהו בעשון שלו!"

ורק אחרי שהם מגלים שקורבנם קבצן כמותם, מכריז הגבוה והצרוד שבחבורה:

"יחזהו חדש2. אניוב הוא כמונו!"

“הדש” הוא, כמובן, “השד” בהיפוך אותיות. ומסתבר שקדם לו, לגזלן הכתריאלי הרחום, סופר עברי אחר, שהשתמש באותו להטוט-לשון עוד לפני כ-900 שנה. היה זה הסופר יוסף אבן-זבארה, שחי בספרד במאה ה-12 וחיבר את “ספר שעשועים”, הכתוב בסיגנון המקאמה. גיבור הספר, הוא יוסף הרופא, פוגש לפתע יצור תימהוני ששמו “עינן הנטש בן ארנן הדש”, המפתה אותו ללכת בעקבותיו. רק מאוחר יותר הוא מגלה, כי עינן בן ארנן הציג את עצמו בפניו ב“שפה הפוכה”: “הנטש” אינו אלא “השטן” בחילוף-אותיות, ו“הדש” אינו אלא “השד”, ממש כמו בסיפורים על הגזלנים מכתריאליבקה החדשה (“עינן הנטש” ו“ארנן הדש” צצו ושבו בשנים האחרונות במדור “דג הדיו” בכתב-העת,עכשיו', והם משמשים כשם־עט, שמאחוריו מסתתר אחד מחשובי החוקרים והמורים לספרות עברית בימינו!).

להטוטי הלשון, המופיעים ב“שפה ההפוכה”, מצויים גם בהרבה השבעות ולחשים, שנועדו להבריח רוחות ושדים, אשר ל“שפת הגנבים” – זו מופיעה גם באידילייה של טשרניחובסקי, “הכף השבורה”; אולם שם נוקטים האסירים ב“לשון רמזים”, ולא ב“שפה ההפוכה” של כתריאלבקה.


 

הדב היוצא מתוך השבלול

הזכרנו את “שפת הבי’ת” ואת שכונת-שעריים שליד רחובות. כיוון שכך, נזכיר עוד מושג אחד, הפותח באות בי’ת, וגם הוא קשור בפולקלור של ילדי ארץ-ישראל, אך מופיע בפי ילדי רחובות בצורה שונה מזו, שבה הושמע במקומות אחרים בארץ.

כוונתנו לשיר, המופיע בספרו של אורי סלע, “ילדות קלה”, הלא הוא: “ברל’ה, ברלה, צא החוצה!”

כשהופיע ספר זה, שזכה להצלחה בקרב הצברים, שנולדו בארץ משנות השלושים ואילך, כתב המשורר איתמר יעוז-קסט, יליד הונגריה, רשימה בשם “על איבוד צופן הילדות”, ובה הצביע על התגובה השונה, המתעוררת למקרא הספר בקרב ילידי-הארץ מזה, וילידי ארצות אחרות מזה:

זהו ספר המהווה אוסף של שירי-ילדים, שירי-עם ושירי-רחוב – כתב יעוז-קסט. בשביל ציבור רחב של הורים צעירים הינו מן הסתם אחד הספרים המשעשעים, שכן הוא מעורר בהם נוסטאלגיה לימי ילדותם, מעלה בהם זיכרונות של גירסא דינקותא מארץ-ישראל המנדאטורית, או מראשית שנותיה של המדינה. – – – אך בשביל אותו הדור שאני נימנה עמו זהו כנראה אחד הספרים המכאיבים והפרובלמאטיים ביותר, שכל-כולו עומד בסימן של “זר לא יבין זאת”…

לדוגמה מביא בעל-המאמר דווקא את השיר הקטן "ברל’ה ברל’ה, מצטט אותו, ומוסיף:

לכאורה, הכל מובן. אלא ששיר-ילדים קטן זה, שבו משביעים את השבלול – בשבילי הוא מחוסר “נוף”, מחוסר “טעמים וריחות”. ליתר דיוק – למקרא שיר זה, צף ועולה ומזדמזם בי שיר-ילדים קטן בלשון אחרת, בלשון־אמי, שגם הוא משמש כאמצעי השבעה לשבלולים, משהו המקביל לשיר הארץ-ישראלי; אלא שהוא גורר עימו “טעמים וריחות” ו“נוף” שלא מכאן (‘עתון 77’, גל' 8־9, 1978, עמ' 13).

ואכן, מצויים בו, בשיר ה“צברי” אל השבלול, או החלזון, יסודות “גלותיים” מובהקים, המעידים על מוצאו המיזרח־אירופי. קודם כל, צמד השמות ברל ושמרל. ושנית, אותו “גיי ארויס!” ומי בכלל היה אותו “ברל’ה”, שעל שמו נקראו השבלולים?

את התשובה לכך ניתן למצוא מאמר “שירי-עם יהודיים מגליציה”, שפרסמו האחים דב ומאיר נוי בספר ‘מחקרי המרכז לחקר הפולקלור’ לפני כשבע שנים (כרך ב). בעמ' 222 מובא שיר קצר, בן ארבע שורות, ביידיש, שאותו שמעו העורכים בגליציה עוד בילדותם. וכך שרו שם הילדים לשבלול:

פערלמוטער, פערלמוטער,

צייג אוירס די הערנער.

ווען דו וועסט קינדער געבוירן

וועט זיין גוטע קערנער.

(התיבה “פרלמוטר”, שפירושה “אם-הפנינה”, רומזת, כמובן, לתוכנו של הצדף, או של קונכית-החלזון).

בהערותיהם מביאים העורכים עוד שני נוסחים, שבהם מכונה השבלול בשמות אחרים. בנוסח האחד פונים הילדים אל השבלול בשם המחורז “פאולע-ראולע, פאורלע-ראולע” (שם שמקורו אוקראיני). ולצידו הם מביאים נוסח פולני, שגם בו מצוי חרוז פנימי בשורת הפתיחה: “מישו-קישו / וויסטאוו ראזשקי” (ותרגומו: דובי דובי, הוצא קרניים. / אתן לך פרוטה לכיסנים, סע לשמיים!). ובנוסח אחר בפולנית, שתוכנו זהה כימעט:

שְׁלִימַק, שְׁלִימַק וִיסְטַב רוֹגִי

דַמְצִ’י גְרוֹשָׁה, נָא פְּיֶרוֹגִי!

מתחת לנוסחים הללו מביא מאיר נוי שתי נוסחאות עבריות, השגורות בפי ילדי הארץ, וכן את התווים של השיר הארץ-ישראלי, המוכר לבני דורי.

מדוע כונו השבלולים הארץ-ישראלים בשם ברל’ה“? נראה שזהו גילגול מאוחר של “מיש” הפולני. “מיש” פירושו “דובי”. וכזהו בדיוק פירוש לשם “בר’ל”. גם ה”גיי ארויס" שבנוסח ה“צברי” מזכיר, כמובן, את הנוסחים ביידיש.

עד כאן טוב ויפה. אלא שכאן אנו חוזרים למושבה רחובות, מושבת ילדותי.

* *

אם אינני טועה, לא שרנו לך, ברל’ה, ברחובות (אם כי ‘בית-ברל’ היה מוכר כ“היכל התרבות” של מועצת הפועלים המקומית). ילדי שכונתי לא שרו לשבלול, אלא ליצור אחר – לזחל של הארינמל, שהיה מסתתר בתחתית גומות דמויות-משפך בתוך החול הרך, ואורב שם בסתר לנמלים האומללות, שהיו נופלות לתוך המשפך חלק־הדפנות. בכל פעם שנמלה כזאת נתגלגלה לתוך מלכודת-המשפך היה זחל הארינמל מתגלה וטורף אותה בהנאה (מאוחר יותר היה הזחל הופך לחרק כנפיים מרושתות, שהיה מעופף בעיקר סביב בריכות-הפרדסים של המושבה).

בכל פעם שצצו מלכודות-העפר הקטנות בחול, היו ילדים חסרי-לב תופשים נמלים חפות מפשע, ומשליכים אותן לתוך משפך-החול, כשהם מצפים לראות איך יגיח זחל הארינמל מתוך החול ויטרוף את קורבנו. וכדי להזכיר לו את תפקידו היו שרים באוזניו את שיר הפיתוי הסאדיסטי הבא:

רוֹזִימְבּוֹמְבּוֹם, רוֹזִימְבּוֹמְבּוֹם

צֵא הַ-חוּ-צָה!

מי היה אותו “רוזימבומבום” מיסתורי, שעל שמו נקראו ברחובות זחלי הארינמל? – לא נדע. ההיה זה סירוס של השם “רוזנבאום” (מה יש? “פרלמוטר” ו“ברל’ה” מותרים, ו“רוזנבאום” אסור?). ואולי היה זה שיבוש של שם אחר, שגם הוא הגיע לחולות המושבה משירי-הילדים האנונימיים של אוקראינה, גליציה, צרפת או תימן?

נשמח לשמוע מן הקוראים, אם גם במקומות אחרים נהגו הילדים לשיר “שירי-בתאבון” לזחלי הארינמל. ואם גם אצלם זכה אותו “רוזימבומבום” לכבוד הבלתי־רגיל, שבו זכה במושבה רחובות?


  1. שורה שגויה, שמופיעה בהמשך, השתרבבה כאן במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  2. “יחזהו חדש” במקור המודפס, וכנראה צריך להיות “יחזהו הדש” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות