רגילים אנחנו לראות בספרותנו העתית פה ובחוץ-לארץ ציורים מן החיים הארץ-ישראליים, שהם יתרים על המצויר ונעלים על המצויר. ציור מארץ ישראל מחויב להיות כולו טווּי ומרוקם מניצוצות אור ישראל וטבול בטל של תחייה ופניו מכוּונים כלפי שערי האורה והחיים, ואפילו הצללים שבו לא יבואו אלא להבליט את האור. ואם בפובליציסטיקה כבר מרשים לעצמם לבקר, ולפעמים, כשאין המבוקר שייך לה’קלייזל' של המבקר, להוציא עליו גזר דין קשה או לבטל אותו כעפרא דארעא – הנה בציורים אין הדבר כן. פה ממשלת האור והחיים.

אולם לא על זה אני דן. אינני מבקר ואינני לוקח לי רשות לבקר, ובפרט אחרי שנתחדשה ההלכה בבית מדרשם של גדולי מספרינו, כי אפילו למבקר אסור להרהר אחרי מידותיו של סופר, אם המבקר בעצמו איננו סופר-יוצר, אם אין נשמתו אצולה מהיכל הציור והסיפור.

אולם הנה הולך וכובש לו מקום בספרותנו העתית מנהג, שאין צריך כלל להיות מספר ואפילו לא מבקר בשביל לראות ולהרגיש את הכיעור שבו, זה מנהג הצלמנות הספרותית. נזדמן לך בן אדם או בת חוה שעלה רצון מלפניך לצלמו ­– והנך מצלמו, כיד אמנותך הטובה או הרעה עליך, ומעמיד אותו בפני כל הקהל: ראו מעשי ידי להתפאר! כמובן, אינך מקמץ בצבעים מאירים ואינך ממעט בליטוש כל מה שאינו מלוטש ובייפּוּי כל מה שאינו יפה, עד שיוצאת לך תמונה נחמדה, ככל אשר שאלו עיניך ולבך, יפה, מגוהצה, מזהירה, ממש כתמונה שעל גבי שלט יפה, מעשה ידי אמן במעשה השלטים, – תמונה, שכולה אומרת: הביטו, ראו בי ותנו כבוד לי וליוצרי! והמצולם המסכן, אותו שאינו רודף כלל אחרי הכבוד להיות מוֹדֶל לתמונה של שלט או בכלל להיות מוצג לראווה, – מצולם שכזה מביט – ואינו מכיר את עצמו בתמונתו, מביט – ותוהה על עצמו: האומנם עומד אני לפשוט את הרגל, שנמצאו שׁמים את נכסי בפומבי?!

הדבר הגיע לידי כך, עד כי אפילו הילדוּת לא ניצלה מיד המצלם. באחת המושבות נצטלם באופן כזה נער אחד, תלמיד בית­­-הספר, נצטלם במלוא קומתו ובכל שירטוטיו ועם כל תנועותיו, נצטלם – והוצג לראווה, ואם זה מעט – הוצא הציור הזה בהוצאה מיוחדת בתור חוברת קריאה לילדים! ואולי גם זה מעט – ויקריא המצלם את הציור בגן-הילדים של אותה המושבה בפני כל הקהל, שהיו בו גם ילדים וגם אותו ילד עצמו! הילדים, חבריו בבית-הספר ובמשׂחקיו, כמובן, הכירוהו תכף, ויהיו הם המבקרים. כלומר הם ביקרו לא את הציור, כי אם את המצויר, ויגלו בו את המומים, שהמצייר כיסה עליהם. או גם מצאו בו מומים, שלא נמצאו בו.

הייתי שואל שאלה פשוטה: האומנם צריך להיות פדגוג, בכדי להוציא משפט, אם נכון לעשות כן או לא?

ואפילו ‘השלח’ שהיו ימים, אשר התייחסנו אליו בחיבה יתרה ובכבוד מיוחד, אפילו ‘השלח’ לא נמנע מלהדפיס תמונה פוטוגרפית כזאת, ולא חס אפילו על הטורח לתרגמה מרוסית.

כמדומה לי, כי כל מי שלבו מרגיש רגש של כבוד ושל חיבה לספרותנו צריך למחות בכל תוקף כנגד מנהג מכוער זה של צלמנות אנשים חיים והצגתם לראווה בפני קהל ועדה. צלמנות זו, אם בשרטוטים כוללים או מפורטת, אפילו אם היא עולה יפה, נפש נקייה ובעלת טעם סולדת בה, והמצולם, אם בעל נפש הוא, נעלב בה ומרגיש איזה רגש תפל, שקשה לבארו. ובכלל יש בצלמנות זו חנופה גסה, חנופה סאלונית, תפלה, כלפי המצולם, חטא כנגד האמת המציאותית וחטא נגד האמנות.

ברור הוא בעיני, כי דבר זה נכון וקיים הוא. ואינני חושש לאמור בבטחה, כי חובה היא על ‘השלח’, על ‘העמר’ ודומיהם לנעול דלתם בפני ציורים פוטוגרפיים של אנשים חיים. אולם יותר מכל אני מוחה כנגד המנהג הזה, כשאחז בו ‘הפועל הצעיר’, האורגן של הפועלים, שאינם נוהגים סלסול סאלוני כלל לא בעצמם ולא בחבריהם, כשהוא נותן מקום לציורים פוטוגרפיים מעין ‘שוחט מלמד’ ו’לילה ויום ברחובות' שיש בהם כל המעלות, שמנו חכמים בשיחות סאלוניות… והנני בטוח ויודע, כי למחאה הזאת יסכימו הרבה מחברי הפועלים.

תרס"ח (1908)

מצדדים שונים ומטעמים שונים רוצים זה כמה לזַכות את הפועלים בדירות זולות ובעוד דברים טובים, העלולים ממש להוציאם מאפלה לאורה – להקל את חייהם ולהוציא את אידיאלם מעולם הדמיון לעולם המעשה. אבל זמן רב היה השאור שבעיסה מעכב, נמצאו בין הפועלים קיצונים אחדים, בעלי דמיונות וחלומות, שאינם מתחשבים עם המציאות, שקלקלו את השורה בקיצוניותם והתנגדו. והרע מכל היה, כי, מאיזו סיבה לא מובנה, גם האחרים שאינם קיצונים היו נשפעים מהם ונמשכים אחריהם. אולם סוף סוף ניצח, לפי הנראה, השכל הבריא – וישועה קרובה לבוא.

על כגון דא אין להתווכח ולהתרגש, אבל יש לחשוב ולהרהר. מעניין להשקיף קצת מן הצד על כל העניין הזה, מעניין לראות איך בני אדם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, מתוך השקפות סותרות זו את זו והרגשות שוללות זו את זו, באים בשלום ובמישור לעמק שווה אחד נחמד ונעים לכולם כאחד. לא קשה, כמדומה לי, להודות, כי לא הרי מר ז"ס וחבריו כהרי הוועד האודיסאי ועושי דברו, ולא הרי מר בן-יהודה כהרי מר ענתבי וחבריו – החלק הידוע מחכמי ירושלים ומצדיקיה, אף לא הרי מר בן-יהודה כהרי מר מ. בן-צבי, המקנא קנאת ה’יישוב‘, כהרי מר ברזילי, הקרוב באמת לפועלים הצעירים. ובכל זאת כולם מתנבאים בסגנון אחד – דירות זולות וכו’ וכו‘. ולא עוד אלא שכל מי שאינו רוצה לעבוד את אדמתו בפועלים יהודים, כלומר לעשות את חובתו, כאשר ידבנו לבו לעבוד בתורת נדבה את עבודת הקודש של ה’יישוב’ של ה’תחייה' ו’להקריב קרבנות‘, הרי הוא מתחיל או גומר את עבודתו בקודש בהצעה על דבר דירות זולות וכו’ וכו'.

הסכם כללי כזה, אחדות נפלאה בין אלמנטים שונים כל כך זה מזה, ראינו עד עתה רק מצד הלוחמים מלחמת מצווה עם הפועלים. בוודאי אין להשווֹת את כל בעלי ההצעה, שכוונת חלק מהם בוודאי רצויה, אל הלוחמים הידועים. אולם הסכם כללי כזה כשהוא לעצמו דיו לעשות את כל העניין לקצת חשוד, ואולי גם לקצת באנאלי.

כמובן, אין זה מעכב את אנשי המעשה להביא מזה ראיה, כי כך באמת דורשים החיים וכו'. אני אינני בא לסתור את דבריהם, אני אינני איש מעשה, וכמעט שנתייאשתי מלהבין לכל עמקה את לשונם של אנשי המעשה. איזו חולשה או איזה כובד יש במוחי, שאינו מבין אלא דברים כהוייתם, כפשוטם, כמשמעמם. ‘לטייל בפרדס’ של עולם העשייה אינני מסוגל בשום אופן. כשאני שומע, למשל, את השמות: ‘ציונות’, ‘תחייה’, ‘יישוב’, ‘איכר’, וכדומה, יוצאים מפורש מפה ממלל רברבן, או כשאני רואה אותם ‘חרותים באש שחורה על גבי אש לבנה’, אינני יכול בשום פנים להבין, כי אין הדברים כפשוטם, כי יש כאן ‘פשט’, רמז, דרוש, סוד… ולמה אכחד? יש שאני, פשוט, מתקנא באנשים הטובים האלה, הדורשים הכל כמין חומר. ‘הכנסת הקפּיטל אל הארץ’, ‘פיתוח התעשייה’, ‘הרמת הקולטורה הקרקעית’, ‘יצירת בסיס לעבודת הפועל העברי’, ‘הרחבת היישוב’ ולבסוף ‘אבטונומיה עברית תחת חסותה של הקונסטיטוציה העותומנית’, ומצד אחר – ‘התחלת התקופה הקפיטליסטית בארצנו’, שבעקבה כרוכים, כידוע, הנצחון הגמור של הפרולטריון והגאולה השלמה של האנושות – הרי זה כל כך יפה, כל כך חלק וכל כך ברור! אולם במוחי אני מתערבבים כל הדברים היפים האלה, מיטשטשים ומתנדפים, ואת מקומם יקחו דברים לא יפים כלל, מעין: תחייה של תגרנים, יישוב של חנוונים, חירות של עבדים!..

וכן הדבר נוהג גם ביסוד היסודות של הציונות: אם אין אני לי מי לי? כמה פעמים חזרו וחוזרים על הפסוק הזה ובכמה פנים דרשו ודורשים אותו! עדי שדי לבוא לאחת ממושבותינו בשביל לראות, כי ממסד עד הטפחות עם כל כרמיה ופרדסיה, היא כולה בנויה בידי ערבים ונעבדת בידי ערבים. ודי היה לתורכים הצעירים לנחול נצחון מדיני, שלא בא להם כלל בהיסח הדעת או בנדבה, בלי דם ודמעות, בשביל שיתעוררו הציונים שלנו בכל מקום שהם ויזכרו, כי יש בעולם ארץ שאנחנו נושאים את נפשנו אליה, ויש ‘תחייה’ וישנם עוד דברים טובים, שלבו של אדם מישראל חומד אותם. ודי היה לזכור את כל זאת, בשביל שאנשי המעשה בארצנו יתחילו ב’עבודה ריאלית', כלומר – שילכו לבקש עזרה מכל ‘דודיו העשירים’ של עם עני. הייפלא, אפוא, כי די היה לקומץ של צעירים להתחיל בעבודה עצמית באמת, בשביל שמידת הרחמים בכל כבדה תתגלגל עליהם מכל הצדדים, ובלבד שלא יעוררו את הדינין, בהעמידם את דבריהם על הדין של ‘אם אין אני לי מי לי?’…

תרס"ט (1909)

מכתב גלוי למר מ. שיינקין ולמר יעקב רבינוביץ

ילמדוני רבותי: הדגל הציוני מה הוא: חתיכת בד או משי לבן ותכלת, שאינו אלא צעצוע בעלמא, ואינו עשוי אלא לקשט בו את האולמים ואת התהלוכות בשעת חגיגות פומביות, או הוא דגל לאומי ממש, שיש לו ערך לאומי, מעין אותו הערך, שיש לדגל לאומי אצל כל עם חי, או מתעורר לתחייה, אפילו מן העמים היותר קטנים והיותר פחותים במעלה?

עד כמה אנחנו בכלל מסוגלים לכבד את דגלנו הלאומי, כלומר – עד כמה מתחיל דופק בקרבנו לב עם חי, הראינו לדעת למדי בכל הפגישות, שערכו לכבוד החכם באשי¹,שדנו בהן את דגלנו הלאומי לגניזה. אולם באופן היותר מבהיל והיותר דוקר את העיניים ראינו זאת במקרה שקשה למצוא לו שם ושבכל אופן לא תמצא דוגמתו בשום אומה ולשון, שקרה בשעת הפגישה באחת המושבות ביהודה. במושבה עברית, בארץ תקוותנו הלאומית, בממלכת עותומניה המחודשת, שכל הלאומים השונים היושבים בה נושאים את דגליהם הלאומיים ברמה, בשעת חגיגה כמעט לאומית, לעיני ראש היהדות בתורכיה ולעיני אנשים שלא מעמנו, התנפלו האיכרים, אלה ‘חלוצי התחייה הלאומית’, על קומץ קטן של צעירים וצעירות, שנשאו את דגלנו הלאומי, התנפלו כמה פעמים, עד שלבסוף גזלו את הדגל מידי נושאיו ויקרעוהו לגזרים! יגיד מי שיודע, איך קוראים למעשה כזה.

אינני מתפלא על בני המושבה. עלבון לאומי, מה להם ולקטנות אלה?

אבל אתם, אדונים נכבדים, אתם, שאחד מכם הוא חבר בהנהגה הציונית והשני סופר לוחם ברקבון הלאומי, בעד החופש והתחייה הלאומית – אתם, שהיה עליכם למחות, מדוע לא מחיתם?

אינני תמים כל כך לחשוב, כי מחאתכם היתה מועילה. אולם אטו משום הא! האם הדבר הזה פטר אתכם מלהגן על דגלנו הלאומי, על כבוד האומה המתחלל באופן מבהיל כזה? וכי כך נושאים דגל ציון ברמה? האם לא היתה עליכם החובה להראות לעיני כל, כי דגלנו הלאומי אינו צעצוע בעלמא, שמשתעשעים בו איזה צעירים חולמים, שכל מי שאגרוף לו יכול להתעלל בו כחפצו ושכל מי שעומד במקום גדולים הרשות בידו לגזור עלינו גניזה, כי אם משא-נפש העם כולו, סמל התחייה והגאולה, שכולנו חייבים בכבודו? האם לא היתה עליכם, הראשונים לתחייה לאומית, להראות, איך בני עם חי בכלל מכבדים דגל לאומי?

ומה היה הטכסיס שלכם בכלל עם החכם-באשי, אשר כל ימי לווֹתכם אותו לא ביררתם לו מה הדגל הלאומי לנו, לא ביררתם לו, כי אין אנחנו יכולים ואיננו רשאים לוותר עליו בשביל איזו חשבונות של דיפלומטיה מסופקה, בשעה שכל העמים השונים של ממלכת עותומניה נושאים את דגליהם הלאומיים ברמה באין מוחה בידם? שהרי באופן כזה, כשאנחנו נהיה היחידים המסתירים את דגלנו הלאומי, ייברא גם פה, בעותומניה המחודשת והחפשית, בשביל עמנו המוכן לפורענויות, מצב מיוחד לרעה, מצב יוצא מן הכלל כזה שבכל ארצות הגולה. ובבריאת מצב כזה פה, במקום שהיינו באמת יכולים להיות עם חפשי בכל יתר עמי תורכיה, נהיה אשמים בעצמנו, תהיה אשמה פיקחותנו העבדותית, פחדנותנו העבדותית ותאוותנו העבדותית למצוא חן יותר מאחרים. ומצד אחר, הלא היה עליכם לברר לקהל הציוני, מה הרב הזה לנו ולעצם שאיפותינו הלאומיות. הלא היה עליכם לדבר דברים ברורים באזני כל הקהל הזה ולאמור לו, כי אין לערוך פגישות למי שאינו לנו. יערכו לו פגישות רשמיות ה’גדולים' וה’חשובים' הרשמיים, אבל מי שלב יהודי חי ומרגיש לו אין לו עסק עמו. בכל אופן תנאי אחד הייתם צריכים להתנות מפורש עם הרב הזה ועם הקהל הציוני: או לערוך פגישה עם הדגל הציוני או בלי לערוך פגישה כלל. או האומנם אינכם מודים גם אתם בכלל הפשוט, כי עם מתעורר לתחייה, שמחל על כבודו, אין כבודו מחול, ואם כבודו מחול – אין תחייתו תחייה? האומנם אנחנו, בני עם עלוב, חייבים לעסוק בדיפלומטיה של ‘המבוא השחור’, בשעה שכל עמי תורכיה המחודשה נכנסים להיכל החירות דרך מבוא הכבוד?

בשמי, ובשם כל יהודי אשר לב לו להרגיש בעלבון האומה, הנני תובע אתכם לדין למשפטה של דעת הקהל הציוני.

תר"ע (1910)

אחד הגורמים לפגימת חייהם של הצעירים העובדים הוא בוודאי חוסר חיי משפחה. גם פה מקום להתבוננות. לפנינו חזיון, שהנו לא רק יליד התנאים הכלכליים פה, בארץ-ישראל, כי הוא נמשך והולך מארצות הגולה. וגם שם הוא לא רק יליד התנאים הכלכליים, כי במידה מרובה הוא מושפע מחייהם של אחרים. בחזיון זה אתה רואה בבהירות מוחשית, כמה ארס מכניסה לפעמים לתוך חיים בעלי צורה ידועה הנהגת-חיים יסודית, שבאה פתאום, שלא בדרך התפתחות אותם החיים עצמם, כי אם מתוך חיים אחרים בעלי צורה אחרת. עד כמה הנישואים המאוחרים, הרווקוּת עד שילבין הראש, מביאים ברכה בחייהם של אחרים, ישפטו האחרים. בכל אופן הברכה סמויה מן העין, ועינינו רואות אחרת. אבל האחרים לפחות הסתגלו לזה במשך דורות רבים, ואין ההיזק ניכר כל כך, אולם בקרבנו נעשתה במובן זה מעין מהפכה חשאית במשך דור אחד, – ואנחנו רואים את התוצאות. אפשר לאמור, כי שרשה העיקרי של העצבנות הנפרזה של הדור עם כל תולדותיה מונח בחזיון זה, העיניים הלקויות, השיניים החולות, הקרחת המוקדמת, כל הכמישה המוקדמת של צעירינו, ובייחוד של צעירותינו, מעידות על זה במידה מספקת. וכמה דעות, בייחוד כמה יחסים נפשיים של בני הדור, לוחשים לך באזניך, כשאתה מתבונן בהם מקרוב: אם חכמה אין כאן – זקנה יש כאן! זקנה – בתוך בחרות! חזיון, שלא רבים כמוהו מביאים לידי מחשבות כל כך מעציבות וכל כך מעליבות. ופה אין בכיות, אין הרעשת עולמות, אם כי פה נחרב במשך דור אחד אולי יותר ממה שהחריבה (לדעת הסוברים, שהחריבה) מסורת האבות במשך כל הדורות, – כמובן, אם לא לזקוף על חשבונה מה שהחריבה הגלות. וגם אלה הבוכים על גורלה של בת ישראל, המר כל כך, הקשה כל כך באשמת ר' ופסי וכו‘, אין לבם כלל קרוע ומורתח כל כך על גורלן של בנות ישראל בדור הזה, שהרי אין כאן ‘קוצו של יוד’, אשר רק במיקרוסקופ עשוי לדבר רואים אותו. פה הלא מדברים שוב רק החיים, רק חיינו העלובים, והעיקר – הצרה החדשה הלא אצולה מעצם החיים ה’מבוקשים’, מעצם חייהם של אחרים, ואין לנו אפוא להתבייש בה ולהתבטל בפני אותם האחרים.

קשה לדבר בזה. די במה שאמור למי שרוצה להתבונן ולחשוב מה שיש לחשוב. העיקר – מצד זה יש לראות את דרישתם העצמית של החיים המבוקשים מתוך עצמנו, של החיים העצמיים. בלי חיי משפחה לא ייבנה עם. בכלל מחיי המשפחה מתחילים בעצם החיים האנושיים האקטיביים בכל האור שבהם ובכל הצללים, בכל גדלם ועמקם בכל קטנותם ושפלותם, בכל הקדושה ובכל הטומאה שבהם. פה כּוּר המבחן, פה עצם סוד החיים. ועוד דבר אחד – והוא עיקר: החיים צריכים להיות חיים, לא אידיאל ולא עבודה לשם אידיאל. החיים הם היצירה ולא האידיאל, – החיים של יוצר החיים בעצמו. יוצר חיים חדשים רק מי שיוצר מחדש את חיי עצמו. אם באים צעירים ומקריבים את מבחר שנותיהם לשם יצירת חיים לעמנו, הרי אנחנו מוכרחים לראות בזה הכרח קשה ואכזרי, הכנה קשה ומוכרחת ליצירה, מעין הכנת קרקע לזריעה או לנטיעה על ידי סיקול אבנים, עקירת שרשי עצים ושיחים וכדומה עבודות קשות ותפֵלות, שאינן מביאות פרי כשהן לעצמן, אותם החיים והאורה שישנם בעבודת הכנה זו אינם בעצם אלא מעין דמי קדימה על חשבון העתיד. עצם היצירה החיה או יצירת החיים מתחילה רק משעה שהצעיר מתחיל לחיות חיי עצמו באותה הצורה, שהוא נושא את נפשו אליה, שהוא רואה את החיים המבוקשים, והדבר הזה אי-אפשר בלי חיי-משפחה. לראות חיים יכול הצעיר רק עם האשה אשר אהב ועם כל העולם, אשר החיים האלה פותחים לפניו ונותנים בלבו. אבל אם חיים חדשים, מבוקשים – הרי שגם חיי המשפחה צריכים לקבל צורה חדשה וצביון חדש. יחסים חדשים, כלומר יחסים גדולים, בטבעיותם הטהורה, בין האיש והאשה – הנה היסוד המבוקש. בצורה זו לא יהיו חיי המשפחה כרקב לכל עבודה להגשמת שאיפתנו האנושית והלאומית, כי למקור גבורה ואורה חדשות יהיה שיתוף הכוחות, המשותפים על פי הטבע בעצמו.

תרע"ח (1918)

כמדומה לנו, כי לשורת הקְבָצים, שאנו באים להוציא בשם ‘הארץ והעבודה’, אין צורך בהקדמה ארוכה. בפתח השער הזה אין מקום לדברים הרבה.

לא קבצים ספרותיים אנחנו באים להוציא, לא קבצים למחשבה או לשירה, – את העבודה אנחנו באים להציג לפני בעלי המחשבה והשירה ולפני כל בעל נפש בישראל, את העבודה הפשוטה בארץ-ישראל: ראשית צמיחתה, חבלי קליטתה, חבלי קליטתם של העובדים, שאיפותיהם, חלומותיהם, חיפושיהם, תעיותיהם. העבודה אינה דברנית, אין אומנותה בכך, ואין לה צורך בכך. הרוב מאלה, שכתבו מה שיבוא בקבצים האלה, עבדו בעצמם, ורבים עובדים בעצמם. דבריהם הם קול המעדר, המזמרה, המחרשה וכו'. במקום אחר, כלומר לא בארץ-ישראל ולא מתוך העבודה בארץ-ישראל, אולי היו באים לעולם לפרסם את דבריהם בדפוס. לא רק דבריהם, כי אם גם רגשותיהם ומחשבותיהם הם פרי העבודה ופרי הארץ, פרי חיי העבודה וחיי טבע הארץ.

אין כאן דבר שלם ומשוכלל לא במחשבה, לא בשירה, לא ביצירה – התהווּת יש כאן: אולי יצירה מתהווה ואולי עולם מתהווה.

את זה לא תמסור בדברים: הדברים מחללים.

תדבר אפוא העבודה, תדבר באותו האופן, באותה הפשטות ואי-השלמות, שהיא דיברה אל לבבנו והשפיעה על מחשבותינו. תדבר – והארץ תנגן על ידה מאליה, תדבר למי שהיא צריכה לדבר, – והוא ידע ויבין, והוא יחשוב וירגיש, – והוא יחיה מה שיש פה לחיות בלי ביאורים יתרים, בלי הקדמות מחכימות. אין צורך ‘להכניס לפרדס’, כמו שלא היה לנו צורך בזה. מה שיש בו צורך, – יבקש בעומק נשמתו – ומצוא ימצא, כמו שמצאנו אנחנו.

מלה אחת קטנה היתה לנו בבית גנזינו ו’תחייה' שמה, – הוציאוה לאוויר העולם ונתחללה, נתחללה בדברים. תבוא אפוא העבודה ותתקן את פגימותיה, תבוא ותשיב לה את כבודה הראשון, את קדושתה הראשונה. תבוא העבודה ותחַיה את התחייה.

על דגלנו כתוב:

‘העבודה – והתחייה’,

ויריעת דגלנו – הארץ.

תרע"ג (1913)

שקלתי בדעתי: הלכתוב בשביל ‘בגליל’¹? ומה לכתוב?

מאחר שאיני בקי בענייני הגליל בכללו, לא בענייני המושבות ולא בענייני הערים, הרי שורת הדין נותנת, שלא אכתוב. אולם יש עניין אחד משותף לכולנו, לכל מי שיש לו עניין בארץ-ישראל ובעם ישראל, הדורש הבעה גם על עמודי ‘בגליל’, הבעה מתאימה לכלי מבטא כללי לכל הגליל. סוף סוף כולנו, גם העובדים או כמו שאומרים, הפועלים, גם האיכרים וגם בני הערים, שאיפה לאומית אחת לנו ועבודה לאומית אחת, במידה, כמובן, שכל אחד מאתנו לבו ער לדברים כאלה. ובמידה שהלבבות ערים, חשוב דווקא, כי הדברים האלה, מלבד מה שהם מתבררים לכל אחד בקרב מחנהו, ימצאו להם מקום לבירור כללי לכל המחנות, אבל השאלה היא: עד כמה הלבבות ערים?

ואני ניגש הפעם כאילו ‘מבחוץ’, כמי שניגש לחדר סגור של אדם קרוב בבוקר השכם ואינו יודע איך להתנהג: אם לדפוק על הדלת או להיכנס בלי דפיקה או לשוב כלעומת שבא: מי יודע אולי ישנים שם? ואם לא ישנים, מי יודע, אם במידה מספקת ערים ולאיזו דברים ערים? הן ביישובנו בכלל אין לראות התעוררות יתרה ולעומת זה מגיע אלינו לעתים קול נחרה, הצורם את האוזן ועוקץ את הלב בכיעורו כעקיצת עקרב.

אולם העובדה של הופעת ‘בגליל’ כשהיא לעצמה, מצד אחד, מראה, כי יש שם עֵרים או מתחילים להתעורר, ומצד שני ההזמנה לכתוב דבר-מה בשביל ‘בגליל’ נותנת לי רשות לדפוק על הדלת. ואני דופק, כנהוג, שלוש דפיקות בצורת שאלות על היחס מצד בני הגליל בכללם אל שלושת הצדדים העיקריים של העניין המשותף לכולנו:

א. היחס אל העבודה. יש למצוא רמזים בחוברות ‘בגליל’ שיצאו עד הנה, כי חלק מהאיכרים מתחיל להבין את ערך העבודה העצמית בתור כוח יסודי לבניין הארץ ולתחיית העם. אולם לפי שעה אין יותר מרמזים. השאלה היא: אם האיכרים מתחילים להרגיש את הצורך בעבודה עצמית באותה המידה שהם מרגישים את הצורך להשביח את משקם, להרחיב את המקור לפרנסתם? על השאלה הזאת אין להשיב תשובה נכונה בדברים, כי אם במעשים, והדבר הזה – התשובה החיובית – חשוב לנו לא רק מצד עצמו, כי אם גם מצד היחס בין האיכרים ובין הפועלים, ואל יהיה היחס הזה קל בעינינו. נניח נא את התורות למי שעוסק בהן, החיים, חיינו אי-האמצעיים, מורים, כי לפי שעה אין משק של איכר (ואפילו של קבוצה) יכול להתקיים לגמרי בלי פועל, כשם, שמצד שני, אין לפי שעה לראות אפשרות להמציא עבודה לכל הפועלים שישנם בארץ, ובייחוד לאלה שיבואו מחדש, מבלי להיזקק למשקיהם של האיכרים. אולם היחסים בין האיכר ובין הפועל העובד במשקו – תורינה התורות מה שתורינה – יכולים להיות רצויים, אנושיים, אם האיכר יעבוד בעצמו וידע, העיקר, ירגיש, בכל עת ובכל שעה את ערך העבודה, את סבל העבודה ואת כוח העבודה על נפש העובד או מה שהעבודה נותנת לעובד. ולא זה בלבד. חוות-לימוד לעבודה אין לנו לפי שעה, הרבה מפועלינו למדו ולומדים לעבוד במשקים של איכרים. וכמה יוכל הדבר הזה להביא ריווח רוחני לאיכר בעל נפש עובד בעצמו וגם לפועל המתלמד, אם שני הצדדים יתייחסו אל הדבר ואיש אל רעהו בפשיטות, בלי התחכמות יתרה!

ומה יתר העם? מה הכוחות הצעירים שבערים? ההתעוררה גם בהם הרגשת הצורך לעבודה? ובאיזו מידה התעוררה? כדאי היה לשמוע את קולם במובן זה מעל במת ‘בגליל’.

ב. היחס אל הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה. מה יחס האיכרים, ליסוד הזה לבנייננו הלאומי? הן רוב האיכרים בגליל אינם כל כך עשירים, בעלי נחלאות גדולות כל כך, שהדבר הזה – הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה – יוכל להזיק להם. אבל התאווה לעשירות, שאינה בעצם אלא נטייה לפרזיטיות,יש לחשוב לא מתה. השאלה נשארת אפוא שאלה: מה יחסם אל הרעיון הזה? ומה יחס יתר העם? הן הרעיון הזה אינו סותר לדת, ועוד להפך, התורה גוזרת מפורש: ‘והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ’. ולנו הרי חשוב, הרי עיקרי, כי העם בכללו, בכל שדרותיו, יעמוד עמידה נכונה על הרעיון הזה ויגן עליו בכל כוחותיו. כדאי, כדאי, כי קול העם בדבר הזה יישמע גם מעל במת ‘בגליל’.

ג. היחס אל אחדות האומה בכלל ואל אחדות העם אשר בציון בפרט. זהו הנגע היותר עמוק בכל נגעינו, כגלותיים כתכונתיים, חולשה גמורה, אפיסת הכוחות. בכל מקום שהאחדות נחוצה לנו כאוויר לנשימה, באה רוח תזזית ממקום שבאה וקורעת אותנו לקרעים שאינם מתאַחים. ובאין אחדות – אין כלום. אין הרגשה חיה, מאוחדת, שלמה, אין מחשבה חיה, ואין צורך לומר, כי אין עבודה חיה או יצירה חיה.

אין חפצי הפעם לנגוע בעצם המקומות הפצועים: יותר מדי חי הפצע, יותר מדי גדול הכאב, אבל אקח שתי דוגמאות מן הצד.

מרעישים בקרבנו עולמות, למשל, על תחיית הלשון. אבל מאין תבוא תחיית הלשון, במקום שאין נשמה לאומית חיה, הדורשת אמצעי ביטוי מיוחד, עצמי, – וזה שוב אומר: איך תצויר נשמה לאומית חיה, במקום שאין הגוף הלאומי מאוחד, שלם?

וכן בכל דבר, כן הוא לא רק ביחסנו אל עצמנו, כי אם גם ביחסינו החיצוניים, ביחסם אל אחרים. יחסנו אל הערבים, למשל, שאנחנו בכל אופן נהיה זקוקים לחיות עמהם חיים מדיניים משותפים, – יחסנו אל הערבים צריך להיות יחס אנושי, אבל יחס של גבורה אנושית, היודעת להתנהג במידות העליונות גם במקום שהתייחסותו של הצד השני אינה רצויה, ולא יחס של חולשה אנושית, שאין באוצרה אלא ממידות הקטנוּת, הטמטום והשפלות. אבל הגבורה מאין תימצא, במקום שהגוף עם הנפש קרועים ומפוררים לפירורים ולפירורי פירורים?

אולם אין הדבר הזה פוטר אותנו מבקש תרופה. הרגשת הצורך באחדות, הבנת ערך האחדות לכל עמקו, בירור הדרכים לאחדות אמיתית, פינוי המקום וניקוי האוויר לקירוב הלבבות, – כל זה יוכל להועיל הרבה לריפוי הנגע, לחזוק הגוף והנפש הלאומיים. מבחינה זו יש ויש לעשות גם על עמודי ‘בגליל’. כדאי היה, אם אפשר ועד כמה שאפשר, לשמוע מעל במת ‘בגליל’ גם קולם של אלה, שאין דעתם כדעתנו.

כך הן הדפיקות, שאני לפי שעה דופק ‘מבחוץ’, מבלי לדעת ברור, אם הן תגענה לתעודתן, אם הן תמצאנה לבבות די ערים, אשר יאמרו: ‘יבוא!’ כי לבבות אני דורש, ולא דבר שפתיים.

ולא אכחד, כי חפצי אני גדול להיכנס פנימה, – לא כדי להשמיע את קולי, כי אם דווקא כדי לשמוע, או להקשיב, אולי אשמע קול, ויהי קול דממה דקה – או מי ייתן והיה קול דממה דקה – מתוך אילו לבבות. הן אני בכלל אינני משמיע את קולי אלא לעיתים רחוקות, וגם זה, חולם אני לעיתים, אינו בעיקר אלא מעין צירוף מתוך הקולות, הנשמעים מסתר מחבואם בתוך הלבבות של הרבים. דומה הדבר למנגן בפסנתר, שהוא רק דופק על המנענעים, נוגע בנימים ידועות, והפסנתר משמיע קול מצורף מהרבה קולות המאוחדים להרמוניה ידועה. ואני אוהב כל כך לשמוע דפיקות לבבות חיים, עֵרים, דפיקות שונות בטעם הקול, בצבעו, במזגו וממרחקים וממעמקים שונים, כשהן מצטרפות ומתאחדות להרמוניה אחת עליונה! זוהי בעיני המוסיקה העליונה, שאין עליונה ממנה ושאין דוגמתה אלא במוסיקה של בְרָן יחד שמים וארץ וכל צבאם, אבל לא תמיד עולה הדבר, – וכמה קשה, כשאינו עולה! כמה קשה, כשהלבבות אינם ערים, ועוד משמיעים קול נחרה מכוער, או כשהם ערים, אבל אינם מאוחדים להרמוניה אחת, ועוד להפך ולהפך! כמה קשה!…

תרע"ט (1919)

¹

הנני מרשה לעצמי להעיר שתי הערות קטנות על הדיבּור העברי.

א. בדבר המבטא. רבות דנו בו, רבות דרשו בו, כנהוג, אף רבות פעמים פסקו בו הלכה בבית-מדרשם של דורשי הלכות כאלה: אבל בחיים עוד השאלה במקומה עומדת. הנה, למשל, פה, בארץ-ישראל, נתקבל להלכה וממנה למעשה המבטא הספרדי. אולם הבא הנה מחוץ-לארץ, בשמעו את הדיבור העברי במבטא זה, כפי שהוא רגיל פה בפי היהודים האשכנזים, עודנו עומד ושואל: הזה הוא המבטא העברי הנכון? הכזה יהיה הדיבור העברי החי? דיבור זה יש שעושה עליו רושם מעין הרושם של אותו הדיבור ה’אשכנזי' הידוע, המתהווה מן הז’רגון בכוח איזה פַתָחין הבאים במקום תנועות אחרות. אינני מחליט, כי רושם זה שווה אצל כל אדם וכי על-פיו ייערך דבר המבטא, יוכל היות, כי אשמים בזה המדברים יותר מן המבטא. אולם, בבואנו לעשות את השפה למדוברת בפי כל, הנה, מצד זה, צריך בייחוד לשים לב להמון המדברים ולא רק להסתפק בבחירי המדברים או בחשובי המדברים. ובכל אופן צריך, כמדומה לי, להתחשב עם זה ולעשות את המבטא בכל האפשר ובכל האמצעים גם נעים לאוזן ולא רק מדויק. רגילים הם בלשני ארץ-ישראל לדרוש סמוכים ללשוננו מלשון ערב. זאת היא בוודאי דרך ישרה: אבל מלבד הדיוק הבלשני וההתאמה לצורת הלשון הקדמונית, הלא גם לרגש הטעם שלנו בזמן הזה ישנן תביעות שאין להתעלם מהן, – והטעם שלנו איננו מתאים כלל לטעם הלשון הערבית, אשר מלבד קשיוּת צורתה היסודית עוד עמדה מהתפתח זה כמה דורות. השומע, למשל, בפעם הראשונה ערבים מדברים, הנה הברתם את אותיות הגרון, הדומה ממש לגעיית העגל, צורמת את אזנו ועושה עליו רושם מוזר מאוד. ובכל זאת ישנם בלשנים, הנכונים לזכות את לשוננו בהברה כזאת ובעוד סגולות כאלה, אשר לפי דבריהם, קניין עצמי הן לה, ורק כאשר חדלה מהיות מדוברת פסקו ממנה. אינני יודע, אם באמת כך היה מבטא הלשון העברית בפי העברים הקדמונים: אולם אין דבר המעניין אותי הרבה, אפילו אם יתברר לנו בירור גמור ומוחלט, כי באמת כך היה המבטא. כיון שכבר נשכח מאתנו, ובין כך נשתנה טעמנו שינוי עיקרי, עלינו, כמדומה לי, לתת יתרון לטעמנו החי, המפותח והמזוכך על הטעם המת המוזר לנו, וכל הטענות של דיוק בלשני וכדומה אין בהן ממש ואין להשגיח בהן. דבר פשוט ומובן הוא, כי מכיוון שעברו על לשוננו דורות הרבה מבלי התפתחות חיה, טבעית, ואין לנו עתה שום פשרות להשיג מושג כל-שהוא, איך היו צורתה אף רוחה כיום, לוּ היתה בפינו מבלי הפסק, – כי עתה, בבואנו להשיבה לתחייה, עלינו להשיב לה את צורתה ואת רוחה, כפי שהן נשתמרו חיות בלבנו, בנשמתנו החיה בעת חיה, ולא להחזיר לה נשמה נאצלת מעברנו הרחוק, כפי שנשתמרה בספרים מתים. למי שאינו בלשן, למי שעומד מן הצד – אם נכון מבטא זה במקום זה – נדמה, כי הרבה טענות ומענות, ואולי מותר להגיד: הרבה דברים בטלים מכל הצדדים ובכל הפרטים, לא היה להם מקום, בשעה שעוסקים בתחיית שפתנו, לוּ נשמר בדיוק שלם ומושכל המשפט הפשוט הזה. הלא מעתה צריכים אנו לשאוף, כי תהיה לשוננו הלשון של העתיד, עם כל הפירושים היותר משובחים שיש לדיבור זה, ולא הלשון של העבר.

ב. בדבר הנימוס. לשוננו הקדמונית היא פשוטה מאוד ואיננה יודעת הרבה מתביעת הנימוס, המקובל כיום באירופה, לעקם את דרכי הלשון מפני הכבוד, – וממילא היא יותר קרובה לטבעיות ולאמת. הנה, למשל, אין דרכה בכלל לדבר בלשון רבים ליחיד, ואפילו להשתמש בגוף יחיד נסתר אין דרכה להרבות. מזה, כמדומה לי, אין לגרוע, ואולי יש להוסיף על זה. אין צורך להוכיח, ואולי אף להגיד אין צורך, כי הנימוס שבדברים כמו ‘אתם’ ליחיד או ‘הוא’ לנוכח וכדומה, יש בו משום אבק שקר, ואולי יותר מזה. אולי אין האבק הזה מסמא את העיניים במידה מרובה, ואולי במידה יותר מרובה ממה שיש לחשוב. אין אנחנו יודעים את דרך הרוח שבלשון בכלל: איך, באילו דרכים ובאיזו מידה היא פועלת על נפש האדם. אבל די לנו לדעת, עד כמה היא נפעלת, למען דעת, עד כמה היא חוזרת ופועלת: די לנו לדעת, עד כמה נשמת האומה בלשונה, למען נדע, כמה גדול כוח הלשון על נשמות אישי האומה. הנה, למשל, שתי הלשונות הקרובות: הלשון הרוסית והלשון הפולנית. מי שאינו יודע את שתי האומות האלה רק על־פי לשונותיהן, הוא יכיר בנקל, על פי דרכי נימוסן של שתי הלשונות, את אָפיין של שתי האומות המדברות בהן. הוא יכיר בנקל, כי העם המדבר רוסית, שאיננה מרבה בכינויי כבוד ושהדיבור ‘פלוני בן פלוני’ הוא התואר היותר נכבד, הוא פשוט טבעי, נאמן רוח במידה מרובה. לא כן העם הפולני, אשר לשונו מלאה נימוס, קידות והשתחוויות ואשר כמעט לא תבטא בה דיבור אחד מבלי התואר: ‘אדון’. הנני חושב, כי בדורנו, דור הדעה, או יותר נכון דור הדעות המחודדות וההרגשות המזוככות, כבר צריך האדם להרגיש משהו של טעם לפגם בדרכי הנימוס של הלשונות האירופאיות. הנה מרבים כיום לדרוש על־דבר הפשטות, הטבעיות, האמת בחיים; הנה רבות כיום התביעות על יחסים פשוטים, טבעיים, מתאימים לאמת; הנה באים כיום בטרוניה על כל הערכין הישנים, מפני שאינם מתאימים לפשטות, לטבעיות לאמת של היום. יש לנו רשות להאמין, כי הדורשים כזאת דורשים באמת ובתמים, לא בתור הלכתא למשיחא, כי אם פשוט להלכה ולמעשה ממש, למעשה של היום ושל כל יום. אבל – שואל אני באמת ובתמים, – איכה תמצא יחסים פשוטים, אם מראשית גישתך אל האדם, שאינך יודעו לא לשבח ולא לגנאי, או שהנך מכירו, אך אינך מכבדו ואינך בוזהו, אולם אינך חפץ כלל לנגוע בכבודו, או יותר מזה, שהנך מכבד אותו בלבך, ודווקא מטעם זה נפשך סולדת לדבר אליו בלשון שאינה אמת תמימה, – אם מראשית דברך אליו הנך מחויב לדבר אליו, אל היחיד, כאילו הינך מדבר אל רבים, ולקרוא לו ‘אדון’, בשעה שאינך מכוון כלל לקנות אדון לעצמך ואינך עבדו כלל וכלל? מי בעל־הנפש שלא ירגיש לפעמים רגש בלתי־נעים בכתבו: ‘אדון נכבד’ לאדם, שאינו לא אדון ולא נכבד? במקרה כזה אדם מורה היתר לעצמו, כי הדיבור ‘אדון נכבד’ אין פשוטו כמשמעו: אדון נכבד; זהו רק דיבור של נימוס, כמו הדיבור: ‘שב־נא לאכול’, אשר לא המבקש ולא המתבקש אינם טועים כלל לחשוב, כי באמת ובתמים ישב המתבקש לאכול, – כלומר, היתר שקר פרטי על סמך שקר כללי. כמובן, אין לבוא בטרוניה על הלשונות שכך מקובלות הן מדורות שעברו ואין לשנות בהן על נקלה. אולם אנחנו, הנמצאים בעניין זה בתנאים היותר רצויים, בבואנו להחיות את לשוננו, שבעיקרה יש בה מן הפשטות והטבעיות, עלינו לשוב אל הפשטות והטבעיות היותר אפשרית. על כן, יש מקום למחשבות מעציבות, בראותנו, כי גם ללשוננו הפשוטה והתמימה מתגנבות דרכי נימוס תפלות, המראות לנו, כי עוד לא גדלה אומתנו לפי מידת הדורות (והצרות) שעברו עליה ולפי ערך קומתה שהיתה לה בימי קדם, כי התרחקה ממקוריות במידה כזאת, עד כי כמתייראת היא מפניה. מי שבא הנה, לארץ־ישראל, ומדבר עם המדברים עברית, הוא ירגיש בייחוד לחץ ממין נימוס כזה, ועל הרוב קשה לו להימלט מן ה’הוא' ומן הדיבור בנסתר, מן ה’אדוני' ומן ה’כבודו', שהוא ‘מכובד’ בהם, ואין עליו אלא לעבור אל הז’רגון. הנני חושב כי אין זו שאלה ריקה, אם האמת הפשוטה, האמת בלי פירושים איננה אצלנו מלה ריקה. הלא תחיית הלשון (וכן תחיית הארץ) תתהווה אצלנו בבת אחת עם תחיית האומה: האומה תחיה את הלשון והלשון תחיה את האומה. ואם נקווה, כי עתיד עמנו לעשות גדולות, לפי מידת הצרות והייסורים שסבל: אם נקווה, כי עתיד הוא לגלות שמים חדשים וארץ חדשה לכל יושבי תבל – אם נקווה לכל אלה באמת ובתמים, מבלי לירוא מפני מה יאמרו הבריות מקרב האומות וגם הבריות שלנו, – כי עתה אל לנו לירוא גם מלבקש דרכים חדשות לנו לעצמנו לפי רוחנו ושורש נשמתנו, וקודם כל נתאמץ בכל האפשר להכשיר גם את הלשון בכל מה שיש להכשירה ולסגל לה את המעלות הטובות והמידות הטובות היותר אפשריות בלשון, בשביל שתהיה ראויה לשמש לתעודה רמה ועבודה גדולה כזאת. אמנם, אין הלשון רק כלי־מבטא לנפש ואין היא מַחזקת יותר ממה שיש בנפש. אין להרימה מעל לנשמת האומה בזמן הזה, ואין לערוב בעד הדורות הבאים אחרינו, כי הם לא יהרסו מה שאנחנו בונים. אולם מה שאפשר לעשות, הלא אפשר. אפשר לקבוע לחוק ולא יעבור, להלכה ולמעשה – עתה, בעוד הדיבור החי בתחילת צמיחתו, אין זה יוצא מגדר האפשרות – כי אין לדבר – מי שמדבר ולמי שמדבר, הבלשן ואיש ההמון, הגדול בדברו אל הקטן והקטן בדברו אל הגדול – רק בלשון נוכח יחד ובפשטות גמורה. בייחוד נכון היה בדיבור החי לבטל כלה את התארים: ‘אדון’, ‘מר’ וכדומה, שאין להם בזמן הזה כל זכות הקיום מלבד הזכות של שקר מוסכם (תואר אחד יש בלשוננו המתאים מאוד למה שנאמר בזה, והוא התואר ‘איש’ בדיבור: ‘אישי, כהן גדול!’: באמת התואר היותר נכבד של האדם, הראוי לשם זה, צריך להיות: ‘אדם’, ‘איש’ או שמו הפרטי). וכן הדין בכל דרכי הנימוס, שאינם פשוטים וטבעיים. צריך להכניס במקומם אל לשוננו נימוס אמיתי, פנימי, נימוס הנובע ממקור טהור – ממקור הלב הטהור והנשמה התמימה, – נימוס, שאין לו צורך בביטויים מסולסלים לא בדיבור החי ולא בדברים שבכתב. כמובן וכיוצא מן האמור למעלה, אין מכניסים נימוס כזה על־פי הדיבור. אולם די לנו לעת־עתה במה שנבוא לידי הסכם כללי ומוחלט, כי כך צריך להיות לעתיד הנימוס העברי, וכמה שנתאמץ, כל אחד לפי רוחו, לקיים את דבר הנימוס הזה.

עוד על דבר אחד אעיר, אף שאין לו עניין לדיבור העברי, אבל יש לו עניין לתחיית הלשון בכלל – על־דבר הקלת הקריאה העברית. נחוץ מאוד למצוא אמצעי להקל את הקריאה העברית: אם לקבוע לחובה לבלי הדפיס ספרים (ואולי גם לבלי כתוב דבר) מבלי נקודות, או באופן אחר יותר נוח ויותר מושכל (לקבל את האורתוגרפיה של לשונות אירופה – זו היא קיצוניות שאין לה שחר, לפי שאינה מתאמת לרוח שפתנו ביסודה). אולי אפשר להמציא איזו סימנים דקים, אשר ייכתבו ויודפסו ביחד עם האותיות? בכל אופן צריך להתאמץ בכל האפשר ובכל האמצעים להקל את הקריאה. בזה תהיה לנו למופת הלשון הרוסית, אשר בר בי רב דחד יומא, כמעט למד לדעת את האותיות, יודע לקרוא בה בכל ספר, אף אם איננו יודע פירוש המילות והעניין. ואל יהי דבר זה קל בעינינו, בבואנו להחיות את שפתנו תחייה גמורה. יודע אני כמה צעירים, שיש להם ידיעה בלשוננו עד כדי קרוא ספר קל בעזרת מילון או שלא בעזרתו, רק הקריאה הקשה מעכבת אותם מקרוא, וכן הם משליכים את הקריאה העברית וקוראים ספרים לועזיים, שהקריאה בהם היא יותר נוחה. ומי לא ידע כי רב מספר האנשים אשר בהחילם לקרוא בספרים כמעט אינם מבינים דבר ממה שקוראים, ורק מעט־מעט הם תופסים דיבור מזה ודיבור מזה, מאמר מזה ומאמר מזה, מעט־מעט ילמדו להבין יותר ויותר, מעט־מעט יתפתחו, עד שלבסוף הם קוראים ומבינים מה שהם קוראים. חבל, על כי אנשים כאלה – והם, כאמור, רבים – לא ימצאו את מבוקשם בלשוננו! נחוץ אפוא לבקש עצה בשבילם. מלבד זאת, כאשר תהיה שפתנו חיה, הנה יש לנו חפץ, כי גם לאחרים, לבני אומות אחרות, יֵקַל לימוד שפתנו. בזה, כמדומה, אין מקום לחילוקי דעות, ואין להרבות בזה דברים.

בכלל הנני מרשה לעצמי לחשוב, כי לא נערך עוד כראוי ערך תחיית לשוננו בתור כוח פועל בתחייתנו, הלאומית: עד כמה תחיית הלשון היא בעת ובעונה אחת תחיית האומה בכלל ותחיית אישי האומה בפרט: לא הובלטה עוד, אם אפשר לאמור כן, הנקודה המהווה והמחיה שבתחיית הלשון. דיברו הרבה על ערך הלשון בתור אחד הקניינים היסודיים של האומה, אשר כל בניין הלאומיות נשען עליהם. אולם כל זמן שמדברים על קניין לאומי כללי, הנה, מצד אחד, אין המושג ‘קניין’ מבליט את הקשר הפנימי, הפסיכולוגי, שבין הלשון ובין נשמת האומה: ומצד שני, אין היחיד, האיש מאישי האומה, יודע, מרגיש ומכיר הכרה פנימית ברורה, עד כמה קניין זה הוא קניינו הפרטי, אחד משרשי נשמתו האינדיבידוּאַלית. וזאת אולי הסיבה אשר כל־כך מעטה התעניינות חיה, עמוקה, בתחיית הלשון. אולם, הלא צריך קודם כל ויותר מכל להבליט, כי הלשון הלאומית בכלל יש לה שרשים כה דקים, כה רכים, מושרשים כה עמוק וכה איתן בתוך הנימים היותר דקות ויותר נעלמות של נשמת האדם עצמה, עד כי במות הלשון הלאומית ימותו יחד עמה גם הרבה מן הנימים האלה, וכל לשון אחרת שבעולם איננה מסוגלת להשיב להם חיים, ורק בשוב הלשון הלאומית ישובו גם הם לתחייה. הרבה ניצוצות אבדו לנשמת היהודי במות לשונו הלאומית, – אבדו, אבל יימצאו בתחיית הלשון. לא לחינם נשתמרו בז’רגון עד היום כמה מילים עבריות: לא רק משום שהינן משמשות לצורך דתי (הרבה מלים אינן משמשות לצורך זה) ולא רק משום שהרדיפות מן חוץ הכריחו להשתמש באיזו מלים, שאינן מובנות לאחרים (הרבה מלים אינן משמשות גם לצורך זה), אם כי פשוט, מפני שבהן מוּבּעת סגולת הנשמה היהודית במידה גדולה כזאת, עד שאין להחליפן באחרות, כל זמן שנשתמרה בשלמותה היותר אפשרית לה בתוך הגולה הנשמה היהודית. הנה, למשל, המלה: ‘נשמה’. לא המילה ‘דוּשא’ הרוסית, ולא ‘זעעלע’ הגרמנית, ולא âme הצרפתית – לא אלה תבּענה לנשמת היהודי מה שמבּעת המלה ‘נשמה’. וכן המלה ‘אמת’, וכן המלה ‘שלום’, ועוד ועוד.

דבר ברור ובהיר הוא, כי במסרנו ללשוננו הלאומית את השלטון היחידי והמוחלט בנשמתנו תחת שלטונן של שפות אחרות, אירופיות, הנה היא בהכרח תעשה שם, בכל גנזי הנפש, בכל אוצרות המחשבה והרגש, סדרים חדשים בחיבור המושגים וציורי המחשבה ובמה שנדבק בהם מן הצד, מן הרגש ומצללי הרגש, ותברא יחסים חדשים וערכין חדשים ביניהם, לפי שינוי ההיקף והתוכן של כל מלה ממלותיה וכל מבטא ממבטאיה וייחוּסם זה לזה לעומת המלות והמבטאים של לשונות אירופה ( ואולי מעין זאת, אך מן הצד שכנגד, מצד השלילה, היא הסיבה השנייה למיעוט התשוקה לתחיית לשוננו, כי רוח הלשונות האירופיות, החיה בקרבנו, נלחמת על קיומה, מבלי שנכיר בזה, כנגד לשוננו הלאומית, אשר רק ברוב עמל נשיב בּה לתחייה את כל הטוב, שהיה בה בימי קדם, ובעמל אולי עוד יותר רב נסגל לה את כל הטוב שבלשונות הארופיות). במובן זה הנה תחיית הלשון היא מקור חיים לא רק לנשמת כלל האומה כי-אם גם לנשמתו הפרטית של כל יחיד, של כל איש מאישי האומה. כל יהודי שיש לו מוח בקדקדו ולב רַגָש בחזהו, כל היודע ומכיר את עצמו ומבקש אפקים חדשים בקרב נשמתו, כל המחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית בעולמו הפנימי, – הוא ימצא בתחיית הלשון בפיו ובלבבו מעיין המתגבר של תחייה לנשמתו, אשר יכניס חיים ואור לסתריה, לפינותיה היותר נעלמות והיותר אפלות, ויעשיר את אוצרות מחשבתו והרגשתו עושר רב. לזה, כמובן, דרושה עבודה רבה עבודה פנימית, להשריש את הלשון בנשמתו השרשה של קיימא, לחבר – אם אפשר לאמור כן – את הזרם שנפסק בין הלשון והנשמה. כל מלה, כל ניב וכל דיבור מושרשים ושבים לתחייה באופן זה, נותנים פריים בעתם, לפי מידת העבודה וטיבה, אשר נעשתה בשעת הנטיעה. העבודה הפנימית הזאת יש לה בהכרח קשר אמיץ, בלתי-נפסק, עם החיים הלאומיים והאנושיים כאחת, שהלשון היא כלי-שרת להם, נשפעת מהם ומשפעת עליהם, יוצרת את יצירותיה על-פיהם, בדמות תבניתם, ומטביעה את חותמה בדמותה ובצלמה על יצירותיהם הם. העבודה הפנימית הזאת תיתן את הדחיפה היותר רצויה, היותר מכרחת, ליצירות חדשות בדרך החיים הלאומיים, ההולכים ומקבלים צורה חדשה, ההולכים ומתרקמים לעינינו. באופן כי במובן ידוע נוכל לאמור, כי תחיית הלשון היא בעצם יצירת חיים חדשים, עבריים עשירים ועמוקים, מלאים ושלמים.

הרעיון הזה כפי שמבואר פה, הוא, כמדומה לי, מורה הדרך היותר נכון לעבודת התחייה של הלשון. ‘אחד-העם’ במאמרו ‘הלשון וספרותה’, בבואו להשיב לאלה השואלים: ‘למי ולמה אנו כותבים עברית? איך ומה צריך לכתוב עברית? אם ובמה אפשר להחיות את העברית?’ – כותב: ‘התשובה הנכונה על כל השאלות האלה, שהולידו בימים האחרונים ויכוחים שונים, תלויה, כמדומה לי, בתשובת שאלה אחרת, אשר עד כה לא ראיתי מי שיעסוק בה, והיא: מדוע לא נתעוררו שאלות כאלה לפנים?’: ואחרי בארו את שאלתו ואמרו בין יתר דבריו, כי לפנים ‘כל מי שהשיגה ידו כתב עברית כיכולתו ובשעת הדחק המציא לו מלים וביטויים חדשים לפי צורך עניינו, בלי כל כוונה מיוחדת להרחיב השפה ולהחיותה, – תשובתו היא, כי ‘אז היו צרכי המחשבה המניעים הראשונים להרחבת הלשון והספרות. המחשבה שנתרחבה ביקשה לה בספרות לבוּּש חדש לפי מידתה, והכבודה הספרותית הרחיבה ממילא את הלשון לפי צרכי המחשבה וכו’. ואחרי הוכיחו, כי רק על ידי עשירות התוכן ביחס אל המחשבה, היתה גם לשוננו מתעשרת ומתרחבת בדרך טבעי, הוא בא לידי מסקנה, כי ‘אז לא היתה גם לשוננו נצרכת לעזרת ‘מרחיבים’ מיוחדים שאין דוגמתם בעולם’ וכו’, – אולי שאלתו ותשובתו נכונות ביחס לשואלים על דבר תחיית הלשון בכתב, אולם ביחס לאלה, שעיקר שאיפתם הוא להחיות את הלשון בדיבור פה, תחייה ממש, הנה שאלתו ותשובתו נותנות תוקף ל’המרחיבים', שהוא לוחם כנגדם, באותו הטעם עצמו שהוא נותן צדק לאלה שכתבו עברית לפנים, אשר ‘כל מי שהשיגה ידו כתב עברית כיכולתו ובשעת הדחק המציא לו מלים וביטויים חדשים לפי צורך עניינו’, אלא שיש הבדל בזה, כי אז היו צרכי המחשבה (כלומר המחשבה העיונית) המניעים הראשיים להרחבת הלשון, ועל כן עסקו בה רק בעלי מחשבה עיונית, ועכשיו צרכי התחייה, צרכי החיים המתחדשים, עם כל צורותיהם המרובות ומתרבות בכל גווניהם ומראיהם השונים ומשונים, עם כל היצירות החדשות והמחשבות החדשות הבאות ועתידות לבוא על-ידיהם לידי גילוי, הם המניעים הראשיים להרחבת הלשון, ועל כן יש חלק בה לכל מי שתחיית האומה קרובה אל לבו, לכל מי שמשתתף ביצירת החיים החדשים באיזו מידה שהיא ובאיזה אופן שהוא – לכל בן ישראל נאמן לעמו ומכיר את עצמו, ובאשר אין כל אדם מישראל מסוגל ‘להמציא לו מלים וביטויים חדשים לפי צורך עניינו’. על כן בהכרח ייבדל מקרב השאפים לתחייה החלק היותר מוכשר לזה, והוא ‘ימציא לו – ולחבריו בדעה – ואם בדרך זו, שמלים וביטויים חדשים לפי צורך ענינו’. ואם בדרך זו, שנתבארה למעלה, נעבוד את העבודה לתחיית לשוננו, אז תהיה לנו הרשות לאמור עם ‘אחד העם’, רק בשינוי לשון קצת: החיים שמתרחבים ובאים (אצלו: המחשבה שנתרחבה) מבקשים להם בלשון השבה לתחייה (אצלו: בספרות) לבוש חדש לפי מידתם, ועבודת התחייה (אצלו: והעבודה הספרותית) מרחיבה ממילא את הלשון לפי צרכי החיים (המחשבה). אז יתברר לנו כי תחיית הלשון היא יותר טבעית – ועל כן יותר נוחה – בארץ-ישראל, מפני שעבודת התחייה בכלל היא יותר טבעית שם, וכי גם בארץ-ישראל לה הגיעה תחיית הלשון למדרגה כזו, שתהא ראויה לשם זה אפילו באיזו מידה שהיא ( כי למה נעשה שקר בנפשנו? אין הלשון חיה עוד כלל אפילו בפי המדברים תמיד עברית ואפילו בפי התינוקות. היא אמנם מדוברת בפיהם, אבל בלתי חיה כלל וכלל). מפני שאף בארץ-ישראל אין לנו עוד חיים טבעיים אפילו באותה המידה שהיו יכולים להיות, לפי שאין לנו שם לעת עתה או שמעטים הם אנשים חיים, יהודים חיים בעלי נשמה יתרה.

העבודה לתחיית הלשון נחלקת לפי זה לשתיים: לתחיית הלשון ולתחיית הדיבור או להרחבת הדיבור החי. לעבודה הראשונה מסוגלים רק יחידי סגולה: אבל לא בלשנים מלומדים יחַיוּ את הלשון, כי אם חכמים ובעלי נפש יהודית כאחת. להחיות לשון או ליצור צורות חיים חדשות מסוגלים רק אלה המלאים חיים, אלה ששרשי נשמתם מרובים ועמוקים, שבהם אצור במידה מרובה האור הגנוז של הלשון הלאומית. ובזה לא הכמות עיקר, אלא האיכות. אדם אחד בעל לשון חיה באמת יצליח יותר להחיות את הלשון בפי אחרים ובלבם מאלפי מדברים בדיבור פונוגרפי. נר דולק אחד ידליק, כמובן, הרבה יותר נרות מאלפי גפריתיות לחות מתנוצצות בחושך ואינן דולקות. לעומת זה, בעבודה השנייה העיקר היא הכמות – הפצת הדיבור העברי החי במידה היותר אפשרית. ולזה צריך להרבות באגודות דוברי עברית, להכין בהן ומהן אורגניזציה טובה, אשר האגודה הראשית תכניס בה חיים ותחזיק בה חיים תמיד, בלי הפסק.

האגודה הראשית – צריך להגיד את האמת עד תומה – צריכה לעבוד בארץ-ישראל דווקא, כי אלה מקדישים את עצמם לתחיית הלשון צריכים בעת ובעונה אחת – כתולדה מוכרחת מכל האמור בזה – לעבוד גם לתחיית העם והארץ, והיו כל שלושת היסודות העיקריים של תחייתנו הלאומית: העם, הלשון והארץ לאחד, לגוף מוצק אחד ונפש אחת, כמו שהטבע וההגיון מחייבים. צריך להאמין, כי עוד יימצאו בקרבנו חכמים אנשי לב, אשר יבואו הנה להתיישב ולעבוד עבודת התחייה כעזרא בשעתו. אינני יודע, אם יש עולם יותר גדול, יותר מלא ויותר נחמד מיצירת חיים חדשים – יצירה שאין יסודה בדמיון, כי אם חיים, ומשתתפים בה כל כוחות היצירה החיים שבאדם. אין זו פראזה ריקה: יצירת חיים. מי שנמצא פה ויש לו עין בוחנת, הוא רואה כי עבודת האדמה פה, עבודת החינוך, תחיית הלשון, העבודה לעורר תנועה לאומית במושבות ובערים ועוד ועוד – כמובן, אם נעשה הן בדעת, באמונה ובאותו הרגש, שאין חלק בו רק למעטים – הן באמת עבודה של חיים חדשים. כמובן, יותר שהמשתתפים בעבודה הם בעלי נפש מלאה חיים, יוצרת, יותר הם מכניסים חיים ויצירה לעבודתם, יותר היא פוריה וסופה להתקיים. הלה זה גורל הנשמה הגדולה, כי בכוחה להוציא מעשה קטן מקטנותו ולעשותו גדול, והפכו – בנשמה קטנה (וצריך להודות, כי הצרה הזאת של קטנות במקום גדלות מורשת בייחוד פה בארץ-ישראל). בתנאים ידועים צריך באמת להיות אדם גדול למען עשות מעשים קטנים.

פתח תקוה