רקע
אהרן דוד גורדון
חוסר חיי משפחה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מועצת פועלי חיפה, הספריה הציונית; תשי"ז 1957

אחד הגורמים לפגימת חייהם של הצעירים העובדים הוא בוודאי חוסר חיי משפחה. גם פה מקום להתבוננות. לפנינו חזיון, שהנו לא רק יליד התנאים הכלכליים פה, בארץ-ישראל, כי הוא נמשך והולך מארצות הגולה. וגם שם הוא לא רק יליד התנאים הכלכליים, כי במידה מרובה הוא מושפע מחייהם של אחרים. בחזיון זה אתה רואה בבהירות מוחשית, כמה ארס מכניסה לפעמים לתוך חיים בעלי צורה ידועה הנהגת-חיים יסודית, שבאה פתאום, שלא בדרך התפתחות אותם החיים עצמם, כי אם מתוך חיים אחרים בעלי צורה אחרת. עד כמה הנישואים המאוחרים, הרווקוּת עד שילבין הראש, מביאים ברכה בחייהם של אחרים, ישפטו האחרים. בכל אופן הברכה סמויה מן העין, ועינינו רואות אחרת. אבל האחרים לפחות הסתגלו לזה במשך דורות רבים, ואין ההיזק ניכר כל כך, אולם בקרבנו נעשתה במובן זה מעין מהפכה חשאית במשך דור אחד, – ואנחנו רואים את התוצאות. אפשר לאמור, כי שרשה העיקרי של העצבנות הנפרזה של הדור עם כל תולדותיה מונח בחזיון זה, העיניים הלקויות, השיניים החולות, הקרחת המוקדמת, כל הכמישה המוקדמת של צעירינו, ובייחוד של צעירותינו, מעידות על זה במידה מספקת. וכמה דעות, בייחוד כמה יחסים נפשיים של בני הדור, לוחשים לך באזניך, כשאתה מתבונן בהם מקרוב: אם חכמה אין כאן – זקנה יש כאן! זקנה – בתוך בחרות! חזיון, שלא רבים כמוהו מביאים לידי מחשבות כל כך מעציבות וכל כך מעליבות. ופה אין בכיות, אין הרעשת עולמות, אם כי פה נחרב במשך דור אחד אולי יותר ממה שהחריבה (לדעת הסוברים, שהחריבה) מסורת האבות במשך כל הדורות, – כמובן, אם לא לזקוף על חשבונה מה שהחריבה הגלות. וגם אלה הבוכים על גורלה של בת ישראל, המר כל כך, הקשה כל כך באשמת ר' ופסי וכו‘, אין לבם כלל קרוע ומורתח כל כך על גורלן של בנות ישראל בדור הזה, שהרי אין כאן ‘קוצו של יוד’, אשר רק במיקרוסקופ עשוי לדבר רואים אותו. פה הלא מדברים שוב רק החיים, רק חיינו העלובים, והעיקר – הצרה החדשה הלא אצולה מעצם החיים ה’מבוקשים’, מעצם חייהם של אחרים, ואין לנו אפוא להתבייש בה ולהתבטל בפני אותם האחרים.

קשה לדבר בזה. די במה שאמור למי שרוצה להתבונן ולחשוב מה שיש לחשוב. העיקר – מצד זה יש לראות את דרישתם העצמית של החיים המבוקשים מתוך עצמנו, של החיים העצמיים. בלי חיי משפחה לא ייבנה עם. בכלל מחיי המשפחה מתחילים בעצם החיים האנושיים האקטיביים בכל האור שבהם ובכל הצללים, בכל גדלם ועמקם בכל קטנותם ושפלותם, בכל הקדושה ובכל הטומאה שבהם. פה כּוּר המבחן, פה עצם סוד החיים. ועוד דבר אחד – והוא עיקר: החיים צריכים להיות חיים, לא אידיאל ולא עבודה לשם אידיאל. החיים הם היצירה ולא האידיאל, – החיים של יוצר החיים בעצמו. יוצר חיים חדשים רק מי שיוצר מחדש את חיי עצמו. אם באים צעירים ומקריבים את מבחר שנותיהם לשם יצירת חיים לעמנו, הרי אנחנו מוכרחים לראות בזה הכרח קשה ואכזרי, הכנה קשה ומוכרחת ליצירה, מעין הכנת קרקע לזריעה או לנטיעה על ידי סיקול אבנים, עקירת שרשי עצים ושיחים וכדומה עבודות קשות ותפֵלות, שאינן מביאות פרי כשהן לעצמן, אותם החיים והאורה שישנם בעבודת הכנה זו אינם בעצם אלא מעין דמי קדימה על חשבון העתיד. עצם היצירה החיה או יצירת החיים מתחילה רק משעה שהצעיר מתחיל לחיות חיי עצמו באותה הצורה, שהוא נושא את נפשו אליה, שהוא רואה את החיים המבוקשים, והדבר הזה אי-אפשר בלי חיי-משפחה. לראות חיים יכול הצעיר רק עם האשה אשר אהב ועם כל העולם, אשר החיים האלה פותחים לפניו ונותנים בלבו. אבל אם חיים חדשים, מבוקשים – הרי שגם חיי המשפחה צריכים לקבל צורה חדשה וצביון חדש. יחסים חדשים, כלומר יחסים גדולים, בטבעיותם הטהורה, בין האיש והאשה – הנה היסוד המבוקש. בצורה זו לא יהיו חיי המשפחה כרקב לכל עבודה להגשמת שאיפתנו האנושית והלאומית, כי למקור גבורה ואורה חדשות יהיה שיתוף הכוחות, המשותפים על פי הטבע בעצמו.

תרע"ח (1918)


המלצות קוראים
תגיות