רקע
אהרן דוד גורדון
הדגל הציוני מה הוא?
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מועצת פועלי חיפה, הספריה הציונית; תשי"ז 1957

מכתב גלוי למר מ. שיינקין ולמר יעקב רבינוביץ


ילמדוני רבותי: הדגל הציוני מה הוא: חתיכת בד או משי לבן ותכלת, שאינו אלא צעצוע בעלמא, ואינו עשוי אלא לקשט בו את האולמים ואת התהלוכות בשעת חגיגות פומביות, או הוא דגל לאומי ממש, שיש לו ערך לאומי, מעין אותו הערך, שיש לדגל לאומי אצל כל עם חי, או מתעורר לתחייה, אפילו מן העמים היותר קטנים והיותר פחותים במעלה?

עד כמה אנחנו בכלל מסוגלים לכבד את דגלנו הלאומי, כלומר – עד כמה מתחיל דופק בקרבנו לב עם חי, הראינו לדעת למדי בכל הפגישות, שערכו לכבוד החכם באשי1,שדנו בהן את דגלנו הלאומי לגניזה. אולם באופן היותר מבהיל והיותר דוקר את העיניים ראינו זאת במקרה שקשה למצוא לו שם ושבכל אופן לא תמצא דוגמתו בשום אומה ולשון, שקרה בשעת הפגישה באחת המושבות ביהודה. במושבה עברית, בארץ תקוותנו הלאומית, בממלכת עותומניה המחודשת, שכל הלאומים השונים היושבים בה נושאים את דגליהם הלאומיים ברמה, בשעת חגיגה כמעט לאומית, לעיני ראש היהדות בתורכיה ולעיני אנשים שלא מעמנו, התנפלו האיכרים, אלה ‘חלוצי התחייה הלאומית’, על קומץ קטן של צעירים וצעירות, שנשאו את דגלנו הלאומי, התנפלו כמה פעמים, עד שלבסוף גזלו את הדגל מידי נושאיו ויקרעוהו לגזרים! יגיד מי שיודע, איך קוראים למעשה כזה.

אינני מתפלא על בני המושבה. עלבון לאומי, מה להם ולקטנות אלה?

אבל אתם, אדונים נכבדים, אתם, שאחד מכם הוא חבר בהנהגה הציונית והשני סופר לוחם ברקבון הלאומי, בעד החופש והתחייה הלאומית – אתם, שהיה עליכם למחות, מדוע לא מחיתם?

אינני תמים כל כך לחשוב, כי מחאתכם היתה מועילה. אולם אטו משום הא! האם הדבר הזה פטר אתכם מלהגן על דגלנו הלאומי, על כבוד האומה המתחלל באופן מבהיל כזה? וכי כך נושאים דגל ציון ברמה? האם לא היתה עליכם החובה להראות לעיני כל, כי דגלנו הלאומי אינו צעצוע בעלמא, שמשתעשעים בו איזה צעירים חולמים, שכל מי שאגרוף לו יכול להתעלל בו כחפצו ושכל מי שעומד במקום גדולים הרשות בידו לגזור עלינו גניזה, כי אם משא-נפש העם כולו, סמל התחייה והגאולה, שכולנו חייבים בכבודו? האם לא היתה עליכם, הראשונים לתחייה לאומית, להראות, איך בני עם חי בכלל מכבדים דגל לאומי?

ומה היה הטכסיס שלכם בכלל עם החכם-באשי, אשר כל ימי לווֹתכם אותו לא ביררתם לו מה הדגל הלאומי לנו, לא ביררתם לו, כי אין אנחנו יכולים ואיננו רשאים לוותר עליו בשביל איזו חשבונות של דיפלומטיה מסופקה, בשעה שכל העמים השונים של ממלכת עותומניה נושאים את דגליהם הלאומיים ברמה באין מוחה בידם? שהרי באופן כזה, כשאנחנו נהיה היחידים המסתירים את דגלנו הלאומי, ייברא גם פה, בעותומניה המחודשת והחפשית, בשביל עמנו המוכן לפורענויות, מצב מיוחד לרעה, מצב יוצא מן הכלל כזה שבכל ארצות הגולה. ובבריאת מצב כזה פה, במקום שהיינו באמת יכולים להיות עם חפשי בכל יתר עמי תורכיה, נהיה אשמים בעצמנו, תהיה אשמה פיקחותנו העבדותית, פחדנותנו העבדותית ותאוותנו העבדותית למצוא חן יותר מאחרים. ומצד אחר, הלא היה עליכם לברר לקהל הציוני, מה הרב הזה לנו ולעצם שאיפותינו הלאומיות. הלא היה עליכם לדבר דברים ברורים באזני כל הקהל הזה ולאמור לו, כי אין לערוך פגישות למי שאינו לנו. יערכו לו פגישות רשמיות ה’גדולים' וה’חשובים' הרשמיים, אבל מי שלב יהודי חי ומרגיש לו אין לו עסק עמו. בכל אופן תנאי אחד הייתם צריכים להתנות מפורש עם הרב הזה ועם הקהל הציוני: או לערוך פגישה עם הדגל הציוני אול בלי לערוך פגישה כלל. או האומנם אינכם מודים גם אתם בכלל הפשוט, כי עם מתעורר לתחייה, שמחל על כבודו, אין כבודו מחול, ואם כבודו מחול – אין תחייתו תחייה? האומנם אנחנו, בני עם עלוב, חייבים לעסוק בדיפלומטיה של ‘המבוא השחור’, בשעה שכל עמי תורכיה המחודשה נכנסים להיכל החירות דרך מבוא הכבוד?

בשמי, ובשם כל יהודי אשר לב לו להרגיש בעלבון האומה, הנני תובע אתכם לדין למשפטה של דעת הקהל הציוני.

תר"ע (1910)



  1. החכם–באשי הנזכר כאן הוא הרב חיים נחום מקושטא, שביקר אז את ארץ–ישראל בתור ראש רבני תורכיה. – המול של ההוצאה הראשונה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות