רגילים אנחנו לראות בספרותנו העתית פה ובחוץ-לארץ ציורים מן החיים הארץ-ישראליים, שהם יתרים על המצויר ונעלים על המצויר. ציור מארץ ישראל מחויב להיות כולו טווּי ומרוקם מניצוצות אור ישראל וטבול בטל של תחייה ופניו מכוּונים כלפי שערי האורה והחיים, ואפילו הצללים שבו לא יבואו אלא להבליט את האור. ואם בפובליציסטיקה כבר מרשים לעצמם לבקר, ולפעמים, כשאין המבוקר שייך לה’קלייזל' של המבקר, להוציא עליו גזר דין קשה או לבטל אותו כעפרא דארעא – הנה בציורים אין הדבר כן. פה ממשלת האור והחיים.

אולם לא על זה אני דן. אינני מבקר ואינני לוקח לי רשות לבקר, ובפרט אחרי שנתחדשה ההלכה בבית מדרשם של גדולי מספרינו, כי אפילו למבקר אסור להרהר אחרי מידותיו של סופר, אם המבקר בעצמו איננו סופר-יוצר, אם אין נשמתו אצולה מהיכל הציור והסיפור.

אולם הנה הולך וכובש לו מקום בספרותנו העתית מנהג, שאין צריך כלל להיות מספר ואפילו לא מבקר בשביל לראות ולהרגיש את הכיעור שבו, זה מנהג הצלמנות הספרותית. נזדמן לך בן אדם או בת חוה שעלה רצון מלפניך לצלמו ­– והנך מצלמו, כיד אמנותך הטובה או הרעה עליך, ומעמיד אותו בפני כל הקהל: ראו מעשי ידי להתפאר! כמובן, אינך מקמץ בצבעים מאירים ואינך ממעט בליטוש כל מה שאינו מלוטש ובייפּוּי כל מה שאינו יפה, עד שיוצאת לך תמונה נחמדה, ככל אשר שאלו עיניך ולבך, יפה, מגוהצה, מזהירה, ממש כתמונה שעל גבי שלט יפה, מעשה ידי אמן במעשה השלטים, – תמונה, שכולה אומרת: הביטו, ראו בי ותנו כבוד לי וליוצרי! והמצולם המסכן, אותו שאינו רודף כלל אחרי הכבוד להיות מוֹדֶל לתמונה של שלט או בכלל להיות מוצג לראווה, – מצולם שכזה מביט – ואינו מכיר את עצמו בתמונתו, מביט – ותוהה על עצמו: האומנם עומד אני לפשוט את הרגל, שנמצאו שׁמים את נכסי בפומבי?!

הדבר הגיע לידי כך, עד כי אפילו הילדוּת לא ניצלה מיד המצלם. באחת המושבות נצטלם באופן כזה נער אחד, תלמיד בית­­-הספר, נצטלם במלוא קומתו ובכל שירטוטיו ועם כל תנועותיו, נצטלם – והוצג לראווה, ואם זה מעט – הוצא הציור הזה בהוצאה מיוחדת בתור חוברת קריאה לילדים! ואולי גם זה מעט – ויקריא המצלם את הציור בגן-הילדים של אותה המושבה בפני כל הקהל, שהיו בו גם ילדים וגם אותו ילד עצמו! הילדים, חבריו בבית-הספר ובמשׂחקיו, כמובן, הכירוהו תכף, ויהיו הם המבקרים. כלומר הם ביקרו לא את הציור, כי אם את המצויר, ויגלו בו את המומים, שהמצייר כיסה עליהם. או גם מצאו בו מומים, שלא נמצאו בו.

הייתי שואל שאלה פשוטה: האומנם צריך להיות פדגוג, בכדי להוציא משפט, אם נכון לעשות כן או לא?

ואפילו ‘השלח’ שהיו ימים, אשר התייחסנו אליו בחיבה יתרה ובכבוד מיוחד, אפילו ‘השלח’ לא נמנע מלהדפיס תמונה פוטוגרפית כזאת, ולא חס אפילו על הטורח לתרגמה מרוסית.

כמדומה לי, כי כל מי שלבו מרגיש רגש של כבוד ושל חיבה לספרותנו צריך למחות בכל תוקף כנגד מנהג מכוער זה של צלמנות אנשים חיים והצגתם לראווה בפני קהל ועדה. צלמנות זו, אם בשרטוטים כוללים או מפורטת, אפילו אם היא עולה יפה, נפש נקייה ובעלת טעם סולדת בה, והמצולם, אם בעל נפש הוא, נעלב בה ומרגיש איזה רגש תפל, שקשה לבארו. ובכלל יש בצלמנות זו חנופה גסה, חנופה סאלונית, תפלה, כלפי המצולם, חטא כנגד האמת המציאותית וחטא נגד האמנות.

ברור הוא בעיני, כי דבר זה נכון וקיים הוא. ואינני חושש לאמור בבטחה, כי חובה היא על ‘השלח’, על ‘העמר’ ודומיהם לנעול דלתם בפני ציורים פוטוגרפיים של אנשים חיים. אולם יותר מכל אני מוחה כנגד המנהג הזה, כשאחז בו ‘הפועל הצעיר’, האורגן של הפועלים, שאינם נוהגים סלסול סאלוני כלל לא בעצמם ולא בחבריהם, כשהוא נותן מקום לציורים פוטוגרפיים מעין ‘שוחט מלמד’ ו’לילה ויום ברחובות' שיש בהם כל המעלות, שמנו חכמים בשיחות סאלוניות… והנני בטוח ויודע, כי למחאה הזאת יסכימו הרבה מחברי הפועלים.

תרס"ח (1908)

מצדדים שונים ומטעמים שונים רוצים זה כמה לזַכות את הפועלים בדירות זולות ובעוד דברים טובים, העלולים ממש להוציאם מאפלה לאורה – להקל את חייהם ולהוציא את אידיאלם מעולם הדמיון לעולם המעשה. אבל זמן רב היה השאור שבעיסה מעכב, נמצאו בין הפועלים קיצונים אחדים, בעלי דמיונות וחלומות, שאינם מתחשבים עם המציאות, שקלקלו את השורה בקיצוניותם והתנגדו. והרע מכל היה, כי, מאיזו סיבה לא מובנה, גם האחרים שאינם קיצונים היו נשפעים מהם ונמשכים אחריהם. אולם סוף סוף ניצח, לפי הנראה, השכל הבריא – וישועה קרובה לבוא.

על כגון דא אין להתווכח ולהתרגש, אבל יש לחשוב ולהרהר. מעניין להשקיף קצת מן הצד על כל העניין הזה, מעניין לראות איך בני אדם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, מתוך השקפות סותרות זו את זו והרגשות שוללות זו את זו, באים בשלום ובמישור לעמק שווה אחד נחמד ונעים לכולם כאחד. לא קשה, כמדומה לי, להודות, כי לא הרי מר ז"ס וחבריו כהרי הוועד האודיסאי ועושי דברו, ולא הרי מר בן-יהודה כהרי מר ענתבי וחבריו – החלק הידוע מחכמי ירושלים ומצדיקיה, אף לא הרי מר בן-יהודה כהרי מר מ. בן-צבי, המקנא קנאת ה’יישוב‘, כהרי מר ברזילי, הקרוב באמת לפועלים הצעירים. ובכל זאת כולם מתנבאים בסגנון אחד – דירות זולות וכו’ וכו‘. ולא עוד אלא שכל מי שאינו רוצה לעבוד את אדמתו בפועלים יהודים, כלומר לעשות את חובתו, כאשר ידבנו לבו לעבוד בתורת נדבה את עבודת הקודש של ה’יישוב’ של ה’תחייה' ו’להקריב קרבנות‘, הרי הוא מתחיל או גומר את עבודתו בקודש בהצעה על דבר דירות זולות וכו’ וכו'.

הסכם כללי כזה, אחדות נפלאה בין אלמנטים שונים כל כך זה מזה, ראינו עד עתה רק מצד הלוחמים מלחמת מצווה עם הפועלים. בוודאי אין להשווֹת את כל בעלי ההצעה, שכוונת חלק מהם בוודאי רצויה, אל הלוחמים הידועים. אולם הסכם כללי כזה כשהוא לעצמו דיו לעשות את כל העניין לקצת חשוד, ואולי גם לקצת באנאלי.

כמובן, אין זה מעכב את אנשי המעשה להביא מזה ראיה, כי כך באמת דורשים החיים וכו'. אני אינני בא לסתור את דבריהם, אני אינני איש מעשה, וכמעט שנתייאשתי מלהבין לכל עמקה את לשונם של אנשי המעשה. איזו חולשה או איזה כובד יש במוחי, שאינו מבין אלא דברים כהוייתם, כפשוטם, כמשמעמם. ‘לטייל בפרדס’ של עולם העשייה אינני מסוגל בשום אופן. כשאני שומע, למשל, את השמות: ‘ציונות’, ‘תחייה’, ‘יישוב’, ‘איכר’, וכדומה, יוצאים מפורש מפה ממלל רברבן, או כשאני רואה אותם ‘חרותים באש שחורה על גבי אש לבנה’, אינני יכול בשום פנים להבין, כי אין הדברים כפשוטם, כי יש כאן ‘פשט’, רמז, דרוש, סוד… ולמה אכחד? יש שאני, פשוט, מתקנא באנשים הטובים האלה, הדורשים הכל כמין חומר. ‘הכנסת הקפּיטל אל הארץ’, ‘פיתוח התעשייה’, ‘הרמת הקולטורה הקרקעית’, ‘יצירת בסיס לעבודת הפועל העברי’, ‘הרחבת היישוב’ ולבסוף ‘אבטונומיה עברית תחת חסותה של הקונסטיטוציה העותומנית’, ומצד אחר – ‘התחלת התקופה הקפיטליסטית בארצנו’, שבעקבה כרוכים, כידוע, הנצחון הגמור של הפרולטריון והגאולה השלמה של האנושות – הרי זה כל כך יפה, כל כך חלק וכל כך ברור! אולם במוחי אני מתערבבים כל הדברים היפים האלה, מיטשטשים ומתנדפים, ואת מקומם יקחו דברים לא יפים כלל, מעין: תחייה של תגרנים, יישוב של חנוונים, חירות של עבדים!..

וכן הדבר נוהג גם ביסוד היסודות של הציונות: אם אין אני לי מי לי? כמה פעמים חזרו וחוזרים על הפסוק הזה ובכמה פנים דרשו ודורשים אותו! עדי שדי לבוא לאחת ממושבותינו בשביל לראות, כי ממסד עד הטפחות עם כל כרמיה ופרדסיה, היא כולה בנויה בידי ערבים ונעבדת בידי ערבים. ודי היה לתורכים הצעירים לנחול נצחון מדיני, שלא בא להם כלל בהיסח הדעת או בנדבה, בלי דם ודמעות, בשביל שיתעוררו הציונים שלנו בכל מקום שהם ויזכרו, כי יש בעולם ארץ שאנחנו נושאים את נפשנו אליה, ויש ‘תחייה’ וישנם עוד דברים טובים, שלבו של אדם מישראל חומד אותם. ודי היה לזכור את כל זאת, בשביל שאנשי המעשה בארצנו יתחילו ב’עבודה ריאלית', כלומר – שילכו לבקש עזרה מכל ‘דודיו העשירים’ של עם עני. הייפלא, אפוא, כי די היה לקומץ של צעירים להתחיל בעבודה עצמית באמת, בשביל שמידת הרחמים בכל כבדה תתגלגל עליהם מכל הצדדים, ובלבד שלא יעוררו את הדינין, בהעמידם את דבריהם על הדין של ‘אם אין אני לי מי לי?’…

תרס"ט (1909)

מכתב גלוי למר מ. שיינקין ולמר יעקב רבינוביץ

ילמדוני רבותי: הדגל הציוני מה הוא: חתיכת בד או משי לבן ותכלת, שאינו אלא צעצוע בעלמא, ואינו עשוי אלא לקשט בו את האולמים ואת התהלוכות בשעת חגיגות פומביות, או הוא דגל לאומי ממש, שיש לו ערך לאומי, מעין אותו הערך, שיש לדגל לאומי אצל כל עם חי, או מתעורר לתחייה, אפילו מן העמים היותר קטנים והיותר פחותים במעלה?

עד כמה אנחנו בכלל מסוגלים לכבד את דגלנו הלאומי, כלומר – עד כמה מתחיל דופק בקרבנו לב עם חי, הראינו לדעת למדי בכל הפגישות, שערכו לכבוד החכם באשי¹,שדנו בהן את דגלנו הלאומי לגניזה. אולם באופן היותר מבהיל והיותר דוקר את העיניים ראינו זאת במקרה שקשה למצוא לו שם ושבכל אופן לא תמצא דוגמתו בשום אומה ולשון, שקרה בשעת הפגישה באחת המושבות ביהודה. במושבה עברית, בארץ תקוותנו הלאומית, בממלכת עותומניה המחודשת, שכל הלאומים השונים היושבים בה נושאים את דגליהם הלאומיים ברמה, בשעת חגיגה כמעט לאומית, לעיני ראש היהדות בתורכיה ולעיני אנשים שלא מעמנו, התנפלו האיכרים, אלה ‘חלוצי התחייה הלאומית’, על קומץ קטן של צעירים וצעירות, שנשאו את דגלנו הלאומי, התנפלו כמה פעמים, עד שלבסוף גזלו את הדגל מידי נושאיו ויקרעוהו לגזרים! יגיד מי שיודע, איך קוראים למעשה כזה.

אינני מתפלא על בני המושבה. עלבון לאומי, מה להם ולקטנות אלה?

אבל אתם, אדונים נכבדים, אתם, שאחד מכם הוא חבר בהנהגה הציונית והשני סופר לוחם ברקבון הלאומי, בעד החופש והתחייה הלאומית – אתם, שהיה עליכם למחות, מדוע לא מחיתם?

אינני תמים כל כך לחשוב, כי מחאתכם היתה מועילה. אולם אטו משום הא! האם הדבר הזה פטר אתכם מלהגן על דגלנו הלאומי, על כבוד האומה המתחלל באופן מבהיל כזה? וכי כך נושאים דגל ציון ברמה? האם לא היתה עליכם החובה להראות לעיני כל, כי דגלנו הלאומי אינו צעצוע בעלמא, שמשתעשעים בו איזה צעירים חולמים, שכל מי שאגרוף לו יכול להתעלל בו כחפצו ושכל מי שעומד במקום גדולים הרשות בידו לגזור עלינו גניזה, כי אם משא-נפש העם כולו, סמל התחייה והגאולה, שכולנו חייבים בכבודו? האם לא היתה עליכם, הראשונים לתחייה לאומית, להראות, איך בני עם חי בכלל מכבדים דגל לאומי?

ומה היה הטכסיס שלכם בכלל עם החכם-באשי, אשר כל ימי לווֹתכם אותו לא ביררתם לו מה הדגל הלאומי לנו, לא ביררתם לו, כי אין אנחנו יכולים ואיננו רשאים לוותר עליו בשביל איזו חשבונות של דיפלומטיה מסופקה, בשעה שכל העמים השונים של ממלכת עותומניה נושאים את דגליהם הלאומיים ברמה באין מוחה בידם? שהרי באופן כזה, כשאנחנו נהיה היחידים המסתירים את דגלנו הלאומי, ייברא גם פה, בעותומניה המחודשת והחפשית, בשביל עמנו המוכן לפורענויות, מצב מיוחד לרעה, מצב יוצא מן הכלל כזה שבכל ארצות הגולה. ובבריאת מצב כזה פה, במקום שהיינו באמת יכולים להיות עם חפשי בכל יתר עמי תורכיה, נהיה אשמים בעצמנו, תהיה אשמה פיקחותנו העבדותית, פחדנותנו העבדותית ותאוותנו העבדותית למצוא חן יותר מאחרים. ומצד אחר, הלא היה עליכם לברר לקהל הציוני, מה הרב הזה לנו ולעצם שאיפותינו הלאומיות. הלא היה עליכם לדבר דברים ברורים באזני כל הקהל הזה ולאמור לו, כי אין לערוך פגישות למי שאינו לנו. יערכו לו פגישות רשמיות ה’גדולים' וה’חשובים' הרשמיים, אבל מי שלב יהודי חי ומרגיש לו אין לו עסק עמו. בכל אופן תנאי אחד הייתם צריכים להתנות מפורש עם הרב הזה ועם הקהל הציוני: או לערוך פגישה עם הדגל הציוני או בלי לערוך פגישה כלל. או האומנם אינכם מודים גם אתם בכלל הפשוט, כי עם מתעורר לתחייה, שמחל על כבודו, אין כבודו מחול, ואם כבודו מחול – אין תחייתו תחייה? האומנם אנחנו, בני עם עלוב, חייבים לעסוק בדיפלומטיה של ‘המבוא השחור’, בשעה שכל עמי תורכיה המחודשה נכנסים להיכל החירות דרך מבוא הכבוד?

בשמי, ובשם כל יהודי אשר לב לו להרגיש בעלבון האומה, הנני תובע אתכם לדין למשפטה של דעת הקהל הציוני.

תר"ע (1910)

אחד הגורמים לפגימת חייהם של הצעירים העובדים הוא בוודאי חוסר חיי משפחה. גם פה מקום להתבוננות. לפנינו חזיון, שהנו לא רק יליד התנאים הכלכליים פה, בארץ-ישראל, כי הוא נמשך והולך מארצות הגולה. וגם שם הוא לא רק יליד התנאים הכלכליים, כי במידה מרובה הוא מושפע מחייהם של אחרים. בחזיון זה אתה רואה בבהירות מוחשית, כמה ארס מכניסה לפעמים לתוך חיים בעלי צורה ידועה הנהגת-חיים יסודית, שבאה פתאום, שלא בדרך התפתחות אותם החיים עצמם, כי אם מתוך חיים אחרים בעלי צורה אחרת. עד כמה הנישואים המאוחרים, הרווקוּת עד שילבין הראש, מביאים ברכה בחייהם של אחרים, ישפטו האחרים. בכל אופן הברכה סמויה מן העין, ועינינו רואות אחרת. אבל האחרים לפחות הסתגלו לזה במשך דורות רבים, ואין ההיזק ניכר כל כך, אולם בקרבנו נעשתה במובן זה מעין מהפכה חשאית במשך דור אחד, – ואנחנו רואים את התוצאות. אפשר לאמור, כי שרשה העיקרי של העצבנות הנפרזה של הדור עם כל תולדותיה מונח בחזיון זה, העיניים הלקויות, השיניים החולות, הקרחת המוקדמת, כל הכמישה המוקדמת של צעירינו, ובייחוד של צעירותינו, מעידות על זה במידה מספקת. וכמה דעות, בייחוד כמה יחסים נפשיים של בני הדור, לוחשים לך באזניך, כשאתה מתבונן בהם מקרוב: אם חכמה אין כאן – זקנה יש כאן! זקנה – בתוך בחרות! חזיון, שלא רבים כמוהו מביאים לידי מחשבות כל כך מעציבות וכל כך מעליבות. ופה אין בכיות, אין הרעשת עולמות, אם כי פה נחרב במשך דור אחד אולי יותר ממה שהחריבה (לדעת הסוברים, שהחריבה) מסורת האבות במשך כל הדורות, – כמובן, אם לא לזקוף על חשבונה מה שהחריבה הגלות. וגם אלה הבוכים על גורלה של בת ישראל, המר כל כך, הקשה כל כך באשמת ר' ופסי וכו‘, אין לבם כלל קרוע ומורתח כל כך על גורלן של בנות ישראל בדור הזה, שהרי אין כאן ‘קוצו של יוד’, אשר רק במיקרוסקופ עשוי לדבר רואים אותו. פה הלא מדברים שוב רק החיים, רק חיינו העלובים, והעיקר – הצרה החדשה הלא אצולה מעצם החיים ה’מבוקשים’, מעצם חייהם של אחרים, ואין לנו אפוא להתבייש בה ולהתבטל בפני אותם האחרים.

קשה לדבר בזה. די במה שאמור למי שרוצה להתבונן ולחשוב מה שיש לחשוב. העיקר – מצד זה יש לראות את דרישתם העצמית של החיים המבוקשים מתוך עצמנו, של החיים העצמיים. בלי חיי משפחה לא ייבנה עם. בכלל מחיי המשפחה מתחילים בעצם החיים האנושיים האקטיביים בכל האור שבהם ובכל הצללים, בכל גדלם ועמקם בכל קטנותם ושפלותם, בכל הקדושה ובכל הטומאה שבהם. פה כּוּר המבחן, פה עצם סוד החיים. ועוד דבר אחד – והוא עיקר: החיים צריכים להיות חיים, לא אידיאל ולא עבודה לשם אידיאל. החיים הם היצירה ולא האידיאל, – החיים של יוצר החיים בעצמו. יוצר חיים חדשים רק מי שיוצר מחדש את חיי עצמו. אם באים צעירים ומקריבים את מבחר שנותיהם לשם יצירת חיים לעמנו, הרי אנחנו מוכרחים לראות בזה הכרח קשה ואכזרי, הכנה קשה ומוכרחת ליצירה, מעין הכנת קרקע לזריעה או לנטיעה על ידי סיקול אבנים, עקירת שרשי עצים ושיחים וכדומה עבודות קשות ותפֵלות, שאינן מביאות פרי כשהן לעצמן, אותם החיים והאורה שישנם בעבודת הכנה זו אינם בעצם אלא מעין דמי קדימה על חשבון העתיד. עצם היצירה החיה או יצירת החיים מתחילה רק משעה שהצעיר מתחיל לחיות חיי עצמו באותה הצורה, שהוא נושא את נפשו אליה, שהוא רואה את החיים המבוקשים, והדבר הזה אי-אפשר בלי חיי-משפחה. לראות חיים יכול הצעיר רק עם האשה אשר אהב ועם כל העולם, אשר החיים האלה פותחים לפניו ונותנים בלבו. אבל אם חיים חדשים, מבוקשים – הרי שגם חיי המשפחה צריכים לקבל צורה חדשה וצביון חדש. יחסים חדשים, כלומר יחסים גדולים, בטבעיותם הטהורה, בין האיש והאשה – הנה היסוד המבוקש. בצורה זו לא יהיו חיי המשפחה כרקב לכל עבודה להגשמת שאיפתנו האנושית והלאומית, כי למקור גבורה ואורה חדשות יהיה שיתוף הכוחות, המשותפים על פי הטבע בעצמו.

תרע"ח (1918)

כמדומה לנו, כי לשורת הקְבָצים, שאנו באים להוציא בשם ‘הארץ והעבודה’, אין צורך בהקדמה ארוכה. בפתח השער הזה אין מקום לדברים הרבה.

לא קבצים ספרותיים אנחנו באים להוציא, לא קבצים למחשבה או לשירה, – את העבודה אנחנו באים להציג לפני בעלי המחשבה והשירה ולפני כל בעל נפש בישראל, את העבודה הפשוטה בארץ-ישראל: ראשית צמיחתה, חבלי קליטתה, חבלי קליטתם של העובדים, שאיפותיהם, חלומותיהם, חיפושיהם, תעיותיהם. העבודה אינה דברנית, אין אומנותה בכך, ואין לה צורך בכך. הרוב מאלה, שכתבו מה שיבוא בקבצים האלה, עבדו בעצמם, ורבים עובדים בעצמם. דבריהם הם קול המעדר, המזמרה, המחרשה וכו'. במקום אחר, כלומר לא בארץ-ישראל ולא מתוך העבודה בארץ-ישראל, אולי היו באים לעולם לפרסם את דבריהם בדפוס. לא רק דבריהם, כי אם גם רגשותיהם ומחשבותיהם הם פרי העבודה ופרי הארץ, פרי חיי העבודה וחיי טבע הארץ.

אין כאן דבר שלם ומשוכלל לא במחשבה, לא בשירה, לא ביצירה – התהווּת יש כאן: אולי יצירה מתהווה ואולי עולם מתהווה.

את זה לא תמסור בדברים: הדברים מחללים.

תדבר אפוא העבודה, תדבר באותו האופן, באותה הפשטות ואי-השלמות, שהיא דיברה אל לבבנו והשפיעה על מחשבותינו. תדבר – והארץ תנגן על ידה מאליה, תדבר למי שהיא צריכה לדבר, – והוא ידע ויבין, והוא יחשוב וירגיש, – והוא יחיה מה שיש פה לחיות בלי ביאורים יתרים, בלי הקדמות מחכימות. אין צורך ‘להכניס לפרדס’, כמו שלא היה לנו צורך בזה. מה שיש בו צורך, – יבקש בעומק נשמתו – ומצוא ימצא, כמו שמצאנו אנחנו.

מלה אחת קטנה היתה לנו בבית גנזינו ו’תחייה' שמה, – הוציאוה לאוויר העולם ונתחללה, נתחללה בדברים. תבוא אפוא העבודה ותתקן את פגימותיה, תבוא ותשיב לה את כבודה הראשון, את קדושתה הראשונה. תבוא העבודה ותחַיה את התחייה.

על דגלנו כתוב:

‘העבודה – והתחייה’,

ויריעת דגלנו – הארץ.

תרע"ג (1913)

שקלתי בדעתי: הלכתוב בשביל ‘בגליל’¹? ומה לכתוב?

מאחר שאיני בקי בענייני הגליל בכללו, לא בענייני המושבות ולא בענייני הערים, הרי שורת הדין נותנת, שלא אכתוב. אולם יש עניין אחד משותף לכולנו, לכל מי שיש לו עניין בארץ-ישראל ובעם ישראל, הדורש הבעה גם על עמודי ‘בגליל’, הבעה מתאימה לכלי מבטא כללי לכל הגליל. סוף סוף כולנו, גם העובדים או כמו שאומרים, הפועלים, גם האיכרים וגם בני הערים, שאיפה לאומית אחת לנו ועבודה לאומית אחת, במידה, כמובן, שכל אחד מאתנו לבו ער לדברים כאלה. ובמידה שהלבבות ערים, חשוב דווקא, כי הדברים האלה, מלבד מה שהם מתבררים לכל אחד בקרב מחנהו, ימצאו להם מקום לבירור כללי לכל המחנות, אבל השאלה היא: עד כמה הלבבות ערים?

ואני ניגש הפעם כאילו ‘מבחוץ’, כמי שניגש לחדר סגור של אדם קרוב בבוקר השכם ואינו יודע איך להתנהג: אם לדפוק על הדלת או להיכנס בלי דפיקה או לשוב כלעומת שבא: מי יודע אולי ישנים שם? ואם לא ישנים, מי יודע, אם במידה מספקת ערים ולאיזו דברים ערים? הן ביישובנו בכלל אין לראות התעוררות יתרה ולעומת זה מגיע אלינו לעתים קול נחרה, הצורם את האוזן ועוקץ את הלב בכיעורו כעקיצת עקרב.

אולם העובדה של הופעת ‘בגליל’ כשהיא לעצמה, מצד אחד, מראה, כי יש שם עֵרים או מתחילים להתעורר, ומצד שני ההזמנה לכתוב דבר-מה בשביל ‘בגליל’ נותנת לי רשות לדפוק על הדלת. ואני דופק, כנהוג, שלוש דפיקות בצורת שאלות על היחס מצד בני הגליל בכללם אל שלושת הצדדים העיקריים של העניין המשותף לכולנו:

א. היחס אל העבודה. יש למצוא רמזים בחוברות ‘בגליל’ שיצאו עד הנה, כי חלק מהאיכרים מתחיל להבין את ערך העבודה העצמית בתור כוח יסודי לבניין הארץ ולתחיית העם. אולם לפי שעה אין יותר מרמזים. השאלה היא: אם האיכרים מתחילים להרגיש את הצורך בעבודה עצמית באותה המידה שהם מרגישים את הצורך להשביח את משקם, להרחיב את המקור לפרנסתם? על השאלה הזאת אין להשיב תשובה נכונה בדברים, כי אם במעשים, והדבר הזה – התשובה החיובית – חשוב לנו לא רק מצד עצמו, כי אם גם מצד היחס בין האיכרים ובין הפועלים, ואל יהיה היחס הזה קל בעינינו. נניח נא את התורות למי שעוסק בהן, החיים, חיינו אי-האמצעיים, מורים, כי לפי שעה אין משק של איכר (ואפילו של קבוצה) יכול להתקיים לגמרי בלי פועל, כשם, שמצד שני, אין לפי שעה לראות אפשרות להמציא עבודה לכל הפועלים שישנם בארץ, ובייחוד לאלה שיבואו מחדש, מבלי להיזקק למשקיהם של האיכרים. אולם היחסים בין האיכר ובין הפועל העובד במשקו – תורינה התורות מה שתורינה – יכולים להיות רצויים, אנושיים, אם האיכר יעבוד בעצמו וידע, העיקר, ירגיש, בכל עת ובכל שעה את ערך העבודה, את סבל העבודה ואת כוח העבודה על נפש העובד או מה שהעבודה נותנת לעובד. ולא זה בלבד. חוות-לימוד לעבודה אין לנו לפי שעה, הרבה מפועלינו למדו ולומדים לעבוד במשקים של איכרים. וכמה יוכל הדבר הזה להביא ריווח רוחני לאיכר בעל נפש עובד בעצמו וגם לפועל המתלמד, אם שני הצדדים יתייחסו אל הדבר ואיש אל רעהו בפשיטות, בלי התחכמות יתרה!

ומה יתר העם? מה הכוחות הצעירים שבערים? ההתעוררה גם בהם הרגשת הצורך לעבודה? ובאיזו מידה התעוררה? כדאי היה לשמוע את קולם במובן זה מעל במת ‘בגליל’.

ב. היחס אל הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה. מה יחס האיכרים, ליסוד הזה לבנייננו הלאומי? הן רוב האיכרים בגליל אינם כל כך עשירים, בעלי נחלאות גדולות כל כך, שהדבר הזה – הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה – יוכל להזיק להם. אבל התאווה לעשירות, שאינה בעצם אלא נטייה לפרזיטיות,יש לחשוב לא מתה. השאלה נשארת אפוא שאלה: מה יחסם אל הרעיון הזה? ומה יחס יתר העם? הן הרעיון הזה אינו סותר לדת, ועוד להפך, התורה גוזרת מפורש: ‘והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ’. ולנו הרי חשוב, הרי עיקרי, כי העם בכללו, בכל שדרותיו, יעמוד עמידה נכונה על הרעיון הזה ויגן עליו בכל כוחותיו. כדאי, כדאי, כי קול העם בדבר הזה יישמע גם מעל במת ‘בגליל’.

ג. היחס אל אחדות האומה בכלל ואל אחדות העם אשר בציון בפרט. זהו הנגע היותר עמוק בכל נגעינו, כגלותיים כתכונתיים, חולשה גמורה, אפיסת הכוחות. בכל מקום שהאחדות נחוצה לנו כאוויר לנשימה, באה רוח תזזית ממקום שבאה וקורעת אותנו לקרעים שאינם מתאַחים. ובאין אחדות – אין כלום. אין הרגשה חיה, מאוחדת, שלמה, אין מחשבה חיה, ואין צורך לומר, כי אין עבודה חיה או יצירה חיה.

אין חפצי הפעם לנגוע בעצם המקומות הפצועים: יותר מדי חי הפצע, יותר מדי גדול הכאב, אבל אקח שתי דוגמאות מן הצד.

מרעישים בקרבנו עולמות, למשל, על תחיית הלשון. אבל מאין תבוא תחיית הלשון, במקום שאין נשמה לאומית חיה, הדורשת אמצעי ביטוי מיוחד, עצמי, – וזה שוב אומר: איך תצויר נשמה לאומית חיה, במקום שאין הגוף הלאומי מאוחד, שלם?

וכן בכל דבר, כן הוא לא רק ביחסנו אל עצמנו, כי אם גם ביחסינו החיצוניים, ביחסם אל אחרים. יחסנו אל הערבים, למשל, שאנחנו בכל אופן נהיה זקוקים לחיות עמהם חיים מדיניים משותפים, – יחסנו אל הערבים צריך להיות יחס אנושי, אבל יחס של גבורה אנושית, היודעת להתנהג במידות העליונות גם במקום שהתייחסותו של הצד השני אינה רצויה, ולא יחס של חולשה אנושית, שאין באוצרה אלא ממידות הקטנוּת, הטמטום והשפלות. אבל הגבורה מאין תימצא, במקום שהגוף עם הנפש קרועים ומפוררים לפירורים ולפירורי פירורים?

אולם אין הדבר הזה פוטר אותנו מבקש תרופה. הרגשת הצורך באחדות, הבנת ערך האחדות לכל עמקו, בירור הדרכים לאחדות אמיתית, פינוי המקום וניקוי האוויר לקירוב הלבבות, – כל זה יוכל להועיל הרבה לריפוי הנגע, לחזוק הגוף והנפש הלאומיים. מבחינה זו יש ויש לעשות גם על עמודי ‘בגליל’. כדאי היה, אם אפשר ועד כמה שאפשר, לשמוע מעל במת ‘בגליל’ גם קולם של אלה, שאין דעתם כדעתנו.

כך הן הדפיקות, שאני לפי שעה דופק ‘מבחוץ’, מבלי לדעת ברור, אם הן תגענה לתעודתן, אם הן תמצאנה לבבות די ערים, אשר יאמרו: ‘יבוא!’ כי לבבות אני דורש, ולא דבר שפתיים.

ולא אכחד, כי חפצי אני גדול להיכנס פנימה, – לא כדי להשמיע את קולי, כי אם דווקא כדי לשמוע, או להקשיב, אולי אשמע קול, ויהי קול דממה דקה – או מי ייתן והיה קול דממה דקה – מתוך אילו לבבות. הן אני בכלל אינני משמיע את קולי אלא לעיתים רחוקות, וגם זה, חולם אני לעיתים, אינו בעיקר אלא מעין צירוף מתוך הקולות, הנשמעים מסתר מחבואם בתוך הלבבות של הרבים. דומה הדבר למנגן בפסנתר, שהוא רק דופק על המנענעים, נוגע בנימים ידועות, והפסנתר משמיע קול מצורף מהרבה קולות המאוחדים להרמוניה ידועה. ואני אוהב כל כך לשמוע דפיקות לבבות חיים, עֵרים, דפיקות שונות בטעם הקול, בצבעו, במזגו וממרחקים וממעמקים שונים, כשהן מצטרפות ומתאחדות להרמוניה אחת עליונה! זוהי בעיני המוסיקה העליונה, שאין עליונה ממנה ושאין דוגמתה אלא במוסיקה של בְרָן יחד שמים וארץ וכל צבאם, אבל לא תמיד עולה הדבר, – וכמה קשה, כשאינו עולה! כמה קשה, כשהלבבות אינם ערים, ועוד משמיעים קול נחרה מכוער, או כשהם ערים, אבל אינם מאוחדים להרמוניה אחת, ועוד להפך ולהפך! כמה קשה!…

תרע"ט (1919)

¹

הנני מרשה לעצמי להעיר שתי הערות קטנות על הדיבּור העברי.

א. בדבר המבטא. רבות דנו בו, רבות דרשו בו, כנהוג, אף רבות פעמים פסקו בו הלכה בבית-מדרשם של דורשי הלכות כאלה: אבל בחיים עוד השאלה במקומה עומדת. הנה, למשל, פה, בארץ-ישראל, נתקבל להלכה וממנה למעשה המבטא הספרדי. אולם הבא הנה מחוץ-לארץ, בשמעו את הדיבור העברי במבטא זה, כפי שהוא רגיל פה בפי היהודים האשכנזים, עודנו עומד ושואל: הזה הוא המבטא העברי הנכון? הכזה יהיה הדיבור העברי החי? דיבור זה יש שעושה עליו רושם מעין הרושם של אותו הדיבור ה’אשכנזי' הידוע, המתהווה מן הז’רגון בכוח איזה פַתָחין הבאים במקום תנועות אחרות. אינני מחליט, כי רושם זה שווה אצל כל אדם וכי על-פיו ייערך דבר המבטא, יוכל היות, כי אשמים בזה המדברים יותר מן המבטא. אולם, בבואנו לעשות את השפה למדוברת בפי כל, הנה, מצד זה, צריך בייחוד לשים לב להמון המדברים ולא רק להסתפק בבחירי המדברים או בחשובי המדברים. ובכל אופן צריך, כמדומה לי, להתחשב עם זה ולעשות את המבטא בכל האפשר ובכל האמצעים גם נעים לאוזן ולא רק מדויק. רגילים הם בלשני ארץ-ישראל לדרוש סמוכים ללשוננו מלשון ערב. זאת היא בוודאי דרך ישרה: אבל מלבד הדיוק הבלשני וההתאמה לצורת הלשון הקדמונית, הלא גם לרגש הטעם שלנו בזמן הזה ישנן תביעות שאין להתעלם מהן, – והטעם שלנו איננו מתאים כלל לטעם הלשון הערבית, אשר מלבד קשיוּת צורתה היסודית עוד עמדה מהתפתח זה כמה דורות. השומע, למשל, בפעם הראשונה ערבים מדברים, הנה הברתם את אותיות הגרון, הדומה ממש לגעיית העגל, צורמת את אזנו ועושה עליו רושם מוזר מאוד. ובכל זאת ישנם בלשנים, הנכונים לזכות את לשוננו בהברה כזאת ובעוד סגולות כאלה, אשר לפי דבריהם, קניין עצמי הן לה, ורק כאשר חדלה מהיות מדוברת פסקו ממנה. אינני יודע, אם באמת כך היה מבטא הלשון העברית בפי העברים הקדמונים: אולם אין דבר המעניין אותי הרבה, אפילו אם יתברר לנו בירור גמור ומוחלט, כי באמת כך היה המבטא. כיון שכבר נשכח מאתנו, ובין כך נשתנה טעמנו שינוי עיקרי, עלינו, כמדומה לי, לתת יתרון לטעמנו החי, המפותח והמזוכך על הטעם המת המוזר לנו, וכל הטענות של דיוק בלשני וכדומה אין בהן ממש ואין להשגיח בהן. דבר פשוט ומובן הוא, כי מכיוון שעברו על לשוננו דורות הרבה מבלי התפתחות חיה, טבעית, ואין לנו עתה שום פשרות להשיג מושג כל-שהוא, איך היו צורתה אף רוחה כיום, לוּ היתה בפינו מבלי הפסק, – כי עתה, בבואנו להשיבה לתחייה, עלינו להשיב לה את צורתה ואת רוחה, כפי שהן נשתמרו חיות בלבנו, בנשמתנו החיה בעת חיה, ולא להחזיר לה נשמה נאצלת מעברנו הרחוק, כפי שנשתמרה בספרים מתים. למי שאינו בלשן, למי שעומד מן הצד – אם נכון מבטא זה במקום זה – נדמה, כי הרבה טענות ומענות, ואולי מותר להגיד: הרבה דברים בטלים מכל הצדדים ובכל הפרטים, לא היה להם מקום, בשעה שעוסקים בתחיית שפתנו, לוּ נשמר בדיוק שלם ומושכל המשפט הפשוט הזה. הלא מעתה צריכים אנו לשאוף, כי תהיה לשוננו הלשון של העתיד, עם כל הפירושים היותר משובחים שיש לדיבור זה, ולא הלשון של העבר.

ב. בדבר הנימוס. לשוננו הקדמונית היא פשוטה מאוד ואיננה יודעת הרבה מתביעת הנימוס, המקובל כיום באירופה, לעקם את דרכי הלשון מפני הכבוד, – וממילא היא יותר קרובה לטבעיות ולאמת. הנה, למשל, אין דרכה בכלל לדבר בלשון רבים ליחיד, ואפילו להשתמש בגוף יחיד נסתר אין דרכה להרבות. מזה, כמדומה לי, אין לגרוע, ואולי יש להוסיף על זה. אין צורך להוכיח, ואולי אף להגיד אין צורך, כי הנימוס שבדברים כמו ‘אתם’ ליחיד או ‘הוא’ לנוכח וכדומה, יש בו משום אבק שקר, ואולי יותר מזה. אולי אין האבק הזה מסמא את העיניים במידה מרובה, ואולי במידה יותר מרובה ממה שיש לחשוב. אין אנחנו יודעים את דרך הרוח שבלשון בכלל: איך, באילו דרכים ובאיזו מידה היא פועלת על נפש האדם. אבל די לנו לדעת, עד כמה היא נפעלת, למען דעת, עד כמה היא חוזרת ופועלת: די לנו לדעת, עד כמה נשמת האומה בלשונה, למען נדע, כמה גדול כוח הלשון על נשמות אישי האומה. הנה, למשל, שתי הלשונות הקרובות: הלשון הרוסית והלשון הפולנית. מי שאינו יודע את שתי האומות האלה רק על־פי לשונותיהן, הוא יכיר בנקל, על פי דרכי נימוסן של שתי הלשונות, את אָפיין של שתי האומות המדברות בהן. הוא יכיר בנקל, כי העם המדבר רוסית, שאיננה מרבה בכינויי כבוד ושהדיבור ‘פלוני בן פלוני’ הוא התואר היותר נכבד, הוא פשוט טבעי, נאמן רוח במידה מרובה. לא כן העם הפולני, אשר לשונו מלאה נימוס, קידות והשתחוויות ואשר כמעט לא תבטא בה דיבור אחד מבלי התואר: ‘אדון’. הנני חושב, כי בדורנו, דור הדעה, או יותר נכון דור הדעות המחודדות וההרגשות המזוככות, כבר צריך האדם להרגיש משהו של טעם לפגם בדרכי הנימוס של הלשונות האירופאיות. הנה מרבים כיום לדרוש על־דבר הפשטות, הטבעיות, האמת בחיים; הנה רבות כיום התביעות על יחסים פשוטים, טבעיים, מתאימים לאמת; הנה באים כיום בטרוניה על כל הערכין הישנים, מפני שאינם מתאימים לפשטות, לטבעיות לאמת של היום. יש לנו רשות להאמין, כי הדורשים כזאת דורשים באמת ובתמים, לא בתור הלכתא למשיחא, כי אם פשוט להלכה ולמעשה ממש, למעשה של היום ושל כל יום. אבל – שואל אני באמת ובתמים, – איכה תמצא יחסים פשוטים, אם מראשית גישתך אל האדם, שאינך יודעו לא לשבח ולא לגנאי, או שהנך מכירו, אך אינך מכבדו ואינך בוזהו, אולם אינך חפץ כלל לנגוע בכבודו, או יותר מזה, שהנך מכבד אותו בלבך, ודווקא מטעם זה נפשך סולדת לדבר אליו בלשון שאינה אמת תמימה, – אם מראשית דברך אליו הנך מחויב לדבר אליו, אל היחיד, כאילו הינך מדבר אל רבים, ולקרוא לו ‘אדון’, בשעה שאינך מכוון כלל לקנות אדון לעצמך ואינך עבדו כלל וכלל? מי בעל־הנפש שלא ירגיש לפעמים רגש בלתי־נעים בכתבו: ‘אדון נכבד’ לאדם, שאינו לא אדון ולא נכבד? במקרה כזה אדם מורה היתר לעצמו, כי הדיבור ‘אדון נכבד’ אין פשוטו כמשמעו: אדון נכבד; זהו רק דיבור של נימוס, כמו הדיבור: ‘שב־נא לאכול’, אשר לא המבקש ולא המתבקש אינם טועים כלל לחשוב, כי באמת ובתמים ישב המתבקש לאכול, – כלומר, היתר שקר פרטי על סמך שקר כללי. כמובן, אין לבוא בטרוניה על הלשונות שכך מקובלות הן מדורות שעברו ואין לשנות בהן על נקלה. אולם אנחנו, הנמצאים בעניין זה בתנאים היותר רצויים, בבואנו להחיות את לשוננו, שבעיקרה יש בה מן הפשטות והטבעיות, עלינו לשוב אל הפשטות והטבעיות היותר אפשרית. על כן, יש מקום למחשבות מעציבות, בראותנו, כי גם ללשוננו הפשוטה והתמימה מתגנבות דרכי נימוס תפלות, המראות לנו, כי עוד לא גדלה אומתנו לפי מידת הדורות (והצרות) שעברו עליה ולפי ערך קומתה שהיתה לה בימי קדם, כי התרחקה ממקוריות במידה כזאת, עד כי כמתייראת היא מפניה. מי שבא הנה, לארץ־ישראל, ומדבר עם המדברים עברית, הוא ירגיש בייחוד לחץ ממין נימוס כזה, ועל הרוב קשה לו להימלט מן ה’הוא' ומן הדיבור בנסתר, מן ה’אדוני' ומן ה’כבודו', שהוא ‘מכובד’ בהם, ואין עליו אלא לעבור אל הז’רגון. הנני חושב כי אין זו שאלה ריקה, אם האמת הפשוטה, האמת בלי פירושים איננה אצלנו מלה ריקה. הלא תחיית הלשון (וכן תחיית הארץ) תתהווה אצלנו בבת אחת עם תחיית האומה: האומה תחיה את הלשון והלשון תחיה את האומה. ואם נקווה, כי עתיד עמנו לעשות גדולות, לפי מידת הצרות והייסורים שסבל: אם נקווה, כי עתיד הוא לגלות שמים חדשים וארץ חדשה לכל יושבי תבל – אם נקווה לכל אלה באמת ובתמים, מבלי לירוא מפני מה יאמרו הבריות מקרב האומות וגם הבריות שלנו, – כי עתה אל לנו לירוא גם מלבקש דרכים חדשות לנו לעצמנו לפי רוחנו ושורש נשמתנו, וקודם כל נתאמץ בכל האפשר להכשיר גם את הלשון בכל מה שיש להכשירה ולסגל לה את המעלות הטובות והמידות הטובות היותר אפשריות בלשון, בשביל שתהיה ראויה לשמש לתעודה רמה ועבודה גדולה כזאת. אמנם, אין הלשון רק כלי־מבטא לנפש ואין היא מַחזקת יותר ממה שיש בנפש. אין להרימה מעל לנשמת האומה בזמן הזה, ואין לערוב בעד הדורות הבאים אחרינו, כי הם לא יהרסו מה שאנחנו בונים. אולם מה שאפשר לעשות, הלא אפשר. אפשר לקבוע לחוק ולא יעבור, להלכה ולמעשה – עתה, בעוד הדיבור החי בתחילת צמיחתו, אין זה יוצא מגדר האפשרות – כי אין לדבר – מי שמדבר ולמי שמדבר, הבלשן ואיש ההמון, הגדול בדברו אל הקטן והקטן בדברו אל הגדול – רק בלשון נוכח יחד ובפשטות גמורה. בייחוד נכון היה בדיבור החי לבטל כלה את התארים: ‘אדון’, ‘מר’ וכדומה, שאין להם בזמן הזה כל זכות הקיום מלבד הזכות של שקר מוסכם (תואר אחד יש בלשוננו המתאים מאוד למה שנאמר בזה, והוא התואר ‘איש’ בדיבור: ‘אישי, כהן גדול!’: באמת התואר היותר נכבד של האדם, הראוי לשם זה, צריך להיות: ‘אדם’, ‘איש’ או שמו הפרטי). וכן הדין בכל דרכי הנימוס, שאינם פשוטים וטבעיים. צריך להכניס במקומם אל לשוננו נימוס אמיתי, פנימי, נימוס הנובע ממקור טהור – ממקור הלב הטהור והנשמה התמימה, – נימוס, שאין לו צורך בביטויים מסולסלים לא בדיבור החי ולא בדברים שבכתב. כמובן וכיוצא מן האמור למעלה, אין מכניסים נימוס כזה על־פי הדיבור. אולם די לנו לעת־עתה במה שנבוא לידי הסכם כללי ומוחלט, כי כך צריך להיות לעתיד הנימוס העברי, וכמה שנתאמץ, כל אחד לפי רוחו, לקיים את דבר הנימוס הזה.

עוד על דבר אחד אעיר, אף שאין לו עניין לדיבור העברי, אבל יש לו עניין לתחיית הלשון בכלל – על־דבר הקלת הקריאה העברית. נחוץ מאוד למצוא אמצעי להקל את הקריאה העברית: אם לקבוע לחובה לבלי הדפיס ספרים (ואולי גם לבלי כתוב דבר) מבלי נקודות, או באופן אחר יותר נוח ויותר מושכל (לקבל את האורתוגרפיה של לשונות אירופה – זו היא קיצוניות שאין לה שחר, לפי שאינה מתאמת לרוח שפתנו ביסודה). אולי אפשר להמציא איזו סימנים דקים, אשר ייכתבו ויודפסו ביחד עם האותיות? בכל אופן צריך להתאמץ בכל האפשר ובכל האמצעים להקל את הקריאה. בזה תהיה לנו למופת הלשון הרוסית, אשר בר בי רב דחד יומא, כמעט למד לדעת את האותיות, יודע לקרוא בה בכל ספר, אף אם איננו יודע פירוש המילות והעניין. ואל יהי דבר זה קל בעינינו, בבואנו להחיות את שפתנו תחייה גמורה. יודע אני כמה צעירים, שיש להם ידיעה בלשוננו עד כדי קרוא ספר קל בעזרת מילון או שלא בעזרתו, רק הקריאה הקשה מעכבת אותם מקרוא, וכן הם משליכים את הקריאה העברית וקוראים ספרים לועזיים, שהקריאה בהם היא יותר נוחה. ומי לא ידע כי רב מספר האנשים אשר בהחילם לקרוא בספרים כמעט אינם מבינים דבר ממה שקוראים, ורק מעט־מעט הם תופסים דיבור מזה ודיבור מזה, מאמר מזה ומאמר מזה, מעט־מעט ילמדו להבין יותר ויותר, מעט־מעט יתפתחו, עד שלבסוף הם קוראים ומבינים מה שהם קוראים. חבל, על כי אנשים כאלה – והם, כאמור, רבים – לא ימצאו את מבוקשם בלשוננו! נחוץ אפוא לבקש עצה בשבילם. מלבד זאת, כאשר תהיה שפתנו חיה, הנה יש לנו חפץ, כי גם לאחרים, לבני אומות אחרות, יֵקַל לימוד שפתנו. בזה, כמדומה, אין מקום לחילוקי דעות, ואין להרבות בזה דברים.

בכלל הנני מרשה לעצמי לחשוב, כי לא נערך עוד כראוי ערך תחיית לשוננו בתור כוח פועל בתחייתנו, הלאומית: עד כמה תחיית הלשון היא בעת ובעונה אחת תחיית האומה בכלל ותחיית אישי האומה בפרט: לא הובלטה עוד, אם אפשר לאמור כן, הנקודה המהווה והמחיה שבתחיית הלשון. דיברו הרבה על ערך הלשון בתור אחד הקניינים היסודיים של האומה, אשר כל בניין הלאומיות נשען עליהם. אולם כל זמן שמדברים על קניין לאומי כללי, הנה, מצד אחד, אין המושג ‘קניין’ מבליט את הקשר הפנימי, הפסיכולוגי, שבין הלשון ובין נשמת האומה: ומצד שני, אין היחיד, האיש מאישי האומה, יודע, מרגיש ומכיר הכרה פנימית ברורה, עד כמה קניין זה הוא קניינו הפרטי, אחד משרשי נשמתו האינדיבידוּאַלית. וזאת אולי הסיבה אשר כל־כך מעטה התעניינות חיה, עמוקה, בתחיית הלשון. אולם, הלא צריך קודם כל ויותר מכל להבליט, כי הלשון הלאומית בכלל יש לה שרשים כה דקים, כה רכים, מושרשים כה עמוק וכה איתן בתוך הנימים היותר דקות ויותר נעלמות של נשמת האדם עצמה, עד כי במות הלשון הלאומית ימותו יחד עמה גם הרבה מן הנימים האלה, וכל לשון אחרת שבעולם איננה מסוגלת להשיב להם חיים, ורק בשוב הלשון הלאומית ישובו גם הם לתחייה. הרבה ניצוצות אבדו לנשמת היהודי במות לשונו הלאומית, – אבדו, אבל יימצאו בתחיית הלשון. לא לחינם נשתמרו בז’רגון עד היום כמה מילים עבריות: לא רק משום שהינן משמשות לצורך דתי (הרבה מלים אינן משמשות לצורך זה) ולא רק משום שהרדיפות מן חוץ הכריחו להשתמש באיזו מלים, שאינן מובנות לאחרים (הרבה מלים אינן משמשות גם לצורך זה), אם כי פשוט, מפני שבהן מוּבּעת סגולת הנשמה היהודית במידה גדולה כזאת, עד שאין להחליפן באחרות, כל זמן שנשתמרה בשלמותה היותר אפשרית לה בתוך הגולה הנשמה היהודית. הנה, למשל, המלה: ‘נשמה’. לא המילה ‘דוּשא’ הרוסית, ולא ‘זעעלע’ הגרמנית, ולא âme הצרפתית – לא אלה תבּענה לנשמת היהודי מה שמבּעת המלה ‘נשמה’. וכן המלה ‘אמת’, וכן המלה ‘שלום’, ועוד ועוד.

דבר ברור ובהיר הוא, כי במסרנו ללשוננו הלאומית את השלטון היחידי והמוחלט בנשמתנו תחת שלטונן של שפות אחרות, אירופיות, הנה היא בהכרח תעשה שם, בכל גנזי הנפש, בכל אוצרות המחשבה והרגש, סדרים חדשים בחיבור המושגים וציורי המחשבה ובמה שנדבק בהם מן הצד, מן הרגש ומצללי הרגש, ותברא יחסים חדשים וערכין חדשים ביניהם, לפי שינוי ההיקף והתוכן של כל מלה ממלותיה וכל מבטא ממבטאיה וייחוּסם זה לזה לעומת המלות והמבטאים של לשונות אירופה ( ואולי מעין זאת, אך מן הצד שכנגד, מצד השלילה, היא הסיבה השנייה למיעוט התשוקה לתחיית לשוננו, כי רוח הלשונות האירופיות, החיה בקרבנו, נלחמת על קיומה, מבלי שנכיר בזה, כנגד לשוננו הלאומית, אשר רק ברוב עמל נשיב בּה לתחייה את כל הטוב, שהיה בה בימי קדם, ובעמל אולי עוד יותר רב נסגל לה את כל הטוב שבלשונות הארופיות). במובן זה הנה תחיית הלשון היא מקור חיים לא רק לנשמת כלל האומה כי-אם גם לנשמתו הפרטית של כל יחיד, של כל איש מאישי האומה. כל יהודי שיש לו מוח בקדקדו ולב רַגָש בחזהו, כל היודע ומכיר את עצמו ומבקש אפקים חדשים בקרב נשמתו, כל המחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית בעולמו הפנימי, – הוא ימצא בתחיית הלשון בפיו ובלבבו מעיין המתגבר של תחייה לנשמתו, אשר יכניס חיים ואור לסתריה, לפינותיה היותר נעלמות והיותר אפלות, ויעשיר את אוצרות מחשבתו והרגשתו עושר רב. לזה, כמובן, דרושה עבודה רבה עבודה פנימית, להשריש את הלשון בנשמתו השרשה של קיימא, לחבר – אם אפשר לאמור כן – את הזרם שנפסק בין הלשון והנשמה. כל מלה, כל ניב וכל דיבור מושרשים ושבים לתחייה באופן זה, נותנים פריים בעתם, לפי מידת העבודה וטיבה, אשר נעשתה בשעת הנטיעה. העבודה הפנימית הזאת יש לה בהכרח קשר אמיץ, בלתי-נפסק, עם החיים הלאומיים והאנושיים כאחת, שהלשון היא כלי-שרת להם, נשפעת מהם ומשפעת עליהם, יוצרת את יצירותיה על-פיהם, בדמות תבניתם, ומטביעה את חותמה בדמותה ובצלמה על יצירותיהם הם. העבודה הפנימית הזאת תיתן את הדחיפה היותר רצויה, היותר מכרחת, ליצירות חדשות בדרך החיים הלאומיים, ההולכים ומקבלים צורה חדשה, ההולכים ומתרקמים לעינינו. באופן כי במובן ידוע נוכל לאמור, כי תחיית הלשון היא בעצם יצירת חיים חדשים, עבריים עשירים ועמוקים, מלאים ושלמים.

הרעיון הזה כפי שמבואר פה, הוא, כמדומה לי, מורה הדרך היותר נכון לעבודת התחייה של הלשון. ‘אחד-העם’ במאמרו ‘הלשון וספרותה’, בבואו להשיב לאלה השואלים: ‘למי ולמה אנו כותבים עברית? איך ומה צריך לכתוב עברית? אם ובמה אפשר להחיות את העברית?’ – כותב: ‘התשובה הנכונה על כל השאלות האלה, שהולידו בימים האחרונים ויכוחים שונים, תלויה, כמדומה לי, בתשובת שאלה אחרת, אשר עד כה לא ראיתי מי שיעסוק בה, והיא: מדוע לא נתעוררו שאלות כאלה לפנים?’: ואחרי בארו את שאלתו ואמרו בין יתר דבריו, כי לפנים ‘כל מי שהשיגה ידו כתב עברית כיכולתו ובשעת הדחק המציא לו מלים וביטויים חדשים לפי צורך עניינו, בלי כל כוונה מיוחדת להרחיב השפה ולהחיותה, – תשובתו היא, כי ‘אז היו צרכי המחשבה המניעים הראשונים להרחבת הלשון והספרות. המחשבה שנתרחבה ביקשה לה בספרות לבוּּש חדש לפי מידתה, והכבודה הספרותית הרחיבה ממילא את הלשון לפי צרכי המחשבה וכו’. ואחרי הוכיחו, כי רק על ידי עשירות התוכן ביחס אל המחשבה, היתה גם לשוננו מתעשרת ומתרחבת בדרך טבעי, הוא בא לידי מסקנה, כי ‘אז לא היתה גם לשוננו נצרכת לעזרת ‘מרחיבים’ מיוחדים שאין דוגמתם בעולם’ וכו’, – אולי שאלתו ותשובתו נכונות ביחס לשואלים על דבר תחיית הלשון בכתב, אולם ביחס לאלה, שעיקר שאיפתם הוא להחיות את הלשון בדיבור פה, תחייה ממש, הנה שאלתו ותשובתו נותנות תוקף ל’המרחיבים', שהוא לוחם כנגדם, באותו הטעם עצמו שהוא נותן צדק לאלה שכתבו עברית לפנים, אשר ‘כל מי שהשיגה ידו כתב עברית כיכולתו ובשעת הדחק המציא לו מלים וביטויים חדשים לפי צורך עניינו’, אלא שיש הבדל בזה, כי אז היו צרכי המחשבה (כלומר המחשבה העיונית) המניעים הראשיים להרחבת הלשון, ועל כן עסקו בה רק בעלי מחשבה עיונית, ועכשיו צרכי התחייה, צרכי החיים המתחדשים, עם כל צורותיהם המרובות ומתרבות בכל גווניהם ומראיהם השונים ומשונים, עם כל היצירות החדשות והמחשבות החדשות הבאות ועתידות לבוא על-ידיהם לידי גילוי, הם המניעים הראשיים להרחבת הלשון, ועל כן יש חלק בה לכל מי שתחיית האומה קרובה אל לבו, לכל מי שמשתתף ביצירת החיים החדשים באיזו מידה שהיא ובאיזה אופן שהוא – לכל בן ישראל נאמן לעמו ומכיר את עצמו, ובאשר אין כל אדם מישראל מסוגל ‘להמציא לו מלים וביטויים חדשים לפי צורך עניינו’. על כן בהכרח ייבדל מקרב השאפים לתחייה החלק היותר מוכשר לזה, והוא ‘ימציא לו – ולחבריו בדעה – ואם בדרך זו, שמלים וביטויים חדשים לפי צורך ענינו’. ואם בדרך זו, שנתבארה למעלה, נעבוד את העבודה לתחיית לשוננו, אז תהיה לנו הרשות לאמור עם ‘אחד העם’, רק בשינוי לשון קצת: החיים שמתרחבים ובאים (אצלו: המחשבה שנתרחבה) מבקשים להם בלשון השבה לתחייה (אצלו: בספרות) לבוש חדש לפי מידתם, ועבודת התחייה (אצלו: והעבודה הספרותית) מרחיבה ממילא את הלשון לפי צרכי החיים (המחשבה). אז יתברר לנו כי תחיית הלשון היא יותר טבעית – ועל כן יותר נוחה – בארץ-ישראל, מפני שעבודת התחייה בכלל היא יותר טבעית שם, וכי גם בארץ-ישראל לה הגיעה תחיית הלשון למדרגה כזו, שתהא ראויה לשם זה אפילו באיזו מידה שהיא ( כי למה נעשה שקר בנפשנו? אין הלשון חיה עוד כלל אפילו בפי המדברים תמיד עברית ואפילו בפי התינוקות. היא אמנם מדוברת בפיהם, אבל בלתי חיה כלל וכלל). מפני שאף בארץ-ישראל אין לנו עוד חיים טבעיים אפילו באותה המידה שהיו יכולים להיות, לפי שאין לנו שם לעת עתה או שמעטים הם אנשים חיים, יהודים חיים בעלי נשמה יתרה.

העבודה לתחיית הלשון נחלקת לפי זה לשתיים: לתחיית הלשון ולתחיית הדיבור או להרחבת הדיבור החי. לעבודה הראשונה מסוגלים רק יחידי סגולה: אבל לא בלשנים מלומדים יחַיוּ את הלשון, כי אם חכמים ובעלי נפש יהודית כאחת. להחיות לשון או ליצור צורות חיים חדשות מסוגלים רק אלה המלאים חיים, אלה ששרשי נשמתם מרובים ועמוקים, שבהם אצור במידה מרובה האור הגנוז של הלשון הלאומית. ובזה לא הכמות עיקר, אלא האיכות. אדם אחד בעל לשון חיה באמת יצליח יותר להחיות את הלשון בפי אחרים ובלבם מאלפי מדברים בדיבור פונוגרפי. נר דולק אחד ידליק, כמובן, הרבה יותר נרות מאלפי גפריתיות לחות מתנוצצות בחושך ואינן דולקות. לעומת זה, בעבודה השנייה העיקר היא הכמות – הפצת הדיבור העברי החי במידה היותר אפשרית. ולזה צריך להרבות באגודות דוברי עברית, להכין בהן ומהן אורגניזציה טובה, אשר האגודה הראשית תכניס בה חיים ותחזיק בה חיים תמיד, בלי הפסק.

האגודה הראשית – צריך להגיד את האמת עד תומה – צריכה לעבוד בארץ-ישראל דווקא, כי אלה מקדישים את עצמם לתחיית הלשון צריכים בעת ובעונה אחת – כתולדה מוכרחת מכל האמור בזה – לעבוד גם לתחיית העם והארץ, והיו כל שלושת היסודות העיקריים של תחייתנו הלאומית: העם, הלשון והארץ לאחד, לגוף מוצק אחד ונפש אחת, כמו שהטבע וההגיון מחייבים. צריך להאמין, כי עוד יימצאו בקרבנו חכמים אנשי לב, אשר יבואו הנה להתיישב ולעבוד עבודת התחייה כעזרא בשעתו. אינני יודע, אם יש עולם יותר גדול, יותר מלא ויותר נחמד מיצירת חיים חדשים – יצירה שאין יסודה בדמיון, כי אם חיים, ומשתתפים בה כל כוחות היצירה החיים שבאדם. אין זו פראזה ריקה: יצירת חיים. מי שנמצא פה ויש לו עין בוחנת, הוא רואה כי עבודת האדמה פה, עבודת החינוך, תחיית הלשון, העבודה לעורר תנועה לאומית במושבות ובערים ועוד ועוד – כמובן, אם נעשה הן בדעת, באמונה ובאותו הרגש, שאין חלק בו רק למעטים – הן באמת עבודה של חיים חדשים. כמובן, יותר שהמשתתפים בעבודה הם בעלי נפש מלאה חיים, יוצרת, יותר הם מכניסים חיים ויצירה לעבודתם, יותר היא פוריה וסופה להתקיים. הלה זה גורל הנשמה הגדולה, כי בכוחה להוציא מעשה קטן מקטנותו ולעשותו גדול, והפכו – בנשמה קטנה (וצריך להודות, כי הצרה הזאת של קטנות במקום גדלות מורשת בייחוד פה בארץ-ישראל). בתנאים ידועים צריך באמת להיות אדם גדול למען עשות מעשים קטנים.

פתח תקוה

סוף ניסן ותחילת אייר תרע"ב

ידידי!

זה לי קרוב לשמונה שנים מעת שכתבתי לך ראשונה מיהודה, והנה נזכרתי בך עוד הפעם, ואני כותב לך מן הגליל. ולא מקרה הוא, שאני כותב לך מן הגליל. צריך אני להודות לפניך, כי כותב אני הפעם לא כל כך בשבילך כמו בשביל עצמי. ברגע זה יש לי בזה צורך נפשי.

על פי איזו השתלשלות מסיבות מיוחדה, הייתי גם הפעם, בבואי גלילה, במצב-נפש קשה, כמעט במצב-נפש כזה, שנמצאתי בו בעת שבאתי ליהודה, כלומר, בעת שבאתי בפעם הראשונה לימי חיי מן הגולה לארץ-ישראל.

לא אבוא לפרט לך בזה את הסיבות הקרובות שהביאוני לידי מצב-נפש קשה. אולם בשביל שלא תחשדני במה שאין בי, חושב אני לנחוץ להקדים ולאמור לך תכף ומיד, כי לא מצב עבודתנו בארץ-ישראל הביאני לידי מצב-נפש כזה, וכי אין במצב-נפשי כלום מן הייאוש, מאותו הייאוש, שיש רוצים לראות את סיבתו באי-אפשרותה – לפי סברתם – של התגשמות שאיפתנו. לכפוי טובה הייתי חושב את עצמי, לוּ באתי לידי כך. ארץ-ישראל נתנה לי הרבה חיים, – כמה שיכולתי לקבל, כמה שיכול אני לחיות. מובן, כי ישנם בחיים האלה ובכל המתייחס לחיים האלה הרבה דברים מעציבים, קשים, מדכאים, ישנם… אבל מייאוש עוד הדרך רחוקה, יותר נכון, לא זו הדרך. בכלל אפשר לאמור, כי ארץ-ישראל מצד עצמה, מצד תביעותיה הגדולות, התקיפות והקשות, הבוחנות והמצרפות, אינה קרקע מוכשר לצמיחת הייאוש. וזאת הבחינה: מי שמתייאש בארץ-ישראל, על הרוב נוח לו ונוח לארץ, שיתייאש ויעזוב את הארץ. ואם ישנם מעטים מאוד, שעל ייאושם יש להצטער, – הרי גם הצער אינו דבר מיותר בארץ-ישראל.

אבל אשוב לענייני. באתי גלילה במצב-נפש קשה מאוד ולא הייתי מסוגל כל עיקר לקבל רשמים חדשים, מעוררים. והגליל, צריך אתה לדעת, מכניס אורחים בסבר פנים יפות וביד רחבה: ‘פתח נשמתך לרווחה – ואמלאה!’. והימים ימי אביב – באתי כעשרה ימים לפני הפסח – אביב בטבע ואביב בלבבות. אף אני הסברתי פני לגליל ופתחתי לו את נשמתי, – אבל לא לטובתי, הזרם הגדול והכביר של רשמים חדשים, מעורבים ומבולבלים מתוך חיי אחינו בגליל ומהדר הטבע ומהודו הנורא, שהתפרץ לתוך נשמתי המדוכאה והנרעשה, רק העיק על לבי כמשא כבד מנשוא.

כך עברו עלי הימים שלפני החג וגם ימי החג בטיולים, בהסתכלות, בהקשבה – ובהתגעשות הנפש. עתה, אחרי עבור החג, באתי אל המנוחה, כלומר אל הטבע, ואני מטייל לי בין ההרים והסלעים ומתייחד לי עם הטבע, עם הבריאה היפה הזאת שקוראים לה גליל. אני – והיא.

והטבע עשה את שלו. התייחדתי עמו – ותחי רוחי. כל אותה הערבוביה שבנשמתי, הערבוביה התמידית והחדשה, כל מה שהעיק כל כך על הלב, התהפך בין רגע לחיים – לחיים שוטפים ועוברים ומבקשים להם מוצא. ושוב נזכרתי בך אחי, בך – הרחוק-הקרוב. ‘גדולות עיניו של אדם’, או ‘עינו של אדם לא תדע שבעה’, אומר משל המוני. בשעה שלבו של אדם מלא על כל גדותיו, נדמה לו, כי נחוץ לו המרחק היותר גדול, נדמה לו, כי רוחו אשר בלבבו תחבוק עולם ומלואו. ושוב נזכרתי, כי עודך בתוך הגולה.

ואתה אל תחשוב, אחי, כי עד הנה שכחתיך, כי עד הנה שכחתי, כי עודך בתוך הגולה – אתה וכל אשר לך וכל אשר לי. תמה אני, אם אפשר לשכוח קול דמי אחים צועקים מן האדמה, צועקים בלי הרף. אולם הזמנים היו קשים שם, ורוחות קשות וזרות לרוחנו נשבו שם במחננו, כלומר, במחנה, שאתה ורבים מאשר לנו עמדתם בתוכו, – וכך נתרחקנו איש מרעהו. עתה נשתנו הזמנים, ואנחנו נשתנינו עמהם. עתה נוכל לקווֹת ליתר התקרבות וליתר הבנה הדדית. מעתה נוכל לקווֹת, אם לא תהיה לנו דעה אחת, הנה יהיה לנו לב אחד, ותהיה לנו שאיפה אחת, וגם שפה אחת תהיה לנו, באשר לא רוּסית, כי אם עברית תהיה מעתה שפת מכתבינו.

והרבה יש לי להגיד לך, אחי, יש לי למסור לך ממה שמגידים לנו החיים והטבע והעבודה בארץ-ישראל. היעלה חפצי זה בידי? מה שכל כך מובן וכל כך חי בתוך הטבע ובתוך הנפש אינו נוח כל כך לצאת לאוויר העולם מבלי להיפגם, אינו נוח כל כך לעבור בשלום את הצינור מן הלב אל הלב.

הנה הטבע – הרי הוא כל כך חי, כמדומה לך, מתוך נפשי, וציורו אינו עולה בידי. ואולי הא בהא תליא.

הנה אני יושב לי עתה, בשעה שאני רושם את דברי אלה על ראש הר גבוה, על שן סלע, עיני מקיפות מרחק גדול, ונפשי מקפת הרבה הרבה יותר, מסביב לי הרים וגבעות, עמקים ופרצים, כפים וסלעים מכל המינים, מכל המידות, מכל הגוונים, ירק תבואות ודשא, שחור חרוש, שחוּם סלעים וכפים, כחוֹל ראשי הרים מכוסים ערפל – כל זה מצטייר בעיני חליפות. המראה גדול ונהדר. שרטוטי פניו העמוקים, הכבירים והנאורים של הגליל – שרטוטי פניו של ענק, ענק בכוח וענק ברוח. והשמים האלה ממעל, והדממה הדקה הזאת, הכל, הכל, – האם לא בקרב נשמתי הם כל אלה? אבל בייחוד האם לא גילויים של נפש אומתנו הם? הנה הואל נא, אחי, וקח לך את האַלבּוֹם היתר נאמן של מראות הטבע הזה – את התנ"ך החביב שלנו. ואני ארשום לך בזה נקודות אחדות, וראית, כי אך נגוע אגע באחת הנקודות – ונגעתי באחת הנימים היותר דקות והיותר כמוסות שבנפשך. הנה לימיני במרחק לא רב בערך – הר תבור, והוא יפה-תואר ובעל קומה בין ההרים, משכמו ומעלה גבוה מכל אחיו, בעל פנים עגולים ושרטוטים ישרים ורכים, מעין גיבור חיל ו’אבן-חן' במשפחה. והנה לשמאלי רחוק רחוק – הר חרמון, שָׂב נשוא-פנים, נישא וגבוה מאוד, מכוסה שלג עולמים ומוקף ענני כבוד, משתרע לו בהרחבה – נשיא ההרים. ומלפני, למזרח – הרי הגלעד הרמים והעצומים, השומרים כחומה על הכנרת היפה והצנועה ועל בקעת גינוסר הפורייה והענוגה, השוכבות תאומות, ברחבות של בנות מלכים, לרגלי ההר, אשר אני יוֹשב עליו. וכל אשר מסביב לי מרחוק ומקרוב, כל המשפחה הגדולה הזאת של הרים וגבעות, קטנים עם גדולים, בעלי ראשים זקופים ובעלי ראשים נטויים או מוּרדים, אשר מתוך קמטיהם בולטים פה ושם ערים וכפרים וחווֹת, – כל אלה, אם כי אין אנו יודעים לכנות שם לכולם, האם אין הם מדברים מתוך נשמתנו כהרגשות נשכחות או גם כמחשבות נעלמות, גדולות-גדולות, מקשות להיוולד? אבל הנה ההרגשות שבות ומתחדשות, הנה המחשבות הולכות ובאות לידי גילוי. הנה לשמאלי החווה מגדל, שוכבת לה במורד גבעה כתינוק המוטל בעריסה. והנה כוחות צעירים רוחשים שם בבקעה, מחיים את האבנים ומפרים את האדמה. ומי יודע, כמה כוח הם זורעים שם, כמה לב וכמה נפש? ומי זה יגיד לנו את אשר יצמח מן הזרע הזה, הזרוע בעמל כל כך גדול ובמסירות נפש בכל אופן? והנה לימיני וקצת למזרח – המושבה מצפה, הרצינית לא לפי שנותיה, מעין ילדה הררית, אשר תעתה בין ההרים ותשב לנוח במורד הר, עייפה ונכאה, ועיניה שואלות דרך…

רשמתי לך, אחי, רק נקודות אחדות, כי מלבד שאיני צייר, הנה גם כשרון מוסיקלי דרוש פה. חליפת גוונים, אורות וצללים, מרחק, רום שמים –בּכל איזו הרמוניה מוסיקלית, בדממה.

עוד במכתבי הראשון כתבתי לך, כי הטבע הארץּ-ישראלי עשה עלי רושם מוזר, כלומר רושם של דבר, שאתה רואה בו הרבה מאוד ואינך מבין בו כלום.

וגם בבואי גלילה הרגשתי מקצת מעין מה שהרגשתי בבואי ראשונה לארץ-ישראל. פני הגליל מפיקים גבורה עוד יותר נאדרה או גבורה בייחוד צער עליון עוד יותר כבוש, מחשבה עליונה, אם לא יותר עמוקה, אבל יותר מרוכזה. אולם העיקר מה שהרגשתי בייחוד בבקעת גינוסר ובעמק-הירדן, בין שתי חומות ההרים אשר משני עבריהם, אשר רוב היישוב של הגליל התחתון נמצא שם, – העיקר מה שהממני במקצת הוא הלחץ הנורא, אשר רוכסי ההרים האלה לחצו על נשמתי בכל כובד-משאם ובכל כוח גבורתם. והיה רגע, אשר התגנבה מחשבה אל לבי: איך יכולה פה, בתוך הלחץ הנורא הזה, להיוולד ולגדול נשמה גדולה של אומה יוצרת עולם גדול לאין-סוף? איך יכולה נשמת האדם לחבוק מפה עולם ומלואו?

אולם לא לחינם עברו עלי השנים שעשיתי ביהודה. כי גם ביהודה קרַני מעין זה, ושם התחנכתי. נפלאה ומוזרה נפש האדם, ויש לה לפעמים מאוויים משונים, שקשה לעמוד עליהם. יש שחסרים לה, למשל, ימי חורף כהים, נוגים וקרים, שלגים, כפור, קרח, נהרות קפואים וכמו מכוסים בזכוכית, סופות שלג אפלות מפילות אימה חשכה ותוגה חרישית כגורלו של האדם ועתידו. וכן יש שיעלה רצון מלפניה להתפשט בלי גבול, להשתרע לאין-סוף, – מרחב תן לה, מרחב כמרחבו של הים הגדול, מרחב כרוחב חללו של עולם. ואז, בימים הראשונים לבואי לארץ-ישראל, נולד בי מין רגש מוזר או מין ערבוביה משונה של שני רגשות מתנגדים, שקשה לי לבארם. מצד אחד, כאילו הבהילני או הממני המרחק הרחב-הרחב הזה, הערום כולו בעצמת האור השפוך עליו, המגלה לך את הכל עד סוף מראה עיניך בבהירות אכזרייה, כאומר: ‘אין נסתר מנגד עיני!’; ומצד שני, דווקא מתוך שעיני הרחיקו לראות, נתקל מבטי בהרים אשר לנגדי, אשר כאילו גדרו בעדו ולא נתנו לו לעשות דרכו הלאה והלאה. ובמצב כזה לא היו ימים מועטים – הנפש התחילה מתרסת כנגדי ומהרהרת אחרי מידותיה של ארץ-ישראל: קטנה וצרה היא הארץ, הלא שם, מאחרי ההרים, כמעט קצה הארץ, – קצר המצע מהשתרע!.. ואם תשאל, למשל: מה לך ולאשר מאחורי ההרים? היא לא תענה לך, לא תאבה ולא תשמע לך, רק תתרעם, תהגה נכאים ולא תתן לך מנוח. אבל מה שלא יעשה השכל – עשו החיים והטבע והעבודה. במידה שהתרגלו הידיים לעבוד, במידה שלמדו העיניים והאזניים לראות ולשמוע והלב להבין ולהשיג מה שיש פה, למדה גם הנפש לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות, להתרומם, להתנשא – ולהתפשט עד למרחק לא ידעה, לחבוק את כל הארץ מסביב, תבל ויושבי בה, ולראות את עצמה חבוקה בזרועות כל העולם כולו.

ועתה, כבואי גלילה, כמעט הרגשתי הרגשה לוחצת, כמעט עלתה על לבי מחשבה מעיקה, – ותתעורר הנפש ותתעודד, ובקפיצה אחת עלתה על ההרים. והנה מרחב!.. ומה נפלא המרחב! איזה ריבוי המראות, הצורות, הגוונים, איזו עשירות ואיזה עומק! איזו קרבת נפש אל הארץ, השמים וכל אשר בהם!

אז נזכרתי, כי במקומות האלה, בעמק הזה דרומה, עלה אליהו הגלעדי בסערה השמימה. כן, אחרת לא יכול להיות. אליהו היה מוכרח פה לעלות חיים השמימה, ודווקא בסערה!..

ועוד נזכרתי: ‘והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה’. ומה אנחנו מבקשים? האם לא מקום בשביל הסולם?..

ובעצם הימים האלה, שהתוועדתי אל הגליל ולמדתי להכירו, קראתי את יצירתו של שמעונוביץ ‘עובדי הכוכבים’ (‘השלח’, חוב' אדר), מתאונן הוא המשורר על אברהם אבינו, על אבי האומה, על אשר הוא, בשאפו לאחדות ולנצחיות, לא הבין או לא הרגיש, כי היופי הוא דווקא בפרטים, בריבוי, בריבוי הצורות והגוונים וצירופיהם וצירופי צירופיהם, בשינויים, בחליפות, בסתירות, במלחמות וכו'.

לא אבוא, כמובן, להתווכח עם משורר בענייני יופי ושירה. אבל אביא לך בזה, ידידי, קטע אחד ממה שרשמתי לי לזכרון בימים שלמדתי להכיר את יהודה.

‘דומה, כי פה (כלומר בארץ-ישראל) כל עצמו של השפע העליון, השופע מתוך כל העולמות לתוך נפשו של האדם, אבל בייחוד לתוך נפשו של היהודי, בן הטבע הזה, הוא כולו אחר, כולו שונה מאשר בארצות הגולה. בלשונה של הנפש – אבל רק בלשונה של הנפש – הייתי אומר, כי עצם האין-סוף, עצם האמת, הקדושה, היופי, הגבורה, עצם כל הספירות מושג לה לנפש פה באופן אחר, בבחינה אחרת, ומצטרפות הן בצירופים אחרים. וכך מקבלת פה כל אחת מכל המון הרגשותיה, נטיותיה, תאוותיה וכוחותיה של הנפש הארה אחרת, גוון אחר, עושר אחר, עומק אחר, בהירות אחרת ומסתורין אחרים מאשר בארצות ההן, וביחד כל זה מצטרף לצירופים אחרים. ממילא נמצא, כי כל אחד מן הכוחות הפועלים של הנפש: הרצון, השכל, התבונה, הרגש, הדמיון, ‘השכל הנעלם’ (או ספירת הבלתי-מוּכּר) משתתף פה בפעולה באופן אחר, במידה אחרת, בכוח אחר: וכן אחרים הם המקום, שכל אחד מהם תופס והיחסים שביניהם…’.

מובן כי רעיונות מעין אלה אין לקבוע במסמרים, אבל האם מזה ראיה על ביטולם?

עוד מעט – ובחלל הנורא הזה, אשר לא ידעתוֹ בראשונה, דומה אתה לראות שיעור קומתה של אומתך ומקומו של עולמה. דומה אתה, כי גבולות הנגלה והנסתר הם פה, בעולמה של האומה בת הטבע הזה, הרבה יותר רחבים ויותר עמוקים מאשר בעולמות אחרים: המקום, שמתחיל משם הנסתר בעולמותיהם של אחרים, הוא פה בבחינת ‘כעצם השמים לטוהר’. פה, בתוך האור הגדול והטהור הזה, בתוך המרחב והעומק הבהירים והנוראים האלה, אין מקום למימרה הידועה: ‘הדבר הוא אַבּסוּרד – לפיכך אני מאמין בו’. פה האַבּסוּרד הוא אַבּסוּרד גם בעולם הנסתר, פה גם האמונה אינה שמה בפי מאמיניה אלא דברים מעין אלה: אני מאמין, מפני שאני שואף להשיג יותר ממה שאני מכיר, מפני ש’השכל הנעלם' שלי חודר לתוך עולמות אין קץ, לתוך עולמות, ששכלי הנגלה, המוגבל בגבול ההכרה, לא יחדור שמה, מפני ש’השכל הנעלם' שלי מקבל שפע מעצם האין-סוף, מעצם ‘השכל-הנעלם’ העולמי, ששכלי הנגלה קצר כוחו להשיגו. – – –

ועמוקה מכל תהום ומאירה מכל אוצר יפה ויפה מכל יופי – האמת, האמת הגדולה העולמית, האמת שבהוויה, זו שהיא בבחינת ‘וראית את אחורי ופני לא ייראו’. אומות העולם אומרות: יופי – ואמת שביופי, וישראל אומר: אמת ויופי שבאמת.

וכשאני שב אל עצמי, אל הגיונותי וחלומותי, הנני שוב עומד ותוהה, הנני שוב נושא עיני, אם כי לפי שעה מרחוק, אל ההרים: מאַין יבוא עזרי?

ושוב אני נושא עיני אל הגולה, ושוב אני מתבונן בך, עמי ישראל! אתבונן ולא אבין, אתבונן – ולא אבין, אתבונן ולא אדע נפשך ולא אדע נפשי.

רגע אני רואה אותך בקרב המון צוררים, בקרב אויביך-בנפש הרבים והעצומים, המתנפלים עליך מכל הצדדים, הרודפים אותך בלי הרף, השואפים לכלות בך את חמתם, להטיל בך את כל ארסם ואת כל זוהמתם, לעשות אותו כלה.

הנה עם גדול ועצום מסתער עליך בשצף קצף, מסתער עליך כחיתו-טרף, תוקע בך את ציפרניו, קורע, מוחץ, שובר, מטמא את בנותיך, מנפץ את עולליך אל הסלע, בוזז, שוסע, רודף, לוחץ. ולמלא סאת רשעו ולהתם פשעו יטפול עליך עוון, אשר לשמעו יתפלץ כל לב, יתנכל עליך לאמור: אוכל דם אדם אתה. והנה הוא מעמיד אותך למשפט על חטא, אשר נפשו יודעת מאוד, כי לא חטאת אתה ואבותיך: לעיני השמש ולעיני באי עולם ישפוט אותך על שקר אשר בדא מלבו בזדון ובחמת פתנים אכזר. והנה הוא מפנה לבו מן הפרצים אשר בחומותיו, מן הנגעים אשר בביתו, מן הפרעות אשר בחייו, מן הלחץ והדוחק, העוני והשפלות, אשר בניו הקטנים נתונים בו, – רק עליך מחשבותיו כל היום לרעה, רק עליך יבקש תואנות, רק שמך מנואץ בפיו כל היום, נתון לאָלה, לקללה ולחרפה ללעג ולקלס.

רואה אני עם אחר, והוא גם הוא נתון בידי לא יוכל קום, והנה גם הוא שואף לבלוע אותך חיים. והנה הוא נותן אותך לחרם ואת בתיך לשרפה, והנה הוא שובר לך כל מטה-לחם, נותן אותך לחרפות ולגידופים. והנה גם הוא שוכח את פצעיו ואת נגעיו הרבים והקשים, שוכח לעשות לביתו, לקומם הריסותיו, – רק אותך ירדוף, רק עליך מזימותיו כל היום, רק ממך יקח נקם על כל הרעה אשר באתהו באשמת ראשיו ומנהליו הגאיונים, ערלי הלב, וברשעת שכניו הרעים.

רואה אני את כל העמים, את כל המתהללים בחכמתם ובגודל נפשם, רואה אני אותם שונאים אותך בנפש, חושבים עליך רעה, לא ימנעו ממך כלימות ורוֹק וגם מחלומות ורדיפות…

ואתה עומד יחידי, בודד כערער בערבה, בודד בכל העולם אשר ברא אלהים: אין שואל לשלומך, אין דורש טובתך באמת ובתמים, אין יודע את נפשך…

אני רואה, – ואני נופל על פני: ענק אתה עמי ישראל! יחיד אתה בארץ כאלהים בשמים! גם צורריך ורודפיך, גם בניך הקטנים, הפונים לך עורף או הבּושים בך, מאשר עִמך בבית, אינם רואים את קומתך, את גבורת ימינך, את מאור פניך, את עיניך, המבקשות מרחב אין קץ, התלויות לאור עולם, – אינם רואים, כי קטנים הם. קטן אתה בעיניהם וחלש, נבזה ושפל. והם לא יבינו ולא ישכילו, כי קטן וחלש, נבזה ושפל, גם אם תגדל רעתו כסדום, לא יעורר רבים ועצומים להתקומם עליו, לחשוב עליו רעות כל היום, לשנוא אותו כל היום, לחרוק עליו שן כל היום. כי באפס יד יעצרו בעדו מעשות רעה, וזכרו יישכח מלבם.

ורגע אני רואה אותך, עמי ישראל, והנה אתה קטן ודל, רעב וצמא, מוּכּה ופצוע, נגוע ומוענה, אין קומת ענק, אין מאור פנים, אין עיניים מבקשות מרחב, תלויות לאור. רק אומלל אתה, אומלל גדול, אומלל מאין כמוך, רק אומלל ולא יותר! ואתה רובץ בתוך הביצה. ובניך הקטנים מרימים קול צעקה וקול רעש גדול עד להחריש אזניים. באים הם לעוררך, לרפא את פצעיך ואת נגעיך, להרים אותך משפלותך – אלה בכה ואלה בכה. הנה אלה יאמרו לתת לך לחם לשׂובע נפשך, – ואתה מתעורר כשיכור מיינו, פושט יד וקורא: לחם, לחם וגם בשר ודגים! והנה אחרים עונים לעומתם: לא כי תחת גפנך ותחת תאנתך, אשר נטעו ידי זרים בארץ אבותיך, תשב ולמדת תורה. – ושפתיך דובבות: תורה, תורה… ואלה יאמרו לבנות לך בית בארץ אשר לא ידעת אתה ואבותיך, – ואתה נכון ללכת אל כל אשר יובילוּך. ואלה ילמדוך לדבר כלשונם, אשר לימדום שוביהם לדבר, והמה אומרים, כי לשונך היא, – ואתה מדבר ככל אשר הם מדברים, ואתה שר ככל אשר הם שרים, אין מעשה אשר יקטן בעיניך מעשותו, אין דרך, אשר תֵצַר בעיניך מלכת בה, אין חיים, אשר יֵקֵלו בעיניך מִשֵׂאת אליהם את נפשך, הכל קטן ודל, חלש ואומלל, אומלל, הכל חורבן…

ואני עומד משמים, נדהם, עומד ומתבונן בך, עמי ישראל! אתבונן – ולא אבין, אתבונן בעיניים קמות – ולא אדע נפשי, עוד מעט – והנה פניך בעיני כפני מת, וכולך כמו מַתָּ בעודך בחיים… ואני אינני מתפלץ, אינני נופל על פני, אינני בוכה, אינני נד לך, עמי ישראל! אין דמעה בעיני, אין לב בקרבי, אין נפש, אין חיים, – עולמי שב לתוהו ובוהו. רק באזני יצלצל כקול מארץ רפאים: אומלל עמי, אומלל מאין כמוהו! רק אומלל ולא יותר!…

והנה נגעה בי רוח ותעוררני:

– בן אדם!

ואני בין ההרים, ואני על ראש הפסגה. מרחב אין קץ, עולמות אין מספר, תהומות אין חקר, ומלוא כל אלה חיים, והחיים – אור שבעת הימים…

– בן אדם: עוד יבוא יום… עוד יבוא יום – ובניך ובנותיך יחלמו חלום, והחלום יהיה גדול, והחלום יהיה עמוק, ככל אשר אתה מָראה בזה.

ובאו בניך ובנותיך וביקשו את פתרון חלומם בארץ אבותיהם, בכל כוח נפשם ובכל כוח ידיהם יבקשוהו, ממטמונים יחפרוהו, כל עבודה בשדה ובכרם יעבדו בבקשם אותו, את פני האדמה יחדשו ואת פני החיים יחדשו בבקשם אותו. והיה כאשר יבקשו וכאשר יעבדו, כן יגדלו וכן יגברו, עד כי יהיו גדולים מאוד, וגבהו מעל ראשי כל ההרים אשר על פני האדמה, וראו את אשר לא ראה איש לפניהם וגברו מאוד בארץ.

אז ישוב יפרח ישראל, אז יקום ויחיה, אז יהיה לעם.

תחילת תשרי, תרע"ג

כאשר הנך רואה, ידיד, עבר כחצי שנה מן הזמן, שהפסקתי את כתיבת מכתבי עד היום שאני שב לכתבו הלאה. הסיבות לזה אינן חשובות, אלא שעלי הן פעלו הרבה, כי נוגעות הן בעניין היותר חשוב לנו, והעיקר, כי הן הפנו את מחשבתי לצד אחר ולא נתנו לי לשוב אל מצב-הנפש, הדרוש לי בשביל לכתוב כאשר עם לבבי. אציע אפוא את הדברים כמו שהם, אם כי אין לדברים שייכוּת יתרה אל הגליל ואל אשר למדתי לדעת בגליל, ואם כי הדברים, ירא אני, יארכו מאוד. הרי אי אפשר לי לבלי להישאר נאמן לעצמי. הסיבה הראשונה היה מאמרו של ‘אחד העם’ – ‘סך הכל’ (‘השלח’, חוב' ניסן). המאמר מצד עצמו אינו חשוב ביותר, וכבר טיפלו בו הרבה והשיבו על מה שיש בו. עלי פעלה בעיקר העובדה כשהיא לעצמה, ש’אחד העם' פסק הלכה כרבים, כי אין העבודה העברית חובה בבניין היישוב וביצירת החיים הגשמיים שלנו, כלומר, בבניין היסוד לתחייה הלאומית שלנו, יותר נכון, בעצם יצירת התחייה מצד יסודה. הדבר הזה מראה, עד כמה רחוק עוד רעיון העבודה אפילו מלב בחירי האומה. העובדה הזאת אי-אפשר שלא תביא לידי מחשבות מעציבות. בעינינו אנו, העובדים פה, הנגע היותר קשה, היותר עמוק והיותר נורא, שדבק ברוחנו הלאומית, הוא הפרזיטיות, השאיפה התמידית, שתהא מלאכתנו נעשית על ידי אחרים. אין אנחנו העובדים פה, רואים שום אפשרות של תחייה כל-שהיא כל זמן שהנגע הזה לא נרפא כולו. והנה בא ‘אחד העם’, המדבר תמיד – ודבריו נשמעים – על התחייה, ואינו מוצא שום סכנה בדבר, אם עצם התחייה תהיה ביסודה פרזיטית. ומה יענו אַבּתריה אחרים? ומה יש לנו צדקה לדרוש מאחרים? ומה היא אפוא כל תחייתנו?

בינתיים נתעורר, כנהוג, פולמוס של דברים, במקצת בדפוס וברובו בעל-פה, על דבר כל העניין הזה וגם על ‘אחד העם’ בעצמו, וגם הדבר הזה הביא לידי מחשבות לא נעימות ביותר, – סוף סוף אין לנו הרבה אנשים כ’אחד העם'. בכלל – ערבוביה של רגשות, שקשה לבררם וקשה לדבר עליהם. אולם היחס אל ‘אחד העם’ מצדדים שונים ויחסו של ‘אחד העם’ אל הצדדים השונים עוררו בי מחשבות, שאני חושב לא למותר להציען בזה.

צריך אני להגיד לך, ידידי, כי לא הייתי מעולם לא מתלמידיו של ‘אחד העם’ ולא מחסידיו, אבל את ערכו ידיעתי להעריך תמיד כראוי, וגם עתה לא אוכל להתייחס אליו באותו הביטול שמתייחסים אליו מתנגדיו*.

רק בקרבנו – אומרים הם – תופס ‘אחד העם’ מקום כל כך חשוב. בקרב עמים נאורים ישנם כוחות כאלה הרבה, ורעיונות, שאינם נופלים בערכם מרעיונותיו של ‘אחד העם’, אתה מוצא בכל ירחון פחות או יותר חשוב.

שוכחים הם האומרים כן, כי כוח מחשבה מקורי לא תמיד נערך על פי חידושם ועמקם השכליים של רעיונותיו. העיקר הוא החידוש והעומק הפסיכולוגיים שהולידו את רעיונותיו, ובייחוד ברעיונות מען אלה שביארתי, שלא תמיד הם גלויים וברורים. העיקר הוא שיש לו לבעל הרעיונות אמת שלו, שאינה משל אחרים, אמת נובעת מתוך עומק עצמותו, שהוא נלחם עליה ומכריח את האחרים בכוח ההגיון והרגש כאחד להודות בה, אם בכולה או במקצתה, או לפחות להתחשב עמה. יש אשר בשביל להחזיק באמת ישנה, בשעה שכל האחרים החליפוה בשקר חדש, שאין בו אלא חידושו וברקו החיצוני, בשביל לגלות עיני אחרים לראותו, דרוש כוח מחשבה מקורי לא פחות ממה שדרוש בשביל לגלות אמת חדשה. שוכחים הם האנשים האלה באיזה זמן הביע ‘אחד העם’ את דעותיו העיקריות, איזו רוחות היו מנשבות אז בעולמנו. מי שזוכר, כי מה שכתבו אז אחרים היה ברובו מסוגל רק להביא לידי התמרמרות ולידי דכדוכה של נפש את כל מי שאינו יודע לשחות עם הזרם, מי שזוכר את זה לא יוכל לבלי להרגיש בכל כוח נשמתו את כוחו הגדול של ‘אחד העם’. יכולים הם מתנגדיו עתה, כלומר מעת שהוא פינה לפניהם את הדרך, להרחיק ללכת גם ממנו עצמו. אבל מדוע לא נמצא אז איש מלבדו שיפנה את הדרך? מובטחני, כי לוּ נולד ‘אחד העם’ בקרב אחד העמים הנאורים ביותר, כי עתה תפס גם שם מקום חשוב, אולי לא פחות חשוב מאשר בקרבנו, והיה אולי גם שם משכמו ומעלה גבוה מהרבה מאלה, שמתנגדיו מעמידים אותם בשורה אחת עמו: אלא שאז היה באמת מחדש ומעמיק הרבה יותר, מפני שאז לא היה עליו להלחם ברוחות ובזרמים כל כך משונים, כל כך לא-נורמליים, עד כי המלחמה בהם והנצחון עליהם אינם מביאים למנצח כל כיבוש חדש, כל זר של נצחון, וכמעט שאין רישומם ניכר כלל. מה לעשות אם מזלנו גרם, כי הבא להורות בקרבנו את הדרך הנכונה, אם חדשה היא או ישנה, עליו לכלות את רוב המרץ שלו על מלחמה בריחיים של רוח העומדים על עצם הדרך, במקום להשתמש בכוחו זה בשביל להתקדם וללכת הלאה, ואולי גם לגלות אפקים חדשים.

אמת היא, כי ‘אחד העם’ הוא בעיקר בעל שלטון השכל, אבל בשום פנים אינו רציונליסט יבש. את זה אין צורך להוכיח למי שקרא את ספריו ומאמריו ויודע לקרוא. יותר מזה: עצם תכונתו של רעיונו ושאיפתו מעידה על זה. ‘אחד העם’ הוא איש לב ואיש רוח לא פחות משהוא איש מחשבות: אולי גם לא יותר, אולי אין שרשיו מרובים מענפיו, אבל גם לא מועטים. הוא ברא את עולמו מתוך עצמו, מתוך שרשי נשמתו, אלא שאין בשרשים יותר ממה שיש בעולמו. על כן הוא כל כך שלם וכל כך עמוק בגבול המחשבה הנגלה: אבל לעולם לא תשמע חביטת כנפי מחשבתו בכותל המקיף את הגבול הזה, בהתפרצה לצאת מתוכו. לא שאצלו אין ספקות, אין דברים נעלמים, או אצלו הכל מיושב, הכל ברור: אלא שאצלו יש שאלות, שאפשר ליישב אותן, שאפשר למצוא עליהן תשובה, ויש שאלות, שאין ליישב אותן, שאין למצוא עליהן תשובה. אבל אין אצלו שאיפה, אין ברוחו דבר דוחף אותו ליישב מה שאין ליישב, למצוא תשובה על מה שאין למצוא תשובה. על כן לא תמיד הוא יודע את נפש המתפרצים לצאת. אולם כוחו בעצמיותו גדול מאוד ומקורי מאוד. ל’אחד העם' לא היו עוזרים, לא חברים עוזרים ולא תלמידים עוזרים. לכל היותר היו לו בין תלמידיו מפרשים, אשר, כדרך כל המפרשים, היו ממציאים לפעמים גם ‘חידושים’ בשיטת רבם, אבל היו לו עוזרים כאלה, אשר הרעיון הוא גם להם שורש נשמתם, אשר יגלו ברעיון צדדים חדשים. עומק חדש, מעוף חדש, – חדשים גם לגבי ‘אחד העם’ עצמו. אין לך סופר שני בקרבנו, שיהיו לו כל כך הרבה חסידים וכל כך הרבה מתנגדים כמו ל’אחד העם'. מעטים מאוד בקרב חושבי המחשבות שלנו האנשים, שהנם לא מחסידיו ולא ממתנגדיו של ‘אחד העם’, אלא שהם מתייחסים אליו בכבוד הראוי לו, ואל דעותיו – בביקורת הראויה להן. וכאשר תתבונן, תראה, כי גם הם מושפעים ממנו ומרגישים – אם בהכרה ברורה או לא ברורה – את השפעתו, אלא שחסידיו מושפעים בחיוב, והם – בשלילה, או שהללו מתייחסים אל השפעתו בחיוב והללו – בשלילה. וזה לך האות – כי מתנגדיו אלה, בכל מקום שבאה הזדמנות לידם, הם משתדלים, יותר נכון, הם נדחפים מתוכם, לפעמים אפילו מבלי להרגיש בזה, לעקוץ את ‘אחד העם’, אם לצורך או שלא לצורך, לבטל אותו כלאחר יד ובכלל להבליט את אי-השפעתו עליהם ואת אי-התפעלותם מגדוּלתו. מי שאינו מושפע מחברו ואינו מרגיש את השפעתו, אין לו צורך ואין לו תשוקה לבטל אותו או להוריד אותו מגדולתו, כי דעתו מוּסחה מגדולתו ואין לו עסק בה, אפילו בשעה שיש לו עסק ברעיונותיו ובדעותיו.

היחס הזה אל ‘אחד העם’ הביא לפי דעתי נזק רב, קודם כל השפיע היחס הזה לרעה על מהלך המחשבה בקרבנו, בהולידו מין ‘חסידות’ ו’מתנגדות' חדשה שהטו הרבה את המחשבה ממהלכה הנורמלי. החסידות מביאה תמיד, בכל צורה שתהיה, נזק רב. לא השיטה, שהחזיקו בה ‘חסידים’, כשהיא לעצמה, מזיקה, ולא בעל השיטה, בתור אישיות, מזיק. השיטה יכולה להיות יפה מאוד ובעל השיטה יכול להיות אדם גדול מאוד – מזיקה ה’חסידוּת' וה’רביות‘. ה’חסידות’ יש לה מן המוכן שיטה קבועה או השקפת עולם קבועה, הפוטרת באופן כזה את המחזיקים בה ממחשבות יתרות, מחיפושים יתרים, ממלחמות פנימיות יתרות ובכלל מכל אותם הדברים, שאין אדם שאינו ‘חסיד’ חפשי מהם: ובעיקר היא פוטרת את האדם מן העמל הגדול והקשה להתחיל הכל מבראשית. על ידי כך נפסדים הרבה משרשי הנפש היותר עמוקים ומנימיה היותר כמוסות, ובעיקר – העומק הגדול, ואולי נכון לאמור: העומק הנורא, של הנפש. ה’חסיד' הוא במובן זה בעל בטחון יותר מדי, אם בטחון בכלל, בטחון בהשקפת עולם שלמה ומקיפה, או בטחון חלקי, בטחון בשיטה קובעת הלכה באחד מיסודות החיים. וכמובן אין הבדל בצורת ה’חסידות', אם חסידות סתם בצורתה הפשוטה או ‘חסידות’ בצורת 'אחד העם’יוּת, טולסטואיוּת, ניצשיאניות או מארכסיוּת.

המדעיות, הרציונליות שבשיטה, אינה מצילה בזה כלום. המדעיות בתור תורה מקובלה היא אולי עוד יותר דיספּוֹטית מן האמונה המקובלה. האמונה המקובלה אינה יכולה סוף סוף לעמוד בפני ההגיון האמיתי, במקום שיש מלחמה פנימית ויש נחשבה חזקה. לא כן המדעיות המקובלת, הבאה בכוח עצם ההגיון, בכוח הוכחות הגיוניות מתוך הנחות יסודיות, אלא שהיא אינה מתירה להרהר אחרי עצם ההנחות היסודיות, אינה מתירה להטיל ספק במה שהוברר על ידיה בתור יסוד היסודות וקיבל על ידי כך צורה של מושכל ראשון. אם יבוא, למשל, ברנשטיין להראות שגיאות בשיטתו של מארכס, משתיקין אותו בנזיפה ממש כמו שהיו, למשל, חסידי טלנא או גור משתיקין את מי שהיה מראה שגיאות בתורת רבם: וברנשטיין הרי לא נגע ביסודות התורה, אלא בענפיה. מי שנוגע ביסודות הוא אינו אדם חושב כלל, אינו אדם שיש במוחו איזה הגיון או שיש בכלל מוח בקדקדו. החסידות בספירת השירה, הפיוט והאמנות מולידה מין היפנוז, לפי מבטאו המוצלח של ברנר (אם כי הוא השתמש בו, לפי דעתי, שלא במקומו). וכן הדבר בכל חסידות. אבל גם ה’מתנגדות‘, אם כי אין בה ממידת ה’חסידות’, הנה גם מידתה היא אינה הרבה טובה ממנה. ה’מתנגדות' באה לידי קיצוניות הפכית: היא אינה מתחשבת עם הדעות שכנגדה, אינה משתדלת לרדת לסוף עמקן, אלא מבטלת אותן על הרוב בשטחיות, אם גדולה או קטנה. ה’חסידות' מושכת קו בין השקפת עולמה בין יתר העולם ואוסרת כל מה שמחוץ לקו זה, וה’מתנגדות' משתמשת בקו זה ואוסרת מה שלפנים מן הקו הזה וכל המתייחס אליו.

ואת כל זה אתה מוצא, אם במידה גדולה או קטנה, גם ב’חסידות' וב’מתנגדות' ביחס ל’אחד העם'.

זהו מצד אחד.

ומצד שני הביא היחס הזה הפסד מרובה גם ל’אחד העם'. מתוך היחס הזה אליו הוא למד לראות באחרים – אם להוציא מכלל זה חלק ידוע, לא גדול ביותר – מה שהיחס הזה מלמד לראות: או ‘חסידים’ או ‘מתנגדים’. מצד אחד – אנשים, המקבלים את דבריו כמעט בלי בקורת, בכל אופן לא בביקורת היודעת רק את הנאמר ולא את האומר: ומצד שני – אנשים הדוחים או מבטלים את דבריו כמעט בלי ביקורת, בכל אופן לא בביקורת היודעת את הנאמר ולא את האומר, וביניהם רבים, שאינם מבינים ואינם חפצים להבין את דבריו, העלולים לכל דבר רע: לסרס את דבריו, להכניס בהם כוונות רעות, לזייפם וכדומה. הדבר הזה הביא לידי כך, כי הוא חדל להתחשב עם מה שאומרים אחרים, להקשיב לדבריהם ולהתעמק ביסודם הנפשי של הדברים: ומתוך כך חדל להתחשב עם כל מה שמתרקם בעולמנו לא מתוך היסוד שהניח הוא, או מחוץ לעוגה שעג הוא מסביב לעבודתנו הלאומית, למחשבתנו הלאומית ולחיינו הלאומיים.

‘אשרי הדור, שהגדולים נשמעים לקטנים’. על זה, כמדומני, יש להוסיף: אשרי הדור, שהגדולים לומדים מן הקטנים, אם אין ההוספה הזאת כלולה בעצם המאמר. במובן ידוע אפשר לאמור, כי אדם יכול להשפיע על אחרים רק במידה שהוא נשפע מהם על פי דרכו, באופן מיוחד לו, ואת השפע הזה המיוחד לו ישוב וישפיע עליהם, באופן כי משלהם ייתן להם ואל עצמם ישיב אותם. ללמד את אחרים תורת חיים, כלומר, תורה, שיש לה כוח על חיים, יכול אדם רק במידה שהוא לומד מהם, לומד לדעת את נפשם ואת חייהם, ובמידה שהוא לומד לדעת מתוך נפשם ומתוך חייהם את נפש עצמו ואת דרך חיי עצמו ואת תורת הנפש והחיים בכלל. שהרי תורת החיים אינה תורה קבועה, שאדם לומד אותה פעם אחת, אלא היא תורה מתחדשת בכל עת ובכל שעה, – בכל עת ובכל שעה היא צריכה לימוד חדש. ו’מתלמידי יותר מכולם', – זאת היא התורה הנתונה מבני הדור למי שבא להשפיע על בני דורו.

אולם לא רבים מקבלים ברצון את התורה הזאת: וזה סוד מלחמת האבות והבנים, שאינה פוסקת בכל מקום שהחיים שוטפים בחזקה. האבות, בייחוד אלה, ההולכים עם החיים, הסופגים אל תוכם את כל הדעות והזרמים המתחדשים ומעכלים את כל מה שהם סופגים על פי דרכם, רגילים לחשוב כך: אנחנו הלא יודעים ומבינים את כל מה שיודעים ומבינים הבנים, שהרי אנחנו חיים ביחד עמהם: אולם הם אינם יודעים ואינם מבינים מה שידענו והבינונו אנחנו בזמננו, שהרי הם לא היו אז. בדין הוא, אפוא, שאנחנו נשפיע עליהם, והם ילמדו ממנו, אבל הם אין להם מה להשפיע עלינו, ולנו אין מה ללמוד מהם. אולם אלה האבות אינם שמים לב לדבר אחד: החסרון הזה, ההעדר הזה של הידיעה השלמה וההבנה השלמה, הוא לא רק פסיב בלבד, – הוא במובן ידוע גם אקטיב. אותו המקום שבנפש, הריק מן הדעות ששלטו בזמנים אחרים, מתמלא מן הדעות החדשות, ועל ידי כך הן נקלטות בעומק הרבה יותר גדול, מקבלות יניקה, מכל מעמקיה ומסתריה של הנפש, הרבה יותר עשירה, מביאות פרי שהרבה יותר ברכה בו. העיקר פה לא ההבנה ההשכלית כי אם ההשגה או התפיסה הפסיכולוגית, הנותנת חיים בדעה ועושה אותה לכוח פועל בנפש ובחיים. במובן זה יפה כוח הבנים מכוח האבות. הדור הצעיר עומד במובן זה בצעד יותר לפנים מן הדור שלפניו, ובזה מונח הגרעין להתקדמות הדעות בקרב האנושות. לעומת זה עלול הצעיר לקבל באותו הכוח עצמו דעות, שאין בהן אלא חידושן וברקן החיצוני ושבכוחן להזיק יותר מאשר להועיל. ובמקום שהדעה צמחה בשדה זרים (ועל דעות כאלה הלא אנחנו דנים בעיקר), אפילו אם הדעה כשהיא לעצמה נכונה, יש שביחד עם עצם הדעה נתפסים יסודות זרים, העלולים להביא הפסד מרובה לנפש הצעיר, בייחוד במובן הלאומי, ויש אשר שכר התוך יוצא בהפסד הבא מן הקליפה. בזה יפה כוח האבות מכוח הבנים, שכן האבות עשירים יותר בנסיון, בידיעת החיים, במחשבה על דבר דעות שונות, ויש להם אפוא אבן בוחן יותר נאמנה ויותר בטוחה; ובייחוד יפה כוחם במובן הלאומי, שכן הם ינקו הרבה יותר מן העבר של אומתם ועיכלו הרבה יותר מה שינקו וגם הוסיפו עליו משלהם. נמצא, כי האבות יש להם מה ללמוד מן הבנים, אבל יש להם גם מה ללמד אותם. אולם ללמד אותם הם יכולים גם כן לא מבחוץ, ובייחוד אין לימוד זה מועיל הרבה במצבנו אנו.

לא הרבה יועילו לבני הדור הצעיר שלנו אם ‘ירכיבו’ את הדעות החדשות בהשקפת עולמה של אומתנו, כמו שמייעץ ‘אחד העם’. ההרכבה הזאת היתה יפה בזמן שהשקפת עולם זו היתה במוח בני העם ובלבם ופירנסה את חיים רוחם, בזמן שהיא היתה השקפת עולם חיה ופועלת. אולם השקפת עולם אובייקטיבית או כמעט אובייקטיבית, אפילו אם תחודש כולה ברוח הזמן, אין כוחה גדול על החיים, במקום שחיי הרוח ניזונים בעיקרם מדעות בנות השקפת עולם אחרת לגמרי. גם פה העיקר לא ההבנה השכלית, כי אם התפיסה הפסיכולוגית המקיפה והמעמיקה, לשמור על קיום העיקר שבהשקפת העולם הלאומית אפשר רק מתוך היסוד הנפשי של השקפת עולם זו, החי בתוך כל צעיר מן האומה, אלא שהוא נמצא בעומק גדול כל כך, והדעות החדשות לוחצות עליו כל כך, עד כי לא תמיד מכיר בו בעליו עצמו, כי מקומו של היסוד הזה מתחת למפתן ההכרה. העיקר מה שיש לעשות במובן זה הוא – להפנות, עד כמה שאפשר, את כל מחשבתו של הצעיר על מה שיש בתוך נפשו הוא, להטות את כל זרם האור שבהכרתו לתוך העומק ההוא: כלומר, העיקר מה שיש לעשות במובן זה הוא – לתת לרוחו דחיפה מבפנים ולא מבחוץ. את זה יכולים לעשות האבות, היודעים את מקום היסוד הנפשי ההוא מתוך עצמם; אולם בשביל כך הם צריכים לעמוד במחיצה אחת עם הבנים באותו החוג או באותו האופק, שהללו עומדים שם, מה לעשות, אם גם בעולם הרוח נוהג, כפי הנראה, דין חליפין, יותר נכון, בעולם הרוח יותר מאשר בעולם החומר, שכן בעולם הרוח הדין הוא דין אמת: אין אדם יכול להעמיק ולהעשיר את נפשם ואת חייהם של אחרים אלא במידה שנפשו וחייו הוא מתעשרים ומתעמקים מתוך נפשם וחייהם של אותם האחרים.

הדבר יתבאר על ידי שני משלים.

הנה משל אחד.

ראה ‘אחד העם’, כי מגפת השמד הולכת ומתגברת בתוכנו, כי גם הדעות על דבר הנצרות הולכות ומקבלות בתוכנו נטייה לא רצויה, עד כי כבר נמצא בקרבנו מי שמצא לנכון להוציא ספר על דבר האפשרות והצורך להשלים בין היהדות והנצרות. מה עשה ‘אחד העם’? ישב וכתב מאמר ‘על שתי הסעיפים’, כדי להוכיח שאין באפשרותו של שלום כזה להשיב תועי רוח לבצרון, על מאמר זה התנפלו מצדדים שונים. מדוע? אפשר בלי להסכים לרוב הנחותיו ומסקנותיו אבל הלא צריך להודות, כי המאמר כשהוא לעצמו הוא מאמר יפה, ובתור ביטוי האמת האינדיבידואלית של ‘אחד העם’, הרי היא ביטוי של חלק ידוע מן האמת הלאומית שלנו.

אולם בשביל למצוא את התשובה הנכונה על השאלה הזאת, צריך, כמדומני, להתבונן במה שמביא חלק ידוע מבני עמנו לידי התעמקות בדעות הנוצריות ולידי הרמת ערכן. אני מדבר פה, כמו שיש לראות מהדגשתי, לא על המומרים או על העומדים להמיר את דתם מתוך בקשת קריירה וכדומה, שאין לדבר עליהם, כי אם על אלה, שהדעות הנוצריות לוקחות את לבם. איך באו אנשים יהודים לידי כך – להתעמק בהשקפת העולם הנוצרית, בייחוד בדעות המוסריות של הנצרות, ולמצוא אותן יותר נעלות מן הדעות המוסריות של היהדות? האם מתוך עיון ומחשבה, מתוך חשבון הנפש ובקשת האמת המוחלטת גרידא? האם בחנו ושקלו את כל הדעות המוסריות שבכל הדתות ובכל השיטות הפילוסופיות שבעולם ובאו לכלל דעה, כי היותר נעלה מכולן היא הדעה הנוצרית? או אולי באו לידי כך מתוך הסתכלות בחיים, מתוך שראו כי השיטות המוסריות שביתר הדתות, בתור כוח מוסרי פועל בחיים, הביאו רעה לעולם, ורק הנצרות הביאה במובן זה טובה לעולם או לפחות טובה במידה יותר גדולה או רעה במידה פחות גדולה? לוּ היו האנשים האלה נוהגים כך, כי עתה היו מוצאים באופן האחרון תשובה מן המוכן, מתוך החיים, תשובה שאינה מסוגלת כלל להלהיב כל כך את הנפש, המבקשת את האמת והצדק בעולם. אבל גם באופן הראשון היו מוצאים אחרי קצת עיון והתעמקות, כי מה שהוסיפה הנצרות על היהדות אין בו אלא משום ‘כל המוסיף גורע’, אם לדבר בלשון נקייה וקצרה, אחרי שאין פה המקום לדבר על זה באריכות.

לאמיתו של דבר, כל אלה מבני עמנו, המתלהבים מן המוסר של הנצרות, אינם באים לידי כך לא מתוך מחשבה ועיון ואין צורך לאמור שלא מתוך הסתכלות בחיים גרידא. הם באים לידי כך מתוך פרוצס פסיכולוגי עמוק מאוד ומורכב מאוד, ועל הרוב בלתי-מורגש גם לבעליו עצמם. המחשבה והעיון אינם באים אלא לבסוף, בכדי למצוא יסוד למה שכבר נקלט ברוחם ולשפוך עליו אור.

בהנדסה בתור מדע מתחלת המחשבה מן הנקודה, עוברת אל הקו, אל השטח, וגומרת במעוקב, בצורת הגוף ההנדסי, אולם בטרם שנברא המדע הזה, בעת שהמחשבה ביקשה דרך ליצירתו, אז הלכה המחשבה בדרך הפכית: התחילה מן הגוף – מן המעוקב, מצאה את השטח, את הקו, ולבסוף – את הנקודה ההנדסית. וכן הוא מהלך המחשבה בכל ענייני החיים, בייחוד בבקשת דרך מוסרית. היא אינה מתחילה מן האמת המוחלטת, כמו שמתחילה הפילוסופיה, וגומרת בחיים ובדרך החיים, כי אם להפך: היא מתחילה מן החיים, מאותם החיים, שהיא רגילה בהם, שהיא חיה בהם, שהם יסוד כל ישותה, וטוֹוה מתוכם את האמת – את יסוד המוסר. אולם ההנדסה, העוסקת בחוקי המדידה של המקום, שהוא דבר עומד וקיים, בתור אחת מצורותיה הנצחיות של ההכרה, יש לה נקודה הנדסית אחת בכל המקומות והזמנים – נצחית. לא כן החיים. החיים הם דבר שוטף, דבר, שהוא המדרגה העליונה של התנועה, דבר שבכל מומנט של זמן ובכל חלק של מקום אתה מוצא בו צירופים אחרים של כוחות, של צורות, של גוונים, של כל הספירות הגלויות והנסתרות שבטבע העולמי ושבטבע האדם; ובהתאם לכך גם האמת שבחיים – הנקודה ההנדסית שבחיים – אינה בכל מקום ובכל זמן אחת. האמת שבחיים היא בת החיים, בת חיים ידועים, היא נקודה הנדסית חיה, אם נכון לומר כן. וזהו אולי הסוד, שכל השיטות המוסריות וכל הדעות המוסריות אין כוחן גדול על החיים, בייחוד במקום שהחיים שוטפים בחזקה ומתחדשים בלי הרף (מה שאינו אומר כלל, כי המוסר כשהוא לעצמו אינו כוח פועל בנפש או כי אין כוחו גדול על הנפש). השיטה המוסרית, או הדעה המוסרית, היא דבר קבוע ועומד, בעוד שהחיים שוטפים ועוברים; ועד שנקבעת שיטה חדשה או דעה חדשה במוסר, בהתאם לחיים החדשים, הנה החיים כבר שטפו ועברו הלאה, התעשרו, התעמקו ודורשים מוסר חדש (והדבר הזה, הנוהג בדעה ובשיטה המוסרית ביחס לכל פרט, נוהג גם בסדר החברתי ביחס לכלל, לחברה. עד שמספיקה החברה להתגבר על הסדר הישן, להרסו ולכונן על מקומו סדר חדש, שהיא רואה בו את סמל השלמות – והנה החיים דורשים סדר אחר לגמרי, ממין אחר לגמרי. סימנך – המהפכה הצרפתית. השיטה והדעה המוסרית הן מעין פורמוּלה או שיטה של פורמוּּלות אלגבראיות, שאפשר אמנם לחשוב על פיה חשבונות אריתמטיים לאין שיעור. אולם החיים אינם רק נושא לחשבונות אריתמטיים בלבד; החיים משנים גם את היחסים והערכים הכלליים, ואפילו את אלה, שבזמנם הם נחשבים לנצחיים. האדם, כל אדם, בשביל להיות מוסרי באמת, צריך אפוא לדעת לחשב לא רק חשבונות אריתמטיים, כי אם גם חשבונות אלגבראיים; הוא צריך לדעת לעשות בעצמו בכל מצב חדש את הפורמולה האלגבראית המתאימה (וכן החברה ביחס לסדר החברתי). ואם באמת יש בעולם פרוגרס אנושי (ולא רק פרוגרס מדע וטכני), כי עתה מוכרח האדם לבוא לידי כך.

מה שיש מן הקיים במוסר, הרי הוא בנפש האדם. אבל לא בהגיון שלו ולא בהכרתו, כי אם בסתרי נשמתו, ב’השכל הנעלם' שלו, ב’אני' שלו. כל כמה ש’אני' זה קיים – קיים גם יחסו אל הטבע, אל האדם, אל עצמו, כלומר – הנקודה המוסרית שלו; וכל כמה ש’אני' זה יותר עשיר, יותר עמוק ויותר מקיף, כלומר, יותר טבעי ויותר חי במובן העליון – יותר חי בתוך נפש כל אדם, בתוך נפש כל חי, בתוך נפש כל הבריאה כולה לאין סוף, – יותר נעלה מוסרו.

בני עמנו בזמן הזה, בייחוד בני הדור הצעיר, חיים זרים, נשפעים מן החיים ומסתייעים בבנין השקפת עולמם במידה היותר גדולה בדעות מתוך החיים האלה, מתוך השקפת העולם של החיים האלה, אם אינם בוראים את כל עולמם מתוך החיים האלה. הדבר הזה הביא אותם לידי שינוי של ערכין רבים – ובראש כולם ערך היופי, אצלם צביון אירופי – ולידי שינוי יחסים כללי.

מתוך כך, מתוך שהחיים הזרים כבשו כל כך את הלבבות ואת הנפשות בקרב בני הדור הצעיר, התחילה גם האמת שבחיים להצטייר במוחם ולהתרקם בנשמתם באותו הצביון, שנתנו לה החיים האלה.

אחד הכוחות היסודיים הפועלים בחיים האלה היא הנצרות. אם התאימה הנצרות לכתחילה לשורש נשמתם של העמים האירופיים ואם הביאה להם ברכה, עדיין צריך עיון גדול בזה; אולם במשך הדורות הרבים, שהיא פועלת בחייהם, היא הסתגלה במידה ידועה לחיים האלה ובמידה ידועה סיגלה את החיים האלה לעצמה, עד כי נעשתה לאחד המומנטים היותר עמוקים והיותר חשובים של החיים האלה. הכוח העיקרי שמשך אליה את לב בני אירופה הוא היופי ולא האמת; יופי, כלומר בבחינה אירופית, יש בה הרבה יותר – הרבה יותר סתירות, הרבה יותר מקום לדמיון, הרבה יותר מ’מיטב השיר' – מאשר ביהדות, אבל אמת יש בה פחות מאשר ביהדות, ובכוח הזה היא בעיקר פועלת על החיים. על כן אתה מוצא בחיים האלה כל כך הרבה יופי וכל כך מעט אמת. מובן, כי הטובים מבני האומות האירופיות, בעלי הנפש הגדולה והמחשבה הגדולה, שעמדו עוד על בסיס האמונה והמוסר הדתי, ביקשו בה בעיקר את האמת, ביקשו, כמובן, על פי דרכם וגם מצאו על פי דרכם; וכך נעשתה הנצרות במובן ידוע ובמידה ידועה לכלי מבטאה של האמת שבחיים האירופיים.

מכל האמור לא קשה לראות, מה הביא חלק ידוע מבני עמנו להתעניין כל כך בנצרות ולהרים כל כך את ערכה. לא אמת חדשה הם ראו בנצרות, כי אם האמת כשהיא לעצמה קיבלה בנפשם צביון חדש. אלה מביניהם החושבים, כי הנצרות הקדומה לוקחת בעיקר את לבם, אינם אלא טועים. הנצרות הקדומה עם ‘מלכות השמים’ (פשוטה כמשמעה) שלה, עם האלהות של מחוקקה ועם יתר זרויותיה והזיותיה, לא היתה מסוגלת כלל למשוך לב הוגה-דעות יהודי בזמן הזה. יש סוברים אמנם, כי האמונה באלהותו של מחוקקה היא מאוחרה, וכי המחוקק מעולם לא חשב את עצמו לאלהות ולא נתן שום מקום לאמונה כזאת. הדעה הזאת אינה נכונה, כי כשם שהחלום אינו מראה לאדם אלא מהרהורי לבו, כך אין האגדה מראה לאחרים אלא מהרהורי לבו של נושא האגדה, על נביא האיסלם, למשל, לא אמרו ולא יאמרו, כי הוא אלהות, אף על פי שהמאמינים בו חושבים אותו לנביא היותר גדול בעולם. לעומת זה, אמרו כזאת על שבתי צבי, אף על פי שהוא היה יהודי והיה יותר קרוב לזמננו, מוצאת חן אפוא לא הנצרות הקדומה, כי אם הנצרות באותו הצביון, שהיא מקבלת בנשמת בעלי הנשמה היתרה והמחשבה הגדולה והעמוקה שבבני אירופה מכל הזמנים (וגם זמנו של שפינוזה בכלל), בייחוד מן הזמן החדש. בזמננו, למשל, מוצאת חן הנצרות של טולסטוי וכדומה, כלומר, מוצא חן הצביון האירופי של האמת שבחיים, שהמומנט של היופי מרובה בו על המומנט של האמת. אמנם הצביון הזה מתנגש בנפש היהודי בצביון אחר, שיש לו שם שורשים יותר עמוקים. מזה יש אשר תתחיל מלחמה פנימית, יש אשר יתהווה קרע בנפש. אולם השרשים האלה אינם כל כך גלויים, והעיקר, אינם כל כך מוארים, בכדי לעמוד בפני האור הבא בהיסח הדעת מעולם אחר. ואם אמנם אין כאן ‘התנצרות ברוח’, שהרי לא רוח הנצרות פועל כאן, כי אם רוח אירופה, אבל יש כאן התבטלות גמורה של היהודי בפני אירופה, ביטול היש של עצמותו היותר פנימית.

התקנה היחידה היא אפוא, כאמור למעלה, להפנות את לבם ומחשבתם של הצעירים, המתעניינים בנצרות – ועוד יותר את אלה, שעדין אינם מתעניינים בה, – אל מה שיש בתחתית נשמתם: יתבוננו, יחשבו, יתעמקו – וראו מעצמם, מה רב האור הגנוז שם, מה גדול העולם, המחכה ליוצר.

את זה צריך היה לעשות ‘אחד העם’ בשקדו על תקנת בני הדור הצעיר. אולם בשביל כך היה צריך להיות יותר קרוב אל הצעירים מכל הסוגים, לדעת את נפשם ואת עולמם, את הדרך שבה הם תופסים תפיסה פסיכולוגית את הדעות האירופיות, את כל הטוב שהם יונקים מתוכם לא פחות מאשר את כל הרע, את כל המלחמות, המתחוללות בנפשם על ידי כך, את כל הפצעים הנוראים, שמשאירות המלחמות האלה, את כל הווידוי הגדול, הנואש – את כל עמקה של בת-הקול היוצאת מהר-חורב ומנהמת כיונה: ‘אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם’. כוח ‘אחד העם’ היה גדול בקרב אנשים של זמנו, כשהוא בעצמו היה עמהם בתוך הזרם וידע את כל זה. אז, כשקם הוא והראה לאותם האנשים, כי אפשר להבין את הדברים ואת הדעות של אותו הזמן באופן אחר, כי יש בנפש היהודי קריטריון אחר לבחון את כל אלה, – אז הטו כולם אוזן קשבת לדבריו, כי שמעו את קול דבריו מתוך עומק נשמתם הם. אולם עתה רחוק ‘אחד העם’ מן הצעירים, כי הוא בא אליהם מבחוץ בתור מורה או מבאר תורה אובייקטיבית ומוכיח על עוונות ופשעים אובייקטיביים. על כן אין דבריו נשמעים.

והנה משל שני, המראה את הדבר מצדו השני ומשלים את התמונה.

בארץ-ישראל הולכת ומבראת תנועה, הבאה לתקן את כל מה שקלקלה הגלות בנפש הדור הצעיר, כלומר – הולך ונעשה מעצמו אותו הדבר המבואר למעלה, הנחוץ לנו כל כך: הצעירים הולכים ונדחפים מתוכם, מעצמם, הולכים ונדחפים ביתר תוקף ממה שיכולים לעשות זאת כל האבות שבעולם. הצעירים הולכים ושבים מעצמם אל עמם ואל עצמם. ואיך הם שבים! את כל כוח גופם ונפשם, את כל כוח המחשבה והיצירה שלהם, את כל גופם ונפשם – פשוטו כמשמעו – הם נותנים לבניין בית ישראל החדש, לבריאת עצמם מחדש, את כל עצמם הם נותנים לתחיית האומה מתוך תחיית עצמם. רואה אתה, כי פה הולכת הכרת עצמנו הלאומית ויורדת לסוף עומק נשמתנו הלאומית, שואפת לגלות את אוצרותיה היותר כמוסים והיותר עשירים. רואה אתה, כי חומר לבניין עולם חדש, עולם גדול ומלא, הולך ונחצב פה מתוך נשמת האומה, הולך ונחצב מתוך נשמת כל צעיר ועל ידי עצמו. רואה אתה, כי גם כוח לבנות, כוח רצון, כוח מחשבה ויצירה וגם כוח ידיים, הולך ונבא פה. כמדומה לך, כי אין כחזיון הזה דבר בעולם, שיש בכוחו למלא שמחה את לב היהודי הנאמן לעמו, אם המלה ‘שמחה’ יכולה להביע את כל עומק הרגש הזה. הן מכל הקללות של התוכחה, שבאו עלינו כתומן ביחד עם ההוספה הקטנה: ‘גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה’, הקללה היותר נוראה היא בלי ספק: ‘בניך ובנותיך נתונים לעם אחר’. ועתה הנה הבנים והבנות האלה שבים, הנה הם הולכים ושבים אלינו, אל עמם, אל עצמם!

מילא איך התייחסו לזה אחרים, קטנים וגדולים יחד, לא אדבר בזה וגם אין צורך לדבר. אולם איך התייחס לזה ‘אחד העם’, שאפשר היה לקוות ליחס משלו מתוך לב כואב על מה שיש לכאוב, מתוך נפש מסורה למה שיש להתמסר, מתוך עין רואה מה שיש לראות? איך התייחס לזה ‘אחד העם’? אפשר לאמור, כי עד הפולמוס הידוע על דבר ‘הפועל הצעיר’ לא היה לו כל יחס לכל העניין הזה, כאילו אין הוא נוגע לו כלל; לפחות, לא ראינו כל מעשה או כל צעד מצדו, שיעיד על איזה יחס מצדו. לפני שנים אחדות, כשהיתה נשקפת סכנה לקיום בית-הספר ביפו, לא חס ‘אחד העם’ על עמלו ויבוא לארץ-ישראל וישהה פה, כמדומה, כשלושה חדשים ויעש כל מה שהיה בכוחו לעשות בכדי לרדת לסוף עומק השאלה ולתקן כל מה שאפשר לתקן. אולם כשהיתה נשקפת סכנה – הסכנה אולי לא עברה לגמרי גם עתה, שהרי התנועה היא עדיין כל כך רכה – לכל התנועה היקרה הזאת של הצעירים בסיבת מיאונם של האיכרים לתת להם עבודה מתוך רדפם אותם, לא מצא ‘אחד העם’ כל צורך בדבר לא רק לבוא הנה, כי אם גם להתעניין בזה מרחוק. הצעירים, שנפגש בהם בבזל, בקונגרס האחרון, אשר בוודאי נשאו ונתנו בהלכות התרבות אהובת נפשו או בכלל בעניינים שיש להם נגיעה ישרה ל’מרכז הרוח' שלו, עניינו אותו בוודאי הרבה יותר מן הצעירים העובדים בארץ-ישראל, אשר לפי פירושו האחרון והחדש לשיטתו, אין בעבודתם נחיצות יתרה בשביל ‘מרכז הרוח’. ולעומת זה לא נמנע לרגל מאמר אחד ב’הפועל-הצעיר‘, שדוגמתו בא מאמר גם ב’השלח’, מבלי חקירה ודרישה יתרה, ללמד על כל הפועלים הצעירים בארץ-ישראל קטגוריה זעומה ומשפילה עד עפר, ולשפוך עליהם כל חמתו ושנאה ובוז וביטול בלי גבול במאמרו ‘תורה מציון’, המראה עד כמה הוא יודע את נפש הצעירים האלה.

וגם בבואו הנה בפעם האחרונה, הוא אמנם דיבר הרבה עם הצעירים האלה, התבונן, חקר, דרש, אולם כל זה עשה כעומד מבחוץ, כחוקר-דין, שהעיקר הוא בעיניו השאלה על דבר הפשע, שחושדים בו את הנאשם, אם באמת פשע או לא, אם עשה בזדון מתוך רוע לב, או מתוך התרגשות פתאומית וכדומה; אבל אין לו עסק רב בעצם הדרמה, בטרגדיה שבנפש הפושע כשהיא לעצה, שהביאה אותו לידי פשע. את ‘אחד העם’ העסיקה רק השאלה: אם יש אפשרות לעבוד בידי יהודים או לא, ובמובן זה עשה את מעשהו באמונה ובתשומת לב מספיקה. אולם מה היא העבודה לתחיית האומה, מה היא לאותם הצעירים העובדים, מה היא נותנת ומה יש בכוחה לתת – ותוך כך אולי צריך להעמיד את כל השאלה על דבר העבודה בנוסח אחר, – בזה לא מצא לנחוץ להיכנס בחקירות הרבה.

הן על פי האמת, אם נראה בעבודה מה שהיא באמת – יסוד כל תחייתנו הלאומית, הרי אי אפשר להעמיד כך את השאלה: אם אפשר לעבוד בידי יהודים או לא, כלומר, אם העבודה צריכה להיות עברית או לא, כשם שאי אפשר להעמיד שאלה: אם אפשר לאַכּר יהודים או לא, כלומר, אם האיכרים צריכים להיות יהודים או לא יהודים. השאלה צריכה להיות מנוסחה באותו נוסח עצמו, שהעמידו את השאלה ביחס לאיכרים. אם שם שאלו: איך לעשות לאפשר לאַכּר יהודים? – צריך גם פה להעמיד את השאלה כך: איך לעשות לאפשר לעבוד בידי יהודים?

העמדת השאלה באופן כזה נותנת מהלך אחר לגמרי לכל העניין שלפנינו. כששואלים אם יש אפשרות לעבוד בידי יהודים, הרי זה אומר, כי יש אפשרות אחרת – אפשרות לעבוד בידי לא-יהודים, אפשרות בטוחה. מובן, כי להוכיח אפשרותו המסופקת של דבר שלא בא לעולם במקום שיש אפשרות בטוחה במציאות, קשה מאוד. השאלה מתפרטת אז לשאלות פרטיות הרבה, לפי מספר ענפי העבודה, שהשאלה נוגעת בהם. שואלים: איך אפשר לעבוד בפרדסים בידי יהודים, אם אין די יהודים, ושכר עבודת יהודים הוא גדול מאוד? איך אפשר לבנות בניינים בידי יהודים, אם אין די בונים יהודים, ואם הבונים היהודים דורשים שכר גדול? איך אפשר לנפות תבואה בידי יהודים, אם אין בקרב יהודי הארץ יודעי מלאכה הזאת? איך אפשר לתלוש פול בידי יהודים, אם שכר התלישה עולה יותר מכדי שוויו של הפול וכו' וכו'. ומביאים ראיה, כמובן, מפרטים פרטים, המצטרפים יחד לכלל שלם. בכל פרט ופרט אי אפשר לשנות את התנאים, שהרי אין לשנות בחיים תנאי אחד או קבוצה אחת של תנאים במקום שיתר התנאים או כלל התנאים מתנגד לשינוי זה. אולם אם שואלים:איך לעשות לאפשר לעבוד בידי יהודים – הרי זה אומר, כי אפשרות אחרת אין, כי לעבוד בידי לא-יהודים אי אפשר, כשם שאי אפשר לאַכּר לא-יהודים, כלומר אי אפשר מצד עיקר הרעיון של היישוב בארץ-ישראל; נמצא, כי אז צריכים להשתנות כל התנאים יחד, כלל התנאים של העבודה, והשינוי הזה היה בא מאליו, מתוך שכל הפרטים היו מוכרחים להסתגל לתנאי הראשי הזה, לדרישה ההכרחית הזאת מצד עיקר הרעיון. אז לא היתה שאלה: איפה למצוא די פועלים יהודים, כי במשך שלושים שנות קיומו של היישוב כבר היו די פועלים, וגם האיכרים עם בני ביתם היו מוכרחים אז לעבוד בעצמם יותר; וכן כבר היו לנו די בונים, וגם יודעי מלאכת הניפוי, וכן הלאה. וגם השאלה בדבר שכר העבודה היתה מוצאת לה פתרון: במקצת על ידי זה שהאיכרים ובני ביתם היו עובדים יותר, במקצת על ידי התמחוּת הפועלים בעבודה ובמקצת על יד זה שהאיכרים היו מכירים יותר בחובתם לעמם לוותר קצת משלהם. אבל העיקר הוא, כי אז היו כל עסקני היישוב וכל השואפים לתחיית האומה יודעים, כי כל עבודתם צריכה להיות מכוּונת למטרה אחת: מי שמתיישב על אדמה צריך לעבּדה בידי עצמו ובידי בני ביתו, כי האדמה היא קניין כל האומה, ואת פרייה יכול לאכול רק מי שעובד אותה בידי עצמו. ובמובן זה היו מבקשים דרכים חדשות לפתרון השאלה – השאלה היחידה: איך לעשות לאפשר, שכל מלאכתנו תהא נעשית על ידי עצמנו.

אולם ל’אחד העם' לא היה כל צורך לחשוב בזה הרבה. לו היה צורך רק לשוב לעיין בשיטתו, אולי אפשר לעשות בה תיקון חדש, באופן שהעבודה הזרה לא תהא פוסלת בבניין ה’מרכז הרוחני' – והפתרון נמצא. ואין פלא, שלא ראה כלום ממה שמתהווה בארץ-ישראל.

היה מי שאמר כי ‘אחד העם’ אינו מסוגל לראייה כזאת, מתוך שהוא בעל שלטון השכל, וראייה כזאת דורשת לב גדול ולא מוח גדול. הדעה הזאת אין לה שחר. ‘אחד העם’, כמו שאמרתי למעלה, אינו רציונליסט יבש; – הוא איש לב ואיש רוח לא פחות ממה שהוא איש מחשבה; אלא שהוא, פשוט, לא שם לב במידה מספקת למה שאינו תולדה ישרה מתוך שיטתו, לא מצא צורך להתעמק בזה הרבה. בעיניו לא היה העיקר ללמוד לדעת מה נעשה ומה מתרקם בארץ-ישראל; הוא בא ועשה ממה שנעשה ומתרקם בארץ-ישראל פירוש חדש לשיטתו…

(המכתב לא נגמר – המו"ל של ההוצאה הראשונה)

תרע“ב-תרע”ג (1912)